דקדוק ביודע ספר

בע"ה

ד' אדר תשמ"ג – ירושלים

שיעור בתניא (23) – פרק ל', חלק שני

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קדוש, יחיד, מיוחד

אדמו"ר הזקן אומר שהעבודה של הבינוני צריכה להיות כל כך חזקה ביגיעת הנפש ויגיעת בשר, כאילו שהוא עצמו היה אפילו אחד מהקל שבקלים שיש לו יצר הרע חזק מאוד ויושב בקרנות והיצר שלו בוער כאש, שצריך לעשות מאמץ אדיר לכבוש את היצר, וכך כל אחד צריך לעשות את אותו מאמץ, אפילו שאין לו יצר כל כך, ואם הוא לא עושה את אותו מאמץ נקרא שלא עובד את ה'. זה וצריך להתבטא אצלו גם ב"סור מרע" וגם בעיקר ב"ועשה טוב", שכל המצוות גם מצוות לא עשה וגם מצוות עשה כולם מצוות המלך הקדוש שאין עוד מלבדו.

ומה לי בחינת סור מרע ומה לי בחינת ועשה טוב הכל היא מצות המלך הקדוש יחיד ומיוחד ברוך הוא [זו לשון מיוחדת בתניא]

אפשר לפרש על דרך כלל ופרט, שקודם אומר "קדוש", שזה הכלל, ואחר כך אומר שבקדוש יש שני פרטים שנקראים "יחיד ומיוחד" והם גופא כנגד סור מרע ועשה טוב. ולכן הוא אמר "מה לי בחינת סור ומרע ומה לי בחינת ועשה טוב". יחיד ומיוחד זה כמו שנלמד הרבה בחסידות, שיש מושג שה' הוא הכל והכל הוא ה'. יחיד נקרא ש"ה' הוא הכל", שאין עוד מלבדו, אין שום דבר חוץ מהקב"ה, ומיוחד ש"הכל הוא ה'", שה' מיוחד בכל – מיוחד מבחינת הכל הוא ה', יחיד מבחינת ה' הוא הכל. יחיד הוא מה שמתכלל ב"סור מרע", שאדם שולל את הלא טוב, שולל את המציאות ומתגלה שאין שום מציאות מחוץ מה'. מה שאין כן מיוחד הוא עניין מצוות עשה – שה' הוא הכל, לגלות את האלקות בכל דבר. שני הדברים האלו כלולים בתוך המלה "קדוש", משום שקדוש, כמו במאמר חז"ל "קדש עצמך במותר לך" אם זה 'קֹדֶשׁ' בלי ו – "קדש מלה בגרמיה" – אבל הפרוש הוא נבדל, אבל 'קדוש' עם ו זו גם המשכה, המשכת הקודש.

במאמר חז"ל "קדש עצמך במותר לך" יש שני פירושים. פירוש אחד מלשון פרישות, או קדש הכוונה תוך כדי המותר, תוך כדי שאתה נהנה מהמותר אתה צריך לעלות לקדושה. כמו שלמדנו אתמול במי השילוח שהכהן צריך לאכול תרומה בקדושה, אבל צריך לאכול, לא לפרוש מזה. הקדושה, כמו אכילת קודשים ותרומה, שצריכה להיות בקדושה יתרה, נקראת 'מיוחד', ואילו הפרישות לא להנות ממשהו היא בחינת 'קודש, הבדלה. שניהם "סור מרע ועשה טוב". אפשר לומר שקדוש כולל את שניהם יחד, את "סור מרע" ו"עשה טוב", יחיד ומיוחד: "סור מרע", יחיד, מגלה את ה' יחיד, ואילו "עשה טוב" מגלה את המיוחד ברוך הוא. כך אפשר לפרש את המשפט "מה לי בחינת סור מרע ומה לי בחינת ועשה טוב הכל היא מצות המלך הקדוש".

צריך לעשות מסירות נפש, מאמץ עצום ביגיעת בשר ויגיעת נפש. אפילו אם אין יצר הרע, צריך להוסיף, כמו שלמדנו קודם בעניין מאה פעמים ואחד שצריך יותר מהרגילות. אחר כך הוא אומר שכל אחד יכול למצוא בעצמו הרבה דברים שהוא לא מכיר בהם. בעיני הבריות הוא צדיק גדול, אבל אם הוא יעשה חשבון צדק הוא ימצא בו המון פגמים, שהוא לא נותן מספיק צדקה, והוא לא נזהר בכל מיני דברים קטנים של סור מרע, שנדמה שזה קטן בגלל שאלו דברים ש"דש בעקביו". אבל באמת הם דברים גדולים, כמו דיבור בגנות חברו אפילו גנאי קטן, כמו שמנקה את עצמו – נדמה לו שזה מותר, הוא מצטדק על חשבון מישהו אחר, 'לא אני עשיתי אלא מישהו אחר', שזה לשון הרע. אפילו להצטדק על חשבון מישהו אחר זה לשון הרע, אז לכל אחד בוודאי יש הרבה דברים כאלה שהוא לא נזהר בהם.

אחר כך מביא עוד פעם מה שכתב, שדיברנו עליו בסוף פרק כז, שמצות "והתקדשתם" היא מצות עשה מן התורה. "במותר לו" הכוונה גם פרישות, בחינת יחיד. גם דברי סופרים מתחברים עם דברי תורה. יכול להיות שאפילו מאן דאמר, שזה הרמב"ם, שלא פוסק שזה מדאורייתא כמו הרמב"ן, בכל זאת דברי תורה. קודם הוא פסק כמו הרמב"ן שזו מצות עשה של תורה. הכוונה שלו ב"דברי סופרים" שזה נוגע בדברי סופרים, זה גם חמור מדברי תורה.

אחר כך הוא מסכם את כל הפרק במשפט הזה:

אבל באמת אם הוא יודע ספר ומחזיק בתורת ה' וקרבת אלקים יחפץ גדול עונו מנשוא [אז אפילו אם הוא עושה דבר קל, קטן, הדברים האלה זה עוונות גדולים מאוד] גדול עווננו מנשוא ואשמתו גדלה בכפלי כפליים [במה שאינו נלחם ומתגבר]

הוא לא צריך, נדמה לא שלא צריך, בגלל שאין לו יצר הרע לעשות דברים אחרים גדולים. ביצר הרע הקטן שלו, לעשות דברים קטנים זה כאילו לעשות שום דבר, אבל זה שלא נלחם נגד זה, אז זה בדיוק כמו שלאדם יש יצר הרע גס שנמשך לעריות והוא צריך להימנע מזה, וצריך ממש להלחם נגד היצר. אם מי שיודע ספר לא מוכן להלחם כמוהו ממש, הוא לא עובד את ה', ו"גדול עוונו מנשוא", יותר גרוע מזה ברחוב שלא נלחם עם עצמו.

שגגת יושבי הקרנות

במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו בערך ובחינת מלחמה עצומה הנ"ל מאשמת קל שבקלים מיושבי קרנות הרחוקים מה' ותורתו ואין אשמתם גדולה כל כך במה שאינם כובשים יצרם הבוער כאש להבה מפני פחד ה' המבין ומביט אל כל מעשיהם כאשמת כל הקרב הקרב אל ה' [בגלל שהם לא מרגישים את ה' כל כך. ומי שכן קרב קרב אל ה' ואל תורתו ועבודתו אשמתו הרבה יותר גדולה אם הוא לא נלחם באותה היגיעה העצומה שהיה צריך להילחם כמו אותו פשוט] וכמשארז"ל גבי אחר שידע בכבודי וכו' [ולכן העוון שלו יותר גדול] ולכן ארז"ל על ע"ה שזדונות נעשו להם כשגגות.

הזדונות שלהם לא נחשבים, כי הוא לא יודע למי הוא חוטא, זה כמו שגגה. זה גם כתוב בפרק כו, שאדם צריך לעשות חשבון נפש, גם על עוונות חמורים הוא לא צריך לדאוג עליהם בכלל, רק כשהוא מתחיל להתבונן נגד מי הוא חוטא. בגלל שאם הוא לא יודע נגד מי הוא חוטא אין לחטא משמעות, סתם יצר הרע, יצר הרע שלא בסדר. לחטא אין משמעות אם אין בהירות נגד מי החטא הזה, אחד הכללים כאן. פה הוא אמר את זה לגבי עוונות חמורים, שאתה לא צריך לדאוג בכלל אם זה לא זמן כזה שאתה מסוגל לקבל בהירות נגד מי אתה. אז יש בזה תועלת, שאתה נשבר מהחטא ומיד אחרי שתשבר מהחטא גם תשמח – "תשמיעני ששון ושמחה". אדם שלא מסוגל לקבל בהירות נגד מי הוא חוטא כל השבירה הזאת היא דבר שלילי. לכן באמת בענין הזה, יותר ויותר, ככל שהדורות יורדים, כל הענין של חשבון נפש ודאגת עוונות יש פחות ופחות. בגלל שעצם הדבר שאדם דואג מהעבר שלו הוא שלילי. הוא לא יכול לשער – "כל אחד לפום שיערא דיליה" – את תהלת ה', אין את הבהירות נגד מי החטא. אין לחטא משמעות. כאן הוא כותב את כל זה בצורה אחרת. הוא לא מתכוון לדאגת עוונות אלא לעצם העוונות. לעם הארץ אין בהירות בכלל מי זה ה', הוא לא "קרוב קרוב אל ה'" ולכן אפילו זדונות ממש, מזיד מוחלט, הוא כמו שוגג, בגלל שלא יודע מול מי החטא.

משא"כ היודע ספר והמחזיק בתורת ה' ובתורת אלוקים יחפוץ [כן צריך לדעת נגד מי הוא חוטא, אצלו אפילו הדבר הכי קטן הוא גדול מאוד] גדול עוונו מנשוא

מה מלמד "גדול עוונו מנשוא"? נאמר על קין שהרג את הבל. זה דבר גדול מאוד שמרמז כאן, שדבר הכי קל אצל היודע ספר הוא כמו רצח, כמו "לא תרצח", כמו קין שהרג את הבל. מה מרמז ההמשך?

ואשמתו גדלה בכפלי כפליים

שייך לחטא העגל, כתוב על חטא העגל "חטאתם חטאה גדולה" ויש פסוק "אשמה גדולה". למה? היה חטא שדיבר עליו קודם, זה מי שמצטדק על חשבון אחרים מספר בגנות חברו בשביל להצדיק את עצמו, זה בדקות רצח.

יודע ספר וצדיק יסוד עולם

בלשון "יודע ספר ומחזיק בתורת ה' בתורת אלקים יחפוץ" יש כאן שלש מדרגות. אם הוא "יודע ספר ומחזיק בתורת ה' בתורת אלוקים יחפוץ" אז "גדול עוונו מנשוא". יש ליקוטי לוי יצחק שאבא של הרבי מפרש את זה ע"פ קבלה. בדיוק מה הוא מפרש אני לא זוכר, אבל אפשר לחדד בעצמנו את הנקודה. יש כאן שתי דרכים איך מפרש את "יודע ספר ומחזיק בתורת ה' ובתורת אלוקים יחפוץ". קודם כל שתי האותיות הראשונות של יודע זה י-ו ושתי האותיות הראשונות של ספר זה ספ, מה זה יוצא ביחד? [יוסף – צדיק יסוד עולם] כן, יודע ספר הוא אחד הדברים ששוה לצדיק יסוד עולם.

יודע ספר שוה לצדיק יסוד עולם, שקל, "בשקל הקדש". אמרנו שיש כמה ביטויים ששוים לצדיק יסוד עולם, פעם למדנו את זה. חסיד שמח ויהודי פשוט ויודע ספר, צדיק יסוד עולם כולם שוים, רמז שכל המדרגות בעם ישראל – כולם שוים. שוה לשקל, כל יהודי. שקל זה גם נפש. כל נפש היא שקל, ולנפש יש ארבע מדרגות: או שהוא צדיק יסוד עולם או שהוא חסיד שמח או שהוא יודע ספר או שהוא יהודי פשוט. כל הדברים האלה בדיוק שוים אותו הדבר. זה משהו מאד יפה. הסוד הוא שארבע מדרגות אלו הן כנגד ארבעה עולמות. כל נפש היא אחד מארבע עולמות, כל אחד הוא שקל שלם. אם הוא מעולם האצילות הוא צדיק יסוד עולם; אם הוא מעולם הבריאה הוא צריך להיות חסיד שמח; אם הוא מעולם היצירה הוא יודע ספר, דעת (זה גם יכול להיות הפוך – יודע ספר וחסיד שמח). זה מספר השנים של הגלות שכתוב בפרשת בא, 430 שנה. מלידת יצחק 400 שנים, אבל מברית בין הבתרים עד יציאת מצרים זה המספר הזה, ארבע מאות ושלשים שנה. מאז שה' אמר לאברהם שתהיה גלות, עד סוף הגלות, מבשורת הגלות והגאולה ביחד עד הגאולה עבר הזמן הזה – ארבע מאות ושלשים שנה; ואם הוא מעולם העשיה הוא יהודי פשוט. בנפש כל יהודי הוא שוה.

כאן יש לנו "יודע ספר". עכשיו, יודע ספר יש עוד רמז, שקשור עם הצדיק דוקא. שתי האותיות הראשונות כאן וכאן הן יוסף, יוסף הצדיק. יש עוד צדיק אחד בתורה, שקשור עם פורים. מי זה הצדיק השני? מרדכי. יש שני צדיקים עיקריים בתורה, יוסף הצדיק ומרדכי הצדיק. יודע ספר זה יוסף, ומה זה ד-ע-ר, כמה שוה בגימטריא? מרדכי. יודע ספר הוא הביטוי שמחבר את שני הצדיקים, יוסף ומרדכי, ביחד הם שוים לצדיק יסוד עולם. צדיק יסוד עולם עצמו הוא שלמות שני הצדיקים, יוסף מרדכי, וזה עצמו סוד הביטוי יודע ספר. זה השקל, לכן גם כן יש שקלים לפני המגילה. המגילה היא יוסף, זה הספר. כתוב בפרי עץ חיים, מה שהתחלנו ללמוד[ב], שהמגילה נקראת גם ספר, גם אגרת וגם מגילה, יש פה שלשה שמות.

אז שוב, יש יודע ספר, ו"יודע" הוא דעת, אבל כיון שזה מרמז לצדיק יסוד עולם אז אפשר לומר שיודע ספר הוא הדעת שביסוד, בספירת היסוד. לכן גם כן יש בזה אותיות יסוד ואותיות עפר – יודע ספר זה יסוד עפר. זה תיקון היסוד על ידי שמשפיל את עצמו, כמו "ואנכי עפר ואפר". כתוב ש"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו כמדבר", עושה את עצמו כמו עפר, "ונפשי כעפר לכל תהיה פתח לבי בתורתך", כך כתוב. איך אדם נפתח לדברי תורה? שהוא עושה את עצמו כעפר. כך אומרים אחרי כל תפלה "ונפשי כעפר לכל תהיה פתח לבי בתורתך". אם הוא עושה את עצמו כיסוד העפר לבו נפתח לדברי תורה. על זה הרמז שיסוד עפר אותיות יודע ספר – מי שרוצה לדעת את הספר צריך להיות יסוד עפר, "נפשי כעפר לכל תהיה".

יודע ספר, מחזיק בתורת ה', קרבת אלקים יחפוץ

מה אפשר לומר כאן? ש"יודע ספר" הוא הדעת שמתלבשת ביסוד. באמת למדנו, התחלנו ללמוד בפרי עץ חיים, שיוסף הוא יסוד ז"א, ומרדכי הוא הארה של יסוד אבא שעוברת ומתגלה מחוץ ליסוד רחל. זה הסוד שהתחלנו ללמוד עליו מי זה מרדכי. מרדכי נקרא הארת יסוד אבא שמתגלה אחרי שעוברת את יסוד רחל. יוסף הוא יסוד ז"א.

אז אם כן, אפשר לומר ש"יודע ספר" הוא צדיק, בחינת הצדיק, הברית. עכשיו, "מחזיק בתורת ה'" אפשר לומר שהוא התפארת, יסוד התפארת. הרבה פעמים התורה בתפארת, ולהחזיק בתורה זו הדעת שבתפארת – "יודע ספר" בדעת שביסוד, ו"המחזיק בתורת ה'" בדעת שבתפארת. אחר כך "קרבת אלקים יחפוץ" זה התבוננות. תמיד כתוב שקרבת אלקים היא סוד ההתבוננות. ההתבוננות היא דרישה, שדורש את ה', רוצה להתקרב לה'. אז "קרבת אלקים יחפוץ" אפשר לפרש שזה בינה. לפי הפירוש הזה "יודע ספר" הוא ביסוד, "מחזיק בתורת ה'" בתפארת ו"קרבת אלקים יחפוץ" בבינה.

עכשיו, אפשר לפרש את זה יותר גבוה: ש"יודע ספר" הוא דעת, פשוטו כמשמעו – "יודע". מה הדעת עושה? הדעת מחברת חכמה ובינה, ואפשר לפרש כך: "יודע ספר" הוא דעת, גם חכמה וגם בינה נקראו ספר, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, זה נקרא ספר-ספר, וה"יודע" שבדעת מחבר את שתי המדרגות של ספר, חכמה ובינה. "מחזיק בתורת ה'" אפשר לומר שזה מה שהדעת מחזיקה בחכמה, ו"אורייתא מחכמה נפקת", ו"קרבת אלקים יחפוץ" זה מה שהדעת מקשרת את החכמה בבינה, כמו שאמרנו קודם ש"קרבת אלקים יחפוץ" שייך לבינה.

זה פירוש קצת יותר גבוה, ש"יודע ספר" הוא דעת, והדעת עצמה "מחזיק בתורת ה'", שנקרא שמחזיקה בחכמה ומחברת את החכמה עם הבינה, שנקראת "קרבת אלקים יחפוץ". אז לפי זה הם כנגד חב"ד. לפי זה אדמו"ר הזקן כאן אומר שמי שחב"דניק, מי ששייך לחב"ד, שזה ה"יודע ספר ומחזיק בתורת ה' וקרבת אלקים יחפוץ", הוא יותר מכולם "גדול עונו מנשוא ואשמתו גדלה בכפלי כפלים". מה שיותר שייך לחב"ד יותר גדול עונו מנשוא, אם הוא לא נלחם את המלחמה העצומה נגד היצר כמו הקל שבקלים מיושבי קרנות הרחוקים מה' יתברך.

[והוא לא נחשב לבינוני?] הוא מדבר על בינונים, על מי ששייך למדרגת בינוני, חסיד. שוב, שיש לו בהירות, אחרת הוא לא שייך. מי שהוא "יודע ספר" הכוונה ש יודע את נותן התורה, לא רק את התורה עצמה. יש לו הכרה במי שנותן את התורה. [אז איך הוא יותר גרוע ממי שלא למד?] אם הוא לא נלחם. הוא אומר שאם הוא לא עושה את המלחמה הזאת כמו הקל שבקלים אז "גדול עונו מנשוא". אז אצלו להפך. זה שאומר בסוף שזדונות אצל עם הארץ נעשות כשגגות, יש גם כן בחז"ל להפך, שאומרים שאצל מי שיודע ספר זה להפך, השגגות נחשבות לו כזדונות, בגלל שהיה צריך לדעת נגד מי הוא חוטא. ככל שיש לי יותר דעת, יותר חב"ד, אם נפרש את זה שזה חב"ד לפי הפירוש השני.

שני הפירושים עולים בקנה אחד על פי פנימיות: מי שמבין את הדברים בפנימיות יודע שהדעת שייכת ליסוד, אבא – "מה שמו ומה שם בנו" – מתגלה בתפארת ובינה נשארת בינה. אז באמת שני הפירושים עולים בקנה אחד. מי שיש לו את המעלות האלה של "יודע ספר ומחזיק בתורת הספר וקרבת אלקים יחפוץ", שבשורש הן חב"ד, יש לו הכרה, ואם יש לו הכרה אז "גדול עונו מנשוא", ואצלו כתוב ששגגות נעשו לו כזדונות. אצל העם הארץ שאין לו את זה, אז אפילו הזדונות, מה שעושה ממש במזיד, כאילו שהוא עשה בשוגג [בכל זאת הוא נקרא בינוני? למרות שהוא יודע ספר והוא לא...] ברגע הזה אז הוא לא כל כך בינוני. אם הוא חוטא הוא לא בינוני [הוא יוצא] נכון, הוא יוצא. הוא אחד שמסוגל להיות בינוני, אבל אם הוא לא נלחם את המלחמה הזאת באמת יוצא מהגדר של הבינוני.

סופי תבות של שלשת השורשים בפעלים שבביטויים כאן – יודע ספר, מחזיק בתורת ה', קרבת אלקים יחפוץ – הם ע של "יודע", ק של "מחזיק" ו-ב של "קרבת" ויחד אותיות עקב, "עקב אשר שמע אברהם בקלי". אפשר לומר שיעקב, שהוא ה-י עקב, הוא זה שכולל את שלש המדרגות האלה, ש"יעקב איש תם יושב אהלים" הוא יודע-מחזיק-קרבת. סופי התבות עצמם נקראים עקב, העֵקב, העַקב של המלה [הסיום של "קרבת" הוא עם ת?] של שורש המלה. של "קרבת" זה קרוב, שזה ב. לכן גם בסוף הוא כותב "כל הקרב הקרב אל ה'" – קרוב – "ותורתו ועבודתו".

יושבי הקרנות

בפרק הזה יש כמה דברים שקשורים עם הגמרא של היום, שתכף קצת נראה. יש גם יושבי קרנות. יושבי קרנות הם כל כך אנשים חשובים שעזרא תיקן בשבילם את התקנה הראשונה, לקרוא בתורה ברעוא דרעוין. מה שקוראים בתורה ברעוא דרעוין, במנחה של שבת, שזה הזמן הכי גדול, הוא כמו לעתיד לבוא, כתוב בחסידות, זה גילוי העצמות, רעוא דרעוין, ומה שקוראים שם בתורה הוא בזכות יושבי הקרנות. אז בלי יושבי הקרנות לא היו קוראים ברעוא דרעוין, זה כתוב היום בגמרא. יש כאן עוד דבר, בתחילת הפרק, הענין שאצל יושבי הקרנות היצר הרע בוער אצלם כאש להבה, ובתחלת הפרק הוא לא אומר רק כאש להבה, הוא אומר "כתנור בוערה מאופה", סוד האפיה, זה גם דבר שכתוב בגמרא היום.

נראה שיש פה שני דברים בפרק הזה שישר קשורים עם הגמרא של היום, שזה התקנה של עזרא...

[חסר הסיום]