לימוד תורה בטהרה

ה

דמות המובהקת בתורה של תלמיד חכם היא "יעקב איש תם יֹשב אהלים"[קעה] היושב תדיר באהלה של תורה, כתלמיד באהלי רבותיו שם ועבר. זהו לימודו של יעקב כתלמיד, קודם לנישואיו, אך לאחר נישואיו הוא עולה להיות חכם עצמאי בלימודו (כאשר מלימודו את "תורת הוי'", אותה הוא מקבל מבחוץ, הופכת התורה להיות "תורתו" שלו[קעו], אליה הוא משפיע מתוך עצמו). אזי אין הוא מסתפק בלימוד "גירסא" – שינון של דברי התורה אותם הוא מקבל מרבו – והוא עולה ללימוד "עיונא"ב, בו הוא משפיע לתורה את סברותיו שלו וטורח להסבירן באופן מלובן ומבורר.

בחסידות מבואר כי נשותיו של יעקב, לאה ורחל, הן בחינת אותיות המחשבה ואותיות הדיבור[קעז], שני הלבושים העליונים של הנפש[קעח]. מי שרוצה ללמוד תורה כיעקב צריך להיות החתן-המשפיע ביחס לאותיות התורה, אותיות העיון ואותיות הדיבור. על הדיבור יכול האדם לשלוט בקלות יחסית, ועיקר המאמץ הוא השליטה במחשבות וההשפעה להן. אם האדם חש שהדיבור סוטה מכוונתו הפנימית מסוגל הוא לשתוק מלדבר, מה שאין כן בנוגע למחשבה ה"משוטטת תמיד". לכן, יחודו של יעקב עם רחל קל ונעים יותר עבורו, ואילו היחוד עם לאה מאומץ יותר. אכן, תכלית השלמות היא דווקא ביחוד עם רחל – הבא לאחר היחוד עם לאה – נביעת דיבורי התורה מפנימיות האדם כך שסברותיו יתלבשו בהסברה נכונה וראויה.

לפי זה יואר באור חדש ענין לימוד התורה בטהרה, לו ניתן לזכות רק לאחר הנישואין[קעט]: בפשטות, טהרת הלב היא שחרור ממחשבות זרות ואסורות. זו הטהרה הראשונה הנדרשת מן הלומד, כאשר עליו להכניע את עצמו ולצמצם את מחשבותיו לתחום הקדושה בלבד. בעומק יותר, הטהרה הנדרשת מלומד התורה היא הפשטה מוחלטת מכל לבוש אותיות המחשבה. זהו השלב השני של הטהרה, בו על הלומד לעלות ולהבדל מכל שעבוד לאותיות המחשבה. בלימוד כזה, בו הלומד פנוי וטהור מכל מחשבה "כעצם השמים לטֹהר"[קפ], לא מאפיל שום ענן של ריבוי אותיות על התפשטות הלימוד, טהרתו ובהירותו. אז לב הלומד טהור מכל נדנוד של עצבות, ובשמחתו הוא מסוגל להשפיע את כל הטמון בנשמתו לתורה. תכלית טהרת הלב והמח איננה ריקון התודעה, אלא הכח להמשיך את הטהרה מעצם הנשמה להתלבש באותיות התורה. זהו השלב השלישי של הטהרה – שלב בו ממתיק הלומד את אותיות התורה על ידי השפעה מפנימיות נשמתו.

מעלה זו מתבטאת בדין לפיו מותר למכור ספר תורה רק כדי לשאת אשה או ללמוד תורה[קפא]. בספר התורה מופיעות אותיות התורה, אך כדי לשאת אשה וללמוד תורה (היינו, כדי ללמוד תורה בטהרה, תוך השפעה בתורה מלמעלה למטה, כאיש לאשה) אפשר ונחוץ למכור את אותיות התורה ולהתעלות מעליהן. בעליה זו זוכה הלומד להגיע ל"טהירו עילאה" בו חקק ה' את אותיות התורה (כלשון הזהר: "גליף גליפו בטהירו עילאה"[קפב]), ומתוך כך הוא זוכה להיות בעצמו מחוקק אותיות התורה (כמדרגת משה רבינו, אשר נקרא "מחֹקֵק"[קפג]).

בחיי הנישואין מלמד הדבר כי כח ההשפעה על מחשבותיו ודיבוריו של בן הזוג תלוי בטהרה פנימית זו. על מנת להשפיע בזולת השפעה פנימית יש צורך ברגישות מירבית כלפיו. רגישות זו נקנית רק מתוך טהרה מהפרעות ורעשים חיצוניים – טהרת ממחשבות זרות, ויכולת לשתוק על מנת להקשיב באמת לבן הזוג – והדבר כולל גם טהרה מדפוסי חשיבה הכובלים את הזולת ומציירים אותו לפי תבנית ידועה מראש. טהרה זו, שיש בה התבדלות עצמית, מאפשרת להתעלות מעל הדיבור המוחצן בין בני הזוג ולהגיע למצב שכל אחד יוכל לבטא את טהרת נשמתו הפנימית כך שתאיר את מחשבותיו ואת דיבוריו של רעהו.[קפד]

לימוד תורה יחד

"א

ל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים: כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם"[קפה]. מה כוונת חז"ל בהדרכה זו? כיצד ניתן לומר כי הדיבור בין בני הזוג איננו רצוי?!

בפשטות, הדגש כאן הוא "אל תרבה שיחה... כל המרבה שיחה". ריבוי שיחה טפלה ובטלה אכן מזיק לבני הזוג, אך שיחה מדודה ושקולה היא מועילה ורצויה. בשיחה בין איש לאשתו צריך להיות "מח שליט על הלב" כדי למדוד את תכני השיחה ואת אופייה. ברור כי כאשר כח שכלם של בני הזוג רב יותר הם יכולים 'להחזיק ראש' בשיחה רצויה לאורך פרק זמן ארוך יותר מבלי לגלוש לדברים בטלים. לפי זה, ריבוי השיחה הרצויה נגזר ממעמדם השכלי-רוחני של בני הזוג. מהמשנה שהובאה ברור כי עיקר תיקון הדיבור, או פגמו בריבוי טפל ומיותר, תלוי במעמד האשה. "מהוי' אשה משכלת"[קפו], ומי שזוכה לאשה משכלת יכול לדבר עמה דברי טעם באריכות, ללא שיהיה בכך ריבוי לא רצוי.

ואכן, בפנימיות, הדרכת חז"ל – "אל תרבה שיחה עם האשה" – מתייחסת דווקא למצב בו אין קומתם הרוחנית של בני הזוג שוה. בלשון הקבלה, זהו מצב בו פרצוף המלכות עומד מן החזה של פרצוף ז"א ולמטה, דהיינו מצב בו תודעת האשה מגיעה רק למקום הרגש של האיש. ממילא, במצב זה אין האיש מסוגל לשתף את אשתו במה שמעסיק את מוחו, ואז ריבוי השיחה עמה גורם לו להיות "בוטל מדברי תורה". אזי, גם מצדה של האשה בנין שיעור קומתה, "בנין פרצוף המלכות", הוא דווקא על ידי גבורות וצמצומים – על ידי מיעוט דיבור – משום שריבוי דיבור מן האיש, הפונה אל אשתו 'מלמעלה', איננו נותן לה מקום לבטא את אישיותה העצמאית[קפז].

לפי הקבלה, תולדות העולם הינן מסלול ארוך של שינויים במעמדה של ספירת המלכות[קפח]. ככל שהעולם מתקדם לקראת הגאולה האמיתית והשלמה עולה המלכות יותר ויותר, והדבר מתבטא בפועל בשינוי מעמד האשה. לכן, בדורותינו אלה – עם עלית האשה-המלכות לקראת ביאת משיח צדקנו, ובזכות גילוי פנימיות התורה – ניתן להגיע לקשר שלם ועמוק הרבה יותר בין האיש והאשה.

שוב אין להסתפק בכך שקומת האשה מגיעה רק לשותפות רגשית עם בעלה, כאשר היא נותרת נמוכה ממנו בעצם. יש לשאוף למצב בו יהיו האיש והאשה "שוין בקומתן", וממילא השותפות ביניהם תכלול את כל תחומי נפשם – השכל, הרגש והמעשה. כאשר זו היא השאיפה, שוב אין מקום לגבורות וצמצומים בתקשורת בין בני הזוג. בניגוד לבנין המלכות מן הגבורות, בו היא נבנית רק עד החזה, הרי שעל מנת להגיע למצב של "שוין בקומתן" נדרש לבנות את פרצוף המלכות ברחמים רבים. על בנין המלכות ברחמים נאמר בספר הזהר כי בזכות לימוד פנימיות התורה (השייך גם לנשים, כדלקמן) "יפקון מן גלותא ברחמים"[קפט].

טיפוח בנינה של האשה, עד שתעלה להיות שותפה מלאה בלימוד התורה של בעלה, תלוי בריבוי שיחה ביניהם. אכן, אין זה ריבוי שיחה מיותרת, בה איכות השיחה מתדלדלת בכמות הדברים הבטלים, אלא דיבור רב המביא לקירוב דעות האיש והאשה, כאשר הריבוי הכמותי של השיחה בטל לגבי איכותה ומשמש כלי להסברה בטוב טעם ודעת. ככל שהאיש מרחם על אשתו באמת ומזדהה עמה, כך הוא מרבה לדבר עמה דברים טובים (ו"אין טוב אלא תורה"[קצ]) המשיבים את נפשה (כמו שנאמר "תורת הוי' תמימה משיבת נפש"[קצא], ודרשו חז"ל: "זה סדר נשים"[קצב]).

על האיש לשתף את אשתו בעולמו הפנימי מתוך הבנת העולם הפנימי שלה והזדהות עמו. כאשר המגמה היא להגיע לשויון מלא, שוב אין חשש שריבוי הדברים של האיש ידחק ויעלים את אישיותה של האשה. ההפך הוא הנכון – ריבוי הדברים ישמש לחשוף את אישיותה העצמאית, מתוך ידיעה כי בעצם האשה שוה בקומתה לאיש. גם אם שויון הקומה עדיין אינו גלוי בפועל – משום שלמעשה האיש למד יותר תורה – הרי ניתן להדביק את הפער, הכמותי במהותו, על ידי הוספת האשה בלימוד התורה.

האשה מחויבת כמו האיש בחובות הלבבות – האמונה בה', יחודו, אהבתו ויראתו – וממילא היא מחויבת כמוהו בלימוד פנימיות התורה, המביא לקיום מצוות אלו. אשרי הזוג הזוכים להשתעשע ביחד בחלקם המשותף בתורה – פנימיות התורה. אז אין חשש כי המרבה שיחה עם אשתו "בוטל מדברי תורה", ולהפך – שויון הקומה הרוחני, המתבטא בריבוי השיחה התורנית, מעשיר ומפרה את הקשר ביניהם. אז נעשה הקשר שלם, ושוב לא נותר תחום מהותי בחיי האיש בודד ומרוחק מבת זוגו.

הלימוד המשותף עתיד להניב חידושי ושעשועי תורה אין סופיים מתוך המפגש בין הלימוד הגברי והלימוד הנשי.[קצג]

"אבא אבא"

כ

נסת ישראל – וממילא כל כלה-אשה – מזוהה עם עבודת התפלה. כך, בבית היהודי, בעוד שעל האיש לעשות את ביתו לבית מדרש, בית של תורה, על האשה לדאוג לכך שיהיה ביתה "בית תפלה"[קצד].

גם לכלה יש חלק בתורה, אך בעוד שהחתן חש כי התורה היא גילוי אלקי מלמעלה למטה, הרי שאצל הכלה גם התורה, כמו התפלה, היא קריאה לה' מלמטה למעלה. כך מבואר בספר התניא[קצה] שיש לקרוא לה' דרך התורה – "'קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת'[קצו] ואין אמת אלא תורה, היינו שקורא להקב"ה על ידי התורה דוקא, לאפוקי מי שקורא אותו שלא על ידי עסק התורה אלא צועק כך אבא אבא, וכמו שקובל עליו הנביא 'ואין קורא בשמך'[קצז]".

לפני החתונה קוראת הכלה כבת לאב, "אבא אבא" (ועבודתה היא מעין עבודת האבות קודם מתן תורה), אך מהחתונה והלאה היא מזדהה עם התורה. אין זו הזדהות עם שכל התורה, בו עוסק האיש (שעיקרו אור שכלי – אש י), אלא הזדהות עם עצם אמונת ישראל בתורה (באמונה שלמה שבאשה – אש ה)[קצח]. האמונה תופסת בעצם התורה, ולא רק בגילוייה הנתפסים בשכל. התורה נתפסת לכלה כ"סדר אמונות" – חז"ל אמרו ש"אמונת"[קצט] רומז לסדר זרעים[ר], שבו מתחילים ששת סדרי התורה שבעל פה, בסוד "אשה מזרעת תחלה"[רא].

השכל שבתורה הוא ידע, שמקורו בחיצוניות המח, אותו מסוגל להעביר רב לתלמידו. לעומת זאת, האמונה בתורה – שממנה באה אהבת התורה, העצמית והטבעית לעם ישראל – היא עצם כח המשכיל, אותו מסוגל להעביר רק אב לבנו (בזרעו הנמשך מעצם מח האב). החתן תופס את התורה בשכלו, ואילו הכלה מתעצמת עם התורה בגופה, עד שהיא מעבירה אותה ב'גנים' לילדיה. הפסוק הראשון שלומד ילד יהודי[רב], "תורה צוה לנו משה"[רג], מבטא דווקא את האמונה בתורה – האמונה שניתן לגלות בבהירות את דבר ה' בעולם. באמונה זו, יותר מבכל אמונה אחרת מבין עיקרי האמונה, מתיחד העם היהודי. לפי זה, כאשר הכלה עצמה מזדהה עם התורה, גם כשהיא קוראת לה' כדרכה (בקריאת אמונה, ולא בלימוד והשכלה) – "אבא אבא" – זו קריאה "בשמך", שהרי הכלה עצמה היא תורה, היא "שמותיו של הקב"ה"[רד].

על החתן להוקיר את תפלותיה ואמונתה התמימה של אשתו, ולדעת כי היא זוכה להתעצמות אמיתית עם התורה ו"עושה מהתורות תפלות". עליו לשתף את כלתו בעיונו בתורה, משום שרק בכחה להכיל את הדברים ולהטמיעם בטבע היהודי – כדי להעבירם לילדיהם. לאידך, עליו להכיר כי פעמים שאשתו מכוונת בפשיטות – מתוך תפלה ואמונה – לאמיתתה של תורה, עוד יותר ממה שהוא זוכה לו בעיון תלמודו.[רה]

חסד ואמת

ח

תן וכלה עולה בגימטריא חסד ואמת (ביטוי החוזר בתנ"ך יג פעמים[רו] – כנגד יג מדות הרחמים – רמז לאהבה שבין החתן והכלה), ללמד כי החתן הוא בחינת חסד והכלה היא בחינת אמת[רז].

על החתן להתיחס לכלה כאיש חסד הממלא את כל חסרונותיה ומשפיע לה כל טוב. מאידך, עליו להכיר בכך שמדת האמת שייכת לכלתו. היא החשה את המציאות נכונה, ומנקה אותו מדמיונות השוא והשקר שלו (ובפרט אלו הנוגעים לתדמיתו האישית). הכלה עולה עם החתן בכל עליותיו, ובכל עליה ועליה שלו עליו להשפיע לה חסד לפי מעלתו – "עולה עמו ואינה יורדת"[רח]. עלית הכלה עם החתן היא בסוד "אמת מארץ תצמח"[רט]. בכך מאמתת הכלה את עליות החתן ומגשימה אותן בחיבור לארץ-למציאות.

סוד זה של חסד ואמת קשור במובהק לקשר החתן וכלה לתורה – שני תאריה העצמיים של התורה בתנ"ך הם "תורת חסד"[רי] ו"תורת אמת"[ריא]. בעומק, כשהחתן והכלה מתעצמים עם התורה (בשבת העליה לתורה), ואחר כך מתחתנים ומתכללים זה בזו וזו בזה, מתחוללת תופעת "אחליפו דוכתייהו" (– חילוף מקומות) ביניהם – בחתן, שמדתו חסד, מופיעה "תורת אמת", ואילו בכלה, שמדתה אמת, מופיעה "תורת חסד". כך, על הכהן איש החסד נאמר "תורת אמת היתה בפיהו"ו ועל ה"אשת חיל"[ריב] נאמר "ותורת חסד על לשונה"ה. בפרטות, זו התכללות מובהקת בה מתגלים – כבכל כלולות – הכלה שבחתן (בן ד-מה) והחתן שבכלה (מה ד-בן): "תורת אמת היתה בפיהו" היא התורה שבבחינת נקבה (כנודע שהפה מרמז לנוקבא, בסוד "מלכות – פה"[ריג]) אצל האיש, ו"תורת חסד על לשונה" היא התורה שבבחינת זכר (כנודע שהלשון מרמזת ליסוד הדכורא) אצל האשה.

על כל חתן וכלה להתכלל זה בזו וזו בזה ולגלות את עצמם בבן זוגם: על האשה לעורר בבעלה הכרה אמיתית במציאות ורגישות כלפיה – כחות 'נשיים' של אמת – וכך להפוך את דבריו המופשטים ל"תורת אמת" מציאותית ולחסד של אמת עם העולם. על האיש לעורר ולחזק אצל אשתו (שפעמים שהכרת המציאות הנוקבת שלה משתקת את אמונתה בשינוי והתחדשות) כחות יוזמים ופוריים – כחות 'גבריים' של חסד – וכך להפוך את האמת שלה להיות בסוד "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר"[ריד].[רטו]

לתפוס את התורה ולהיתפס בה

כ

שאדם לומד תורה שכלו תופס ומקיף את דבר ה' מחד, ומאידך שכלו נתפס ומוקף בדבר ה'[רטז]. לעתים מבואר כי התפיסה קודמת להיתפסות ולעתים כי ההיתפסות קודמת לתפיסה. ההבדל בין סדר של תפיסה-היתפסות לסדר של היתפסות-תפיסה הוא ההבדל בין תורה שבעל פה לתורה שבכתב ובין לימוד הנגלה ללימוד הנסתר:

בתורה שבעל פה יש צורך בתפיסה שכלית של האדם – אם לא, לפי ההלכה אין זה נחשב לימוד תורה, וממילא אי אפשר לומר שהאדם מוקף בשכל האלקי. לעומת זאת, בתורה שבכתב מקיים האדם את מצות תלמוד תורה גם בקריאה בלבד, ללא הבנה, והוא מוקף בשכל האלקי עוד בטרם שהשכל נתפס בהבנתו שלו[ריז]. סדר של היתפסות-תפיסה הוא סדר של "נעשה [תוך התבטלות להוראות התורה המקיפות את חיי האדם] ונשמע [נקלוט בפנימיות את דברי התורה]"[ריח], ואילו סדר של תפיסה-היתפסות הוא סדר של "נשמע ונעשה". לפי זה, מומתקים דברי התוספות[ריט] כי "נעשה ונשמע" אמרו ישראל דווקא על התורה שבכתב.

בדומה לכך, זהו גם ההבדל הכללי שבין חלק הנגלה שבתורה לחלק הנסתר שבה: בלימוד הנגלה קודמת תפיסת שכל האדם את דברי התורה לאשורם להיתפסותו בתוכם. הוא נמשך להכלל-להתפס בדברי התורה מתוך, ולאחר, שהשיג את מתיקות דברי התורה בשכלו. לעומת זאת, בלימוד הממד הנסתר שבתורה (הדומה ללימוד המקרא, כנודע בחסידות[רכ]) קודמת ההיתפסות לתפיסה השכלית. הרי הלומד אינו מבין בטוב טעם את עומק הדברים, ורק חש כי כאשר הוא עוסק בהם הוא מוקף ב"אור כי טוב"[רכא] האלקי.

יחס זה מומחש דרך חווייתו של בעל תשובה, עבורו התורה כולה היא בגדר נסתר עדיין: בעל תשובה המתקרב לתורה חש כי דברי התורה 'תופסים אותו', ומתוך כך הוא לומד את דברי התורה עד שהם נתפסים היטב בשכלו. חוית ההיתפסות הזו, מלאת הרגש, נכונה תמיד בלימוד הנסתר, הנוגע בנסתרות שבנפש, באהבה וביראה שבה[רכב].

בעומק, זהו גם היחס בין האופי הגברי והאופי הנשי בלימוד התורה: הגבר בטבעו רוצה לתפוס את החומר הנלמד ולשלוט בו, ורק אחרי לימודו, אם מבטל את עצמו כראוי לדבר ה', זוכה הוא להיתפס בדברים. לעומת זאת, האשה נתפסת לדברים עוד בטרם הבנתם, בשל רגשותיה כלפיהם, ורק בהמשך הזמן קולטת ומפנימה אותם. על בני הזוג ללמוד כחברותא, ולהשלים זה את זו ביחוד הנפלא והשלם עם התורה – "והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה"א.[רכג]