מעדנים להשיב את הנפש

כ"ד שבט מ"ג – ירושלים

שיעורים בתניא (20ב) – תניא פרק כז, חלק ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

רשע ליום רעה

בתניא של היום מביא אדמו"ר הזקן את הפסוק:

וזהו שאמר הכתוב כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה פירוש שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה

הוא אומר שיש לקב"ה שני מיני תענוגים בעולם, שני מטעמים, "עשה לי מטעמים כאשר אהבתי". מטעמים לשון רבים, שני מיני נחת רוח. יש נחת רוח אחד מהצדיקים ויש נחת רוח שני מהבינונים, שכל החיים שלהם עושים אתכפיא סטרא אחרא, שכופים את היצר שלהם והופכים על ידי כך את החריף והחמוץ, מטבלים ומתקנים אותו היטב, עד שחוזר להיות מעדן משיב הנפש.

הבינוני צריך להיות בעיניו כרשע, כמו שכתוב בתחילת התניא. יש לו את כל הנתונים של הרשע, יש לו עדיין את כל היצר הרע, את כל הנפש הבהמית, כמו רשע ממש. אז מה שכל הזמן הוא כופה את עצמו הופך את הרשע שבו, את הרע, ליום. לכך הוא מביא פסוק בפירוש מאוד מחודש, זה חידוש גדול מאוד, דרוש נפלא – "כל פעל הוי' למענהו וגם רשע ליום רעה". חז"ל בגמרא מפרשים בפירוש בדיוק הפוך את הפסוק הזה, "אין רעה אלא גיהנם שנאמר 'וגם רשע ליום רעה'. הגיהנם – ה"יום רעה" – מוכן ומחכה לרשעים. "כל פעל הוי' למענהו" היינו שה' עשה כל דבר למענהו, וגם את הרשע הוא ברא בשביל שיקבל את הגיהנם, הרי צריך מישהו לישב את הגיהנום... אז הקב"ה עשה את הרשעים ליום רעה. ככה חז"ל מפרשים בגמרא וכאן הוא לוקח את הפסוק ומפרש, בדרך מליצה, 'א-גלייך ווארט' כמעט הפירוש כזה. "גם רשע ליום רעה" – למה ה' ברא את הרשע? שיהפוך את הרע שלו ל"יום". "ליום רעה" פרושו שיעשה מהרע שלו יום.

כד אתכפיא סטרא אחרא ואסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא.

כתוב בזהר ודיברנו על זה קודם בפירוש התניא, שהמלה רע קשורה עם פגם הברית – "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני הוי'". אז אם כן, הפסוק הזה באופן מיוחד מדבר על פגם הברית. כלומר, הבינוני, שהוא בעצם כמו רשע בענין עצם הנפש הבהמית, כל הזמן הופך את הרע ליום ואור כאשר הוא כופה את עצמו בענין זה.

מעלת המאכלים החמוצים

הצדיק גם נקרא יום, רק שהצדיק הוא בבחינת מתיקות בעצם. יש מדייקים שההבדל בין צדיק לבינוני, או לרשע שהופך את עצמו, שכופה את עצמו, דומה להבדל במאכלים. כמו שיש מאכלים ערבים ומתוקים, שמתוקים בעצם, ויש טעם אחר, מעדן, של דבר שקודם היה חריף או חמוץ ואחר כך על ידי תיקון התבלין הוא הופך להיות מעדן להשיב הנפש. קודם כל הוא מדגיש שהדבר שמתהפך מחמוץ לחריף הוא לא סתם מעדן, יש לו כח מיוחד להשיב את הנפש. דבר שהוא ערב ומתוק מלכתחילה אין לו כח להשיב נפש. רק דבר שהיה קודם חריף וחמוץ ואחר כך תיקנו אותו והפכו אותו למעדן יש לו כח פנימי ועצמי להשיב את הנפש.

מה זה להשיב נפש? כמו תשובה. נלמד מהפסוק "תורת הוי' תמימה משיבת נפש" שהיא משיבה את הנפש של החוטא, של הרשע. הנמשל כביכול שעבודת הבינוני משיבה את הנפש של הקב"ה. למה? "בכל צרתם לו צר" – אם לא טוב ליהודי, כשיהודי נמצא במצב לא טוב. חטא הוא מצב לא טוב, כמו שלמדנו בליקוטי מוהר"ן[ב] שאין רחמנות יותר גדולה מאשר שיהודי חוטא, שהמאסר הכבד ביותר הוא כאשר אין לו דעת ואז הרחמים הם גדולים ואין סופיים. כמו שהתשובה בכל פעם משיבה את נפש האדם כך כביכול משיבה העבודה את הנפש של הקב"ה – "בכל צרתם לו צר".
כתוב שכשאדמו"ר הזקן היה מפרש על הפסוק "רחמיך רבים הוי'" היה אומר "עס איז א גרויסע רחמנות אף דיר גאט", שעליך בעצמך הרחמנות הכי גדולה. הרגשת הרחמנות על כל יצור ועל העולם כולו – רק הקב"ה מרגיש אותה. כל הרחמנות מרוכזת בה' בעצמו. אז גם כאן, המעדן של הבינוני ושל הרשע משיב את הנפש, והכוונה שמשיב גם את הנפש למעלה, זה הנמשל שלו.

האור בפני עצמו נקרא מתוק. יש פסוק בקהלת "כי מתוק האור", זה כמו הצדיק מעיקרו. אבל יש אור שיוצא מהחושך, כמו שלמדנו גם בפרק כו, "כיתרון האור מן החושך". לאור שיוצא מהחושך יש מעלה יתרה מאור שמגיע מלכתחילה. זה כמו "לילה כיום יאיר", שהלילה מאיר כמו היום. כנראה, כך נדמה לי, זו הכוונה הפנימית של אדמו"ר הזקן כאן, כשהוא אומר "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". הבוקר הוא בחינת הצדיק, שזה "מתוק האור". למה ה' ברא את הערב? ערב זה לילה, חושך, אבל מהחושך הזה "לילה כיום יאיר". על ידי עבודה של הבינוני או של בעל תשובה בעולם הזה, "כד אתכפיא סטרא אחרא ואסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא".

אז "לילה כיום יאיר", "כיתרון האור מן החשך", וזה המשל שכתוב כאן ל"יום" – "וגם רשע ליום רעה". הוא עושה את ה"יום אחד".  על פי פשט יום בלשון חז"ל הוא רק שמש, רק האור, ולא כולל גם את הלילה. אבל דווקא העבודה של הבינוני היא לעשות גם את הלילה יום. אם כן, זה חידוש הרבה יותר גדול "להשיב הנפש", דבר הרבה יותר גדול מהצדיק עצמו. הצדיק הוא מבחינת בוקר. הוא כבר גמר את זה, עד שהוא עשה זאת הוא גם היה בינוני, אחרי שהוא עושה את זה הוא בבחינת יום, כמו שכתוב קודם בתניא "כבר עבד". עכשיו מה שנשאר בעולם הזה הוא לתקן אחרים, לעזור לאחרים, ואם הוא צדיק גמור על פי תניא, כבר גמר את התיקון שלו, אז הוא עוזר לאחרים. זה "צדיק יסוד עולם". אבל העבודה הפנימית שלו זה בבחינת "יום" ו"מתוק" בעיקרה, מה שאין כן זה שהופך את עצמו, שצריך לכפות על עצמו כל הזמן – הוא הלילה שהופך להיות יום.

לעתיד לבוא כתוב "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". בעל תשובה הוא בבחינת הלילה שהופך להיות יום, וכתוב שהלילה קודם ליום. כלומר, הלילה שהופך להיות יום יותר גבוה מצד עצמו. כל ענין משיח הוא לעשות גם מהצדיקים בעלי תשובה, שגם הם יזכו לזה.

אתכפיא – חרטה על הנפילה

כשהוא אומר כאן "שני מיני נחת רוח לקב"ה" הוא מדבר בעיקר על בעל תשובה, כשהוא כותב בינוני. יש שתי עבודות בעולם הזה: יש עבודה של צדיק שאין לו יצר הרע ויש עבודה של אחד שיש לו יצר הרע ועושה את העבודה הכי קטנה בשביל לשלוט על עצמו למען שמו יתברך, למען ה', ובזה הוא עושה את המעדן הכי גדול להשיב הנפש. על זה באמת כתוב, דברנו על זה אתמול קצת, "רחמנא ליבא בעי". כתוב בחסידות ש"רחמנא ליבא בעי" הוא גם אחד שלא מצליח להיות בינוני על פי התניא, אפילו התשובה הכי קטנה. הוא נשאר רשע על פי תניא ובכל זאת הוא עושה את המאכל הערב המעדן הזה. לא חייב להיות אחד שמצליח להיות בינוני. בכל פעם שאדם עושה עבודה הכי קטנה, ברגע זה הוא עושה עבודה כמו בינוני ועל זה כתוב "רחמנא ליבא בעי".

חרטה היא שפלות, שזה מבטש, משפיל את היצר הרע, אז זה בדיוק מה שכתוב כאן. ב"כד אתכפיא סטרא אחרא" יש הרבה מדרגות ואחד שמתחרט, שמשפיל את עצמו, לא 'מבסוט' מעצמו, השפלות הזו היא עיקר האתכפיא. כשלומדים תניא חושבים שאתכפיא היא משהו חיצוני, שלא לעשות אף עבירה, אבל עיקר האתכפיא על פי תניא הוא להשפיל את עצמו. זה דבר פנימי לגמרי, זו חרטה וזה נקרא "אתכפיא סטרא אחרא".

אם לומדים בפנימיות אז כל דבר קשור עם הפשט. כאן הפשט שצריך להבין בחז"ל, שאומרים ש"יום רעה" זה גיהנום. כך כתוב בגמרא ואילו כאן "יום רעה" הוא שעושה מהרע שלו יום. אדמו"ר הזקן כותב כאן שמה שמתקן ומעלה הופך את הגיהנם. הרשע באמת נמצא בגיהנם, כמו שכתוב אחר כך בתניא. הוא מביא מספר עשרה מאמרות שגן עדן וגיהנם מקיפים את האדם כל הזמן. אם האדם חשב מחשבה טובה הוא מיד פועל רושם שנקרא "אווירא דגן עדן" ואם הוא חושב מחשבה רעה הוא מיד עושה רושם באויר הגיהנם, בגלל שגם זה וגם זה מקיפים אותו כל הזמן. על ידי אתכפיא גופא הופכים את הגיהנם לגן עדן. זה הקשר הפנימי בין מה שחז"ל מפרשים בגמרא לבין מה שהוא כותב כאן.

לשרוף את הגיהנם

יש סיפור, מספרים כמעט אותו סיפור על רבי לוי יצחק מבארדיטשוב וגם על אדמו"ר הזקן – כנראה שקרה באותו יום יחד. יום אחד יצא רבי לוי יצחק מבארדיטשוב לחסידים שלו ואמר להם את הדבר הזה, שגם אדמו"ר הזקן יצא ואמר. באמצע היום אדמו"ר הזקן יוצא לחסידים ואומר להם שעכשיו קרה משהו גדול מאד בשמים, שהגיהנם נשרף. כבר אין יותר גיהנום, הוא נשרף כבר, ועכשיו בית דין של מעלה בודקים מה לעשות. באו להתייעץ עם אדמו"ר הזקן, שהיה פוסק,  לקבל פסק הלכה מה לעשות ויש שתי הצעות: הצעה אחת לעשות מגן עדן גיהנם ולברוא גן עדן חדש והצעה שניה היא פשוט לבנות גיהנם חדש. אז השאלה מה עושים? אדמו"ר הזקן יצא מחדר היחידות וסיפר את זה, הוא אמר שאני פסקתי שיעשו כמו ההצעה הראשונה, שיעשו את הגן עדן גיהנם ויעשו גן עדן חדש. כך באמת היה.

מה אנחנו לומדים מכאן? הסיפור הזה קשור עם התגלות החסידות, שהתגלותה בעולם גרמה לשרפת הגיהנם, והכוונה לגיהנם של הספרים, ראשית חכמה, ואפילו בזהר על פי פשט – מדורי הגהינם כולם נשרפו, כל הענין הזה נשרף. מה זה גיהנם? גן עדן שכתוב בכל הספרים, ה'גן עדן של המתנגדים'. גן עדן שהמתנגדים מחכים לו הוא הגיהנם החדש וגן עדן החדש שעושים הוא של החסידים. החסיד יודע שגן עדן של מתנגד הוא גיהנם. העבודה של בעל תשובה, שבעל התניא מציג אותו כבינוני, הוא להפוך את הגיהנם לגן עדן. אפשר להפוך את הגיהנם לגן עדן אם  מכירים שגן עדן הקודם, גן עדן של סיפוק אישי, הוא גופא גיהנם. גן עדן המתואר הוא גן עדן של סיפוק וברגע שיודעים שזה הגיהנם על ידי כך גופא אפשר להפוך אותו לגן עדן. אצל מי שחושב שהוא צדיק, כשהוא מקבל מחשבה זרה הוא מתעצב, כי זה לא מגיע לו. השמחה שלו מסיפוק שהופכת להיות עצבות היא כמו הרשע כאן, ואילו על ידי השפלות גופא עושה מהרעה "יום".