הקדמה
נענועי הלולב במשך השנה כולה
הקדמה – ויעקב הלך לדרכו
ערב טוב לכולם.
בז' חשון מכריזים, ע"פ המנהג, בבית הכנסת בפעם השלישית והאחרונה את ההכרזה "ויעקב הלך לדרכו". לאחר חגי תשרי – הגיע הזמן לצאת לדרך ולקיים את עבודת השנה, וכאמור הפעם השלישית והעיקרית – לאחר מוצאי שמחת תורה ומוצאי שבת בראשית – שמכריזים "ויעקב הלך לדרכו" היא בז' מרחשון.
לתכנן פעילות – כל עולי הרגל שעלו לחגוג את חג הסוכות בירושלים הספיקו לחזור לבתיהם – ואין הכוונה שישבו ספונים בבתיהם, אלא שיתכננו פעילות. חוזרים עולי הרגל לבתיהם עם כל המטען הרוחני שספגו במשך החגים – והבית הוא כידוע מרכז פיקוד והנהגה – בשביל ליזום פעולות ברוכות למשך כל השנה. ואם כן, היום בו מקבלים את ההחלטות וגומרים את התכנון ויוצאים לדרך, "ויעקב הלך לדרכו" – הוא בעצם היום הזה, יום ז' מרחשון.
ואכן, מתאים מאוד שביום ז' מרחשון מתחילים אנו לקרוא בחומש את פרשת לך לך – שפרושו – לצאת לדרך. האבות כולם נכללו בתוך אברהם אבינו, היהודי הראשון שנקרא גם "ראש כל המאמינים" – ובזכותו אנו מאמינים בני מאמינים – ובודאי הליכתו של יעקב אבינו התחילה מה"לך לך" של אברהם אבינו "וַיֹּאמֶר הוי' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ". והרמז: "ויעקב הלך" = 243 = אברם; "ויעקב הלך לדרכו" = 503 = "אברם הוא אברהם" (פסוק שלם בתחילת ספר דברי הימים). ההליכה של אברם – "אברם אינו מוליד" – הוא להיות אברהם – "אברהם מוליד". וכן, על דרך זה, ההליכה של יעקב – י עקב – הוא להיות ישראל – לי ראש.
מהלכים בין העומדים
וגם לנו, שבאנו היום ממרכז הארץ לאופקים – יש בזה משום קיום הוראתו של האדמו"ר הזקן "לחיות עם הזמן" – גם אנחנו קיימנו "הלוך ונסוע הנגבה". וכידוע, הנגבה מלשון גובה והגבהה – ובלשוננו "אופקים חדשים".
ואם כן לנסוע הנגבה פרושו לא להסתפק, לא להצטמצם – וכך הוא טבעו של חסיד אמיתי – לחפש כל הזמן "אופקים חדשים" ולא להסתפק במצבו המצומצם העכשוי. גם בקדושה ישנו צמצום – לאדם ישנו מסלול קבוע ואינו יוצא ממנו – די לו במה שהוא. אבל אברהם אבינו, היהודי הראשון והחסיד הראשון מחפש כל הזמן "הנגבה" – הולך לדרום. אברהם מחפש כל הזמן את מי ש"דר ברומו של עולם" – מחפש את ה"אין סוף". אין סוף פרושו ללא גבול, ללא גבולות וצמצומים – אברהם תמיד מחפש משהו חדש. זאת קריאת התורה של היום ממש – וצריכים לחיות עם הזמן, עם פרשת השבוע.
רצוא ושוב – כתוב שה"הלוך ונסוע" של אברהם אבינו – זה יותר מה"רצוא ושוב" של המלאכים. על חיות הקודש שראה יחזקאל הנביא במעשה מרכבה כתוב "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק". אברהם, הוא נשמה – שיותר פנימית ועצמית מאשר מלאך – ולכן תנועתו אינה רק באופן של רצוא ושוב. רצוא ושוב ע"פ פשט היא תנועה בה המלאכים יוצאים מעצמם וחוזרים לעצמם – ובלשון רש"י – "נרתעות מפני השכינה שלמעלה מן הרקיע וממהרות להשיב את ראשן". המלאך עולה ומציץ הצצה כלשהי בזיו השכינה – ומרוב פחד מיד נרתע לאחור ושב למקומו.
ואם כן, אם כי שהמלאך נמצא כל הזמן בתנועה – בעצם אינו מתקדם לקראת ה"אין סוף" – אלא כאמור, יוצא לרגע קט ממעמדו ומצבו העכשוי – ומיד נרתע לאחור וחוזר למעמדו הקודם. זאת היא תנועת ה"רצוא ושוב" של המלאכים.
ואם כן, לעומת הרצוא ושוב של המלאכים שחוזרים לעצמם – ה"הלוך ונסוע הנגבה" של אברהם אבינו היא התקדמות תמידית לקראת ה"אין סוף". כתוב, שיחסית ל"הלוך" – "נסוע" זאת חניה שנכללת בנסיעה ובעצם הכל נסיעה – "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" – כל הזמן נוסע הנגבה.
מהלכים בין העומדים – על זה כתוב "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה". כלומר, שהמלאכים, עם כל התנועה התמידית שלהם, הם יחסית עומדים על מקומם ואינם מתקדמים באמת – אינם פותחים כל הזמן "אופקים חדשים". ואילו אברהם אבינו, היהודי הראשון – כל הזמן מתקדם, כל הזמן מתחדש, כל הזמן נוסע הנגבה – זו ענינה של התנועה היהודית.
בראשית, נח, לך לך
כאמור, היום, יום ז' חשון, הוא במידה מסוימת – הסיום של כל חגי תשרי. הרמז בחסידות אומר – ששלוש הפרשות הראשונות של התורה – בראשית, נח, לך לך – הן כנגד שלושת החגים העיקריים של חודש תשרי: פרשת בראשית – כנגד ראש השנה; פרשת נח – כנגד יום הכיפורים; פרשת לך לך – כנגד חג סוכות. כלומר, שמתחילים לקרא את התורה – ובזה חוזרים כדי להתעצם עם אותם המסרים שחוינו כאשר חגגנו את חגי החודש השביעי – המושבע מכל הטוב הרוחני של השנה כולה.
ושוב, עם סיום החגים אנו חוזרים וקוראים את שלוש הפרשות – ובזה מתרגמים ומורידים את המסרים הרוחניים לשפת המעשה בפועל.
ראש השנה – בראשית – פרשת בראשית זה סיפור בריאת העולם שכנגד ראש השנה "זה היום תחילת מעשך זכרון ליום ראשון". יום תחילת מעשיך כאן – הוא בעצם היום הששי לבריאה בו נברא אדם הראשון. ואם כן, בעיצומו של ראש השנה – נברא אדם הראשון, והתחתן וחטא – הכל קרה בראש השנה. תבת בראשית – היא צרוף אותיות – בא' תשרי, וגם צרוף אותיות – א' ב' תשרי – כנגד שני ימי ראש השנה. ואם כן, פרשת בראשית היא בעיקר כנגד ראש השנה.
יום הכיפורים – נח – "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ" – וכתוב בספר הזהר הקדוש שאלו שתי בחינות של "נייחא דרוחא" – נייחא דרוחא לעילא ונייחא דרוחא לתתא – בחינת נחת ומנוחה בשבת. כתוב שנח הוא לשון מנוחה – ו "נח נח" – הן שתי בחינות מנוחה – על דרך "שבת שבתון" – שהוא יום כיפור. ביום כיפור אנו יוצאים מגדר העולם הזה – לובשים לבן ומתדמים למלאכי רום – ונכנסים למצב של "עולם הבא". בספר הזהר – תבת נח היא דוגמת העולם הבא – כולם ביחוד, כולם בשלום – שבת שלום – שבת שבתון – הכל למעליותא. כתוב שהמבול של נח – למעליותא – הוא מה שיתקיים לעתיד לבוא. הכתוב "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הוי' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים", הוא המבול הרוחני של ימות המשיח והעולם הבא. ואכן, אחד השיאים של תפילת יום כיפור הוא מפטיר יונה שקוראים במנחה – כאשר סיפורו של יונה הנביא מתרחש בלב ים. כתוב שהיונה – זאת היונה של נח – "מפטיר יונה" – זה כמו לשלוח את היונה – פעם ראשונה ושניה ושלישית. מפטיר יונה הוא אחד הכיבודים היקרים ש"מוכרים" בקהילות רבות בדמים יקרים – וגם המכירה מתנהלת באופן של "פעם ראשונה – פעם שניה – פעם שלישית" – על דרך היונה של נח. ואם כן, ישנם כמה וכמה רמזים הקושרים דוקא את פרשת נח ליום הכיפורים.
סוכות – לך לך – הפרשה היא פרשת לך לך – וצריך לחיות עם הזמן – כלומר, לקשור את כל עניני הפרשה לחיינו אנו – למתרחש בחיי הפרט ובחיי הכלל. וכך, לגבי כל מה שקורה – צריכים אנו להתבונן איך הארועים קשורים עם הפרשה. וכתוב, שהפרשה השמחה ביותר בתורה, מתחילתה ועד סופה – היא פרשתנו, פרשת לך לך. אומנם ישנם כמה משברים בפרשה – אבל חיים עם אברהם אבינו! אחרי י"ט דורות של תהו – כשאין יהודים ואין אמונה – פתאום מופיע הכוכב העולה מעל אופק המזרח – "מי האיר ממזרח" – הוא אברהם אבינו הראשון. וכשחיים באותו שבוע עם אברהם אבינו, היהודי הראשון, ראש כל המאמינים – אין לך שמחה גדולה מזו.
זמן שמחתנו – ואם כן, השבוע של פרשת לך לך – הוא "זמן שמחתנו" – כך כתוב, וכך נקיים גם כאן בזה שנמשיך לרקוד גם בהמשך הערב. ואלו ריקודים של שמחת בית השואבה, שמשם שואבים רוח הקודש – וריקודים של שמחת תורה. בשבוע זה צריך להתעצם ולהוציא את כל מטען השמחה של סוכות ושמיני עצרת – ולהמשיכו על פני כל השנה כולה.
נחזור – הקשר בין פרשת בראשית לבין ראש השנה הוא הברור מכולם. גם הקשר של פרשת נח לבחינת שבת שבתון של יום כפור – הוא קשר פשוט וברור – שבת מנוחה.
נענועי הלולב ותיקון התנועה
מהו אם כן הרמז של פרשת לך לך שבה כתוב – "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" – וכיצד קשור פסוק זה עם סוכות?
בחג הסוכות ישנן שתי מצוות – מצות ישיבה בסוכה, ומצות נטילת לולב. שרשה של מצות ישיבה בסוכה הוא אכן מאברהם אבינו. אברהם אומר, בפרשת וירא, למלאכים שבאו לבקרו "וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ" – ודורשים חז"ל ואומרים שבזכות אמירתו זאת – זכו בניו למצות סוכה.
בפרשתנו, פרשת לך לך – ישנו עצם ענין ההליכה, שהוא ענין התנועה המתוקנת. בפעם הראשונה בתורה פוגשים אנו את התנועה אצל קין – ובאופן שאינו חיובי. אחרי שהרג קין את הבל אחיו – נצטוה על תיקונו "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ". עליו לנוע כל הזמן ולא לשהות במקום אחד. אמנם, זרעו של קין נכחד מן העולם בשנת המבול – אבל סוד ה"נע ונד", תיקונו של קין – הוא ענין גם בקדושה. וכאמור, התיקון הכי גדול של ה"נע ונד" – הוא ה"לך לך" של אברהם אבינו בעצמו.
נסיונות
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו – וישנן אצל חז"ל כמה שיטות כיצד יש למנותם. מצוה ראשונה זו של "לך לך" נחשבת גם היא כאחד הנסיונות – ולפי חז"ל היא הנסיון השני, או אפילו השלישי לפי אחת השיטות. לפי הפשט, וכך גם כותב הרמב"ם בפרושו על המשנה בפרקי אבות – הנסיון הראשון הוא הנסיון של "לך לך".
לך לך – ואם כן, "הכל הולך אחר הפתיחה" – ה"לך לך" של אברהם הוא גם מצוה וגם נסיון וממילא, הוא דבר מאוד מאוד עצמי אצלו. ו"נעוץ סופן בתחילתן" – שהרי גם הנסיון האחרון של אברהם, נסיון העקדה פותח ב"לך לך" – "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". ואם כן, גם הנסיון הראשון הוא "לך לך" וגם הנסיון האחרון הוא "לך לך".
כתוב, "כִּי מְנַסֶּה הוי' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת". דעת זו התעצמות עם האלוקות – וכל הנסיונות שמנסים את אברהם באים אך לזכותו, שיזכה להיות היהודי הראשון שיזכה להוריש את הנפש האלוקית והאמונה הטהורה לבניו אחריו בכל הדורות – והכל תלוי ב"לך לך". וכך ממשיכה התורה ומפרשת – "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" – הליכה והתקדמות אין סופית.
ג' מדרגות של שמחה
כתוב בקבלה שתיקון התנועה בקדושה הוא סודו של מנהג נענועי הלולב. כאשר נוטלים את הלולב, עומד האדם על מקומו, אינו הולך ואינו רץ ואינו נע – אלא רק מנענע את הלולב. הלולב מורכב אומנם מארבעה מינים – אבל עיקר החלק שמתנענע הוא חלקו העליון של הלולב עצמו. ואם כן, מסוד נענועי הלולב נעשות אח"כ, במשך השנה כולה – כל תנועותיו של האדם.
ושמחתם – את נענועי הלולב יש לעשות בשמחה רבה, שהרי על מצות נטילת הלולב כתוב דוקא: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי הוי' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (על פי פשט, "לפני הוי' אלהיכם" היינו בבית המקדש, אבל לפי דרך החסידות, דרך הבעל שם טוב – שכל מצות ופסוקי התורה שייכים לכל אחד בכל מקום ובכל זמן – גם עתה, שאין לנו את בית המקדש, צריך להיות אותו רגש כמו בזמן הבית של "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם" – התורה אומרת לנו שגם עכשו אפשר לשמוח "לפני הוי' אלהיכם" ממש). ישנה שמחה בנענועים, ואכן כתוב בקבלה ובחסידות שבחג סוכות נאמרו ג' לשונות של שמחה. בחג שבועות נאמרה שמחה רק פעם אחת – ובחג הפסח, לא נאמרה שמחה אפילו פעם אחת. פשיטא שכל המועדים מלאים שמחה – אבל עצם ענין השמחה שייך דוקא לחג הסוכות – "זמן שמחתנו". בתלתא זימני הוי חזקה – שלוש פעמים נאמרה כאן שמחה – וממילא ישנה חזקה של שמחה בחג הסוכות.
"וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי הוי' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" – בפרשת אמור.
"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" – בסוף פרשת ראה.
יש כאן שלוש דרגות של שמחה – כאשר הגבוהה שבהן באה לידי ביטוי בפסוק הראשון – "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי הוי' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" – שנאמר על הלולב. בסוף פרשת ראה אין הלולב מוזכר כלל – אלא רק מצות ישיבה בסוכה. דינים רבים של ישיבה בסוכה וכן דיני הסכך – לומדים מסוף פרשת ראה – אבל אין שם אפילו זכר ללולב. ואם כן, רואים אנו שאם כי שע"פ קבלה הסוכה היא סוד מקיפין דאמא – ואמא היא "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה" – נאמרת שמחה "לִפְנֵי הוי' אֱלֹהֵיכֶם" – דוקא בהקשר ללולב.
נענועים – ואם כן, ישנה איזו מעלה בשמחה עם הלולב – יותר אפילו משתי השמחות הכתובות אצל הסוכה. וכיצד שמחים עם הלולב? ע"י הנענועים! הנענועים הם העושים את השמחה בנפש – "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי". בכל נענוע ישנו "רצוא ושוב" – הולכה והובאה. מוציאים את הלולב החוצה ואח"כ מחזירים אותו פנימה אל הלב – לולב אותיות לו לב. ובכל פעם שמוציאים ומחזירים את הלולב ישנם כמה דברים שמתקיימים – ולהם נייחד ב"ה את דברנו בשעור זה. בפשטות יש לומר, שבכל פעם שמביאים את הלולב ללב – יש לכוון את הפסוק "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי". הנענוע הוא מקור של שמחה ובשביל לשאוב את השמחה – יש להוליך ולהוציא את הלולב לכל הכיוונים – ובכל פעם מחזירים את הלולב ללב, לאותו מקום שביום כיפור הכינו "על חטא". לאותו מקום שבו הכינו בעת הוידוי ביום כיפור מחזירים את הלולב – עד שהופך להיות מקום זה 'שיא השמחה'.
זמן שמחתנו
בעשרת ימי תשובה עלינו לבכות – ואכן כותב האריז"ל, שיהודי שאינו בוכה בעשרת ימי תשובה – סימן שאין נשמתו שלמה. בעשרת ימי תשובה ישנה התעוררות של שורש הנשמה, והבכי צריך לפרוץ בדרך ממילא – בלא שהיהודי מתכוון לבכות. הסימן ששורש הנשמה מאיר בתוך הארת הנשמה שבגוף – הוא שבדרך ממילא היהודי פורץ בבכי. מאמר הזהר אומר – "בכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בליבאי מסטרא דא" – ועל זה כתוב בספר התניא שיהודי מוגדר כאחד שמסוגל לבכות ולשמוח בעת ובעונה אחת. ואכן, קודם כתוב "בכיה" – כלומר, שאף על פי ששני המצבים מתקיימים בו זמנית – בכל אופן, גילוי הבכי קודם ועיקרו בראש השנה ויום כיפור ובשאר עשרת ימי תשובה – ואילו עיקר גילוי השמחה במשך כל השנה כולה הוא בסוכות, ב"זמן שמחתנו".
על עשרת ימי תשובה וחג הסוכות דורש הזהר את הפסוק "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי". שמאל הוא פחד ובכי – בעשרת ימי תשובה – ואילו חג הסוכות הוא חדוה ושמחה "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי". וממילא, כשאומר הזהר "בכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא" – הכונה היא בצד שמאל – שכנגד "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי" – ואילו באומרו "חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" – הכונה היא בצד ימין – ששם שורש ומקור של "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי".
נחזור – הסברנו שהכאת "על חטא" על לוח הלב ביום כפור – הופכת להיות מקור התגלות השמחה דוקא בנענועי הלולב שבחג הסוכות, כאשר מוליכים את הלולב ומביאים את הלולב בחזרה אל הלב.
בתנועה מתמדת – כאמור, שמחת נענועי הלולב בחג הסוכות – וכן כל התנועות שהאדם מתנועע בכל השנה כולה – הכל קשור לתוכן הפנימי של פרשת לך לך. לאחר כמעט אלפיים שנה מבריאת העולם – ישנו יהודי ראשון בעולם, אברהם אבינו – והדבר המאפיין אותו היא התנועה – הוא כל הזמן בתנועה – הוא אינו לרגע סטטי.
ושוב, "לך לך" היא המצוה הראשונה שנצטוה אברהם, והנסיון הראשון שעומד בו כדי להתעצם עם ה"חלק אלוקה ממעל ממש" שה' נותן בו – והכל זה תנועה והתקדמות.
אופקים חדשים
בסיום פרשת "לך לך" מסופר על ברית המילה שמל אברהם את עצמו ואת בני ביתו. וגם כאן ישנו נסיון והוא, שיהודי בן 99, אחרי כל עבודתו שעבד במשך שנות חייו במסירות נפש, ובקיום כל המצוות, מדאוריתא ומדרבנן – מרגיש שהוא ערל, מרגיש שהוא גוי – ועליו למול את עצמו. מוסבר בחסידות שאברהם חיכה כל חייו לזכות שהוי' ימול אותו מלמעלה – איתו ביחד – "וּמָל הוי' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ". יודע אברהם בעצמו ומרגיש – שעם כל השגיו הגדולים – הוא אינו מושלם עדיין, הוא חסר, הוא ערל, גוי. ועל כן, עליו כל הזמן לפתוח אופקים חדשים. זהו המסר החשוב שצריכים אנו ללמוד מפרשת לך לך – ודבר זה קשור לשמחת הנענועים של חג הסוכות.
כוונות נענועי הלולב
עד כאן הקדמנו בעניני הזמן והמקום – ומכאן ואילך ננסה להסביר לאור החסידות את כונת הנענועים. כלומר, ננסה לפשט את כוונות הנענועים של האריז"ל ולהסביר ע"פ חסידות את עיקרן. ואכן, זאת דוגמא מצויינת ביותר להראות כיצד אפשר להחדיר לתוך כונת האריז"ל את אור החסידות. כלומר, להחדיר לתוך הכונה את אור החויה האישית של עבודת הוי' – הכל בסימן של "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי".
לפי האריז"ל, צריך לנענע את הלולב לכל אחת מרוחות העולם – לפי סדר הספירות – חג"ת נה"י – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד – הנקראות גם ו' קצוות. ואם כן, הכוונה מתחילה עם הנענועים של "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" – כלומר, מתחילים עם תנועה לכיוון דרום:
מנענעים – לכיוון דרום – חסד – צד ימין,
אח"כ מנענעים – לכיוון צפון – גבורה – צד שמאל,
אח"כ מנענעים – לכיוון מזרח – תפארת – קדימה,
אח"כ מנענעים – כלפי מעלה – נצח – עומק רום,
אח"כ מנענעים – כלפי מטה – הוד – עומק תחת,
אח"כ מנענעים – לכיוון מערב – יסוד – אחורה.
ובסה"כ מנענעים לו' רוחות – ד' רוחות העולם, מעלה ומטה.
כל חי מתנועע – כל נענוע מורכב מהולכה והובאה. מחזיקים את הלולב זקוף ומוליכים לאותו רוח ומחזירים ללב – וכך צריך לעשות שלוש פעמים לכל רוח. ואם כן, בסך הכל ישנם לכל הכיוונים 6 ∙ 3 = 18 = ח"י נענועים. ואם כן, בנענועים ישנו מקור של חיים וממילא גם מקור של שמחה, על דרך הביטוי שמובא הרבה במאמרי החסידות – "כל חי מתנועע". הסימן המובהק של יצור חי היא תנועתו – ואם אינו זז, הוא אינו חי אלא מת. וזהו שעם ישראל חי – אנחנו בתנועה כל הזמן, ויחסית אלינו אומות העולם אינם חיים – הם אינם נעים בתנועה המתוקנת. ושוב, הגדרת החיות היא תנועה – "כל חי מתנועע".
כאשר עושים שלוש הולכות ושלוש הובאות לכל רוח – מכונים את ששת הצרופים של שלוש אותיות יה"ו – של שם הוי'. עד כאן תמצית כוונת הנענועים של האריז"ל – וכאמור, בתוך כונה זו ננסה להפיח את רוח החסידות.
ו' צרופי יה"ו
שם יˉהˉוˉה נקרא "שם בן ד'" בלשון חז"ל – ע"ש ארבע אותיותיו. ואם כן, בשם יˉהˉוˉה ישנן אומנם ד' אותיות – אבל שתיים מהן הן אותיות זהות – ה' עילאה וˉה' תתאה. כלומר, שבעצם רק שלוש אותיות יה"ו הן האותיות המרכיבות את שם הוי'.
יה"ו – שלוש אותיות יה"ו הן בחב"ד כלומר:
י' – חכמה
ה' – בינה
ו' – דעת
הדעת נקראת בלשון הזהר "מפתחא דכליל שית" – לכן אות ו' כוללת את כל ו' הקצוות, ונקראת בלשון הקבלה "נשמתא דז"א". ואם כן, שורש אות ו' החיבור הוא בדעת – וזהו שדעת היא לשון התחברות והתקשרות – חיבור בין הפכים.
שם הטוב
שם הטוב – "גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב" – דעת הוא לשון חיבור וגם טוב הוא לשון חיבור – "אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב". מכאן לומדים שטוב בחיבור, חיבור בין השנים – בין איש לאשתו, בין אדם לחברו, בין שמים לארץ. "אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", ראשי תבות אהו"ה = טו"ב – הוא השם הקדוש שנקרא שם הטוב – והוא שם הדעת. שם זה אינו מופיע במפורש במקרא – אלא מופיע פעמים רבות בראשי תבות. וכאמור, בפעם ראשונה מופיע שם זה מיד בתחילת התורה – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". פעולת שם זה לחבר שמים וארץ – לחבר רוחניות וגשמיות – כמו שיוסבר בהמשך.
לכן נקרא הבעש"ט – בעל שם טוב – הוא הבעל, הוא בעל הבית של שם זה. הבעש"ט זכה בשם זה והוריש לנו את היכולת לחבר בחיי היום יום שלנו את הקצה העליון ביותר של הרוחניות – עם הקצה התחתון של הגשמיות – "אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".
אהו"ה – היכן מופיע שם הטוב בפעם הראשונה בפרשת לך לך? – "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" – ר"ת אהו"ה. ואם כן, לא רק שישנו רמז ע"פ פשט – ש"הלוך ונסוע הנגבה" פרושו התקדמות אין סופית ופתיחת "אופקים חדשים" בכל רגע ורגע – אלא שישנו כאן גם רמז ע"פ סוד – והוא שתנועתו של אברהם אבינו היא תנועת דעת, תנועת טוב – תנועה שתכליתה לחבר בין השמים שבנפש לבין הארץ שבנפש.
לב טוב – ויותר מזה, כל תנועתו של אברהם בארץ היא כפולה של טו"ב: "אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" = ג"ל ∙ טו"ב = 561. כלומר, שאם נפחית מהחשבון את ראשי התבות שהם שם הטוב אהו"ה = 17 = טו"ב תעלה שארית הפסוק למנין ל"ב ∙ טו"ב.
משולש – הקשר בין ג"ל = 33 לבין טו"ב = 17 – הוא שˉ17 היא הנקודה האמצעית של 33. וכידוע, שאם נכפיל מספר אי זוגי באמצע שלו נקבל את המשולש של המספר – כלומר, את סכום כל המספרים מאחד ועד אותו מספר: 17 ∙ 33 = טו"ב ∙ ג"ל = 561.
יהי טוב – אמרנו שאת שם הטוב – אהו"ה – מצאנו מיד בפסוק הראשון של התורה – אבל את המילה טוב בעצמה נפגוש רק בהמשך. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" – כל מעשה בראשית אינו אלא כדי להגיע לטוב – והרמז אומר שהבריאה מתחילה מהמילה "יהי" ומסתיימת במילה "טוב". "יהיה טוב" – כל בריאת העולם באה על מנת להבריא את המציאות וממילא – "חשוב טוב יהיה טוב". ושוב, הכל מתחיל ב"יהי" והכל נגמר ב"טוב". יה"י טו"ב = מ"ב – השם הקדוש של "מעשה בראשית" – ר"ת מ"ב.
קשר נוסף בין "טוב" ל"גל" יתגלה לנו אם נספור את המילים מתחילת התורה. המילה ה"גל" = 33 בתורה היא "טוב": "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" – "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ". "הָאוֹר כִּי טוֹב" הוא האור הגנוז בתורה – "אין טוב אלא תורה" – "אֶת הָאוֹר" = תרי"ג.
ואם כן, ישנו קשר מאוד מובהק בין טו"ב לבין ג"ל – והטוב של אברהם אבינו מחליט את הדבר לגמרי תוך כדי הילוכו בארץ שהרי:
"אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" = טו"ב ∙ ג"ל
היה זה מאמר מוסגר – כדי להסביר שהעיקר בצרוף יה"ו – הוא להגיע לדעת:
י – חכמה
ה – בינה
ו – דעת
כלומר, להגיע לאות ו' של שם הוי', ה"מפתחא דכליל שית". וכאמור, כל הנענועים לכל הרוחות הם בעיקר מכח הדעת שהיא אות ו' – וכמובן שצריכים גם חכמה ובינה שהן אותיות י"ה.
ו' צרופי יה"ו
שורש בן שלוש אותיות שונות מצטרף לשישה צרופים כלשון ספר יצירה: "שלוש אבנים בונות שישה בתים". ואכן, ו' צרופי יה"ו – זאת אחת הכוונות הבסיסיות ביותר בכל כתבי האריז"ל – כאשר כל צרוף של המוחין, חב"ד – מאיר ומתגלה באחד מקצוות הלב. כל התיקונים בכתבי האריז"ל הם המשכת מוחין במידות – המשכת חיות למידות וממילא, חיות זה נענוע – שהרי "כל חי מתנועע". ואם כן, ממשיכים מוחין ע"י ששת הצרופים של שלוש אותיות יה"ו. כאמור, ג' אותיות השורש בעצמן הן החב"ד ואילו ו' הצרופים המתפשטים בˉו' קצוות הלב.
אות י – חכמה – שייכת לקו ימין – וממילא שני הצרופים השייכים לקו ימין הם: יה"ו – הוא הצרוף שמתקן את החסד – אהבה בנפש.
יו"ה – הוא הצרוף שמתקן את הנצח – בטחון בנפש.
חסד – דרום – כל עבודת החסידות, ובמיוחד חסידות חב"ד – היא להוליד מידות, להוליד רגש – מתוך התבוננות של שכל אלוקי בסודות התורה וסודות ההויה – התבוננות בגדולת הוי' א"ס ברוך הוא.
ואם כן, אני מתבונן לפי הסדר הישר – יה"ו – כלומר, מתחיל את ההתבוננות עם חכמה בנפש – ברק המבריק על השכל. ואח"כ מנתח היטב את הברקת החכמה בכח הבינה שבנפש – עד שהדבר מובן ומתישב אצלי. ואח"כ מתקשר בקשר אמיץ וחזק מאוד לאמת של ההתבוננות – היא הדעת בנפש.
ושוב, אם קודם ישנו ברק המבריק על השכל – חכמה, ואח"כ ישנה התרחבות והתפרטות של השכל – בינה, ואח"כ ישנה התקשרות חזקה לשכל האלוקי שבדבר – דעת – זה מוליד בנפש אהבה שהיא פנימיות החסד – כלומר, מתקן את החסד. ואם כן, צרוף יה"ו נמשך לצד דרום – הוא החסד. וזהו שהכל מתחיל מ"חסד לאברהם" – "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה".
נצח – למעלה – צרוף יו"ה – הוא הצרוף שמתקן את הנצח – שממוקם למעלה.
אות ה – בינה – אח"כ באים שני הצרופים בהם הבינה, אות ה', גוברת בצרוף – והשייכים לקו שמאל:
הו"י – הוא הצרוף שמתקן את הגבורה – מידת היראה בנפש.
הי"ו – הוא הצרוף שמתקן את ההוד – מידת התמימות בנפש.
גבורה – צפון – צרוף הו"י – מחייה את מידת היראה – "יראת הוי'", "פחד יצחק" – היא מידת הגבורה – קו שמאל – צפון. צרוף זה מייצג תהליך שבו מתחילים עם בינה, מתחילים עם "תלמיד חכם" הלומד מאמר מתוך הספר, מתבונן ומבין אותו עד כמה שמסוגל. אח"כ, תוך כדי הבנה הוא מתקשר חזק לאמת של ההתבוננות – הדעת, אות ו – ורק בסוף זוכה להברקת החכמה – אות י. הברק המבריק בא בסיום, לאחר ההבנה וההתקשרות – ומוליד פחד בנפש.
הוד – למטה – צרוף הי"ו הוא הצרוף שמתקן את ההוד שממוקם למטה.
באופן זה ניתן להתבונן בכל צרוף ולראות כיצד הוא מוליד ומחיה את המידה המקבילה לו – ולא נאריך כאן להתבונן בכל צרוף וצרוף.
אות ו – דעת – אח"כ באים שני הצרופים, בהם הדעת – אות ו', גוברת בצרוף – השייכים לקו האמצעי:
וי"ה – הוא הצרוף שמתקן את התפארת – מידת הרחמים בנפש.
וה"י – הוא הצרוף שמתקן את היסוד – מידת האמת בנפש.
תפארת – מזרח – צרוף וי"ה הוא הצרוף המתקן את מידת התפארת שמקומה "קדמה מזרחה" – ומוליד רחמים בנפש.
יסוד – מערב – צרוף וה"י הוא המתקן את מידת היסוד – ומוליד בנפש דחף לאמת. מקומה של מידת היסוד ממערב – מאחור. צרוף וה"י הוא הצרוף האחרון – ובדיוק הפוך מהצרוף הראשון יה"ו.
עד כאן סקרנו את החב"ד ואת הו"ק. נצייר אותם כסדר הספירות המקובל:
הספירות וכוונת הלולב
כתר
יה"ו
חכמה בינה
בטול – י שמחה – ה
דעת
יחוד – ו
חסד – דרום גבורה – צפון
אהבה – יה"ו יראה – הו"י
תפארת – מזרח
רחמים – וי"ה
נצח – מעלה הוד – מטה
בטחון – יו"ה תמימות – הי"ו
יסוד – מערב
אמת – וה"י
מלכות
שפלות – האדם המנענע
כוונות נענועי הלולב
ואם כן, מהו סדר נענועי הלולב, ומה מכונים בכל נענוע ונענוע?
מנענעים את הלולב כסדר הספירות חג"ת נה"י – כלומר, לדרום, לצפון, למזרח – למעלה, למטה – למערב. וכאמור, בכל נענוע מוליך ומביא שלוש פעמים. נפרט את סדר הנענועים והאותיות שמכונים בכל נענוע:
חסד – דרום – ימין גבורה – צפון – שמאל תפארת – מזרח – קדם
מוליך ומביא – י' מוליך ומביא – ה' מוליך ומביא – ו' מוליך ומביא – ה' מוליך ומביא – ו' מוליך ומביא – ה'
מוליך ומביא – ו' מוליך ומביא – י' מוליך ומביא – י'
נצח – למעלה הוד – למטה יסוד – מערב – אחור
מוליך ומביא – י' מוליך ומביא – ה' מוליך ומביא – ו
מוליך ומביא – ו' מוליך ומביא – י' מוליך ומביא – ה'
מוליך ומביא – ה' מוליך ומביא – ו' מוליך ומביא – י'
יה"ו – הוא הצרוף הראשון, צרוף החסד. המתפלל, פניו למזרח, וכדי להתחיל בנענוע הראשון פונה לימין – לכיוון דרום (כל הפניות הן בראשו, לא בגופו). מיד בתחילת הנענועים אני כבר יודע שהצרוף הוא יה"ו, ועם כל הולכה והובאה – אני מכון בהתאמה את האותיות – י', ה', ו'. כלומר, מתקן את מידת החסד ע"י שממשיך לה את המוחין חב"ד כסדר הצרוף – קודם מכון אות י' וממשיך מהחכמה, אח"כ מכון אות ה' וממשיך מהבינה, ואח"כ מכון אות ו' וממשיך מהדעת.
הו"י – הוא הצרוף השני, צרוף הגבורה. המתפלל פונה לשמאל, לכיוון צפון, ומכון בהתאמה את האותיות – ה', ו', י'. כלומר, מתקן את מידת הגבורה ע"י שממשיך לה את המוחין חב"ד כסדר הצרוף – קודם מכון אות ה' וממשיך מהבינה, אח"כ מכון אות ו' וממשיך מהדעת, ואח"כ מכון אות י' וממשיך מהחכמה.
וי"ה – הוא הצרוף השלישי, צרוף התפארת. המתפלל פונה קדימה, לכיוון מזרח ומכון בהתאמה את האותיות – ו', י', ה'. כלומר, מתקן את מידת התפארת ע"י שממשיך לה את המוחין חב"ד כסדר הצרוף – קודם מכון אות ו' וממשיך מהדעת, אח"כ מכון אות י' וממשיך מהחכמה, ואח"כ מכון אות ה' וממשיך מהבינה.
יו"ה – הוא הצרוף הרביעי, צרוף הנצח. המתפלל פונה כלפי מעלה, ומכון בהתאמה את האותיות – י', ו', ה'. כלומר, מתקן את מידת הנצח ע"י שממשיך לה את המוחין חב"ד כסדר הצרוף – קודם מכון אות י' וממשיך מהחכמה, אח"כ מכון אות ו' וממשיך מהדעת, ואח"כ מכון אות ה' וממשיך מהבינה.
הי"ו – הוא הצרוף החמישי, צרוף ההוד. המתפלל פונה כלפי מטה, ומכון בהתאמה את האותיות – ה', י', ו'. כלומר, מתקן את מידת הההוד ע"י שממשיך לה את המוחין חב"ד כסדר הצרוף – קודם מכון אות ה' וממשיך מהבינה, אח"כ מכון אות י' וממשיך מהחכמה, ואח"כ מכון אות ו' וממשיך מהדעת.
וה"י – הוא הצרוף הששי, צרוף היסוד. המתפלל פונה לאחור, לכיוון מערב ומכון בהתאמה את האותיות – ו', ה', י'. כלומר, מתקן את מידת היסוד ע"י שממשיך לה את המוחין חב"ד כסדר הצרוף – קודם מכון אות ו' וממשיך מהדעת, אח"כ מכון אות ה' וממשיך מהבינה, ואח"כ מכון אות י' וממשיך מהחכמה.
עד כאן תארנו את כונות נענועי הלולב ע"פ כתבי האריז"ל – וכאמור, צריך להפיח ב'מכניקה' הזאת הרבה נשמה כדי שנוכל לשמוח בזה. ושוב, כונה זאת אמורה להיות הכונה היותר שמחה מכל שאר הכונות, שהרי דוקא על מצות הלולב כתוב "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי הוי' אֱלֹהֵיכֶם". ואכן, אם רק מכונים ומנענעים את הלולב בלי לשמוח – משמע שלא כיונו את הכונה כראוי.
לצרף את הבריות
כונה זאת בנויה על צרופי אותיות – והדבר רומז למאמר חז"ל ידוע האומר ש"לא נתנו מצוות לישראל אלא כדי לצרף בהן את הבריות". לצרף, פרושו הפשוט הוא לזכך – לזכך את הבריות – וכמו "מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב". ואם כן, הפשט הוא שהמצוות נתנו כדי לצרף בהן את הבריות – והסוד הוא שהמצוות הן כדי להמשיך את ששת הצרופים לתוך הבריות שהם הו"ק – ועל ידי כך להחיות את הו"ק. כלומר, לתת לו"ק רוח חיים, תנועת חיים, התקדמות אין סופית של "אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה".
מצוות – המצוות הן כידוע מצוות מעשיות – ואכן המצוה המעשית העיקרית שכל אחד מקיים בגופו בחודש תשרי – היא מצוות נטילת ונענועי הלולב. כל אחד רוכש לעצמו את ארבעת המינים – או שחברו מזכה אותו ונותן לו את הלולב במתנה על מנת להחזיר – ובזה הוא מקיים "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם" ואח"כ מנענע את הלולב ומקיים "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי הוי' אֱלֹהֵיכֶם".
ואם כן, המצוה המעשית העיקרית שמתחדשת בשנה החדשה היא מצות נטילת ונענועי הלולב – וכל אחד עושה את מעשה הלקיחה בעצמו ואח"כ מקיים בעצמו "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי הוי' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". ובמידה מסויימת, מקור כל המצוות המעשיות שעושים במשך כל השנה כולה – היא המצוה הזאת – מצות נענועי הלולב. כל מעשה תלוי וכרוך בתנועה – הכל צריך לזוז ולהזיז.
ואם כן, שורש כל המצוות המעשיות והתנועות השייכות להן – יוצא ממצות הלולב ונענועיו וממילא, בכל מצוה צריכה להיות גם שמחה של מצוה. כתוב ששמחת המצוה – גדולה יותר אפילו מהמצוה בעצמה – וכאמור, שמחת המצוה יוצאת מתוך מצות הלולב ונענועיו – "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי הוי' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".
לצרף את הבריות – וכל זה נקרא "לצרף את הבריות". וממילא, כל צרוף מו' הצרופים משפיע ומעורר מידה אחרת מתוך ו' מידות הלב – ומי שבקי בחכמת הצרוף ויודע "לצרף את הבריות" – זוכה לשמחה גדולה. לצרף בריות פרושו – לחבר בין סוגים שונים של יהודים. ואכן, באופקים, וכך גם בכל מקום – ישנם סוגי יהודים שונים – זה בכה וזה בכה – ובאו המצוות המעשיות כדי לצרף אותם יחד מתוך שמחה. ומי שאינו שמח – אינו יכול לצרף אף אחד לשום דבר. ושוב, כאשר ישנה שמחה, אפשר בקלות לצרף את הבריות.
וישנם כאן כמה אנשים שהם מומחים ב"חכמת הצרוף" – ויודעים איך לצרף את הבריות למעגל הרוקדים – כמו שראינו כאן מיד בתחילת הערב. וכאמור, שורש הצרוף הזה הוא בחג הסוכות כאשר מתחילים עם הלולב ונענועיו – ואח"כ עושים הקפות ומתחילים לרקוד. ושוב, תכלית הנענועים היא לבוא מתוך שמחה לידי הקפה וריקוד.
מוחין למידות
נחזור לענין כונת הנענועים. צריכים אנו להמשיך מוחין לתוך המידות – ולכן בכל נענוע צריך להוליך ממני והלאה – ואח"כ להביא, להכניס פנימה לתוך הלב. ושוב, הנענוע הראשון הוא לצד ימין, לדרום – ואני צריך להוליך את הלולב ולצאת אל אות י' – שהיא האות הראשונה של צרוף החסד, יה"ו. צריך להגיע בהולכה לשורשה של אות י' – צריך לנסוע אל אות י' כלומר, לנסוע אל החכמה. ואח"כ, צריך להביא את זה אלי – אל הלב.
יחסית למוחין, אני זה הרגש, אני בעצמי זה הלב – וצריך לצאת אל המוחין ומשם להמשיך את אות י' לתוך הלב, לתוכי. וכך לגבי שאר האותיות. מתוך כך מתעוררת בלב אהבה – שהיא פנימיות החסד, וכך לגבי שאר הצרופים.
סיכום קצר – מצות הלולב ונענועיו היא שורש לכל המצוות המעשיות – וממילא ראוי שנמצא בה את כל כוחות הנפש. זיהינו שישנם כאן ג' מוחין חב"ד – ואלו מצטרפים לשישה צרופים – וכל צרוף נמשך על מנת להוליד ולהחיות מידה אחרת מתוך ו' מידות הלב.
כאמור, רוצים אנו להקיף את כל כוחות הנפש במצוה זו – אלו כוחות עדיין חסרים לנו כאן? ואכן, ישנם כאן כל הכוחות חוץ מ"אני ראשון ואני אחרון". "אני ראשון" זה הכתר שלמעלה מהחב"ד – "ואני אחרון" זאת המלכות שבסוף – תכלית כל המידות.
ואני תפילה – את הנענוע עשיתי עם הלולב לכל רוח ורוח – ובכל פעם הבאתי את הלולב – לו לב – חזרה ללבי – לקלוט את ההמשכה בתוך ה"אני" שלי. המלכות היא התפילה שעליה כתוב – "וַאֲנִי תְפִלָּה" – והכונה בזה היא – ו' אני תפלה – את כל הו"ק צריך להמשיך לתוך "אני תפלה" – "עבודה שבלב זו תפלה". ואם כן, סיום הנענועים הוא תמיד מלכות.
כל המצות המעשיות הן יחודים – "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל". בכל מצוה מעשית עלינו ליחד בין הו"ק לבין הלב – כאשר כל הו"ק הם פרצוף "זעיר אנפין" – פרצוף הזכר. מה זה ו"ק ע"פ החסידות? רגש – רגש אלוקי, רגש מתוקן – אהבת הוי', יראת הוי' וכו'.
מהי מלכות ע"פ החסידות? מלכות היא קבלת עול מלכות שמים למעלה מטעם ודעת. אני יהודי – ויש לי מחויבות מוחלטת ללכת בדרך ה'. ואם כן, היחוד בין הו"ק למלכות הוא כאשר מביא האדם את הרגש המתוקן ללבו ומתחייב לו – או בלשוננו – כאשר האדם "לוקח ללב" את המחויבות שלו. ושוב, בסוף תמיד מגיעים למלכות – וממילא ישנה גם מלכות בין שאר כוחות הנפש בכונת נענועי הלולב.
כתר – כתוב שכל אחד מג' המוחין חב"ד – שורשו בכתר. לפעמים כתוב בחסידות שהכתר מתחלק לשנים:
פנימיות הכתר – עונג – "עתיק יומין" בלשון הקבלה.
חיצוניות הכתר – רצון – "אריך אנפין" בלשון הקבלה.
ישנה גם חלוקת הכתר לג' רישין – כאשר על גבי עתיק ואריך ישנו ראש עליון שנקרא בקבלה רדל"א – "רישא דלא איתידע". בנפש הוא נקרא "אמונה פשוטה" – כמו אברהם אבינו שהוא "ראש כל המאמינים".
ג' רישין אלו, אמונה, תענוג, רצון, שלושתם למעלה מטעם ודעת ונמשכים ומשתקפים ומהוים את המקור של החב"ד:
האמונה בנפש – הוא מקור הביטול של פנימיות החכמה, "ונחנו מה".
התענוג בנפש – הוא מקור שמחת הבינה, אמא, "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה".
הרצון בנפש – הוא מקור ההתקשרות והיחוד שבדעת, "והאדם ידע".
ואם כן, מתבאר לנו שהמשכת ו' צרופי יה"ו מתוך החב"ד למידות – הם בנפש ו' הצרופים של – ביטול, שמחה, יחוד – כאשר אליהם מצטרפים ג' הרישין שבכתר:
האמונה שבכתר – מצטרפת לביטול שבחכמה.
התענוג שבכתר – מצטרף לשמחת הבינה.
הרצון שבכתר – מצטרף ליחוד שבדעת.
כוונות הנענועים – בלשון החסידות
לאחר כל זאת – ננסה לתרגם את כל כוונת נענועי הלולב לשפת החסידות ובה ישמשו לשונותיו של הבעש"ט – שהן בעצם נשמת מושגי הקבלה הידועים.
סקרנו י"ג בחינות כנגד – ג' רישין שבכתר, חב"ד, חג"ת נה"י, מלכות – וכולן מצטרפות יחד בכונה זו – בצרוף מופלא ביותר. ואם כן, נשלים את הציור שהצגנו קודם לי"ג בחינות:
הספירות וכוונת הלולב
כתר – רדל"א – אמונה
עתיק – תענוג
אריך – רצון
יה"ו
חכמה בינה
בטול – י שמחה – ה
דעת
יחוד – ו
חסד – דרום גבורה – צפון
אהבה – יה"ו יראה – הו"י
תפארת – מזרח
רחמים – וי"ה
נצח – מעלה הוד – מטה
בטחון – יו"ה תמימות – הי"ו
יסוד – מערב
אמת – וה"י
מלכות
שפלות – האדם המנענע
נוסיף כמה הסברים:
נצח – בטחון – "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".
הוד – תמימות – נצח והוד הם שתי הרגלים – "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח". הוד היא רגל שמאל שמנהיגה את חוש ההילוך ע"פ "ספר יצירה", וכמו שמשתקף בפסוק: קודם תמימות ואח"כ בטחון.
יסוד – אמת – פנימיות היסוד אינה אמת שכלית, אלא הדחף הנפשי לאמת ולהגשים את ההבטחה הנפשית הפנימית של שתי הכליות – שהן ה"בַּטֻּחוֹת חָכְמָה" – שכנגד נצח והוד. היסוד בגשמיות הוא האיבר שמוליד זרעא חייא וקיימא – שזאת עיקר הגשמת האדם בעולם הזה.
מלכות – שפלות – "וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי" שאומר דוד המלך.
ושוב, אנו מתבוננים בי"ג המידות הפנימיות של כל מערכת הספירות העליונות – בהקשר לכונת נענועי הלולב. אותיות יה"ו וכל ו' צרופיהן מהוות עכשיו רק סימן לכיוון התנועה שלי – לאן אני הולך.
ואם כן, כאשר אני מוליך את הלולב בפעם הראשונה לימין, לצד דרום – והצרוף הוא יה"ו – מה אני צריך לכון?
חסד – דרום
מוליך לימין – לדרום – הולך לאמונה שבג' רישין שבכתר ומחבר אותה עם הביטול בנפש שבחב"ד.
ומביא – מחזיר ללבי – תוך כדי שאני מחזיר את הלולב אלי, ללבי – אני ממשיך את הביטול להולדה בתחושת האהבה שבחג"ת נה"י. וכאשר אני מחבר זאת עם הלב – חברתי את האהבה לתחושת השפלות שבמלכות.
א – ואם כן, הנענוע הראשון מתוך ח"י הנענועים – מוליך ומביא ומצרף יחד – אמונה – ביטול – אהבה – שפלות. כאשר, אהבה ושפלות זה כבר זיווג, "יחוד קוב"ה ושכינתיה". בסוף כל הובאה – ישנה מידה אחת מו"ק המתיחדת עם השפלות, עם המלכות. המידה זה קוב"ה, ואילו השפלות זאת שכינתיה – ובכל פעם נעשה יחוד ביניהם.
ב – בנענוע השני לאותו כיוון – אני יוצא לתענוג ושמחה וממשיך שוב לאהבה ושפלות. תענוג – שמחה – אהבה – שפלות.
ג – בנענוע השלישי לאותו כיוון – אני יוצא לרצון ויחוד וממשיך שוב לאהבה ושפלות. רצון – יחוד – אהבה – שפלות. השלמנו שלוש פעמים "מוליך ומביא" לכיון דרום, חסד. בזאת השלמנו את שלושת הנענועים הראשונים, וכן את כוונות הצרוף הראשון יה"ו.
גבורה – צפון
אני ממשיך לפי הסדר לצרוף השני הו"י ומנענע לצד שמאל, לצפון. אני מכוון: יוצא לתענוג ושמחה וממשיך ליראה ושפלות – ואח"כ בהתאמה:
א – תענוג – שמחה – יראה – שפלות.
ב – רצון – יחוד – יראה – שפלות.
ג – אמונה – ביטול – יראה – שפלות.
תפארת – מזרח
אני ממשיך לפי הסדר לצרוף השלישי וי"ה – מנענע קדמה מזרחה ומכון:
א – רצון – יחוד – רחמים – שפלות.
ב – אמונה – ביטול – רחמים – שפלות.
ג – תענוג – שמחה – רחמים – שפלות.
עד כאן השלמנו תשעה נענועים כנגד חג"ת – חסד, גבורה, תפארת.
נצח – מעלה
אני ממשיך לצרוף הרביעי יו"ה – מנענע כלפי מעלה ומכון:
א – אמונה – ביטול – בטחון – שפלות.
ב – רצון – יחוד – בטחון – שפלות.
ג – תענוג – שמחה – בטחון – שפלות.
הוד – מטה
אני ממשיך לצרוף החמישי הי"ו – מנענע כלפי מטה ומכון:
א – תענוג – שמחה – תמימות – שפלות.
ב – אמונה – ביטול – תמימות – שפלות.
ג – רצון – יחוד – תמימות – שפלות.
יסוד – מערב
אני ממשיך לצרוף הששי והאחרון וה"י – מנענע לאחור, למערב ומכון:
א – רצון – יחוד – אמת – שפלות.
ב – תענוג – שמחה – אמת – שפלות.
ג – אמונה – ביטול – אמת – שפלות.
עד כאן השלמנו לתאר את הכונה לגבי כל ח"י הנענועים – בשפת החסידות, וזאת לאחר שהשלמנו וכללנו בכונה זו, בנוסף לו"ק וחב"ד, גם את הכתר והמלכות.
למערכת זו אפשר להוסיף ממדים נוספים – כמו למשל, שבעת ימי החג שהם בעצמם כנגד ז' מידות הלב חג"ת נהי"מ. כלומר, היום הראשון של החג כולו חסד ואהבה – ולכן האושפיזין שלו הוא אברהם אבינו. ואם כן, כל ח"י כוונות הנענועים הפרטיות שביום הראשון – כולן באהבה. כך ניתן לכוון בכל יום ויום את המידה המיוחדת לאותו יום – וממילא להעשיר ולשמח את הכונה.
לשמור את החיות והטריות
שמחה גדולה – הזיווג בסוף תמיד עם השפלות – אבל הסה"כ הכל שנשאר בסוף הוא שמחה אחת גדולה – "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי הוי' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". השמחה כפרט שייכת לאמא – "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה" – וכן בסה"כ חג זה כולו הוא "זמן שמחתנו". ובתוך שמחת החג – השמחה העולה על כולנה – היא במידה מסוימת שמחת נענועי הלולב. וכמובן, שבתחילה נדרש זמן רב יחסית לכון כונה זאת – אבל לאחר כמה תרגילים ניתן לכון הכונה באופן מהיר יותר – ובכל אופן, העיקר לא לכון באופן מכני וסתמי ח"ו.
מכניקה – סכנת כל הכוונות היא בזה שיהפכו להיות דבר מכני – ובזה מאבדים את החיות שבהן, מאבדים את האמת שבהן. וכאמור, תמיד ניתן לצרף ממדים חדשים לכונה ולפתוח בה אופקים חדשים – ובזה לחדש חיות ורעננות בתוך התהליך המחשבתי של הכונה.
האריז"ל אומר לנו לכון יה"ו כאן ואח"כ הו"י כאן וכו' – וברור שהדבר יכול להעשות בצורה מכנית. האדם המכון באופן זה אינו עומד על טיבה של הכונה ואינו יודע בדיוק מה הוא עושה – פרט לזה שהוא 'מדקלם' במחשבתו צרופי אותיות. וכמובן, שצריכים לעמוד על טיבה של הכונה – אבל גם כך הסכנה עדיין קיימת – שהרי תוך כדי חזרותיו על פרטי הכונה הוא מתרגל ועלול להפוך את הפנימיות לחיצוניות.
הבעש"ט אמר על עצמו שכל ביאתו לעולם כדי להמשיך טריות ורעננות לעולם – וזהו גם אחד המסרים העיקריים של ארבעת המינים. ארבעת המינים הם מן הצומח – וצריך להחזיק בהם ולנענע בהם כאשר הם חיים וטריים. ואכן ישנו מנהג להחליף את ההדסים והערבות שהתיבשו – כדי יהיה האגד כולו חי – "כל חי מתנועע". חז"ל מציינים שהערבות הן המתיבשות ראשונות – ולכן צריך לשמר את חיותן יותר מכל שאר המינים. ואם אמרנו שמצות לולב היא שורש לכל המצוות המעשיות שמקיימים אנו בכל השנה כולה – הרי שישנו כאן מוסר השכל עצום. והוא, שעלינו לקיים את כל המצוות תוך שמירה על קיום מתוך טריות וחיות. המצוות עלולות להתיבש ח"ו – ואז מקימים אותן כ"מצות אנשים מלומדה". ושוב, צריכים אנו לשמור על טריות קיום המצוות – ואז יש בהן חיות ושמחה.
חדשים לבקרים – וכך גם בכונות הפנימיות ביותר – צריכים אנו לשמור על טריות הכונה. דרך אחת לשמירת טריות הכונה היא בכל פעם "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" – כלומר, כל פעם להוסיף איזה נופך חדש וענין חדש – בתוך הכונה הקיימת. עצם מעשה המצוה אינו משתנה – ואין לזוז ממנו ימין או שמאל – והוא אך גוף יחסית לכונה שהיא הנשמה. וכאמור, שמירת טריות וחיות הכונה – היא המבטיחה שיש לנו כאן שמחה של מצוה ויחוד חי ואמיתי – יחוד "קודב"ה ושכינתיה".
ואם כן, הכונה שהצגנו כאן היא מושלמת ביותר מכל שאר הכונות בזה שהיא כוללת את כל כוחות הנפש. וממילא, היא הדוגמא הטובה לצרוף כל הכוחות יחד "בשם כל ישראל" – שצריך להתקיים בכל מצוה ומצוה. וכאמור, כל זאת על דרך מאמר חז"ל שהוזכר האומר – שלא נתנו מצוות לישראל אלא כדי לצרף בהן את הבריות.
חכמת הצרוף – קשר אמיץ וחזק מאד
נביא שלוש דוגמאות לשימוש בחכמת הצרוף.
כדוגמא ראשונה נביא את לשונו של האדמו"ר הזקן בספר התניא פ"ג בהגדרת הדעת. ספר התניא הוא ספר היסוד של חסידות חב"ד ונקרא התורה שבכתב של החסידות. בספר זה, מרבה אדמו"ר הזקן להשתמש עם שלישיות של מונחים. זהו סגנון די קבוע בספר התניא – ואפילו בתוך משפט אחד מכניס אדמו"ר הזקן שלושה מרכיבים. הלומד ספר זה לעומק ימצא ששלושת המרכיבים שכותב אדמו"ר הזקן מהוים בכל פעם צרוף אחר של חב"ד – כאשר מטרתו של הצרוף המסוים היא להוליד ולהחיות מידה מסוימת בנפש.
הסברנו קודם שחכמת הצרוף היא מקור השמחה – "לצרף את הבריות" – והיא אכן בלולה וכלולה בתוך סגנונו הקדוש של האדמו"ר הזקן בספר התניא קדישא שלו. מתוך כל שאר הכוחות של החב"ד – העיקר זאת הדעת "גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב". וכאמור, נביא כאן כדוגמא את הגדרת הדעת בספר התניא. קודם הסביר המחבר מה הן חכמה ובינה ואח"כ ממשיך ואומר:
"והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה ואינו מסיח דעתו"
המחבר פותח ומסביר בכללות שדעת זה יחוד, זיווג. תכלית התורה והמצוות היא לעשות יחוד עליון ויחוד תחתון – והכל מלשון "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ". וממשיך המחבר ואומר שהדעת הוא לשון התקשרות והתחברות. עד כאן הסביר המחבר בכללות – ומכאן ואילך הולך ומפרט:
א – שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד
ב – ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה
ג – ואינו מסיח דעתו
הקורא קטע זה באופן סתמי אינו שם לב לפרטי המבנה ויכול לחשוב שהכל אותו הדבר. וכאמור, ישנה כאן דוגמא מצויינת כיצד הגדרת מושג מחולקת לג' פרקים. וכידוע, שהוא כלל גדול בכתבי האריז"ל – שכל איבר בגוף מחולק לג' פרקים – ולכל ספירה יש ראש, תוך וסוף וכו'. וכאמור, כאן אנו מסבירים שאותם ג' פרקים הם ע"פ שישה צרופים שונים – כאשר כל צרוף מוליד ומחיה כח אחר בלב.
התקשרות והתחברות
ידוע שכל אות בספר התניא היא מדויקת – וכן, גם הכתיב מלא וחסר, כמו שמופיע בתניא הוא מדויק, ונכתב לאחר שישב אדמו"ר הזקן "שבעה נקיים" על כל מילה ומילה וכל אות ואות. במשפט זה מדייק המחבר לכתוב את המילה מאוד – מלא ו' – והדבר יוצא מן הכלל שכן לא מצאנו בתנ"ך מאוד מלא ו' אלא הכתיב בכל מקום הוא מאד. ואכן, הרמז מגלה זאת:
קש"ר אמי"ץ וחז"ק מאו"ד = 913 = בראשי"ת
ואם כן, הדבר הראשון שצריך לעשות בענין זה של חבור והתקשרות – הוא "קשר אמיץ וחזק מאוד". מסדר הביטויים מבינים אנו שבשעה "שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד" – עדיין לא תקע האדם את מחשבתו בגדולת אין סוף ב"ה. קודם אמר המחבר שהדעת הוא לשון התקשרות והתחברות – וצריכים אנו להבין – מה בין התקשרות להתחברות.
רואים אנו, שכאשר ממשיך המחבר ומפרט – אינו משתמש יותר במילה "התחברות" – ורק כאשר הגדיר בכללות, אמר שהדעת היא מלשון התקשרות והתחברות. וכאמור, אח"כ ממשיך המחבר ואומר "שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד" – וחוזר פעמיים על המילה "קשר".
אח"כ ממשיך המחבר ואומר – "ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה" – גם כאן תופעה דומה כאשר המחבר אינו חוזר על כל הביטוי "אמיץ וחזק" – ומסתפק ב "יתקע מחשבתו בחוזק".
ואם כן, הביטוי "התקשרות והתחברות" הולך ומתפרט בדברי המחבר – כאשר "שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד" – אומר כולו "התקשרות".
וממשיך המחבר ואומר "ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה" – וזאת היא ההתחברות. קודם היתה רק התקשרות, עדיין ללא התחברות – ואילו כאן ישנה ה"התחברות".
ריכוז פנימי – יוצא מכאן שהתקשרות היא בתוך עצמו – התקשרות פנימית. התקשרות פנימית היא כמו קישוי לדעת – כלומר, מתקשר כדי שיוכל להתחבר. מדוע מביא המחבר את הפסוק ואומר שדעת זה מלשון "והאדם ידע את חוה"? המחבר רוצה לומר בזאת שכל החלוקה שיחלק בין שלבי הדעת – יוסבר ע"פ הסדר הגשמי, שמשקף גם את הסדר הרוחני – של יחוד אדם וחוה.
הגאון מרוגצ'וב התבטא פעם ואמר שכאשר הוא לומד את הקונטרס האחרון ב"שולחן ערוך הרב" – הוא מרגיש איך שווריד במוחו של אדמו"ר הזקן התקשה לעובי של אגודל כאשר כתב את הקונטרס אחרון. זאת דוגמא ל"מקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד". וממילא, לפני "שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד" – אינו יכול לתקוע ולהתחבר. הוא יודע שרוצה להתחבר לאין סוף ב"ה – אבל בשלב הראשון צריך הוא להתקשר בתוך עצמו. וזהו דיוק הלשון "שמקשר דעתו" בתוך עצמו – ולא שמתקשר למשהו חוץ לו. וכאמור, רק אח"כ מגיע שלב ההתחברות – "ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה".
"ואינו מסיח דעתו" – אחרי שתקע מחשבתו בחוזק – הוא שומר את ההתחברות בזאת שאינו מסיח דעתו ואינו נותן לקשר למות – הוא שומר על "אבר חי" בלשון הבעש"ט. וכמו שאמרנו קודם – הוא שומר שהכונה לא "תתיבש לו" – שהלולב ומיניו לא יתיבשו. כאשר הדבר מתיבש – כל מה שהוליד בנפשו – בטל ומת – ונשארו לו רק דמיונות שוא.
ואם כן, ראינו כאן דוגמא יוצאת מן הכלל ביופיה של עומק סגנונו של אדמו"ר הזקן בספר התניא. נמשיך להתבונן ונבדוק איזה צרוף חב"ד מהוה את שלושת חלקי הגדרת הדעת – ואיזו מידה בא צרוף זה לעורר בנפש. ושוב, עלינו לדעת, בתוך הדעת גופא – כיצד מקבילים ומכונים את שלושת חלקי הגדרת הדעת – לאותיות יה"ו.
אות י' – ברור מאוד שאותה הגדרה האומרת "שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק" – היא האות י' בצרוף. כלומר, שבתוך הדעת גופא, אות י' – היא המקשר דעתו שבתוך עצמו, נקודה מצומצמת – החכמה שבדעת.
אות ו' – "ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה" – זאת אות ו', אות ו' החיבור – עצם הדעת. אחרי שישנו הקשר בתוך עצמו, היא אות י' – צריך להמשיכו ולהתחבר שנקרא "ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה".
אות ה' – "ואינו מסיח דעתו" – הוא שומר ושוהה בתוך הכוונה שלו. על דרך חסידים ראשונים שהיו שוהים תשע שעות בתפילה בכל יום. ט' שעות אלו הן כנגד ט' ירחי לידה – וכדי שיצא ולד, "זרעא חיא וקימא", צריך לשהות על הבטן בשעת הזיווג – וצריך גם לשהות ט' ירחים ברחם האם המבררת את הזרע. זה נקרא 'שמירת הריון' – בינה – אות ה'. "ואינו מסיח דעתו" – כדי שלא יצא נפל מזיווג זה.
נסכם:
י – חכמה שבדעת – שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד.
ו – דעת שבדעת – ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה.
ה – בינה שבדעת – ואינו מסיח דעתו.
מידת הבטחון
ואם כן, הצרוף היוצא כאן הוא הצרוף של הנצח. וממילא, בהגדרת הדעת שבספר התניא ממשיך אדמו"ר הזקן מוחין לעומק רום – למעלה – לנצח – ומעורר בקורא את מידת הבטחון הפעיל בנפש – הבטחון הזכרי.
משה רבינו – מבין האושפיזין שבחג הסוכות – האושפיזין שכנגד הנצח הוא משה רבינו – ששורשו בדעת. לכל יהודי ישנו ניצוץ של משה – וניצוץ זה בכל יהודי הוא כוחו לדעת את הוי' תוך התבוננות. הדעת דתהו היא ראשית השבירה – ועל כן צריך להזהר לא להתרכז ריכוז יתר בתהו – כדי לא לבוא לידי סכנת שבירה. זאת סכנה עצומה אצל מתחילים – כי ריכוז יתר עשוי לשבור את הכלים ר"ל. צריך מדריך, משה רבינו, רבי אמיתי – שידריך איך מתרכזים נכון.
נחזור – כונת הדעת בספר התניא פועלת המשכת הדעת למידת הבטחון – שהיא פנימיות הנצח. נצח והוד נקראו "בטוחות" – והעיקר הוא הבטחון הפעיל, הזכרי שבנצח. על זה כתוב "וטח את הבית" – כאשר טח הוא לשון חיבור וזיווג. ואם כן, כח הדעת כאן – נמשך וניתן באמצעות משה – להחיות את מידת הבטחון, הנצח. נסיים דוגמא ראשונה זו עם גימטריא מופלאה:
"והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ברוך הוא ואינו מסיח דעתו".
חשבון כל הקטע עולה בגימטריא : 9688 = 28 ∙ 346 = כ"ח ∙ רצו"ן
בקטע 28 מילים וממילא, ערכה הממוצע של כל מילה כאן הוא "רצון"!
346 = שמ"ו = רצו"ן; 28 = כח = יחו"ד ; יחוד הוא פנימיות הדעת.
רצו"ן ∙ יחו"ד – קודם הסברנו את הכונה הכללית של נענועי הלולב על פי החסידות – ואמרנו שבכל פעם שיוצאים לאות ו' שבצרוף – שכנגד הדעת – צריך לכוון בהולכה חיבור של רצון ויחוד – ואח"כ להמשיכו ללב לפי המידה המסוימת שכנגד הצרוף. ואם כן, ישנו כאן רמז מופלא ביותר והוא – שכל הגדרת הדעת בספר התניא עולה בגימטריא כפל של: כח ∙ רצון = יחוד ∙ שמו. וכאמור, הערך הממוצע של כל אחת מˉכ"ח המילים – הוא בעצמו 346 = רצון.
מכאן נלמד שתיקון הדעת הוא בעצם תיקון הרצון – שמצטרף בכל פעם לכח היחוד של הדעת. מוסבר גם בבאור "שער היחוד" של ר' הלל – שכל כח הריכוז של הדעת זה ביטוי של עוצמת הרצון. ומוסבר ששבירת הדעת בעולם התהו היא בגלל שהרצון איננו מתוקן. בעולם התהו אין גילוי של עתיק – אין גילוי של אמונה ושל תענוג אלוקי – אלא הכתר כולו רצון. וכאמור, הרצון אינו מתוקן שם ויש בו אנוכיות. וכך, ריכוז בכח רצון חזק ובלתי מתוקן – שובר את הכלים.
אמיץ וחזק
בסוף כל פרשה בתורה נותנים בעלי המסורה סימן למספר הפסוקים שבאותה פרשה. בפרשת בראשית ישנם 146 = עולם פסוקים – וממילא מתבקש שסימנה של הפרשה בה מתוארת בריאת העולם יהיה עולם. בעלי המסורה מתעלמים מה"עולם" ונותנים שני סימנים שונים: אמצי"ה סימן – יחזקיה"ו סימן , שכל אחד מהם עולה בגימטריא 146.
בעלי המסורה רוצים דוקא להביא כאן שמות של מלכים בגלל שהמילה בראשית בתנ"ך נסמכת תמיד למלכות: "בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים", "בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה".
ואם כן, תכלית בריאת העולם, התכלית של "בראשית ברא" – היא מלכות – "וְהָיָה הוי' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ", "נעוץ סופן בתחילתן" – "סוף מעשה במחשבה תחילה". ושוב, תכלית ה"בראשית ברא", תכלית ה"ראשית חכמה" – היא מלכות.
אמציה מלך לפני יחזקיהו שראוי היה להיות משיח. ואכן כך הוא סדר הסימן – קודם אמציה ואח"כ יחזקיהו – על דרך "קשר אמיץ וחזק" שראינו בהגדרת הדעת בספר התניא. וזהו גם הרמז החשבוני שהבאנו בתחילת ההתבוננות בהגדרת הדעת – קש"ר אמי"ץ וחז"ק מאו"ד = בראשי"ת.
אומץ וחוזק – מהו ההבדל הכללי בין אומץ לחוזק? אומץ זה בלב – אמיץ לב. חוזק בדרך כלל ביד – היד החזקה. לפעמים חוזק יכול להיות גם בשכל – שכל חזק, ראש חזק. ואם כן, "קשר אמיץ וחזק מאוד" בשורשו – הוא גבורה דעתיק שנקראת אומץ – שמתלבשת במוחא סתימאה דאריך שנקרא חוזק. עד כאן דוגמא ראשונה לתופעה של חכמת הצרוף.
ברית הקשת
בחמישי של פרשת נח מספרת לנו התורה את סיפור ברית הקשת. היות ומדובר כאן על ברית – יכול הייתי לחשוב שעדיף למקם סיפור זה בששי של פרשת נח – שהרי הששי הוא הברית, היסוד. והנה, הסיפור ממוקם דוקא בחמישי בפרשת נח שכנגד ספירת ההוד. האושפיזין שכנגד ספירת ההוד הוא אהרן הכהן – ואילו האושפיזין שכנגד ספירת היסוד, הברית – הוא יוסף הצדיק.
ידוע, שזכינו במדבר לענני הכבוד בזכות אהרן הכהן וממילא, כל חג הסוכות נקרא על שם אהרן הכהן בגלל שהסוכה בעצמה היא כנגד ענני הכבוד. ואכן, גם ענין ברית הקשת מתחיל מעננים: "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן". ואם כן, לפרשת הקשת ישנם שלושה מרכיבים הבאים לידי ביטוי בשלוש מילים עיקריות בפרשה: קשת, ענן, ברית.
ברית – ידוע מאמר חז"ל לגבי ברית מילה – בו סופרים כמה פעמים מופיעה המילה "ברית" ואומרים: "גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות יותר מהתורה שנכרתו עליה ג' בריתות". מאמר זה מובא ע"י הרמב"ם בסוף הלכות מילה, ושם להלכה – מונה הרמב"ם את הבריתות אחת לאחת: "וכל מצות התורה נכרתו עליהן שלש בריתות, שנאמר אלה דברי הברית אשר צוה יי', מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב, ושם הוא אומר אתם נצבים היום כולכם לעברך בברית יי' אלהיך הרי שלש בריתות, ועל המילה נכרתו שלש עשרה בריתות עם אברהם אבינו, ואתנה בריתי ביני וביניך, אני הנה בריתי אתך, והקימתי את בריתי ביני וביניך, לברית עולם, ואתה את בריתי תשמור, זאת בריתי אשר תשמרו, והיה לאות ברית, והיתה בריתי בבשרכם, לברית עולם, את בריתי הפר, והקימתי את בריתי אתו, לברית עולם, ואת בריתי אקים את יצחק. בריך רחמנא דסייען".
וממילא, ברור לנו עד כמה חשוב לספור כמה פעמים מופיעה המילה "ברית" בהקשר מסוים. וכאמור, בפרשת ברית מילה מופיעה המילה "ברית" י"ג פעמים – יותר מבכל ענין אחר.
ואם כן, כמה פעמים מופיעה המילה "ברית" – בברית הקשת? – שבע פעמים. "כל השביעין חביבין" – שבע זה שלמות הטבע. לעומתו, המספר י"ג שכנגד י"ג מידות הרחמים – הוא למעלה מן הטבע. ואם כן, לברית מילה ישנם י"ג פעמים "ברית" – לתורה ישנם ג' פעמים "ברית" – ולברית הקשת שבע פעמים "ברית".
כמה פעמים מופיעות שאר שתי המילים – קשת, ענן?
"אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר: וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ"
קשת – קודם ישנו ענן – ואח"כ הוי' נותן קשת בתוך הענן – ואח"כ "וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם". הוי' מסתכל על הקשת ומברך עליה – וע"י שרואה את הקשת – הוא זוכר ברית עולם – שלא ישחית עוד את הארץ. המילה "קשת" מופיעה בפרשת ברית הקשת שלוש פעמים.
ענן – המילה "ענן" מופיעה בפרשת ברית הקשת חמש פעמים. ואם כן, ישנו כאן מבנה מסודר באופן מובהק ביותר: ברית – 7 פעמים; ענן – 5 פעמים; קשת – 3 פעמים.
3, 5, 7
מבנה זה הוא המבנה של ברכת כהנים – המורכבת משלושה פסוקים ובהם – 3, 5, 7 – מילים. ואם כן, במבנה פרשת ברית הקשת – ישנה הקבלה למבנה ברכת כהנים – ועלינו להבין מה זאת אומרת.
מבואר באריכות בחסידות ששלושת הברכות הן כנגד האבות:
יברכך הוי' וישמרך – אברהם.
יאר הוי' פניו אליך ויחנך – יצחק.
ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום – יעקב.
ג' אבות – אין קוראים אבות אלא לשלושה – אברהם יצחק ויעקב – והם כשלעצמם חג"ת. מקור האבות הוא באלה"י אברהם, אלה"י יצחק ואלה"י יעקב – שאומרים אנו בתפילת שמונה עשרה – והם חב"ד כמוסבר בכתבי האריז"ל. כלומר, האלוקות שמתגלה בתוך אברהם – זאת החכמה. האלוקות שמתגלה בתוך יצחק – זאת הבינה. האלוקות שמתגלה בתוך יעקב – זאת הדעת.
ושוב, סדר האבות כאן הוא סדר המקביל לחב"ד, וכאשר נקביל זאת לסדר 3, 5, 7 שמצאנו בפרשת ברית הקשת הרי נקבל:
3 – אברהם – חכמה – קשת – הקשת היא בעצם יסוד אבא.
5 – יצחק – בינה – ענן.
7 – יעקב – דעת – ברית.
גסות הטבע – שואלים בחסידות, מדוע לפני המבול לא היתה קשת? הרי זו תופעה טבעית? ומסבירים שהמבול זיכך את הארץ – על דרך מקוה טהרה המזכך את הגשמיות. כתוב שהעננים שהיו לפני המבול היו כל כך גסים ועבים – עד שלא שיקפו את אור השמש. ואם כן, לפני המבול היו אומנם עננים והיתה שמש – אבל בגלל גסות הטבע לא נראתה תופעת הקשת בענן. המבול, בין היתר, זיכך את המציאות והענן נעשה קלוש יותר ודק ועדין – ועכשיו הוא מסוגל לשקף את אור השמש באור חוזר המתפרק לג' גוונים – כנגד ג' אבות כמבואר בזוהר.
עקבתא דמשיחא
קשת בתור מזל – שייכת לחודש כסלו שמזלו "קשת". אבל קשת בתור תופעה גשמית ודאי שייכת לחודש חשון – הוא "ירח בול" – חודש המבול.
כתוב בספר הזהר שכאשר זוכים בני הדור לראות את הקשת מאירה בגוונין נהירין – צפה לרגלי משיח: "א"ל ההוא יודאי כך אמר לי אבא כד הוה מסתלק מעלמא (אמר לי) לא תצפי לרגלי דמשיחא עד דיתחזי האי קשת בעלמא (ד"א ל"ג בעננא) מתקשטא בגווני נהירין ויתנהיר לעלמא, וכדין צפי ליה למשיח.
וממילא, הקשת בעצמה הוא סוד "עקבתא דמשיחא" – והרמז הוא ש"עקב" הוא ראשי התבות של ג' מרכיבי פרשת הקשת:
ע נ ן
ק ש ת
ב ר י ת
רגלי משיח – מושג זה מציין את סיום עבודת הברורים. הנה"י, הרגלים של הקדושה – מתלבשות לגמרי בתוך הרגלים, בתוך ה'הרגלים הרעים' של הקליפה – ובזה מסתיימת עבודת הברורים ואז "צפה לרגלי משיח". ה"אור ישר", האור הלבן – הוא על דרך עבודת הצדיק שלא חטא. ואילו הגונין הנהירין של הקשת – זה ה"אור חוזר" של עבודת התשובה. וכאמור, ענין זה קשור בספר הזהר עם הגוונין הנהירין של עבודת התשובה – שהרי המשיח בא להחזיר גם את הצדיקים בתשובה – "לאתבא צדיקיא בתיובתא".
צרה – צהר – הסברנו כל זאת כדי להדגיש ש"קשת" – היא אור. לפני המבול לא היה האור החוזר של הקשת במציאות בגלל גסות הענן. "וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן" – ומפרש רש"י: בענני ענן – "כשתעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון לעולם". מסביר רש"י שמדובר כאן על "עת צרה היא ליעקב". כלומר, הענן מסמל את הצרה ליעקב "וממנה יושע", מהצרה בעצמה תבוא הישועה – ע"י שיצרף אחרת את אותיות התבה "צרה" ויהפוך אותה ל"צהר" – "צהר תעשה לתבה". ושוב, את התבה "צרה", לשון חושך ענן וערפל – יש להפוך ל"צהר" לשון אור הצהריים – ודבר זה מתקיים בברית הקשת בענן.
זוכר הברית
כתוב בקבלה ומובא במאמרי החסידות – שאם ימצא אחד בדור שיעשה תשובה שלמה – מיד בא המשיח. אם היה אחד בדורו שחוזר בתשובה והופך להיות 'קשת לגמרי', קשת בעלת גוונין נהירין – "וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" – אזי מיד בא המשיח.
יוצא לנו ש ג' מרכיבי הפרשה – הם כנגד חב"ד:
קשת – חכמה – הקשת היא מצד החכמה – מקור האורות.
ענן – בינה – ענן הוא מצד הבינה – מקור הכלים.
ברית – דעת – ברית היא מצד הדעת – קשר חזק ואמיץ.
ואם כן, באיזה סדר מופיעים ג' אלו בפרשה?
ענן – "את קשתי נתתי בענן" – קודם ישנו ענן – ישנה צרה.
קשת – הקשת היא אור – הקשת מתגלה מתוך הענן כ"יתרון האור מן החושך".
ברית – "ואֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר" – הוי' רואה את הקשת וזוכר את בריתו, ברית עולם, ומציל אותם – וזהו שהופכת הצרה להיות צהר.
נסכם את ההקבלות שהסברנו בענין ברית הקשת:
ענן – 5 פעמים – יאר – יצחק – ה' = 5 – בינה
קשת – 3 פעמים – יברכך – אברהם – קוצא גזעא ושבילא די' – חכמה.
ברית – 7 פעמים – ישא – יעקב – ו' עם הכולל, עם המלכות – דעת.
ואם כן צרוף עק"ב הוא – בח"ד – בינה, חכמה, דעת – ה' י' ו'.
צרוף ה' י' ו' הוא צרוף ההוד – כמו שלמדנו בענין הנענועים. ההוד בקריאת התורה, הוא כנגד העולה החמישי, ולכן פרשת ברית הקשת מופיעה דוקא בחמישי של פרשת נח ולא בששי שכנגד היסוד – כפי שהייתי חושב במחשבה ראשונה. עד כאן הדוגמא השניה – איך לוקחים תופעה ושמחים עם חכמת הצרוף.
שמים וארץ
נסיים עם דוגמא נוספת הקשורה עם פרשת בראשית. בתחילת פרק אין דורשין במסכת חגיגה דך י"ב עמוד א' ישנן ג' דעות בחז"ל – מחלוקת על סדר בריאת שמים וארץ. קודם ישנה מחלוקת בית שמאי ובית הלל – ואח"כ ישנה דעה שלישית של חכמים.
"תנו רבנן: בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר בראשית ברא אלהי"ם את השמים ואת הארץ. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר ביום עשות הוי' אלהי"ם ארץ ושמים. אמר להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, אדם בונה עלייה ואחר כך בונה בית? שנאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה. אמר להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם אדם עושה שרפרף ואחר כך עושה כסא? שנאמר כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי. וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קרא אני אליהם יעמדו יחדו".
בית שמאי אומרים – שמים קדמו שנאמר: "בראשית ברא אלהי"ם את השמים ואת הארץ" – קודם שמים ואח"כ ארץ.
בית הלל אומרים – ארץ קדמה שנאמר: "ביום עשות הוי' אלהי"ם ארץ ושמים" – קודם ארץ ואח"כ שמים.
חכמים אומרים – שניהם נבראו כאחד שנאמר: "קורא אני אליהם יעמדו יחדו".
מהו סדר הדעות בדברי חז"ל?
שמים וארץ – מוסבר בקבלה ובחסידות שסדר השתלשלות העולמות אחרי הצמצום הראשון של כתבי האריז"ל – הוא כדעת בית שמאי: קודם יש שמים ומתוך השמים מתגלה הארץ – "אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ".
יעמדו יחדיו – בעיגול הגדול ה"סובב כל עלמין" – שם כולם שוים – שמים וארץ כאחד נבראו.
ארץ ושמים – יחסית לאוא"ס ה"ממלא כל עלמין" – הוא הקו שבוקע לתוך מקום הצמצום ובורא את העולם במציאות בסדר של שמים וארץ – ויחסית לאוא"ס ה"סובב כל עלמין" ששם שמים וארץ כאחד נבראו – הרי שבעצמות ממש – ארץ קדמה.
וממילא, יוצא לנו שדעת חכמים היא דעה ממוצעת – ולא הדעה הגבוהה מכולן כפי שאפשר היה לחשוב בהשקפה ראשונה. נחזור:
שניהם כאחד – דעת חכמים – מצד העגול הגדול ה"סובב כל עלמין".
ארץ קדמה – דעת בית הלל – לפי הכלל של "סוף מעשה במחשבה תחילה". המחשבה הקדומה כאן אינה המחשבה הקדומה דא"ק, ואינה המחשבה הקדומה, ההשערה, שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", ששייכת לסובב שלפני הצמצום. אלא, "המחשבה תחילה" כאן – היא בתוך העצמות ממש – עוד לפני סובב וממלא.
כלומר, שתכלית הכונה זה "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל". במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים – ועמך כולם צדיקים. בסוד "כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ". אנחנו, עם ישראל נקראים "ארץ". וזהו שאומרים חז"ל במדרש "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" – ואפילו לתורה שנקראת "שמים".
שמים קדמו – דעת בית שמאי – כסדר ההשתלשלות לאחר הצמצום הראשון.
נזכיר רק שג' מדרגות אלו נקראו בלשון הבעש"ט: השתלשלות, התלבשות, השראה.
ואם כן, מהו סדר הצרוף?
כל דעה בחז"ל זה שכל – שהרי לכל חכם סברא משלו. וממילא, אם ישנן כאן ג' סברות שכליות, מה קדם למה בבריאת העולם, צריכות ג' מדרגות אלו להיות כנגד ג' מדרגות חב"ד.
שניהם כאחד נבראו – פשוט הוא שדעה זו היא כנגד הדעת. דעת זה חיבור – וכאן הם שניהם כאחד – כדעת חכמים.
הפכים – דעות בית שמאי ובית הלל הן דבר והפוכו: זה אומר שמים קדמו – וזה אומר ארץ קדמה. במידות, בית שמאי הוא גבורה ובית הלל הוא חסד. במוחין, בדרך כלל, ישנה כונה של "אחליפו דוכתיהו" – וזאת, בהיות שהגבורה דעתיק מתלבש במוחא סתימאה דאריך ומשם מאירה באות י' – פנימיות חכמה עילאה. ואם כן, אות י', חכמה, היא אמנם ראשית קו ימין, קו החסד – אלא שפנימיותה היא גבורה דעתיק – וגבורה מקומה בקו שמאל.
פנימיות אות ה' עילאה, בינה – הוא החסד דעתיק שמתלבש בגולגלתא דאריך ומשם מאיר לתיקון ונקה של הדיקנא – שמשם יונק אור אמא. ולכן עיקר פנימיות אמא זה החסד דעתיק – המקור של בית הלל.
בלשון הקבלה נקראות אותיות י' ה' ו':
י – חכמה – נקראת "שמים עליונים".
ה – בינה – נקראת "ארץ עליונה".
ו – דעת – נקראו סתם "שמים וארץ".
ואם כן, במוחין – בית שמאי הם כנגד אות י' – שמים קדמו.
בית הלל הם כנגד אות ה' עילאה – ארץ קדמה.
דעת חכמים כנגד אות ו' – שניהם כאחד נבראו.
וזהו שבית הלל גבוה מכולם – בגלל ש"שורש הכלים יותר גבוה משורש האורות". אות י' זה שורש האורות, ואות ה' עילאה היא שורש הכלים.
ואם כן, בכל פעם שישנו צרוף של י' ה' ו' – אפשר לכוונו כנגד שלוש דעות אלו. וכמובן שצריך לתת לכל הקבלה כזאת מימד פנימי של פרוש חסידי כדי שהכל יהיה יותר "שמח". וממילא נוכל גם לכוון בכל אחד מג' נענועי הלולב ג' דעות אלו – דעת בית שמאי, דעת בית הלל, דעת חכמים. ואכן, זהו גם הסדר בגמרא שתמיד מקדימה את בית שמאי לבית הלל. זהו גם סדר הפסוקים בתנ"ך – קודם מופיע "אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – כדעת בית שמאי, ורק אח"כ "בְּיוֹם עֲשׂוֹת הוי' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" – כדעת בית הלל. אח"כ מופיע בישעיהו הנביא הפסוק כדעת חכמים – "קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו". וכאמור, צרוף זה מאיר בחסד – כלומר, אם אני מתבונן בסדר הזה – אני מוליד אהבה בנפש.
רוממות א"ל ושפלות האדם
נסביר כל זאת בעומק ע"פ חסידות בהקשר לעבודת ההתבוננות. מחלוקת בית שמאי ובית הלל שאנו עוסקים בה – "שמים וארץ" מי קדם? – היא בעבודת הוי' מחלוקת לגבי אופן התחלת ההתבוננות – האם יש להתחיל עם התבוננות ברוממות א"ל, או שמא יש להתחיל עם התבוננות בשפלות האדם.
ישנו סיפור מפורסם שמספרים על שני האחים הקדושים – הרבי ר' אלימלך מליז'נסק, ואחיו ר' זושיא מהאניפולי. הסיפור מספר ששני האחים התוכחו ביניהם לגבי שאלה זו – מהיכן צריך להתחיל ולהתבונן? האם יש להתחיל מהתבוננות ברוממות ה' – ומתוך כך להגיע לשפלות האדם? או, האם יש להתחיל ולהתבונן בשפלות האדם – ומתוך זה להגיע לרוממות הוי'? והיות שלא הגיעו למסקנה – הלכו לרבי, הוא המגיד ממעזריטש – לשאול את דעתו הקדושה. אמר להם המגיד ששתי הדרכים נכונות – אך יותר נעלה להתחיל משפלות האדם. הוסיף המגיד ואמר – שדוקא בדורות האחרונים קשה לדרוש ממבקשי ה' להתחיל משפלות האדם – ולכן בדורותנו אנו מומלץ ושוה לכל נפש להתחיל מרוממות ה' – ומתוך זה להגיע לשפלות האדם. נסביר לפי הסיפור את ג' הדעות בסוגיה זו:
דעת בית שמאי – שמים קדמו. דעה זו פרושה – להתחיל ולהתבונן ברוממות ה' – "אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". קודם יש להתבונן ברוממות ה' – שמים, ואח"כ, ומתוך כך – להגיע להתבוננות בשפלות האדם – ארץ.
דעת בית הלל – ארץ קדמה. דעה זאת אומרת שיש להתחיל עם התבוננות בשפלות האדם – ארץ, ומתוך זה לעלות ולהתבונן ברוממות ה' – שמים.
מה עשינו כאן?
עשינו כאן מהפך! – עד עכשיו חשבנו שהמחלוקת כאן היא מחלוקת בחפצא, מחלוקת אוביקטיבית. ופתאום רואים אנו שבפנימיות זו בעצם מחלוקת בגברא – מחלוקת סוביקטיבית.
שפלות האדם – הדעה האומרת שיש להתחיל עם שפלות האדם תואמת מאוד את בית הלל שהם "ענוים טפי" – ועל ענוים כתוב "וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ".
רוממות א"ל – לעומתם, בית שמאי הם "מחדדי טפי" – חריפים יותר בשכלם – והשכל הוא בחינת שמים – כמו "תורה מן השמים".
ואם כן, מי שמחודד יותר מתחיל עם השמים. מה שיכול יותר לתפוס בדעתו – ולהתקשר בקשר אמיץ וחזק – אלו השמים. ורק אח"כ מוריד את זה ומחבר עם הארץ.
שפלות האדם – וכאמור, אצל בית הלל – ארץ קדמה – וזה גם כמו "אשה מזריעה תחילה יולדת זכר". כלומר, שצריכה להיות קודם "אתערותא דלתתא" דוקא מתוך שפלות האדם – כמבואר אצלנו באריכות ב"פרק בעבודת ה'". לפי ההסבר שם, שפלות האדם זה המניע של תשוקת המקבל למשפיע. שפלות האדם זה מה שעושה בתוך האדם – "חותם שוקע" שהוא כלי המשתוקק לקבל את השפע מלמעלה. ואם כן, לפי דעה זו צריך קודם לתקן את הארץ – ורק אח"כ את השמים.
ואם כן, מה אומרים חכמים? דעת חכמים היא שאפשר לאחוז בזה ובזה בעת ובעונה אחת. כלומר, שישנה מציאות בה ניתן לחוש ולהתבונן כמה הוי' גדול וכמה אני קטן – בו זמנית.
נפלאות הבורא
מהן הדוגמאות הטובות לדעות אלו?
תהלים פרק ח': "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ". זאת דוגמא מצוינת המראה שמתוך רוממות ה', שכאן זאת גדולת הוי' בבריאה – באים תכף להרגיש את שפלות האדם, "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ" – כדעת בית הלל.
מהי הדוגמא, בהתבוננות ב"גברא" – לדעה ששניהם כאחד? צריך להסביר שרוממות א"ל ושפלות האדם – הן בעצם שתי בחינות שונות לגמרי. ננסה לומר זאת באופן תמציתי. בפרק ח' בתהלים ראינו שרוממות א"ל – זו גדולת ה' בבריאה. בית שמאי מתבססים על הפסוק – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" וזהו סימן שרוממות א"ל שלהם – אלו נפלאות הבורא. כך כותב הרמב"ם בפרוש ואומר שהתבוננות בגדולת ה' – זו התבוננות בגדולת ה' בבריאה. ומתוך ההתבוננות בגדולת ה' בבריאה – באים לאהבת ה'. זאת התבוננות במדע, ולפי הרמב"ם עומק המדע – הוא הוא מעשה בראשית. ומתוך שמתבוננים במדע, באים להבנה הברורה שאכן אלהי"ם = הטבע. כלומר, מיד באים להכרה כמה ה' גדול וכמה אני קטן.
השתלשלות – ואם כן, בהתבוננות כזאת לא יתכן להתחיל כלל מזה שאני קטן – אלא שהקטנות שלי נגזרת מזה שה' גדול. אם לא הייתי רואה שה' גדול כל כך, לא הייתי מרגיש את עצמי קטן. מצב נפשי זה הוא סוד ה"השתלשלות". מה שנגזר מתוך שהוי' גדול מכל גדול – הוא שאני נעשה קטן מכל קטן. וכאמור, זאת דעת בית שמאי.
התלבשות – למעלה מדעת בית שמאי נמצאת דעת חכמים – שניהם כאחד. למעלה מההשתלשלות ישנה ההתלבשות שמקורה מהעיגול הגדול הסובב כל עלמין – ושם שניהם כאחד. כלומר, כאן רוממות ה' והשפלות שלי הם יחד – וממילא, זאת התבוננות אחרת לגמרי. ההתבוננות של חכמים היא על דרך אדם שמתבונן בניסים שה' עושה אתו בכל יום תמיד – ועד שמגיע למודעות כרבי מאיר שאומר שעל כל נשימה ונשימה צריך לקלס ולהלל את הקב"ה. כל מה שקורא אתי זה נס – ולא טבע. ה' אתי – ואם ה' יעזבני לרגע הרי שאני אין ואפס – לא יכול לנשום, לא יכול לזוז. כל מה שאני חי ופועל – זה הכל רחמי שמים. על התבוננות כזאת אומר הפסוק – "קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו".
שניהם כאחד – רוממות ה' כאן אינו משהו גדול אלא להפך – "משפילי לראות" שבא מהסובב. מה שה' הוא שוה ומשוה קטן וגדול – משם בא "הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ". הוא משפיל את עצמו ומתלבש בתוך המציאות שלי – ובלעדיו אני לא כלום – אני מת. וממילא, אין רגע של פרוד בין גדולת ה' לבין שפלות האדם, אלא שניהם כאחד – כדעת חכמים.
אני לי
השראה – דעת בית הלל היא התבוננות ברוממות א"ל ושפלות האדם בסוד ההשראה האלוקית. נוכל להבין זאת אם נתבונן בשנים ממאמריו של הלל הזקן. בשמחת בית השואבה, תוך כדי הריקוד והשמחה – אמר הלל "אם אני כאן הכל כאן". וכמובן שזהו פלא פלאים – שהרי נאמר על הלל שהוא ענו מכל אדם – והתבטאות כזאת נדמית כתכלית הגאוה. כתוב בספר הזהר הקדוש שהלל התכוון לשכינה שנקראת "אני". "אני" היא המלכות של הקדושה – היא השכינה. וממילא, ה"אני" של הלל אינו האגו האישי שלו ח"ו – אלא השכינה המדברת מתוך גרונו, שכינה מדברת מתוך ליבו, שכינה מדברת מתוך מוחו – כולו שכינה. במאמר נוסף אומר הלל "אם אין אני לי מי לי" – ומפורש בחסידות בדרך הרמז: אם אני מצליח לעשות מעצמי אין – אם אני אין – אזי, מי לי. אם האני שלי בטל לגמרי בתכלית הביטול אזי – מי לי.
מי לי – מי זאת אמא – כמו "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" – וכידוע, מ"י בר"א אל"ה אותיות בר"א אלהי"ם.
רמז נוסף הוא מי – ר"ת משיח הוי'. עליו כתוב "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה" וכתוב פסוק נוסף "מִי יַעֲלֶה בְהַר הוי'". ואם כן, מי, זה משיח הוי' – ובכל יהודי ישנו ניצוץ של משיח הוי' שמתגלה כאשר האני שלו בטל לגמרי. וזהו מה שאומר הלל "אם אין אני לי מי לי": אם האני שלי הוא אין – אזי חזרתי למזל שהוא מקור הנשמה בסוד: "אין מזל לישראל", לפי פרוש הבעש"ט.
אם אין אני לי – אז ה"מי" מאיר לי, כאשר מי היא אמא על פי פשט הקבלה, "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה". ואז, בשיאה של שמחת בית השואבה – שמחת שאיבת רוח הקודש, יכול הלל להתבטא ולומר: "אם אני כאן הכל כאן" – שהולך על שכינתא דאקרי אני.
ואם כן, מהי כאן רוממות א"ל? ומהי שפלות האדם?
שפלות – השפלות כאן היא שפשוט לי שאיני כלום – וממילא ישנו רק הוי'. זאת ה"רוממות א"ל ושפלות האדם" באופן הכי חסידי שיכול להיות. אני איני כלום – אין דבר כזה "אני" נפרד מאלוקות. הוא על דרך הקשת, הוא הופך להיות קשת – ונעשה מציאות וירטואלית.
רוממות – וממילא, רוממות א"ל פרושה הוי' הוא הכל והכל זה הוי' – ולכן, אם "אני כאן הכל כאן". ומה שהיה קודם אני – זה אין, אין ממש, "אין ואפס המוחלט". וכאמור, מצב כזה נקרא "השראה אלוקית".
נסכם – ראינו ג' בחינות ב"רוממות א"ל ושפלות האדם" – לגבי שמים וארץ:
א – השתלשלות – שמים קדמו – כדעת בית שמאי – ה' גדול מכל גדול – ודוקא כמו שהוא מתגלה בטבע – וממילא אני קטן מכל קטן.
ב – התלבשות – שניהם כאחד – כדעת חכמים. ה' גדול ואני קטן כאחד – ואלו הניסים שמתלבשים בטבע בכל רגע תמיד – הבאים ממקום גבוה הרבה יותר ממקור השתלשלות הטבע ששם שמים קדמו.
ג – השראה – ארץ קדמה – כדעת בית הלל. ארץ קדמה בעבודת האדם היא התחושה שאני איני כלום. קודם "אין אני לי" – ואח"כ "מי לי" – ואח"כ "אם אני כאן הכל כאן". וכאמור, להשראה אלוקית זוכה מי שהוא בטל ושפל באמת.
אם נקח את כל זה ונעשה את הנענועים לפי הסדר שמתגלה כאן – אפשר לכוון את כל הצרופים של י' ה' ו' בכל נענוע ונענוע – כאשר:
י' – חכמה – שמים קדמו – כדעת בית שמאי.
ה' – בינה – ארץ קדמה – כדעת בית הלל.
ו' – דעת – זה וזה כאחד – כדעת חכמים.
עד כאן הסברנו את שמחת נענועי הלולב שבאים לתקן את כל תנועותינו במשך כל השנה כולה – תנועות שבהן מתחיל אברהם אבינו בפרשת לך לך – "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה".
שבעה, לשון שבועה
הקדמת הוראת המספרים
א ח ד– פשיטות והשתוות
שנים – זווג ושלום
שלשה– תקון וקיום
ארבעה – מלכות והנהגה
חמשה– התחלקות והבעה
ששה – שלוב וחבור
שבעה – צביון ונחת
שמונה – צמיחה והתפשטות
תשעה – קביעות ויציבות
עשרה– תכלית
א ח ד – פשיטות והשתוות
פשיטות – להוציא מידי הרכבה, בלתי מורכב.
השתוות – לא משתנה ולא מתחלק.
"המספר אחד מיוחד לה' אחד" – לכל מספר ומספר (חוץ מהאחרון, עשרה – תכלית) ניתן כאן סימן המורכב משני כינויים. הסימן מצביע על תחומי התוכן הפנימי של המספר. לכל מספר משמעות פנימית עמוקה ואנו, מתוך התבוננות בסימן, ננסה להפשיט את מושגיו ולהסביר את העומק והמשמעות של כל מספר ומספר.
מה למספר, שלכאורה הוא סתמי גמור ולעבודת ההתבוננות? מה עוד יש בו, מעבר לביטוי הכמותי הסתמי שהוא מיצג, שראוי לנו להתבונן ולהעמיק בהבנתו? מהו הסיפור שמספר לנו כל מספר ומספר וכיצד נרקמים הסיפורים יחדיו לעלילה מתפתחת לאורכה של מערכת המספרים?
על כל אלו התמיהות וגם על רבות נוספות ננסה כאן לעמוד ולהקדים הקדמות שכולן אך דוגמאות. כל הנושאים שנעלה כאן עוסקים במושגים נפשיים עמוקים מתחום תורת הסוד ולא נותר למעיין אלא להמשיך וללכת בשבילי ההתבוננות בהם, עד כמה שיד שכלו מגעת, כדי להתקשר, לקלוט ולהפנים. הזדהות עם המשמעות הפנימית של המספרים פועלת תיקון עצום בתוך הנפש שאחר כך מתבטא כמעט בכל רגע ורגע ומשפיע על כל חיי האדם. האדם אינו מודע עד כמה הוא עסוק במספרים וחושב מספרים, מספרים של קודש ויותר מהם מספרים של חול. ככל שהאדם חדור תודעה נכונה לגבי מספרים, כך הוא אמיתי יותר בעימות שלו עם המציאות.
התבוננות
עיקרה של ההתבוננות הוא תהליך של "רצוא ושוב" בין האדם – העולם הקטן לבין מעשה בראשית ומעשה מרכבה – העולם הגדול. הכלל הוא שכל מה שמתרחש בהתהוות העולמות מתרחש גם בזעיר אנפין, בתוך נפש האדם, ואין לך דבר או תהליך נפשי פנימי שאינו מקבל את ביטויו בעולם הגדול. יש לפעמים שמתחילים להתבונן ולהתקשר לאמת על ידי דרישה וחקירה של עולמות ומזה מבינים איך המתרחש בעולמות מקביל לתופעות הנפש ויש לפעמים שמתחילים להתבונן במתרחש בתוך נפש האדם, "מבשרי אחזה אלוקה", ומזה מבינים את סוד העולמות. תמיד צריך להיות תהליך של "רצוא ושוב" בין העולמות כולם לבין הנפש הפרטית של כל אחד ואחד.
בחינת ה"רצוא" שבהתבוננות – היא השאיפה לצאת מגדר המדידה וההגבלה ולהתיחד עם מקור החיים. בחינת ה"שוב" שבהתבוננות – זאת ההמשכה ממקור החיים להחיות את הגוף מחדש.
מדוע עושים את זה? התבוננות ברמז או בצירוף או במערכת של מושגים מעמיקה את ההכרה, את הקשר הנפשי, ביני ובין המושגים האלה ובאותו הרגע אני מקשר את נפשי באמת עם האמת של המושגים האלה. כאשר ישנה מערכה אחת של מושגים שמתבוננים בהם ואפשר בכח ההתבוננות להקביל אותה למערכה שניה של מושגים, ואם ההתבוננות היא עמוקה ואמיתית – מתרחש יחוד פנימי.
יחוד פנימי הוא כח מיוחד שיש בנפש היהודי להוליד במחשבה המתגלה על ידי התבוננות עמוקה ואמיתית. אפשר להסביר ענינים אלף שנה בלי לקבל את הברקת האמת שבהם כמו שאפשר לקבלה על ידי הקבלת שני דברים יחד בכח ההתבוננות. ברגע שמתבוננים ומחברים יחד מערכות שלמות של מושגים נולדת הבנה, "אם הבנים שמחה", החודרת את הסתמיות של המציאות, מגלה אותה באור חדש לגמרי, וממילא גם מעלה אותה. הטוב שבכל דבר, האמת הנעלמת בפנימיות כל מושג בעולם, הוא נצוץ האלוקות המהוה ומחייה ומקיים אותו והוא תכלית ההתבוננות.
חשיפתה של נקודת החיות מבעד למסכי הטבע העולמי המכסים אותה, גילויה מחדש והתקשרות איתה, היא עבודת היהודי – ה"דרך חיים", הדרך להשיב את החיים.
שבעה – לשון שבועה
השורש "שבע" הוא שורש חשוב מאוד בתורה וממנו לשון שביעה ולשון שבועה וכמובן המספר שבע. המילה "שבועה" קרובה ל "שבע" אפילו יותר
מאשר ל"שובע" – ואנו ננסה לקשר את ה"שבועה" לכל מה שלמדנו על המספר שבע.
נפעל – לגבי השורש שבע, לשון שבועה, ישנה תופעה נדירה בעברית והיא שהפועל מופיע תמיד בלשון נפעל. כלומר, אין אומרים אני "שובע" אלא אני "נשבע". אין בלשון "שבועה" צורת קל אלא רק צורת נפעל וזה ודאי אומר דרשני. לכאורה, פעולת השבועה היא פעולה כמו כל פעולה אחרת במציאות, פועל יוצא, ובכל זאת הוא בא תמיד בלשון נפעל.
הכלל אומר שלשון נפעל בעברית הולך על דבר שנמשך באופן ממילא. כאשר ישנו דבר מושלם ולאחר שלמותו, ישנו עוד דבר שנמשך בתוכו באופן ממילא – זה נקרא נפעל כלומר, נמשך מעצמו באופן ממילא, באופן ספונטני כמעט.
כאשר נמשך אל האדם אור גדול מאוד, גדול שלא בערך האדם להמשיכו בכח המודעות שלו, דבר שמעל ומעבר לכוחותיו המודעים לו – נקרא הדבר "נפעל", הדבר נפעל ונעשה מעצמו – בלא שהאדם המשיך את זה בכוחות עצמו.
משביעין אותו – אדמו"ר הזקן מתחיל את ספר התניא שלו מלשון שבועה: "משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע". הוולד, לפני שנולד לעולם הזה צריך לעבור בשמים השבעה. לפני שיורדת נשמתו לעולם הזה משביעין אותו – "תהי צדיק ואל תהי רשע" ואפילו כולם אומרים לך שאתה צדיק – אל תחזיק את עצמך צדיק רק היה בעיניך כרשע. ואכן, אלו שני הפכים – מצד אחד אתה צריך להשבע להיות צדיק ולא להיות רשע, ומצד שני, תמיד לדעת שאתה נשאר בעיניך כרשע.
מה תועלת יש בשבועה שמשביעין אותו?
הנשמה שעכשיו עומדת לרדת לתוך גוף בעולם הזה, נמצאת במשבר גדול. כמו שהאם היולדת יושבת על המשבר מלמטה, כך הנשמה מלמעלה, שעומדת לרדת לתוך הגוף, נמצאת במשבר גדול מאוד – ומהי התועלת בשבועה שמשביעין אותו? כתוב בחסידות ששבועה מלשון שובע, וכשאדם "נשבע" הוא נעשה "שבע" מכוחות נפשיים נעלמים, שלא היה מודע להם קודם כלל. פתאום הוא מתמלא כוחות אדירים מעצם הנפש, שנקרא ה"איתן" שבנשמה, "תניא משביעין אותו" – תניא אותיות איתן. הכח האדיר שיש בנשמת היהודי לעמוד בנסיון נקרא "איתן", ושוב נשאלת השאלה: כיצד זוכים לקשר כח זה להארת הנשמה שיורדת להתלבש בגוף?
ישנו חבל התקשרות בין ההארת הנשמה שיורדת להתלבש בגוף לבין שורש הנשמה שלמעלה. אבל אם ח"ו האדם עבר עברות וגם הגיע למצב של כרת ח"ו, נפסק חבל ההתקשרות, והארת הנשמה שבגוף ושורשה למעלה נכרתו האחד מן השני.
כמובן שתמיד ישנה אפשרות של תשובה, אין דבר העומד בפני התשובה וכששב צריך לקשור את החבל בקשר כפול ומכופל, כמו קשר בחבל גשמי כך אם החבל הרוחני נפסק ונכרת, צריך הבעל תשובה לקשור אותו מחדש, באותו מקום שנכרת, ב"קשר כפול ומכופל" – הרבה יותר מאשר בתחילה.
אם אכן ישנו ניתוק, כריתה בין ההארה למטה והשורש למעלה, מהיכן בא הכח לקשור מחדש את חבל ההתקשרות בקשר כפול ומכופל? הנתוק הרי הוא תוצאה של התעלמות, הפנית עורף – ומהיכן תבוא לו ההתעוררות והעוצמה לשוב ולדלג מעל הפער שנוצר ולקשור מחדש את חבל ההתקשרות בקשר כפול ומכופל? מן השבועה שמשביעין אותו!
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.