מי השילוח – ויגש

ז' טבת ה'תשמ"ג – ישיבת "שובה ישראל" – ירושלים עיה"ק

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[נגנו ניגון שמחה מקובליץ]

א.   ד"ה ויגש אליו יהודה (א)

צדיק מושל יראת אלקים

שמואל ב' פרק כ"ג פסוק ג'. הפרק מתחיל במלים "ואלה דברי דוד האחרונים נאֻם דוד בן ישי ונאֻם הגבר הֻקם על משיח אלהי יעקב ונעים זמִרות ישראל. רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני". פסוק ג' הוא הפסוק שקודם יסביר, ממנו חז"ל לומדים[ב] שצדיק מושל ביראת אלקים – "לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים". מכאן לומדים חז"ל ש"צדיק מושל" הכונה ש"הקב"ה גוזר וצדיק מבטל. צדיק גוזר והקב"ה מקיים", שהצדיק מושל ביראת אלקים והיינו מושל לגבי ה' עצמו. הוא יסביר פירוש יותר עמוק מזה, מה הכונה לממשלה כאן. הפסוק הוא דברי דוד האחרונים, פסוק חשוב, לא סתם פסוק.

קשור עם יהודה, מה שכתוב בתחלת הפרשה "ויגש אליו יהודה"[ג], עם דברי דוד האחרונים.

ויגש אליו יהודא. זהו שאמר הכתוב (שמואל ב כג ג) אמר א-להי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת א-להים, וכמו שביארו ז"ל [הרעיון הכללי שהצדיק מושל ביראת אלקים] צדיק מושל ביראת א-להים. אמר אלקי ישראל, היינו הכללים של ד"ת

"אמר אלהי ישראל" – כלל והוראת שעה

כמו שאמרנו, אצל הרבי מאיז'ביצא יש כלל ויוצא מן הכלל. הכלל הוא המצוות והוראת שעה היא פנימיות רצון ה' שמתגלה לאדם כשמתקשר לה' באמונה חזקה. בלשונו נקרא "תקיפות". עכשיו יסביר דבר גדול, שהתקיפות היא יותר מכללי התורה, בחינת בעל תשובה, "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד"[ד].

יש מושג, כלל והכונה למצוות. שלחן ערוך הוא הכללים. בכדי לדעת מה ה' רוצה ממני ברגע זה אי אפשר לדעת תמיד מתוך הכללים. אם איני יודע צריך ללכת לפי הכללים, מה שה' נתן לי, צריך שתהיה יראת שמים, אך לא זו תכלית העבודה.

יש כלל האומר שאין כלל ללא יוצא מן הכלל. בתוך הכלל אי אפשר לחוש מהו הרגע של היוצא מן הכלל. הכלל הוא כמו שנאמר שאדם קשור לה' על ידי ממוצע, אפילו שגם הממוצע אלקות. היוצא מן הכלל הוא גילוי שכל הזמן היה קשור לה' בעצמו.

בלשון חסידות חב"ד[ה] נקרא ההבדל בין בטול הרצון לבטול לבעל הרצון. כל השנה כולה חיים על פי שלחן ערוך, זהו בטול הרצון, שהרצון מתגלה ואילו בראש השנה צריך להיות בטול לבעל הרצון.

"נעשה" – הוראה פרטית

זהו גם הפירוש של "נעשה ונשמע"[ו]. לפי חסידות חב"ד, נעשה קודם לנשמע. לכאורה איך אפשר לעשות דבר ללא לימוד מקדים? הכונה ב"נעשה" שאדם עושה על פי הוראה פרטית בתקיפות מתוך עצם ההתקשרות לקב"ה, מתוך בטול לבעל הרצון. "נשמע" הכונה ללימוד הכללים.

כל צדיק אומר אותו ענין רק במונחים אחרים. כאן המונחים הם של הרבי מאיז'ביצא, שאומר בצורה ברורה מאד. חשוב מאד לקרוא את הספר הזה.

והם הרמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה אשר נתנו בכל נפש מישראל שוה בשוה,

בחב"ד יש ביטוי: "שוה לכל נפש", שוה לכולם. לכל יהודי ישנו תיקון האברים בדרך כלל. יש רמ"ח אברים בגוף ובנשמה ושס"ה גידים. זהו הפירוש "אמר אלהי ישראל", שה' נתן תורה אחת לכולם, כללים.

"לי דבר צור ישראל" – הוראה פרטית לבעל תשובה

החלק השני של הפסוק:

לי דבר צור ישראל [יש מדרגה אחת שנקראת "אמר אלהי ישראל", הכונה לכללים ששוים בכולם, ויש מדרגה שניה, גבוהה יותר, של "לי דבר צור ישראל", הכונה] לי היינו להבעל תשובה,

הכונה למה שדרשו חז"ל על פסוק א' "אלה דברי דוד האחרונים נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על", ומפרשים שדוד "הקים עולה של תשובה"^ב.

דוד נקרא בעל תשובה, ומוצאו משבט יהודה שגם הוא בעל תשובה. גם משיח בן דוד הוא בעל תשובה. לא רק שמשיח בעל תשובה בעצמו אלא בא להחזיר את כולם בתשובה, גם את הצדיקים, "לאתבא צדיקיא בתיובתא"[ז], שיהפכו לבעלי תשובה.

מפגש יהודה ויוסף – צדיק ובעל תשובה

בזהר[ח] ובחסידות[ט] כתוב על הענין של פרשת ויגש שהוא המפגש בין יהודה ליוסף, בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד. יהודה עולה על יוסף בכך שעושה גם מהצדיק בעל תשובה. זהו הסוד הכללי של כל הפרשה.

מיהו יהודה בהמשך? דוד המלך. כתוב שלא היה דוד ראוי לאותו חטא אלא להורות תשובה ליחיד[י]. לא תשובה כללית לרבים, אלא תשובה פרטית. בשונה מחטא העגל, עליו כתוב שלא היה ראוי לאותו חטא אלא להורות תשובה לרבים, שכל עם ישראל חטא בחטא העגל הכונה להורות תשובה לרבים, ומה שדוד המלך חטא הכונה להורות תשובה ליחיד, עיקר התשובה. לכן משיח בן דוד יוצא ממנו ומתיחס אליו – "בן דוד".

יש מדרגה אחת והיא "אמר אלהי ישראל", מה שה' אמר לכולם, ואחר כך "לי דבר צור ישראל", "לי", לבעל תשובה, שמרגיש שה' מדבר אתו יותר משפת השולחן ערוך. הצדיק שאינו בעל תשובה מרגיש שה' מדבר אתו דרך השולחן ערוך, ובעל תשובה יודע שה' מדבר באופן פרטי, "לי דבר צור ישראל".

תקיפות לא ליפול ביאוש

לזה מדבר הש"י בפרט [בעל תשובה צריך לדעת ולהרגיש שה' מדבר אתו באופן פרטי מלבד שפת השולחן ערוך] ונותן לו תקופות אחר חטאו [ה' נותן לו חוזק באמונה].

(כל פעם שכתוב כאן "תוקף" או "תקופות", הביטוי הוא תקיפות, צריכה להיות כאן י. כל פעם הוא כותב עם ו כיון שאומר בהברה פולנית).

אחרי שמישהו חוטא הוא יכול ליפול ביאוש, אפילו כשלא ידע שחטא. כשאדם לומד תורה פתאום מתגלה לו שחטא הרבה פעמים בחייו הוא עלול להתייאש. לכן צריך להיות מקור של תקיפות, להתחזק ולא להתייאש.

ההתחזקות הזו צריכה להיות יותר ממה שכתוב בתורה. על פגם הברית כתוב בתורה[יא] שאין תקנה לדבר כזה. אם אדם מסתכל במה שכתוב בתורה רואה דברים שיכולים לגרום לו ליאוש מתוך התורה עצמה, מצד חומרת הדבר. מחלל שבת, דינו מות בסקילה. מי שמסתכל בתורה עלול להתייאש מתוך דברי התורה.

לכן נצרך דיבור פרטי. ה' אומר לאדם אל תסתכל במה שכתוב, אני נותן לך תקיפות. כל מה שכתוב בספר הוא קודם החטא, אבל אחר החטא "אין דבר העומד בפני התשובה"[יב]. בעל תשובה צריך לדעת שה' מדבר אתו בפרטיות לתת לו תקיפות אחרי החטא. אדם צריך להתחזק אחרי החטא ולא להתייאש ממה שלומד על חומרת החטא. זה כלל גדול.

יכולת לימוד הכללים להבאת רפיון

שנדמה לו כי אפס תקוה ממנו [אם אדם רק לומד את הכללים של "אמר אלהי ישראל" הוא יכול לבוא לידי יאוש, שאין לו תקוה], וישוב אל ה' אז נותן לו הקב"ה תקופות [אבל ברגע ששב אל ה', ומתעורר לשוב אליו, אז הקב"ה נותן לו תקיפות].

ולזה נשתנו הדברים [מזה אפשר להבין את השינוי בין הביטויים. קודם כתוב "אמר אלהי ישראל", הכללים, ואחר כך כתוב "לי דבר צור ישראל", הדיבור הפרטי, שה' מדבר עם בעל התשובה]. כי בתחילה נאמר אמר היינו לשון רכה,

הכללים לא מעניקים כח כל כך. כשאדם חי לפי שולחן ערוך (כמו כל בחורי ישיבה שהם חלשים, אין להם תקיפות, לא יכולים להלחם). הכללים לא נותנים כח, תקיפות. רק לבעל תשובה יש תקיפות. קודם מסביר שהכללים נאמרו בלשון רכה, "אמר".

ואצל הבעל תשובה נאמר דבר ["לי דבר צור ישראל", דיבר לשון קשה, תקיפות], היינו תקופות [זהו דיוק ראשון]. גם בתחילה נאמר א-להי [קודם כתוב אלהי ישראל, אלקות כמו בעולם האצילות, שם הכל בשלמות] ואחר כך נאמר צור

"צור ישראל", צור הכונה לחוזק. בעל תשובה לא צריך להזכיר כל כך את שם ה' אלא "צור ישראל", הדיבור הפרטי שה' מדבר עם בעל התשובה. "אמר אלהי ישראל" – הכללים, "לי דבר צור ישראל" – הדיבור הפרטי עם בעל התשובה.

אשר היא גם כן לשון תקופות וחיזוק,

עבירה על דאורייתא ודרבנן

מושל באדם צדיק [מושל ביראת אלקים] היינו אם היה החטא בדבר בגזרת חכמים [אם חטא נגד דבר מדרבנן, דברי חז"ל, על זה] נאמר מושל באדם צדיק

בעל התשובה מושל על מה שחטא נגד הצדיקים. בעל התשובה צריך למשול ולהתחזק יותר על מה שחטא נגד גזרת חכמים.

היינו שהבעל תשובה מושל עליהם [מה הכונה שמושל עליהם?] כי אין לך דבר שעומד בפני התשובה,

אפילו שחטא. כתוב שמי ש"עובר על דברי סופרים חייב מיתה"[יג] ו"אין רפואה למכתו"[יד]. יש שדברי סופרים חמורים יותר מדברי תורה[טו]. "אדם צדיק" הכונה לדברי חכמים.

מושל יראת א-להים היינו אם היה החטא נגד תורה שבכתב [שנקראת יראת בגימטריא תורה, "יראת אלהים"] על זה נאמר מושל יראת א-להים היינו שגם ע"ז ימשול, הכל נאמר על בעל התשובה. "מושל באדם צדיק" על דרבנן, ו"מושל יראת אלקים" על דאורייתא, תורה שבכתב.

אין דבר העומד בפני התשובה

"מושל" הכונה שאין דבר העומד בפני התשובה, לא משנה מה עשה ומה כתוב על כך. האדם מקבל התחזקות למשול על זה. הכונה שבתוקף התשובה שלו הוא אינו צריך להתחשב בשום דבר רק לבטוח בה', למעלה מטעם ודעת. ה' מוחל לו, כיון שמתקשר עם עצמות האלקות.

"יראת אלקים" זו תורה שבכתב, "אדם צדיק" היינו דרבנן ובעל התשובה למעלה משניהם, כיון שמתחזק בעצמותו יתברך. לכן "מושל באדם צדיק", שדברי סופרים כתובים קודם, "חביבין עלי דברי סופרים"[טז]. או שנאמר "לא זו אף זו", שגם על דאורייתא הוא ימשול. הפסוק הזה בא בהמשך לפסוק הקודם, פסוק של תשובה. כל הפסוק מסביר את מעלת התשובה וכחה.

על הכל נאמר נאום הגבר הוקם על [לכאורה היה צריך לכתוב 'שהקים'] שהוקם עולה של תשובה, כי אף שד"ת ניתנו ביראה מופלגת [שנקראת "יראת אלהים"].

במתן תורה בחג השבועות היתה יראה מופלגת, "מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע"[יז], "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"[יח]. לכן יראת בגימטריא תורה. כל היראה היא קודם החטא, אך לאחר החטא צריך למשול עליה.

התורה ניתנה ביראה עצומה. כל יראת התורה נועדה למנוע חטא – "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". קודם החטא נצרך שתהיה יראת חטא, לדעת שהחטא יכול לגרום נתק מהקב"ה. לאחר החטא אין צורך לפחד מהחטא, לחשוב שבאמת גרם ניתוק. הפחד קודם החטא, כמו שכתוב בתניא[יט], שכל חטא הכי קל גורם נתק מה'. על הדברים שכתובים בתורה צריך לחשוב קודם החטא, לא לאחר החטא, כי "אין דבר העומד בפני התשובה". מיד לאחר החטא אין שום דבר שלילי, אלא האדם צריך למשול על הכל, "אדם צדיק" ו"יראת אלהים".

משמעות העונש בתורה

כל העונשים הם איום, בית הדין היו עושים זאת, אבל בעל התשובה בורח מבית הדין. עיקר היהדות בעקבתא דמשיחא הוא ענין התשובה. צריך לחשוב על מה שכתוב בתורה לפני החטא, אבל ברגע שאדם חוטא צריך להאמין באמונה חזקה שכשחוזר בתשובה הכל נמחל.

בטחון בה' הכונה לדבקות. כשאדם דבוק בה', ה' למעלה מכל הגיון, אפילו מהגיון של תורה. כל הפחד מעבירה הוא קודם החטא, אבל אחר החטא הפחד נעשה יאוש. עכשיו צריך לשוב אל ה', בבטחון ובתקיפות.

בעל תשובה הוא בבחינת אמת, א מחיה את המת. לכן כתוב "אמת מארץ תצמח"[כ], מלמטה למעלה. בעל התשובה צריך למשול על הכל, תורה שבעל פה ותורה שבכתב.

ועל כמה דברים שאיימו חז"ל כידוע (זוה"ק ח"א סב, א) [שאמרו שאם אדם יעשה דבר מסוים יתחייב בכרת וכדומה], זאת אינו רק לפני החטא נאמר [כל הדברים הקשים נועדו למנוע את החטא], אבל נגד תשובה אין לך שום דבר שעומד.

אחר החטא נצרך שתהיה תשובה וכל האיומים בטלים ומבוטלים, כעת צריך להתחזק ולחזור בתשובה. תשובה אמתית היא תשובה משמחה. מהו איום אצל יהודי? כמו שכתוב בתניא[כא], פחד של יהודי "שאינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות"[כב]. זהו הפחד של היהודי. לכן בתניא כתוב[כג] שאם יהודי עובר פעמים רבות על חטאים שלא חייבים עליהם כרת הוא כמו מי שמנתק הרבה חוטים דקים, כך שכל דבר הוא כמו כרת. הפחד של יהודי שלא יכרת מאלקות.

הפחד להישאר נפרד מה'

מהו עיקר הפחד? שמאיימים שאדם ישאר ח"ו נפרד תמיד, כמו בפגם הברית, שאומרים שאין על כך תשובה. כמו שכתוב בגמרא[כד] שיש "כתות שלא מקבלות פני השכינה", יהודי מפחד אולי הוא שייך לכתות שלא מקבלות פני השכינה.

אבל לאחר המעשה, ברגע שיהודי שב בתשובה, צריך להסיר ממחשבתו את השיקולים הקודמים ולדעת שאין דבר העומד בפני התשובה. זו הכונה תקיפות, הכח לבטל את איומי התורה כדי לחזור בתשובה. זהו כח של בעל תשובה. גם רבי נחמן אומר זאת. כולם אומרים את הענין הזה. רק שכאן הוא אומר זאת בסגנון המיוחד שלו.

באגרת התשובה כתוב שאדם יכול לחשוב אולי לא שב בכל לבו, ולכן צריך לעשות כל מיני דברים לגמור ולשכלל את התשובה. מהי תשובה? להיות יותר בסדר, ובאופן ממילא לתת צדקה. לכן בעל תשובה לא מתחשב, כמו שכתוב בחסידות[כה] שאין לו הגבלות של נתינה יותר מחומש, ולכן נותן צדקה יותר ממה שכתוב. אין שום דבר שעומד נגד התשובה.

"לא ידח ממנו נדח" לשום נפש מישראל

ולאחר שאירע לאדם מכשול [אם אדם נכשל באיזה חטא, לא משנה איזה], לא יתיאש עצמו כי לא ישאר לעתיד שום חטא על נפש מישראל,

צריך לחשוב באותו רגש שעל העתיד לבא כתוב[כו] שלא "ידח ממנו נדח"[כז]. החסידות אומרת דבר שהרמב"ם והראשונים לא אמרו. כשהחסידות מדברת על גאולת נשמת ישראל, "לא ידח ממנו נדח", הכוונה היא שה' מבטיח זאת בגלגול זה או בגלגול אחר, ולכן לעתיד לבא לא ישאר אחד עם שום חטא כלל.

פחד מחטא הוא מניתוק מה'. כאן מי השילוח מבטיח שאף אחד לא יהיה מנותק. הוא מדבר כאן לאנשים בדור שלנו, כיון שכולנו חוטאים, כולנו צריכים לשוב בתשובה. אין זה ענין של "אחטא ואשוב"[כח] כיון שכולנו נמצאים לאחר החטא.

בדורות הראשונים היו אנשים שנמצאו במצב קודם החטא, אבל אנחנו נמצאים לאחר החטא. לכן אפשר לומר לכולם שמה שחז"ל אמרו הוא קודם החטא, אבל עכשיו לאחר החטא הדברים האלו לא שייכים, אלא צריך להתחזק באמונה ולא לדאוג. ודאי שלא יהיה שום יהודי בעולם שישאר עם חטא. לא יהיה פגם של חטא לשום נפש מישראל. בעל התשובה זקוק לתקיפות ולא להשגיח במה שיכול לגרום ליאוש. צריך לדעת שלעתיד לבא לא ישאר שום חטא בשום נפש מישראל.

תקיפות בעל תשובה – משבט יהודה

ועיקר זאת התקופות נמצא בשבט יהודא,

התקיפות הזו של בעל התשובה היא שרש נשמת יהודה. כל מה שהסברנו שייך ליהודה. לכן אפשר להבין מדוע עשתה ההשגחה העליונה שדוקא שבט יהודה נשאר, כיון שהתקיפות היא עיקר המדה המשמעותית.

אחר חרבן הבית עשרת השבטים גלו והשבטים שנשארו הם יהודה ובנימין וקצת מלוי. חרבן בית ראשון היה מיאש כל כך כיון שנוצר מצב בו כביכול ה' גומר את החשבון אתנו. בפנימיות, סיבת הגלות היא בגלל היאוש, זו פנימיות הגלות.

יש מחלוקת בחז"ל[כט] אם עשרת השבטים עתידים לחזור או לא. בתורה כתוב שסבת הגלות היא בגלל שעשרת השבטים חטאו. כאן מסביר יותר מזה. הרי גם יהודה חטא! אלא שאר השבטים גלו כיון שחטאו והתיאשו, אבל יהודה חטא ולא התייאש ולכן נשאר. זהו עיקר התכונה שלו. לכן אנו נקראים יהודים כיון שכולנו מיהודה. רק שבט יהודה נשאר כי לא התיאש אחרי החטא. היום כולם מיהודה, גם לוי ובנימין, כולם יהודה, כולם יהודים.

יהודה – "מודה ועֹזב"

יהודה לשון הודאה, האמונה שלו ש"מודה ועֹזב ירֻחם"[ל]. לכן בתחילת אגרת התשובה אדמו"ר הזקן כותב שעיקר התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד. זהו יהודה, "מודה ועזב ירחם". בחסידות כתוב שאפילו אם אדם לא יכול לעזוב את החטא לגמרי והוא נופל בו שוב, "רחמנא לבא בעי"[לא], ה' רואה את לבו שלא יכול להגמל מהחטא לגמרי. העובדה שמצטער בכל פעם נחשבת עבורו מספיק גם כן.

ע"כ [לכן כתוב בתורה] ויגש אליו יהודא אף שלא נראה עתה חדשות בדבריו

מהו מקשה? כשקוראים את הפסוקים, כתוב "ויגש אליו יהודה", שיהודה מגיע לדבר עם יוסף השליט. יהודה לא יודע שזהו יוסף והוא רוצה לטעון בפניו טענה בשביל לשחרר את בנימין. כשיהודה ניגש ליוסף הוא לא אמר שום דבר חדש שיוסף לא ידע קודם לכן. על פי פשט, יהודה ניגש לדבר עם יוסף ורוצה לשכנע אותו, אבל יהודה לא אמר ליוסף שום דבר חדש שלא כתוב קודם. יהודה לא הלך ליוסף עם שכל, לחדש חידוש, רק לומר את אותו הדבר שיוסף ידע קודם באופן תקיף. יהודה לא בא לומר דבר חדש אלא רק בא לומר בתקיפות.

אך שמראה בדבריו גודל תקופתו [הוא פשוט מביע את עיקר הדברים בתקיפות גדולה] אשר בלי ספק נמצא עתה צמיחת ישועה

לפי רש"י התקיפות של יהודה היא בכך שמאיים על יוסף. כאן הוא לא מתכוון לזה, אלא לתקיפות של יהודה עצמו, שיהודה משוכנע ובטוח שתצמח ישועה ממה שיאמר עכשיו. התקיפות היא לא נגד יוסף אלא תקיפות בעצמו, כפי שקוראים בטחון עצמי. יהודה בטוח עכשיו שממה שיעשה תצמח ישועה. זהו בטחון עצמי על פי תורה. בטחון של בעל תשובה הוא בכך שקשור לה' וברגע זה ה' יצליח את דרכו.

יראה מבוררת ואמתית על ידי התבוננות

וזה פירוש הפסוק ירא את ה' בני ומלך,

איפה הפסוק הזה מובא בחסידות חב"ד? פסוק חשוב מאד. יש מאמר שנקרא "בד קודש"[לב], כשאדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי היו במאסר – כל אחד בנפרד – הם רצו שכל אחד מהם ישפט לפני הקיסר ולא לפני שופטים אחרים. הם כתבו מאמר שלם, שתורגם לרוסית עבור הקיסר, והוא נאמר על הפסוק הזה, שיש את השפעת ה' על מלך, אפילו שהוא גוי. לכן רצו שהמשפט יהיה לפני המלך ולא לפני שופט.

לכאורה אפשר לחשוב שזו כניעה, אבל זו תקיפות גדולה מאד. הוא שולל כל משפט אחר ורוצה רק את משפט המלך. בקונטרס כותב שהוא בטוח כשהמשפט יבא לפני המלך הוא יחון אותו. גם אדמו"ר הזקן משתמש בפסוק זה במובן של תקיפות במשפט, שבטוח שיצא זכאי כשהולך לפני שופט. שם מסביר את הפסוק במובן של מלך, שכאשר שהוא שופט מתלבשים בו הרחמים ואז יצא זכאי.

בינה מבררת את היראה

כאן מפרש:

בני היינו לשון בינה [בחסידות מפרשים פעמים רבות ש"בני" הוא לשון בינה] והוא שיהא יראתך מבוררת ואמיתיות,

מסביר את הפסוק כך: קודם נצרך שתהיה בינה. בינה היא בירור, כמו שהעובר מתברר ברחם האם. כח הבירור בא מהאב, אבל מקום הבירור, הרחם, נקרא בינה. "ירא את הוי' בני"[לג] הכונה שעל ידי ובתוך הבינה – היראה מתבררת, עד שנשארת אמתית. מהי יראת ה' אמתית? יראת ה' טהורה ללא יראת העונש.

זו התבוננות, כיון שמבררת את היראה. התבוננות באלקות מבררת את היראה ולא גורמת לפחד. יסוד החסידות הוא מה שאביו של הבעל שם טוב אמר לו, שלא יפחד משום דבר רק מה' עצמו, והכונה שלא יפחד משום עונש ולא מאיומי חז"ל. לזה התכון, לא לפחד משום דבר רק מה' עצמו.

לכן מפרש "ירא את הוי' בני", שבאמצעות הבינה מתקנים את היראה, שתישאר רק יראה מבוררת, אמתית, ועל ידי כך נעשה מלך.

ומלך היינו שתהיה מלך ותקיף בבטחון גדול בהש"י,

מיהו מלך? מי שבוטח לגמרי ברגע זה שתצמח ישועה.

עם שונים אל תתערב – פסיקה מתוך כללים

כתוב "עם שונים אל תתערב"[לד]. חז"ל מסבירים מי הם שומעים[לה]? אחד שפוסק הלכה מתוך משנתו בלי לרדת לעומק הדין, רק מתוך הכללים. משנה היא הכללים, ולא יורדת לפרט. אסור להתערב עם השונים, עם מי שמורה הלכה מתוך משנתו. כל כלל נקרא משנה ומי שמורה הלכה מתוך משנתו אסור להתערב אתו:

ועם שונים אל תתערב ואיתא בגמ' אלו המורים הלכה מתוך משנתן, ומקשה [הגמרא] פשיטא [איך הייתי יכול לפרש חוץ מזה?] ומשני מ"ד כרב יהודא [לולי הפירוש הזה הייתי מפרש כמו רבי יהודה. אנחנו לא רוצים לפרש כמו רבי יהודה. מה אומר רבי יהודה?] דאמר כל העובר עבירה ושנה בה הותרה לו

רבי יהודה מפרש ש"שונים" הכונה למי שעשה עברה וחזר לעשותה. אם אדם עשה עברה פעם אחת ופעם נוספת אז נעשתה בידו כהיתר. רבי יהודה היה מפרש את הפסוק "עם שונים אל תתערב" על מי שעבר עברה ושנה בה, הותרה לו. אנחנו לא מפרשים כמו רבי יהודה, כפי שמסיימת הגמרא:

קא משמע לן [שלא כרבי יהודה, אלא מפרשים על "אלו המורים הלכה מתוך משנתם", על מי שהולך לפי הכללים ולא לפי היוצא מן הכלל, עומק הדין].

לכאורה יש כאן דבר פלא, האם דברי רבי יהודה לא נכונים? בגמרא כאן משמע שאנחנו לא סוברים כמו רבי יהודה. כאן מסביר דבר גדול מאד:

היינו שבאמת נמצא איזה מקום גם לזה

יש פעמים שעל ידי שאדם עושה עברה אחת ואחר כך עושה אותה שוב הוא מתקן אותה ולא נחשב כהותרה לו.

לכל כלל יש יוצא מן הכלל

אחד החידושים הגדולים של הרבי מאיז'ביצא שאם עשית עבירה ולא הצלחת לתקן אז תעשה אותה שוב... רבי יהודה אומר שמה שאדם עובר עבירה פעם ופעמים הותרה לו, הכונה שמהגמרא הזאת לומדים שבדרך כלל רבי יהודה צודק אבל יש יוצא מן הכלל. לכן הגמרא לא מפרשת כמו רבי יהודה כיון שיש יוצא מן הכלל. יש פעמים שאדם עושה עבירה וכשעושה אותה שוב על ידי כך מתקן אותה.

לכן מפרשים בגמרא אלו המורים מתוך משנתם, מי שפוסק לפי הספרים, ולכן אל תתערב אתם, כי אם תלך אתם תגיע לידי יאוש, ולא תהיה מלך. כאן כתוב "ירא את הוי' בני ומלך", שבשביל להיות מלך אסור להתערב עם השונים, אלו המורים הלכה מתוך משנתם. מי שמורה מתוך משנתו יכול לגרום ליאוש ומי רוצה להיות מלך שלא יתערב עם אותם שונים.

לא כמו שרבי יהודה מסביר שהכונה היא למי ששנה עברה והותרה לו, שמאמר זה מביא לידי יאוש, שאין לאדם תקוה יותר. לכן לא מפרשים כרבי יהודה אלא מפרשים לא להורות הלכה מתוך הכללים.

זהו רעיון עמוק מאד שצריך להבין מאיפה הוא מסביר זאת.

התחזקות ב"תשועת הוי' כהרף עין"

כמבואר על פסוק ויתד תהיה לך _{(בפרשת כי תצא)}, וזה היה תקופות יהודא אחרי אשר אירע לו שאמר _{(בראשית מג ט)} אנכי אערבנו,

מה היתה התקיפות שלו? יהודה יכל להתייאש באותו רגע. הוא לקח 'ריזיקה' בזה שהתערב בענין.

יהודה הבטיח ליעקב שיערב לבנימין. עכשיו כל הבנין של יהודה נופל. מדובר כאן על חטא גדול מאד. החטא של יהודה הוא שעשה ערבות בעולם הזה ובעולם הבא. יהודה נגמר. כשבן אדם מגיע למצב כזה הוא מתייאש. אם יהודה לא מצליח להציל את בנימין אין לו תקוה בעולם הזה ובעולם הבא. פתאום כל הבנין שלו מתמוטט.

מה יכול לחשוב עכשיו? אם יהודה היה 'מתנגד', מוסרני'ק, לא היה סתם מתיאש אלא גם היה מוכיח את עצמו קשות. היה עושה לעצמו "לעולם ירגיז"[לו]... איזה מין 'שוואנץ' אתה שעושה ערבות, הרי אסור לעשות ערבות. עברת עבירה... לכן מגיע לך יהודה, שוואנץ שכמותך.. ואז גמרנו. כך יהודה היה אומר אם היה בעל מוסר. לשיטת המוסר היה מיד מוצא את הפגם.

מה קרה כאן? יהודה בנה בנין וכל הבנין התמוטט. עכשיו צריך להגיע למסקנה שכנראה עשה משהו לא כראוי. מיד כשהיה מחפש מה עשה לא כראוי היה מוצא שאסור היה לו לעשות ערבות[לז], וממילא מגיע לו, כיון שאסור להתערב. הרי עשית עבירה!

התחזקות יהודה כנגד המקטרג

עכשיו הוא מסביר שאף על פי כן יהודה לא השגיח במה שכתוב ואמר שיתחזק בעצמו. אפילו שעשיתי לא כראוי אני אתחזק ולא אתחשב בזה אלא אתעקש נגד המקטרג שאכן עשיתי כראוי. זאת תקיפות לה'.

המקטרג מגיע ואומר מגיעה לך המפלה הזאת, כיון שכתוב בתורה שאסור להתערב, יהודה מתעקש שלא. להתחזק הכונה שיהודה לא נכנע למקטרג של עצמו שאומר לו עשית חטא, אלא מתעקש בעצמו שלא עשה חטא. ואפילו שרואה שכל הבנין שלו נפל הוא מתחזק בתשועת הוי' כהרף עין. זוהי תשובה.

ועבר על מה שנאמר _{(בראשית רבה צג א)} הרחק מן הערבות [חז"ל אמרו שצריך להתרחק מן הערבות], ואעפ"כ היה בטוח שיוצמח לו הישועה [זה נקרא תקיפות].

אפילו שיהודה ידע שחטא הוא מתעקש לא לתת לחטא להפיל אותו. להפך, הוא מתעקש, ולבסוף יתברר שזו היתה הוראת שעה. כרגע לא הוא יודע, יהודה לא נביא שמקבל ציווי מה'. כשיהודה עשה את הערבות הרגיש באותו רגע שכך צריך לעשות.

מישהו יבא ויאמר: חביבי, אתה יודע למה קרה לך כך? בגלל שעשית משהו לא בסדר... לכן נפלת בפח. כך השכל אומר. יהודה מתעקש, וזו התקיפות שלו, שהמקטרג יראה שעשה כראוי. כמו אדם שעובר ושונה. למה מביא את זה לגבי מה שכתוב פה? כי יהודה עבר עבירה.

שתי בחינות – "מודה ועֹזב" ותקיפות

לכאורה בדיוק להפך. קודם אמרנו שיהודה הוא "מודה ועֹזב". במעשה תמר יהודה נהג כ"מודה ועזב", כמו דוד שאמר "חטאתי להוי'"[לח]. אבל ביהודה יש פעם אחרת, בדיוק להפך, שלא מודה. כשהמקטרג מגיע ואומר לו עשית עבירה כזאת לכן מגיע לך.. הוא עונה לו, אתה תראה בסוף שמה שעשיתי הוא בסדר. תקיפות של בטחון.

בהמשך מסביר שלרגע יהודה נפל ברוחו, כמו שכתוב בסוף פרשת מקץ שקרעו את בגדיהם ובאו ליוסף ואמרו "אבל אשמים אנחנו"[לט]. היתה נפילת הרוח, התחילו להתייאש, ורק אחר כך יהודה התחזק בעצמו לא להתייאש בגלל שזו התכונה שלו לא ליפול ולהתייאש. האחים אמרו מה אנחנו יכולים לעשות? הם לא אמרו זאת מתוך שפלות אלא מתוך נפילת הרוח. כשהמקטרג בא ואמר עשית לא כראוי, לכן מגיע לך עונש, זו נפילת הרוח. אבל אחרי זה יהודה מתחזק ולא נכנע ל"אבל אשמים אנחנו", לא משחק אצלו. יהודה התחזק שלא יהיה כך.

כתוב שמי שהורג ברוחניות יותר גרוע מגשמיות. האחים האשימו את יהודה בכך שאמר למכור את יוסף, שאם יהודה לא היה אומר למכור לא היו מוכרים. ולכן הורידוהו מגדולתו. לפעמים אדם עושה דבר בתמימות. אחר כך מישהו פותח את השולחן ערוך ואומר "חביבי אתה עשית לא בסדר".. לפעמים צריך לומר לו נראה מי ינצח, אם עשיתי כראוי או לאו. המקטרג אומר שעשית לא כראוי אבל האדם אומר שכן עשה כראוי.

כמובן, אם זו נצחנות אז זו קליפה רעה. אלא זה צריך להיות בטחון בה', שמזה תצמח ישועת ה'. בהמשך יסביר שכשיהודה מדבר עם יוסף הוא מדבר עם הקב"ה, כי לפי דעת יהודה יוסף הוא גוי, יהודה לא חושב על הגוי הזה. מה יש לו לדבר עם גוי?

זה סוג של חטא למי שיש לו מרה שחורה. אדם מגלה כל מיני דברים קטנים שלא עשה כראוי. לאו דוקא עברה חמורה כמו חילול שבת אלא כמו שאמרתי קודם, שפתאום מגיע למישהו ואומר לו קרה כך בגלל שעשית כך וכך. עצבות יכולה להיות חטא עצום. כל אחד לפי המדרגה שלו. תכף נראה את הדוגמא השניה שמביא מאברהם אבינו, שגם עבורו יכול להיות חטא הכי גדול. את התכונה הזו של יהודה מוצאים גם אצל אברהם.

אם מדובר על דבר אמתי אצל האדם ה' יאיר את עיניו. אם זו אמת הוא יגיע לדרך הנכונה.

ב.   ד"ה ויד תהיה לך" (כי תצא)

את הענין הזה הוא יסביר על הפסוק "ויד תהיה לך" (נעבור לעמוד קכא):

"ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ". יד הוא תקופות

יד זו מידת התקיפות. אותיות יהודה, לכן יד בגימטריא דוד. דוד יוצא מיהודה והוא היד של יהודה. מה שהסביר עכשיו זו מדת התקיפות, דוד ויהודה הם תוקף. ובכח מהי התקיפות?

[הכח] שיוכל האדם לצאת חוץ לגבולו ולהכניס משם טובה לתוך הקדושה,

לפעמים יש לאדם כח לצאת מחוץ לגבול הקדושה ולהעלות משם ניצוצות. בלשון הקבלה והחסידות, להכניס דבר מחוץ לגבול אל תוך הקדושה. אחר כך כתוב "יתד", יד בתוספת ת, שהם שתי מדרגות של תקיפות.

מעשי האדם נצרכים להיות חדורים בטחון ותקיפות

ויתד תהיה לך על אזניך כו' [המשך הפסוק] איתא בגמ' הרוצה שיחיה יחזיק באמונה יתירה,

יש מאמר חז"ל, מי שרוצה לחיות צריך להתחזק באמונה יתירה[מ], מדת התקיפות שיסביר תיכף.

וזה פירוש ויתד תהיה לך על אזניך [יתד הוא התחזקות יתירה, כל מה שאדם שומע או עושה נקרא] אזניך היינו על כל דבריך יהיה לך בטחון ותקופות [כל מה שאדם עושה בחיים צריך להיות עם בטחון ותקיפות].

והיה בשבתך חוץ, מתי אדם יושב בחוץ? היינו באם יעשה אדם מישראל ח"ו מעשה שהיא חוץ מגדרו,

אם נזדמן לעשות דבר מחוץ לגדר, לא בכונה. כמו שאמר קודם, יהודי חי לפי כללים, לא שעשה נגד השולחן ערוך ח"ו. אלא עשה משהו ופתאום מגלה שכתוב הפוך. זו הכונה מחוץ לגדר שלו. יהודה התערב ורק אחר כך גילה שאסור לעשות ערבות. כשאדם מוצא שעשה דבר חוץ לגדר שלו, מה צריך לעשות, האם להתייאש, לחשוב שחטא וכמה חמור מה שעשה, או לערוך חשבון נפש? כאן מסביר שלא, אלא צריך להיות:

וחפרת בה [היתד נועדה בשביל לחפור], היינו שיהיה נגדך ותתבייש בה,

בדרך כלל אם אדם עשה דבר לא כראוי, "חפרת" מלשון "וחפרה הלבנה ובושה החמה"[מא], לשון בושה. כתוב "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", וחז"ל דורשים מהי יראת ה' שהיא על הפנים? "זו בושה"[מב]. אם אדם מוצא שעשה משהו לא כראוי צריך לחפור – להתבייש.

"וחפרת בה" – עשיה מתוקנת

[כאן אומר שיש פירוש נוסף] גם יעיין בה מלשון משם חפר אוכל [לחפור, לעיין, לחפש. מה הכונה? לא להתבייש, שזהו פירוש הפוך]. ושבת וכסית [אם תחפור ותעיין מה באמת עשית תגלה אולי זו היתה הוראת שעה ולא היה חטא, ונעשה כראוי. אולי אפשר ללמד זכות], היינו שאחר כך תעשה אותו הדבר בעצמו בהיתר. [תעשה את אותו הדבר בדיוק כמו שצריך, ועל ידי כך] וכסית את צאתך, היינו כשתעשה עוד הפעם תכפר על העבר [על ידי שתעשה אותו הדבר כמו שצריך כך תכפר על העבר. כאן מתכוון אפילו אם העבר היה לא כראוי],

הפירוש כאן שונה ממה שאמרנו קודם. כמו בכל דבר בעבודת ה' יש אינסוף של אפנים. אם עושים כללים חוזרים למקום שיש כללים. כל הרעיון הוא שאי אפשר לעשות כללים כי כל מקרה עומד בפני עצמו. יש מקום שאומרים שיש חטא שמדובר באותו מקום ובאותה אשה ואף על פי כן לא עושה[מג]. זה עיקר התשובה.

כאן אומר שעיקר התשובה הוא כשאדם עושה את הדבר בדיוק כמו שצריך, בהיתר ובקדושה. זהו עיקר התיקון של מה שנעשה לא כראוי. זהו "וכסית את צאתך", שהפעם הנוספת תכפר על העבר.

שני אופני תיקון

מה שאומר כאן כולל את שני האופנים. אפשר לומר שבפעם הראשונה מה שנעשה היה לא כראוי, אבל לא לכך היתה כונתו, אלא על ידי עשיה נכונה בפעם הנוספת יהיה גילוי מילתא למפרע שמה שנעשה בפעם הקודמת גם היה כראוי. זו עיקר כונתו כאן.

יש דרך בעבודה שאם תעשה כראוי את אותו דבר שבעבר עשית לא כראוי יהיה גילוי מילתא למפרע שמה שעשית לא כראוי גם כן היה בסדר. כיון שזו היתה הוראת שעה מן השמים.

הבעל שם טוב מסביר[מד] על הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף"[מה], שאם אדם נמשך לתאוות ועושה חטא מסוים, סימן שחלק מהנפש שלו קשור בדבר הזה. איך מתקן את זה? על ידי שעושה בדיוק את אותו דבר כמו שצריך.

כאן אומר "מכפר". אפשר ללמוד מכך תרתי משמע. ניתן לומר שפעם ראשונה היתה לא כראוי, והפעם השניה היא הכונה. אם לא אדם היה עושה פעם נוספת היה נשאר אצלו בסימן שאלה, בספק. יוצא שכל החיים אדם חי עם ספק בראש, תסכול. לפני כמה ימים דיברנו שיש "מכפר" שהוא כיסוי, לא ניקוי. ויש "מכפר" שמוריד את הפגם.

אם אדם לא יעשה את אותו הדבר פעם נוספת הוא יחיה כל הזמן בתסכול וספק האם מה שעשה היה לא כראוי. לכן צריך לעשות פעם נוספת בכדי לגלות שתמיד היה כראוי. זהו "מכפר" אמתי. איפה רואים את הענין הזה בתורה? אצל אברהם אבינו.

נישואי אברהם והגר

כמו שמצינו באאע"ה [גם אצל אברהם. קודם למדנו שקיים בעיקר אצל יהודה. מה כתוב אצל אברהם?] ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה [חז"ל אומרים[מו] שקטורה זו הגר],

יש כאן פירוש עמוק מאד על "קטורה זו הגר". כתוב שאחרי ששרה אמנו נפטרה אברהם לקח אשה ושמה קטורה, והוא גידל ילדים ממנה. מה אברהם עושה כאן? למה הוא צריך עוד אשה? חסר לו ילדים גוים? מדין וכל מיני גוים? הרי מה הגר היתה בתחילה?

לא היה ספק בכלל אם הותרה לו, כי היתה שפחה. אברהם לא רצה להתחתן עם הגר, אבל התחתן רק בגלל ששרה אמרה לו. אחר כך היה צריך לגרש אותה, שלא רצה אותה בכלל, וממנה יצא ישמעאל. לאברהם היה תסכול גדול מישמעאל, שרצה שיחיה וה' לא רצה. ובסוף היה צריך לגרש את ישמעאל והגר.

תיקון מעשי הגר באמצעות נישואין חוזרים

כל הסיפור התחיל מכך שהתחתן עם הגר, ומה שיצא מזה יצר בעיה גדולה. בשביל אברהם זה נחשב כאילו חטא עולמית, כיון שילד את ישמעאל בעולם. אברהם יכול לומר לעצמו מי יודע איזה חטא גדול עשיתי, שכל מה שנוצר הוא בגלל שאברהם נשא את הגר. כתוב "לא תשתחוה לאל נכר"[מז] וחז"ל מפרשים[מח] לא לשכב עם ארמית, שזו סתם גויה. כאן אברהם הצדיק לוקח גויה. ממש כמו עבודה זרה הכי חמורה שיכולה להיות.

המקטרג, המצפון, יכול לטעון ולהכאיב לאברהם אבינו עד סוף העולם. איך הוא מתקן את זה? על ידי שמתחתן איתה שוב. כאן מסביר דבר עמוק ביותר. לאברהם כל הזמן העיק המצפון, עכשיו רואים שמצפון הוא שרש הטומאה והסטרא אחרא.

מצפוּן – שרש הטומאה וסטרא אחרא

כתוב שכמשיח יבוא הוא ירחיק את הצפונים, הכונה למצפון, שהוא ירחיק לגבי מה שעושים בצפון, בלבנון, שלא יהיה שום מצפון כלל. צריך להרחיק את המצפון כיון שהוא יצר הרע, שנקרא "הצפוני"[מט]. איך מרחיקים אותו? על ידי שעושים אותו דבר שוב.

אם רוצים לתקן את לבנון צריך לעשות פעם נוספת יותר מפעם ראשונה. רק על ידי כך אפשר לכפר על הפעם הראשונה. לעשות ביתר שאת וביתר עז.

תיקון למלחמת לבנון הראשונה

שמעתי אתמול על גאולה כהן, שהיא הכי חזקה וכו', שהיא חושבת שאולי זה חטא. אף אחד לא יודע, כולם בתסכול. אולי עשו חטא במה שעשו. אין אף אחד שברור לו שאין כאן חטא. זה בדיוק מה שכותב כאן. למי שעושה באופן הכי תקיף יש נפילת רוח, שלא יודע בעצמו, מסופק אולי מה שעשה היה לא כראוי.

מה שקורה עכשיו הוא דוגמא טובה למה שרוצה להסביר. אדם עשה משהו וכולם מתלבשים עליו 'לא עשית בסדר'. מתלבשים עליו גם על החסדים שעשה, עד שהוא בעצמו מתחיל להסתפק אולי לא עשה כראוי. איך מתקנים זאת? על ידי שעושים אותו הדבר פעם נוספת כמו שצריך. זה התיקון.

מה כתוב אצל אברהם? "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה"[נ]. יש כאן קצת שייכות ליוסף. שלומדים שיוסף הוא זה שמוסיף ועושה עוד פעם. זהו הקשר בין יהודה ליוסף. "ויגש אליו יהודה" בשביל לעשות יחוד. שיהודה יגלה את היוסף האמתי של יוסף, להוסיף ולעשות פעם נוספת.

תקיפות לשם תיקון הספק

אחר כל הנסיונות

היו לו נסיונות, גם להתחתן איתה הוא נסיון, כיון שלא רצה, אחר כך לגרש אותה, נסיון נוסף חמור יותר, ואחר כך כל מעשה העקדה. חז"ל אומרים[נא] שמעשה העקדה קרה בגלל שישמעאל התחרה עם יצחק. "ואל תביאנו לידי נסיון", הכל הגיע מהגר, כל הבלבול והתסכול של אברהם מגיעים מהגר ובכל זאת הוא מתחתן איתה שוב.

אמרנו שאפשר לפרש בעומק כי הוא לא אומר בפירוש שזו הכונה ש"קטורה זו הגר". אפילו אם נאמר לפי האבן עזרא[נב] שזו לא אותה אשה. כולם שואלים איך חז"ל יודעים? רק לפי המסורה. לפי פשט, האבן עזרא אומר שזו לא אותה אשה.

לפי זה אפשר לפרש בעומק כונת חז"ל "קטורה זו הגר". "קטורה" זו כפרה על מעשה הגר. אצל אברהם ודאי קטורה היא כמו הגר. כשמתחתן עם קטורה זה כמו שמתחתן פעם נוספת עם הגר. הוא לא אומר כך בפירוש אבל אפשר לפרש כך את הדברים שלו.

אברהם התחתן עם קטורה פעם נוספת בכדי להוכיח לעצמו למפרע שמה שהתחתן איתה פעם ראשונה היה כראוי. אברהם מגלה מילתא למפרע שגם בפעם הראשונה הוא עשה כראוי. בזה מוציא את כל המצפון, התסכול. שצריך להרחיק.

"וכסית" – גילוי למפרע שלא היה חטא

מה שאדם יודע בבירור הוא מיעוט שבמיעוט. כל חיי האדם עלי אדמות, הם כך. רובא דרובא של החיים והשטויות הם כשאדם עושה משהו ולא הולך לו. האם הוא יודע אם עשה בסדר או לא? אחד אומר לו הכל בגלל שעשית לא כראוי. אבל הוא בסופו של דבר לא יודע אם עשה כראוי. רוב החיים אדם לא יודע אם הוא היה בסדר. לכן צריך להתחזק לעשות כמו שצריך וזה "מכפר" – לא מוריד את החטא, אלא מכסה, "וכסית", שעושה את הכל כראוי באופן ממילא.

זה לא נקרא "זדונות נעשו לו כזכיות"[נג], אלא שאף פעם לא היה זדון. יש פירוש "זדונות נעשו כזכיות" שהזדונות נהפכות לזכיות. כאן לא מדבר על הפיכת הזדונות אלא גילוי מילתא למפרע שלא היה שום דבר שנעשה לא כראוי.

נשא עוד הפעם את הגר ובירר שגם תחלה היה ברצון הש"י,

הוא בירר שגם בפעם הראשונה עם כל ספקותיו, הכל היה ברצון ה', בהשגחה פרטית מה'.

כל הדברים כאן הם נסיונות. אפילו שאדם מקבל נבואה גם כן לא ברור לו לחלוטין. מה שאדם שומע מלמעלה גם כן לא פשוט. יש את העובדה שהחטא גם כן מאת ה', אבל השאלה עכשיו מה צריך לעשות? האם "מודה ועזב ירֻחם", יהודה, או להתחזק ולבטוח שהיה בסדר ולהאמין שה' יצליח את דרכי.

נצרכת ידיעה מתי להתביש ומתי לתקן

כמובן בשביל לדעת את זה, לחשוב להתבונן עם עצמו, זו העבודה. על זה וכיוצא בזה אמר הרבי הרש"ב[נד] שלהיות חסיד זו עבודה של עשרים שנה עבודה תמימה, שאז אדם מקבל חוש בחסידות לדעת מתי להתנהג כך ומתי וכך. במה שמסביר כאן מגלה יסוד לכל החיים. אם לאדם יש חוסר ידיעה, במיוחד בעל תשובה, חסר אצלו את היסוד הראשון, "יסוד היסודות".

כל הצדיקים אמרו את הדבר הזה, כמו שרבי זושא אמר ללמוד מגנב שבעה דברים[נה]. אחד מהם הוא שאם לא הצליח פעם אחת מנסה שוב עד שמצליח.

יש כאן שתי תשובות וצריך לדעת להבדיל מתי צריך להתבייש ומתי צריך לחפור. יש פעם שצריך להתבייש ולעזוב את ההתעסקות בדבר. אבל יש פעמים שאפשר לעיין ולראות אולי מה שנעשה כן היה כראוי. בשביל זה צריך ללמוד מהסיפורים שמביא. בסיפור של אברהם יש צד לומר שעשה כראוי, כיון ששרה אמרה לו ושמע מה' כך, וכן הלאה.

בסיפור של יהודה, כשעשה ערבות, אף שכתוב שלא צריך לעשות, אבל יהודה עשה בשביל להציל את כולם, לדאוג לאוכל עבורם, ענין של פיקוח נפש. כאן יש ספק. מצד אחד אפשר לומר שלא עשה כראוי, ומצד אחר אפשר לומר שעשה הכל לשם שמים.

הרגש לעשית רצון ה'

איך יהודה מברר זאת? על ידי תקיפות. עיקר הבירור של הדבר הוא כשמתעקש בתקיפות להמשיך בדרך הזו עד הסוף, בבטחון שישועת ה' כהרף עין. יהודה מברר שכל מה שנעשה היה כראוי. אם יהודה לא היה עושה באופן הזה, שבאיזשהו שלב היה חדל מכך, זה היה מהווה סימן שמה שעשה לא נעשה כראוי ומה שעשה פעם נוספת סימן שכן. הכל תלוי בך. אם תהיה לאדם תקיפות לעשות פעם נוספת בתוקף זה יהיה סימן שהכל נעשה כראוי. אם לאדם לא תהיה תקיפות, שהאדם יפול ויתיאש, זה יהיה סימן שמה שנעשה לא נעשה כראוי.

לא מדובר כאן על עבירה, אלא כשאדם מקבל רגש חזק שה' רוצה ממנו לעשות דבר מסוים. כך יש לו הֶרְגש באותו רגע ואחר כך מישהו פותח גמרא ומראה שלא היה צריך לעשות כך. השאלה היא איך צריך להגיב? האם להרים ידים, "מודה ועזב ירחם", או להתעקש שמה שנעשה היה כראוי. יש לפעמים כך ולפעמים כך. תלוי מה הענין.

תיקון האנושות על ידי בני הפילגשים

אברהם שלח את בני הפילגשים מזרחה לארץ בני קדם בשביל לתקן את האנושות, הסינים והיפנים.

הרמב"ם כותב בפירוש שכל הדתות החדשות נועדו לתקן את האנושות לקראת ביאת משיח[נו]. כל העבודה הזרה שהיתה קודם היתה מקולקלת וירודה, יותר מאשר העבודה הזרה שבאה אחר כך. אברהם החליף עבודה זרה נמוכה בעבודה זרה טובה יותר. אפילו הרמב"ם כותב שיש מדרגות בעבודה זרה. וככל שעולים לדרגה של עבודה זרה גבוהה יותר, הדבר מקרב את ביאת המשיח. משיח הוא בשביל כל העולם וכל הבנים של אברהם נועדו לקרב את ביאת המשיח.

במאמר מוסגר: כמה זה צדיק יסוד עולם בגימטריא? 430 נפש או שקל. כשנותנים מחצית השקל הוא בשביל להתקשר לצדיק שהוא השקל. הצמח צדק אמר[נז] שבמלה "מחצית" נמצאת האות צ באמצע, ומי שקרוב אליה הן אותיות חי ומי שרחוק הוא להפך, מת. "צדיק יסוד עולם", הנפש הכללית של עם ישראל, שוה 430. יהודי פשוט בגימטריא 430, גם צדיק יסוד עולם וגם יש מתנגד טוב שנקרא יודע ספר (יש ארבעה ששוים – צדיק יסוד עולם, חסיד שמח, יודע ספר ויהודי פשוט – והם כנגד ארבעת העולמות – אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. כולם שוים).

מעשה אלישע בעל כנפים

יש בגמרא[נח] סיפור נוסף שדומה לענין של אברהם, שגילה למפרע בפעם השניה כשלקח את קטורה שמה שנעשה עם הגר היה כראוי.

וכמו שמצינו בגמ' במעשה דאלישע בעל כנפיים [סיפור נוסף שמבהיר את הענין הזה]

היה חסיד שנקרא אלישע בעל כנפים. היתה שעת סכנה, גזרת שמד נגד היהודים, והגוים אמרו שמי שיניח תפלין יהרגו אותו. אלישע לא פחד מהגוים ויצא לחוץ, וטייל תמיד והלך עם התפלין בגילוי ראש. פעם אחת עבר שם שר של גוים, קסדור, ראה את אלישע ורץ אחריו להרגו. אלישע מיד תפס את התפלין, הוריד אותן והניחן בתוך ידיו. אחר כך כשהשיג הקסדור את אלישע, שאל אותו הקסדור מה יש לו בתוך ידיו? ואלישע ענה, כנפי יונה ובאמת כשאלישע פתח את ידיו היו שם כנפי יונה.

על היהודי הזה, אלישע בעל כנפים, לא מסופר שהיה בעל מופת או צדיק, אלא היה יהודי פשוט. תכף יסביר מה היה המהלך הנפשי, הפנימי, שהתרחש.

בטחון אלישע בבטחון שה' נתן לו

שהיה יוצא לחוץ בתפיליו,

אלישע לא פחד מהגזרה ומהגוים. אף אחד לא אמר לו לעשות כך, לא מדובר שהרבי מליובאוויטש אמר לו לעשות כך, אף אחד לא אמר לו. אלישע גם לא היה גדול הדור שצריך להוות דוגמא לרבים, היה יהודי פשוט, אף אחד לא אמר לו, הוא צפצף על הגוים.

לפי שהיה לו בטחון שבטח לא יוכל שום אדם להרע לו ביען כי הוא מקיים מצות הש"י,

אלישע הוא יהודי פשוט שלא יודע קונצים. הוא יודע שמקיים את מצות ה' להניח תפלין וממילא אף אחד לא יכול לעשות לו דבר.

ואחר כך כאשר תפסו הקסדור [כמובן שלא מדובר על אלישע כאדם משוגע. לכן הוריד את התפלין, כי לא צריך לאבד את עצמו לדעת] אז בטח גם כן בה' [המשיך לבטוח ולא התחרט על כל המעשה]

אם היו תופסים אדם רגיל היה מגיע לו יצר הרע, מה שנקרא 'מצפון חזק' – איזה מין 'שוואנץ' היית שהלכת כל הזמן עם תפלין? מישהו אמר לך ללכת עם תפלין? איזה מן משוגע אתה שהולך עם תפלין על הראש? מגיע לך. בתורה כתוב "וחי בהם"[נט], כל הרבנים פסקו שאסור וזו סכנת נפשות, אמרו שאסור ועשית נגד.

אלישע לא חשב כך הוא עדין בָטַח:

שלא יאונה לו רעה ולא התרעם על מדותיו ששלח לו בטחון בזה,

במקרה אחר, לא רק היה קורא לעצמו 'שוואנץ' על המצפון. מצפון הוא יצר הרע כיון שלא רק שהוא מדמה שעשית לא כראוי אלא עם תרעומת פנימית כלפי הקב"ה. איזה מן הקב"ה שעושה לי דברים כאלה! למה ה' נותן לי בטחון ללכת עם תפלין בראש בזמן של סכנת נפשות עד שבסוף יתפסו ויהרגו אותי? זו הכונה "לצפוני", עצם יצר הרע. נדמה שמצפון מכוון כלפי עצמו אבל באמת זו תרעומת נגד הקב"ה.

אלישע לא התרעם על מדותיו יתברך, כיון שה' שלח לו בטחון בזה. למה אלישע קיבל מה' בטחון להסתובב כמו משוגע עם תפלין בראש? זה נקרא בטחון. אלישע בָטַח שאם ה' נתן לו בטחון סימן שאין בזה בעיה. זוהי תקיפות ובטול.

אלישע בטח שהבטחון שהיה לו קודם לכן הגיע מה', ולא מעצמו. לכן בטל את עצמו לגמרי והמשיך לבטוח, שאם קודם חשב כך סימן שהבטחון הגיע מה' ולא מעצמו. לא שהמצפון יאמר שאתה לא בסדר ולכן גם ה' לא בסדר כי הוא נתן לך את המחשבה הזו.

להתפתות לרצון ה'

וע"כ השיב לו כי בידו כנפי יונה

לכן הוא המשיך לבטוח בה' ואמר שבידו כנפי יונה. מה הסוד? למה אמר כנפי יונה? לא שח"ו עשה בכישוף מתפלין כנפי יונה. אלישע חשב שכשיפתח את היד ימצא תפלין. כשאמר לקסדור שיש כנפי יונה הוא לא חשב שיהיו כנפי יונה. למה הוא אמר כנפי יונה?

היינו שמניח את עצמו להתפתות מהש"י כמ"ש יונה פותה,

יש פסוק בנביא "יונה פותה"[ס], שנותנת את עצמה להתפתות, בין בני הזוג. היונה נמצאת כל כך באהבה שאחד תמיד מפתה את השני, בזיווג, ביחוד. היונה מפותה כל הזמן על ידי בת זוגה.

כתוב[סא] שכלפי הקב"ה עם ישראל הם יונה מפותה. לכן אלישע אמר שביד יש לו כנפי יונה, כי כל הזמן נתן את עצמו למחשבות שה' נתן לו במחשבה. שהתפתה לרצון שה' נתן לו.

יש מאמר של הצמח צדק[סב] שמפרש "פתי יאמין"[סג] מהפסוק "כיונה פותה". אלישע מסביר למה הניח תפילין? כי הוא יהודי, ויהודי הוא יונה פותה, עושה מה שה' אומר בלי קונצים. לכן מה שיש לו ביד נקרא "יונה פותה". זהו פירוש מאד עמוק ויפה.

יציאת אלישע לחוץ – מצד הביטול שבנפשו

ובזה [שבטח ואמר שיש לו כנפי יונה] בירר כי גם תחלת יציאתו לחוץ לא היה רק בתקופות ששלח לו הש"י

אם לא היה אומר כך היה מתברר שמה שהלך לחוץ היה בחוצפה של ישות, שלא פחד מהגוים והרגיש בעצמו גדול. אם אלישע היה נשבר ברגע שתפסו אותו היה זה סימן שהיציאה מהבית באה מצד הישות שלו, ולא מצד בטול אמתי לרצון ה'. מה שהמשיך לבטוח בה' ולא נשבר היה סימן למפרע שיצא לחוץ רק בגלל הבטחון שה' נתן לו, אפילו שבאותו זמן הרבנים אמרו שאסור על פי הלכה.

במקרה של אלישע כל הרבנים היו אומרים שהעונש מגיע לו כיון שזהו זמן של פיקוח נפש ואסור להסתובב עם תפלין. הבטחון של אלישע כאן לכאורה הוא נגד פסק הלכה[סד]. החילוק בין אלישע לאברהם הוא שלאלישע לא היה ספק כל החיים, רק באותו רגע היה עלול ליפול בתרעומת כלפי הקב"ה, ואילו אצל אברהם היה יכול להיות במשך כל חייו במה שעבר שעליו, שיכול היה לחיות עם ספק. העיקרון הוא שכל מקרה שונה, ללא כללים.

ועי"ז ניצל.

על ידי התקיפות של הקדושה, לכן ניצל. זהו הענין של יהודה. כל סוד ההצלה, גם של יהודה והגילוי של יוסף, שלפי חז"ל היה דומה למתן תורה, הכל בא בזכות התקיפות של יהודה שלא ליפול ברוחו אלא להתחזק כנגד המצפון שרצה להפיל אותו שלא התנהג כראוי.

ג.    ד"ה ויגש אליו יהודה (ב)

כח התקיפות – שבט יהודה ומשיח בן דוד

עכשיו נמשיך לתורה השניה, שהיא המשך לתורה הקודמת.

ויגש אליו יהודא.

אמרנו שכאן החידוש הוא שיהודה אומר אותו דבר בדיוק שאמר קודם, רק שאמר זאת בתקיפות ובטחון שהישועה עתידה לצמוח תכף ומיד. הכח הזה:

הנה זה הכוח נתן הש"י בשבט יהודא שאינו מיאש עצמו לעולם [מה שלא יהיה יהודה לא נופל ביאוש, זה הכח של דוד ומשיח בן דוד]. אף כי יראה שיעבור עליו מה [כל מה שעובר עליו, לא משגיח בשום דבר]. והנה בפרשה הקודמת אמר (בראשית מד טז) הננו עבדים לאדוני

כל האחים נכנעו למושל, כיון שחשבו שהוא גוי. באמת הוא לא בדיוק כמו שהסברתי קודם, שהישות היתה מה שאמרו "אבל אשמים אנחנו", אלא הנפילה היתה במה שנכנעו "הננו עבדים לאדוני".

והיה נראה שהתחיל ליאש את עצמו

שיהודה התחיל להתייאש ואין כעת מה לעשות, לכן יהיו עבדים. ברגע שאדם נופל ברוחו ומתחיל לייאש את עצמו

והיה נחשב בעיניו כשגיאה מה שהתחייב את עצמו לאביו בשני עולמות על בנימין.

לאחר היאוש באה התחזקות

ברגע שיהודה התחיל לייאש את עצמו ולקבל את הדין, מובן שכל מה שעשה כשהתחייב לאביו בשני עולמות היה שגיאה. כל זה היה בסוף פרשת מקץ, שלרגע נפל ברוחו.

אולי אפשר לפרש כך גם לגבי אלישע שהוריד את התפלין, שזה היה רגע של חרטה מדומה, ואחר כך התחזק ואמר שאלו כנפי יונה. כאן הוא לא כותב כך לגבי אלישע, רק לגבי יהודה, שלרגע נפל ברוחו, ואחר כך, בפרשה הזו, התחזק.

ובזאת הפרשה התחזק עצמו מאד לפני הש"י שאף [כל מה שיהודה דבר עם יוסף שחשב שיוסף הוא גוי, כמו שאמרנו קודם, הוא בכלל דיבר עם הקב"ה. הכל כאן תפלה. גישה לשון תפלה] שעשיתי שלא כהוגן מ"מ יש ביכולת הש"י להושיע לי.

גם כן נקרא תקיפות. כל פעם אומר את אותו ענין במלים אחרות. כמו כל דבר אמתי, יש אין סוף פנים שונות. כאן הכונה שלפעמים אדם עשה שלא כראוי ובאמת היה אפשר לומר שמגיע לו עונש, כמו אדם שנופל בפח, טובע בים. אפשר להקשות למה הלך להתרחץ בים? אפילו שברגע זה יודע שעשה לא כראוי, הוא בוטח בה' שאף שלא עשה כראוי אין זה מחייב שיהיה יאוש. אפילו שכך הוא על פי דין, שמגיע לו, כמו שלאדם היה דבר יפה וקלקל בעצמו, עכשיו לאחר שקלקל מה יש לו לקוות? הרי הוא עצמו קלקל.

יש סוג נוסף של תקיפות, שאפילו שאדם קלקל יכול לבטוח בה' שה' יתקן כעת, ברגע זה. כל פעם הוא מביע את רעיון התקיפות בצורה שונה, כיון שכל מקרה בחיים שונה, ואין מקרה דומה לחברו.

"אליו" – למעמקי לבו של יוסף

וזה ויגש אליו יהודא,

עכשיו מפרש מה הכונה "אליו". לגבי הקב"ה כתוב "מי כהוי' אלהינו בכל קראנו אליו"[סה], דרשו חז"ל "'אליו' ולא למדותיו"[סו]. בחסידות חב"ד מפרשים ש"אליו" היינו פנימיות העצמות של הדבר, כך מפרש גם כאן. מה הכונה אליו?

אליו היינו במעמקי לבו של יוסף

יהודה הגיע כאן בתקיפות של בעל תשובה. לא עשה מחסום בינו לבין הזולת, אלא התקיפות נועדה בשביל לחדור פנימה. בשביל לחדור למקום עמוק נצרכת התגברות. חסד לא מספיק אלא נצרכת גם גבורה, לא רק במובן של מניעת השפע אלא של תגבורת החסד על מנת לחדור. זהו חידוש נוסף שאומר כאן דבר שלא אמר קודם. התקיפות פועלת התגברות לחדור לפנימיות הזולת, למעמקי נפשו ולבו, עד שמכריחה אותו להתגלות לזולתו.

כשלומדים את התורה על פי פשט, יוסף התוודע לאחים כחלק מהתכנית שלו. יוסף התכונן שכשיבוא הרגע הוא יתוודע ויתגלה אל האחים. כאן אומר שעצם ההתגלות של יוסף, יש בו אין סוף מדרגות, כמו גילוי ה'. מאיזה מקום תבוא ההתגלות של יוסף? תלוי באתערותא דלתתא, שאם אין התעוררות מצד התחתון מה שהעליון מתגלה הוא רק בחיצוניות, מקיף, ואם יש התעוררות מספקת אז היא חודרת לתוך הלב.

באמצעות חן מגיעים לפנימיות הלב

קשור גם לתורה הראשונה בלקוטי מוהר"ן. רבי נחמן אומר שעל ידי חן מגיעים לנקודת פנימיות הלב, ובכך עושים רושם על פנימיות הלב ולכן התפלה נענית[סז].

גם פה אומר שהתקיפות של יהודה, "אליו", מגיעה לעצמותו של יוסף. ממילא יוסף מוכרח להתוודע, כיון שבא ממקום שמחויב למציאות. אם יהודה לא היה עושה כך יתכן ויוסף כן היה מתוודע, אבל זה לא היה מוכרח. וכיון שיהודה הגיע לעצמות של יוסף הדבר חִייב את יוסף להתוודע אליהם בכל עצמותו, מצד חיוב המציאות של יוסף.

עד שהיה מוכרח להתודע להם. כי כל הפסוקים הללו הם טענה נגד הש"י [יהודה לא חשב שמדובר ביוסף] ויהודא היה סובר שעומד לפני מלך גוי ומתוכח עמו, וכאשר שלח להם הש"י הישועה אז ראו שגם למפרע לא היו בסכנות

מצד אחד אומר אותו ענין, ועם זאת כל פעם מדגיש נקודה חדשה. כל זמן שיהודה התווכח עם מלך גוי האחים היו במצב מסוכן, שבתחלה חשבו שמי שימצא הגביע ימות, ואחר כך השליח של יוסף בטל מה שאמרו. אחר כך חשבו שכולם יהיו עבדים. היו בסכנת נפשות. כל הזמן האחים היו בפחד מה המלך הגוי עלול לעשות להם. בסוף התגלה שאף פעם לא היו בסכנה, הכל היה דמיון.

מלוכת ה' לבדו

כי באמת היו מתוכחים עם אחיהם [בסוף התגלה שהוא אח שלהם, יוסף], וכן לעתיד כאשר יושיענו הש"י ויפדנו אז יראה לנו ה' כי לא היינו בגלות מעולם ולא משל עלינו שום אומה רק ה' לבדו,

כל מה שנדמה לנו שאנחנו תחת ממשלת זרים, הוא רק "על דעת הקהל", כשליהודי נדמה שגם כשנמצא בארץ צריך להיכנע ולהתחשב בדעת הגוי. לעתיד לבא ה' יגלה שלא היינו בגלות אף פעם, אלא זהו אח שלנו. לנו נדמה שיש מלך גוי וממילא זו סכנת נפשות, אחר כך מתגלה שזהו אח וממילא אף פעם לא היינו בסכנה, רק ה' הוא מלך עלינו. מה שנרצה ונעשה בעצמנו כלי לגלות זאת, הדבר יתגלה מהר יותר.

וזה פירוש הפסוק [עכשיו מפרש פסוק מאד יפה. על הפסוק הזה יש פירוש יפה מאד של רבי נחמן. תכף נראה אם אפשר לקשר את שני הפירושים. הרבי מאיז'ביצא מפרש את הפסוק בתהלים] ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו [איך הוא מפרש?],

בגאולה ה' יגלה שמעולם לא היינו בגלות

היינו בעוד מעט [שתבא הישועה השלימה, הרשע יתבטל לגמרי], יתבטל רשע, והתבוננת היינו בבינת הלב באם תרצה להבין על מקומו, [כשתתבונן איפה המקום שלו, תגלה] ואיננו [הוא בכלל לא קיים] היינו תראה כי לא היה בו שום כח ממשלה עליך.

לרשע לא היה שום מקום כלל. כשתתבונן באיזה מעמד הרשע עמד ביחס אליך, איזה כח היה לו, תגלה שלא היה לו שום כח וממשלה לגביך כלל. הכל היה כח המדמה מלכתחילה. כאשר "ועוד מעט ואין רשע"[סח], תתבונן למפרע, תראה ש"ואיננו", שאף פעם לא היה. הפסוק אומר "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו". אמנם עכשיו נדמה לך שנמצא ומושל עליך, אבל "עוד מעט", כשלא יהיה, תראה למפרע שאף פעם לא היה, "והתבוננת על מקומו ואיננו".

"והתבוננת על מקומו" – הנקודה הטובה שבכל יהודי

איך רבי נחמן מפרש? רבי נחמן מפרש לגבי יהודים, והרבי מאיז'ביצא מפרש לגבי גוי רשע. יש תורה מפורסמת[סט], "אזמרה", שצריך לחפש נקודות טובות בכל אחד ואחד. הנקודה הטובה של כל יהודי נקראת ה"עוד מעט", ששם "ואין רשע". כך מפרש בדרך מליצה, שכל יהודי יש לו "עוד מעט", יש פסוק "טוב מעט לצדיק"[ע], נקודת הצדיק שבו, אפילו שבנקודה אחת נחשב רשע גמור יש נקודה שבה הוא לא רשע.

אצל כל אחד יש נקודה שהיא ה"עוד מעט" שלו, בה הוא לא רשע. אפילו שהוא הרשע הכי גדול בעולם, בנקודת הטוב האמתית הוא לא רשע. אם תסתכל ותחפש את הנקודה הטובה, כעבור זמן, "והתבוננת על מקומו ואיננו", כשתתבונן על מקומו בחיצוניות, תראה שלא נמצא באותו מעמד שהיה קודם כיון שעלה משם. על ידי לימוד הזכות עוררת בו הרהור תשובה והוא עלה למקום גבוה יותר. כך רבי נחמן מפרש את הפסוק.

אם תחפש במחשבתך את ה"עוד מעט" של הזולת, בו הוא לא רשע, תתבונן אחר כך על "מקומו ואיננו". הוא עלה משם. על ידי לימוד הזכות הכנסת בו הרהור תשובה שהעלה אותו. הוא כבר לא נמצא במקום הראשון, כיון שגילית במחשבתך את ה"עוד מעט", שהוא לא רשע.

חיבור פירוש "מי השילוח" עם פירוש רבי נחמן

איך אפשר לחבר את שני הפירושים? לפי הדרך של "מי השילוח", הכונה ב"ואיננו" היא שאף פעם לא היה שם. לפי הפירוש של רבי נחמן הרשע כן היה נמצא שם, רק שכעת לא נמצא כיון שעלה משם.

לפי הפירוש של "מי השילוח", יתגלה למפרע שאף פעם לא היה שם. אף שהפירוש הזה מדובר על גוי, ולא לימוד זכות כמו שרבי נחמן אומר. כאן מסביר, שצריך להוריד את הדמיון שהיהודי נמצא תחת ממשלת הגוי, לבטל את הדמיון. זה יהיה רק לעתיד לבוא, אז באמת לא יהיה רשע ואז יתגלה שאף פעם לא היה רשע.

ממילא אפשר לחבר את הפירוש של "מי השילוח" עם הפירוש של רבי נחמן ואז יצא פירוש עמוק יותר. גם לגבי היהודי, בינתים רק מלמדים עליו זכות ועל ידי כך מעלים אותו, אבל "עוד מעט", כשיבא משיח, לא יהיה רשע, אז תראה שהיהודי אף פעם לא היה רשע והכל היה דמיון. כאן אומר ש"עוד מעט" הולך על העתיד, ואז מתגלה למפרע שלא היה שום דבר.

בן המלך השב לבית אביו

בענין הזה יש משל ידוע מהבעל שם טוב[עא]. כשלעתיד לבא בן המלך מגיע חזרה למלך הוא רואה שאין חומות, קטרוגים, מניעות. קודם עוברים את כל היסורים, הנסיונות, המניעות, ואחר כך מי שזוכה לבסוף להגיע, בן המלך שנקרא משיח, שמשליך כל יהבו על הקב"ה ומפקיר את עצמו בקדושה, המלך אומר לו להסתובב ולראות את כל המניעות שעבר והוא רואה שאין חומות, נחשים ועקרבים, ואש וסכנות, שום דבר, כל מה שהיה קודם איננו. כך הוא אומר לגבי כל יהודי.

העבודה בזמן הזה היא לחפש נקודות טובות ועל ידי כך להתבונן איך שהיהודי עולה, שעל ידי "ועוד מעט ואין רשע", היהודי עולה מהמקום שלו. "ועוד מעט" של המשיח יגלה ש"ואיננו" בכלל, לא היה שום דבר, גם לגבי היהודי. כאן "מי השילוח" אומר במובן אחר, לגבי הגוי, שנדמה שיש ממשלה של הרשע, הגוי, היא "ואיננו" כלל. "עוד מעט". וצריכים להמשיך זאת כבר עכשיו.