עבודת ה' של "לא יחליף" ו"לא ימיר"

י"ח שבט מ"ג – ירושלים

שיעורים בתניא (17ב) – תניא פרק כה (ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בדף לב, הוא אומר שמי שזוכר את מסירות נפשו לה' קל לו מאד להתגבר על כל מיני מניעות ועיכובים לקיום מצוות ה'. שאם הוא מוכן למסור את נפשו, לא להשתחוות לעבודה זרה, הוא ממשיך:

וכ"ש שיש לו לקבל באהבה וברצון [את כל הקושי, המניעות והעיכובים, מבית ומבחוץ, שיכול להיות בפני קיום מצוות עשה וכוונה בהשתפכות הנפש, כמו שהוא הסביר קודם.] כדי לדבקה בו לעולם ועד [כל פעם שאדם מתגבר על היצר במשהו הוא נדבק בה' לעולם ועד] דהיינו כשיעשה רצונו ית' בעבודה זו יתגלה בה פנימית רצון העליון בבחי' פנים וגילוי רב ולא בהסתר כלל וכשאין שום הסתר פנים ברצון העליון אזי אין דבר נפרד כלל וכלל להיות יש ודבר בפני עצמו [זאת אומרת שהוא מתבטל לגמרי באור ה' שמאיר בו בשעת מעשה, כשהוא מקיים את רצון ה'.] ולזאת תהיינה נפשו האלהית והחיונית ולבושיהן [מחשבה, דבור ומעשה.] כולן מיוחדות בתכלית היחוד ברצון העליון ואור א"ס ב"ה כנ"ל. ויחוד זה [שוב, היחוד כאשר אדם מתגבר על מניעות לעשות את רצון ה' בקום ועשה, בקיום מצוות עשה. על זה הוא מדבר כאן, שצריך ללמוד מהנכונות של עצמו שלא להשתחוות במסירות נפש, יסורי מיתה, שלא להפרד מה' – כל שכן שצריך להתמסר לעשות את רצון ה' ב"עשה טוב", כי בכך הוא דבק בה' בבחינת פנימיות הרצון.] למעלה הוא נצחי לעולם ועד [(למה לא מרגישים זאת?) מורגש בשרש. למטה אנחנו בגלות, בחשך כפול ומכופל, ולא מרגישים – אבל למעלה הנשמה מרגישה.] כי הוא ית' ורצונו למעלה מהזמן [המשך למה שדברנו אתמול – ה' הוא למעלה מהזמן, וכך ה"חלק אלוה ממעל ממש" שבכל אחד, האיתן והחוסן.] וכן גילוי רצונו שבדבורו שהיא התורה [כל דבור של ה', כל מצוה של ה', שהיא הרצון –] הוא נצחי וכמ"ש ודבר אלהינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים כו' ולא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים כו'.

עד כאן.

הוא אומר שמי שמתבונן בזה, בענין של מסירות נפש, יכול להגיע למסירות נפש כל פעם שמקיים מצות עשה – כל דבר טוב שהוא עושה בחיים הוא עושה במסירה ונתינה, זה לשון החסידות, שהוא מסור ונתון לענין, איבערגיגבענקייט. זהו אחד מיסודות החסידות, שכל דבר שעושה יהיה מסור ונתון לענין – הוא מתמסר לענין לגמרי. את המסירה הזו, שיהודי מסור ונתון למה שהוא עושה, הוא מקבל מההתבוננות בנכונות הנה"א למסור עצמו ממש על קידוש ה'. ממילא, אם הוא מתבונן שיש בכך יחוד נצחי עם ה' למעלה מהזמן – הוא מתמסר, כי בתורה ומצוות יש יחוד שלמעלה מהזמן, יחוד נצחי לעולם ועד.

"לא יחליף הא-ל ולא ימיר דתו לעולמים"

בסוף הוא מביא "לא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים" – מאיפה זה? קצת פלא, מאיפה המשפט הזה בתניא? מפיוט "יגדל", זה עתיק. על פי מה זה? יג העיקרים של הרמב"ם. למה חידוש שיש משפט מ"יגדל" בספר התניא? [בסידור שלו לא מביא.] נכון, למה בנוסח האריז"ל לא כתוב "יגדל"? על יג העיקרים לא כתוב בפירוש שלא, אבל "יגדל" כתוב בפירוש שלא, למה? זה לפני האריז"ל, מאות שנים קודם. בשער הכוונות או בפרי עץ חיים כתוב שהאריז"ל לא היה אומר יגדל דווקא כי המחבר לא חיבר נכון, על פי רוח הקדש – אדון עולם כן ויגדל לא. כתוב בפירוש בכתבי האריז"ל א שטארקע ווארט, מלה חזקה, נגד יגדל – לא נגד יג עיקרי האמונה אבל כן נגד יגדל. המחבר של יגדל – לא יודעים בדיוק מה אתו. אם כן, יש פה ענין גדול מאד שמביא משפט מ"יגדל", "לא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים". חבל שאין כאן סידור אוצר התפלות או כיו"ב – אולי יש מקור למשפט הזה. אם הוא מביא כאן קטע מיגדל ברור שהקטע הזה מיגדל הוא בסדר. יכול להיות באמת שלמלים האלה יש מקור יותר מוקדם, איזו אסמכתא חוץ מהפיוט "יגדל". צריך להתבונן בזה, אם הוא מביא – הוא מביא בדווקא.

באיזה חרוז ב"יגדל" זה מופיע? שוב, זה לא באריז"ל – על שאר הדברים אומר סתם שלא אומרים, אבל על זה כתוב חזק. [אבל התפשט והתקבל.] נכון, מקובל בכל עם ישראל – סימן שזה בסדר, אחרת לא היה מתקבל, "מנהג ישראל תורה". [רק בחב"ד לא אומרים?] כל החסידים על פי האריז"ל, וגם הספרדים לא אומרים – כתוב באריז"ל 'בלאק-און-ווייט', שחור על גבי לבן, שלא אומרים. על כל שאר הפיוטים לא כתוב בפירוש, אלא רק שאם לא על פי חז"ל, לא מוסמך, לא עפ"י רוח הקדש – אבל זה כתוב דווקא.

יש יג חרוזים, כנגד יג עיקרים – איזה חרוז זה? [תורה מן השמים.] איזה עיקר מתוך ה-יג עיקרים הוא "לא יחליף ולא ימיר"? המדה התשיעית, העיקר התשיעי. ידוע, אחד מגדולי הצדיקים, גדולי החסידים, הרבי מקאמרנא שכותב באריכות גדולה – ספר שלם, חלק מפירושו "היכל הברכה" על התורה, בתחלת בראשית, במסורה אחת של יג – הוא חיבור על יג העיקרים (ממש אפשר לעשות מזה ספר שלם), וכותב איך כל אחד מכוון כנגד אחת מ-יג מדות הרחמים. מה האסמכתא לזה בזהר? מה שכתוב בספרא דצניעותא ש-יג מדות הרחמים הן "יג תיקוני דמהימנותא" – יג תיקוני אמונה. זו האסמכתא לקשר של יג עיקרי האמונה ו-יג מדות הרחמים. יש קשר בין אמונה ורחמים – אמונה היא פנימיות עתיק, רדל"א, ורחמים פנימיות התפארת. תיכף נסביר שיש קשר ליחוד, פנימיות הדעת. הקו האמצעי עולה עד פנימיות הכתר, לכן השרש של יג מדות הרחמים – שייך לכתר וגם לרחמים – עולה עד לאמונה וממשיך יג עיקרי האמונה. מהי המדה התשיעית? "לאלפים". מה המיוחד של "לאלפים" בקבלה? יש משהו מיוחד בתיקון "לאלפים", התיקון התשיעי של ה-יג. מה זה אצל מיכה? יש יג של התורה ויש יג מדות של מיכה, אותן אומרים ב"תשליך". למה קוראים לזה "תשליך"? כתוב שם "ותשליך במצולות ים כל חטאתם". איזו מדה היא "תשליך"? "לאלפים", התשיעי. עוד פעם, כל סוד סדר "תשליך" בכתבי האריז"ל נקרא התיקון התשיעי. אפילו שאומרים את כל יג מדות הרחמים, אבל "תשליך" הוא התיקון התשיעי, כנגד "לאלפים". האריז"ל כותב שכל התיקון של ראש השנה ויום כיפור שייך לסדר "תשליך", לעשרת ימי תשובה – גם נקרא תיקון קרי, שייך לשובבי"ם שאנחנו בהם כעת – הוא התיקון התשיעי, "לאלפים". בעיקרי האמונה זה כנגד "לא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים".

עכשיו צריך להסביר את זה יותר: מה יכול להיות "לא יחליף" בנוטריקון? א ו-ח הם מאותו מוצא בפה, אז "לא יחליף" כמו "לאלפים". ה-ח נבלעת בתוך ה-א, באותיות אחהע, אז "לא יחליף" ממש כמו "לאלפים". זהו תיקון תשליך, שהוא גם תיקון קרי באריז"ל.

בין חליפין לתמורה

מה ההבדל על פי פשט בין "לא יחליף" ו"לא ימיר"? אם זהו לשון הפיוט, והוא לא מכוון, לא צריך שתי לשונות. אבל אם אדמו"ר הזקן מביא זה מכוון. מה ההבדל בין החלפה והמרה? [בחילופין הראשון נעשה חולין והשני נעשה קדוש ובתמורה השני תופס כמו הראשון והראשון נשאר כמו שהיה.] נכון, זה ענין אחד, בחליפין הראשון יוצא מרשותו והשני נכנס במקומו, "במקום", כמו שאומרים. מה שאין כן תמורה, לשון הפסוק "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש", שניהם קדש. "ימיר" כאילו להחליף, בלי לבטל את הראשון, אלא שגם משהו אחר יהיה. כאילו הייתי רוצה להחליף, אבל איני יכול לבטל הקדושה הראשונה, ולכן בלית ברירה גם זה וגם זה. זה חילוק אחד. יש חילוק שני בין חליפין לתמורה... [הוא כותב סברא, שאם מישהו הביא שור ממיר בשור, ומחליף פרה וחמור.] יפי, זה מה שרציתי, שחליפין יותר רחוק, ותמורה יותר קרוב. תמורה בדרך כלל אותו סוג, רק שאחד יותר טוב או יותר רע, "רע בטוב" או "טוב ברע", מה שאין כן חליפין בדברים שונים לגמרי, "המחליף פרה בחמור".

עוד פעם, זה לא פסוק. זה מה שאמרנו, שכאן מביא אדמו"ר הזקן משפט אחד מתוך "יגדל" שאנחנו מעלים ממצולות ים. האריז"ל זרק את כל ה"יגדל" למצולות ים, עם ה"תשליך" שלו, ואדמו"ר הזקן הרים משהו – משפט אחד מתוך ה"יגדל" – המשפט שכנגד "תשליך", כנגד "לאלפים". [מה העיקר התשיעי?] אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהא מוחלפת". [איך הוא מסביר את ההתנגדות ל"יגדל"?] כותב שהמחבר לא חבר את זה בסדר, בצורה קצת חריפה – לא זוכר הלשון. יש שאומרים שכל ה-יג עיקרים לא לפי האריז"ל, לכן גם לא אומרים בנוסח, אבל על זה אמרנו שיש הרבה צדיקים – כמו הרבי מקאמרנא – שהחזיקו מזה, וברוב ישראל אומרים. אפילו בחב"ד אומרים "אני מאמין בביאת המשיח". ההתנגדות היתה שיש יותר מ-יג עיקרים – הכל עיקר בתורה. זו הסברא של החסידים שלא אומרים יג העיקרים – או שתאמר שיש רק עיקר אחד, ה', או שתאמר שכל מצוה היא עיקר, כל אות בתורה היא עיקר, ואי אפשר לעשות דבר אחד עיקר יותר מהשני. יש ספר שלם, ספר העיקרים, שיש לו הרבה יותר עיקרים מ-יג, אפילו באמונה. אחד מספרי הראשונים, ספר העיקרים לרבי יוסף אלבו.

יחוד נצחי – מקום שלמעלה מהזמן

טוב, עכשיו צריך לדייק כאן כמה דברים:

הוא מדבר כאן על המושג יחוד, שכל פעם שיהודי עושה את רצון ה' הוא עושה למעלה יחוד נצחי לעולם ועד – רק צריך להאמין בזה. אם הוא מאמין שעושה יחוד נצחי לעולם ועד יהיה מוכן למסור נפשו על כל דבר קטן, יהיה מסור ונתון לכל מה שהוא עושה בחיים.

אם כן, הביטוי כאן הוא "יחוד נצחי" – זהו עיקר הביטוי. כל דבר הוא רצון העליון, רצון ה', יש בו יחוד נצחי. נראה למה המלים האלה הולכות יחד: עולה 186, מקום. מקום הוא כינוי לה' – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו", 'המקום' הוא ה'. כאן רואים משהו יפה, שהמקום הוא מה שלמעלה מהזמן. הוא אומר שהיחוד הנצחי הוא למעלה מהזמן. בדרך כלל מסבירים, הרב הפעמים בחסידות, שלמעלה ממקום. אם זהו מקום נברא הזמן הוא למעלה מהמקום, נכנס למקום בסוד יחוד זו"נ בכל מקום. המקום הוא תמיד נוקבא והזמן הוא תמיד דכורא – הזמן הוא יסוד הזכר והמקום הוא יסוד הנוקבא – אז תמיד היחוד של זמן ומקום הוא יחוד זו"נ. כאן אנחנו רואים משהו יפה, שיש מקום שהוא בבחינת יחוד נצחי – מה שלמעלה מהזמן. מה יכול להיות המקום שלמעלה מהזמן?

קודם כל, למה מקום בכתבי האריז"ל הוא רמז של הוי'? הוא הרבוע הפרטי של שם הוי' – י ברבוע, ה ברבוע, ו ברבוע, ה ברבוע.

מהו באמת סוד המקום שלמעלה מהזמן, אפילו מקור הזמן, יחוד נצחי? מה שכתוב תמיד ש"שרש הכלים למעלה משרש האורות" – זמן ומקום למטה הם כמו אור וכלי, הזמן הוא דווקא אור והמקום למטה הוא כלי. שרש הכלים שייך למצוות מעשיות. צריך לתפוס שכאשר אדם עושה מצוות מעשיות הוא עושה כלי, ששרשו למעלה מהזמן, למעלה מהאור. לכן באמת לא מרגישים זאת כל כך, כמו ששאלת למה לא מרגישים, כי זהו שרש הכלי, לא כל כך אור. שרש הכלי מגיע עד אור אין סוף ממש שלפני הצמצום, אבל אחרי הצמצום לא רואים את האור הזה בכלל. זהו שרש הכלי שיותר גבוה מהאורות של ההשתשלות.

אמונה ביחוד הנצחי

יש כאן ר"ת כמו שעשינו אתמול עם איתן-חסן והשלמנו על ידי דעת, שיהיה אחד. כלל, אם אדם רוצה להתבונן בצירופים לפי אבולעפיא, אם יש זוג מלים שהולכות יחד והן חלק ממלה – צריך להשלים. כאן יש לנו יחוד נצחי, ר"ת ין, צריך להשלים ל-אין. כתוב ש-אין הם כח"ב. אם רוצים התבוננות בדרך אבולעפיא, מהראשונים, כאן רצוי להשלים עם מלה ב-א – להשלים את המלה אין. טוב, יכול להיות אולי אור. למה? כי קודם כתב כאן "רצון העליון ואור אין סוף ב"ה... ויחוד זה למעלה הוא יחוד נצחי" – כתב אור לפני יחוד נצחי, יכול להיות טוב. הכי טוב אמונה, כמו שאמרנו קודם שצריך להאמין בזה. שרש הכלי הוא אמונה, אור הוא תענוג, אבל יש שרש אמונה שיותר גבוה אפילו משעשועים עצמיים, מכל תענוג, והוא מקור מסירות הנפש. זהו סוד האמונה בכלל, סוד אמונת ישראל, שאם אתה מאמין שיש יחוד נצחי – מקום שלמעלה מהזמן, כי הוא "מקומו של עולם" – זה עושה את מסירות הנפש. מרומז גם בשרש אמונה, שכתוב שעיקר השרש הוא מן – גם ר"ת מסירות נפש, גם ר"ת מסור-נתון, מסירה-נתינה, כמו הביטוי תמיד בחסידות. כל המס"נ וכל המסירה ונתינה לענין באות מאמונה, הסוד של אמונה.

אם כן, צריכה להיות אמונה ביחוד הנצחי הזה, ואז האדם מקבל מסירות נפש ומסור ונתון לכל מה שהוא עושה בחיים, כל המצוות שהוא מקיים, שהכל גילוי פנימיות הרצון. מה באמת קורה כשמוסיפים אמונה ל-יחוד נצחי? כעת יש לנו אין, אין האמתי. כמה עולה אמונה-יחוד-נצחי? פתאום עולה רפח. יש לנו עוד אישור כזה, על פי גימטריא, שהיחוד הזה שעשינו באמת מספר מיוחד. כתוב שלמקום התחתון נפלו רפח ניצוצות בזכות שבירת הכלים, ואם האדם מקיים כל מצוה, כל רצון ה', מעלה כל רפח ומחזירם למקום העליון, המקום שלמעלה מהזמן. אם כן, יש כאן תיקון של ה-רפח ניצוצין, בתוך היחוד הזה.

אהבה מהיחוד הנצחי

יש עוד מלה שכותב כאן שמתחילה ב-א, אהבה. תמיד אמונה הולכת יחד עם אהבה. הוא כותב שצריך לקבל באהבה ורצון כדי לדבקה בו – שרש הקבלה הוא האהבה. היה יכול להיות כאן, מקור של אמונה – לקבל כל קושי באהבה מתוך האהבה. אמונה-יחוד-נצחי היינו שאני מאמין ביחוד הנצחי. אהבה-יחוד-נצחי היא שמתוך הקושי אני מקבל את הקושי שיש בעבודת ה', על ידי כל המצוות. קודם צריך אמונה ביחוד הנצחי על גבי כל המצוות. אחר כך, אם יש אמונה, ממילא נודע בלב אהבה לקבל באהבה וברצון כל דבר, בכדי לדבקה ביחוד הנצחי שלמעלה מהזמן, לעולם ועד.

כמה עולה אהבה-יחוד-נצחי (גם ר"ת אין)? 199, מספר חשוב בקבלה, צדקה. המצוה הכללית, שכוללת את כל המצוות. הרמז של אהבה-יחוד-נצחי אומר שעיקר העבודה, יחוד ה', הוא "עבודת הצדקה" (כמו שכתוב בהמשך באגה"ק).

כאן מדבר על עבודה בקושי, מצות עשה יותר מהכחות, במסירות נפש. אחר כך, באגרת הקדש הוא אומר שעיקר מסירות הנפש במצוות הוא "עבודת הצדקה". יש פסוק "והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם". הוא מסביר אחר כך ש"מעשה הצדקה" הוא מה שאדם נותן צדקה לפי הטבע שלו, רחמנות, שמרחם על הבריות. אבל מה שמתמסרים יותר מהטבע, שאדם עושה מעל ומעבר לטבע הרחמנות שלו, שמרגיש בלב ובתודה, נקרא "עבודת הצדקה", אין סוף יותר מ"מעשה הצדקה". "והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם", "עבודת הצדקה" מגיעה לגילוי היחוד הנצחי, שלמעלה מטעם ודעת. הוא מסביר שם בתניא למה לא מרגישים, ממה ששאלת –שאם האדם היה מגיעה למסירה ונתינה אמתית אפילו היה מרגיש למטה. זהו ההבדל בין "שלום" לבין "השקט ובטח עד עולם" למטה. רק "מעשה הצדקה" עושה רק את היחוד למעלה, ולא מרגיש למטה, אבל "עבודת הצדקה" מתגלה אפילו בזמן הזה, בגלות, בתוך נפשו למטה. אז אם אנחנו לא מרגישים מה שעושים – כי לא עושים מספיק במסירות נפש. אם היה באמת במסירות נפש היינו מרגישים אפילו למטה. זה אחד הכללים הגדולים בחסידות, שאדם שעושה ממש במסירות נפש מגלה למטה, אפילו בזמן הגלות, ואז נקראת "עבודה שלמה". אז עיקר העבודה נקרא "עבודת הצדקה", שהוא האהבה שנולדה מהאמונה ביחוד הנצחי, שלמעלה מהזמן לגמרי, לעולם ועד, שנעשה על ידי כל דבר בתורה ומצוות. העיקר, המצוה הכללית שכוללת את כל המצוות, הוא מצות הצדקה.

עוד דבר יש לנו כאן: אחרי האהבה בא האור, מה שמאיר אמר בתחלה, כשמו כן הוא... בסוף, אחרי האמונה ואחרי האהבה באמת מתגלה אור – כמו שכתוב כאן "אור אין סוף". אור-יחוד-נצחי... דרך אגב, יש כמה ביטויים של יחוד בתניא, קודם יש את המושג "יחוד נפלא" שנעשה על ידי תורה – גם ין. כאן יש "יחוד נצחי". כמה עולה אור-יחוד-נצחי? 393. הרמז של זה הוא פשוט שנחלק אותו ל-3 ונראה מה ממוצע כל מלה – 131, בגימטריא ענוה ועוד הרבה דברים. בכתבי האריז"ל המספר הזה כנגד ס"מ, ששוה למספר הזה – סמאל. ענוה היא כנגדו, הבטול שלו. אם כן, יוצא לנו מזה, שעל מנת לגלות את האור באמת ובפנימיות – זה על ידי שכולו ענוה, כולו ענוה ובטול. אם יחד עם היחוד הנצחי כולו ענוה הוא גם יזכה לגילוי האור של היחוד הנצחי הזה. זה רמוז בכך שהממוצע כאן הוא ענוה, כולו ענוה ובטול. מתאים לכך שר"ת אין, מזה התחלנו.

חליפין – החלפת מחשבות; המרה – שינוי מצבי רוח

נראה עוד דבר: נקח את שרש "ימיר" שראינו כאן – מה עיקר השרש שלו? קודם כל נראה משהו פשוט, דבר כללי לגבי רצון. [שאלת קודם מה ההבדל בין להחליף ולהמיר ולא ענית.] אמרנו על פי פשט שני הבדלים – מה שמאיר אמר ומה שאתה אמרת. תיכף נדבר על זה יותר, בנפש. מהו רצון? אחד הסודות של רצון שהוא אותיות צו בתוך אותיות רן, לשון רנה, כמו "יצחק ירנן" או "באבֹד רשעים רנה". רן הפוך הוא נר. לפי זה, כמו הביטוי נר מצוה. ב-מצוה העיקר הוא צו ויחד עם נר זהו רצון. זהו אחד מסודות המלה רצון בכלל – צו בתוך נר, "נר מצוה". מה זה קשור לשער "מר"? מה ההבדל בנפש בין להחליף משהו או להמיר אותו? בנפש אם אדם רוצה להחליף, להחליף שור בחמור, זה בכלל שיש לו סברא בשכל, אינטרס, שרוצה להחליף. חליפין היינו, כמו שאומרים, 'להחליף בורג במח'. זה נקרא לעשות חליפין, להחליף את הברגים במכונה. ה' לא מחליף, לא צריך להחליף שום דבר. אם אדם מחליף סימן שמשהו התחלף אצלו במח ולכן חושב שצריך להחליף – פרה בחמור או כיו"ב. כל חליפין קשור למשהו בשכל. אמרנו קודם ש"חלף" הוא כמו "אלף", לא יחליף. עולה "אלף" היינו שכל, "אאלפך חכמה, אאלפך בינה" – עיקר סוד חליפין הוא להחליף שכל. חליפין היינו התחלפות של מחשבות, מה שאין כן להמיר, מר ר"ת מצב-רוח... [מים רבים.] יכול להיות הרבה דברים. להמיר היינו להמיר מצב-רוח – יום אחד מרגיש טוב וכו'. איך יודעים? כי כתוב "לא ימיר רע בטוב" או "טוב ברע" – מחליף. ממש פשט, לא רק דרוש – להמיר הוא כמו שאדם עובר ממצב רוח אחד למצב רוח אחר. [בעיקרים כתוב "מוחלפת" ו"אחרת".] קודם כל, הנוסח כאן גם לא מהרמב"ם – גם לכן לא אומרים בחב"ד, כי לא לשון הרמב"ם. איני יודע איזה נוסח היה קודם, "אני מאמין" לפני יגדל או אחרי. הרמב"ם כתב בפירוש המשניות לפרק "חלק", פירוש משלו, ולא יג אני מאמין. מישהו אחר כתב – על פי פירוש הרמב"ם לסנהדרין. הרמב"ם מסביר שם שיש פירוש לחלק, ובוא מישהו עשה אחר ועשה מזה "יגדל". איני בטוח בעצמי מי קדם. בכל אופן, משתמשים כנגד שני לשונות. ברור שהחלפה קשורה יותר לשכל, מחשבת שכל, ולהמיר יותר קשור לטוב ורע, כמו הפוסקים כאן. בזמן יש "עת ללדת עת למות וגו'", מצב רוח משתנה, עובד ממצב למצב.

יציאה ממצב רוח למרחב

כעת נראה משהו יפה במלים "מצב רוח". בדרך כלל מצב רוח הוא מר (ר"ת מר), והצדיק יכול לעשות מהמר מתוק, "טעמין מרירו למיתקא", להמתיק את המצב רוח. האותיות באמצע הן צו – גם כן – והאותיות בתחלה ובסוף הן מלה [מבחר?] אפשר, אבל בדרך כלל יש מלה יותר עיקרית בחסידות – מרחב. בחסידות אומרים שכאשר טוב לאדם הוא נמצא במרחב, מרחב העצמי, וכשלא טוב לו הוא בצר. המצב הכי טוב הוא "מרחב העצמי", שאליו מגיעים על ידי תשובה. זהו סוד השופר, "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה". זאת אומרת ש-מצב רוח ו-רצון אותו דבר – לא רק שאותו דבר אלא בשניהם צו באמצע ו-רן במסגרת.

רן הוא ה-מרחב. כתוב ש"יצחק ירנן" כאשר הוא עולה מהמצר למרחב. ה-רן, סוד הרנה, הוא העליה מן המצר למרחב. זהו סוד הכתוב בחז"ל, שכאשר טוב לאדם דעתו מתרחבת, על דרך "שלשה דברים מרחיבין דעתו של אדם" – כשלאדם יש מצב רוח חיובי הוא מתרחב. עיקר הדרך לפי חסידות להגיע למצב רוח הוא לחזור בתשובה – לצאת מהמצר למרחב, אם תצא למרחב תקבל מצב רוח ובתוכו יהיה הצו של ה'. מכאן נבין למה כותב כל פעם "פנימיות הרצון", למה הוא מתכוון? מה הוא מרמז? לאותיות צו – שהן פנימיות המלה רצון, ה-צו שברצון, המצוה היא פנימיות הרצון. על ידי שמגיע לפנימיות הרצון עולה למרחב. היינו באמצע עוד גימטריא – שופר עולה 586 ו-מיצר עולה 330 ועם מרחב עולה שופר (או שֹפר – מצר ומרחב). כוונת השופר היתה להגיע אליכם, לכן יש לשופר צד צר וצד רחב, "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה", כשאדם צועק בקול פשוט יוצא מהמרחק ומתקרב לצר.

סיכום

מה למדנו כאן? שה' למעלה מהחילופין ולמעלה מתמורה – מהשכל ומממצב הרוח. או שמצב רוח הוא רגש למטה מהשכל, או שהוא רצון למעלה מהשכל – יש לפעמים תמורה למעלה מהשכל, "טוב ברע ורע בטוב". הרגשה הכללית שאדם מרגיש רע היא מתת-המודע שלו שייך לכתר. מה שמתחלף אצלנו בתודעה, במודעות. כרגש זו חיצוניות הרגש, אבל גם שרש ההרגשה בתת-מודע, לכן הוא גם רצון. איפה יש תמורה של מצב רוח? בחיצוניות המקיף, חיצוניות הכתר, מקום היניקה ממנו, חיצוניות המקיף. שם מקור התמורה של מצבי הרוח. מי שמתקשר לפנימיות הרצון, ה-צו, ממילא מתקשר גם לפנימיות מצב הרוח, ומגיע למקור, היחוד הנצחי, שגם הוא בסוד "יצחק ירנן". זהו מקור המצוות בתורה. [כשלאדם יש חילופי מצבי רוח, לא יכול מצד הקדושה – יכול לעבוד גם בצד השני?] בעיקר הסטרא אחרא. בעיקר מדברים על הצד השני. מי שמתקשר לתורה ולרצון ה' במסירה ונתינה על ידי אמונה, היחוד הנצחי, בזה הוא מברר את הרפח, בגימטריא אמונה יחוד נצחי, כשמגיע לאין, למעלה משכל ושינוי, הוא גם למעלה מכל שינוי של שכל ומצבי הרוח – למעלה מהחליפין ולמעלה מהתמורה.