מי השילוח – וישלח

ט"ז כסלו ה'תשמ"ג, שובה ישראל, ירושלים עיה"ק

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.       ד"ה "ויחן את פני העיר"

נשיאת חן בעיני יעקב

נלמד קצת מפרשת השבוע, פרשת וישלח.

ויבא יעקב שכמה ויחן את פני העיר כו'.

מי שרוצה יכול לקחת תנ"ך ולהסתכל בפסוקים האלו (פרשת וישלח פרק לג פסוק חי): "ויבא יעקב שלם עיר שכם וישב בארץ כנען בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר". על פי פשט אפשר ללמוד ש"פני העיר" הכונה שיש לעיר פנים ואחור והוא חנה מול חזית העיר. כאן מסביר כך את "פני העיר":

פני העיר היינו הנכבדים שבעיר [היינו שישב ביחד אתם. חז"ל מסבירים שיעקב חנה יחד עם נכבדי העיר. כשיעקב בא לשכם הוא ישב עם האנשים הנכבדים שבעיר] ומי היו אז פני העיר שכם וחמור [שכם הוא הבן וחמור הוא אביו], ולשון ויחן היינו שנשאו חן בעיניו

מה הכוונה "ויחן"? נשיאת חן. וגם לשון חניה, כמו שדורשים[ב] על הפסוק "לא תחנם"[ג] – "לא לתת חן" ו"לא לתת להם חניה בארץ". מובן שיש קשר גם על פי פשט וגם על פי דרוש בין חניה לחן. על פי פשט כאן הכתוב "ויחן" הכונה לחניה אבל אפשר ללמוד ש"ויחן" הכונה שמצאו חן בעיניו.

גלגול שכם – זמרי בן סלוא

והיינו דאיתא בכתבי האריז"ל _{(ליקוטי תורה פרשת וישלח)} כי שכם נתגלגל בזמרי בן סלוא בן דינה,

התורה מתארת ששכם אנס את דינה. לפי איך ששכם מופיע בסיפור כאן הוא נחשב רשע ולכן הרגו אותו. אבל על פי פנימיות מוסבר ששכם היה ניצוץ גדול שחפץ בבת יעקב, ואחר כך נשמתו התגלגלה בזמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון. בחז"ל כתוב ששמעון נשא את דינה[ד] ומהנישואים האלו נולד זמרי בן סלוא שהוא הגלגול של שכם בן חמור. זמרי היה יהודי שעשה מעשה רשע, ששכב עם כזבי בת צור, ופינחס הרגו.

לפי הכלל שלמדנו כאן במי השילוח[ה], שזהו אחד החידושים הגדולים שלו, זמרי היה צדיק גדול, ומה שעשה היה על פי רוח הקודש. היה ענין עמוק מאד בזה שהתחתן עם כזבי בת צור. כיון שראה שלעתיד לבוא היא בת הזוג שלו.

לפי כתבי האריז"ל, כשזמרי לקח את כזבי בת צור פינחס הרג אותו, כיון שהיה חילול השם וגרם למגפה בעם ישראל. ההסבר הוא שזמרי ראה ברוח הקודש כשיתבררו כל הבירורים לעתיד לבוא היא שייכת לו והוא שייך לה. כל העבירה היתה שהוא לקח אותה עכשיו. זמרי היה אדם גדול ומה שלקח את כזבי שהיתה גויה, כיון שגם היא היתה ניצוץ גדול. שרש הנשמה שלה היה שייך לזמרי. פינחס לא עשה חשבונות כיון ש"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו"[ו]. בכתבי האריז"ל מוסבר שזמרי נשיא שבט שמעון הוא גלגול של שכם, כך שלשכם יש שייכות לעם ישראל. יחוס גדול מאד.

נשיאת החן מפני הניצוץ שבתוכם

ולכן חשקה נפשו גם עתה [כיון שיש לשכם שייכות לקדושת ישראל, ניצוץ גדול שנמצא בקליפות],

כאן אומר דבר גדול: אם גוי מתאוה ליהודיה סימן שיש לו ניצוץ יהודי. כשהניצוץ נמצא בגלות הוא נותן לגוי כח להרשיע, אבל התשוקה ליהודיה מראה שיש לו איזו שייכות לעם ישראל. דבר גדול מאד.

יכול להיות גם להפך. אם יהודי חלילה חושק באחת שאינה בת ישראל סימן שגם בה יש ניצוץ, ולכן רוצה להתחבר איתה. בינתיים הניצוץ נמצא בגלות כיון שהניצוץ לא מתוקן, ובגלגול הזה הדבר אסור. איך יודעים שיש לו ניצוץ? מזה שחשק בבת יעקב.

ולכן נאמר שכם בני חשקה כו' היינו שלא רצה לישא את בנות הארץ רק את דינה.

דבר פלא. שכם הוא גוי רשע, בן של מלך, יש לו את ה'שיקצעס' הכי יפות בעולם ויכול להתחתן איתן. כל ה'שיקצעס' באו לשידוך עם שכם ושכם לא רצה אף אחת, רק את בת יעקב. סימן שיש לו איזה ניצוץ.

וזהו שנשא חן בעיני יעקב [כיון שיעקב אבינו עצמו הבחין שיש בשכם ובחמור אביו איזה ניצוץ, לכן נשאו חן בעיניו].

לכאורה יש כאן פגם. כתוב "לא תחנם", שאסור שיהודי ימצא חן בגוי. ההסבר הוא שיעקב ראה ברוח הקודש שלגוי יש ניצוץ יהודי – או שהגוי יתגייר או שהוא יתגלגל, ענין גלגול נשמות. לפני מתן תורה היה שייך שניצוצות גדולים של גויים יבואו בגלגול. שהיו ניצוצות גדולים של קדושה בין הגויים, והיה צורך לברר אותם.

עכשיו אפשר להסביר שיעקב לא חטא בזה שנשאו חן בעיניו, כיון שהיה לפני מתן תורה. אבל אחר מתן תורה אסור שגוי ימצא חן בעיניו. כאן הוא קודם מתן תורה ובגלל שיעקב ראה שיש להם שייכות לעם ישראל הם נשאו חן בעיניו. כיון שהבחין ברוח הקודש שיש בהם ניצוץ קדושה. כמו כן, כששמעון ולוי הרגו את כולם הדבר גרם סכנה ליעקב בפני עמי הארץ, אבל על פי פנימיות יכול להיות שיעקב כעס על שהרגו אותם כיון שראה שהיה להם ניצוץ בקדושה.

שלמות קיימת בעת התכללות הניצוצות

אפשר לקשר בין החידוש לבין פשט הפסוקים. מתי יש כח שמירה לקדושה? מתי שיש שלמות. בפסוק קודם כתוב "ויבא יעקב שלם עיר שכם"[ז] ורש"י מסביר "שלם בגופו, שלם בממונו שלם בתורתו". שלמות בכל. ובאותו פסוק כתוב "עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר", השלמות של יעקב היא בזה שאם לגוי יש ניצוץ הוא מוצא חן בעיניו. קשור זה בזה.

השלמות היא כשישנה התכללות כל הניצוצות. כל ניצוץ מוצא חן, אפילו שכרגע הניצוץ נמצא במקום אחר. וכששמעון ולוי הלכו והרגו את שכם ואביו זה פגע בשלמות של יעקב. הניצוצות האלו הם חלק מהשלמות של יעקב ולכן מצאו חן בעיניו.

יחוד שלום חן – סוכות וחנכה

בקבלה יש כונה של יחוד שלום חן. שלם לשון שלום. כמו שלמדנו בלקוטי מוהר"ן[ח], שלום הוא סוכות וחן הוא חנוכה ויש ליחד את השלום עם החן. יש פסוק מאחד – "על כן קרא שם המקום סוכות"[ט], וכתוב "ויבא יעקב שלם", שהיה שלם, ובסוף "ויחן את פני העיר". הפסוק הזה מאחד. למדנו בלקוטי מוהר"ן ששלום שייך לסוכות ואחר כך צריך להמשיך זאת לחן – חנוכה.

סימן ש"ויחן את פני העיר" שייך לחנוכה. על נר חנוכה כתוב ש"מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ"[י], בכדי להאיר את "פני העיר".

נר חנוכה הוא סוד המשכת אור וחן ב"פני העיר". מרמז כאן שסוד הפסוק "ויבא יעקב שלם בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר" שייך לתקופה שבין השלום לחן. לכן יעקב פחד כששמעון ולוי הרגו את אנשי שכם, כיון שאם יעקב חסר באיזה ניצוץ הוא פגיע ולא שמור כראוי.

העדר החיסרון מונע פחד

אפשר לקשר בין הסוד הזה לבין הפשט. על פי פשט, יעקב פחד ששמעון ולוי הרגו את אנשי שכם כיון שגויים אחרים יבואו וירדפו אחריהם, כיון שהרגו הרבה גויים. אבל על פי סוד יעקב פחד כיון שהרגיש חיסרון בעצמו. כך זה תמיד, אם יהודי לא מרגיש חיסרון בעצמו אין לו סיבה לפחד. לפחד יש מקום רק אם יהודי מרגיש שחסר בעצמו משהו.

כתוב שיעקב פחד מהגוים כששמעון ולוי הרגו את שכם וחמור כי הם פגעו ביעקב. לכן פחד. בכל זאת ה' עשה נס "ויהי חתת אלהים על הערים ולא רדפו אחרי בני יעקב"[יא], שבזכות חת"ת – לימוד חומש תהלים תניא – יעקב המשיך חזרה את שלמות כל הניצוצות לעצמו. הפחד של יעקב נמשך לגוים עצמם, ש"חתת אלהים" נמשך לגויים.

יש מהבעל שם טוב שנתגלה בחלום לאדמו"ר הצמח צדק[יב], ש"חתת אלהים" שכתוב בסיפור הזה הוא של מי שלומד ובקי בחת"ת. בזה מעביר את הפחד מחיסרון השלמות שבעצמו לגויים, שמשלים את הניצוצות החסרים. גם לעשו היו ניצוצות רבים, ולכן יצחק אהב את עשו. יש הרבה ניצוצות, רבי עקיבא ורבי מאיר, גדולי עולם. יעקב ועשו הם שני שרשים גדולים, ובתוך החלק של יעקב יש ניצוץ של שכם.

[הזכרת ש"ויחן" הוא לתת להם חן ולתת להם חלק בקרקע, וכאן כתוב "ויקן חלקת השדה". האבן עזרא לומד שמי שקונה חלקת אדמה בארץ יש לו חלק בעולם הבא] יש קשר בין "ויקן" ל"ויחן", לשון נופל על לשון, בחילוף אותיות ח ו-ק באלב"ם[יג], שהן חילוף הנצח. חן ו-קן הולכים יחד, הם הסוד של יצחק בגימטריא חן קן, ח פעמים הוי'. זהו אחד הפסוקים שרואים בהם את הקשר בין חן ל-קן, קודם "ויחן" אחר כך "ויקן את חלקת השדה".

התעטפות הנפש – סימן לקשר ושייכות

כי היה לו מעט שייכת ליעקב אבינו.

לומדים מכאן הרבה דברים גדולים, שאם יש גוי שמתאהב ביהודיה סימן שיש לו איזה ניצוץ. המציאות הזו היתה בעיקר לפני מתן תורה ובכל זאת יכול להיות שגם עכשיו יש דבר כזה.

אחד היסודות של תורת הבעל שם טוב הוא מהפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף"[יד]. בכתר שם טוב אומר[טו] שאם אדם רעב או צמא למשהו, שיש לו תשוקה לדבר מסוים, סימן שהנפש שלו מתעטפת באותו דבר, שיש ניצוץ של הנפש שלו באותו דבר ולכן חושק בו. זהו אחד מיסודות החסידות. אם אדם רעב או צמא לדבר מסוים סימן שהנפש שלו מתעטפת באותו דבר, שניצוץ שלו נמצא באותו הדבר.

כך גם פה, אם שכם מתאוה דוקא לדינה ולא רוצה שום גויה שבעולם סימן שחלק ממנו נמצא בתוך דינה. שיש לו שייכות אליה. אחד החידושים הגדולים כאן שגם לזמרי היה ניצוץ כזה ומה שלקח את כזבי כי ראה שהיא בת הזוג שלו מששת ימי בראשית. לכן כזבי אמר למשה רבינו "בת יתרו מי התיר לך"[טז]. כמו שמשה לקח את בת יתרו כי ראה ברוח הקודש, כך גם אני לוקח את כזבי כיון שלפי רוח הקודש זו בת הזוג שלי. כל זה היה לאחר מתן תורה ולעתיד לבוא הניצוץ הזה יתוקן.

כמובן שזו לא סיבה להשלים את התאוה. יכול להיות שהתיקון הוא דוקא בהימנעות. אבל בדברים המותרים, למשל דבר שמותר לאכול, אם אדם אוכל ומכיר שאוכל לא מצד תאווה גשמית אלא מצד משהו רוחני, כיון שיש לו חלק אישי בתוך אותו דבר. כשאדם אוכל עם כוונה כזו ואחר כך ילמד ויתפלל, כמו שכתוב בספרי חסידות[יז], הוא מעלה את הניצוץ.

זו היתה התורה הראשונה.

ב.       ד"ה "ויעל מעליו אלהים"

האבות הן המרכבה

נלמד תורה נוספת. יש פסוק נוסף כאן:

ויעל מעליו א-להים במקום אשר דבר אתו.

מה היה כתוב פסוק קודם? "ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ"[יח]. מדובר על קנין ארץ ישראל. הפסוק הזה מאד חשוב וגם הפסוק שיביא בהמשך על ברית המילה, שכתוב בסוף פרשת לך-לך – "ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם"[יט].

יש שני פסוקים שמהם לומדים חז"ל שהאבות הן הן המרכבה[כ]. לומדים מפסוק אחד לגבי אברהם "ויכל אלהים לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם", שהוא מרכבה לשכינה, ופסוק נוסף לגבי יעקב "ויעל מעליו אלהים במקום אשר דיבר אתו"^יז. לשני הפסוקים האלו יש סגולה מיוחדת בתורה, כמו הפסוק "בראשית ברא"[כא] והפסוק שלפני עשרת הדברות "וידבר אלהים"[כב], שיש בהם מבנה של ז מלים ו-כח אותיות.

משה ויעקב – ממוצעי חיבור בין מעשה בראשית ומעשה מרכבה

בזהר כתוב[כג] שהפסוק הכי מושלם הוא פסוק שמורכב מ-ז מלים ו-כח אותיות, כמו בפסוקים "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" וגם "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר". משני הפסוקים האלו לומדים ש"האבות הן הן המרכבה", שיש להם את הסגולה הזו. יש קשר בין מעשה בראשית למעשה מרכבה.

כתוב שגם מתן תורה הוא מעשה מרכבה. לפני מעשה בראשית כתוב "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", זה הכלל של מעשה בראשית. לפני מתן תורה, מעשה מרכבה, כתוב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר". שני הפסוקים באמצע הבאנו הם הממוצע המחבר, כאשר כל ממוצע צריך להיות מחובר משני הצדדים.

מה שנאמר אצל אברהם הוא חיבור המרכבה למעשה בראשית. בפרק יז, אחרי ברית המילה, נאמר "ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם". הוא הממוצע שמחבר בין מעשה בראשית למעשה מרכבה, אבל הוא בעיקר מצד מעשה בראשית. אברהם אותיות בהבראם, אברהם הוא מרכבה וממוצע בין מעשה בראשית למעשה מרכבה, בעיקר מצד מעשה בראשית.

יעקב הוא ממוצע בין מעשה בראשית למעשה מרכבה מצד המרכבה, התורה. יעקב הוא עמוד התורה[כד], הממוצע המחבר בין מעשה בראשית למתן תורה שמצד התורה. מעשה בראשית נקרא 'עולמות' ומעשה מרכבה נקרא 'אלקות'.

איך יודעים שמתן תורה הוא מעשה מרכבה? כיון שעל מתן תורה כתוב "רכב אלקים רבתים אלפי שנאן"[כה]. מתן תורה נקרא "רכב אלקים", מעשה מרכבה, גילוי אלקות ממש. החיבור בין עולמות לאלקות הם הנשמות.

הסוד הכי חשוב של הבעל שם טוב הוא שיש "עולמות, נשמות, אלקות"[כו]. הנשמות נקראות סוד האבות, ולכן שני הפסוקים האלו הם הממוצע המחבר בין "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" לבין "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר". הממוצעים הם אברהם ויעקב, נשמות, כאשר אברהם קשור עדיין עם מעשה בראשית ואילו יעקב קשור עם מעשה מרכבה.

מבנה הפסוקים האלו שוה בדיוק למבנה של הפסוקים "בראשית" ו"וידבר אלהים", מבנה שלם של ז מלים ו-כח אותיות.

"ויעל מאליו" – צורך בבירור נוסף

כי הש"י הראה לו שצריך עוד לברורים וזהו ויעל מעליו כאילו עדיין צריך לאחוז בו,

מדייק כאן משהו יפה מאד: בשני הפסוקים כתוב "ויעל מעליו". אם יש גילוי כזה שהאלקים שורה על הצדיק ופתאום הוא מתעלה מעל גביו – מה הצדיק מרגיש מזה?

"אלקים" הכונה שהיתה השראת שכינה ופתאום השכינה מתחילה להתעלות. זה מלמד שעדיין חסר משהו וצריך לתפוס באלקות. סימן שיש חיסרון או בירור שצריך לברר, ולכן השכינה מתעלה מעליך.

מהפסוק לומדים שהאבות היו מעשה מרכבה, אבל לא בשלמות, כיון שהיתה הסתלקות ועליה, ועדיין יש בירור שצריך לתקן. לפי הפירוש כאן יש סימן לכך שהם ממוצע בין מעשה בראשית למעשה מרכבה.

על מעשה בראשית כתוב "אשר ברא אלהים לעשות"[כז], "לתקן"[כח]. מעשה בראשית הוא בירורים שצריכים לתקן, ואילו מעשה מרכבה הוא דבר מתוקן, כמו התורה. התורה היא חכמה ברורה, מתוקנת לגמרי ללא צורך בתיקון. על ידי פסק הלכה מבררת התורה את המציאות, אך התורה עצמה לא צריכה תיקון. מה שאין כן העולם צריך בירור – "לעשות", "לתקן". הממוצע בין מעשה בראשית למעשה מרכבה הוא האבות. מצד אחד הם מושלמים, ומצד שני הם מרגישים שחסר להם בירור כל שהוא.

שלשת תיקוני האבות

במקום אשר דבר אתו היינו באותו עניין עצמו שהכתוב מדבר בו בעסק ממון [קנין הארץ] בזה צריך עוד לברורין כי עוד לא נשלם.

"במקום אשר דבר אתו" הכונה שה' מלמד שבאותו מקום שאתה אוחז ומחזיק שם צריך לברר ולתקן עוד יותר. כאן מדובר בקנין. עיקר התיקון של יעקב הוא כנגד "לא תגנב"[כט], תיקון הממון. אברהם מתקן את האהבה, כנגד "לא תנאף"^כט, יצחק מתקן את הכעס, כנגד "לא תרצח"^כט ויעקב מתקן את הממון.

בעשרת הדברות רואים שהסדר הוא יצחק, אברהם, יעקב – "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנב". הרבה פעמים יצחק מופיע לפני אברהם. עשרת הדברות ומתן תורה הם "מפי הגבורה"[ל], ענין של גבורה, יצחק. לכן בעשרת הדברות עצמם מרומז יצחק לפני אברהם. התיקון של יצחק נקרא "לא תרצח", התיקון של אברהם "לא תנאף" והתיקון של יעקב "לא תגנב". לכן יעקב גנב "את לב לבן הארמי"[לא], זו אתהפכא, התיקון הכי מושלם, שהפך אותו לגמרי.

ועל זאת הכוונה ג"כ נאמר באברהם _{(בראשית לה יג)} ויעל מעליו א-להים אחר פרשת מילה, שגם עכשיו היה צריך לברורין [אפילו אחר ברית המילה אברהם היה זקוק לבירור. מהו הבירור? עקידת יצחק] בנסיון העקדה אך שם לא נאמר במקום אשר דבר אתו כי לא היה בענין אחד.

עקדת יצחק היא ענין אחר, שלא מענין המילה. בפרשת ברית מילה כתוב את סוד המרכבה "ויעל מעליו אלהים", אבל לא כתוב שם "במקום אשר דיבר אתו", כיון שהבירור של אברהם, שהרגיש צורך בבירור נוסף, היה "בענין אחר", לא באותו הענין.

מרמז כאן גם כן שאברהם שייך יותר למעשה בראשית, שבמעשה בראשית יש ריבוי ענינים שונים. כל בירור הוא דבר שונה. ככל שמתקרבים לגילוי אלקות של "הוי' אחד", מעשה מרכבה, כך הבירורים מתרכזים יותר בסוג אחד של בירור. אצל יעקב הבירורים מתרכזים בסוג אחד של בירור, ואילו אצל אברהם יש כמה סוגים של בירור.