הקדמה
נענועי הלולב במשך השנה כולה
חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו
מסבירים בחסידות שהארת הנשמה המתלבשת בגוף התחתון נקראת יעקב – י' עקב:
יעקב – אות י של יעקב היא הארה קטנה של נשמה שיורדת לתוך הגוף שנקרא עקב. שורש הנשמה, למעלה, נקרא "ישראל" – אותיות "לי ראש". ואם כן, ישנו י עקב למטה – ויש "לי ראש" למעלה – וישנו כביכול חבל התקשרות בין שתי הבחינות. ומהי התועלת שבשבועה? להמשיך בתוך חבל ההתקשרות הזה קשר, נעלם עוד יותר, לעצם האיתן שבנשמה.
בקשר שבין הארת הנשמה לבין שורש הנשמה – אין מודעות של השורש בתוך ההארה, ותוקף השורש אינו מתגלה בתוך ההארה אלא רק משפיע ומזין את ההארה על ידי אור פנימי. השורש מוסיף כל הזמן אור פנימי, לפי ערך ההארה, אבל אין להארה גילוי של עצם השורש.
השתלשלות – ואם כן, תכלית השבועה היא בשביל שיוכל השורש להתגלות למטה, כמו שהוא. החבל בעצמו זה קשר, אבל קשר של השתלשלות, ע"י צמצומים ומיעוטים רבים. השתלשלות מלשון – שלשלת ושרשרת – מדרגות שהולכות ומתמעטות בצמצומים רבים. כאשר הקשר קיים ישנו שפע תדיר שנשפע מן השורש, בדרך של השתלשלות והדרגה, אל הארת הנשמה המתלבשת בגוף. בקשר של השתלשלות, לא יתגלה למטה עצם שורש הנשמה כמו שהוא למעלה.
ושוב, השבועה באה כדי לפעול שובע ומילוי – "נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת הוי'". "שובע" הוא הרגשת התמלאות עצומה מהאור העצמי של השורש, שלא לפי ערך הארת הנשמה כמו שהיא תמיד נמצאת במודעות בתוך הגוף.
תשובה
ה"איתן" מתגלה בד"כ לצדיק בשעת נסיון. אברהם אבינו נקרא איתן, "אֵיתָן הָאֶזְרָחִי", והוא הצדיק העומד בעשרה נסיונות. באיזה כח אפשר לעמוד בנסיון? בכח ה"איתן" שבנשמה וממילא, בעל תשובה צריך את גילוי ה"איתן" כדי לחזור בתשובה. אם אצלו הקשר נכרת לגמרי ודאי שאין לו שום דרך להתחיל מחדש – אלא ע"י גילוי ה"איתן" שבנשמה. לכן כתוב שהצדיק זוכה למדרגת בעל תשובה – רק על ידי נסיונות. הכלל אומר: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם". רק ע"י עמידה בנסיונות יכול הצדיק לזכות למעלת ה"בעל התשובה". ואם כן, עבודת הנסיונות אצל הצדיק דומה לעבודת התשובה בזה שדורשת את גילוי עצם הנשמה – גילוי ה"איתן" שבנשמה.
עוצמה עצומה
הברכה לאברהם שיהיה לגוי עצום – קובעת שבכל אחד ואחד מישראל תהיה עוצמה, עוצמת עצם הנשמה, עוצמה של האיתן שבנשמה – שבזה נבחר ונבדל היהודי מאינו יהודי. ההרגשה הזאת של התמלאות בעוצמת האיתן שבנשמה – זאת פעולת השבועה. לכן משביעים אותו לפני שיורד לעולם הזה, עולם הנסיונות, "תהי צדיק ואל תהי רשע", ובזה ממלאים אותו בעוצמת העצם העצומה – כדי שיוכל לעמוד בנסיון.
שבועה – ושוב, השבועה באה להמשיך שובע עצום של עוצמה. כאשר האדם נשבע, הוא אמנם עושה משהו, אבל אינו מרגיש שממשיך את זה – מאחר שזה מעליו לגמרי, לא לפי ערכו כלל. הוא 'כאילו עושה' – אבל הדבר נעשה מעצמו ולכן זה בלשון נפעל. משביעים את האדם, או שהאדם נשבע ברצונו – והתוצאה היא שנפעל משהו שלא הוא פעל. נמשך דבר שלא לפי ערכו ולא לפי ערך המודעות הקודמת שלו בכלל – לא הוא פעל, ובכל זאת הוא פתאום מתמלא עוצמה עצומה.
וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ
ישנה מצוה מתרי"ג מצוות התורה – להשבע בשם ה' באמת. היום נזהרים מאד לא להשבע ולא לנדור ולכן על כל דבר שעלול להתפרש כלשון שבועה או נדר אנו אומרים "בלי נדר", וכך צריך. ובכל זאת, ישנה בתורה מצוה להשבע והיא מצות עשה השביעית שמונה הרמב"ם: "להשבע בשמו שנאמר "ובשמו תשבע".
ואם כן, ישנה מצוה להשבע – שמשמעותה הפנימית היא להגיע למדרגת השבע – מצוה להגיע למדרגת השבת. וצריך לומר שלמדרגה זאת מגיע, כמו ביום השבת, "מי שטרח בערב שבת".
מנין מצוות עשה לרמב"ם
א – מצוה ראשונה ממצוות עשה לידע שיש שם אלוה שנאמר – אנכי י"י.
ב – ליחדו שנאמר – י"י אלהינו י"י אחד.
ג – לאהבו שנאמר – ואהבת את י"י.
ד – ליראה ממנו שנאמר – את י"י אלהיך תירא.
ה – להתפלל לו שנאמר – ועבדתם את י"י אלהיכם, עבודה זו היא תפלה.
ו – לדבקה בו שנאמר – ובו תדבק.
ז – להשבע בשמו שנאמר – ובשמו תשבע.
מנין מצוות לא תעשה לרמב"ם
א – מצוה ראשונה ממצוות לא תעשה שלא לעלות במחשבה שיש שם אלוה זולתי י"י שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.
מז – שלא לתור אחר מחשבות הלב וראיית העינים שנאמר ולא תתורו
בפרשת ואתחנן נשנות תחילה עשרת הדברות ואח"כ מופיעה מצות היחוד ומצוות אהבת ה' ויראת ה': "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד: וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ... אֶת הוי' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". ושוב, מצות השבועה היא מצות עשה השביעית שמונה הרמב"ם – ובאה בתורה מיד לאחר מצות היראה. ואם כן, בפרשת ואתחנן מופיעות בסמיכות חמש מצוות מתוך "שש מצוות תמידות" שמונה הרמב"ם. המצוה השישית, מצות שמירת המחשבה, "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", מופיעה בפרשת שלח לך. ואם כן, ארבע מצוות תמידיות הן מצוות "עשה" ואילו השתיים הנותרות הן מצוות "לא תעשה".
שש מצוות תמידיות
מתוך תרי"ג מצוות התורה ישנן שש מצות תמידיות, כנגד שש מידות הלב – אותן צריך האדם לקיים תמיד. ניתן להתבונן שהאדם עומד בתוך חדר ופניו למזרח וכל אחת משש פאות החדר – היא אחת משש המצוות התמידיות. כלומר, האדם נכנס לתוך החדר, לתוך המצוות התמידיות, ואף פעם אינו יוצא ממנו. ואם כן, שש המצוות התמידיות מגדירות את המקום הרוחני של האדם – ובעצם הן מהוות מעין 'שלד' בו אחוזות ומתקיימות כל שאר מצוות התורה.
חסד – דרום גבורה – צפון
אהבה – אהבת ה' יראה – יראת ה'
תפארת – מזרח
רחמים – יחוד ה'
נצח – מעלה הוד – מטה
בטחון – אנכי ה' תמימות – לא יהיה לך
יסוד – מערב
אמת – ולא תתורו
מלכות
"אֶת הוי' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ"
"אֶת הוי' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" – מצות היראה התמידית (כנ"ל).
"וְאֹתוֹ תַעֲבֹד" – כנגד המלכות, כנגד האדם העומד בתוך ה'חדר' ועובד את ה' – "עבודה שבלב זו תפילה". עבודת התפילה היא מצוה השואפת להיות תמידית ועל זה אומר דוד המלך בספר התפילות שלו, בתהלים ק"ט, "וַאֲנִי תְפִלָּה". ובלשון המדרש: "ר' יוחנן אמר, ולואי מתפלל אדם והולך כל היום כולו". ואכן, הרמב"ם מונה את מצות התפילה כמצות עשה חמישית – מיד לאחר ארבע המצוות עשה הראשונות שכאמור, הן מצוות תמידיות.
"וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" – מצות השבועה. מצוה זו אינה שייכת לכל אחד שיבוא ויטול את השם. לא כל אחד יכול להחזיק בשם ה' על מנת לקיים מצות עשה מן התורה להשבע. רש"י מיד רוצה להזהיר אותנו ולכן אומר שרק מי שיש לו את המידות הקודמות, שלמות היראה ושלמות העבודה, רק הוא יכול להשבע בשם ה'. ומפרש רש"י: "ובשמו תשבע – אם יש בך כל המידות הללו שאתה ירא את שמו ועובד אותו אז בשמו תשבע, שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך, ואם לא, לא תשבע".
ואם כן, לצדיק, שירא את ה' בשלמות ועובד את ה' בשלמות – מותר וגם מצוה להשבע. אנחנו מסבירים שבכל פעם, כשהאדם עומד בפני נסיון או כשחוזר בתשובה, צריך הוא את העבודה הזאת של "להשבע". לא בהכרח שנשבע ממש בפיו אבל צריך את הענין הזה – להמשיך את השובע הנפשי, את העוצמה הנפשית של היהודי – את האיתן שבנשמה. בלא המשכת האיתן שבנשמה לא יעמוד בנסיון, ולא יוכל לחזור בתשובה.
כיצד הסברנו את הופעת המספר שבעה לאחר הששה?
שבעה בא לאחר שלמות מסגרת של ששה, שלמות מסגרת הטבע, כמו שכתוב בסוף יום הששי של מעשה בראשית: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". כל הבריאה היא בבחינת "טוב מאד". כל השש נגמר ויוצר מעגל מושלם וסגור המניח מקום פנוי במרכזו להתגלות השבע. ישנה שלמות של המסגרת החיצונה ואל תוך המסגרת הזו נמשך השביעי.
שבע רצון – מיד לאחר הכתוב "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד..." נכתב "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" – "לצביונם נבראו". כלומר, שמיד כשהפנימיות נכנסת, הנשמה נכנסת – אזי כל נברא ונברא מרגיש את שביעות הרצון שלו מעצמו, מרגיש את צביונו. כל נברא מרגיש שנברא לרצונו, בדיוק ע"פ הרצון האמיתי שלו, וכדברי רש"י במסכת חולין: "בדמות שבחרו להם". ואם כן, המשכת השבע אל תוך שלמות המסגרת החיצונית של השש היא היא פעולת השבועה – שממשיכה את השובע הנפשי לאדם, ממשיכה לו תוקף ועוז לקיים את שבועתו. שבועה בתורה נדרשת בד"כ כאשר ישנו ערעור על אמיתות הדבר וצריך להשבע על מנת לקיים ולאמת את הדבר. בארמית שבועה נקראת "קיימא", לשון קיום כלומר, להשבע על מנת לאשר דבר שיש כנגדו ערעור. האישור זה הקיום נגד הערעור, והשבועה היא הפועלת את קיום הדבר. אם כל מה שאמר עד עכשיו זו אמת – שלמות שש מדות הלב, כמו ששת ימי בראשית, אם הכל אמת – אזי יכול האדם להשבע על האמת הזאת. על ידי שנשבע מכניס ומחדיר מימד פנימי עוד יותר של אמת לתוך האמת הקודמת, החיצונית.
אמת
מבחינים בחסידות שלוש מדרגות של אמת:
שפת אמת – כמו שפה מסביב, מסגרת חיצוניות.
אמת – אמת בתוך המסגרת של ה"שפת אמת".
אמת לאמיתו – עצם האמת. ע"י השבועה מכניסים לתוך האמת את ה"אמת לאמיתו".
ושוב, מי יכול להשבע? זה המחזיק במדרגת השבת. הוא כבר מושלם בכל החיצוניות, הוא כבר קיים "אֶת הוי' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד" ורק חסרה לו הפנימיות. אזי, יש לו מצוה לקיים את זה "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" כלומר, להמשיך את עוצמת עצם האמת, ה"אמת לאמיתו" בתוך המסגרת הקיימת של האמת. להשבע ולהמשיך, באופן ממילא כביכול, את השבע לתוך המסגרת החיצונית של השש – זהו סוד השבועה.
פרוש נוסף – המשכה מלמעלה למטה
אחד מהפרושים מסביר ששלושת הבטויים בפסוק הם כנגד כנגד חב"ד:
אֶת הוי' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא – חכמה
וְאֹתוֹ תַעֲבֹד – בינה
וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ – דעת
ישנן שתי יראות – יראה עילאה ויראה תתאה. יראה תתאה – במלכות, ואילו יראה עילאה – ירא בשת, בטול במציאות – בחכמה. הסדר כאן הולך על פי הכלל: יראה, אהבה, אהבה, יראה – כנגד ד' אותות שם הוי'.
י – יראה עילאה – "אֶת הוי' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא", ביטול, ראיה. ביטול אמיתי – ע"י כביכול ראיית האלוקות – חכמה.
ה – אהבה – "וְאֹתוֹ תַעֲבֹד". עבודה היא ההתבוננות שבלב, "בינא ליבא ובה הלב מבין". דרישה – "בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ". עבודה – קו שמאל עולה, אש, קרבן. העבודה מושרשת בראשית קו שמאל – בינה.
ו – אהבה – "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" – כנגד הדעת. מחסד עד מלכות הן שבע מדות הלב. "וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ" – דעת, כח שחודר לתוך הלב. הדעת חודרת לתוך הלב למלא את הלב מוחין, חיות. החיות הזאת צריכה להגיע לכל מידות הלב – להחיות את המלכים שמתו בשבירת הכלים שהתחילה מן הדעת. השבועה באה לתקן את השבירה בשורשה.
שבירת הכלים התחילה מהדעת, וכן גם חטא אדם הראשון – הוא חטא עץ הדעת. ולכן, התיקון הוא "מיניה וביה" – התקשרות הדעת באלוקות. שבירת הדעת פרושה שאדם מתקשר להרגשת עצמו כלומר, מרגיש את עצמו במקום להרגיש את ה'. התקשרות היא: 'מה אתה מרגיש באופן טבעי' וכאשר האדם הוא בעל 'מודעות עצמית', ומסתובב כל היום מלא מהרגשת עצמו – הרי זאת שבירת הדעת.
ואם כן, שבירת הדעת היא תוצאת שבירת הכלים ויותר מזה – תוצאת חטא אכילת עץ הדעת. וכאמור, תיקון הדעת זאת התקשרות עם ה' – כך שבאופן טבעי הוא חי כל הזמן עם ה', "חַי הוי'". תודעה הזאת צריכה לחדור את כל שבע כוחות נפשו, את כל מה שנשבר ועד המלכות.
ה – יראה תתאה – מלכות.
עולה מכאן שהביטוי "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" – אומר שצריך להמשיך מהדעת לתוך כל כוחות הנפש, לתוך כל מידות הלב ועד למלכות. וממילא, פרוש זה, שכנגד חב"ד, מדבר בהמשכה מלמעלה למטה.
פרוש נוסף – עבודה מלמטה למעלה
פרוש נוסף לפסוק זה מדבר בעבודה מלמטה למעלה. "אֶת הוי' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" – ע"פ פשט, הפסוק מדבר בשלוש מדרגות מלמטה למעלה וזה מה שמדגיש רש"י בפרושו. רש"י אומר שרק כאשר האדם מושלם ביראה ובעבודה, אזי מותר לו, ומצוה לו להשבע. וכל עוד שאינו מושלם ביראה ובעבודה – אסור לו להשבע.
"אֶת הוי' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" – אמרנו קודם ששורש היראה בחכמה – וממנה נעלה למעלה. "וְאֹתוֹ תַעֲבֹד" – אמרנו שעבודה היא בלב ויש בעבודת הלב שני ממדים:
חיצוניות הלב – חיצוניות הלב קשורה עם התבוננות. ע"י עבודת ההתבוננות מולידים מידות של אהבה ויראת ה' בחיצוניות הלב. לכן אפילו ההתבוננות בעצמה עדיין מתיחסת לחיצוניות הלב – כך מוסבר בתניא.
פנימיות הלב – נקראת בלשון הזהר "רעותא דליבא", הנקודה הפנימית של הרצון שבלב. רבי נחמן קורא לזה "הגעגועים העצמיים" של היהודי להקב"ה. פנימיות הלב זה הכח המניע כל דרישה – "בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ". למה דורשים? בגלל שיש רצון פנימי, געגועים פנימיים שמניעים את הדרישה. ואם כן, ה"רעותא דליבא" – רצון הלב, שייך לכתר ולכן לפי פרוש זה – עבודת ה' זאת מדרגה יותר גבוהה מיראת ה'. ושוב, יראת ה' זאת חכמה, ראיה, ואילו עבודת ה' צריכה לבוא ממקום גבוה יותר, מהכתר, מה"רעותא דליבא".
שני הפרושים קשורים זה בזה – ואכן, ההתבוננות, שהיא למטה מהחכמה – באמת תלויה ב"רעותא דליבא" שלמעלה מן החכמה.
פרצופים
ואם כן, הגענו לכתר, מה יכול להיות יותר גבוה מן הכתר? ע"פ כתבי האריז"ל יש בכל עולם ששה פרצופים – כאשר בכתר בעצמו שני פרצופים:
כתר – עתיק יומין
אריך אנפין
חכמה – אבא
בינה – אמא
מידות הלב – זעיר אנפין
מלכות – נוקבא דזעיר אנפין
מכאן נוכל להבין יותר בעומק מהם היחסים כאן בין שש לשבע. בפשטות מדברים בקבלה על שש קצוות, מידות הלב, הטבע – כמו ששת ימי בראשית, ואחר כך המדרגה השביעית, התחתונה, היא המלכות. הפרוש היותר עמוק שהוא גם פרוש כללי – שהששה הם כל פרצופי עולם שלם.
פרצוף – פרצוף, הוא "שעור קומה" שלם, אישיות בפני עצמה, שמתיחד עם פרצוף השני. פרצוף זה כמו להבדיל, אדם – וכידוע, יש אדם תחתון ויש אדם עליון. כשמדובר על ספירות הרי הכונה היא שכביכול בתוך אדם אחד נמצאות כל הספירות. האריז"ל אומר שהספירות בעולם מסוים זה לא רק 'אדם אחד' אלא יש שם ששה לפחות. ואם כן, שורש הפרצופים הן הספירות, אבל ברגע שזה מתפתח להיות פרצוף – אזי הוא בעצמו כולל את כל הספירות.
עתיק ואריך – כאמור, מה שהיה קודם רק ספירת הכתר, התפתח להיות שני פרצופים, עתיק יומין ואריך אנפין, כאשר כל אחד כולל את כל הספירות – לפי ערכו של אותו פרצוף.
אבא – נקודת החכמה מתפתחת להיות פרצוף שלם שנקרא "אבא".
אמא – נקודת הבינה מתפתחת להיות פרצוף שלם שנקרא "אמא".
ז"א – כל שש מידות הלב מתחברות יחד להיות פרצוף "זעיר אנפין".
נוקבא – המלכות מתפתחת להיות פרצוף "נוקבא דזעיר אנפין".
ששת הפרצופים שבכל עולם הם כמו שלשה דורות. חז"ל מסבירים שישנם שלושה דורות בעולם שלם ולכן רחמי הסב עדיין על נכדיו אבל לגבי הנינים – זה כבר מתחיל להיות עולם אחר לגמרי, ובמודע אין כבר כל כך קשר.
כאמור, ששה הפרצופים זה עולם שלם – ומה תהיה לפי זה מדרגת השבע?
"אֶת הוי' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ"
תשבע הולך כאן עם שמו – מה זה שמו? שמו בדרך כלל זאת מלכות. קודם הסברנו מדרגה זו של "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" בדעת – ומהו, אם כן, שורש הדעת? לגבי עולם האצילות זו מלכות דא"ק.
מלכות דאין סוף – מכיון שהכל לפי ערכין, יחסי, יוצא שהמדרגה השביעית היא המלכות של העולם שמעל – מלכות דאין סוף ביחס לכל המודעות של אותו עולם שאתה חי בו. ושוב, המלכות שלמעלה מאותו עולם, יחסי לאותו עולם, זו מלכות דאין סוף. זה מה שאמרנו קודם, לגבי האיתן שבנשמה, ששבע זה שובע של עוצמה שלגמרי אין סופי ביחס לכל המודעות הקודמת.
כך מסבירים גם לגבי השבת, שע"פ פשט, היא "מעין עולם הבא". בשבת ישנה הרגשה שכל זה אינו שייך לעולם שלי כלל. מתגלה לי משהו בשבת שלא מן העולם הזה בכלל. שבת זה שבע ושבע זו מלכות – מלכות של עולם שלמעלה ממני לגמרי.
כאשר המלכות של העולם שלמעלה לגמרי מתקשרת עם ראשית העולם שלי – זה נקרא בקבלה רדל"א – "רישא דלא איתידע", ובנפש זו אמונה, אמונה פשוטה. אנחנו תמיד מפרשים שאמונה זה הראש הראשון משלושת הראשים שבכתר: אמונה, תענוג, רצון:
אמונה – רדל"א – "רישא דלא אתידע".
תענוג – עתיק יומין – "רישא דאין".
רצון – אריך אנפין – "רישא דאריך".
אמונה – הארת מלכות דא"ק כמו שהיא מתגלה בפנימיות עתיק דאצילות (רדל"א) – זו האמונה, ולכן האמונה היא הטבעת שמקשרת בין שני עולמות – בין עולם עליון לעולם שלמטה ממנו. ואם כן, בפרוש מלמטה למעלה בו אנו עוסקים – הביטוי "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" – הוא שמו במדרגה יותר גבוהה. כאשר המלכות הזאת מתגלה בפנימיות הכתר של העולם שלי, העולם שהייתי בו עד עכשיו, זה מאיר אצלי את האמונה הפשוטה – וזהו סוד האיתן שבנשמה. זה מה שנתגלה לאברהם אבינו – מלכות דאין סוף , סוד האמונה.
אמונה מתקשרת עם דעת, אף על פי שלכאורה הם שני הפכים – דוקא היא הנותנת, שאמונה היא שורש הדעת. כל פעם הופכת האמונה להיות דעת ואזי האמונה בעצמה עולה למדרגה עוד יותר גבוהה ונעלמת. הרמז החשבוני אומר: אמונה דעת = כ"ד בריבוע, שלמות של ריבוע.
ובשמו תשבע – ואם כן, לפי הפרוש כאן, "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" – זה מלכות דאין סוף שמאירה בפנימיות עתיק דאצילות, ומשם נותנת כח בדעת הנעלמת לחדור לתוך כל שבע המידות התחתונות של אותו עולם (שכאן הוא עולם האצילות).
נחזור: אנו מסבירים פסוק זה כדי לעמוד על טיבו של המספר שבעה. שבעה זה כח השבועה – לגלות את השבע, לגלות עולם הבא, לגלות עולם שעדיין אינו העולם שלי. כתוב בזהר שתלמיד חכם נמצא כל הזמן במדרגת "שבת", ולפי ההסבר שלנו כאן – הוא כל הזמן ראוי להשבע. ושוב, התלמיד חכם הוא זה המקיים בשלמות "אֶת הוי' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד" – וממילא יכול בכל רגע להשבע – "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". שלוש המדרגות, מלמטה למעלה, בפסוק הן:
יראה עילאה – חכמה
רעותא דליבא – כתר, שורש הבינה
אמונה – האמונה באה מהמלכות של העולם העליון, שורש הדעת.
מה צריכה לפעול הדעת? הדעת צריכה לחדור לתוך הלב ולהחיות את מיתת הלב. קודם, הלב מת, וצריך להחיות אותו – תחיית המתים. תחיית המתים מתחוללת על ידי תיקון הדעת ותיקון הדעת ע"י אמונה. זאת פעולת השבועה.
ושוב, "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" – כנגד הדעת. מחסד עד מלכות הן שבע מדות הלב. "וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ" – דעת, כח שחודר לתוך הלב. הדעת חודרת לתוך הלב למלא את הלב מוחין, חיות. החיות הזאת צריכה להגיע לכל מידות הלב – להחיות את המלכים שמתו בשבירת הכלים שהתחילה מן הדעת. השבועה באה לתקן את השבירה בשורשה. עד כאן דיברנו על שבועה ושובע – לשון שבעה.
נסביר עוד כמה ענינים שמהם מתגלה קצת מהמיוחד שבמספר שבעה.
רוב ורוב ניכר
לדבר שבקדושה צריכים מנין יהודים, עשרה יהודים, "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בשביל קדושה צריך להיות עדה, מנין יהודים. כאשר רוצים להתפלל ונמצאים כאן ששה יהודים שלא התפללו עדיין וארבעה שכבר התפללו – ניתן לקיים את התפילה במניין – הששה יתפללו והארבעה יהיו נוכחים. אם ישנו רוב חייבים, ששה ביחס לעשרה, זה מספיק בשביל לקיים את הדבר שבקדושה.
ישנם ענינים שלגביהם רוב אינו מספיק וצריך שיהיו "רוב ניכר" של חייבים, כלומר שבעה חייבים ביחס לעשרה. למשל כדי לברך שבע ברכות את החתן והכלה צריכים לפחות "רוב ניכר". צריך לאכול סעודה ולברך במנין ולא די אם ששה מתוך עשרת הנוכחים אכלו (נטלו ידים על הפת) – אלא צריך לפחות שבעה שאכלו.
ישנן בהלכה שתי מדרגות ב"רוב":
רוב – ארבעה מצטרפים לששה החייבים להוות מנין, ואזי הארבעה נכנע וטפל לשש, אבל לא נכלל ומתבטל לגמרי – מצטרפים אבל לא מתבטלים.
רוב ניכר – השלושה שמצטרפים לשבעת החייבים – לגמרי נשאבים כביכול ונכללים ומתבטלים בתוך השבעה. ברגע שישנם שבעה, רוב ניכר, כל העשרה נכללים בתוך השבעה.
מה ההבדל ע"פ חשבון, בין שש לשבע ביחס לעשר?
שישה זה יותר מחצי, אבל עוד לא הגיע לשני שליש. איך נכתוב שני שליש בשיטה עשרונית? 0.6666 = 2/3. אם נרצה לעגל את השבר העשרוני נכתוב את השני שליש: 0.7 = 2/3. 0.7 זה יותר משני שליש אבל זו השלמות של ה"שני שליש".
היחס הזה של שליש ושני שליש לגבי השלם הוא המושג "שלם וחצי" – כאשר השני שליש זה השלם ביחס לשליש. עולה מכאן שהשבע לגבי העשר הוא השלם, ואפילו קצת יותר משלם, והחצי שנשאר מתבטל בו לגמרי. ושוב, אם עשר הוא ה"שלם וחצי" – שבע הוא מעט יתר מהשלם.
נראה יחסים אלו כתופעה חשבונית:
מסביר המקובל רבי אברהם אבולעפיא:
סכום כל המספרים מאחד ועד שבע עולה 28 (שבע במשולש).
סכום שאר המספרים: 8 9 10 עולה 27. ובסה"כ, 28 ﬩ 27 = 55.
סה"כ סכום עשרת המספרים הראשונים (עשר במשולש) הוא 55 = הכל. ואם כן, לגבי סכום כל המספרים מאחד ועד עשרה (55) – סכום כל המספרים עד שבעה (28) – הוא קצת יותר מחצי המספר 55. 28 הוא גם הנקודה האמצעית של 55, וכאמור מגיעים לˉ28 ע"י שמחברים את כל המספרים מאחד ועד שבעה.
תופעה יחידנית נוספת לגבי היחס של של 7 ביחס ל 10 היא:
כפל כל המספרים מ1 ועד 6 (6 עצרת) עולה 720 – וכן כפל כל המספרים מˉ8 ועד 10 עולה גם הוא 720 – והמספר שבעה הוא כאן לשון המאזנים.
כל השביעין חביבין
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.