מיחסי אחור באחור
ליחסי פנים בפנים

כ

אשר באים לסייע בבעיות שנוצרות בחיי הנישואין, עוד לפני ההתיחסות לפרטי הבעיה, יש להסב את דעת בני הזוג לשרש הכללי של הבעיה.

רובן ככולן של הבעיות בחיי הנישואין נובעות מכך שבני הזוג חיים במערכת יחסים של "אחור באחור", ועל מנת לפתור את הבעיות עליהם לעבור למערכת יחסים של "פנים בפנים".

בכללות, ביחסי אחור באחור שקוע כל אחד מבני הזוג בתועלת ובהנאה שהוא מפיק מהקשר עם בן זוגו, ומתייחס אל חובותיו כלפי בן הזוג כהכרח נלוה לקשר זה. ביחסי פנים בפנים, לעומתם, שקועים בני הזוג באהבה ונתינה מתוך רצון פנימי אמיתי ומתוך ענין בבן הזוג ובטובתו[עב].

כנגזרת מכלל זה נתבונן בפן בעיתי נוסף של יחסי אחור באחור: בניגוד לפנים, המיוחדות והשונות מאדם לאדם, העורף-האחור זהה אצל כל בני האדם. לכן, עמידה נפשית של אחור באחור מבטאת חוסר ענין בפרטי האופי המיוחדים לבן הזוג. כמובן, חוסר ענין שכזה גם מוליד בעקבותיו חוסר רגישות וחוסר התאמה לבן הזוג ולאופיו המיוחד.

במצב זה, גם היחס הטוב אל בן הזוג נועד רק "לצאת ידי חובה". זהו יחס טוב המתאים לכל אדם 'על פי הכללים', ללא אכפתיות מפרצופו-אופיו היחודי של בן זוגי. בקיצוניות יותר אף ניתן לומר כי במצב זה, תוך כדי שהאדם מיטיב עם בן זוגו פניו מופנות כלפי חוץ – חשוב לו בעיקר כיצד נתפס יחסו בעיני החברה הסובבת, ולא כיצד הוא מתקבל אצל בן זוגו. הדאגה לאופן בו האדם נתפס בעיני הסובבים, והרצון להראות בעיניהם כאיש טוב ומרשים או כאשה טובה ומרשימה, עלולים להדרדר חס ושלום עד לכדי 'פזילה' של חוסר נאמנות אל מחוץ לתא המשפחתי.

לעומת זאת, בעמידה נפשית של פנים בפנים, הענין בבן הזוג וההענקה לו היא מוקד ההנאה בקשר. רק באופן זה מתאפשר יחס רגיש לפניו המיוחדות של בן הזוג, לאופיו הפרטי ולרגישויותיו האישיות. רק על רקע זה מתאפשרת נתינה ראויה לזולת, כזו הפונה אליו באמת וחפצה להסב לו נחת, ולא רק למלא את החובות כלפיו במסגרת קשר הנישואין. ההתיחסות לפניו של בן הזוג מאפשרת גם מודעות גבוהה של האדם לפניו-אופיו שלו עצמו, ומתוך כך הקפדה על פרטי התנהגותו האישית וניתוח כן ואמיתי של שרשיה הנפשיים.

לכן, ראשיתו של כל "יעוץ נישואין" הוא שכנוע אחד מבני הזוג שהוא מפנה גב לבן זוגו ועליו להסב אליו פנים. בדרך כלל, יש להסביר זאת דווקא למפותח ולרגיש מבין בני הזוג. מחד, דווקא למי שנוהג באופן מתחשב יותר נדמה כי הבעיות אינן נובעות ממנו. לכן, יש לעזור לו לנתח את התנהגותו לעומקה, שיבין כי כל התחשבותו וטובתו אינן נוגעות עדיין למה שבן זוגו נצרך לו באמת. ומאידך, התעוררות הרצון לשפר ולהיטיב את מערכת היחסים באה בדרך כלל דווקא מבן הזוג שנוטה יותר 'להשקיע' בחיי הנישואין, והדבר מלמד כי ה' חנן אותו בכחות פנימיים של שינוי ותיקון עצמי.

אכן, גם לאחר שמשכנעים אחד מבני הזוג שעליו לפתוח בתהליך התיקון ולהפנות את פניו אל זולתו, יכול הוא לטעון: "גם כאשר אפנה פנים מתחשבות ומתענינות באמת כלפי בן זוגי, הוא עדיין יפנה אלי את צד האחור שלו, והדבר יקשה עלי לזהות את רגשותיו ולהגיע לאותה התחשבות אישית-אכפתית כלפיו".

בחסידות מוסבר כי כאשר מסתכלים בגבו של אדם הסתכלות מעיינת, הדבר גורם לו לסובב את פניו שלו אל המסתכל בו. כאשר מסתכלים בבן הזוג הסתכלות חודרת המתרכזת בו בלבד, גם אם באופן של "פנים באחור", יביא הדבר להסבת פניו אל המסתכל. ויותר, בהפנית פנים מעיינת והחלטית אל בן הזוג, תוך אמונה ביחסי פנים בפנים שטרם קיימים בפועל, ניתן גם לזהות 'דרך הגב' את אופיו ורגישויותיו המיוחדים. על ידי כך נוצר יחס אישי אל בן הזוג, בהתאמה לאופיו המיוחד, דבר שיגרום אצל בן הזוג, בעזרת ה', להסבת פנים הדדית ומתוקנת.

גורעין ומוסיפין ודורשין

"ס

וד הנסירה" הוא מהסודות העמוקים ביותר של תיקון היחסים בין איש לאשתו. סוד זה מלמד כיצד לעבור מיחס אדיש ומרוחק, ליחס פנימי ועמוק.

בלשון הקבלה, סוד הנסירה הוא המעבר ממערכת יחסים של "אחור באחור" למערכת יחסים של "פנים בפנים". בכללות, מבואר בחסידות כי הפנים של האדם הם מוקד הרצון שלו – האדם מפנה את פניו למה שהוא מעונין בו, והוא פונה אל מי שהוא אוהב מתוך רצון ובסבר פנים יפות. לעומת זאת, האחור של האדם מסמל את הצד הכפוי שבו – האדם מפנה את גבו לדברים שהוא עושה מתוך הכרח, וכאשר עליו להעניק משהו כנגד רצונו הוא עושה זאת כבדרך אגב, תוך הפנית כתף קרה לזולתו (ובלשון הקבלה: "כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו"[עג] – כמי שמשליך אחר כתפו לשונאו).

בחיי הנישואין, מערכת יחסים של אחור באחור היא מצב בו פניו של כל אחד מבני הזוג מופנים לצדו שלו, דבר המבטא את רצונו האנוכיי להפיק תועלת לעצמו מקשר זה, ואילו אל זולתו הוא מפנה את אחוריו, כאשר הוא תופס את ההענקה לזולת ככורח נלוה לחיי הנישואין. לעומתה, מערכת יחסים של פנים בפנים היא מצב בו כל אחד מבני הזוג מפנה את פניו אל זולתו – הוא מעונין בזולת עצמו, ולא מתייחס אליו רק כמאגר אותו ניתן לנצל לתועלתו שלו, ומשפיע לו כל טוב בחשק פנימי אמיתי.

בחסידות[עד] מוסבר כי המשפט התלמודי "גורעין ומוסיפין ודורשין"[עה], שהוא מן המדות שהתורה נדרשת בהן, מרמז לתהליך של "סוד הנסירה". בתיקון היחס ישנם שני שלבים, ה'מסובבים' את בני הזוג מהפניית גב הדדית למצב של "פנים בפנים":

השלב הראשון הוא "גורעין". על בני הזוג לגרוע מהיחס השלילי והמתנכר. הפחתת המתחים וההתנהגות השלילית תלויה בהכרה של כל אחד מבני הזוג כי בו הדברים תלויים וכי עליו לתקן את עצמו. בפנימיות, כפי שהוסבר, היחס המתנכר נובע מרצונו של כל אחד מבני הזוג לקבל מזולתו ולנצלו, במקום להעניק לו, והגריעה כוללת התנקות מהרצון האנכיי לקבל.

השלב השני הוא "מוסיפין". זוהי 'תשובת המשקל' של בני הזוג על הרצון לקבל שהוליד את ההתנהגות השלילית. בשלב זה יש להגיע לתוספת בהנאה ובחיות מעצם ההענקה ועשית הטוב לבן הזוג.

לאחר שני שלבים אלו, בסוף התהליך, מגיעים בני הזוג ל"ודורשין" – ליחוד "פנים בפנים" מתוך חשק ודרישה פנימית זה אל זו, כלשון הפיוט: "דרשתי קרבתך".

והנה, בחסידות מפרשים את הפעולה של "ודורשין" גם כדרישה אחר הרע הנעלם בנפש, כלשון הפסוק: "ודרשת היטב... ובערת הרע מקרבך"[עו]. רק לאחר התנקות כללית מחיפוש טובה אישית ופיתוח יכולת ליהנות מהנתינה, מסוגל האדם לבחון באמת את התנהגותו לפרטי פרטיה.

לכאורה, נדמה כי חיטוט אחרי רע נעלם איננו דבר המתאים לזמן היחוד העליון, בו דורשים בני הזוג זה את זו בכל לבם. אך לאמיתו של דבר, בעמידה פנים אל פנים מאיר אור חדש על חיי הנישואין. אז מסוגל האדם להסתכל באופן שונה על כל מערכת היחסים, והוא מגלה רע אליו לא היה מודע. דבר זה מומחש היטב בבקשת הסליחה דווקא בהגיענו בסדר התפילה לשיאה, לתפילת העמידה, המכוונת כנגד עולם האצילות וכנגד היחוד העליון שבין המתפלל להקב"ה פנים בפנים. ויותר, בברכת "סלח לנו" גם הניקוד של שם הוי', המסמל את הכח המניע האלקי הפנימי, הוא ניקוד ה'סגול', הרומז לסוד החסד והאהבה על פי הקבלה.

מתברר כי בקשת הסליחה באה דווקא עם האהבה הפנימית ומתוכה, כי רק אז מגלה האוהב עד כמה עליו לתקן עצמו ביחס לאהובו. בקשת הסליחה כהכנה ליחוד ולקשר יציב מלווה באמונה חזקה כי מיד כאשר מתגלה החטא הוא נמחה ונמחל על ידי בן הזוג, בשל האהבה הרבה שמתוכה בא החיטוט (בלשון הקבלה, זהו סוד הוידוי בפה המעורר את ה"פומא קדישא" העליון, שהוא תיקון "וחטאה"[עז]).

לאחר הסליחה ההדדית מתפרש שוב "ודורשין" כדרישה ממש, כרצון ותשוקה לאיחוד עם בן הזוג מכל הלב ממש, כלשון הפסוק: "בכל לבי דרשתיך"[עח]. ה"רצוא" האדיר בנפש בני הזוג זה אל זו וזו אל זה מתממש כ"שוב" ביחוד השלם שביניהם – יחוד פנים בפנים. העיסוק בצרכים אישיים ובתסביכים של קבלה ונתינה בטל אז מאליו, באשר בני הזוג נעשים "בשר אחד"[עט] ממש.

יִבָּרֵא!

י

דועה מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל "כיצד מרקדין לפני הכלה"[פ]. בית שמאי סוברים שיש לשבח את הכלה "כמות שהיא", ובית הלל סוברים – וכן הלכה – כי יש לשבח כל כלה כ"כלה נאה וחסודה". בעומק, הכלה, כלילת יפי המציאות, מסמלת את כללות חיי הנישואין. לכן, היחס אל הכלה משקף בעצם את היחס הפנימי לנישואין עצמם:

בית שמאי מזדהים עם מדת האמת, שהתנגדה לבריאת האדם בטענה "אל יברא שכולו שקרים"[פא]. ביחס לחיי הנישואין, בהם נשלם האדם, מזהירה מדת האמת מפני "כלה כמות שהיא" – חיי נישואין כמו שהם, ללא כל יפוי וקישוט. בעומק, דעה זו רומזת ש"אל יברא", שבחיי הנישואין, כאשר "ריחיים בצוארו"[פב], יבוא האדם לביטול תורת אמת, וראוי לו למי שחשקה נפשו בתורה (כבן עזאי[פג]) שלא לשאת אשה. אכן, בסופו של דבר, לא קבל ה' דעה זו[פד] – "ותשלך אמת ארצה"[פה].

לעומת זאת, בית הלל מזדהים עם מדת החסד, שהמליצה על בריאת האדם בטענה "יברא שהוא גומל חסדים"ב. זו גישה המחייבת את חיי הנישואין, מגלה כי הם בבחינת "כלה נאה וחסודה" ומלמדת כי ראוי להתחתן – עם כל החששות הכרוכים בכך – משום שחיי הנישואין מורכבים כולם מגמילות חסדים. מעלת החסד כה רבה, עד שביחס אליו כל פגם אחר כלל לא עולה בשם, ובסופו של דבר אף מתקן החסד את כל הפגמים והחסרונות.

והנה, על פי הרמז שחתן וכלה עולים בגימטריא חסד ואמת[פו], מובן כי דווקא בכלה קיימת נטיה לגישת האמת של בית שמאי, והיא רואה את חיי הנישואין עין בעין, על כל בעיותיהם. לעומתה, החתן דוגל בשיטת החסד של בית הלל, המפארת את חיי הנישואין תוך העלמת עין כביכול מן החסרונות. אכן, בכלה יש כח להתמודד עם אמת זו. למרות גישתה המציאותית, ודווקא מתוכה, היא גורסת כי "טובים השנים מן האחד"[פז] ו"טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו"[פח] (– טוב לשבת שני גופים, דהיינו להתחתן, מלהשאר בודדה כאלמנה). מי שמכירה את חיי הנישואין "כמות שהם", ומסוגלת להתמודד עם כך, הולכת לקראת הנישואין בגישה מפוכחת זו. דווקא 'זלזול' האשה בחלומות הנישואין הבלתי מציאותיים שקיימים בתוכה פנימה, הוא שיאפשר לה להתמודד עם משברים עתידיים. לעומתה, החתן – אלמלי סברת החסד, הדמיונית מעט, לא מסוגל היה להתגבר על חששותיו ולהתחתן. גם בהמשך, אלמלא פכחונה של הכלה, יכול החתן להמשיך ולשגות בדמיונות (חיוביים!) של חסד ולא לשים לב כלל לבעיות שיצוצו במהלך חיי הנישואין.

בשל ראית האמת המציאותית של הכלה, ראוי ביותר לסמוך דווקא על דעתה בנוגע להחלטת בני הזוג על התאמתם[פט]. מחד, מבטה המפוכח יותר איננו מתפתה לדמיונות שוא על חתנה ועל חיי הנישואין שלהם. מאידך, היא תדע לברר האם הכלל של "טב למיתב טן דו" חל גם על נישואיה לבחור מסוים זה, או שהנישואין "כמות שהם" במקרה זה יהיו בלתי נסבלים לחלוטין. אכן, לאחר הנישואין צריך החתן להמתיק את גישת האמת של אשתו במבט החסד שלו, עד שבני הזוג יהיו אופטימיים תמיד ביחס לחיי הנישואין שלהם, וישתיתו אותם רק על גמילות חסדים הדדית – גמילות חסדים המביאה לאהבה פנימית, מבטאת אותה ומגבירה אותה עוד ועוד.

תיקון היחס והדיבור

ב

יצירת האשה נאמר "אעשה לו עזר כנגדו"[צ], ומפרשים חז"ל: "זכה – עזר; לא זכה – כנגדו"[צא].

מוסבר בחסידות שזכה מתפרש גם במובן של זיכוך. כאשר האיש "זכה" וזיכך כדבעי את מדותיו, אשתו היא "עזר" לו. אבל אם "לא זכה", אם מדותיו של האיש אינן מזוככות דיין, הרי אשתו נעשית "כנגדו". מובן מכך כי כאשר האיש חש כי אשתו היא "כנגדו להלחם בו" עליו להבין כי התנגדות זו באה לו, מן השמים באמצעות אשתו, על מנת לבטל את גאוותו ולזכך את מדותיו[צב].

דברים אלו אמורים ביחס לאיש, אך כיצד צריכה האשה להתנהג כאשר היא חשה שאישה פונה כנגדה להלחם בה?

ידוע בקבלה כי איש ואשה מקבילים לפרצוף זעיר אנפין ולפרצוף המלכות. פרצוף זעיר אנפין כולל את שש מדות הלב, והוא כללות כחות הרגש שבנפש האדם. פרצוף המלכות מכוון כנגד כחות ההתבטאות וההבעה של הנפש כלפי חוץ, ובפרט כח הדיבור. גם האיש וגם האשה הם בעלי אישיות שלמה, הכוללת את כל המדות ודרכי ההתבטאות. אמנם, האיש מרוכז יותר כלפי פנים, ברגשותיו כפי שהם בינו לבין עצמו, ואילו האשה מפנה תשומת לב רבה לדיבורה ולאופן בו תבטא את רגשותיה כלפי חוץ.

בפירוט, היחס הכמותי בין מדות הלב לספירת המלכות מתגלה בימי ספירת העומר. ימי הספירה הם ימי תיקון היחסים בין כנסת ישראל לבעלה העליון, ומכך ניתן גם להשליך על תיקון היחסים בין כל איש ואשה. והנה, מתוך שבעת שבועות הספירה, המכוונים כנגד המדות מחסד עד מלכות, 'מוקדשים' ששה שבועות לתיקון מדות האיש ואילו לתיקון מדות האשה 'מוקדש' שבוע אחד, שבוע המלכות.

לפי זה, מתברר כי תיקון יחס האשה לאיש נדרש ממנה רק לאחר שהוא עמל רבות על תיקון יחסו אליה. ועוד, עולה כי תיקון יחסה כלפיו קל וקצר בהרבה מתיקון יחסו שלו כלפיה, מדוע?

בטבע שבעולם אנו מוצאים כי כאשר יש לאשה בקורת על התנהגות בעלה, אליה היא רגישה בבינתה היתרה, היא מבקרת אותו תוך נסיון מודע לתקנו. לעומת זאת, כאשר מדות האשה או התנהגותה מציקות לבעל, בדרך כלל אין הוא מנסה לתקן אותן באופן מודע.

נראה כי בעלים אשר 'זכו' ב"אשה רעה" נוטים לפרש זאת כבעיה אישית וכ'גזירה משמים'[צג]. לעומתם, נשים רואות בתכונות הבעל הרעות דבר שניתן לשינוי ולתיקון. הדבר נובע מכך שהאיש רואה את העולם בראיה של "חפצא", ראיה אובייקטיבית, ולפיכך הוא נוטה לראות את הבעיות כנתון בלתי ניתן לשינוי. האשה, לעומתו, רואה את המציאות בעינים של "גברא", בראיה סובייקטיבית, והיא מפרשת את הבעיות כ'הפרעות אישיות' שעם קצת מאמץ ומודעות ניתן לתקנן.

לכן, הבעל מתכנס אל תוך תחושותיו, מדות הלב בהן הוא חש את הזולת, בנסיון להשלים עם המציאות. תקוותו היחידה לשינוי במציאות הוא ההנחה ששינוי פנימי אצלו יביא ממילא לשינוי היחס אליו, גם זאת מתוך פרשנות היחסים כמדודים על פי כללים קבועים ו'אובייקטיביים' (בלשון חז"ל: "מדה כנגד מדה"). האשה, בשונה ממנו, נוטה להחצין לדיבור את תחושותיה, ולנסות לתקן בכך את המציאות. במקרים בהם משתדלת האשה להבליג ו'לבלוע' גורם הדבר לתסיסה פנימית שעלולה לפרוץ בהמשך באופן חמור הרבה יותר.

אם כן, מן הבעל נדרש לבנות ולתקן רגשות פנימיים ומורכבים ביחס למציאות, והדבר זוקק זמן ומאמצים רבים. אצל האשה מתרכזת המשימה בחיפוש הדיבור ה'נכון', שיאזן את התחושה הפנימית עם ההבעה החיצונית, ויאפשר לתקן את הזולת. תיקון הדיבור ב"חכמות נשים"[צד], המדריכות כיצד להעיר ולבקר, הוא משימה הדורשת, בנפש פנימה, פחות זמן. ועוד, האשה מוכשרת בטבעה לדיבור[צה] (כרמוז בפסוק "כן בנות צלפחד דֹברֹת"[צו]), וגם תחושת הסובייקטיביות שלה, אם היא מנצלת אותה נכונה ואומרת את דבריה כבקשה אישית ולא כתביעה צודקת, עוזרת לכך שדבריה יתקבלו. המהירות בתיקון הדיבור גם מתאימה לתודעת האשה-המלכות, המכונה "חיי שעה"[צז]. האשה חשה דחיפות בהתמודדות עם הבעיות, והיא מחפשת פתרון מהיר, ועל כן עליה לבטא כלפי חוץ את מצוקתה מהר ככל האפשר.

ואכן, כך נאה וכך יאה: כשדומה לאיש שאשתו "כנגדו" אל לו להטיח בקורת. עליו להבין כי "לא זכה", ולעסוק בזיכוך מדותיו. לעומת זאת, כאשר חשה האשה בחוסר הזיכוך, עליה לדבר על כך, להעיר על כך בדרך הראויה, ולזכך את בעלה.

כמובן, קיימת התכללות בין האיש והאשה, וגם על כך ניתן ללמוד מחלוקת הימים בספירת העומר: לעיל הוסבר כי מב מימי הספירה הם ימי תיקון מדות הלב ו-ז הם ימי תיקון המלכות-הדיבור. אך כשמדייקים יותר, בכל אחד מששת השבועות של מדות הלב קיימת גם מלכות ("מלכות שבחסד", "מלכות שבגבורה" וכו'), שהיא כח ההתבטאות של אותה מדה. המלכויות של שש המדות הן הבונות את פרצוף המלכות (ה"מלכות שבחסד" בונה את ה"חסד שבמלכות", ה"מלכות שבגבורה" בונה את ה"גבורה שבמלכות" וכו'). לפי זה, בימי הספירה קיימים יג ימים בהם עוסקים בתיקון הביטוי החיצוני, המאפיין את האשה, ו-לו ימים (ו בריבוע, התכללות ו המדות בעצמן) בהם עוסקים בתיקון הרגש בטהרתו, המאפיין את האיש.

גם האיש צריך לעסוק בתיקון כח ההתבטאות שלו, האופן בו הוא מבטא את מדותיו, ולכך נועדו ימי המלכות בששת שבועות המדות. לאחר שהאיש מתקן את מדותיו ובוחן את עצמו כדבעי, הוא יכול גם להביע דברי בקורת בונה כלפי אשתו. דיבורי "תוכחת מגולה מאהבה מסותרת" אלו שייכים לגבורה שבנפשו[צח], שהיא שרש האשה שבתוך האיש (כנודע בקבלה ש"בנין המלכות מן הגבורות"). זיכוך המדות הקודם להתבטאות הבקורת של האיש תורם לכך שדבריו יהיו נקיים מנגיעות אישיות ומכוונים אך ורק לטובת אשתו.

לאידך, גם האשה צריכה לעסוק בתיקון רגשותיה ועבודה עצמית. כך, דווקא דוד המלך, הדמות המייצגת יותר מכל את המלכות, הוא "שהקים עולה של תשובה ליחיד"[צט]. אכן, "בינה יתרה ניתנה באשה יותר מבאיש"[ק]. הבינה היא כח התשובה, כלשון הפסוק "ולבבו יבין ושב"[קא], והאשה מסוגלת לעשות תשובה במהירות רבה, "בשעתא חדא וברגעא חדא"[קב]. מיד אחר הימים הספורים הנדרשים לה לחשבון נפש פנימי היא פונה "לתקן עולם במלכות שדי"[קג]. חז"ל דרשו כי שם ש-די הוא על שם "שאמר [אמירה היא פנימיות כח הדיבור של המלכות] לעולמו די"[קד], וכח האשה-המלכות הוא לומר לעולמה הפנימי די ולפנות לתיקון העולם החיצוני.