1

בע"ה

סוד ה' ליראיו – שער יט – "הנפש וגלוייה"

ח' שבט תשמ"ה – ירושלים

פרק א

עצם הנפש-פרצוף-צלם-דמות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     עצם הנפש: למעלה מהתחלקות שנושא הכל וממנו ההמשכה

נפש-פרצוף-צלם-דמות

לפי הסדר הזה, זה חלק חשוב מאד של המחשבה של רבי אייזיק מהומיל, המשכיל הגדול של חסידות חב"ד. הרעיון לקוח מאחד מהספרים שלו שנקרא מאמר מצה וכוסות. יש לו עשרה מאמרות, כל מאמר הוא ספר, ואחד מהם נקרא מצה וכוסות. הענין הזה מובא באריכות ובעומק בכמה פרקים ואחר כך משמש יסוד לכל המחשבה שלו.

להיכנס לעומק שלו צריך להסתכל אצלו, בגלל שאין דוגמתו בהעמקה. בכל זאת, הציור ממה שיוצא מדבריו הוא הפרק הראשון כאן. הפרק הראשון כאן הוא התמצית, ואחר כך ההמשך הוא שלנו לפי אותה תמצית, אבל להבין את התמצית צריך להסתכל אצלו וללמוד זאת בעומק. אנחנו נסביר קצת.

יוצא שיש בדרך כלל ארבע מדרגות: עצם הנפש, הנפש עצמה. כמובן, הנפש עם כל המדרגות שלה היא משל לכל מה שיש למעלה, "מבשרי אחזה אלוה"[ב]. עצם הנפש הוא כמו עצמותו יתברך. אחר כך יש פרצוף הכחות העצמיים של הנפש. תכף נסביר את כל זה. אחר כך יש הצלם, ואחר כך הדמות.

צלם ודמות כתובים בתורה: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[ג]. הצלם והדמות הם וה של הנפש, כלומר "והנגלת"[ד], מה שמתגלה. עצם הנפש ופרצוף כחותיה העצמיים הם יה של הנפש, שהם "הנסתרֹת להוי' אלהינו".

י — נֶפֶשׁ

ה — פַּרְצוּף

ו — צֶלֶם

ה — דְּמוּת

חש-מל-מל – למעלה מהתחלקות-נשיאת הכל בפשיטות העצמות-המשכה לגילוי

נתחיל לקרוא מפרק א:

א

עֶצֶם הַנֶּפֶשׁ הִיא לְמַעְלָה מִכָּל הִתְחַלְּקוּת שֶׁל כֹּחוֹת פְּרָטִיִּים [אין בה התחלקות, אי אפשר לחלק בעצם הנפש בין חכמה לבינה, חסד וגבורה וכך הלאה. לא ניתן לזהות כחות פרטיים בעצם הנפש]. עִם כָּל זֶה [אף על פי שאין בה כחות פרטיים] הִיא נוֹשֵׂאת אֶת הַכֹּל בִּפְשִׁיטוּת עַצְמוּתָהּ,

זה ביטוי וענין יסודי בחסידות, שהדבר שמושלל התפרטות נושא בפשיטות עצמותו את כל ההתחלקות שעתידה להתגלות ממנו. כמו "נמנע הנמנעות", נושא הפכים כאשר אין אצלו הפכים. כאשר אומרים שה' הוא נושא הפכים אין הכוונה שיש שם הפכים, אין שם הפכים כלל, רק שהוא נושא בפשיטות העצמות את ההפכים שעתידים להתגלות. זה רז, סוד, אי אפשר להבין אותו. כך הוא גם עצם הנפש כןשמצד עצמה אין בה כחות, אין בעצם הנפש חכמה ובינה וכו', ועם זה שאין שום כח פרטי בעצם הנפש, בכל זאת עצם הנפש נושא בפשיטות עצמותה את כל הכחות שעתידים לצאת. אז יש מדרגה ראשונה שהיא עצם הנפש.

[כיון שהיא נושאת את הכל בפשיטות עצמותה, שיש לה עצמות פשוטה, היא נושאת בפשיטות עצמותה הכל] וּמִמֶּנָּה, דַּוְקָא [לכן דוקא ממנה ולא משום מדרגה למטה ממנה], בָּאִים כָּל כֹּחוֹתֶיהָ מֵהֶעְלֵמָם הָעַצְמִי לִידֵי גִּלוּי [כיוון שהיא נושאת הכל בפשיטות עצמותה, לכן הכל יוצא ממנה].

במשפט שבסעיף הזה היו שלשה דברים. היה משפט: "עצם הנפש היא למעלה מכל התחלקות של כחות פרטיים". אחר כך היה משפט שני עם שני חלקים: "עם כל זה היא נושאת את הכל בפשיטות עצמותה", פסיק, זה ענין אחד; אחר כך עוד ענין שני: "וממנה דוקא באים כל כחותיה מהעלם העצמי לידי גילוי".

שלשתם על דרך חש-מל-מל לגבי עצם הנפש. כלומר זה שעצם הנפש מושללת כחות, שאין בה כחות כלל – "עצם הנפש היא למעלה מכל התחלקות של כחות פרטיים" – בהתבוננות הוא 'חש' של עצם הנפש; זה שהיא נושאת אותם אף על פי כן – "ועם כל זה היא נושאת את הכל בפשיטות עצמותה" – היינו ההבדלה, 'מל' הראשון, מלשון ברית מילה שיש בעצם הנפש; אחר כך מל-מל הולכים יחד, ולכן "ממנה דוקא באים כל כחותיה מהעלמם העצמי לידי גילוי" הוא הדיבור, ההמשכה לגילוי שמצד עצם הנפש. עוד פעם, יש פה שני משפטים עם שלשה חלקים כנגד חש-מל-מל לגבי עצם הנפש.

[זה לשון שלך?] כן, זה הלשון שלי, שמאד קרובה לציטוט, כמה שיכולתי לשמור עליה. זה לא ציטוט, אני לא יכול עכשיו לזכור מה הציטוט ואיך קיצרתי אותו. תסתכלו בהערה ה':

כָּל הַנָּ״ל הוּא ע״פ ״מַאֲמַר מַצָּה וְכוֹסוֹת״ פֶּרֶק ט״ו וָאֵילָךְ להרה״צ מוהר״ר יִצְחָק אַיְזִיק הַלֵּוִי עֶפְּשְׁטֵיְן אב״ד הוֹמִיל זצ״ל

הערה ה' הולכת על סוף פרק א'. כל מה שיש כאן בפרק א' הוא קיצור למה שכתוב באריכות גדולה בהסבר עמוק ורחב אצל רבי אייזיק שם.

אם כן, מה משמע מזה? שברית מילה – מל מלשון ברית מילה – היא לגלות את כח הנושא הפכים. מהו כח הנושא הפכים? אפשרות הזיווג, שהוא לשאת שני הפכים, כמו איש ואשה. זאת אומרת, מל הראשון הוא מלשון מילה, והוא מגלה בתוך העצם, שאף על פי שהוא מושלל ריבוי, הוא רק אחד, אם הוא ישאר אחד יהיה כמו רווק, שהוא רק אחד. מל היינו לגלות בתוך פשיטות עצמותו שדוקא הוא, הפשיטות העצמית, נושא בפשיטות עצמותו הכל. כלומר, הוא נושא הפכים. זו ברית מילה. אחר כך יש מל שני. כיון שהעצם נושא הפכים, מושלל בתכלית, לכן רק ממנו ולא מאף אחד אחר יכול להתגלות ריבוי כחות. העובדה שאתה מושלל בתכלית – ההפך שלך יכול לצאת רק ממך ולא משום דבר אחר. זה חש-מל-מל לגבי העצם. וכך הוא לגבי העצמות, אותו דבר, כמו שהסברנו.

[מה זה המל השני?] דיבור, התגלות. יש מל מלשון מילה, ויש מל מלשון למלל, "מי ימלל"[ה]. דיבור הוא התגלות. זה נקרא המתקה. זאת אומרת, יש הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל. קודם יש רק חש-מל, שנים, רק שהמל מתחלק לשנים. זה יסוד תורת הבעל שם טוב[ו] בכל מקום.

[מה ההבדל בין שני ה'מלים'?] זה שהוא נושא הפכים היינו המל הראשון, וזה שבאמת יוצא ממנו, שהוא מגלה מה שהוא נושא בפשיטות עצמותו את כל ההפכים, זה המל השני. לכן אפשר להבין מזה למה שני ה'מלים' הם אותו דבר, מל. רק שהברית מילה מגלה את הימצאות הכח לשאת הפכים והמל השני הוא הגילוי היותו נושא הפכים, שזה גילוי כל הכחות, אך ורק ממנו ולא מזולתו. עד כאן היה עצם הנפש.

ב.     פרצוף: גילוי עצם הנפש בעשרה כחות

"פרצוף כחותיה העצמיים" אצל רבי אייזיק ואצל רבי הלל

הַגִּלּוּי הָרִאשׁוֹן שֶׁל עַצְמוּת הַנֶּפֶשׁ נִקְרָא ״פַּרְצוּף״ כֹּחוֹתֶיהָ הָעַצְמִיִּים.

זה ביטוי של רבי אייזיק, ביטוי טהור, בגלל שבדרך כלל פרצוף הוא יותר נמוך. לדוגמה אם תסתכלו בפרק שנקרא תורת רבינו האריז"ל ומורנו הבעל שם טוב[ז] תראו בו שמה שהאריז"ל קורא פרצוף יותר מתאים ל-ו שבשם, שהוא פרצוף גלוי, פרצוף של תיקון לאחר השבירה.

עוד פעם, אצל האריז"ל בדרך כלל פרצוף בא אחרי שיש שבירה, כיון שהנקודות לא מפותחות, לכן צריך להחזיר את השברים למצב שנקרא עיבור, ולהוליד מהעיבור פרצוף משוכלל. הפרצוף המשוכלל, שהוא התיקון שלאחר השבירה של הנקודות, מתאים יחסית לאותם יחסים של האריז"ל ל-ו. אבל כאן הוא מדבר על פרצוף 'כחות עצמיים של הנפש' לפני שהיא מתחילה להתגלות בכלל, היא עדיין למעלה באור אין סוף. כאן יחסי לעצם היא בת הזוג של העצם כביכול, כלומר המשלים של העצם, "פרצוף כחותיה העצמיים".

אצל רבי הלל[ח] פרצוף כחותיה העצמיים נקרא בחינת אחד. הנפש כאן אצל רבי הלל, שאצלו זה לפי הביטויים של אדמו"ר האמצעי, ולפי המונחים של אדמו"ר האמצעי נפש היא כמו יחיד כאן, ופרצוף כחותיה העצמיים הוא כמו אחד. מה זה "פרצוף כחותיה העצמיים"? זה נקרא לאחר עלית הרצון. אצל רבי הלל לפי אדמו"ר האמצעי הנפש היא כמו לפני עלית הרצון לברוא את העולמות, ו"פרצוף כחותיה העצמיים" מתגלה מיד עם עלית הרצון.

אם תהפכו את הדף ותסתכלו בפרק ט', תראו שהמונחים של אדמו"ר האמצעי ושל רבי הלל הם תמיד: עצם הנשמה-אדם פנימי-אדם אמצעי-אדם חיצוני. למטה. אדם פנימי הוא לפני הצמצום. נגיע לזה בעזרת ה'.

הפרק הזה מתחיל מרבי אייזיק ונגמר עם רבי הלל. יש כאן ציטטה ארוכה – כל פרק ט' אם תשימו לב אחרי הציור – מלשונו של רבי הלל מפאריטש. השער הזה מתחיל מקיצור של דברי רבי אייזיק מהומיל ונגמר עם ציטטה ממש של רבי הלל, וביני וביני אנחנו נרמז את הרמזים.

עוד פעם, המדרגה השניה נקראת אצל רבי אייזיק "פרצוף כחות עצמיים", והיא כבר גילוי לגבי העלם העצמי של עצם הנפש.

כל גילוי בעשר

גִּלוּי זֶה הוּא בִּהְיוֹתָהּ עוֹמֶדֶת לְמַעְלָה בִּמְקוֹרָהּ הָעֶלְיוֹן,

כלומר, הגילוי הזה קורה לפני שהיא מתחילה לרדת לתוך הגוף. כאן אנחנו מדברים על הנפש, רק צריך לדעת שכל דבר בנפש מקביל למדרגה למעלה. לנפש יש שורש למעלה, אחר כך היא יורדת לתוך הגוף. בעצמותה אין לה כחות כלל. יש גילוי שלה לעצמה לפני שהיא יורדת, וזה נקרא "פרצוף כחותיה העצמיים".

מֻפְשֶׁטֶת לְגַמְרֵי מִכָּל שַׁיָּכוּת לְהִתְלַבְּשׁוּת בַּגּוּף.

יש כלל גדול, נקודה יסודית אצל רבי אייזיק, שהוא מסביר בהרבה מקומות[ט], שגילוי והתחלקות לעשר הם היינו הך. זה משהו עמוק וחשוב בהבנת סוד המספר שנקרא "עשר ספירות בלימה"[י]. הוא אומר שברגע שדבר מתגלה, להתגלות ולהתחלק לעשר זה היינו הך. זה נקרא סוד הספירות. לכן יש בכלל מושג ספירות. ספירות הן גילוי אור. למה יש "עשר ספירות בלימה"? כמובן שה' הוא כל יכול, ככה הוא קבע, אבל עכשיו זה כמו חוק הטבע שהקב"ה חקק, שלהתגלות והתגלות בעשר הם היינו הך. כל גילוי הוא אוטומטי וממילא התחלקות לעשר. זה כלל גדול. כל גילוי של משהו שקודם היה נעלם, דבר עצמי שהיה נעלם ומתגלה, ברגע שהוא מתגלה יש עשר. זה נקרא "עשר ספירות בלימה".

עשרה עומקים

למה באמת גילוי הוא עשר? צריך להבין את זה. זאת אומרת, צריך להיות משהו עמוק במציאות. צריך לראות אפילו במציאות החיצונית שזה נכון, שגילוי הוא ממילא זה עשר. יש כמה דרכים להבין את זה.

הדרך הכי פשוטה להבין היא מה שנקרא עשרה עומקים של ספר יצירה[יא]. שיש בַּמקום ו' קצוות [ו"ק]. ברגע שמשהו מתגלה במקום, כיון שהמקום הוא תלת-ממדי ממילא יש בו ששה קצוות. אבל אם אנחנו מחברים אליו את ממד הזמן, שנקרא "עומק ראשית" ו"עומק אחרית", יש כבר שמונה קצוות. ואם מחברים את "עומק טוב" ו"עומק רע", שנקראים ממד הנפש בספר יצירה, יש עולם-שנה-נפש, ויש ממילא עשרה עומקים. זהו הסוד הראשון של ספר יצירה, שעשר הספירות הן עשרה עומקים.

מהם עשרה עומקים? אלו עשרה קצוות במציאות של חמשה ממדים. מה הם חמשת הממדים? עולם-שנה-נפש – שלשה ממדים של עולם, ממד אחד של שנה וממד אחד של נפש. הממד של נפש נקרא "עומק טוב ורע", זהו קו אחד. כל קו אחד הוא פונקציה של דבר אחד. זאת אומרת, זהו הסוד של "רע כסא לטוב"[יב], שבעצם טוב ורע הם אותו דבר, ממד אחד, רק שיש בו מעלה ומטה, זאת אומרת יש לו שני קצוות. כמו שהמגיד אומר[יג] שהרע הוא פשוט החלק התחתון והטוב הוא החלק העליון. ברגע שהכל ממד אחד, הם בעצם אותו דבר, רק שיש בזה קיצוניות. כמובן שיש מדרגה בה הכל רק טוב, למעלה מהתפשטות, אין בה טוב לעומת רע. אבל כאשר ישנם טוב ורע הם אכן ציר אחד, כלומר ממד אחד. זה נקרא ממד הנפש.

אחר כך יש בספר יצירה ממד הזמן, שנקרא "ראשית" ו"אחרית", ועוד שלשה ממדים של מקום – "רום" ו"תחת", "דרום" ו"צפון", "מזרח" ו"מערב".

זו הדרך הכי פשוטה להבין למה התגלות מחייבת עשרה, בגלל שהתגלות היא בתוך מציאות, וה' קבע שהמציאות תהיה מציאות ה ממדית. מכיוון שהמציאות היא ה ממדית, ממילא ישנה התגלות של עשר, שברגע שמשהו מתגלה ממילא יש כאן עשר. העשרה אלו עשר ספירות ועשרה עומקים.

עשרת כחות הנפש

יש עוד דרכים בחכמת המספר להבין יותר את הענין הזה, למה ברגע שיש התגלות צריך להיות עשר, אבל זה כלל גדול. המספר עשר ספירות הוא בגלל שמשהו מתגלה, זה הכל. עוד פעם, זה יסוד מאד חשוב אצל רבי אייזיק, לדעת שהמספר עשר פשוט מצביע על התגלות.

בְּכָל גִּלּוּי קַיֶּמֶת הִתְחַלְּקוּת לְעֶשֶׂר [זה הכלל], כְּנֶגֶד ״עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִימָה״ [זאת אומרת, העשר של כל גילוי הוא "עשר ספירות בלי מה" של אותו דבר. והם] — עֲשֶׂרֶת כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ: חָכְמָה-בִּינָה-דַּעַת, חֶסֶד-גְּבוּרָה-תִּפְאֶרֶת, נֶצַח-הוֹד-יְסוֹד-מַלְכוּת.

בכל דבר יש מקום וזמן, באיזה מובן אחר. בכל גילוי יש הכל. [כמו עלית הרצון?] כן. אפשר לשאול מה זה מקום, יש משהו שם שגם הוא על דרך מקום.

עשר ברצון מוחלט

בִּמְקוֹרָהּ הָעֶלְיוֹן, עֲשֶׂרֶת כֹּחוֹתֶיהָ הָעַצְמִיִּים הֵם בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית בְּיַחַס לַכֹּחוֹת הַמֻּרְכָּבִים הַמִּתְגַּלִּים בַּגּוּף.

עשרת הכחות כמו שהם בפרצוף, מה שנקרא כאן "פרצוף כחותיה העצמיים", הם בבחינת אין סוף לגמרי. וזה נקרא התגלות אין סוף. המדרגה כאן נקראת בכל מקום בקבלה אין סוף. עצם הנפש היא לא אין סוף, היא למעלה מאן נסוף. עצמות אינה אין סוף, אין סוף הוא המדרגה השניה. יש כאן עשרה כחות אבל יש בהם אין סופיות לגבי מה שאחר כך יתגלה בתוך הגוף.

בעשר ספירות גנוזות יש הרבה מדרגות. יש עשר ספירות גנוזות גם ביחיד, כמו שאמרנו קודם, שנושא את הכל. כאן אלו עשר ספירות בבחינת אחד, נקרא 'אדם פנימי', שיש כבר התגלות של עשר ספירות בינו לבין עצמו, הכל כביכול. בכל זאת, עשר ספירות גנוזות יכולות להיות כבר מכתר דאצילות. זה נקרא עשר ספירות גנוזות. יש המון-המון מדרגות של עשר ספירות גנוזות.

יש גם מושג של עשר ספירות גנוזות, על שם העשר שעתידות לצאת, אבל יש גם ספירות אין מספר, שלא יצאו. זה נקרא רצון המוחלט, שעצם הדבר, שהמציאות תהיה בעלת ה ממדים וממילא ההתגלות תהיה עם עשרה עומקים. נסביר את זה אחרת: אמרנו שהמציאות היא בעלת ה ממדים, אבל ברור שה' יכול לעשות מציאות אחרת, שיש יותר מ-ה ממדים, אז לפי זה יש יותר מעשר ספירות. יש דברים יותר עמוקים בעצם חכמת המספר, שההגיון שלנו לא יכול לצאת ממנה. לכאורה זה יותר קבוע, אבל גם זה לא קבוע. באמת אצל הקב"ה אפילו מה שאצלנו הוא הגיון קבוע, כמו לספור 1-2-3, גם על זה ה' החליט. זהו רצון מוחלט. הרצון המוחלט קובע שברגע שיש התגלות היא עשר.

העשר בוודאי היו קודם בבחינת העצם, כמו שאמרנו קודם, אבל גם היו יותר. גם במדרגה זו ישנה גם אפשרות של יותר, גם במדרגה השניה שנקראת ספירות אין סוף. בכל זאת, העשר קובע ברכה לעצמו על שם העתיד, ועל שם הרצון המוחלט שהוא כבר מאז. יש אפשרות של יותר, אבל היא כבר מוחלטת, כמו מישהו שכבר החליט שזהו זה, שזה יהיה עשר.

מה ההבדל בין קצה לעומק? עומק נקרא – גם במתמטיקה קוראים לזה – נקודת האין סוף של הממד. אם לוקחים ממד עד אין סוף אז ישנה נקודה מופשטת אינסופית של הממד שהיא מושג העומק שלו. כל העומקים הם האינסופיות של הממדים.

דרך אגב, זה שגם במתמטיקה כל הנקודות האלה של אין סוף, יוצא לפי המתמטיקה שהכל נקודה אחת. אתה הולך עד אין סוף בכל כיוון, אז זה נקרא נקודת אין סוף – לדרום, לצפון, וכך הלאה – אבל באמת לפי החישוב במתמטיקה גבוהה נחשב הכל נקודה אחת. זהו אחד שהוא גם עשר. אם מדובר בשלשה ממדים עם ששה עומקים זהו אחד שהוא שש. אם אלו חמשה ממדים זהו אחד שהוא עשר.

אם כן, במקורן העליון עשרת הכחות העצמיים הם בלי גבול ותכלית ביחס לכחות המורכבים. זה נקרא עדיין פשוט, לא מורכב, לפני שהם נכנסים לתוך כלי, שהוא גוף. ברגע שהם נכנסים הם מצטמצמים מאד, צריך להיות מוגבל. אבל לפני שהם מורכבים בתוך כלי אין להם שום גבול ותכלית.

ג.      צלם: האצלה מעצם הנפש בהתאם לירידת הנשמה למטה

האצלת צלם מעצם הנפש בירידת הנשמה למטה

הלאה, זו היתה מדרגה ב'. עכשיו מדרגה ג':

כַּאֲשֶׁר הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַקָבָּ״ה מְצַוֶּה עַל הַנֶּפֶשׁ,

עוד פעם, כאן אנחנו מדברים על הנפש. מי עושה שהנפש תרד לתוך הגוף? הנפש לא תחליט לרדת לתוך הגוף, להפך, היא לא רוצה, היא מסרבת בתוקף לרדת לתוך הגוף, רק שהקב"ה כופה אותה, זה נקרא כפיה. הוא כופה אותה על דרך "כפה עליהם הר כגיגית"[יד], והכפיה היא "עד שיאמר רוצה אני"[טו], כמו בלשון חז"ל, שכופים על מישהו עד שהוא עצמו אומר 'אני רוצה'. ברגע שהוא אומר אני רוצה זה נחשב שהוא באמת רוצה. כלומר, הכפיה מגלה אצלו את הרצון הכי פנימי שהוא לא היה מודע לו קודם, כמו שהרמב"ם[טז] מסביר זאת.

כל הענין שכופים על מישהו עד שיסכים ויאמר "אני רוצה", ואנחנו אומרים שמה שהוא אומר בסוף "אני רוצה" הוא באמת רוצה, שורש הדבר הזה נקרא ירידת הנשמה לתוך הגוף, שהרצון כופה, אבל בסוף יש רצון גם בתוך הנפש. [כפיה אינה מעשה חיצוני?] תלוי מי כופה. כתוב שאם גוי כופה הוא לא מגלה שום דבר. אבל אם הכפיה באה מכח התורה היא מגלה את הרצון הפנימי. זה הכל. כאן זה הקב"ה כופה על הנפש:

לָרֶדֶת וּלְהִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף גַּשְׁמִי

מה קורה אז? עד כאן את שתי המדרגות הראשונות, שהן "הנסתרֹת", היה יותר קל להבין. הקשה להבין הוא הצלם והדמות, שתי המדרגות התחתונות. צריך "האלטן קאפ", להחזיק את הראש. עוד פעם, בלי לעיין במקור אי אפשר להבין את זה לגמרי.

אֲזַי הִיא מַאֲצִילָה מִתּוֹךְ עַצְמוּתָהּ (וְלֹא בְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מִפַּרְצוּף כֹּחוֹתֶיהָ הָעַצְמִיִּים [תכף נסביר מה כתוב כאן]) צוּרָה חֲדָשָׁה פְּרָטִית, שֶׁבָּהּ וְעַל יָדָהּ תִּתְקַשֵּׁר בְּכָל עַצְמוּתָהּ לַגּוּף הַמְּיֹעָד לָהּ.

'וואס שטייט דא?'. זה משהו, חידוש נפלא, חידוש כל כך גדול מה שכתוב כאן שלא ראיתי אותו אפילו אצל רבי הלל, אצל אף אחד בפירוש. כתוב כאן שזה כאשר מצַווים על הנפש – עוד פעם, לא מצווים על הפרצוף כחותיה העצמיים, אלא על עצם הנפש – וכופים אותה לרדת לתוך הגוף. לעצם הנפש יש כבר "פרצוף כחותיה העצמיים", שם למעלה, במקור. ברגע שכופים את עצם הנפש ואומרים לו 'אתה צריך לרדת לתוך הגוף', עצם הנפש עכשיו מאציל צורה. כמו אדם שמתחיל לחשוב 'איך יתכן בכלל שאני אלך לאותו מקום', מישהו אומר לי שאני צריך ללכת לאפריקה ולא עלה בדעתי ללכת לאפריקה, זה לא שייך בכלל, אבל כופים אותי, אני חייב ללכת. קודם יש לי פרצוף כחות עצמיים, מה שאני כאן במקום הזה, בארץ ישראל, ועכשיו מישהו אומר לי 'אתה חייב ללכת לאפריקה'.

מה קורה? עצם הנפש מאציל מתוך עצמותו איזו מן צורה, איך היא תתקשר, איך היא תסתדר עם הנסיעה הזאת לאפריקה. הדבר הזה לא היה קיים קודם כלל, בגלל שהיא לא היתה מיועדת אף פעם ללכת לאפריקה, זה לא היה שייך לה, היא לא רוצה את זה בכלל. אבל ברגע שמחייבים אותה, כופים אותה, היא מאצילה – לא מתוך פרצוף כחותיה העצמיים אלא מתוך עצמותה – צורה בשביל להתקשר עם היעד והשליחות האלו.

הצורה הזאת שהיא מוציאה מעצמה על מנת להתקשר עם הדבר הזה החדש, לרדת לתוך הגוף, לנסוע לאפריקה, נקראת צלם. הצלם יוצא מעצמותה, לא מפרצוף כחותיה העצמיים. [הצלם הוא כבר כלים?] זה משהו אחר, לא לערבב את המושגים. אנחנו עכשיו רוצים ללמוד איך הוא משתמש במלים אלה. זה בדיוק מה שהוא אומר, שהצלם יוצא מהנפש, לא מהפרצוף, ה-ו נמשכת מה-י לא מה-ה. הבן יוצא כאן מה-י, מהאב, לא מהאם. ה-ו נמשכת רק מה-י ולא מה-ה. אם אתה עדיין לא מבין תסתכל במקור. עוד פעם, אי אפשר להבין את זה כל כך, מה שאני כותב כאן הוא קיצור וכמה שאסביר הוא עדיין יהיה קיצור. צריך לראות את זה בפנים, זה מאד קשה, אבל תכף נראה לאט לאט.

עוד פעם, הוא אומר שזה דבר שעצם הנפש מאציל. ודאי שבסוף הצלם גם קשור עם ה. מה זה הצלם? הוא לא צריך להיות הבן שכבר נולד, הוא יכול להיות טיפת האב, זה כבר הבן, לפני שהיא נכנסת לרחם האם. צריך להתחיל להבין לאט לאט. שוב, הדבר הזה לא יוצא בהשתלשלות מפרצוף כחותיה העצמיים, כלומר מהמדרגה השניה. זו "צורה חדשה פרטית". פרצוף כחותיה העצמיים לא היה פרטי, הוא היה כללי. הוא היה כללות כל כחותיה שהתגלו בבחינת אין סוף. אבל עכשיו, כשאומרים שאתה צריך ללכת לגוף, לאפריקה, צריך איזו מן צורה פרטית. הצורה הפרטית יוצאת מעצם הנפש. עצם הנפש מאציל את הצורה החדשה, היא משהו חדש לגמרי.

בצורה הזאת ועל ידה "תתקשר בכל עצמותה", עצמות הנפש תתקשר. לא "פרצוף כחותיה העצמיים". עוד פעם, עצמותה תתקשר על ידי הצורה הזאת "לגוף המיועד לה".

צוּרָה זוֹ נִקְרֵאת ״צֶלֶם״.

על זה כתוב "אך בצלם יתהלך איש"[יז], זה הצלם של הנפש. כמובן שאם הצלם מסתלק, מה שנקרא צלמות, הוא מת מהגוף. הצלם הוא שמקשר את העצם לגוף הזה. הצלם הוא הדבר שהנפש הוציאה מעצמה בשביל להתקשר לגוף הזה. אם הצלם יסתלק או יתעלם הוא מסתלק מהגוף הזה, הוא לא נמצא יותר בגוף.

הצלם בהתאם לתיקוני הגלגול הקודם ותפקידי הגלגול הנוכחי

כל הדברים האלה הם בשביל להבין מהו סוד גלגול נשמות:

בְּכָל גִּלְגּוּל וְגִלְגּוּל יֵשׁ לַנֶּפֶשׁ צֶלֶם חָדָשׁ לְגַמְרֵי,

כאשר אומרים שאותה נפש מתגלגלת, שחנוך מתגלגל באליעזר ואחר כך ביוסף ואחר כך ביהושע וכו' וכו', זו אותו נפש אבל הצלם חדש לגמרי. [מה קורה עם הצלם הקודם?] הצלם הקודם הסתלק, נגמר. [מה יהיה איתו?] נגמר, חזר לשורש. גלגול אחר הוא צלם אחר, צלם חדש. הוא לא הצלם הקודם. למה צריך צלם חדש? מה התכונה של הצלם החדש?

בְּהֶתְאֵם לִתְקוּנֵי הַגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם וְתַפְקִידֵי הַגִּלְגּוּל הַנּוֹכְחִי

הצלם החדש נקבע גם עקב העבר וגם עקב העתיד. עוד פעם, קודם אמרו לו לנסוע לאפריקה, אז הוא האציל צלם. צלם הוא הציוד שלו, ציוד לדרך, בשביל להגיע לאפריקה. אחר כך הוא חזר מאפריקה, עכשיו אומרים לו 'עכשיו אתה צריך לנסוע לרוסיה', אז כשהוא נוסע לרוסיה הוא צריך להאציל צלם חדש גם בשביל לנסוע לרוסיה. הוא צריך פשוט צלם אחר, לא יכול להיראות אותו דבר. הוא גם בחינת מרגל, כל פעם צריך צלם אחר. הוא צריך צלם בשביל לנסוע לרוסיה, קודם היה לו צלם בשביל לנסוע לאפריקה.

הצלם של רוסיה נקבע לא רק בגלל רוסיה. הוא נקבע גם בגלל שקודם הוא היה באפריקה. התכונה-האופי של הצלם של רוסיה, הצלם השני, קובעים את האופי שלו גם לפי המקום שהיה קודם, וגם לפי המקום אליו הוא צריך עכשיו להגיע, מה התפקיד שלו עכשיו. הצלם החדש הוא בהתאם לגלגול הקודם והוא גם לתיקוני הגלגול הקודם.

עוד פעם, מה הכוונה בהתאם לגבי הגלגול הקודם? כמה שתיקנת, וממילא כמה שלא תיקנת. אבל מה שתיקנת בגלגול הקודם משפיע על אופי הגלגול החדש ועל אופי הצלם החדש. הדבר השני שמשפיע על אופי הצלם החדש הוא התפקיד שלך בגלגול הזה.

מה זה אומר לי? שנותנים לשני אנשים אותו תפקיד, אבל כל אחד משתמש בתיקונים הקודמים שלו. לכן חשוב מה שתיקנת בגלגול קודם. מה שתיקנת בגלגול קודם הוא כחות שיש לך עכשיו. לא את כל הכחות אתה צריך בשביל התפקיד, אבל אתה יכול לברר את הכחות. אתה יכול לברר מהכחות שכבר רכשת בגלגול הקודם – זה נקרא התיקונים של הגלגול הקודם – לצרף אותם ולהשתמש בהם בתפקיד של הגלגול החדש.

ברגע שמפרקים משהו זה כבר לא הקודם בכלל. עוד פעם, התיקונים הם לא בדיוק הצלם, הם מה שהצלם תיקן. יכול להיות שהתיקונים האלה נדבקו, כמו בירורים שנדבקו לצלם. הצלם הקודם תיקן משהו. מכל התיקונים של הצלם הקודם אתה יכול לבחור מה שאתה צריך בשביל התפקיד החדש. אבל צריך גם להמציא דברים חדשים, פטנטים חדשים בשביל התפקיד החדש. רק ששוב, אם תתן אותו תפקיד חדש לשני אנשים, חוץ מזה שכל אחד ימציא כל מיני דברים מיוחדים בשביל התפקיד הזה – שניהם קיבלו אותו תפקיד – ודאי כל אחד גם ישתמש עם כל האמצעים הקודמים שיש לו שמתאימים לתפקיד החדש הזה. זה מה שכתוב כאן, שהצלם השני נקבע בהתאם לתיקוני הגלגול הקודם ולתפקידי הגלגול הנוכחי.

הצלם מהעצם, לא מהפרצוף

(מָה שֶׁאֵין כֵּן בְּפַרְצוּף כֹּחוֹתֶיהָ הָעַצְמִיִּים שֶׁהוּא תְּמִידִי בִּלְתִּי מִשְׁתַּנֶּה לְעוֹלָם).

הפרצוף, המדרגה השניה, הוא דבר נצחי-תמידי שלא משתנה אף פעם, אין בו שום שינוי. מה שמשתנה הוא הצלם. כל פעם הצלם משתנה, והצלם יוצא מעצם הנפש, לא מהפרצוף. הפרצוף הוא תמידי.

העצם הוא גם תמידי, עכשיו מבינים הרבה יותר טוב מה שכתוב בשורה הראשונה לגבי העצם. צריך לדעת שכל דבר חדש צריך לצאת מהעצם בלבד, לא מהפרצוף. זה מה שאמרנו בשורה הראשונה, מה כתוב כאן? "וממנה דוקא באים כל כחותיה מההעלמם העצמי לידי גילוי". לא רק "כחותיה העצמיים" של הפרצוף העצמי שבלתי משתנה, אלא גם כל צלם וצלם חדש בשביל כל תפקיד, כל גלגול חדש, גם צריך לצאת ממנה ולא מהפרצוף. הפרצוף נשאר תמיד אותו דבר, הוא אין סוף, והצלם צריך לצאת מהעצם.

גילוי הכחות והתכונות על ידי הצלם

עַל יְדֵי הַצֶּלֶם, דַּוְקָא, בָּאִים כָּל כֹּחוֹת וּתְכוּנוֹת הַנֶּפֶשׁ הַמֻּרְכָּבִים בַּגּוּף לִידֵי גִּלּוּי,

הצלם הוא ממוצע. הצלם הוא לא הכחות כמו שהם מתגלים בתוך הגוף, הוא מעבר. על ידי הצלם כל מה שאחר כך מתגלה בתוך הגוף בא לידי גילוי, לא שהגלוי הוא הצלם.

עוד פעם, רק הצלם הזה יכול לגלות, להביא מהעלם לגילוי את הכחות שצריכים להתגלות בתוך הגוף הזה. הכחות והתכונות שמורכבים בתוך הגוף באים כולם לידי גילוי על ידי הצלם, לא שהם הצלם.

השתנות התכונות מגלגול לגלגול

מה זה מסביר לנו?

וְלָכֵן מִגִּלְגּוּל לְגִלְגּוּל תִּתָּכֵן הִשְׁתַּנּוּת בִּתְכוּנוֹת הַנֶּפֶשׁ הַמִּתְגַּלּוֹת בָּאָדָם מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה.

זה מסביר משהו מאד עמוק בקבלה: יכולה להיות אותה נפש שבגלגול אחד היא צדיק גמור, רחמן ובעל חסד ואוהב את הבריות, ואותו אחד, אותה נפש, בגלגול אחר יכול להיות אכזרי, רוצח ורשע גמור. זו אותה נפש. למה? בגלל שזהו צלם חדש. כל התכונות כמו שהן מתגלות בגוף הן על ידי הצלם, והצלם בכל גלגול הוא חדש לגמרי. לכן יכולה להיות אותה נפש שבאה מגלגול לגלגול ויש לה תכונות הופכיות מן הקצה אל הקצה.

[איך יכול להיות כל כך שונה אם יש לו את הכחות הקודמים של הגלגול הקודם?] תלוי כמה שהוא בחר. אולי יש לו תפקיד כל כך חדש, אולי רוסיה היא כל כך אחרת מאפריקה שהוא לא לוקח הרבה מהתיקונים, או שאין לו..

[אפשר גם ההפך?] ודאי, יכול להיות שהוא תיקן הרבה ורק נשאר לו פרט אחד קטן, ואולי באמת הוא יתגלגל מאד דומה לפעם הקודמת, אבל זה לא מחייב. [מרשע להיות צדיק גדול] כן, ודאי.

גילוי הצלם רק על ידי תשובה

רַק עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה אֲמִתִּית, מִקֶּרֶב אִישׁ וְלֵב עָמֹק — כִּתְשׁוּבַת ר׳ אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹרְדַיָא שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ בִּבְכִיָּה,

מי זה הדוגמה? כתוב שהדוגמה היא יוחנן כהן גדול – זו הדוגמה בכתבי האר"י ז"ל[יח] – ורבי אלעזר בן דורדיא שהיה רשע גמור עד שבסוף חזר בתשובה. הוא היה גלגול של אותו יוחנן כהן גדול, שרק בסוף ימיו הוא חטא, אבל תכונות הנפש היו לגמרי הפוכות. קודם הוא היה כהן גדול, צדיק וגאון הכי גדול בעולם, בסוף הוא יצא קצת לתרבות רעה[יט], ולכן היה לו גלגול שני של רשע הכי גמור, שכל החיים היה הרשע הכי גדול בעולם, עד כדי כך שדרשו עליו ש"כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים"[כ], שהוא לא יכול לחזור בתשובה ולחיות. בכל זאת, בסוף הוא עשה תשובה ומת, ואז יצאה בת קול ש"ר' אלעזר בן דורדיא יש לו חלק לעולם הבא"[כא]. כשרבי שמע את זה הוא בכה ואמר "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בהרבה שנים".

בחסידות[כב] תמיד אומרים בדרך צחות: למה קוראים לו רבי? טוב, הוא חזר בתשובה, אבל מה זה רבי? הרי הוא לא למד מימיו. איזה רבי הוא ר' אלעזר בן דורדיא? אומרים שהוא רבי של כל בעלי התשובה, ככה הווארט בחסידות. מה קורה כשאחד כזה עושה תשובה? עוד פעם, זה מה שנקרא הדוגמה הקלאסית של אחד שמגלגול לגלגול התכונות שלו משתנות לחלוטין.

יש עוד דבר, לפעמים בכתבי האריז"ל[כג] יהודי צדיק יכול להתגלגל בגוי, כמו שמעיה ואבטליון שהיו גרי צדק, ומוסבר בקבלה שהם היו גלגול של זכריה. הם היו הכהנים הגדולים והנביאים, וגם הם בגלל שהתרוממו והתנשאו על העם קצת יותר מדי הם התגלגלו בגוי והיו צריכים להתגייר. אז ודאי להיוולד גוי אלו תכונות אחרות. איך שלא יהיה, אם הוא נולד גוי הוא משהו אחר, אבל זה היה צדיק הכי גדול. זו גם דוגמה של שינוי מן הקצה אל הקצה מגלגול לגלגול.

מה קורה שרבי אלעזר בן דורדיא חוזר בתשובה, או ששמעיה ואבטליון מתגיירים? תוך כדי תשובה עילאה יצאה נשמתו והוא הסתלק מן העולם הזה בבכיה:

וְעָלָיו נֶאֱמַר [על ידי רבי] ״יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת״ ([וכתוב בחסידות[כד] ש]״שָׁעָה״ מִלְּשׁוֹן שְׁעִיָּה, הַפְנָיַת כָּל עַצְמוּתוֹ לַה' יִתְבָּרַךְ — שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ) [שעה מלשון לפנות מאה ושמונים מעלות. כלומר, בהפניה אחת של כל עצם הנפש שלו לשורש, לה' יתברך] — בִּתְשׁוּבָה כָּזֹאת יָכוֹל הָאָדָם לַעֲלוֹת מֵעֵבֶר לְ״צִמְצוּם״ הַ״צֶלֶם״ וּלְגַלּוֹת עַצְמוּת נַפְשׁוֹ בְּגוּפוֹ בְּדֶרֶךְ ״אוֹר חוֹזֵר״.

מה כתוב כאן? שמה שאתה עכשיו בעולם הזה מתגלה על ידי הצלם. מה שלא תהיה בעולם הזה, כל התכונות שלך – רע, טוב, רחמן, אכזרי – בגוף הזה הוא רק גילוי דרך הצלם. הצלם הוא רק איזה מן פרט קטן ומסוים מאד לגבי העצם.

שואלים האם יש אפשרות שהעצם יתגלה לך? שאחד יזכה לגילוי עצם הנפש שלו? הוא אומר שרק דרך אחת: תשובה כמו של ר' אלעזר בן דורדיא. לא רק מי שהוא רשע יכול, זו רק דוגמה, הוא כותב כאן. הוא אומר שהדרך היחידה לגלות את עצם הנפש היא רק על ידי תשובה כל כך אמתית כמו התשובה של ר' אלעזר בן דורדיא, אפשר בדרך אור חוזר לעלות מעבר לצמצום הצלם. הצלם הוא סוד הצמצום. לכן צלם הוא גם מלשון צמצום, אם תשימו לב. הצלם הוא מה שמתגלה לאחר הצמצום, כמו אדם קדמון אחרי הצמצום.

האם אפשר לעלות מעבר לצמצום? כמו שבכתבי האריז"ל כל מה שמתגלה אחר כך בעולמות הוא על ידי אדם קדמון. מה שמתגלה הוא לא אדם קדמון, מה שמתגלה הוא עולם האצילות שמתגלה בתוך כלים. לאדם קדמון אין עדיין כלים. כלים וגוף מתחילים רק מאצילות. כל מה שמתגלה בתוך הגוף הוא על ידי הצלם, כמו שנאמר בקבלה שכל הגילוי של עולם האצילות הוא על ידי אדם קדמון. אדם קדמון הוא רק הצלם הפרטי הזה.

האם בעולם האצילות אפשר להרגיש את העצם, לא רק את המאציל? עוד פעם, אדם קדמון נקרא המאציל של האצילות. כשאומרים המאציל הכוונה היא לאדם קדמון, לא ה' יתברך. האם למשל האצילות מסוגלת להרגיש את העצם, לא רק את המאציל? אז לא, בגלל שהאצילות אף פעם לא תחזור בתשובה. היא יכולה להרגיש את העצם רק אם אנחנו נחזור בתשובה, בגלל שאם אנחנו חוזרים בתשובה יש בדרך אור חוזר אפשרות לעלות יותר גבוה מהצמצום של הצלם הפרטי ולגלות את העצם, גילוי עצם הנשמה.

על זה כתוב בכתבי האריז"ל[כה] למי שזוכה, שגילוי עצם הנפש יותר גדול מכל גילוי אליהו וכל גילוי שיכול להיות בכלל.

הוא אומר שזה קורה רק בדרך אור חוזר. העצם אף פעם לא יתגלה בדרך אור ישר. כל פעם יש צלם שיוצא, והצלם הוא פרט בלבד – מגלגול לגלגול לאותו עצם. הרי עצם הוא פשיטות עצמות. העצם יכול להאציל אין סוף צלמים וכל צלם יהיה אחר לחלוטין מהשני, ולכן כל צלם יגלה כחות ותכונות נפש אחרות לגמרי. אז למשל, מזה שאחד הוא הכי טוב בעולם, זה לא אומר שום דבר לגבי עצם הנפש שלו. זה אומר לו לגבי הצלם, אבל לא לגבי עצם הנפש. מה שהוא – הוא לא יכול לדעת כלום לגבי עצם הנפש, ממה שהוא מרגיש את עצמו, שהוא מתמיד בתורה והכל בסדר גמור, שהוא הצדיק הכי גדול בעולם – אין בזה שום גילוי של עצם הנפש בכלל. זה רק גילוי איזה מן צלם יש לו. דומה למה שכתוב בתניא[כו] שההורים צדיקים ממשיכים לילד שלהם לבוש קדוש, תכונות טובות, אבל לעצם זה לא אומר כלום.

איך אפשר לגלות את העצם? רק על ידי תשובה, הכי גדולה שיכולה להיות, כמו של ר' אלעזר בן דורדיא שבבחינת "יש קונה עולמו בשעה אחת". לכן באמת היו צדיקים גדולים כמו רבן יוחנן בן זכאי שאמר שאיני יודע באיזו דרך אני הולך[כז], לא יודע אם הולך בדרך לגן עדן או להפך. איך זה יכול להיות? הרי הוא ידע שהוא היה צדיק גמור בעולם הזה. זה גם כתוב בחסידות[כח], שמה שהוא צדיק גמור בעולם הזה – יכול להיות שיש לו רק צלם טוב, אבל מה המצב של עצם הנפש שלו? הוא לא יודע כלום. כאן מדברים על עצם הנפש, לא על העצמות, רק אומרים שהיא משל לעצמותו, אבל עצם הנפש הוא איזה מן נפש של מישהו בגן עדן. אבל אם הצלם חוטא – "נפש כי תחטא"[כט] "תהווא"[ל] – זה משפיע גם על העצם. מה זה הצלם? אמצעי שהעצם מתקשר דרכו, לכן זה משפיע על העצם, רק שאתה לא מרגיש את העצם. עכול להיות שזה רק בזכות הצלם, היה לו צלם טוב, אבל לא היתה לו שום מסירות והתגברות – ככה מסבירים בחסידות – שום תיקון פנימי לגבי עצם הנפש, היה לו רק צלם טוב.

ברגע שעצם הנפש יורד לגוף על ידי הצלם – גם עצם הנפש מתקשר לגוף. זה מה שכתוב כאן. לכן אם הצלם מסתלק – העצם מסתלק, הכל מסתלק. יש לה תיקון, התיקון שלה הוא לתקן את הגוף. היא לא צריכה תיקון לעצמה, אבל יש לה תפקיד שהיא ממלאת אותו יותר או פחות. התפקיד הוא של עצם הנפש, לא של הצלם.

התאמה לתפקיד של העצם דרך הצלם

עוד פעם, נותנים לעצם הנפש תפקיד, אם היא תקיים את התפקיד מגיע לה שכר, לעצם הנפש, אם היא לא – מגיע לה עונש, לעצם הנפש. בשביל התפקיד היא צריכה לצמצם את עצמה בצורה מסוימת. בדיוק כמו שאמרתי, שבשביל התפקיד לנסוע לאפריקה, לשליחות הזאת, היא צריכה צלם מיוחד.

ברגע שהיא תסע לאפריקה – באפריקה לא ירגישו מי נסע, בגלל שעכשיו יש מסכה, יש רק את הצלם, יראו רק את הצלם, כל מה שיתגלה הוא רק גילוי של העצם דרך הצלם. אבל מי שמתפקד, בעל התפקיד והשליחות, הוא העצם, לכן בסופו של דבר הכל משפיע על העצם. עוד פעם, כאן אומרים שזה רק משל לעצמות, אבל מדברים על נפש. ודאי יש ששים ריבוא שורשי נשמה.

עוד פעם, זה לא שייך לזה, אמרנו שעצם הנפש הוא משל לעצמות, אבל איך עצם הנפש הוא "חלק אלו-ה ממעל ממש"[לא] – לא מדברים על זה כאן כלל, זה לא נוגע. רק מה שנוגע הוא המדרגות: יש עצם הנפש ואחר כך הפרצוף האין סופי שלה, אחר כך הצלם שהיא מאצילה בשביל התפקיד, ואחר כך הדמות. תכף נראה מהי הדמות. הקשר שיש לה עם עצמות ה' הוא ענין אחר לגמרי, לא שייך לנו כאן בכלל.

[ששים ריבוא נשמות הן בכל דור?] נכון, ודאי. אותם ששים ריבוא הן גם בדור הזה וגם בדור הקודם. אותו אחד שהיה בדור הקודם יכול להיות בדור הזה בתכונות אחרות לגמרי. [אבל יש יותר מ-60 ריבוא] נכון, אלו צלמים. אמרנו ששים ריבוא נפשות והכוונה לעצם הנפש כתוב בכתבי האריז"ל[לב] שכל ששים ריבוא מתחלק עוד פעם לששים ריבוא, כל אחד. [זה ניצוצות?] ודאי, זה גם ניצוץ של עצם הנפש. ששים ריבוא בריבוע. זה יכול להגיע עד זה. לכן מחכים עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ואז יבוא משיח[לג], שכולם יצאו.

צמצום לא כפשוטו ותשובה

שוב, רק על ידי תשובה אמתית, כמו של ר' אלעזר בן דורדיא, אפשר לגלות את עצם הנפש בגלגול הזה, בגלגול הנוכחי. מה כתוב כאן? על ידי תשובה כזאת יכול האדם לעלות מעבר לצמצום הצלם. לכן מאד-מאד חשוב לנו לגבי כל תורת החסידות. למדנו לפני שנה[לד] באגרת השלום של הצמח צדק שעיקר החסידות הוא תשובה. אדמו"ר הזקן רצה לקרוא לחסידים 'בעלי תשובה'. משום סיבה אחרת קראו להם חסידים, אבל באמת השם העצמי הוא בעלי תשובה.

מה החידוש של החסידות? כל החידוש שלה לגבי אור אין סוף הוא שבאמת יש גישה מעבר לצמצום. זה נקרא צמצום שלא כפשוטו. הרי כל המחלוקת בין החסידים לבין הלא-חסידים היא האם הצמצום כפשוטו או לא[לה]. כלומר, האם יש לי גישה מעבר לצמצום או שאין לי גישה מעבר לצמצום.

אם באמת כל התורה כולה בנויה על להיות צדיק גמור על פי שלחן ערוך, אין לך שום גישה מעבר לצמצום. בגלגול הזה אל תחשוב על עצם הנפש, תחשוב רק על הצלם, שהוא תוצאת הצמצום. לכן מי שהעבודה שלו היא של צדיק גמור, לפי שלחן ערוך – לא צדיק גמור לפי התניא – אין לו שום גישה אל מה שמעבר לצמצום, מה שמעבר לצלם הנוכחי שלו בגלגול זה. לכן בשבילו הצמצום הוא כפשוטו, צמצום גמור. אבל בעל תשובה אמתי, שהצמצום לא כפשוטו, רק הוא יכול לעבור את מעבר הצמצום ולגלות את העצם שמעבר לצמצום.

הסבר זה מקשר בין עבודת החסידות ובין תורת החסידות. עיקר תורת החסידות הוא שהצמצום לא כפשוטו. עיקר עבודת החסידות היא עבודת התשובה. כל מי שקוראים לו צדיק בחסידות, רבי, כתוב שהוא לא צדיק, הוא בעל תשובה. הוא גם צדיק, אבל עיקר העבודה שלו הוא עבודת התשובה. "והרוח תשוב אל האלהים"[לו]. זה מה שכתוב כאן, שרק על ידי תשובה כמו תשובת ר' אלעזר בן דורדיא אפשר לעבור את מעבר הצלם ולהגיע לעצם. על כך כתוב[לז] שהמשיח בא להחזיר גם את הצדיקים בתשובה, שכולם יגלו את העצם. מי שלא גילה את העצם – זה הפסד, חבל.

בסופו של דבר זה קשור עם העובדה שעצם הנפש הוא עצם ה'. זה באמת מה שכתוב כאן. מה כתוב בסוגריים? ש"שעה מלשון שעיה, הפנית כל עצמותו לה' יתברך, שורש נשמתו". ה' הוא עצמו שורש נשמתו. על ידי שהוא מגלה את העצם הוא מגלה את הקב"ה. זו "דירה בתחתונים"[לח]. חייבים לגלות את העצם. מי שגילה את העצם ממש הוא מי שנקרא רבי.

רבי – תודעה של עצם

זה גם מסביר עוד דבר תמוה, כל כך תמוה שממנו יש המון ביקורת נגד חב"ד. יש ווארט בחב"ד שרבי הוא עצמות[לט] ומפרשים זאת בצורה הכי קיצונית ולא-טובה – מה זאת אומרת שהרבי הוא עצמות ומישהו אחר לא עצמות?!

רבי אמתי הוא אחד שיש לו תשובה כמו ר' אלעזר בן דורדיא והוא לא מת. עוד פעם, מה זה רבי לפי זה? שאף על פי שהוא עכשיו באפריקה, כלומר שיש לו תפקיד מסוים, ואם יש לו תפקיד מסוים יש לו צלם מסוים, אבל יש לו תודעה של העצם. מתוך זה שיש לו צלם, שיש לו מערכת כחות-תכונות קבועות לפי הגלגול הזה וכל מה שמתגלה אצלו הוא גילוי הצלם, אבל לו עצמו יש גילוי של העצם. זה נקרא שרבי הוא עצמות, ולפי זה רבי הוא בעל התשובה הכי אמתי.

קשר עצמי בין רביים

זה גם מסביר עוד דבר: אף על פי שעל נביאים כתוב שאין סגנון נביא דומה לסגנון נביא אחר, "אין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד"[מ], אבל כתוב שרבי הוא עצם אחד עם כל הרביים. לדוגמה, הרבי שליט"א בחב"ד. מי שמכיר את הסגנון שלו – הוא לגמרי אחר מכל סגנון שהיה, לא כמו הרבי הקודם, ממש אחר. הדבר כל כך בולט שהוא דוחה הרבה אנשים, כל הסגנון שלו הוא משהו אחר לגמרי. מהרבי הקודם הוא לגמרי אחר, עם זה שהכי קרוב לרבי הקודם, וכך גם מכל הרביים. כמו כן, הסגנון של אדמו"ר הזקן היה שונה מהבעל שם טוב, לכן כל שאר הצדיקים חלקו עליו – מה אתה מחדש משהו אחר? הרי הסגנון שלך לגמרי משהו אחר, בכלל לא כמו הבעל שם טוב.

מה זה אומר? מהו הסגנון? הוא בא רק מהצלם, אבל אם יש לו גילוי העצם, אז הם אותו דבר. באמת אפשר לומר שאף על פי שיש לו צלם אחר לגמרי, סגנון אחר – הוא שייך אליו בעצם, יש לו שייכות עצמית אתו. כמו שאדמו"ר הזקן אמר שהוא אחד עם הבעל שם טוב, אותו דבר. איך הוא אותו דבר עם הבעל שם טוב? הרי הבעל שם טוב בסגנון אחד ואדמו"ר הזקן הוא משהו אחר לגמרי! עד כדי כך שבגלל זה חלקו על חב"ד. אבל אם יש גילוי העצם – זה לא משנה. באמת יכול להיות צלם אחר לגמרי, סגנון אחר, תכונות אחרות, הכל, והם אותו דבר. אדמו"ר הזקן אמר שהוא הנכד של הבעל שם טוב, מאותו שורש של הבעל שם טוב[מא], שהוא נכד רוחני של הבעל שם טוב, שר' ברוך הוא נכד גשמי, ואני הנכד האמתי.

[יכולות להיות שתי נשמות שונות שתארנה בעת ובעונה אחת באדם?] יכול להיות שעיקר ההתקשרות תהיה לנשמה אחת – יש גם כל מיני דברים – כמו בעיבור. כל העצם ודאי מאיר רק לאחד בזמן אחד, אבל יכול להיות שיש קשר בין נשמות ולאחר ההסתלקות השורש שלו יתגלה בשני, כמו שמסופר על הבעל שם טוב, שברגע שבעל אור החיים הקדוש הסתלק, הוא קיבל את כל עוצמת נשמתו. יש מה שנקרא נשמת משה רבינו, "רעיא מהימנא"[מב], זה עוד יותר עמוק, שעליה כתוב "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[מג]. יש אחד שהוא משה רבינו. הנשמה הזאת של משה רבינו בכל דור נמשכת לאחד, וזה לא חייב להיות בגילוי. יכול להיות שזה מחוץ לעצם נשמתו, כמו עוד עצם על גבי עצם. כל זמן שהוא חי יש לו אותו, ברגע שהוא מסתלק – הוא עובר למשה רבינו בדור הבא. עוד פעם, נשמת משה רבינו שבדור תתגלה רק כאשר הקודם מסתלק. היא לא תעבור אליו. כמו כל דבר, נולדים עם זה בפוטנציה, בכח, הוא כלי שראוי לזה, יכול להיות שהוא מיועד לזה וזהו חלק מהתפקיד שלו, אבל כתוב ש"אין מלכות נוגעת בחברתה"[מד].

[זה יכול לקרות גם בחייו?] זה הסיפור האחרון של רבי נחמן[מה], הסיפור השביעי, שהיה מלך פעם שהעביר את המלכות לבנו בחייו, לפני שהוא הסתלק. זה סיפור של רבי נחמן. [אבל שם זו רק הארה!] נכון. באמת כתוב שלפני האריז"ל, או יותר נכון לפני הבעל שם טוב, אפילו משה רבינו שבדור קיבל רק הארה מנשמת משה רבינו. כתוב בספר חסד לאברהם[מו], סבא של החיד"א, הוא כותב את זה מהאריז"ל, שלפני האריז"ל משה רבינו שבדור היה רק הארה של משה רבינו שהאירה על עצם נשמתו. הוא אומר שמזמן האריז"ל והלאה, שזהו כבר עקבתא דמשיחא, כל העצם של נשמת משה רבינו יורד לגדול של הדור. זה חידוש. [מה הסבה?] בגלל שמתקרבים ימות המשיח.

עוד פעם, אני לא רוצה להסתבך בנושא זה, חבל, קודם נגמור את הפשט. העצם שלך הוא חלק מהעצם של ה'. אם תגלה את העצם שלך, ממילא הוא "חלק אלו-ה ממעל ממש". לא מגלים אותו בתשלומים. מגלים אותו עם תשובה, על כך כתוב "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה את עולמו בשנים רבות". מי שקונה בשנים רבות הוא צדיק, לא בעל תשובה. בעל תשובה אמתי הוא "בשעה אחת", "בשעתא חדא ורגעא חדא"[מז], כתוב. זה יכול להתעלם עוד פעם ואז הוא נשאר רק עם הצלם.

צמצום כפשוטו – תוצאת החטא

עוד חידוש:

לוּלֵא הַחֵטְא [של אדם הראשון] הָיְתָה עַצְמוּת הַנֶּפֶשׁ מִתְגַּלָּה בַּגּוּף בְּדֶרֶךְ ״אוֹר יָשָׁר״,

אם אדם הראשון לא היה חוטא, היה עומד בניסיון, העצם היה מתגלה לו דרך הצלם ואז אפילו הצדיק היה יודע שהצמצום הוא לא כפשוטו, כמו שהסברנו קודם. עוד פעם, למה לאדם שיש תפקיד יש צלם? למה שלא ידע ולא ירגיש בתודעה מה שמאחורי הצלם? באמת היה צריך שירגיש זאת אפילו בדרך אור ישר. אחד שיוצא לתפקיד, היה צריך להרגיש שיש אני אמתי ויש הצלם הזה המיוחד בשביל התפקיד הזה. למה שלא ירגיש זאת?

באמת אם אדם לא היה חוטא – הוא היה מרגיש זאת, היה מרגיש את האני האמתי שמעבר לאני הפרטי שעכשיו מתפקד בגלגול זה. אם לא היה חטא היה מרגיש אותו ישר, אבל כיון שיש חטא הוא לא מרגיש זאת. זאת אומרת, הענין של צמצום כפשוטו הוא תוצאת החטא – בגלל חטא נדמה שהצמצום הוא כפשוטו. אבל עכשיו, אם חוזרים בתשובה – זה בסדר, אפשר למעשה לגלות אותו לאחר החטא רק בדרך אור חוזר.

עד ביאת המשיח – תשובה; לאחר מכן – תלמוד תורה

וְכֵן יִהְיֶה אָמְנָם לֶעָתִיד לָבֹא.

לעתיד לבוא, לאחר שכולם יחזרו בתשובה, העצם יתגלה בדרך אור ישר לכל אלו שיוולדו אחר כך. לכל הנשמות שיוולדו אחרי ביאת המשיח יתגלה באמת העצם בדרך אור ישר. אבל עד ביאת המשיח צריך לגלות את העצם דרך אור חוזר, שזה דרך תשובה.

זה גם כן מסביר לנו מה שלמדנו פעם. בהקדמה של ספר סוד ה' למדנו[מח] שיש מצוה תמידית של תשובה שכנגד בינה, אבל אחר כך יש מצוה תמידית של תלמוד תורה, מצוה שאין לנו עכשיו בכלל, שכנגד חכמה, בבחינת אור ישר. לא יודע אם אתם זוכרים, אבל למדנו שעד ביאת המשיח זה המצוה התמידית של תשובה, שהיא אור חוזר, ואחר כך המצוה התמידית כבר לא תשובה, המצוה התמידית אחר כך היא תלמוד תורה, שזוהי נביעת האין סוף בדרך אור ישר, עם התגלות תמידית של העצם.

ישר – התגלות העצם דרך הצלם; חשבונות רבים – על ידי תשובה

זֶהוּ סוֹד הַפָּסוּק [הענין הזה הוא סוד הפסוק[מט]] ״אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים״.

שוב, כל מה שכתוב כאן הוא קיצור דברי רבי אייזיק מהומיל. כאן לא הוספתי שום דבר, רק ניסיתי להבין אותו, אני מקוה שהבנתי אותו נכון, אבל לא הוספתי כאן כלום בקטע הזה, הראשון.

זהו סוד הפסוק "אשר עשה האלהים את האדם ישר", שהאלקים עשה את האדם ישר, כלומר שהוא רצה שהעצם יתגלה דרך הצלם בדרך אור ישר, אבל "המה", בני האדם, "בקשו חשבונות רבים", שזה החטא, ועל ידי כך קלקלו, שעכשיו הוא לא מתגלה דרך אור ישר ויכול להתגלות רק על ידי תשובה אמתית, כמו ר' אלעזר בן דורדיא, דרך אור חוזר. עכשיו בלי תשובה, לא יתגלה אף פעם עצם הנפש עד אחרי ביאת המשיח.

ד.     דמות: השתקפות הצלם על ידי כחות הנפש

דמות ותדמית

עד כאן דיברנו רק על הצלם. עכשיו יש עוד מדרגה – מדרגת הדמות. מהי הדמות?

הַ״דְּמוּת״ הִיא תְּמוּנַת הַ״צֶלֶם״ הַמִּתְגַּלָּה בַּגּוּף הַגַּשְׁמִי עַל יְדֵי הַכֹּחוֹת הַמֻּרְכָּבִים בָּהּ,

אלו לא בדיוק הכחות המורכבים בה, אלא השתקפות הצלם על ידי הכחות המורכבים בה. עוד פעם, זו גם נקודה מאד עדינה. הצלם הוא צורה פרטית שעצם הנפש מאציל בשביל התפקיד בגלגול הזה, זהו הצלם. אחר כך, דרך הצלם יש כחות הנפש שמתגלים בגוף הזה, בגלגול הזה. על ידי הכחות יש השתקפות של הצלם.

כמו שנאמר שאדם יבוא לפסיכולוג, והפסיכולוג ידבר אתו כמה פעמים, כמה שעות ארוכות, יראה את כל מערכת הנפש שלו, ישתדל להבין את כל התכונות שלו, ואחר כך הוא יקבל איזו מן דמות של האדם הזה. הדמות שהוא מקבל, אם הוא באמת מאה אחוז אמתי וטוב – אין אחד כזה – היא השתקפות הצלם. בגלל שעוד פעם, כל כחות הנפש מתגלים על ידי הצלם. הצלם משתקף בדמות באמצעות הכחות המורכבים של הנפש. החכמה שלך, הבינה שלך, החסד שלך, כל מה שיש לך, אלו הכחות המורכבים.

[זהו האופי?] כן, האופי הכי טוב, האופי יכול להיות הכחות עצמם. כאן דמות היא של הצלם, היא כביכול על-אופי. מה שמתגלה כעל-אופי, איך שהצלם משתקף ומתגלה דרך הכחות שיוצאים ממנו. זה לא הצלם עצמו.

עוד פעם, דמות היא כמו שיש איזו מן דרך, מכשיר שמצלם. היום צלם הוא מצלמה, אבל באמת הדמות היא כמו איזו מן מצלמה שמצלמת את הצלם. זה נקרא דמות של הצלם. מדובר על הכחות המורכבים בגוף. עוד פעם, הכחות המורכבים הם כמו ראי, ודרך הכחות המורכבים רואים בדרך השתקפות של הצלם. ההשתקפות של הצלם שרואים דרך הכחות כמו שהם בגוף היא דמות האדם. [זה כמו הקרנה?] תלוי איזו הקרנה. יש ודאי משלים טובים לזה, אבל זו לא סתם הקרנה, אלא מה שמשתקף דרך הכחות. הצלם עצמו מוציא את כל כחות הנפש המורכבים בתוך הגוף. איך שרואים אותו על ידי הכחות – זו הדמות.

עוד פעם, אמרנו שאם היה פסיכולוג מושלם הוא היה רואה גם את הדמות. אם האדם הוא פסיכולוג של עצמו הוא גם ירגיש את הדמות שלו. יש לו מה שנקרא תדמית פנימית עצמית. התדמית של האדם היא דמות, היא לא הצלם. הוא מרגיש 'אני חכם, יש לי חכמה', יש לו איזה מן סוג חכמה ובינה וחסד, יש לו כחות, ומכל הכחות האלה יש לו איזו מן תדמית אישית. התדמית האישית היא לא הכחות עצמם, לא הכחות הפרטיים, היא השתקפות הצלם דרך הכחות. זה נקרא הדמות.

[כמו שאדם חכם?] לא, זו לא התדמית שלו שהוא חכם, יש לו תדמית אחרת, יש תדמית כללית. התדמית הכללית היא כמו הסגנון. עוד פעם, הצלם הוא מקור הסגנון. לחכם זה כמו כמה IQ יש לו. שני אנשים עם אותו IQ, אותה חכמה, אבל יש להם סגנון אחר. כלומר, היא מתבטאת בצורה אחרת, יש להם תדמית אחרת. התדמית היא הצלם, אבל זה שמשתקף דרך הכחות.

עוד פעם, ודאי שחברים יכולים להשפיע על התכונות שמתגלות מהצלם, ואז גם הדמות תשתנה לכאורה. [זה לא היה כבר קודם?] לא, זה היה לנו קודם. יש כחות בבחינת פרצוף עצמי. זה מתגלה מהעצם, אחר כך יש כחות שמתגלים, תכונות שמתגלות מהצלם. יש צלם והוא מגלה כחות, שהוא רחמן, שהוא בעל חסד, שהוא כעסן, אכזרי וכיוצא. מכל הכחות האלה משתקפת דמות של אדם עם סגנון. הדמות היא תדמית הצלם דרך הכחות המורכבים בגוף. כמו שאמרתי, אני מקוה שגם אני קצת הבנתי בעצמי, אבל יש הרבה מה להבין כאן, זה לא פשוט. קודם נגמור את זה ואחר כך נחשוב יותר.

אם כן, "הדמות היא תמונת הצלם", זה נקרא תמונה, כמו שצייר מצייר תמונה. הצייר רואה עץ במים, השתקפות, ולפי העץ שהוא רואה במים הוא מצייר ציור, או שהוא מצלם אותו במים או שהוא עושה תמונה מהעץ כמו שהוא במים. העץ עצמו הוא הצלם. איך שהוא משתקף במים זה איך שהכחות מתגלים בגוף. התמונה היא הדמות, המים הם הכחות המורכבים בגוף. העץ משתקף במים ומישהו עושה ממנו תמונה. זה נקרא דמות. יש לכל אחד צלם ויש לו דמות. הדמות היא ה תתאה. הוא רואה את הצלם, אז זו תמונה של הצלם.

דמות – ה תתאה

שֶׁנֶּאֶצְלוּ עַל יְדֵי הַצֶּלֶם.

הצלם האציל כחות מורכבים בגוף. אלו תכונות מסוימות ששייכות לגלגול הזה, ועל ידי אותם כחות שהצלם האציל משתקף הצלם דרכם. הצלם משתקף דרך הכחות שהוא עצמו הוציא והתמונה שמשתקפת היא הדמות. הצלם מוציא משהו והוא עצמו משתקף באותו דבר שהוא הוציא ומה שמשתקף, מה שאתה רואה ויכול לצייר אחר כך – זוהי הדמות.

באמת מה שמתגלה הוא רק הדמות, ה תתאה שבשם, רק שהדמות מקרבת אותך להרגשת הצלם. אפשר לעשות יחוד בין צלם ודמות בקלות. [אלו ארבע מדרגות כנגד שם הוי' זה מה שאנחנו נסביר, שדמות היא ה תתאה. עצם הקבלת המדרגות לשם הוי' – רבי אייזיק לא אמר, לכן זה כתוב כאן לפני תחלת פרק א'. הוא רק מסביר את ארבע המדרגות האלה ואנחנו עושים מהן י-ה-ו-ה, זה צריך להיות ברור. נסביר זאת יותר בהמשך, ה תתאה היא הדמות. אני אפילו לא זוכר בעצמי מאה אחוז, יכול להיות שזה שאפילו מרומז אצלו, בגלל שזה כל כך פשוט. בכל אופן, יש הנפש והפרצוף והצלם והדמות, ארבע מדרגות, זה מה שהוא מסביר.

צלם-דמות – אזכרה-שם

מהו סוד היחוד בין הצלם והדמות? יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, יחוד ו ו-ה.

סוֹד הַיִּחוּד שֶׁבֵּין הַ״צֶלֶם״ וְהַ״דְּמוּת״ נִרְמַז בַּפָּסוּק [האפשרות לייחד את הצלם והדמות מרומזת בפסוק[נ]] ״בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר (׳צֶלֶם׳) אֶת שְׁמִי (׳דְּמוּת׳) אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ״.

כאן כתוב בפירוש שהדמות היא השם. עוד פעם, כל זה הוא הסבר של רבי אייזיק. הוא מביא את הפסוק הזה ומסביר ש"אזכיר" היינו הצלם ו"שמי" היינו הדמות. מהו "שמי"? איך שאני נקרא[נא]. איך קוראים למישהו? איך שהוא נראה. השם שקוראים הוא הדמות שלו. קוראים אותו לפי התדמית שלו, לפי הדמות שלו.

באמת אני מזכיר את שמי, כלומר שהצלם הוא הזכר שמוציא את התדמית, שהוא "שמי". יש מקום בו אני "אזכיר את שמי". כלומר, יחוד צלם ודמות. באותו מקום שאני אזכיר את שמי, של יחוד צלם ודמות, "אבוא אליך וברכתיך", בגלל שעל ידי יחוד קוב"ה ושכינתיה יש המשכת שפע וברכה. [כמו שאדם הראשון נתן שמות?] כן, בדיוק, הוא רואה את הדמות ועל פיה אדם קרא שמות.

מהו הצלם? מה זה "אזכיר"? "אזכיר" הוא בחינת זכר, להאציל מהעצם צלם. זה מסביר לנו בעברית, שלהזכיר הוא גם לשון זכר וזכרון וגם לשון דיבור. הפעולה הזאת, שהעצם מאציל צלם, נקראת סוד האזכרה, כמו שאומרים 'כמה אזכרות יש'. אזכרות הן שמות. פנימיות כל שם היא אזכרה. כלומר, יש האצלת צלם ולצלם יש שם, שהוא הדמות. אלו דברים עמוקים, אבל צריך להתבונן בהם. זה נקרא יחוד צלם ודמות, קוב"ה ושכינתיה.

עולם התיקון – יחוד הצלם והדמות

בַּקַּבָּלָה נִקְרְאוּ הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת שֵׁם מָה וְשֵׁם בָּן [רבי אייזיק כותב את זה. ידוע שאלו ו ו-ה. ברור שהצלם והדמות הם ו ו-ה והנפש והפרצוף ה י ו-ה], שֶׁיִּחוּדָם הוּא סוֹד עוֹלַם הַתִּקּוּן.

הזכרת השם נקראת עולם התיקון. אם יש שם בלי אזכרה, הוא עולם התהו. לכן עולם התהו הוא עולם הבלבול. כמו מגדל בבל. מה שהיום בעולם, מי שמכיר קצת במחשבה של העולם, כל הפילוסופיה של מאה השנים האחרונות היא רק של סמנטיקה. כלומר, כל הבלבולים שיש בעולם – מסבירים בצדק, זה נכון – הם רק בלבולי שמות ומלים. עוד פעם, כל מה שנקרא אי-הבנות, מה שמביא ליחסים לא-טובים ולכל מיני השחתות למיניהן, הוא בדיוק כמו שחז"ל מספרים[נב] לגבי מגדל בבל, שאחד מבקש דבר והשני נותן לו פטיש וכו', עד שאחד הורג את השני. למה? זה נקרא בלבול של דיבור. זה נקרא עולם התהו, וזה דבר נכון מאד. כל הבעיות הן רק בלבול מילולי.

מהו בלבול של מלים שנקרא בבל? זה נקרא דמות בלי צלם, שמות בלי אזכרות, ב"ן ללא מ"ה. עולם התיקון היינו להזכיר את השם, שתהיה אזכרה, יחוד של צלם ודמות, שהדמות באמת תשקף את הצלם. זה נקרא עולם התיקון ביחוד מ"ה וב"ן. מה שאין כן שמות ומלים בלי אזכרות. כל מלה היא דמות-תדמית, ואם היא אינה התדמית האמתית, כלומר שהיא בלי הצלם האמתי היא דמות של פנטזיה. מלים רק עם ב"ן בלי שם מ"ה, המלים עצמן הן כמו דמיון. ה-ו היא כמו טיפת האב שמתחילה ממנו, נכנסת לאמא אצלה היא מתחילה להתברר, כלומר לברר כחות שהוא רוצה בשביל הגלגול הזה וזה כל העיבור, ואחר כך הוא נולד עם כל מה שהוא קיבל מהעצם.

טעות הנצרות – בן בלי אב – צלם בלי עצם

דרך אגב, מכאן ניתן להבין כמה טעות – לא רק אבסורד, אלא עד כמה השטחיות – ישנה בדת האחרת, שיכולה להיות לידת בן בלי אב. אני אומר עכשיו זאת ב'להבדיל' לגמרי, אבל זה שייך לענין שלנו. הטעות של לידת בן בלי אב היא מקור השטחיות, מה שנקרא שטחי, לא אמתי. כמו שנאמר כאן, לא יתכן צלם שישתלשל מעצמו מהפרצוף, גם לא מהקב"ה. עוד פעם, כמו שהסבר כאן, עצם הנפש היא לא הקב"ה, הקב"ה כופה את עצם הנפש. הצלם צריך לצאת מעצם הנפש, כמו האב, לא ממה שלמעלה ממנו. רק מה? הוא מתברר ומברר, הוא עצמו מברר את החלקים שלוקח מהכלל וממשיך אותם למטה, אל הפרט.

[למה קוראים לכל הצורה הזאת צלם?] בגלל שזהו בדיוק צלם, צלם שטחי. הרי זו בכלל שאלה טובה מאד, אפילו לפני שלמדנו את זה – הרי צלם בתורה הוא דבר טוב, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[נג]. למה עשו מהמלה צלם עבודה זרה? הרי כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", לכאורה צלם הוא דבר טוב. אלא שעל פי פשט זהו צלם מת בגלל שהוא בא רק מהאמא, לא מהאבא. מה שיוצא רק מהאמא הוא שטחי. הכל שטחי, ממש הזיה, אחר כך זה לא צלם, כיון שצלם זה לא זה, הכל הזיה אחת גדולה.

אבל זו תדמית, זה נקרא "כקוף בפני אדם". זו טעות שצלם יכול לצאת מעצמו. הרי יש כחות אין סוף כלל, כביכול אין סוף, והשטחיות תופסת שהפרט יוצא מהכלל. לדעת שהפרט לא יוצא מהכלל, אלא מהעצם, שהוא עוד לפני הכלל – זה חידוש, זה יודעים רק בפנימיות. בחיצוניות נדמה שהפרט יוצא מהכלל. הפרט שיוצא מכלל הוא צלם עבודה זרה. עוד פעם, פרט שיוצא מכלל בלבד – הוא הצלם של עבודה זרה. אבל פרט שיוצא מהעצם הוא צלם קדוש, "בצלמנו כדמותנו".

זה היה פרק א'. כמובן שנסביר עוד יותר מהם פרצוף, צלם ודמות.