התעוררות אהבה תמידית

"מ

נהג ישראל תורה" (בחלק מתפוצות ישראל) שהכלה מקיפה את החתן תחת החופה שבע פעמים.

רמז למנהג זה ניתן למצוא בפסוק "סביב שמֹנה עשר אלף ושם העיר מיום הוי' שָמָה"[קטז]. פסוק זו מופיע בסיום חזון הבית השלישי והמשולש, בסוד "שלשה שותפין הן באדם"[קיז], והוא החותם את כל ספר יחזקאל – נביא המרכבה, שסודו הרכבה וזיווג, ושמו יחזקאל עולה בגימטריא יוסף (יסוד דכורא) וציון (יסוד נוקבא).

"סביב שמֹנה עשר אלף" רומז להקפות הכלה סביב אלוף נעוריה, המקיים בעצמו כעת "בן שמונה עשרה לחופה"[קיח]. מתוך הקפות אלו זוכים החתן והכלה לכך שעירם – במובן של התעוררותם – תהיה בבחינת "הוי' שמה". "הוי' שמה" הוא גילוי מובהק של "שכינה ביניהם"[קיט] – גילוי התלוי באש הקדש של התעוררות האהבה המאירה והלוהטת של בני הזוג.

[בספר דניאל, בחלקו הכתוב בלשון ארמית, מצאנו את המלה "עיר" במובן של התעוררות: "עיר וקדיש מן שמיא נחִת"[קכ]. דורשי רשומות דרשו פסוק זה על לידת מורנו הבעל שם טוב בשנת נחת. תלמידי הבעל שם טוב אמרו שכל התעוררות תשובה ועבודת ה' עד ביאת המשיח היא מכחו של הבעל שם טוב. כך יש לומר כי ביום החתונה – וכן בכל עת זיווג – על בני הזוג לזכור את מורנו הבעל שם טוב ולקבל ממנו את הכח של "עיר וקדיש", התעוררות אש קדש היורדת מן השמים (עד למצב בו בית המקדש כולו יורד משמים ושורה בבית בני הזוג).]

הרמב"ם פוסק כי קדושת העיר – קדושת ירושלים והמקדש – קיימת לדורות[קכא]. על בני הזוג לקיים בכל עת את התעוררותם הפנימית זה לזו וזו לזה. אף על פי ש"'אני ישנה'[קכב] בגלותא"[קכג], בכל זאת "ולבי ער"ז – גם כאשר האשה אסורה על בעלה (ואזי "ומפני חטאינו [הגורמים לטומאת הנדה] גלינו [– נדדנו] מארצנו"[קכד]), בכל זאת חבויה הערנות בלב. ערנות הלב היא גילוי ה' – "צור לבבי"[קכה] – ועל כן "ושם העיר מיום הוי' שמה".[קכו]

"נקבה תסובב גבר"

א

סמכתא למנהג לפיו מסובבת הכלה את החתן שבע פעמים בעמדו תחת החופה נמצאת בפסוק "נקבה תסובב גבר"[קכז].

באמת, סיבוב הכלה סביב החתן ממשיך בכל ימי חייהם. על סיבוב תמידי זה נאמר "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה"[קכח]. האשה היא חומת מגן התוחמת את האיש – תחום זה שומר ואף מגביל את האיש באוירה מסוימת מחד, ומאידך מאפשר לו לממש את כחותיו הרבים במציאות. דווקא הגבלת האשה מאפשרת לאיש לפעול בארץ-במציאות תוך המשכת הבלי-גבול בתוך גבול.

זהו סוד הבטחת השי"ת לרחל אמנו "ושבו בנים לגבולם"[קכט] האמור באיש ישראל השב לארץ ישראל ופוקד אותה – "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך"[קל] (פקידת הארץ היא בקיום כל תריג מצוות התורה בתוכה; תריג = חתן על כלה). והרמז: "[כי ברא הוי' חדשה בארץ] נקבה תסובב גבר" עולה בגימטריא ארץ ישראל.

בהקשר רחב יותר, הקפת הנקבה את הגבר היא הקפת נשמות ישראל (הכלה, ביחס לה') את התורה שניתנה "מפי הגבורה" (והרי היא בבחינת גבר תקיף). ה' אמר למשה קודם מתן תורה "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל"[קלא], ופירשו חז"ל: "'לבית יעקב' אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה, 'ותגיד לבני ישראל' עונשים ודקדוקין פרש לזכרים, דברים קשים כגידים"[קלב]. היחס בין התורה לנשמות ישראל הוא כיחס בין הזכרים לנקבות. כאשר נשמות ישראל מקיפות את התורה הן פועלות בדיניה ודקדוקיה המתקה וריכוך, ו"דברים קשים כגידים" יכולים להאמר בתקיפות הראויה גם ב"לשון רכה" (בסוד "אורות דתהו בכלים דתיקון").

אם כן, באופן פרדוכסלי, כשנשמות ישראל מקיפות את התורה ככלה את חתנה הן משפיעות עליה, ואזי התורה נתפסת ככלה-מקבלת ביחס אליהן. בגמרא נלמד שישראל משפיעים בתורה (והיא כאשה מאורסה להם) מהפסוק "מורשה קהלת יעקב"[קלג] – "אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורסה'"[קלד]. המלה "מורשה" מופיעה רק עוד פעם אחת בתורה, בפסוק "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אֹתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אֹתה לכם מורשה"[קלה]. לפי זה, יש קשר פנימי ועצמי בין שלמות ירושת הארץ לשלמות ירושת התורה: בתורת חו"ל הלומד מקבל מהתורה את קדושתה ומושפע ממנה. רק בתורת ארץ ישראל זוכה הלומד להשפיע בתורה, בבחינת "נקבה תסובב גבר" העולה בגימטריא ארץ ישראל, כנ"ל, ועל כן "אין תורה כתורת ארץ ישראל"[קלו].

מכך ניתן ללמוד גם ביחס להקפת הכלה את חתנה, כי בנוסף לכך שהכלה שומרת על חתנה כחומה בצורה – ובכך מאפשרת לו לנתב את כחותיו למציאות באופן הטוב ביותר – הרי בעת ההקפות הכלה גם משפיעה על החתן. בהקפות ממשיכה הכלה שבעה אורות מקיפים המרככים את כחות התהו של החתן, ומעצבים אותם מחדש כך שכל תוקפם יבוטא באופן המרוכך והמיטיב ביותר עם המציאות. בפעולת השפעה זו על החתן נדרשת הכלה להמשיך בכל ימי חייהם.[קלז]

לפום צערא אגרא

ב

כל חתונה יש גם ממד של צער לחתן ולכלה, עליהם מוטל, לכאורה, לעזוב את העיסוק בהתפתחות עצמית פנימית לטובת עיסוק במציאות החיצונית.

על החתן והכלה להעלים את הפנימיות לצורך גילוי החיצוניות. כך בבנין הבית, הדורש מאמץ בתחום המעשי-חיצוני של העולם. כך גם בעצם הקשר בין בני הזוג, הדורש מהם לפנות מהתחום הפנימי של כל אחד מהם לתחום החיצוני יחסית, שבו הם יכולים לפגוש זה את זו בראשית נישואיהם. רק בהמשך נישואיהם יזכו החתן והכלה לבוא לחדרים הפנימיים שבלבם ולבנות לעצמם את קדש הקדשים המשותף. צער החתן נובע מכך שעליו לעזוב את ענג לימוד התורה הפנימי לטובת תיקון המציאות החיצונית, ואילו הכלה מתוסכלת מכך שדווקא כעת, לאחר שהכירה את החתן ונחשפה לעולם פנימי-רוחני החדש לה, עליה לפנות לעניני הבית הגשמיים.

כדי להפיג את צערם, מצוה לשמח את החתן והכלה עד שיקוים בהם "לפום צערא אגרא"[קלח] – עד שיעלו מתוך ה"בירא עמיקתא" של הצער ל"איגרא רמה" של שמחה רבה.

את החתן ואת הכלה משמחים באופן שונה: לפני החתן אומרים דברי בדחנות, שעל אף שהם נאמרים בפקחות רבה הרי כל כולם דברי שטות והבל, ולפני הכלה רוקדים ומכרכרים בכל עוז, באופן של "שטות דקדושה"[קלט].

לכאורה, ניתן היה לצפות שדווקא את הכלה – שכחה בדיבור – ישמחו בדברי בדחנות, ואת החתן – שדרכו להשתטות במעשה בפועל – ישמחו בריקודי שטות. אך האמת היא שאת כל אחד מבני הזוג צריכים לשמח דווקא בענין האופייני לזולתו, על מנת להכינו כדבעי לנישואין. את החתן מכינים בדיבורי ההבל לקראת אופי הכלה (וד"ל), ואת הכלה מכינים בהשתטות המעשית לקראת אופי החתן (וד"ל). בעומק, הכנות אלו חושפות בחתן גם ממד נשי, הנהנה מדיבורי הבל, ובכלה גם ממד גברי, הנהנה להשתטות ומתעורר לרקוד. כך מאפשרות להם ההכנות להתכלל ולהנשא זה לזו וזו לזה כדבעי.

שמחת חתן וכלה – המלמדת אותם להנות בקדושה גם מהבלי העולם – מגלה להם כי ישנו ממד עמוק בו ניתן להפיק שמחה וצחוק אלקיים מהעולם הזה, כאשר עוסקים בו כדבעי ומעלים ממנו ניצוצות של קדושה. ובעומק, השמחה היא המאפשרת לחתן ולכלה 'להחזיק ראש' ולשמור גם על עולמם הפנימי בעת העיסוק בחיצוניות. על החתן והכלה לחבר את הפנימיות והחיצוניות – לבנות לעצמם עולם פנימי משותף ולהעלות את חיצוניות העולם לקדש – על ידי שמחה רבה (הכוללת בדחנות והשתטות). בלשון הקבלה, דווקא ההבל הקדוש הוא המייחד את הקול (סוד החתן) עם הדבור (סוד הכלה) – יחוד הפנימיות עם החיצוניות – ומאפשר את עבודת היחודים[קמ] שתכליתה הגילוי כי "שכינה ביניהם"[קמא] ו"שכינה בכל מקום"[קמב]. והרמז: הבל קול דבור עולה בגימטריא שכינה.[קמג]

שמירת הברית בריקוד ושמחה

ב

גמרא[קמד] מובאים כמה סיפורים של ריקוד עם מספר חפצים – סכינים, אבוקות אש, כוסות יין וביצים – בעתות שמחה. ריקודים מעין אלו שייכים גם לשמחת החתונה, בדוגמת המסופר על רב שמואל בר רב יצחק שהיה "מרקד אתלת" בחתונות[קמה].

הפלא בריקוד שכזה הוא היכולת לרקוד בלי לאבד טפה מהדעת והערנות, וכשמדובר בכוסות יין, גם בלי לאבד טפת נוזל. הכח שלא לאבד טפה הוא שמירת הברית לה זקוק החתן בזיווג עם כלתו – כח ריכוז השומר לבל תאבד טפת זרע אחת לבטלה (ומתוך כך יזכו החתן והכלה לטף רב).

מקדמת דנא היה מנהג ישראל שבסוף החתונה רקדו גדולי ישראל עם הכלה – כשהם אוחזים במטפחת הנתונה בידה – וריקוד קדוש זה נקרא "מצוה טאנץ" (– ריקוד מצוה). עיקר ה"מצוה טאנץ" הוא לפני הכלה, והצדיק הרוקד מנחיל בריקוד זה כח לכלה לצאת ממקומה ולעלות בריקוד לקראת חתנה. אכן, הצדיק הוא גם שלוחו של החתן – שעליו מוטלת מצות "ושִמח את אשתו"[קמו] – ובריקודו עם הכלה הוא מלמד את החתן כיצד להתנהג וממשיך לו דעת שלמה לצורך זיווגו עם כלתו. בקבלת החתן את כחו מן הצדיק, הרוקד בתכלית הריכוז והטהרה לפני הכלה, מתגלה כי באמת "שלוחו של אדם כמותו"[קמז] (וכח השליח נמצא גם במשלח), וכי גם החתן מסוגל להתייחד עם כלתו ללא שיאבד טפה.

דווקא על ידי "ריקוד המצוה" זוכים לכח הריכוז הדרוש. היכולת להגיע לתיאום מלא בין הדעת הפנימית לתפקוד החיצוני – שהיא היכולת לה זקוקים בריקוד עם חפצים רבים – תלויה בכח השמחה. כאשר משמח הצדיק הרוקד את החתן ואת הכלה הוא מזכה אותם בכחות עילאיים לשמירת ברית הנישואין, לבל יאבדו טפה (= מזל טוב) משמחת ההתקשרות ביניהם.[קמח]

בלי גבול בגבול

ב

גמרא[קמט] מובאות שלש דעות לגבי שבח הכלה בעת הריקוד לפניה: דעת בית שמאי היא שיש לשבח את הכלה "כמות שהיא", דעת בית הלל היא שיש לשבח כל כלה כ"כלה נאה וחסודה", ואילו בארץ ישראל נהגו לשיר לפני הכלה "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן".

והנה, שם מסופר כי רב שמואל בר רב יצחק היה "מרקד אתלת" לפני הכלה. רש"י פירש כי רב שמואל בר רב יצחק רקד לפני הכלה עם שלשה בדי הדס. אך מכיון שהגמרא לא ציינה בפירוש כי ה"תלת" היו שלשה בדי הדס דווקא, ניתן לומר כי "אתלת" (שפירושו "עם שלשה") רומז גם לשלישיות נוספות. היות שבסוגיה זו עצמה מופיעה שלישית הדעות הנ"ל, מתבקש לדרוש כי רב שמואל בר רב יצחק בריקודו "אתלת" נהג באופן פלאי ככל שלש הדעות הללו יחד. בשל חוסר היכולת לבטא בפה הנהגה פרדוקסלית זו (והרמז: אתלת עולה בגימטריא נמנע הנמנעות) לא ציינה הגמרא בפירוש מה אמר רב שמואל בר רב יצחק תוך כדי ריקודו לפני הכלה.

בשכר הנהגתו האמורה זכה רב שמואל בר רב יצחק שבשעת לוויתו הפסיק עמוד אש בין מטתו לבין הקהל. בימי חייו של רב שמואל בר רב יצחק ביקר רבי זירא את הנהגתו הנ"ל, שנראתה לו כלא מכובדת דיה לרב חשוב בישראל, אך לאחר שראה בהלוויתו את מתן שכרו מן השמים שב לשבח אותו על הנהגתו. שבח זה מופיע בגמרא בשלשה לשונות – "אהני ליה שוטיה לסבא" (הועיל לו שוטו, שוט ההדס, לסבא), "אהני לי שטותיה לסבא" (הועילה לו שטותו לסבא), "אהני ליה שיטתיה לסבא" (הועילה לו שיטתו לסבא). גם שלשת לשונות אלו מקבילים לשלש השיטות הנ"ל: שיטת בית שמאי הקפדנית – העלולה אף לפגוע בבריות – היא "שוט" מצליף. שיטת בית הלל – המתעלמת מהמציאות – היא "שטות". שיטת ארץ ישראל – הבוחנת את הכלה "כמות שהיא", ללא כחל שרק ופירכוס, ועם זאת משבחת אותה כ"יעלת חן" נאה וחסודה – משלבת את שתי השיטות הראשונות לכלל "שיטה" אחת מאוזנת.

כיצד ניתן לחבר את כל השיטות יחד? הפתגם החסידי אומר כי 'מתנגד' הוא גבול, חסיד הוא בלי-גבול ואילו רבי הוא בלי-גבול בגבול. לפי זה, ה"שוט" של בית שמאי הוא ראית ה'מתנגד' את המציאות המוגבלת (בארמית 'מתנגד' היינו מי שמלקה את עצמו, לרמז כי מקורו של ה"שוט" שמניפים בית שמאי על המציאות הוא בעבודה הפנימית של חשבון נפש ובקורת עצמית נוקבת בהם בוחנים בית שמאי את עצמם, עוד לפני שהם דנים את המציאות שחוצה להם), ה"שטות" של בית הלל היא דרך החסיד שאינו מוגבל כלל במציאות הנראית לעין, ואילו ה"שיטה" של ארץ ישראל היא דרך הרבי המחדיר את האור הבלתי מוגבל ("כלה נאה וחסודה") למציאות המוגבלת ("כלה כמות שהיא") ומחברם כאחד. על שיטת ארץ ישראל נאמר "כל רבי מארץ ישראל"[קנ].[קנא]

לרקוד על כל החתונות

ע

ל רב שמואל בר רב יצחק נאמר כי היה "מרקד אתלת"[קנב] לפני הכלה. על פי הביטוי המקובל "לרקוד על שתי חתונות", "מרקד אתרי", יש לומר כי "מרקד אתלת" היינו "לרקוד על שלש חתונות".

מכאן נלמד כוונה השוה לכל נפש בעת הריקוד בחתונה. על הרוקד לכוון כי בעצם הוא משתתף בו זמנית בשלש חתונות, ועליו "לרקוד על כל החתונות" יחד בכל עוז: החתונה הראשונה היא חתונת החתן והכלה בגשמיות. החתונה השניה היא חתונת שרשי נשמות החתן והכלה. החתונה השלישית היא ה'חתונה' בין החתונה הגשמית לחתונת שרשי הנשמות.

ובמונחי הקבלה: החתונה הראשונה היא בסוד "יחודא תתאה" – יחוד אותיות וה שבשם הוי' ב"ה. יחוד זה מכונה "יחוד גופני", ועליו נאמר "שנהנה גוף מן הגוף"[קנג]. החתונה השניה היא בסוד "יחודא עילאה" – יחוד אותיות יה שבשם הוי' ב"ה. זהו יחוד רוחני המכונה "יחוד נשיקין", ועליו נאמר בתחילת שיר השירים "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דֹדיך מיין"[קנד]. החתונה השלישית היא בעצם 'החתונה הגדולה' של "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – סוד "ליחדא שם יה ב-וה ביחודא שלים", הנעשה "בשם כל ישראל" – משום שלחיבור היחוד הגשמי והיחוד הרוחני דרוש גילוי העצמות ממש ("על ידי ההוא טמיר ונעלם"), ועצמותו יתברך שורה "בשם כל ישראל" דווקא.

שלש חתונות אלו, שעל שלשתן צריך לרקוד ולשלשתן צריך לכוון בכל שמחת חתן וכלה, הן כנגד ג בתי המקדש: גילוי השכינה בבית ראשון היה בסוד יחוד יה, גילוי השכינה בבית שני היה בסוד יחוד וה, וגילוי השכינה בבית שלישי יהיה הגילוי השלם (כאשר, אחר הכרתת זרע עמלק על ידי מלך המשיח, יהיו השם שלם והכסא שלם[קנה]) של "ליחדא שם יה ב-וה ביחודא שלים בשם כל ישראל", שענינו גילוי עצמות ה' ממש.[קנו]

ענג, הנאה ושמחה

ב

כללות, ניתן לחלק את טקס החתונה לשלשה חלקים – החתונה פותחת בחופה, אחר כך משתתפים המוזמנים בסעודת מצוה, והחלק העיקרי השלישי הוא ריקודי השמחה בהם משמחים את החתן והכלה בפועל ממש. על המשתתפים בחתונה להוות חלק פעיל בכל אחד מחלקי החתונה, כאשר על ידי כוונה נכונה יועילו הדברים למשך כל חיי הזוג:

בזמן החופה מתגלה בעיקר יחוד שרשי הנשמות של האיש והאשה – יחוד יה, עליו נאמר "זכו שכינה ביניהם"[קנז]. אז מורגש ענג הנשמות בשרשן, כפי שנמשכו בסוד עדן-נהר-גן עד למקום יחודן "בגן עדן מקדם"[קנח]. ענג החופה חופף על בני הזוג כל ימי חייהם כאמונה ותחושה כי בשרשם הם אחד ממש. זכרון אמונה זו מחיה את ענג הקשר הרוחני בין בני הזוג, ובעת הצורך גם ממשיך כח משרשי הנשמות להתגבר על כל משבר ופירוד מדומה.

בזמן הסעודה, שענינה הנאת הגוף בגשמיות, צריכים הסועדים לכוון לחתונה הגשמית של בני הזוג, ל"יחוד הגופני" של אותיות וה שבשם. בלשון חז"ל, "כל הנהנה מסעודת חתן וכלה"[קנט] צריך לכוון לכך שהם יזכו ל"נהנה גוף מן הגוף"[קס] בקדושה ובטהרה. דבר זה בולט במיוחד אצל הנוהגים שבזמן הסעודה נמצאים החתן והכלה בחדר יחוד. הכניסה לחדר יחוד מבטאת כי מעתה ואילך יכולים החתן והכלה להתיחד גם בגשמיות, ואזי גם על הסועדים לכוון לחתונה זו. בתנ"ך האכילה היא דימוי הרומז ליחוד הגופני של איש ואשה[קסא]. כוונה זו באכילת סעודת החתונה ממשיכה על כל זיווגי בני הזוג בעתיד את דימוי האכילה. זו שמירת הזיווג מלהיות 'פגישה בלתי מחיבת' בין שני גופים (דבר שיש בו משום בעילת זנות), והפיכתו ליחוד שלם וקבוע בו 'נאכלים'-מתכללים החתן והכלה זה בזו וזו בזה, כאשר כל אחד נבלע כ"עצם מעצמי ובשר מבשרי"[קסב] בזולתו. תכלית התכללות זו היא הפיכת החתן והכלה ל"בשר אחד"[קסג] בלידת זרעא חייא וקיימא, ולכך בעיקר צריכים לכוון הסועדים.

בזמן הריקודים שאחרי הסעודה, צריכים הרוקדים לכוון לחתונה השלישית (הכוללת בעצם את כל שלש החתונות), כאשר תכלית הריקודים היא "ליחדא שם יה ב-וה ביחודא שלים בשם כל ישראל". בריקודים יש לקפוץ בשמחה גדולה למרומי החתונה העליונה ולהורידה מטה מטה לחתונה התחתונה – בריקוד מגיעה שמחת הנפש העליונה עד לרגלים הגשמיות בהן רוקדים ומפזזים. הריקוד "המשמח חתן וכלה" צריך שישרה את השראתו על כל חיי החתן והכלה, שידעו תמיד לרקד בשמחה בין הקשר הרוחני לקשר הגשמי שביניהם ולקשור אותם בשלמות (קישור זה של רוחניות וגשמיות הוא "סוד הוי' ליראיו"[קסד], העולה בגימטריא שמחה).