ב"ה

סוד ה' ליראיו – שער כ"ב - "מלחמת היצר" (ט)

כ"ג כסלו תשמ"ה – ירושלים

פרק ז: בירור התפשטות היש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[1]

א.     הגדרות ענוה-הכנעה-שפלות-בטול

ענוה – אור אהבה שמקיף הכל

[ניגנו 'לכתחילה אריבער']

אתמול למדנו בפרק ד' שיש בבטול ארבע מדרגות. למדנו את פרקים ד, ה ו-ו, רק אני חוזר עליהם קצת. יש בבטול ארבע מדרגות. בטול הוא תמיד מצד החכמה, רק שהיא מאירה בכל אחת מארבע אותיות י-ה-ו-ה, בארבע המדרגות חכמה, בינה, מדות ומלכות. הבטול בשורשו נקרא 'בטול סתם', זו הכוונה בטול במציאות, שלא מורגשת מציאות עצמו כלל. כשנקודת הבטול מאירה באמא, בבינה – שם נקרא הבטול ענוה. ענוה באה מצד 'השוואה אמיתית', שכולנו שווים והיא תלויה בזה שאדם מרגיש מה שנקרא בלשון נקרא מקיפין דאמא, איך אור אחד מקיף את כולנו כאחד – "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך"^[2]. האור הזה, המקיף את כולנו, שנקרא מקיפין דאמא, כמו סוכה, "סכת שלומך"^[3], או חופה של חתן וכלה, הוא כל כך חזק, ש"על כל פשעים תכסה אהבה"^[4].

כתוב בדרך מצותיך^[5] שאם אני חוטא לזולת, הכוונה שמישהו מעליב אותי או פוגע בי, אני בכלל לא מתפעל מזה. זו לא פגיעה, הוא לא עשה לי שום דבר. האהבה כל כך גדולה על "כולנו כאחד" שהאור מיד ממתיק את הדין. אפילו לפני שהדין מגיע. הוא לא מספיק להגיע וכבר האור מנטרל אותו. זאת אומרת, אדם לא פגיע. זה פירוש אחד של ענוה. זהו הפירוש הפשוט שכתוב על משה רבינו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"^[6], הכוונה שמה שהאחים שלו מרים ואהרן עשו לו, מה שדיברו נגדו, לא פגע בו.

בלשון החסידות נקרא 'בלי התפעלות'^[7]. אין הכוונה 'בלי התפעלות' כזו שלא אכפת לו ולא של חוצפן שמעיז פנים נגד הפוגע בו. לא 'לא אכפת לו' כיוון שהוא אדיש או מדוכא. הסברנו אתמול שיש כמה אפשרויות של 'לא אכפת' ממה שעושים לי: יכול להיות שלא אכפת לי כיוון שאני מדוכא לגמרי, לא אכפת לי ח"ו שום דבר, שום דבר לא עושה עלי שום רושם; יכול להיות שלא אכפת בדיוק מההפך, שאני כל כך חוצפן ומעיז פנים נגד כולם שעבורי זה משחק, לא אומר לי שום דבר מה שמישהו אחר פוגע בי. אבל כאן זהו 'לא אכפת' של ענוה, שלא אכפת כי לא תתכן פגיעה, כיוון שיש אור כל כך גדול שמקיף אותך, אור אמא, שהזה נקרא אהבה כללית, עליה כתוב "על כל פשעים תכסה אהבה".

כך מסביר הצמח צדק בדרך מצותיך, שהאהבה מכסה את כולנו ומיד מבטל את העקיצה של הפגיעה. לא שהוא לא יודע מה עשו עשה לו, רק ש"וירא און ולא יתבונן"^[8], זה לא פוגע בו בגלל שהאהבה מיד מנטרלת, מתקנת וממתיקה אותה. כל זה פירוש אחד של ענוה. עוד פעם, זהו הפירוש הפשוט של ענוה כמו שכתוב לגבי משה רבינו.

ענוה – לא מחזיק טובה לעצמו

יש עוד פירוש שהסברנו אתמול באריכות, ושני הפירושים תלויים זה בזה. כתוב בחסידות הרבה פעמים שענוה היא מה שנקרא בגמרא "דלעי באורייתא תדיר, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה"^[9]. אחד לומד תורה או שמקיים מצות כל הזמן, לא משנה, כל הזמן הוא עושה דברים טובים, והוא לא מחזיק טובה לעצמו, כאילו שלא עשיתי כלום. זו הרגשה כל כך של "הוא הנתן לך כח לעשות חיל"^[10], שלא עולה על דעתו שמגיע לו משהו בשביל זה, שמגיע לי איזה שכר או משהו. אפילו לא עולם הבא. לא מגיע לי כלום. הוא עושה דברים טובים כל הזמן ללא הרף ולא מחזיק טובה לעצמו, לא עשה שום דבר. מה זאת אומרת? לא מגיע לי שום שכר בשביל זה בכלל, "לכך נוצרת"^[11].

עוד פעם, זו מדרגה אחת למטה מבטול במציאות. בטול במציאות הכוונה שבכלל לא מרגיש את עצמו, לא קיים בכלל. לפי שני הפירושים שהסברנו – אתמול אמרנו שהם תלויים אחד בשני – בענוה הוא מרגיש את עצמו בתוך הכלל, לפי הפירוש הראשון, ויש אור שמקיף את "כולנו כאחד". לכן לא יתכן שיפגעו בו. כל מה שאני מדבר על פגיעה שייך לשפלות, שהיא בדיוק להפך. שפלות היא שהאדם מרגיש עלבון, והוא אפילו צריך להעליב את עצמו. הוא כן פגיע, והוא חייב זאת. שפלות פרושה לפגוע בעצמו. על כך כתוב "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"^[12], שהוא חייב לפגוע בעצמו. כמו שרבי נחמן אומר שיש ענין גדול שאנשים יעליבו אותך^[13]. אם האדם לא רגיש לזה זה לא נקרא עלבון. שפלות היא בדיוק ההפך מזה.

כאן מדברים על כך שענוה היא שהאדם לא מתפעל בכלל, לא שייכת בו פגיעה. [למה ענוה נחשבת פחות מבטול?] בגלל שבענוה הוא מרגיש את עצמו – לא שהוא לא מרגיש את עצמו – אבל מוקף, הוא מוקף אור, ולכן הוא גם לא מחזיק טובה לעצמו כלל. הוא מוקף אור אהבת ישראל, כמו משה רבינו, "והאיש משה ענו מאד". הוא גם מוקף אור של "הוא הנתן לך כח לעשות חיל", הכוונה שהכל בזכות ה', כל הכבוד לקב"ה שנותן לי את הכח לקיים מצוות וללמוד תורה. לכן לא מגיע לי שום דבר.

[ענוה היא כנגד הכתר?] לא, כנגד בינה שהיא כתר לגבי ז"א – תפארת אמא היא כתר דז"א, אבל בכללות היא בינה. האריז"ל כותב שלאה היא ענוה^[14]. זהו כלל גדול בכתבי האריז"ל. ענוה נקראת פרצוף לאה, "שם הגדֹלה לאה"^[15], ה עילאה שבשם. [ משה ענוה – הוא לא בחכמה?] נלמד היום ששתי המדרגות שייכות למשה. יש בו שתי מדרגות –"ונחנו מה"^[16] של בטול, ומה ש"משה זכה לבינה"^[17], "והאיש משה ענו מאד", שזו ענוה. לכן אלו "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"^[18]. על כך כתוב "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו"^[19], במשה יש שתי מדרגות, זה בדיוק מה שעכשיו נמשיך ללמוד היום.

ענוה – השוואה אמיתית

אם כן, יש בטול, אחר כך ענוה. כמובן, הענוה היא מה שהבטול מאיר באמא. אמא מצד עצמה היא שמחה, לכן הסברנו אתמול שענוה ושמחה תמיד הולכות יחד, כמו שכתוב "ויספו ענוים בהוי' שמחה"^[20]. אחר כך יש הכנעה. מהי? זה להכניע את הטבעיות של הגוף. כמו "כך היא דרכה של תורה פת במים תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל"^[21]. הסברנו ש-ו היא כנגד עסק התורה – "יעסוק בתורה" – והוא דורש הכנעת הגוף וגם הכנעת המדות הרעות הפרטיות. כל זה נקרא בכלליות "גופא"^[22] – "תפארת גופא", וממנו מסתעפות גם כל המדות הפרטיות. אם כן, הכנעת המדות הרעות הפרטיות והכנעת טבע הגוף בכללות, עליו כתוב "רוח הבהמה היֹרדת היא למטה"^[23], לרדוף אחר ההנאות של העולם הזה – זה נקרא הכנעה. בלשון החסידות נקראת ההכנעה אתכפיא.

למדרגת הענוה קורא רבי הלל השוואה אמיתית^[24], בדיוק כמו הרבי מאיז'ביץ, חסידות מדגישה את ההשוואה. בלשון החסידות למדרגת הענוה הוא קורא השוואה אמיתית. על כך שייך גם הביטוי שתמיד אומרים בחסידות 'אָן התפעלות'. השוואה אמתית הכוונה שאתה לא מתפעל, שאי אפשר להעליב אותך. עוד פעם, לא שאי אפשר להעליב אותי בגלל שלא אכפת לי, עם כל הגוונים והאפשרויות שיש בזה, מן הקצה אל הקצה – קצה החוצפה או קצה הדכאון – רק שלא אכפת לי בגלל ש"על כל פשעים תכסה אהבה", אני מוקף אהבה עד כדי כך שאני לא פגיע. זה נקרא 'אן התפעלות', וזה נקרא 'השוואה אמיתית', בלשון חסידות חב"ד.

הכנעה ושפלות – אתכפיא ובטוש

הכנעה בלשון חסידות חב"ד היא פשוט אתכפיא, הוא כופה את הגוף. בשביל ללמוד תורה צריך אתכפיא. לשפלות קוראים שפלות, או בלשון אחרת בתניא^[25] בטוש, בטול היש. שפלות, המדרגה האחרונה, היא כאשר הבטול מאיר במלכות. אנחנו יודעים שפנימיות המלכות היא שפלות, ושפלות היא מה שנקרא בטול היש. התחלנו מבטול, אבל אמרנו שבטול סתם הכוונה בטול במציאות, ואילו כאן המדרגה האחרונה היא מה שנקרא בטול היש. בטול היש נוטריקון בטוש, ומהלה בתניא היא בטוש.

[מאיפה הוא מביא אותה?] מהזהר^[26]. [זה בארמית?] לא, גם בעברית אומרים לבטש. היום זה לא בשפה המדוברת. זה בלשון חז"ל, לא לשון מהתנ"ך, לא מופיע בו. חילופי אתואן בטש הוא שבט, כמו "שבט מוסר"^[27]. ביטוש, לבטש משהו, פרושו כמו להכות אות, בשבט.

הלשון בזוהר היא "אעא לא סליק בה נהורא מבטשין ליה, גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה". מה הכוונה? שמכים אותו לחתיכות קטנות עד שהאור נדלק בו. כמו עץ עבה, שאם האור לא נתפס בו צריך לחתוך אותו לחתיכות דקות. כך בגוף שהאור הנשמה לא נדבק בו צריך לבטש אותו. אז ודאי שיש חילופי אותיות של שבט, דברנו הרבה פעמים בענין חודש שבט. אבל יש עוד רמז נוסף של הנוטריקון בטול היש ובטוש. זה נקרא שפלות.

שפלות – הכרת פחיתות ערכו

מהי שפלות? לא מה שנקרא בדרך כלל אתכפיא, רק היא השורש שלה. אמרנו שבלי השפלות כל האתכפיא היא רמאות. אחד שעושה אתכפיא, כמו מי שצם צומות וכו' להכניע את הגוף, והוא עוד לא השפיל את האגו – הכל לשווא. על ידי הצומות שלו רק יתנפח האגו. השפלות היא פשוט להילחם נגד האגו. זה נקרא "רגזו ואל תחטאו", "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". להשפיל את האגו המנופח שלו, האגוצנטריות שלו, איך ש"אני ואפסי עוד"^[28], ולכל אחד יש נקודה של "אני ואפסי עוד", 'אני כל העולם', ולכן הוא לא מתחשב בזולת. צריך להוריד אותה.

לכן כתוב "אם תגביה כנשר... משם אורידך נאם הוי'"^[29], שאם האגו עולה ומתנפח כמו נשר צריך להוריד אותו. אמרנו שלהוריד אותו – זה פרק כ"ט בספר התניא. הנושא של שפלות הוא פרק כ"ט. יש לו פרק מיוחד בספר התניא, פרק כ"ט, שמסביר שם מהי שפלות ואיך עושים אותה. הוא מביא בפירוש את המאמר של הרבי מאיז'ביץ על הבטוש –"לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" – אותו אנחנו לומדים. הוא אומר: איך מקיימים את "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"? על ידי שאדם יוכל לתת לעצמו במחשבה סטירת לחי. פשוט לתת לעצמו סטירה חזקה ולהשפיל את עצמו בבת אחת.

איך הוא עושה את זה? שהוא צועק על עצמו "אתה רע רשע מנוול משוקץ מתועב וכל השמות שכינו אותו חז"ל וכו'". באמת הוא צועק על עצמו כך עד שהוא פשוט מוריד את עצמו. לתפוס את ההתנפחות ברגע הראשון, ולתת לה סטירת לחי פנימית ולהשפיל את עצמו. הסברנו אתמול באריכות שמי שלא יכול לעשות זאת לא יכול להתחיל שום דבר בעבודת ה'. אין כלום, הכל דמיונות. זהו שורש תיקון הנפש. בגלל ש"אדם עיר פרא יולד"^[30], הוא נולד "עיר פרא", עם יצר הרע פרוע, עם אגו פרוע מאד, וצריך להשפיל אותם. זה כולל גם את הכרת פחיתות ערכו.

בטול הוא הפוך מן הקצה אל הקצה. בטול היינו שלא מרגיש את עצמו כלל. ענוה היא לא הכרה שמשהו לא בסדר אצלו. להפך, הכל בסדר מאה אחוז, רק שהוא לא מחזיק טובה לעצמו, 'לא מגיע לי בשביל זה שום דבר, בגלל שזה לא כחי, אלא כח ה', כח עליון, וממילא "לכך נוצרת" הרי זה התפקיד שלי'. צריך לתת לעבד פרס? הוא עבד, זה התפקיד שלו! 'גם אני יהודי, אני צריך ללמוד, אני צריך לעשות נחת, לכך נוצרתי'. עוד פעם, ענוה אינה הכרת פחיתות עצמו, שמשהו לא בסדר אצלו. מה שאין כן שפלות, היא הכרת שפלות עצמו, פשוטו כמשמעו. אדם צריך להרגיש שהוא לא בסדר. מה הכי לא בסדר אצלו? הגאוה שלו, האגו שלו. איך הוא מגיב? עם סטירת לחי. זו עבודת המלכות. זה נקרא "והייתי שפל בעיני"^[31]. מה הכוונה "שפל בעיני"? להשפיל את הכבוד שלו מפני כבוד ה'.

בטול הרצון

[אגוצנטריות נובעת מקישור חזק עם החומר, אז למה הצום לא עוזר לזה?] כך בעלי המוסר חושבים. אבל אם אין את העבודה הזאת, הוא יכול תמיד לרמות את עצמו. בלי לגלות הרבה שפלות לא רק שיכול להיות, בתחלת החסידות הבחינו באמת שכך זה. מאד התעסקו באתכפיא, מה שנקרא כאן הכנעה ללא שפלות, וזה לא בטל את הישות.

אמרנו שכל המדרגות האלה נובעות כולן מנקודת הבטול. אף על פי ששפלות היא הפך. עוד פעם, השפלות היא הכרת פחיתות ערכו, ובטול הוא אי-הרגשת עצמו בכלל. כל המדרגות האלו הן אור החכמה כמו שהוא מאיר בכל דרגה ודרגה. מה שחסר בכל מקום שאין בו גילוי מהחסידות הוא האור מהשורש שיאיר בכל המדרגות ואז המדרגה תהיה אמתית.

[בטול היא מלה שמופיעה לפני החסידות? בחז"ל? מהר"ל?] לא, הסברנו גם אתמול שהשורש של בטול בחז"ל הוא בטול הרצון – "בטל רצונך מפני רצונו"^[32]. עיקר עצמיות האדם הוא הרצון שלו, ולכן הבטול האמתי הוא של הרצון, כמו "בטל רצונך מפני רצונו". בפרק אחר בספר הזה מוסבר ששורש המושג קבלת עול מלכות שמים בחז"ל הוא בחכמה, נקודת הבטול של החכמה, בגלל שלבטל את הרצון באמת פרושו לבטל את כל עצמיות האדם.

עוד פעם, חושבים שלבטל את עצמי, כמו שאמרתי קודם, פרושו כביכול שאני לא מרגיש כלל שאני נמצא כאן, אבל לבטל את הרצון שלי באמת – רצון הוא ה'אני' הפנימי, התפשטות היש – לגמרי לרצון ה' – זהו בטול במציאות. אם אין לי רצון, רק רצון ה', אני לא כאן בכלל. זה היה הנושא הראשון, של פרק ד' – בטול-ענוה-הכנעה-שפלות.

ב.     ארבע ההכנות לתפלה

"כובד ראש"-הכנעה-שפלות; "שמחה"-ענוה; "הלכה פסוקה"-בטול

אחר כך בפרק ה הוא היה רמז על זה. אחר כך, בפרק ו', אמרנו שעיקר "מלחמת היצר" הוא בעבודת התפלה, ויש שלשה מאמרי חז"ל לגבי ההכנה לתפלה: מאמר אחד במשנה, ואחר כך שתי ברייתות בסוגיה של הגמרא, בפרק ה בברכות. "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש"^[33], ורש"י מפרש "הכנעה ושפלות". זה פירוש רש"י. אם כן, לפי דרכנו, אלו שתי המדרגות שכנגד וה, מה שכתוב במשנה.

אחר כך יש בגמרא עוד ברייתא שאומרת: "אין עומדין להתפלל... אלא מתוך שמחה"^[34], הסברנו ששמחה היא כנגד ענוה, כמו שכתוב "ויספו ענוים בהוי' שמחה". על זה כתוב "משה זכה לבינה". המדרגה העצמית של משה זו חכמה, בטול, אבל הוא זכה לייחד את מדרגת עצמו עם הבינה, ושם הוא נקרא ענוה. הענוה של משה היא מה ש"משה זכה לבינה". מהי הזכות? היחוד. היחוד של דרגת עצמו עם הבינה יותר גבוה מדרגתו בפני עצמה. לכן גם קצת מובן מכאן שענוה כביכול עולה לכתר. למה? בגלל שבשביל להגיע לענוה צריך להמשיך נקודת החכמה לבינה, והיחוד בין חכמה ובינה צריך להיות על ידי המזל העליון שיורד מהכתר. זה נקרא "משה זכה לבינה" ראשי תבות מזל, המזל העליון הנקרא "נצר חסד"^[35] ו"נקה", שהם גילוי אור הכתר – על ידי כך "משה זכה לבינה".

אם כן, המאמר "אין עומדין להתפלל... אלא מתוך שמחה" הוא בחינת ענוה שכנגד ה עילאה שבשם. השמחה היא האור שממתיק את הדינים, כמו שאמרנו קודם, שמי שיש לו ענוה אינו פגיע מתוך רוב אור. יש אחד שכאשר הוא שמח אפילו את השונא שלו אוהב אותו, וזהו הסימן של שמחה אמתית בחסידות, ששמחה פועלת בדיוק את הפעולה שהסברנו קודם – השוואה אמתית, אם אלו יהודים. מצוה מיוחדת (למעט מקרים כמו "תכלית שנאה שנאתים"^[36] על אויבי ה'). אבל סתם, ביחס למי שפגתי, השמחה מבטלת את כל הפגיעות. לא יתכן בכלל מושג של פגיעה אם האדם שמח.

אחר כך יש עוד מאמר חז"ל – "אין עומדין להתפלל... אלא מתוך הלכה פסוקה"^[37]. הסברנו ש"הלכה פסוקה" היא בדיוק מה שהרגע הזכרנו – בטול הרצון האמתי. כתוב בסוגיה שאין הכוונה מתוך לימוד תורה. דוקא לא צריך לימוד תורה סתם שיש בו פלפול, בגלל שאז האדם שקוע בתורה ולא יוכל להתפנות במחשבה להתפלל בכוונה. לכן צריך לעמוד ולהתפלל מתוך "הלכה פסוקה". הסברנו ש"הלכה פסוקה" הוא בטול הרצון לרצון ה'. זה נקרא "הלכה פסוקה".

כתוב גם בחסידות ש"פסוקה" היינו מלשון "פסיק רישיה ולא ימות"^[38]. הכוונה שפסק פוסק והורג את הספק של הנחש, שהוא עמלק, הורג אותו לגמרי. זה מהבעל שם טוב, שהפסק פוסק את הראש, נקרא "פסיק רישיה", פוסק את הראש של הנחש, מבטל את הספק שהוא בגימטריא עמלק. פסק ההלכה עושה זאת. לכן המדרגה הזאת היא כנגד המדרגה העליונה שהרבי מאיז'ביץ הסביר, להמית את עצמו לגמרי. כמו שיעקב אבינו אמר "אמותה הפעם"^[39], שהוא ממית על המקום את היצר הרע על ידי "הלכה פסוקה".

אם כן, הסברנו שכל המדרגות האלה הן בעבודת ההכנה לתפלה. מה הקשר לעבודת התפלה? כיון שחז"ל אומרים בזהר "שעתא דצלותא שעתא דקרבא"^[40], שעת התפלה היא שעת המלחמה, שעת הקרב נגד ה"חויא בישא", נגד היצר הרע, הנחש. פוסקים את הראש שלו על ידי "הלכה פסוקה".

קודם כל, על פי פשט, למה כתוב כך? יש הבדל גדול מאד על פי פשט: לומר ש'עומדים להתפלל מתוך כובד ראש', הכונה שלכתחילה כך טוב, אבל זה לא מעכב. על פי פשט המשמעות אחרת לגמרי: אם אני אומר 'עומדים להתפלל מתוך כובד ראש' הכוונה היא לכתחילה, ואם אני אומר "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש' הכוונה היא לעיכובא, שאסור לעמוד להתפלל בלי "כובד ראש". המשנה אומרת שחייב להיות ככה. זה הבדל פשוט, על פי דרך הפשט. גם על פי דרך הסוד אפשר גם לומר כך, שכל דבר שמעכב הכוונה שהעצם תלוי בו. "אין... אלא..." הכוונה שעצם התפלה תלויה בתכונה של "כובד ראש", של "שמחה" או של "הלכה פסוקה".

["אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש"^[41]. זו הכוונה ב"הלכה פסוקה"?] לא, זו מדרגת "יעסוק בתורה" שכנגד האות ו שבשם.

"מילתא דבדיחותא" – "שפתותיו נוטפות מור"

[איך זה בדברי תורה? מצד אחד צריך לשמוח, ומצד שני כתוב "כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מור"^[42]] כתוב בחסידות שזה כאשר התלמיד יושב לפני רבו צריך להיות "באימה ביראה ברתת ובזיע". זו האיבעית אימא הראשון בגמרא, הסבר השני הוא שלפני הלימוד צריך שמחה ובתוך הלימוד צריך יראה. בדיוק כמו שכתוב בחסידות, הכל מדובר כשיושב לפני רבו. "מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע, אף כאן באימה ביראה ברתת ובזיע"^[43] – זה כשמקבלים את התורה.

זהו המאמר המפורסם של הרבי הקודם על "לכה דודי" שאומרים לפני החתונה^[44]. כתוב שם שרבה היה אומר "מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן"^מג, ואחר כך "יתיב באימתא ופתח בשמעתא", אחרי שהוא בידח את דעתם ושמח אותם פתח בלימוד שצריך להתחיל בשמעתא, שהיה באימה וביראה. על כך מובא "כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מור" – ה"אימה ויראה" שבאות לאחר ה"מילתא דבדיחותא", כאשר הוא יושב לפני רבו ומקבל את התורה.

עיקר מה שכתוב "באימה וביראה ברתת ובזיע" כמובן שגם קודם, כדי לקבל את התורה צריך אימה ויראה, אבל התכונה העיקרית שכתובה, הפשט של "מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה", הוא שיש חוית קבלת תורה. החויה זו היא בעיקר כשזוכים לקבל מרב. כמובן, כל אחד שיושב ולומד גם צריך להרגיש קבלת תורה.

["אימה ויראה" הן לא מצד הקושי שיש בלימוד?] לא, הן מצד החויה של מתן תורה מפי הגבורה. עוד פעם, על כך כתוב בפירוש, "מה להלן", לומדים זאת מ"להלן", שהחויה של לימוד תורה צריכה להיות כמו קבלת התורה. כמו ששם היה "באימה וביראה, ברתת ובזיע", קולות וברקים וכו', "וירא כל העם וינועו – 'אין נוע אלא לשון זיע'^[45] – ויעמדו מרחוק"^[46], גם כאן צריך להיות אותו דבר.

עוד פעם, כתוב בחסידות, כמו במאמר על תלמיד ש"שפתותיו נוטפות מור" שצריך להיות באמת ה"אימה ויראה ורתת וזיע", שיושב בפני רבו ומקבל את התורה ממנו. אבל לפני כן, לפתוח את הכלים שלו, שיהיה בכלל מסוגל לקבל, צריך לשמח אותו, לומר לו "מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן", ואז נפתחי המוחין. אם הוא באמת מגיע ל"אימה ויראה ורתת וזיע", זו מדרגה של בטול הרצון. קודם יש שמחה שהיא ענוה, אחר כך הוא עולה ממנה לבטול.

משנה וברייתא – ו"ה ו-י"ה

אם כן, למדנו ששלשת מאמרי המשנה ושתי הברייתות הן גם כנגד ארבע המדרגות. כלומר, לפי פירוש רש"י במשנה שכותב שיש שתי מדרגות: "הכנעה ושפלות", יוצא לנו גם משהו מענין, שאפשר ללמוד ממנו כלל לגבי משנה וברייתא. המשנה מדברת ביחוד וה, לפי הפירוש שלנו, ושתי הברייתות הן "הנסתרֹת להוי' אלהינו"^[47], שעיקר היחוד הוא של קודשא בריך הוא ושכינתיה, שזהו יחוד וה. המשנה מדברת על תפלה מתוך "כובד ראש" והברייתא מדברת על מדרגות יותר גבוהות, של "שמחה" או "הלכה פסוקה".

כל מה שיותר עצמי, יותר סופי, הוא יותר מתייחס ל"והנגלֹת לנו ולבנינו". עכשיו אליעזר אמר שבאמת מובא שברייתות שייכות לשדה. מהי ברייתא? חוץ, מקום שדה, מחוץ לבית. כתוב ש"יצחק קראו שדה"^[48], לכן הברייתות שייכות ליצחק, והמשנה היא בחינת בית – "בית המקדש" – ככה מובא.

לפי זה יוצא טוב מאד, בגלל שגם יראה העילאה, שהיא "פחד יצחק"^[49], וגם השמחה והענוה, הן מדרגות של יצחק. ברייתא בארמית היא שדה, משהו מחוץ לבית. לא מדבר לגמרי. [על פי מה שאדה"ז אומר הוא מסביר שהמשנה היא הגיוני, אפשר להבין אותה, ואילו ברייתא היא דבר שקשה להבינו, כמו סוכת גנב"ך, אז פה "כובד ראש" ברור והגיוני, אבל בשביל שמחה צריך להתעמק בשביל להבין את הקשר] כן.

הכנעה – "יגיעת בשר"

שוב, כאן במקום זה הגדרנו ששפלות היא הכרת פחיתות ערכו באמת וההכנעה היא בתניא נקראת "יגיעת בשר"^[50]. "יגיעת בשר" היא שאדם יגע להכניע את הבשר, שלא יפריע להתבוננות ולעבודה הפנימית שלו, זה נקרא יגיעת בשר. אחר כך יש "יגיעת נפש", עצם ההתבוננות ועצם ההתקשרות, גם בעיון רב, כמו שאדם צריך להדק קשר עם הקב"ה, זה נקרא יגיעת נפש. אבל העבודה עם הגוף, שלא יפריע לו – הרי הגוף מפריד ומפריע – נקראת יגיעת בשר, כך הוא קורא לה בספר התניא. זה נקרא הכנעה.

זו עבודה של אתכפיא. אפילו השל"ה הקדוש אומר, כתוב בספרו באמת גם דבר שלא יודעים ולא מקיימים אותו, שצריך להתרגל כשלומדים לא לעשות כל מיני תנועות. אפשר לעשות תנועה של דבקות, אבל לא עם הידיים והרגליים, שמחוץ למערכת, מחוץ לענין. צריך גם לשבת "באימה, ביראה, ברתת ובזיע". מה שנקרא 'זיץ-פלייש'.

יש אחד שיש לו 'זיץ-פלייש', שהוא יושב בטבע. כמו שגם כתוב בספר התניא^[51], שיש אחד שנולד עם טבע של התמדה, קל לו, יש אחד שקשה לו, ויש גם אחד שיש לו כל מיני מחשבות, כל מה שנקרא טיהור המחשבה, ובשביל להתבונן צריך לסלק את המחשבות הזרות, הראשונות, שמטרידות לו את המח, שנקראות "מים רבים"^[52], בלשון אדמו"ר הזקן^[53] – "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה". האדם מלא "מים רבים", אחד מהפירושים של "מים רבים" הוא כל הטרדות שמבלבלות אותו. בשביל להוציא אותם – זה גם נקרא "יגיעת בשר".

כל הפעולה הזאת של – להבדיל מדברים על זה הרבה בין הגוים – טיהור או ריקון המחשבה מדברים חיצוניים על מנת לדבקה בה' נקראת "יגיעת בשר", והיא עבודה עם הגוף. היא לא נקראת עבודה נפשית, זו עבודה גופנית, בגלל שהמחשבות האלה הן חלק מהגוף, לא חלק מהנשמה. זה נקרא להכניע את הגוף. המחשבות האלה הן כמו אדים שעולים מהבטן. אפילו בגמרא יכול להיות אדים שעולים לו מהבטן, כל מיני סברות של דופי, שאדם מדמיין לו באמצע הלימוד, הם גם לא מצד הנפש בכלל, זה עולה לו מהבטן. זו הבטן חושבת, לא הראש. אלו פשוט אדים מכל מה שאכל, כל האדים האלה עולים לו לראש, והם המחשבות שלו. [גם בתפלה] גם הזולת, אותו דבר. אז כל מה שאדם עובד עם זה נקרא "יגיעת בשר". להכניע, להשקיט את הבלבולים, להכניע את הגוף, זה נקרא "יגיעת בשר". זו הכנעה.

על ידי ההכנעה הזו הוא יוכל לטעום את טוב הטעם שיש בתורה, כנגד טוב הטעם שהיה לו קודם בגשמיות. הרבי מאיז'ביץ הסביר שהמדרגה הזאת היא לחפש את אותו טעם טוב, געשמאק, שיש לו בענינים הגשמיים, למצוא אותם בתוך התורה. הסברנו אתמול באריכות שאי אפשר למצוא אותם בתוך התורה אם הוא עדיין נמשך בטבע אחרי כל הדברים הגשמיים.

הזכרנו את הניגון המפורסם בחב"ד ששרים: "עס'ן, עס זיך. טריק'ן טריק זיך", שלאכול זה נאכל, הגוף אוכל, לשתות זה נשתה, לישון זה ישן, מה אפשר לעשות שללמוד לא נלמד ולהתפלל לא מתפלל. היגון המפורסם מדגיש שאם האדם לא יכניע את הטבעים האלה – לא האגו – לא יזכה שמחה מתוך ענוה. עוד פעם, המלחמה עם האגו היא שפלות, אבל להכניע את הנטיה הגשמית, מה שנקרא הטבע שלו, זו הכנעה של "יגיעת בשר". אחר כך יש את שורש של הכל – זהו בטול.

אם כן, בפרק ו' הסברנו את המדרגות בעבודת התפלה. שפלות היא הכרת פחיתות ערכו, להכנעה קראנו כאן "יגיעת בשר". ענוה היא "שאינו מחזיק טובה לעצמו" ושהוא לא פגיע, בהשוואה אמתית, אבל אמרנו ששני הדברים האלה תלויים זה בזה. אחר כך הסברנו שבטול אמתי לרצון ה' הוא "הלכה פסוקה", שעל ידה נעשה "פסיק רישא", הוא פוסק את ראש הנחש. על כך המשך לשון הזהר "שעתא דצלותא שעתא דקרבא", ששעת התפלה היא שעת הקרב, "ומאן דקטיל לחויא בישא יהבין ליה ברתא דמלכא, דא צלותא", שמי שהורג את ה"חויא בישא", את הנחש, בתוך התפלה נותנים לו את בת המלך. מי היא בת המלך? כח התפלה. התפלה עצמה היא בת המלך.

נסיונו של יוסף

[מה הכוונה שהאדים עולים למח?]  כך זה עובד, כל אחד מרגיש זאת. הם עולים דרך הדם, שמעלה אותם לראש. זה נקרא שר הטבחים, שייך לפרשת השבוע. בתוך הגרון, הורידים הם שר הטבחים, הושט הוא שר האופים, והקנה הוא שר המשקים. כך כתוב בזוהר^[54] ומבואר בחסידות^[55]. מי שמעלה את האדים האלו הוא שר הטבחים. לכן באמת הנסיון של יוסף היה בבית שר הטבחים. מה היה הנסיון? שבאמת כתוב הוא עצמו הלך "לעשות מלאכתו"^[56]. לפי פירוש אחד בחז"ל^[57] הוא הלך לעשות עבירה. הכוונה שהיו לו שם הרהורי עבירה חזקים ביותר. למה? בגלל שהוא היה באותו מקום בו מעלים את כל ההרהורים, הרהורי זנות. הבית – היכן שהיה נמצא בבית פוטיפר, חוץ מזה שהאשה פתתה אותו כל הזמן, היה בסוד הורידים שבגרון המעלים את כל ההרהורים למח.

[אם הוא בכלל הגיע לידי כך שהיא ניסתה לפתותו, זה כבר לא נאמר לזכותו] הוא היה שם אצל שר הטבחים. קודם כל, הוא היה בן שבע עשרה. הוא לא היה בן 70. גם כמו האבות, הוא כמובן "צדיק יסוד עולם"^[58], אבל אדם הוא אדם. קודם כל, הדבר הראשון הוא שזהו נסיון – נסיון הוא נסיון. גם דוד המלך נפל בנסיון, ה' מנסה את הצדיקים וחלק מהנסיון הוא שה' מכניס להם מחשבות. הוא היה באותו מקום הכי עלול להעלאת מחשבות של זנות, שזהו בית פוטיפר שר הטבחים. עוד פעם, כתוב בזהר ששר הטבחים הוא הורידים שבגרון, כלי הדם, דרכם עולים כל האדים הרעים מהבטן לתוך הראש, לבלבל אותו עם כל מיני מחשבות. הוא היה במקום הכי קשה, ניסו אותו.

[מאיפה לומדים את צדיקותו?] איך יודעים שצדיק באמת צדיק? יש עובדות. רואים שם עובדות, ש"כל אשר הוא הוי' מצליח בידו"^[59]. כשהיה בבית פוטיפר ואחר כך בבית הסוהר רואים שה' אתו. [לא צדיק במעשיו, צדיק מהבחינה שמקשר] ממילא אני מבין זאת.

עוד פעם, זה משהו מאד עמוק בתורה: אם אני מסתכל על מישהו רק בחיצוניות יכול רשע להידמות לצדיק וצדיק לרשע. מאד קשה לדעת. כשאתה סתם קורא את הסיפורים בתורה, לא כתוב 'בלעם ימח שמו', ועוד כאלו דברים. למה לומר שהוא רשע? אחד נחמד שמרגיש, נופל גלוי עינים ומדבר עם הקדוש ברוך הוא – לא כתוב שהוא רשע גדול. הוא גם מדבר עם האתון, יש לו אתון נחמדה. זה בכלל סיפור מאד נחמד. מי אומר שהוא רשע? לא כתוב. לא כתוב בלעם הרשע.

[אנחנו רואים על יוסף שה' הוא שמצליח את דרכו, שה' בחר בו להיות כלי-מכשיר להביא דרכו שפע. אבל מאיפה לומדים אצלו אתערותא דלתתא של צדיק?] זו חזקה. יש מושג בתורה 'חזקה', שיש חזקה שה' לא נותן מתנה – כמו הביטוי בחז"ל^[60] – אם האדם לא מצא חן, אף על פי שהמתנה היא מתנת חנם. הוא לא עבד שמגיע לו שכר. כתוב שלא נותנים למישהו מתנה אם הוא לא מצא חן בעיני הנותן. זה נקרא חזקה.

עוד כלל בחז"ל הוא ש"מגלגלים זכות על ידי זכאי"^[61]. היו צדיקים בחסידות שראו איזה יהודי פשוט שהיו מגלגלים זכות על ידו, ראו שהיהודי הזה פשוט לגמרי, ולא הבינו מה פתאום הוא זכה לזה. יש כמה סיפורי צדיקים הצדיק חקר בדבר ודרש היטב, מה פתאום שהשמים בחרו ביהודי זה לגלגל זכות כל כך גדולה על ידו עד שמצאו איזו זכות. לפעמים זו היתה זכות אבות, אבל בדרך כלל זכות שלו, שפעם אחת היה כך וכך. הזכות היתה דבר כל כך עצום, שבזכותה הוא נבחר מלמעלה לגלגל זכות על ידו.

דרך הבנת סיפורי התורה

אם היה מוכח בתורה שיוסף הוא צדיק זה היה גנאי לאחים. עוד פעם, דיברנו על כך הרבה פעמים, איך התורה מדברת. זהו נושא עמוק ורחב, "ארֻכה מארץ מדה"^[62]. התורה תמיד מייצגת את האדם בדיוק כמו שרואים אותו. גם האחים ראו אותו וחיו אתו. אנחנו רק קוראים עליו בספר, אבל הם חיו יחד אתו וגם חשבו שהוא רשע. האחים חשבו שהוא רשע ממש, הם חשבו שיש לו דין מות. לא משנה למה, הם חשבו כך. אם האחים, שהם ודאי עשרה אחים צדיקים, שחיים אתו בצוותא חדא דנים אותו למות, אז מה פתאום שאתה תפתח את התורה ותראה אחרת?! למה שתראה שהוא צדיק? הם היו יותר טובים ממך! זה מהפלא של דרך התורה. התורה, דיברנו על כך הרבה פעמים, אינה סיפור של שבחי צדיקים. רק מי שמתקשר לעצם יכול להשיג את אמתת הסיפור.

למשל, בכלל, על יוסף כתוב בתורה סיפור, אבל על אלופי עשו לא כתובים סיפורים שקרו אתם. רק כתוב ספר השתלשלות, שפלוני הוליד את פלוני, וכן הלאה. מספרים זאת בכמה פסוקים וגומרים עם זה. כמו שרש"י מביא בחומש^[63], שהתורה היא כמו אחד שבורר חול כדי לחפש ולמצוא מרגלית. הוא מעביר מהר הרבה חול, זורק פה, זורק שם, עד שמוצא את המרגלית. כשהוא מוצא אותה הוא מתחיל לבדוק אותה מכל הצדדים ומעריך אותה וכו'. כך גם התורה, אנחנו רואים שכל האלופים של עשו, לא אומר שהם לא צדיקים, אבל הם לא מענינים, אין להם סיפורים. הרי ודאי אפשר לכתוב על כל אחד מאלופים אלו מה היה אתם. למה התורה לא כותבת רומן על כל אחד מהצדיקים האלה? על האלופים האלה. כך לגבי פרשיות אלופי עשו וכך גם לגבי כל שאר הדמויות. רק רואים שהתורה גומרת אתם כמה שיותר מהר, אבל אחר כך כשהיא מגיעה ליוסף, יש עליו כמה פרשיות בתורה. אז סימן שהם לא מענינים. עוד פעם, יש דברים שהתורה לא כותבת בפירוש. לא אומרים לך בפירוש 'הנה, זה צדיק'. אתה צריך בעצמך להבין איך ומאיפה הדברים מתגלגלים.

[זה נכון גם לגבי עקידת יצחק?] כן, גם שם, לא כתוב שיצחק הסכים, אתה לא יודע. כתוב "ויעקֹד את יצחק"^[64], אבל אולי הוא התנגד? לא כתוב שהוא פשט את צוארו ברצון שלם. אפילו שכתוב "וילכו שניהם יחדו"^[65], לא פשוט שיצחק כבר ידע מה הולכים לעשות לו. [גם כשהיה קרוב לגיל ארבעים?] זה שהוא היה בגיל שלושים ושבע ודאי שלא יודעים. לפי הפשט חושבים שהוא ילד קטן שלא יודע מה שעושים אתו – לוקחים אותו, עוקדים אותו בעל כרחו כדי לשחוט אותו. איך אתה יודע אחרת? רק מחז"ל. האבן עזרא אומר^ה שהוא לא היה שלושים ושבע אלא ילד קטן. על פי פשט כשכתוב "ואני והנער"^[66] אין הכוונה שיצחק הוא השה, רק המדרש אומר^[67] שהשה בלשון יוונית פרושו אתה, ואז אם יצחק הבין יוונית הוא ידע שאברהם אומר לו אתה העולה. כל דרך התורה היא דרך נפלאה.

[אצל אליעזר עבד התורה דוקא מאוד מאריכה] זה נקרא "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתם של בנים"^[68], כך היא לשון חז"ל. בשביל להביא שידוך ליצחק. האריכות שמאריכים בו היא לא בזכותו, אפילו לא מוזכר השם שלו אף פעם. לא יודעים שהוא אליעזר, רק כתוב "עבד אברהם אנכי"^[69]. דוקא באותו מקום שמאריכים בו, לא כותבים את שמו, משום שעצמותו לא 'משחקת' כאן.

לגבי מה ששאלת קודם על יוסף, כתוב^[70] שהיה מסלסל בשערו. אפילו כשהגיע לשם, לבית פוטיפר, היה עומד לפני הראי ומסלסל בשערו, היה מתייפה יפה, לא רק קודם לכן. אז ה' הביא עליו את הנסיון. רש"י מביא זאת בחומש, שאבא שלך מתאבל עליך ואתה עומד לפני הראי ומתיפה?

[איך מסתדר שרבקה בת שלוש? ילדה בת שלוש נופלת מהגמל? מחליטה נגד ההורים שלה – "נקרא לנערָ ונשאלה את פיה"^[71]? מה בכלל כל סיפור הצניעות של ילדה בת שלוש? למה שיחשבו שהיא לא צנועה? מאיפה בכלל יעלה לה בראש?] כנראה שהיו מופקרות שם מגיל שלוש. גם היום יש הלכה האומרת שביאתה ביאה מגיל שלוש. זה משהו מעשי, לא תיאורטי. פעם היו נשואים מקטנוּת ולפי דין תורה^[72] האבא מקדש את בתו אפילו לפני שלוש. על פי פשט אי אפשר להבין זאת? להיפך, ככל שהיא יותר קטנה השבח ביחס אליה יותר גדול. לפי הרבה דינים בחז"ל אין לקטן דעת. שאפשר לגרש אשה רק אם היא יודעת לשמור על עצמה ועל הגט שלה^[73]. בשביל מה שנקרא שמירה עצמית צריך המון דעת. אם היא רק בת שלוש ויש לה כל כך הרבה דעת לשמור על עצמה, והיא מחליטה ללכת, אומרת לו "אלך"^[74] נגד האמא והאח שלה, זה מצביע על כח החלטה, כח של דעת. באמת לאבן עזרא יש דעה אחרת^[75]. לפי האבן עזרא היא לא הייתה בת שלוש ויצחק לא היה בן שלושים ושבע.

שלשת שרי פרעה

לגבי השרים במצרים, יש שלושה שרים: שר הטבחים הוא כנגד הורידים, שר המשקים כנגד הקנה ושר האופים כנגד הושט, ממנו יוצאים הדברים הכבדים (מי שהיה פה בהתוועדות לפני). כתוב בחסידות^סב ששר האופים ענינו לאפות אותיות – חטה עולה בגימטריא כב – שכל מלה שאתה אומר נאפית קודם בלב ועולה ממנו ואז אתה מדבר אותה. כתוב שאת שר האופים, זה שמדבר דברים כבדים, צריך להרוג. כתוב שמה שהרגו את האחד והחיו את השני יוסף הוא הגורם – "כאשר פתר להם יוסף"^[76] . הוא פתר כך וכמו שאמר כך היה צריך להיות. הוא יודע ששר המשקים ענינו תאוות אותן אפשר לברר, אבל את שר הטבחים, שענינו דברים כבדים, צריך להרוג. כמובן, כמו שר האופים של פרעה יש גם שר האופים של דוד המלך ושלמה המלך. שר האופים של פרעה הוא של דברים מסוג זה.

שר הטבחים הוא מקור הכעס רתיחת הדמים, כעס וגאוה שמיסוד האש. שר המשקים הוא של תאוות.  בדיוק כמו שכתוב בתניא^[77], שר הטבחים הוא יסוד האש הכולל כעס וגאוה, שר המשקים הוא יסוד המים הכולל את אהבת התענוגים. שר האופים הוא כנגד יסוד הרוח הכולל הוללות וליצנות, התפארות ודברים בטלים. פרעה עצמו אותיות העפר^[78], כנגד יסוד העפר הכולל עצלות ועצבות.

ג.      ארבע הנשמות – משה-משה-יעקב-דוד

נחזור ללימוד פרק ז'. כעת רוצים לייחס כל מדרגה לאיש המרכזי בתנ"ך שכנגד כל מדרגה:

יעקב ודוד – הכנעה ושפלות

וְהִנֵּה "שִׁפְלוּת" הִיא בְּחִינַת דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כַּנַ"ל.

כמו שקראנו קודם, הוא היחיד שאומר על עצמו לשון שפלות – "ונקלֹתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני"^[79]. ומה הכוונה "שפל בעיני"? להשפיל את כבוד עצמו. כמו שהסברנו ששפלות היא השפלת כבוד עצמו. זהו דוד מלכא משיחא. לכן לפנימיות המלכות אנחנו קוראים תמיד שפלות. זה לומדים מדוד המלך.

"הַכְנָעָה" [שעיקרה בעבודת ה' הוא אתכפיא] הִיא בְּחִינַת יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" —

מה הכוונה "יֹשב אהלים"^[80]? הוא יושב ולומד תורה. רש"י אומר – "כך היא דרכה של תורה"^[81] – שכל י"ד שנים שיעקב היה בבית עבר הוא לא ישן. גם אחר כך הוא לא ישן. אחד הדברים שמאפיינים את יעקב הוא "מיעוט שינה", מיעוט הנאות, ועל ימיו אמר בסוף ימיו "מעט ורעים"^[82]. זאת אומרת, הוא הכניע מאוד מאוד את עצמו בגלל ש"כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו'". זה מאפיין את יעקב אבינו.

עוד פעם, לגבי כל אחד זה נקרא "יגיעת בשר"^[83], 'זיץ פלייש'', לשבת ללמוד בהתמדה. כתוב בתניא^[84] שאפילו אם נולדת עם כח התמדה – אין לדבר סוף. אם יש לך התמדה של מאה פעמים צריך ללמוד מאה ואחד פעמים, וכך הלאה. זה נקרא "יעקב איש תם יֹשב אֹהלים". יש בכך עבודת הכנעה.

התיישבות ב"מגורי אביו"

יש עוד פסוק שמלמד את אותה תכונה:

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" ([ודורשים] "כְּנַעַן" לְשׁוֹן "הַכְנָעָה" כַּיָּדוּעַ),

מלבד הכתוב "בארץ מגורי אביו"^[85] יש בפסוק יתור לשון – "בארץ כנען". דורשים כאן למה? הרבה פעמים כתוב "ארץ כנען" וגם כל פעם יש פירוש כזה, אבל במיוחד בפסוק זה, בו "ארץ כנען" נכתב פעם שניה, נראה משהו מיותר. דוקא בפסוק זה, יותר מכל הפעמים, דורשים כנען מלשון הכנעה. עוד פעם, תמיד יש פירוש חיובי לכנען מלשון הכנעה, לכן ארץ ישראל נקראת ארץ כנען למעליותא. על כך כתוב^[86] שזוכים ל"טובה הארץ מאד מאד"^[87] על ידי "מאד מאד הוי שפל רוח"^[88], אבל כתוב שהפירוש בעבודת ה' הוא שארץ כנען דורשת הכנעה. לכן היא נקראת כך.

מה שכתוב על יעקב "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", מה זה "מגורי אביו"? מפרשים שזהו "פחד יצחק"^[89], ש"מגורי" לשון פחד, "מגור מסביב"^[90]. כך אפילו מובא במאמר שלמדנו כמה פעמים מרבי הלל^[91]. "וישב יעקב" הכוונה שהוא יישב את המדרגה הזו על ידי התכללות של אהבה ביראה. אם יש רק "מגורי אביו" של יראה ו"פחד יצחק" אין ישוב. כך רבי הלל מסביר, למדנו באריכות. למי שיש רק פחד יש טבע של בריחה – הוא בורח, הוא לא מיושב. פחד הוא טבע של בריחה מהרגשת עצמו, של בטול. כמו שאמרנו קודם, "פחד יצחק" מגיע לבטול. הכוונה בפנימיות שהוא בורח מלהרגיש את עצמו, אבל הוא לא מיושב בכך, הוא בורח. לעומת זאת, אצל יעקב כתוב "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". איך הוא יכול להיות מיושב גם עם "פחד יצחק"? כתוב בחסידות שעל ידי התכללות של אהבה ותענוגים בתוך יראה עילאה, שהיא בטול במציאות.

איך אומרים בנשמת בתפילת נשמת כל חי של שבת? "וכל הלבבות יראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך". זה מה שמוסבר כאן, ש"כל הלבבות יראוך" היינו יראה, ו"כל קרב וכליות יזמרו לשמך" היינו אהבה. אם יכולות להיות שתי המדרגות האלו יחד, ש"כל הלבבות יראוך" עם "כל קרב וכליות יזמרו לשמך", יש ישוב בתוך "ארץ מגורי אביו". אחר כך כתוב עוד יותר: "בארץ כנען". למה כתוב צריך לכתוב שוב "בארץ כנען"? משום שהכלי ליישב את היראה הוא המדה העצמית שלו, בחינת הכנעה. לא כתוב בפרוש, רק מרומז, אבל הכנעה היא הכלי מלמטה. על ידי ההכנעה שיש לו הוא יכול לייחד אהבה ויראה וליישב את היראה על ידי אהבה. זה נקרא הכנעה של "בארץ כנען".

שפלות – רחבות אין סופית

[זה נכון גם ליישוב כל מיני ספקות באמונה?] כן, על ידי הכנעה יש לאדם בסיס רחב שלא סותר שום דבר. אין סתירות, הכל מיושב. יש לו רחבות לקבל דברים, שאצל מישהו אחר היו מהווים סתירה. כל זה מובא גם בתורה בליקוטי מוהר"ן^[92], בה מוסבר ששפלות היא חיים נצחיים שאין בהם הפסק, ודוקא למי שבשפלות יש בחינת רחבות אין סופית. זו תורה מאד חשובה, שלפי המסורת בברסלב^[93] אמר אותה רבי נחמן כשאדמו"ר הזקן התארח אצלו. היתה שבת אחת שהוא נסע ובדרך התארח אצל רבי נחמן. היו פעמיים שרבי נחמן היה אצל אדמו"ר הזקן^[94] ופעם אחת כשאדמו"ר הזקן נסע לרבי ברוך ממעז'יבוז'.

[יש ידיעות מה היה יחס אדמו"ר הזקן לרבי נחמן?] מובא שבמחלוקת הכי חריפה על רבי נחמן אמר אדמו"ר הזקן שהוא מצדד בפנימיות אתו, אבל לא ניתן לפרסום משום שיש לרבי נחמן שיטה של קבלת נסיונות, והרי אנחנו אומרים "אל תביאנו לידי ניסיון"^[95]. רבי נחמן היה מגרה את היצר על עצמו, כמו דוד המלך  שאמר "בחנני הוי' ונסני"^[96], וכתוב^[97] שכוון שבקש ניסיון – הוא נפל. אחד הדברים אצל רבי נחמן היה לעשות עוד פעם מה שדוד המלך עשה ושהוא ינצח. [היו לו נסיונות?] ודאי, היה לו בן שנפטר. אחר כך היה גם חיתון בין רבי נחמן וחב"ד, אחד מבני או נכדי אדמו"ר האמצעי. יש משפחה שלמה שיצאה מחתונה זו. [איך התיחס רבי נחמן לאדמו"ר הזקן?] יודע שרבי נחמן היה מדבר על עצמו גבוה-גבוה. כשבא אדמו"ר הזקן אמר עליו רבי נחמן "תנו כבוד לשר האלף"^[98]. בנסיעה שלו הוא עסק בפדיון שבויים. באותה תורה בלקוטי מוהר"ן כתוב על שר האלף וגם על מה שדברנו, שעל ידי שפלות מגיע האדם לאין סוף, ששפלות היא אין סוף. זו תורה מאוד יפה. הוא מדבר על כך שיש כל מיני צדיקים ויש צדיק שהוא שר האלף.

מחלוקת רבי אברהם מקאליסק ואדמו"ר הזקן

[למה הוא נסע לאדמו"ר הזקן?] זה היה כאשר הוא חזר מהארץ. הוא היה פה בארץ ופגש את הצדיק רבי אברהם מקאליסק. הוא מאוד מאוד העריך אותו, ואמר שצדיק מושלם כזה הוא עוד לא ראה בחיים שלו. רבי נחמן, יותר מכל צדיק אחר באותו דור, שבח אותו. הייתה מחלוקת-פלוגתא גדולה בינו לאדמו"ר הזקן, סיפור ארוך, והוא ניסה לעשות שלום ביניהם, בין אדמו"ר הזקן לרבי אברהם מקאליסק. לכן מיד בחזרה שלו, עוד לפני שחזר הביתה, נסע רבי נחמן קודם לאדמו"ר הזקן.

מה היה באותה מחלוקת? יש הרבה סיפורים, גם במסורת של חב"ד מביאים כמה דברים. [איך הם הגיעו לידי מחלוקת?] איך יש מחלוקת בין החסידות לבין הגאון מוילנא? אצל רבי נחמן כולם היו נגד, היתה מחלוקת יותר גדולה. [זה היה ענין אישי?]. לא, חב"ד נתנה דגש כל הזמן על שכל, ואילו חסידות היתה תמיד לב. אפילו עוד גדולי החסידות, כשראו שיש אחד שעושה חסידות שכלית-ליטאית, 'ליטוויש'ע חסידות' – כך קראו בין שאר התלמידים לאדמו"ר הזקן, היה נקרא הליטוואק – אז התנגדו לו. [יש מכתבים שהוא כותב לאדמו"ר הזקן 'איך אתה מכחיש דברים שהיו, שהמגיד נזף בך?] כן, הוא מזכיר לו ישנות, איך אתה מתיימר לחלוק כאשר אתה עצמך ננזפת. זו גם שאלה, איך הוא מזכיר לו דבר שהיה פעם? אולי הוא כבר חזר בתשובה שלמה? הוא מזכיר לו מה שהיה לפני כמה עשרות שנים.

המחלוקת הזו הייתה על רקע אחר, על הדפסת ספר התניא^[99] ועל מעות ארץ ישראל^[100]. זו כבר הייתה מחלוקת עם דררא דממונא. זאת אומרת, היתה מחלוקת על בסיס של כסף, הכספים של ארץ ישראל, ועם לשון הרע. מה עושים? מי אוסף את הכסף? לאיפה הוא הולך? המחלוקת היתה פשוט בסיס כספי וגם על בסיס אידיאולוגי של הדפסת ספר התניא. כל זמן שאדמו"ר הזקן לא הדפיס את התניא, לא ידעו בדיוק מיהו, מהי דרכו ומה הוא אומר. ברגע שהוא הדפיס את התניא והספר הגיע לרבי אברהם מקאליסק הביטוי שלו היה ש"ריבוי השמן בנר הוא חס ושלום סבה לכבותו". זאת אומרת, הכל שכל. לא שהוא הכחיש את הכתוב בו, אבל הוא סבר שכל כך הרבה שמן מכבה את הנר. הוא היה מאוד- מאוד חריף נגד, הוא כותב לו נגד-נגד, כל מיני דברים, מה שהוא עושה עם הבן שלו, שהוא משפיע עליו. זה נושא מענין, אבל לא שייך לעניננו.

איך אנחנו יודעים את כל הדברים האלו? יש כמה אגרות לא מודפסות, חומר שעדיין בדפוס. מהרבי הקודם יש אגרת ארוכה שכתב לבת שלו (לא יודע אם זו הרבנית של הרבי, יכול להיות). זוהי האגרת מאוד ארוכה ומפורסמת שהרבי הקודם כתב לביתו, מכתב בן יותר מחמישים עמודים, בו הוא מספר באריכות את כל ההשתלשלות הסיפור עם רבי אברהם מקאליסק.

[אבל מה היה היחס של אדמו"ר הזקן לרבי נחמן?] בחב"ד לא מזכירים את זה, לא ראיתי בחב"ד בכלל.  [אין מסורת בחב"ד על היחס?] רק מה שהאדמו"ר הזקן אמר שהוא מחזיק וביחד אתו, רק שיש משהו שמעכב ומפריע שלא לפרסם את הדברים בין כל הצדיקים. אבל עקרונית הוא ביחד אתו.

יש עוד סיפור, שאני לא יודע אם הוא מוסמך אבל בכל זאת נאמר אותו,  משום שהוא מתקבל על הדעת, פחות או יותר, שאלה ששאלו את הרבי הרש"ב תלמידי הישיבה הראשונים של תומכי תמימים, חסידי חב"ד. הרי גם אז, כמו היום, היתה הרבה משיכה לברסלב, לספר ליקוטי מוהר"ן וכו'. חסידי ברסלב היו עושים נפשות, גם אז ברוסיה. דוקא ברוסיה, במקום שרבי נחמן היה בו. דרך אגב, מאוד מענין, עד היום הזה היהודים היחידים שנשארו חרדיים ברוסיה היום, כעבור חמישים שנה של קומוניזם וכו', הם רק חסידי חב"ד וקצת חסידי ברסלב. עד היום הזה הם אלו שהחזיקו מעמד. יש משהו מאוד משותף, שיש להם כביכול כח עצמי להחזיק מעמד נגד הקליפה ההיא.

רבי ברוך ממעז'יבוז' ורבי נחמן

כששאלו את הרבי הרש"ב – שוב, זה רק משמועה – מה צריך להיות היחס לברסלב. באו וטענו הרי אתם קוראים את שיחות הר"ן וכו', והוא משבח את עצמו מאוד מאוד, שהוא ה"צדיק יסוד עולם" וכל הצדיקים חייבים להיות כפופים אליו. אם לא יהיו כפופים אליו בעולם הזה, אז בעולם הבא ודאי כולנו נהיה כפופים. לכן כדאי כמה שיותר מהר להיות "זריזין מקדימין" – או במוקדם או במאוחר אתה חייב להיות ברסלבער, אז למה לפספס? יש דברים כאלו. בגלל דברים אלו היו הרבה צדיקים גדולים שכל כך התנגדו, שכל כך הקפידו עליו, אפילו כמו הדוד שלו, רבי ברוך.

ידוע שהדוד שלו, רבי ברוך, היה גדול הצדיקים באותו דור. כל הצדיקים של אותו דור היו באמת היו כפופים לרבי ברוך, חוץ מאדמו"ר הזקן. רבי ברוך ממז'יבוז' היה נכד הבעל שם טוב וראש כל צדיקי פולין באותו דור. מענין שאצלו לא היו הכי הרבה חסידים, לא היה לו מנין גדול מאוד של חסידים, אבל הצדיקים עצמם היו כפופים אליו, כל צדיקי הדור. [גם תלמידי המגיד?] כן, גם תלמידי המגיד. זה היה קצת אחרי הסתלקות של רבי אלימלך, בזמן ה"חוזה", לא בזמן התלמידים המובהקים של המגיד, כמו רבי נחום מטשרנוביל ור' מענדל ויטבסקער, אבל אחרי שגדולי תלמידי המגיד הסתלקו, מי שנשאר היה החוזה מלובלין, האפטער רב ועוד כמה גדולי גדולים, וכולם היו כפופים לרבי ברוך.

[אצל מי למד רבי ברוך?] הוא גדל על ברכי סבו, הבעל שם טוב, כמו הדגל מחנה אפרים, עד גיל 12-13. גם רבי נחמן למד עד גיל 12-13 אצל הדודים שלו. היתה להם זכות אבות כל כך גדולה, הם ממש 'הייליגע משפחה' של הבעל שם טוב, היו אנשים קדושים מבטן. על רבי ברוך יש סיפור מפורסם, שכאשר התחיל ללמוד בבא קמא – אפשר להבין מכאן מאיפה קיבל רבי נחמן את הענוה הגדולה – כשהיה ילד קטן, הוא הסתכל על המלה בבא קמא שעל גבי הגמרא ואמר שבבא קמא ראשי תבות ברוך בן אדל קדוש מרחם אמו. הוא היה בגיל חמש כשהתחיל ללמוד, וזו היתה התחלת הלימוד שלו. זה "בשבילי נברא העולם"^[101].

שוב, רבי ברוך כל הזמן לא הקפיד על רבי נחמן, אבל זה הגיע כשפעם אחת רבי נחמן אמר שבגיל שלוש עשרה הוא כבר הגיע למדרגת הבעל שם טוב. אחרי זה רבי ברוך התחיל לחלוק עליו, מאוד הקפיד על האמירה הזאת. [לא נשאר עם רבי נחמן אף אחד?] לא, חוץ מאדמו"ר הזקן.

רבי נחמן ואדמו"רי חב"ד

נחזור לסיפור: התחלנו לומר מה הרבי הרש"ב אמר. עוד פעם, הסיפור לפי השמועה, ולכן הוא עדיין עם סימן שאלה, אבל הוא פחות או יותר מתקבל על הדעת. הוא אמר שצריך להתייחס אליו כאל צדיק, מגדולי הצדיקים, אבל 'נישט צו פיל', זה הביטוי – לא יותר מדי.

איך לאכול את מה שהוא כותב על עצמו? זה עדיין קשה, אבל למי שיש הכנעה זה לא קשה. רבי נחמן עצמו כותב שכל המחלוקות בין הצדיקים הן ניסיון ותיקון הברית. הוא אומר שקשה למי שיש פגם הברית. כל הספיקות ביחס לצדיקים הם פגם הברית, כי ההתקשרות לצדיק היא בבחינת ברית ולכן למי שיש ספיקות לגבי התקשרות לצדיקים זה בגלל שיש לו פגם הברית. זה כלל גדול שרבי נחמן כותב.

במקום אחר, באותה תורה שהבאתי שנקראת "חיים נצחיים", הוא מדבר על שפלות, ושם הוא אומר שמי שיש לו שפלות יש לו בסיס רחב ואין סופי, אין אצלו סתירות כלל. אז גם לגבי מה שעכשיו אמרנו זה לא מפריע. כמו שהרבי הרש"ב אמר, לצדיק גדול צריך להתייחס כאל אחד מהצדיקים הגדולים, אבל לא לעשות מכך יותר מדי. כך הוא לפי דרך חב"ד. [מי ראוי לתת ציונים לצדיקים?] אני לא אומר זאת מעצמי, אלא בשם הרבי רש"ב. [מתוך מה אפשר לתת ציונים?] תהיה רבי הרש"ב אז תדע... אם הרבי הרש"ב הוא הרבי שלך תקבל מה שהוא אומר לך.

שוב, היו המון צדיקים שהתנגדו, רצו להחרים אותו על זה, ממש איום ונורא, לא רוצה אפילו להזכיר בפה מה שאמרו על רבי נחמן, אסור לומר זאת בכלל. אם התלמידים שלהם היו שואלים אותם איך להתייחס, אז בכלל היה איום ונורא. דברי הרבי הרש"ב הם בעדינות.

יש עוד סיפור ששמעתי ממישהו ובעיני הוא מוסמך על הרבי הקודם, הריי"צ. הרי אחרי שהוא גורש מרוסיה הוא היה בפולניה, בוורשה, ובכל מקום שהוא היה בו הוא קיבל יהודים ליחידות. היהודים שם לא היו חסידי חב"ד, היו חסידים של צדיקים אחרים, אבל בכל זאת, לפי מנהג פולניה כל צדיק שבא לעיר היו מכבדים אותו בכבוד, וגם נכנסים אליו לבקש ממנו ברכה, לתת קוויטל עם בקשות. כך היו נוהרים גם אל הרבי הקודם, לתת קוויטל ולבקש ברכות בגשמיות. הרבי היה מספר שכל הבקשות , כך היא הדרך, היו בדרך כלל על גשמיות, שחסר פרנסה וחסר וכו'. פעם אחת נכנס איזה יהודי ליחידות, ונתן לרבי את הקוויטל, הרבי קרא את כל מה שכתוב בו, והיו בו כל מיני בקשות של יראת שמים, שיוכל ללמוד תורה, בלי להזכיר מלה וחצי מלה על גשמיות, לא היה חסר לו שום דבר ממה שצריך, רק דברים רוחניים הוא ביקש. הרבי מאוד התפלא מכך, הוא הראשון מהאנשים שכך מבקש. עוד פעם, אלו לא היו חסידי חב"ד. הרבי שאל אותו 'חסיד של מי אתה?', והוא אמר 'אני חסיד ברסלב'. כיוון שהוא חסיד ברסלב אז באמת מה שחשוב אצלו – זה סיפור מאוד נשמע – הוא יראת שמים ולמוד תורה, לא פרנסה. הרבי מאוד התפעל. היה לו תיק בידו, הוא רצה לעודד את אותו יהודי, הוא פתח את התיק, הוציא ליקוטי מוהר"ן ואמר לו 'תראה, כשאני בנסיעות, כל פעם שאני נוסע ממקום למקום, אני לוקח את הספר הזה. זהו הסדר אצלי, זה הספר שאני קורא אותו בנסיעות ולכן נמצא אצלי בתיק'. אני מקוה שזה סיפור אמתי, סיפור ששמעתי.

יש סיפורים על הרבי שליט"א שבאמת מאה אחוז מוסמכים, מאוד מאוד מוסמך. פעם אחת נכנס אצל הרבי שליט"א חסיד ברסלב אחד, גם כן ליחידות, לפני נסיעתו לאומן. הוא התבייש לספר לרבי שהוא נוסע לאומן. הרבי הרגיש את זה, הוא חקר ודרש אותו, מה אתה מתכנן לעשות, מה התכנית שלך? הרבי שאל אותו 'דוגרי', והוא ענה לו שהוא בדרך לאומן. הרבי התיחס לזה מאוד מאוד יפה ואמר שכשתהיה שם אל תשכח לומר את התיקון הכללי, ואל תשכח לתת צדקה, יש כמה דברים שחסיד ברסלב צריך לעשות כשנוסע לאומן. הרבי הזכיר לו את כל אותם הדברים שעליו לעשות. אל תשכח לעשות אותם. יש עוד כמה סיפורים.

[ראיתי מכתב שהריי"צ כותב תנחומים פטירת החפץ חיים ובו הוא מכנה אותו 'הקדוש הצדיק'. כך מקובל?]. מפורסם שהרבי הרש"ב אמר על החפץ חיים שהוא 'הבינוני של תניא', שאפשר לכתוב עליו בשקט. לא בודקים בציציות. עוד פעם, הרבי הרש"ב בתור לימוד לתלמידים שלו, אמר ש'בינוני של תניא' זה החפץ חיים, אז מותר לכתוב עליו 'צדיק' וכל שאר התארים.

[מה לגבי דרך הלימוד של ברסלב?] זה לא מברסלב. זה מרב באמריקה. אלו דברים שצריך לדעת איך ללמוד אותם. רוב חסידי ברסלב מתנגדים למה שמשתמע משם. כאשר כתוב^[102] שצריך ללמוד בדרך של בקיאות צריך לדעת שאם יש לך שאלה ואתה לא יכול לפתור אותה עכשיו – אל תתעכב, יתכן מאוד שתפתור אותה בהמשך. יש הבטחה חזקה שאם תלמד הלאה הדבר יתבאר לך. אבל לקרוא תורה כמו תהלים זו טעות מפורסמת שרבי נחמן לא התכוון אליה, חס וחלילה. אם דבר כזה משתמע זו פשוט טעות. עוד פעם, יש יהודי אחד, שהוא באמת יהודי טוב מאוד, שכתב זאת ועוד הרבה ספרים. הוא כותב כאילו שזה ברסלב מובהק, בשם רבי נחמן ורבי נתן, ולכן מתנגדים אליו, בגלל שהוא לא מבחין בין דברי הרב לדברי עצמו. לכן מי שקורא את הספרים שלו מקבל רושם שכל מה שכתוב בהם בא ישר מפי רבי נחמן. אי אפשר לדעת מה מתוכם דברי רבי נחמן ומה דברי עצמו. לא מכיר אותו אישית, אבל אני מכיר שהוא מקרב המון בעלי תשובה. מספרים עליו שהוא הדפיס והפיץ בישראל כבר יותר ממיליון ספרים, לא דבר של כלום, זו הפצה רצינית. יש לו מסירות נפש בענינים שלו.

אור המאיר לעצמו-אור המאיר לזולתו

איך הגענו לכאן? שעל ידי הכנעה הכל מיושב, שמי שיש לו מדת ההכנעה – אין לו שאלות, הוא יכול ליישב אהבה ויראה. זה נקרא "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען", ואחר כך הוא גם יכול להעמיד על ידי כך תולדות – "אלה תֹלדות יעקב יוסף"^[103].

יעקב גם נקרא "יֹשב אהלים"^[104], כלומר שהוא מיישב שני אהלים. גם כן, זהו יחוד של שני אורות הפכיים. "אהלים" היינו "אהלי שם" ו"אהלי עבר". הסברנו^[105] ששֵם הוא "אור המאיר לעצמו", ועבר, "עֹבר לסֹחר"^[106], הוא "אור המאיר לזולתו".  ליישב הכוונה לחבר אהל "אור המאיר לעצמו" עם "אור המאיר לזולתו" גם אהל עצמו הוא לשון אור. הפירוש בעברית של אהל הוא "יהל אור"^[107], אהל מלשון הילה, המקיפה את האדם, אור מקיף. "ישב אהלים" הכוונה שהוא  גם יכול לחבר שני אהלים. יש שני מיני אהל, אור פנימי, של "אור המאיר לעצמו" ואור מוחצן של "אור המאיר לזולתו", והוא גם מייחד אותם זה נקרא שהוא מתַמֵּם אותם, בגלל שהוא תם. כל זה היה להסביר שענוה אצל יעקב אבינו היא בחינת הכנעה:

בְּחִינַת "עַמּוּדָא דְּאַמִּצְעִיתָא" — עַמּוּד הַתּוֹרָה בְּ"תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל".

משה – בטול במציאות

"עֲנָוָה" הִיא מִדַּת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ ע"ה כַּנַ"ל, וְכֵן "בִּטּוּל" הוּא סוֹד אָמְרוֹ [משה רבינו] "וְנַחְנוּ מָה" [הוא עצמו בחינת מה, רק ש"משה זכה לבינה" הוא מדרגת הענוה שזכה לה, כמו שהסברנו קודם] — בְּבִטּוּל בִּמְצִיאוּת מִצַּד שָׁרְשׁוֹ בְּחָכְמָה עִלָּאָה דַּאֲצִילוּת. וְזֶהוּ סוֹד "מֹשֶׁה מֹשֶׁה" [שכתוב פעמיים] — "לָא פְּסִיק טַעְמָא בְּגַוַּיְהוּ" [בבחינת "תרין ריעין דלא מתפרשין"^[108]. רק אצל משה כתוב בלי פסיק ביניהם], יִחוּד "בִּטּוּל" בִּמְצִיאוּת מִצַּד שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ וְַ"עֲנָוָה" אֲמִתִּית שֶׁזָּכָה אֵלֶיהָ בְּגוּפוֹ מַמָּשׁ,

כפילות שמות ו"פסיק טעמא"

וְהֵם "תְּרֵין רֵיעִין וְכוּ'" וְלָכֵן "לָא פְּסִיק טַעְמָא בְּגַוַּיְהוּ" וְדָ"ל.

כאן יש חידוש שצריך להסביר על פי מה שכתוב בחסידות^[109]. "משה משה לא פסיק טעמא בגויהו"^[110] הוא נושא גדול בחסידות. למה אצל אברהם ואצל יעקב יש "פסיק טעמא בגויהו"? בגלל ש"פסיק טעמא" נקרא סוד הפרסה בין האצילות לבין בי"ע^[111]. בטעמי המקרא יש קו ואצל "משה משה" אין קו כזה, אין "פסיק טעמא בגויהו". אפילו אצל הקב"ה לפני י"ג מדות הרחמים כתוב "הוי' הוי' אל רחום וחנון"^[112] עם קו ביניהם.

כתוב כך (בפרק אחר נסביר זאת באריכות): יש חמש פעמים כפל של שמות בתנ"ך – אצל אברהם, אצל יעקב, אצל שמואל, אצל הקב"ה ואצל משה. בכל ארבע הפעמים, כולל הוי' הוי', יש "פסיק טעמא בגויה". כתוב "אברהם אברהם"^[113] – יש פסיק ביניהם, כתוב "יעקב יעקב"^[114] יש פסיק, לגבי "שמואל שמואל"^[115] יש פסיק, וגם כשכתוב "הוי' הוי' אל רחום וחנון" יש פסיק. [מה עם "נח נח"^[116]?] זו לא קריאה אחת. ב"אלה תולדות נח, נח איש צדיק" יש אתנחתא. עוד פעם, אם יש קו זה בכלל לא הולך ביחד. בכולם יש קריאה אחת, אפילו אצל הקב"ה זו לשון קריאה – "ויעבֹר... על פניו ויקרא הוי' הוי'". אלו חמש קריאות עם כפל השם: כשמלאך ה' קרא "אברהם אברהם", כשהקב"ה קרא ליעקב "יעקב יעקב", וכך אצל שמואל.

עוד פעם, אצל כולם כתוב "פסיק טעמא בגויהו", רק אצל משה לא כתוב. הפירוש בחסידות באותיות פשוטות הוא שלכל אחד יש שורש נשמה למעלה, ואיך שהנשמה יכולה לרדת ולהתלבש בתוך הגוף. הזכרנו קודם שאפילו אצל צדיק גמור כמו אברהם אבינו וכמו שחשבנו לגבי יוסף, כתוב שגם אצל האבות, הצדיקים הכי גדולים, לא יכול להיות למטה כמו שורש הנשמה שלהם למעלה. זה מאמר המגיד^[117], מאמר מאד מפורסם, שאברהם בתוך גוף נשאר בכל זאת אדם. הוא נכלל בתוך גוף ולכן הוא בן אדם, הוא לא מלאך בשמים. לכן מכורח הדרך הוא מסתכל על היפי של שרה. המגיד אמר זאת ביחס לדברי אברהם "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את"^[118]. המגיד הקדוש אומר שזה בגלל שאברהם היה בשר ודם, היה בן אדם. עוד פעם, הוא לא אמר זאת על פסוק אחר, זה משהו עמוק שצריך להתבונן בו. בכל זאת, כך כתוב, שגם אברהם הוא בן אדם ברגע שנשמתו מתלבשת בתוך גוף.

כתוב שכך הוא לגבי כולם חוץ ממשה רבינו. זוהי גם נקודת הטעם למה אצלו "לא פסיק טעמא בגויהו". השם הראשון הולך על השורש למעלה והשם השני על גלות הנשמה בתוך הגוף. "פסיק טעמא בגויהו" נקרא סוד הצמצום או הפרסה בין השורש של כולם באצילות. כל הנשמות האלה נקראות נשמות דאצילות, אלא השורש הוא באצילות.

לכן גם לגבי "נח, נח", כיון שעל פי פשט הוא לא יהודי לכן אפילו לא חייב להיות "פסיק טעמא בגויהו". דוקא כשיש נשמה של אצילות שיורדת לעולם הזהיש פסיק. לכל הנשמות יש שורש באצילות, אלא שנשמה דאצילות – כמו נשמת אברהם אבינו ויעקב אבינו – היא כזו שנולדה בעולם האצילות, שמתגלה בפירוש עוד שם. כאשר יש נשמה כזאת גבוהה בעולם האצילות והיא יורדת לעולם התחתון יש הרי פרסה בין אצילות לבין עולמות התחתונים. לכן לא דומה התגלות הנשמה למטה כמו שהיא למעלה.

בין משה לאבות

כל זאת חוץ ממשה רבינו, שאצלו כתוב שבפנימיות אין פרסה בין אצילות למטה ממנה משום שנשמתו היא בבחינת מוחין, כך מוסבר בחסידות. למה אצל האחרים יש סימן לפרסה? בגלל שכולם שייכים למדות – אברהם הוא חסד, יעקב תפארת, שמואל בנצח והוד^[119]. "הוי' הוי'" הוא בסוד הצמצום שבין האצילות הכללית לבין הבריאה הפרטית. זה נקרא סוד הצמצום. כל סוד הצמצום הוא ה"פסיק טעמא" בין שני שמות ה'.

עוד פעם, "הוי' הוי'" הולך על הצמצום הראשון על פי פשט. אבל כל השמות – "אברהם אברהם", "יעקב יעקב", "שמואל שמואל" – הם צמצום בין גילוי הנשמה כמו שהיא מתגלה באצילות בשורש, וזה רק שייך אם היא נשמה דאצילות, לבין הגילוי שלה כמו שהוא למטה בתוך הגוף. זהו "פסיק טעמא בגויהו". כך מוסבר.

כתוב שאם הנשמה היא מהמדות הפרסה תופסת רק לגבי השתלשלות המדות, לא ביחס לחב"ד. זה משהו עמוק, כל המושג פרסה בין אצילות לבין בי"ע תופס רק על מדות. כמו שכתוב בתניא^[120] שלא תתכן אהבה כאן כמו אהבה בעולם האצילות.

[מה המדה של שמואל?] נצח והוד. בדרך כלל היא ספירת הנצח, כשהרג את אגג הוא אמר "נצח ישראל לא ישקר"^[121]. מצד הנבואה שלו הוא שקול כנגד משה ואהרן^[122], אז כתוב בכתבי האריז"ל^פט בגלל שהנצח שלו מחבר גם כן את ההוד. לכן הוא שקול כנגד הנבואה של משה ואהרן, כך הפשט. כיון שהוא מייחד את הנצח והוד אז יש לו גם כן את מדת היסוד.

עוד פעם, אם מדובר במדה – מדה לא יכולה להתגלות למטה כמו שהיא למעלה. מה שאין כן בפנימיות המוחין אין פרסה. זהו הסוד של משה – "משה משה לא פסיק טעמא בגויהו". כל זה היה הסבר הפסיק בחסידות.

אצל משה אין פרסה בין הגילוי באצילות לגילוי שבתוך הגוף

מה זה לעניננו? שמה שמתגלה בתוך הגוף הוא ענוה. זה חידוש כבר. בשבילי חידוש הוא רק אם הדבר מתגלה בתוך הגוף. מהו הגוף? כמו שאמרנו קודם, ברגע שאתה בגוף אתה מרגיש את עצמך. אין דבר כזה שאתה לא יודע שאתה קיים בכלל. אם כך, מה כתוב על משה רבינו "ונחנו מה"? מה פתאום הוא אומר "ונחנו מה"? מה הפירוש "ונחנו מה" על פי פשט? שהוא לא יודע שהוא קיים בעולם?! אני אומר "ונחנו מה", אנחנו מה? מה אנחנו?

הפירוש הוא שיש שורש באצילות בה הוא מתגלה באמת בבטול במציאות, שאין לו שום מציאות עצמית. אין פרסה בין הגילוי הזה באצילות לבין הגילוי שלו בתוך הגוף. הגילוי בתוך הגוף הוא ענוה – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". זהו הדיוק הפנימי של סוד הפסוק "מכל האדם אשר על פני האדמה", שכנראה שמדובר על מדרגה ששייכת ל"כל האדם אשר פני האדמה", והכוונה לנשמה כמו שיורדת בתוך הגוף. רק אז יכולה להיות ענוה, אלא ש"אין פסיק טעמא" בין הבטול האמתי בשורש לבין הענוה כמו שהיא בתוך הגוף. הבטול הזה באמת לא מרגיש את עצמו, הוא מאיר, יש לו איזו הרגשה פנימית שמאירה ממש, שהבטול במציאות כמו למעלה בשורש מאיר בתוך המצב של ענוה, שהוא התודעה שלו בהיותו בן אדם בעולם הזה.

מה שאין כן אצל אברהם אבינו באהבה אין סופית – יש פרסה. שורש הנשמה שלו הוא אהבה אין סופית לקב"ה וכמו שהוא למטה גם אוהב ישראל ואוהב את כולם, אבל בין האהבה כמו שהיא באצילות, אותה אהבה שלו למעלה בשורש, לבין האהבה שמתגלה אצלו בתוך הגוף כבן אדם בעולם הזה, חי וקים בו 175 שנים יש פרסה. האהבה האין סופית כמו באצילות, שהיא השורש האמתי, לא יכולה להתגלות אצלו. עוד פעם, זהו שורש גלוי שלו, זה נקרא שהנשמה שלו היא נשמה דאצילות. מה שאין כן אצל משה רבינו השורש שלו, שהוא בטול ממש, פנימיות חכמה דאצילות, מאיר בתוך המצב שלו אחר כך כשהוא נולד בגוף, שנקרא ענוה.

כתוב^[123] שגן עדן הוא בעולם הבריאה, ובכל זאת מה שונה בו? אף על פי שגן עדן נמצא בעולם הבריאה כתוב ש"צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה"^[124] לא דרך הפרסה. כמו שאומרים שיש חלונות ברקיע, כך יש גם חלונות בפרסה שבין האצילות לבין עולם הבריאה, ומי שנמצא תחת החלון נקרא בגן עדן. אף על פי שהוא בעולם הבריאה, אבל הוא מקבל מהאצילות לא דרך פרסה. כמובן, לא כמו באצילות, הוא רחוק מאצילות, באצילות יש משהו אחר לגמרי, ובכל זאת הוא מקבל ממנה דרך פרסה. זה כלל גדול. ההמצאות שם תחת אותו חלון נקרא מוחין. לכן גן עדן, במיוחד בעולם הבריאה, הוא בחינת שכל, כמו שהרמב"ם מסביר^[125].

סיפור החסד לאברהם והנעם אלימלך

כתוב שהתניא הוא הספר שלומדים בגן עדן העליון. לגבי שאר כתבי החסידות, יש ספר שנקרא חסד לאברהם, הסבא של החיד"א, רבי אברהם אזולאי, ספר מאד-מאד חשוב. זה הספר שלומדים בגן עדן התחתון בעולם היצירה. יש סיפור מפורסם שפעם אחת רבי אברהם אזולאי, בעל המחבר של חסד לאברהם ועוד הרבה ספרים. זה סיפור מהחסידות הכללית, שפעם בא לרבי אלימלך מליז'סנק, בעל הנעם אלימלך, רבי אברהם אזולאי בגילוי, ביום, ואמר לו 'אני  לא מבין מה הולך כאן, הרי הספר שלי חסד לאברהם הוא הספר שלומדים את זה בגן עדן, גם גן עדן התחתון וגם העליון, וכשאתה מזיז את האצבע שלך ועושה תנועה קלה כל המלאכים בשמים עוזבים את הלימוד בספר שלי ומיד רצים למטה', הוא לא מבין מה הולך כאן.

זה סיפור מאד חשוב בחסידות, שצדיק עושה איזו פעולה עם האצבע למטה וסוגרים את חסד לאברהם ומפסיקים את הלימוד כדי לראות מה הוא עושה. אצל 'מתנגדים' לא מבינים פתאום למה חסידים מפסיקים ללמוד וסוגרים את הספר בשביל לראות את הרבי שלהם, איך הוא מטייל וכו'. בשביל מה לראות? אבל יש סיפור שכך הוא גם בשמים, שעוזבים את הלימוד בגן עדן בשביל לראות את רבי אלימלך מה הוא עושה.

זה נקרא "כל עצמתי תאמרנה הוי'"^[126], שאם לו שפלות אמתית – שפלות אמתית היא עצם – כל תנועת עצם והזזת אצבע יש בה גילוי שם הוי', יותר גדול מאשר מאיר בגן עדן התחתון בעת לימוד התורה. "תאמרנה" לשון הבעה, ו"הוי'" הוא שם הרחמים. אנחנו מסבירים תמיד^[127] שזו המדרגה בעבודה שכל הזזת אצבע תלויה ברחמים, הכוונה שהשפלות היא עד כדי כך שלא מגיע לי להזיז את האצבע, לא מגיע לי לנשום, ואם אני נושם או מזיז את האצבע – זה חייב לבוא מהרחמים האינסופיים של הקב"ה, לא מצד הטבע. מי שחושב שמגיע לי, שכיון שלפני שניה הוא יכול היה אז למה שלא עכשיו? זה נקרא שהוא חי בתוך הטבע, בסבה ומסובב של הזמן, ולכן הוא מסיח את דעתו מכך שהכל רחמים למעלה מהזמן, "היה הוה ויהיה" כאחד.

לחיות ברחמים הכוונה לחיות לגמרי למעלה מהטבע, וממילא למעלה מהזמן, ואז כל מה שהוא עושה בתוך הזמן הכל גילוי של רחמים אינסופיים, לא של דין. דין הוא טבע. על כך כתוב הפסוק "כל עצמתי תאמרנה הוי'". "הוי'" הוא שם הרחמים, וכל תנועה מביעה ומגלה רחמים אינסופיים. מי שיכול להזיז את האצבע בצורה כזאת באים מלאכים לראות את הגילוי הזה. זה הספר חסד לאברהם.

תאר לעצמך איך את הלימוד שלך לעומת הבעל שם טוב איך היית לומד. זהו לימוד אחר, גילוי אחר. כתוב שספר אמתי שנכתב ברוח הקודש המחבר בעצמו לא יודע מה הוא כותב. אם הוא כתב אותו, אם היתה לו סיעתא דשמיא אז ה' יתברך כתב אותו. מה זה ספר קדוש? שה' צמצם את החכמה האין סופית בתוך האותיות שהוא כתב, כמו שאמרנו קודם, "מגלגלים זכות על ידי זכאי", הוא לא מודע לזה. ספר אמתי, ה' נמצא בתוכו, הקב"ה צמצם את עצמו בתוך האותיות האלה. איך חושפים אותו? על ידי שמתעסקים באותיות הספר מוצאים את האותיות ומוצאים בתוכן את האור של ה' המצומצם ומרוכז בתוך הספר.

אם כן, באמת רק למדנו כאן פרק ז.

סיכום המבנה

אם כן, מה למדנו היום? שיש משה-משה-יעקב-דוד כנגד י-ה-ו-ה, ושיחוד בטול-ענוה הוא פירוש עמוק של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". יש צדיק ששורש הנשמה שלו למעלה, שנקרא חכמה-אצילות, מאיר כמו שהוא גם אצלנו למטה בבי"ע, בגלל שהוא בעצם שייך לבינה.

עכשיו נבין יותר טוב: למה "אין פסיק טעמא בגויהו" לגבי מוחין? בגלל שמי ששורש נשמתו היא מוחין הוא שייך לחכמה ובינה, עליהם כתוב "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", שיש יחוד תמידי ביניהם. והיחוד לגביו הוא בין השורש שבבחינת חכמה לבין מה שמתלבש בגוף שבבחינת בינה. עוד פעם, מי ששייך למוחין מה שאצלו בגוף הוא בחינת בינה, ומה שאצלו למעלה הוא בחינת חכמה, והם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", כך הסברנו את "משה משה". אחר כך הסברנו את מדרגת "עמודא דאמצעיתא" של יעקב, בחינת כנען והכנעה, ואת מדרגת דוד שבבחינת שפלות.

זה היה פרק ז'.