סדרת שיעורי שכינה ביניהם (3) – חורף תשנ"ד

ט"ו כסלו תשנ"ד - רחובות

ביאור הערות ג-ד-ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.      הערה ג' – תקון הדמיון המר בקשר

למדנו אודות שני הפסוקים "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'"[ב] או "ומוצא אני מר ממות את האשה"[ג] – תחת החופה שואלים את החתן "מצא או מוצא?"[ד], וזהו סימן שטיב הקשר – אם יהיה "מצא אשה מצא טוב" או "ומוצא אני מר ממות" – תלוי בבחירת החתן והכלה.

יחס מר ממות

כאן יש לנו הערה על הפסוק השני מקהלת, "ומוצא אני מר ממות". כמו שנסביר בהמשך, הפסוק הזה מאד מתאים לספר קהלת. אפשר לומר שקהלת הוא ספר פסימי, והטון העקרי בו הוא פסימי מאד. אחד מהפסוקים הוא הפסוק הזה, "ומוצא אני מר ממות את האשה". מה המשך הפסוק? נתחיל לקרוא בעמוד טז, הערה ג':

ובהמשך הפסוק: "טוב לפני האלהים ימלט ממנה וגו' "

זה ההמשך של "ומוצא אני מר ממות את האשה", שמי שהוא "טוב לפני האלקים" ימלט ממנה. טוב, כמו שכבר למדנו ונלמד עוד, מרמז לאשה, "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'".

בתחילת מעשה בראשית הטוב הוא האור, "וירא אלקים את האור כי טוב"[ה]. האור בא על רקע החשך, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים ויאמר אלהים יהי אור"[ו]. בכלל, כל מה שאנחנו לומדים פה על היחס בין איש ואשה הוא היסוד ליחס בין כל שני אנשים, בין איש לחברו וכל קשר בין נשמה לנשמה אחרת. כאשר מתקשרים שנים, שתי נשמות, נעשה זיווג ויחוד ושניהם כאחד עולים ומשיגים אור עליון, כמו שלומדים בקבלה על פי הפסוק מתהלים "רננו צדקים בהוי'"[ז]. "ועמך כלם צדקים"[ח], וכאשר שתי נשמות נפגשות יש רנה, היינו התעלות עד אין סוף. המטרה של כל פגשה בין שנים היא ליצור חבור, וממילא התרוממות והתעלות, עד כדי התכללות בתוך ה' אחד. כך מסברים את הפסוק "רננו צדקים בהוי'". כל שני יהודים שנפגשים מתעלים לתוך ה', לתוך האחדות. זו המטרה של כל פגישה. הפגישה העקרית כאן שהיא אב הטפוס לכל הפגישות, היא הקשר בין האיש והאשה. אבל אל לנו לשכוח שהכונה היא לכל מגע בין אנשים.

יש אשה שנדמה לי שהיא רעה, "מר ממות". מה היא אשה? יחס עם מישהו, עם הזולת. יש מישהו שכאשר אני פוגש אותו או בא איתו במגע, מר לי. המפגש לא עושה לי טוב, הוא עושה לי רע. הסבה שהמפגש עושה לי רע ולא טוב, הוא בגלל מה שדברנו עליו בפעמים הקודמות, ש"מוצא אני", אני מחפש את הספוק וההנאה עצמית, אני מוצא את עצמי. אני לא יוצא מעצמי כדי להתקשר באמת לזולת, ואני רק מחפש את החויה של עצמי. זה מה שעושה את ה"מר ממות", את הרע. מה כתוב בהמשך אותו הפסוק? "טוב לפני האלקים". אם אתה טוב, אתה לפני האלקים – לפני בכל מקום הוא לשון פנימיות – ואתה קשור לפנימיות האלקות עם הלב, אתה נמלט ממנה.

מה הדבר מרמז? ה"טוב לפני האלקים" היינו האשה הטובה בעצמה, אבל כאן כתוב "ומוצא אני מר ממות את האשה". יש אשה שיש איתה מפגש שלילי, אני יוצא מהמפגש עם טעם מר בפה.

האור הגנוז במפגש בין אנשים

בהמשך הפסוק מרומז התקון: "טוב לפני האלקים ימלט ממנה", מה זה אומר? שאפשר להפוך את הרע והמר הזה לטוב. אם יש "טוב לפני האלקים" נמלטים מהרע והמר. אבל צריך להיות "טוב לפני האלקים". כלומר, שאפשר למצוא את הטוב, "מצא אשה מצא טוב" וממילא נמלטים מהאשה הרעה:

"טוב לפני האלהים ימלט ממנה וגו' ", היינו על ידי "מצא אשה מצא טוב", כלומר שבמציאת האשה הטובה נמלט ממילא מהאשה הרעה, והוא "טוב לפני האלהים". [רמז מאוד נאה כאן, שהבטוי שנתבונן בו עכשיו] "טוב לפני האלהים" עולה אור הגנוז, סוד "וירא אלהים את האור כי טוב" (בראשית א, ד) — "טוב לגנוז"^[ט].

"אור הגנוז" זהו בטוי של האור שנברא ביום הראשון של מעשה בראשית, ועליו נאמר "וירא אלהים את האור כי טוב", וחז"ל דורשים שהטוב הזה הוא טוב ש"גנוז לצדיקים לעתיד לבא"[י]. הבעל שם טוב אומר[יא] שהאור שגנוז לצדיקים לעתיד לבא הוא לא בעולם הבא. בכל דור ודור יש צדקים שזוכים לאור הגנוז על יד המסירות והיגיעה שלהם, עושים את אותו אור הגנוז. למעשה, אותו האור הגנוז הוא האור שגנוז בזולת, באשה. ה"טוב לפני האלהים" היינו האשה הטובה, והאור הגנוז הוא מה שאפשר להפיק ממפגש פורה וחיובי.

כשיש מפגש בין אנשים והוא כן 'עובד', זה כן נדבק, "ודבק באשתו[יב]" – יש מפגש שעושה קצר ויש מפגש שנדבק טוב – יש גלוי של נצוץ (כמו בקשר חשמלי) של האור הגנוז. אי אפשר לגלות את האור הגנוז מששת ימי בראשית, מהיום הראשון של ששת ימי בראשית, ללא קשר בין נשמות. כל אדם בפני עצמו, עם כל הכבוד לאור שלו, לשכל שלו ולמדות שלו, הוא לא ימצא אף פעם את האור הגנוז. האור הגנוז נוצר ונולד במפגש בין שנים. לכן הערב נרחיב הרבה לצייר לעצמנו שמפגש, קשר בין שנים, הוא בעצם יצור בפני עצמו. זהו יסוד היסודות בתקון הנפש. יש אני ויש אתה, אבל הקשר ביננו הוא לא אני ולא אתה. הוא משהו שלישי, כמו השותף השלישי. זה בהחלט יצור בפני עצמו, הויה בפני עצמה, שבולעת לגמרי, בעין ערוך, את ההויה של כל אחד בפני עצמו.

השאלה היא אם המפגש עובד ונדבק או שהוא עושה קצר. הרושם שנשאר ממפגש שלא הולך הוא חשך בעינים ומר בפה. אם המפגש כן הולך, נוצר אור, ולא סתם אור, האור שמתגלה בפגישה מוצלחת הוא "אור הגנוז", שאין לשער אותו. מה זה "גנוז"? שאי אפשר היה לשער שהוא קיים בכלל. בי הוא ודאי לא קיים. לא היתה לי אליו שום גישה ולא היתה לי כל הוא אמינא שיש חויה כזו. כל החויות והספוקים שהאדם מחפש בעצמו לא נוגעים ולא מתקרבים לעצמת האור שמתגלה כאשר הפגישה עולה יפה. נעשה אור בעינים ומתוק בפה.

זה הרמז כאן, ש"טוב לפני האלקים" שוה אור הגנוז, שכתוב עליו "וירא אלקים את האור כי טוב" בתחלת הבריאה, "טוב לגנוז", הוא גונז את האור לצדקים, וכאן החדוש הוא שמדובר דוקא בצדיקים בלשון רבים, כמו בפסוק שאמרנו קודם, "רננו צדקים בהוי'". כששני צדקים נפגשים יש גלוי של האור הזה, ה"טוב לפני האלקים". וממילא, אפשר לומר שהאור הגנוז בשבילי ובשביל כל אחד טמון במציאות האשה (מציאות הזולת שאותו אני רוצה לפגוש ואיתו להתחבר).

מונולוג, הדרכה ודיאלוג: קהלת, משלי ושיר השירים

האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא הוא סוד האשה הטובה, כאשר החשך הוא סוד האשה הרעה.

אם כן, אותו האור הגנוז לצדיקים היינו האשה הטובה, וחשך הוא האשה הרעה. כמו שנסביר בהמשך, יש ספר משלי, ספר קהלת וספר שיר השירים. לשלמה המלך היה עסק עם נשים, "דרך נשים", והוא כתב שלשה ספרים, ובכל ספר היחס מתקבל ומתבטא בצורה אחרת לגמרי. כל הספרים שלו מכילים את בעית האשה (בראש), ובכל ספר יש מסקנה שונה לגמרי לגביה.

המסקנה של קהלת – כמו שאמרנו קודם – היא מסקנה פסימית לאורך כל הספר. בנוסף לפסוק שאמרנו קודם, "ומוצא אני מר ממות את האשה", יש פסוק שנסביר בהמשך: "ולא מצאתי אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי"[יג]. זהו פסוק חשוב מאוד בקהלת, שבקושי אפשר למצוא אדם טוב, "אחד מאלף", אבל אשה אין סיכוי בכלל. אין דבר כזה... הפסוק הזה נותן עוד מבט על של קהלת. שוב, האשה היא היכולת להתקשר באמת לזולת.

שאלה: מה זה האדם?

תשובה: אדם הוא הקשר לאני.

מה ההבדל בין קהלת, משלי ושיר השירים? ספר קהלת כולו כתוב כמונולוג, הכל ביני ובין עצמי, וזו הבעיה. כל ההבעה והספרות כאן היא ביני לבין עצמי, נאמר שהכתיבה היא אוטוביוגרפית, כולה ספור שאני מספר על עצמי. אם המנטליות של האדם היא שאני מספר לעצמי ומתעסק עם עצמי, מה שמתקבל בסוף הוא טעם מר מאד. פסימי לגמרי. ברוך ה' שבסוף יש פסוק טוב, "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם"[יד],  זה הטוב שבפסימיות. זו המסקנה הכי טובה שאפשר להסיק ממבט פסימי כולל על החיים והעולם.

מה זה משלי? גם במשלי הנושא הוא האשה, ולאורך כל הספר האשה שם היא משל. במשלי יש שתי נשים: האשה הרעה והאשה הטובה. בקהלת זה שונה, אין אשה טובה. האשה הרעה מסמלת כל דבר רע שבעולם, מזנות ועד לכפירה, ובעקר כפירה בה' ובתורה. האשה הטובה מסמלת כל דבר טוב שיש בעולם. כל הטוב הוא האשה הטובה, וכל הרע הוא האשה הרעה. זה ספר משלי. מה הקונטקסט של הספר? הוא לא כתוב כמונולוג, אלא כספר של חינוך כביכול, של אבא שמדבר עם בנו ונותן לו מוסר השכל, "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך"[טו]. במשלי האבא מזהיר את הבן שלא ילכד במלכודת האשה הרעה, ומדריך אותו בדרך הישרה, דרכה יזכה להגיע לאשה הטובה. לכן, מה הסוף של ספר משלי? "אשת חיל", שהיא היעד של כל הספר: איך להשמר ולהיזהר מהאשה הרעה ולהגיע לבסוף לאשה הטובה. התיאור הוא לא ביני לבין עצמי, אלא האבא הטוב – שכנראה עבר את כל נסיון החיים, ואין חכם כבעל הנסיון – שמשתף עכשיו את כל הנסיון שלו עם בנו. הוא מדריך אותו בדרך החיים.

מהו שיר השירים? שיר השירים עוסק רק באשה הטובה. ביחס והאהבה – עד כדי אהבה בתענגים – בין החתן והכלה.

המעבר בין הספרים הוא מן הקצה לקצה. שיר השירים הוא דו שיח. משלי הוא לא דו שיח ולא מונולוג של אדם, אלא אבא שמטיף לבנו, והבן לא מדבר עם אביו. הכל עוסק במוסר השכל. שיר השירים הוא כבר דו שיח מלא, זה הקשר בעצמו. שם האשה היא טובה בלבד.

היחס בין ספרי שלמה על דרך הכנעה-הבדלה-המתקה

איך נסביר את היחס בין שלשת הספרים? על דרך חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה[טז].

אם קוראים נכון את ספר קהלת, הפסימיות שבו לא אמורה להביא את האדם לידי יאוש. הטוב שבפסימיות הוא השלכת הישות והגאוה של האדם, להשפיל את האני ולדעת שכל עוד אני נמצא במצב נפשי אגוצנטרי, המצב הוא "מר ממות". זה לא רק הפסוק של "ומוצא אני מר ממות את האשה", שהוא מסקנה מרה בגלל האני, אלא כל מגלת קהלת מתארת מצב נפשי אגוצנטרי, שהמסקנה שלו היא חשך בעינים.

משלי, הספר השני של שלמה המלך, אמור לעשות את ההבדלה בין הטוב לבין הרע, בין האשה הטובה לאשה הרעה. כל הספר הוא "סור מרע ועשה טוב"[יז], עיקר מטרת הספר הוא להסיר את המכשולים שבדרך, שהם פיתויי האשה הרעה, כדי להגיע לבסוף ליעד של האשה הטובה (כאמור). זה נקרא הבדלה. "מל" מלשון ברית מילה, שהיא מצות האב ביחס לבנו. האב מצווה למול את בנו. המלה אינה פעולה חד פעמית, כאשר הבן הוא בן שמנה ימים, אלא שמילת הבן היא תמידית, וספר משלי מסמל אותה. כל הזמן האב דואג למול את הבן, להבדיל בין תאותו הרעה של הבן לתאותו הטובה. יש תאוה טובה: "תאות צדקים יתן[יח]" ו"תאות צדקים אך טוב"[יט]. אלו שני פסוקים בספר משלי גופא שמתארים תאות צדקים. בירור התאוה, שתהיה לאשה הטובה ולא לאשה הרעה הוא הכלל של חנוך האב, "שמע בני מוסר אביך". לכן כל ספר משלי, שמתאר אב שמחנך את בנו, הוא כנגד ה"מל", מלשון ברית מילה – שבנפש העבודה היא עבודת ההבדלה.

שיר השירים, כמובן, הוא ההמתקה. "אהבה בתענגים", "מל" מלשון דבור, שהוא לא חד סטרי אלא בדו שיח. דו שיח אמתי הוא כולו אהבה.

כך אנחנו יכולים להבין את המהלך של שלמה המלך בכל שלשת הספרים שלו.

מחושך לאור וממר למתוק

אם כן, נחזור לפסוק שלנו, שעל פי פשט הוא מהפסוקים המרים של ספר קהלת, "ומוצא אני מר ממות את האשה". המסקנה שבפסוק "טוב לפני האלהים ימלט ממנה", פירושה על פי פשט הוא שבורחים מהאשה וזהו. אין סכוי למצוא אשה טובה, כיון ש"אשה אחת בכל אלו לא מצאתי", אבל לפחות לברוח מהאשה הרעה. בנפש הדבר אומר שאין סכוי בכלל לקשור קשר. תשכח מזה. תשכח מסכוי לקשור קשר אמתי בין שנים. אבל גם כאן, אם מעמיקים (היות שכל הספרים קשורים יחד, בפנימיות קהלת גם צריך להופיע הפתרון הטוב והאמתי), דורשים שאם נהיה בבחינת ה"טוב לפני האלהים", ההימלטות היא לא רק בריחה מהאשה, מבלי להשיג את התכלית, אלא ה"טוב לפני האלקים" הוא התכלית עצמה. במלים האלו, "טוב לפני האלקים", מופיעה השגת התכלית, האשה הטובה. כלומר הפסוק מתאר את היכולת הנפשית להתקשר באמת, "מצא אשה מצא טוב".

בכל אופן, אנחנו לומדים שהאשה הטובה היא האור, ולא סתם אור, אלא האור הגנוז; והאשה הרעה היא החשך. אם יש חשך ו"מר", הדבר מיד מזכיר את מה שכתוב בהקדמת ספר הזהר, שבה כתוב שהצדיק הוא מי שהופך חשך לאור וטעם מר למתוק. "להפוך חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא"[כ], זה הביטוי המפורסם מספר הזהר. צדיק יכול להפוך חשך לאור וטעם מר למתוק. אנחנו רואים שאלו בדיוק הדימוים של האשה הרעה. לפי מאמר הזהר, יוצא שצדיק צריך להיות בר הכי, עם כח נפשי מספיק, שיכול להפוך אשה רעה (שהיא החשך וה"מר" כאן) לאשה טובה.

מהי אשה? שלא נשכח, אשה היא קשר. אדם שנפגע בקשרים שהוא נסה ליצור עם הזולת, יכול להרים ידים – כמו הפשט של הפסוק "טוב לפני האלהים ימלט ממנה", אין טעם בכלל לנסות להתקשר עם מישהו – או שהצדיק יכול לקחת את הצרה הזו, החשך והמרירות (שגם כן נתהוו מהנסיון ליצור את הקשר). כל עוד שהוא לא נסה ליצור קשר ולא יצא מעצמו לשם כך, הוא לא חוה כלל את חוית החשך והמרירות. העובדה שהוא מרגיש חשך ומרירות היא תוצאה של קשר שסתר על פניו.

מיהו הצדיק? אחד שלא מרים ידים, אלא להפך, לוקח את חוית החשך והמרירות והופך אותה לאור ומתיקות.

חשך ממשי

כדי להבין איך הופכים חשך לאור ומר למתוק, צריך להסביר שישנם שני סוגי חשך:

והנה יש שתי דעות לגבי מציאות החשך (כמבואר בארוכה בדא"ח): [יש בספרי הקבלה והמחקר שתי דעות לגבי מציאות החשך. דעה אחת אומרת שחשך הוא מציאות בפני עצמה:] א. החשך הוא מציאות בפני עצמו, [כלומר, יש חשך ממשי. מאיפה לומדים זאת?] כמ"ש "בורא חשך" (ישעיה מה, ז), [כתוב "בורא חשך", ה' בורא את החשך ולא בורא ריקנות. הוא בורא משהו, "עשה את שאינו ישנו"^[כא], ואם כתוב "בורא חשך", החשך הוא משהו.] וכן לגבי מכת חשך דמצרים נאמר "וימש חשך" (שמות י, כא) שהיה בו ממש [חז"ל דורשים^[כב] ש"וימש" לשון ממש, זהו חשך ממשי], וכן משמע מיום אחד דמעשה בראשית — "ברישא חשוכא והדר נהורא"^[כג].

גם ביום הראשון של מעשה בראשית כתוב "וחשך על פני תהום" ורק אחר כך כתוב "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", משמע שיש מציאות של חשך שהיא לא רק היעדר האור, כיון שהאור עוד לא התחיל. לכן על היום הראשון של מעשה בראשית דורשים  חז"ל "ברישא חשוכא והדר נהורא", שקודם יש חושך ורק אחר כך אור, ומביאים לכך משל, שבעדר של עזים העז השחורה הולכת ראשונה ואחר כך הלבנות. כמו אצל בני אדם, שבכל משפחה יש "כבשה שחורה". יש משל מפורסם של חז"ל, שהכבשה השחורה הולכת בראש. כל הכבשות הלבנות הולכות אחרי הכבשה השחורה. זה משל של חז"ל ליום הראשון של בריאת העולם, שבו היה "ברישא חשוכא והדר נהורא".

המלך נקרא קיסר, כמו שנסביר בהמשך הערב. למה חז"ל משתמשים במילה הלטינית קיסר? יש שיחה מפורסמת מהרבי שליט"א[כד], שמסביר שמשתמשים דוקא במלה קיסר כיון שבאה מהספור הרומאי של נתוח קיסרי, שאותו קיסר נולד בנתוח קיסרי. מי שנולד בנתוח קיסרי נקרא בלשון חז"ל "יוצא דופן", שהוא לא יוצא מהרחם למטה אלא מהדופן. הבטוי "אישיות יוצאת דופן" מקורו בחז"ל[כה] מהנתוח הקיסרי. לכן לומדים שמלך הוא יוצא דופן. מה יוצא דופן במלך? מי שאמור להוביל את כל העם, את כל הכבשות הלבנות, הוא אחד שנחשב "כבשה שחורה", שהוא יוצא דופן, שהוא קיסר. מוסבר בחסידות שקיסר הוא אישיות יוצאת דופן מכל מני מובנים. הקיסר במדה מסוימת מבטא חשך ממשי שקודם לאור. כאשר הופכים את אותו החשך לאור, יוצא האור הגנוז, ה"טוב לפני האלקים".

אם כן, יש כאן כמה וכמה מקורות שלפיהם חשך הוא ממשי, והוא לא רק העדר האור. המקורות הללו הם מהפסוקים של התורה.

העדר האור בלבד

ב. החשך אינו מציאות בפני עצמו אלא העדר האור בלבד — כך נקבע בשכל האנושי על פי תודעת הטבע.

מי אומר שהחשך הוא שום דבר? הסברה  של השכל האנושי. אין לכך פסוק שמוכיח זאת. אבל מי סובר שחשך הוא לא כלום? כך החשך נתפס בשכל. הדרך שבה השכל שלי תופס היא בעלת ערך תורני, ולא סתם אלא שנחשב ל"סברא מדאוריתא". אצלי בשכל נתפס שהשכל הוא אך ורק העדר האור, ואיני יכול להשיג בשכלי שחשך הוא משהו.

קשר של העדר אור או של חשך ממשי

אם האשה הרעה, הקשר שלא מצליח, מכונה חשך, ויש כאן שתי דעות לגבי החשך, צריך לומר שיש שתי בחינות של אשה רעה, מצב שאין בו יכולת ליצור קשר:

הבחינה הראשונה היא שבאמת יש כאן אשה רעה, והשניה היא שאין כאן אשה רעה, אלא שכך נדמה לשכל שלי.

במחזור הקודם של הלימוד פה, בתורת הנפש[כו], דברנו יותר מכל מדה אחרת על תקון הנשמה באמצעות מדת השפלות. מדת השפלות קודם כל אומרת לאדם: תקח את כל האשמה עליך. אל תשליך את האשמה על מישהו אחר. כולם בסדר, ורק אני לא בסדר. מאד טוב שהאדם ירגיל את עצמו, יתאמן – אמונה מלשון אימונים – להפוך את היוצרות של השכל שתופס ההפך, כולם אשמים ורק אני בסדר. זהו ה"עיר פרא אדם יולד"[כז]. כמו שאמרנו, כדי להגיע למצב באמצע, צריך ללכת מהקצה אל הקצה. חיבים לעבור את השלב שבו אני הופך את ההשקפה הזאת לגמרי, כולם בסדר ורק אני לא בסדר. אבל בסוף, אחרי כל השפלות הזאת, אדם עם שכל אנושי ממוצע שואל את עצמו: האם באמת זה המצב הנכון? האמת היא שכולם בסדר ורק אני לא בסדר?

נקח דוגמה של איש ואשה שבאים ליעוץ. היועץ אומר לכל אחד מבני הזוג שאתה לא בסדר והשני בסדר. האשה בסדר, ורק אתה, הבעל, לא בסדר. ודאי טוב שהבעל ישמע שרק הוא לא בסדר והאשה בסדר, וישמע את הדבר הרבה וישמיע לעצמו, וילך לישון עם זה ויקום עם זה – שרק אני לא בסדר והיא בסדר. זה טוב מאד. אבל מהי האמת? האם באמת תמיד כך, רק הבעל לא בסדר והאשה תמיד בסדר?!

זו דוגמה של חשך לפי הסברה האנושית, לפיה החשך הוא רק היעדר האור. אם חשך הוא ממשי, יש "בורא חשך", אפשר באמת לומר שיש אשה שגם היא לא בסדר. שוב, מהי האשה כאן? הזולת. לא רק אני לא בסדר, גם הוא לא בסדר. אבל אם חשך הוא רק העדר האור, אז יש לי בעיה, שאני רואה מול העינים חושך מכיון שאני לא רואה כלום מול העינים. מה שאתה "חשך" הוא רק בעיה שלי, שאני לא רואה כלום. למה אני לא רואה כלום? כיון שאני לא רואה אותך, אני רק רואה את עצמי, "ומוצא אני מר ממות את האשה", כמו שהסברנו.

להתעסק עם גוש חשוך

אם חשך הוא משהו, יכול להיות שאני רואה אותך באמת ואתה חשך.

הצדיק הוא ההופך את החשך לאור ואת המר למתוק (זח"א ד, א). זוהי שאלת "מצא או מוצא" שתלוי בבחירת האדם כדלקמן.

אם יש שני היבטים של קשר חשוך, הצדיק הופך את החשך לאור באמצעות שתי עבודות. נדרשת יכולת לקחת דבר שהוא באמת חשך, ולהפוך אותו. ואז, הצדיק העליון לא אומר כל הזמן שרק אני לא בסדר. כמובן שבשביל להוכיח את הזולת על מה שהוא לא בסדר, עליו קודם לחפש ולמצוא בדקות (או בדקות שבדקות) את הפגם גם בתוכו. אבל אחר כך, המסקנה שלו היא שהחשך נמצא אצל הזולת בגסות ואצלי הוא נמצא בדקות, או בדקות שבדקות. זהו המבחן של רבי אמתי, שתמיד מסוגל לזהות, בדקות שבדקות, את שרש הפגם גם בעצמו, ואז הוא מוכיח את עצמו, ועל ידי שהוא מוכיח את עצמו – "הוכח"[כח] – הוא יכול גם להוכיח את הזולת. הוא לא מתכחש לבעיה של הזולת, אלא מכיר בכך שצריך לעזור לו לתקנו ולהעלותו על הפסים.

גם ביחסים בין איש ואשה, ובין כל שני אנשים, יש באמת מצב שבו אני מתעסק כאן עם גוש חשוך, הזולת. לא רק בדמיון שלי. ואז צריך להיות כמו רבי, ולהפיק ממנו את האנרגיה שטמונה בתוך המסה. הגוף הוא מסה חשוכה, אבל אנחנו יודעים בפיזיקה שהכל הוא אנרגיה, הכל הוא אור, שטמון בתוך המסה החשוכה. זו עבודה אחת.

יש עבודה אחרת, שכולה ביני לבין עצמי. העובדה שיש לי בעיה איתך, היא אך ורק בעיה פנימית שלי, מכיון שאני לא רואה אותך בכלל. החשך שאני רואה הוא למעשה העדר אור. לכן, גם כאשר נותנים יעוץ וטפול, וגם כל אחד בינו לבין עצמו, צריך לקחת בחשבון שיש שתי בחינות של חשך.

מחוה הראשונה לחוה השניה

לפי הפרוש שהחשך הנו מציאות קודמת לאור, הפיכת החשך לאור הוא ע"ד מדרשי חז"ל בענין חוה ראשונה וחוה שניה, שבכח בחירת לב האדם להעלות את אשתו מדרגתה הראשונה הנפולה לדרגתה האמיתית המתוקנת.

יש מדרשי חז"ל[כט] שהיו שתי חוות. חוה הראשונה, היתה רעה מאד והיא הסתלקה מהשטח (יש כל מני מדרשים איך ומה, ולא נאריך בכך). אחר כך באה חוה השניה, שהיא גם כן לא מושלמת, אבל היא באין ערוך יותר טובה מהחוה הראשונה.

המשל של שתי חוות – שתי חויות – לא מן ההכרח לפרש אותו לגבי שתי נשים שונות. אפשר לומר שמדובר באותה אשה, רק שיש אשה שהיא היתה הבעיה, החשך היה אצלה, לא רק בדמיון שלי. יש עבודה להפוך את החוה הראשונה לחוה השניה. הדבר הוא כמו הבטוי "טבע ראשון וטבע שני"[ל], שלפעמים צריך לשלול את הטבע הראשון של האדם בכדי להגיע ל"טבע שני" יותר מתוקן. אין לחשוב ש"טבע שני" אינו אמת, אלא להפך: טבע שני בגימטריא אמת. אסור לחשוב שבכך שאני מוותר על הטבע הראשון שלי אני מתרחק מהאמת. בדיוק להפך, תמצא את האמת שלך בטבע השני. זה שהאדם צריך לצאת מהטבע הראשון ולהגיע לטבע השני, הוא כמו חוה הראשונה וחוה השניה. זה החשך הממשי של פסוקי התורה.

הסרת החשך

לפי הפרוש שחשך אינו אלא העדר האור, הרי כל מציאות האשה הרעה היא פרי דמיונו של הבעל [אם מפרשים שחשך הוא העדר אור], כל עוד לא תקן את עצמו [ואז הדבר שהוא מוצא הוא ה"אני", כמו שהסברנו באריכות] (בסוד "מוצא — אני" כדלקמן בפנים), ומיד בתקנו את עצמו נעלם ההעדר ומתגלה האור כי טוב — האשה הטובה (זו ש"מצא" מכבר וד"ל).

ברגע שהבעל יתקן את עצמו, האשה הטובה תתגלה לו פתאום מול העינים. זו היתה אשתו כל הזמן. כמובן שזה שיש יחס לא תקין, יוצר רשמים שליליים שונים בזולת. אם אני כל הזמן מסתכל עליך ונדמה לי שאתה לא בסדר, וזה היה רק בעיה שלי ולא שלך בכלל – הדבר משפיע עליך גם כן ומדכא אותך. כשאחרים מסתכלים על אדם ורואים בו רע, זה ודאי מדכא אותו, אף על פי שהבעיה היא רק אצל אלה שמסתכלים עליו. ככל שהאדם מרגיש שכולם מסתכלים עליו בעין רעה, הוא נכנס מכך לדכאון. מה הכונה? שהוא מצטמק, בלשון החסידות. כל התכונות הטובות שלו נכנסות פנימה, אולי אפילו אל הלא-מודע שלו. כלומר, יש ודאי תקון גדול גם לגביו, כאשר אני מצליח להסיר את החשך שאני יצרתי, וממילא מעתה גם הוא יוכל להפתח אל הטבע האמתי שלו, ולצאת מהדכאון שלו.

עד כאן הרעיון הראשון הערב: יש שתי בחינות של חשך. כל הענין של קשר מוצלח ומתוק, לעומת קשר של חשך ומר.

תקון המשפחה בסוד יציאת מצרים

יש כאן בהערה רמז נוסף. ההתבוננות היתה על המלים "טוב לפני האלקים". יש כאן ראשי תיבות טלה, שהוא המזל של חדש ניסן, החדש של יציאת מצרים. יציאת מצרים היינו לצאת מכל המיצרים של הנפש; כל הצרות, מיצר (לשון צר) של הנפש; כל המבט הצר על האחר; כל הכח המדמה שרואה את הזולת בצרות עין, לא רואה אמת. טלה הוא גם לשון נטילה. פרוש המלה נטילה הוא לצאת, להתעלות, כמו בנטילת ידים. יש להתעלות ולצאת מצרות העין. מכאן יש רמז שהחדש הכי טוב לעשות שלום בית ולפתור בעיות של יחסים בין אנשים הוא כנראה חודש ניסן, חדש הטלה, "טוב לפני האלהים". זהו החדש להמלט מהאשה הרעה, ולזכות למצא את עצם ה"טוב לפני האלקים", שהיא היא ה"מצא אשה מצא טוב".

יש בתחילת המדרש המפורסם תנא דבי אליהו פירוש חסידי של בעל הרמתים צופים, שמאריך מאד להסביר שתקון המשפחה, תקון שלום הבית, הוא בגדר יציאת מצרים. אם היחס בבית לא בסדר, זה בדרך כלל בגלל הבעל, אבל זה גם יכול להיות האשה. יש אחד שהוא רודן במשפחה, כמו פרעה מלך מצרים. אני אומר בקצור, וכדאי שכל אחד יקרא בפנים. הוא מסביר שבכל קשר לא מתוקן בין בני זוג, אחד מסמל את פרעה הרודן והשני מסמל את עם ישראל, שצריך לצאת מתחת "סבלת מצרים"[לא]. פרעה הוא משל מרוחק למי שמחפש בזולת אך ורק את עצמו, משתמש בו ולא מתיחס אליו באמת. הוא רק מנצל אותו לצורך האגו שלו עצמו.

המכה הראשונה במצרים היתה מכת דם, וכתוב[לב] שדם בגימטריא טלה. המזל הוא טלה, והוא שוה דם. ההסבר לכך בחסידות[לג] הוא שמכת דם פעלה נגד הדמיון הבלתי מתוקן. כאשר זוכים לתקן את הדמים, הכח המדמה,  זוכים לצאת ממצרים ולהכנס לארץ ישראל. כתוב שענינה של ארץ ישראל הוא תקון כח המדמה. לכן יש כאן השראת נבואה, שבאה על ידי תקון כח המדמה. כח הדמיון הוא הדרגה הנמוכה ביותר בשכל, וכאשר האלקות יורדת לתוך הנשמה עד כדי כך שהיא מופיעה באמתותה גם שם,  ניתן לראות את האלקות ממש בתוך הדמיון. לכן אפשר לצייר ציורים שיש בהם אלקות ממש, בעזרת הדמוים של חצוניות השכל.

תקון הדמיון בארץ ישראל

יש מאמר חז"ל מפורסם שכתוב בו ש"כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה[לד]", מאמר שמבהיל את הרעיון. כל מי שגר כאן בארץ, יש לו את ה', וכל מי שגר בחוץ לארץ, אין לו את ה'. איך מסביר[לה] זאת אדמו"ר הזקן, בעל התניא? הוא מדייק את המלה דומה, ואומר שהאלקות אצל מי שגר בארץ יורדת לדמיון שלו וחודרת אליו, ולכן כאן המקום שיקוים בו בקרוב "אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם"[לו]. הלשון הוא דוקא של בן ובת, ומשמע שהנבואה משותפת לשני בני הזוג, שני המינים. מי שלומד את ספר הכוזרי[לז] זוכר שכל הספר מכוון לכך שעל ידי חזרת עם ישראל לארץ ישראל, זוכים להשראת נבואה ורוח הקדש. על כך כתוב "וביד הנביאים אדמה"[לח]. לכן כאן גם כן המקום לשלום הבית האמתי.

איך מסביר אדמו"ר הזקן את "כל מי שדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה"? שבחוץ לארץ האלקות לא יורדת לדמיון, ולכן כל העבודה שם היא השגת ה' רק בדרך השלילה, כמו שכותב הרמב"ם[לט]. שלילת כל הדמויים בחוץ לארץ היא בכדי להשיג את המופשט, הקדוש ברוך הוא בחוץ לארץ הוא מופשט בלבד. בארץ ישראל הוא מלובש ולא מופשט, וזהו ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ.

דמיון לא מתוקן – הגורם לתקלות בין אישיות

הפגם בכח המדמה, הוא כאשר האדם משתמש בדמיון הכוזב בכדי לדמות אלקות ומעוות בכך את האמת. כח המדמה הבלתי מתוקן הופך אור לחושך וחושך לאור; מר למתוק ומתוק למר. במצב כזה אני מדמה לעצמי יחסים כוזבים ושקריים בינו לבין הזולת. מהו המדמה? הכח האסוציאטיבי במח.

בהרבה תורות בחסידות[מ] מבואר שכח מדמה בלתי מתוקן הוא המקור לכל בעיה בין-אישית. נדמה לי שאתה חושב עלי כך ועושה לי כך. ה"נדמה לי" הוא שקר. זוהי השלכה של הלא-מודע שלי עליך, כאילו שאתה מיצג את הלא-מודע שלי כלפי. כאשר כל אחד מוציא את הלא-מודע הבלתי מתוקן שלו על הזולת דרך כח המדמה שלו, הדבר גורם לכל התקלות והבעיות בין אנשים. כל זה הוא במדרגה של חושך שהוא העדר האור, כמו שאמרנו קודם. זוהי הבעיה שלי ולא שלך בכלל, מכיון שאני רק משליך עליך את הבעיה שלי.

הפרשת הדמיון בדם האשה

בהמשך[מא] מופיע מאמר חז"ל שאומר "כל אשה שדמיה מרובים – בניה מרובים". לאשה יש מחזור, וכתוב שאם יש לה הרבה דמים במחזור שלה, זה סימן טוב, שגם הרבה בנים יוולדו לה. הדבר נדרש על הפסוק שנביא בהמשך: "אשתך כגפן פוריה"[מב]. בגפן יש "דם ענבים"[מג], ופוריות האשה תלויה בכמות הדם. מדוע "כל אשה שדמיה מרובים בניה מרובים"? מכיון שהיא עוסקת הרבה בבירור כח המדמה, ומפרישה פסולת רבה של דמיון כוזב. כך המצב אמור להיות.

בעבר חשבו בפסיכולוגיה שכל הבעיות הנפשיות הן של נשים בלבד (שהיסטריה היא רק מחלת נשים), וידוע שהבעיות הנפשיות של הנשים מתרחשות סביב תופעת הדמום (דבר שלמדנו במחזור הקודם ולפני שנה[מד]). כאן חז"ל אומרים שהמחזור הוא התקון הגדול ביותר, ש"כל אשה שדמיה מרובים – בניה מרובים". למה? כי אם האשה מצליחה במחזור להפריש את הדמיון הבלתי-מתוקן, מה שנשאר אצלה הוא דמיון מתוקן. המלכות נקראת[מה] "כה [אמר הוי']", דמיון מתוקן של "וביד הנביאים אדמה".

לכן, בכדי לצאת ממצרים – יחס של חוסר שלום בית שמתבטא בכך שאחד מבני הזוג הוא כל כך אגוצנטרי, שהוא משתמש בזולת עד שהופך להיות פרעה ורודן – ולהכות משם במזל טלה, "טוב לפני האלקים" בגימטריא דם, צריך להכות את הדם של מצרים ולהפריש את הדמים הטמאים. כמה שיותר דם טמא שמפרישים, נשאר יותר דם טהור. כמו שיש אצל הגבר ברית מילה שמבדילה בין טוב לרע, יש אצל האשה הבדלה בין דם לדם, בין דם טמא לדם טהור. כמה שהאשה עוסקת יותר בבירור הדם שלה, יוצר בסוף יותר פרי טוב, "אשתך כגפן פוריה", אלו הבנים.

ב.      הערה ד

פרושי "לעת מצא"

נעבור להערה ד'. כאן יש לנו דבר שהזכרנו בפעם הקודמת. פתחנו במאמר חז"ל על הפסוק "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא"[מו], שמבטא את עיקר משאלת הלב של החסיד לה'. על מה כל חסיד מתפלל לקדוש ברוך הוא כל הזמן? חז"ל דורשים[מז] חמשה פירושים על המלים "לעת מצא". על פי פשט, הפירושים נשמעים קצת מוזרים, אבל אם נתבונן בפנימיות נראה מה הקשר בין הפירושים, ומה הסדר שלהם. לכל פרוש מובא פסוק, כדרכם של חז"ל.

הפרוש הראשון של חז"ל הוא "לעת מצא – זו אשה". החסיד מתפלל כל הזמן על היכולת הנפשית למצוא יחס תקין עם הזולת, ובכך יתגלה אור גדול שעולה על כולנה, תתהוה הויה חדשה לגמרי. מה שנוצר מהיחס הגשמי בין איש ואשה הוא הולד. עם זאת, בכל קשר וחבור אמתי בין שנים, עצם הקשר הוא הויה חדשה.

הפרוש השני: "לעת מצא – זו תורה".

הפרוש השלישי: "לעת מצא – זו מיתה". מה הכונה? יש הרבה דרכים איך הנשמה מסתלקת מהעולם הזה לאחר 120 שנה. יש תוצאות (כמנין 903) דרכים שונות איך למות. מתפללים על המיתה המעולה ביותר. מהי? מתת נשיקה. חז"ל מאריכים[מח] להסביר את ההבדלים בין החויות האפשריות להסתלקות הנשמה מהגוף, מהגרועה ביותר לטובה ביותר. כלומר, לפי הפרוש השני, כל החיים מתפללים למיתה טובה.

פרוש רביעי: "לעת מצא – זו קבורה". לא רק שמתפללים למות טוב, אלא גם כל החיים מתפללים לזכות לקבורת ישראל.

הפרוש החמשי: האחרון חביב הוא המוזר ביותר, אבל הגמרא אומרת שזהו הפרוש הטוב ביותר: "לעת מצא – זה בית הכסא", שתמיד תהיה לו האפשרות להפריש מעצמו את הפסולת בלי צורך לשהות ולהשהות את הפסולת שלו בתוך הגוף. כל החיים האדם מתפלל שכאשר יצטרך להפריש פסולת, יזדמן לו מיד מקום ראוי לכך.

אלו חמשת הפרושים של חז"ל: אשה, תורה, מתה, קבורה, בית הכסא. איך נבין אותם? נאמר בקצור מה שכתוב כאן.

"זו אשה" – הדחף הקדוש להתקשר

האשה מסמלת את עצם הקשר בין שנים. עצם הקשר מתחיל מהרצון להתקשר, כמו שכתוב "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'". יש רצון וצורך נפשי עמוק ביותר אצל האדם שמחייב אותו להתקשר, אחרת הוא יסיק במהירות את מסקנתו של קהלת שכדאי להמלט מהקשר. מה שדוחף את האדם להתקשר הוא התאוה, וכמו שהסברנו קודם, יש תאוה טובה, "תאות צדקים אך טוב". מי שחסר לו הדחף להתקשר הוא על דרך הפסוק "והיו העטפים ללבן והקשרים ליעקב"[מט], כמו שאדמו"ר הזקן מסביר[נ]. מי שיש לו דחף שמחיב אותו להתקשר למישהו אחר שייך לקדושה. מי הם "העטפים"? מי שמתעטף בצמר של עצמו, ומתחמם מעצמו. מי שאינו מתחמם מעצמו, ממילא נדחף כל הזמן לחפש את הזולת, להתחמם ולהתקשר איתו ביחד, והוא זה ששייך לקדושה. זהו כלל גדול בחסידות.

הפרוש הראשון של חז"ל מתיחס לעצם הדחף הנפשי להתקשר, שהוא אפילו עמוק יותר מהרצון הגלוי. התאוה להתקשר היא רצון מוחלט, שנעלם בעצם הנפש, על דרך "נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים"[נא]. עצם התאוה להיות קשור לזולת מתבטא בתפלת החסיד שמתבארת בפרוש "לעת מצא – זו אשה".

"זו תורה" – התקשורת בין שנים

הפרוש "לעת מצא – זו תורה" מתיחס לתקשורת בין שנים. קודם כל בא הדחף להתקשר, שהוא עצם הקשר, והוא "לעת מצא – זו אשה". לאחר מכן בא הבטוי של הקשר. תורה היא לשון הוראה, לשון "יורה כחץ"[נב], על דרך מלים, או כל שפע שנשפע מאחד לזולתו. כאשר ה' נתן תורה לעם ישראל, כתוב "אנכי הוי' אלהיך"[נג], וחז"ל דרשו על כך: "אנא נפשי כתבת יהבית"[נד]. אלו לא מלים בעלמא, אלא כתיבה שלי את עצמי. הכנסתי את עצמי לתוך המלים, ואת עצמי אני נותן לכם באמצעותן.

התקשורת היא מסירה של עצמי לזולת, בתקשורת אמתית שנובעת מאהבה אמתית, שאהבה זו היא הדחף של "הקשרים ליעקב". חיבים להיות קשורים. אי אפשר להיות נפרדים. להיות נפרד משמעו למות. חום הוא חיים. מי שמתחמם בתוך העור והצמר של עצמו, נדמה לו שהוא יכול לחיות בעצמו, ומי שאינו יכול, מבין שאין לו חיים מעצמו, אלא רק בקשר. כמו שאמרנו קודם, בקשר מתגלה הנצוץ של האור הגנוז שלא התגלה מעולם ביני לבין עצמי. אם כן, האשה היא עצם הקשר, והדחף המוחלט לקשר, והתורה היא התקשורת האמתית, שהיא לא רק מלים, זה לא בשביל שלא ישעמם... התקשורת היא מסירת האני בפנימיות. עצם הקשר מקיף את שני בעלי הברית כאחד, אבל המשכת האור הפנימי – שהוא פנימי ועצמי ולוקח איתו חלק מהעצם – זו התורה.

"זו מיתה" – התפלה על סוף המעשה הטוב

מהי המיתה? על האדם הראשון, שנקנס ונגזר עליו מות, כתוב "ואתה תשופנו עקב"[נה]. כשה' קלל את הנחש שגרם לחטא ולעונש המות, הוא אומר "הוא ישפך ראש ואתה תשפנו עקב". הבעל שם טוב מפרש על כך שהאדם מתגבר על הנחש בתחלת כל מעשה טוב שעושה, כאשר האדם קם ויוזם – "קום ועשה" – לעזור למישהו. מעשה טוב הוא יצירת קשר; מצוה היא לעזור למישהו. בתחלת המצוה יש באדם כח להתגבר על הנחש. היכן נמצאת נקודת התורפה של האדם, שבה הנחש עלול להתגבר על האדם ולנשוך אותו? בעקב. מהו העקב? הסוף, הרגע שבו המעשה הטוב נגמר. ניתן לעשות מעשה טוב (שגם לוקח זמן מסוים) ובמהלך העשיה הכל בסדר, אבל ברגע האחרון הנחש בא ומכניס ארס. בכך הוא הורס במדת מה את כל הבנין שנבנה על ידי המעשה הטוב. מהו הארס שהנחש מכניס? ספוק. מהו הספוק? אם משמעותה של מצוה היא קשר, הרי שנתן לצאת ממנה עם רמז מסוים לכך שהמעשה הטוב לא היה רק בשבילך, זה גם היה בשבילי.

נחשוב על שיחה בין שני אנשים, מה שנקרא "שיחת נפש". שני אנשים יושבים ורוצים לדבר ביניהם שיחת נפש, שבה חושפים את הכל, מוסרים את עצמם ב"אנא נפשי כתבית יהבית". כל אחד מוסר את עצמו ושופך את עצמו. כל עוד שהשיחה היא אמתית וכנה, החשיפה הזו טובה מאד. איך מסיימים שיחה, איך גומרים מעשה טוב? איך סוגרים את הספר כאשר הגיע הזמן? יש 'יקים' שלומדים תורה משעה 5:00 עד 6:00... זה טוב ללמוד תורה. מגיעה השעה 6 וסוגרים את הספר?! מה קרה? איך יוצאים מדבר טוב?

בהפסקת משהו חיובי, נמצאת נקודת התורפה, שבה מגיע הנחש ואומר "די". מה זה? קבלתי את הספוק שלי, אפשר לסגור וללכת הביתה, נחזור מחר ונעשה זאת שוב. הדבר הוא כמו אוכל, שכאשר גמרתי את הסעודה, הכל היה טוב וטעים, אני מברך ומחכה עוד 6 שעות לסעודה נוספת. כאשר גומרים משהו, יש הרגשה ש"טוב, קבלתי את שלי" ואפשר ללכת הביתה. אפילו אם מדובר בדבר האמתי ביותר והרציני ביותר בעולם, כמו שיחת נפש, עלול להיות ברגע האחרון "טעם לפגם" שפוסל את כל העסק. זה נקרא "ואתה תשופנו עקב".

הסוף של כל דבר הוא המות שלו. בדמוי שאמרנו קודם, כאשר יש קשר בין שני אנשים, הקשר הוא הויה. אם היו לנו עינים לראות, כאשר היינו רואים שני אנשים נפגשים, היינו רואים שם עוד יצור גדול שנוצר עכשיו מתוך המפגש ביניהם. ברגע שהם מפנים ערף והולכים כל אחד לדרכו, אותו יצור, שמסמל את עצם היחוד שנעשה כאן, מתפוגג. הוא מת. בפנימיות הקשר אמנם קיים, יש ברית, אבל הייתה כאן שיחה או משהו בדומה לזה, וברגע שהיא נגמרה, היצור הרוחני הגדול שנוצר מהמפגש מתפוגג.

יש במות הזה 903 דרכים, תוצאות. הכי מעולה היא מיתת הנשיקה. אם זוכים לה, הטעם הטוב נשאר. לכן, עוד לפני שמתחילים את היחס, מתפללים על המיתה – שהיחס יגמר בכי טוב. "החכם עיניו בראשו"[נו], ו"איזהו חכם – הרואה את הנולד"[נז], וכאשר החכם מתחיל משהו, הוא כבר מסתכל על הסוף ורוצה שהוא יגמר בכי טוב. הוא מודע לסכנה שבסוף, "ואתה תשפנו עקב", ולכן מהראש הוא צופה את הסוף ומתפלל שהדבר החיובי ששנינו יחד רוצים לבנות כאן ישאר.

"זו קבורה" – קליטת העובר

הקבורה היא משל בחז"ל לרחם. הרחם נקרא קבר[נח]. כאשר ילד נולד מתוך הרחם, הדבר הוא כמו תחית המתים, כמו אדם שצץ מתוך הקבר. לידה היא תחית המתים, והיא ההתבוננות שממשילה מהי תחית המתים. הקבורה היא קליטה. אם הסוף של הקשר יצר משהו משותף חדש מבין שנינו, וגם המיתה השאירה טוב טעם אצל שנינו – ולא ההפך, שהכל שלל את עצמו בסוף בכך ש"אגלאי מילתא" למפרע שהכל היה בשביל הנאת עצמי – מה שקורה אחר כך הוא שהמסר נקלט בפנימיות (שהרי התורה היא תקשורת). הקליטה בפנימיות, כאשר המסר עדין נמצא בשלבי התבשלות והתפתחות, היא הקבורה. לכן בשלב ד' מתפללים על הקבורה.

"זה בית הכסא" – תהליך הבירור שבעבור

זה נקרא קליטה. מה קורה לאחריה? יש תשעה חדשים של עבור, של בירור עד ללידה – כמו שהתחלנו להסביר קודם גם לגבי דם, שהוא תהליך של בירור כח המדמה – שכולם בבחינת הפרשות ובירורים, בכדי שמה שישאר בסוף יהיה נקי וטהור. לכן נזקקים לתפלה לאורך כל ההריון, עד שהולד יולד. במשל שלנו, בעצם המפגש נוצרה דמות רוחנית עילאית בנוסף לשני בני הזוג, שני האנשים שנפגשים אחד עם השני. אותו דבר רוחני שנוצר ברגע היחוד, עתיד להיולד בגשמיות. עד שיולד בגשמיות ויהפוך להיות ילד, עם עור, בשר וגידים, הוא עובר שלבים רבים. אותו הדבר שנוצר במפגש עתיד להיות בעצמו הילד של המפגש הזה. כמו שאמרנו קודם, אם היינו זוכים לראות את היצור בזמן המפגש בין שני האנשים, היינו רואים משהו גדול מאוד, אין-סופי, הרבה יותר גדול משני האנשים שנפגשים. כאשר נגמר המפגש, היינו רואים כאילו שהוא גם כן מתפוגג ונעלם. אבל אם המיתה והקבורה הן בסדר, היצור לא יעלם לחלוטין, אלא רק יצטמצם לתוך נקודה (גשמית יחסית למהות הקודמת שלו), והיא עתידה להירקם לאט לאט בעור, גידים ובשר, עד שהוא יולד בשעה טובה. כל שלבי ההפרשה (הבירורים), נקראים התפלה על בית הכסא.

זו ההתבוננות העמוקה על דרך הקבלה, החסידות ותורת הנפש מהי תפלתו של החסיד. הכל למעשה הוא תהליך אחד של קשר, "לעת מצא – זו אשה", "הקשרים ליעקב".

ג.      הערה ה' – העדות בקשר בין אנשים

רמז העדות על נישואי בעז ורות

בעמוד י"ח מופיע מאמר חז"ל במדרש רות, על הפסוק במגלת רות שבו מברכים הזקנים את בעז כאשר נשא את רות לאשה:

"יתן הוי' את האשה' אמר ר' אחא כל הנושא אשה כשרה כאלו קיים כל התורה מראש ועד סוף".

בהערה אנחנו מתבוננים יותר בפסוק שחז"ל מביאים:

רות ד, יא: "ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן הוי' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם". [הרמז כאן הוא שברכת בעז בנישואיו לרות] הוא פסוק ה־עד של מגילת רות (שבה פה פסוקים, תקון "מלכות־פה, תורה שבעל פה קרינן לה", פתח אליהו) — "עדים".

מגלת רות היא הספר הקטן ביותר בתנ"ך, מתוך כ"ד ספרי התנ"ך (התנ"ך כולו מכונה כ"ד דברים), יש בה פה, 85 פסוקים בלבד, והדבר נותן יותר ענין להתבונן בכל פסוק ופסוק, מבין שמנים וחמשה הפסוקים במגלה. כאן הפסוק הוא העד, והפלא הוא, שכאשר מדקדקים, רואים שהמלה עדים מופיעה בתוך הפסוק העד במגלה. זוהי המלה שכתובה לפני המלים שעליהן אומרים חז"ל את המדרש שהבאנו כאן (חז"ל אומרים את המדרש על המלים "יתן הוי' את האשה". מהי המלה שלפני "יתן הוי' את האשה"? עדים).

החדוש שבמושג העדות

מהו ההבדל בין קדושין ונשואין לפני מתן תורה? מה חידשה התורה? הרמב"ם כותב[נט] שהתורה חידשה את העדות על מעשה הקדושין. לפני מתן תורה, איש היה פוגש אשה בשוק, רצו להתחתן והתחתנו. אבל עכשיו צריך להיות מעשה של מצות הקדושין על פי התורה, שעקר הגדרתה היא שהקדושין נעשים לפני עדים. זהו עקר ה"עובדא", החדוש של מתן תורה.

היות שנישואין עם אשה הם בשבילנו הסמל ליחס בין אנשים, צריך ללמוד מכך בכללות, שהחדוש של התורה לגבי יחס מתוקן, קשור למושג העדות. מה זאת אומרת?

מבואר בדא"ח שכל עדות הוא על דבר הנעלם מעין הבריות אך מתגלה בעיני העד, שמצד ההשגחה העליונה קשור לדבר הנעלם בעצם.

בחסידות מבואר באריכות על התופעה של פסוק היחוד שבו אנחנו מיחדים את ה' פעמים בכל יום, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", יש בו שתי אותיות מיוחדות, גדולות – ע של שמע ו-ד של אחד, שיוצרות יחד את המלה עד. למה המלה עד מודגשת בשמע ישראל? דורשים זאת ש"אתם עדי נאום הוי'"[ס], הקדוש ברוך הוא אומר עלינו שאנחנו מעידים עליו. פסוק נוסף אומר "עד הוי' בכם"[סא], העד של ה' נמצא בתוך הלב של היהודי. בתוך נשמת היהודי יש עדות על אחדות ה'.

העדות על "השותף השלישי"

מתי צריכים עד לפי ההלכה? בחסידות מוסבר בעומק שהעד נצרך רק במציאות שאינה גלויה לכולם. אם יש דבר שכולם יודעים ממנו, לא נצרכת עדות. העדות היא אך ורק על דבר שנעלם מכולם, וידוע רק לעדים והם אלה שמגלים לכולם את המציאות הנסתרת. אם המציאות אינה נסתרת מעיני כולם, אין צורך בעד. כך לעניננו: מהו יהודי ומדוע הפסוק החשוב ביותר אצלינו הוא "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"? כידוע הרמז ששמע הוא ראשי תיבות "שאו מרום עיניכם וראו"[סב], יש בנשמתנו תחושה ישירה של אלקות, ש"לא עשה כן לכל גוי"[סג] ועם, וכל שכן לשאר הדצח"מ של מעשה בראשית. לכן תפקיד היהודי הוא להעיד על מה שהוא רואה, ולגלותו לעולם. זהו הפשט של היות יהודי. יהודי רואה משהו שהאחר אינו רואה, ותפקידו הוא להעיד.

כאן זה אותו הדבר. הקשר שלפני מתן תורה הוא כזה שאף אחד לא רואה – גם לא בני הזוג עצמם – את השותף השלישי שמתגשם בתוך הולד. כתוב[סד] שיש שני הורים ושותף שלישי, הקדוש ברוך הוא. האבא נותן את הלובן (העצמות), והאמא נותנת את האודם (הדם), והקדוש ברוך הוא נותן את הנשמה.

כמו שהלובן הוא חלק שהאבא העניק לולד, והאודם הוא חלק מהאמא, גם הנשמה היא חלק מה', "חלק אלוק ממעל ממש"[סה]. אם נחזור לדמוי שלנו, בקשר אמתי יש משהו שנוצר על ידי הקשר, שבתחלה הוא ברוחניות ולא רואים אותו, ויתכן מאד ששני האנשים שנפגשים לא מודעים אליו בכלל. וכל כך למה? כיון שלפני מתן תורה, גלוי האמת, גם לא כל כך מעונינים בדבר השלישי הזה. רק מעונינים כל אחד ואחד להפיק מקסימום ספוק אישי. זו צורת הנישואין שהרמב"ם מתאר לפני מתן תורה, שיש בה רק ספוק. פוגשים אשה בשוק, מתאהבים ורוצים להתחתן, אז קדימה.

מהי העדות? זהו בדיוק המוסבר שאנחנו מאריכים להסביר הערב. העדות משמעה שנצרכים שנים שיראו את הקדוש ברוך הוא שמופיע כאן, בדיוק כמו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", עם ע רבתי של שמע. ע רבתי של שמע היא הראיה שבתוך השמיעה, העין של "שאו מרום עיניכם". הד של אחד היא היכולת לעשות התפשטות של האחדות בד רוחות העולם, כמו שחז"ל דורשים. ד משמעה "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה"[סו], כלומר היכולת של הנשמה הישראלית לפרסם את האלקות בעולם, בלשון חז"ל והחסידות[סז]. יש מי שרואה משהו ואינו יכול לפרסם את מה שהוא רואה, ויש מי שרואה משה ונסתר וגם מסוגל לפרסם אותו. אלו הן הע והד של המלה עד.

ידוע[סח] הספור המפורסם על הבעל שם טוב, שבראש השנה בשנת תק"ז היתה לו עלית נשמה, והוא נכנס להיכל המשיח ושאל אותו "אימתי קאתי מר", והוא ענה לו "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". זהו רק תקציר של התשובה. יש עוד ענינים רבים בתשובה שענה המשיח לבעל שם טוב, ואחד מהם הוא "שיתפרסם למודך בעולם, מה שלמדתי אותך ומה שהשגת". המשיח אומר לבעל שם טוב, שכל אותם דברים שאני מלמד אותך, וכל מה שהשגת בעצמך, צריך להתפרסם. מה שראית הוא ה-ע, והיכולת שלך לפרסם זאת היא ה-ד רבתי, "יפוצו מעינותיך חוצה".

גלוי כח האין-סוף בילדים

זהו החדוש של העדים, שהם אלו שרואים את הדבר הנעלם, וזאת מכח התורה. אם התורה פוסקת שהעדים האלה כשרים על ידי תורה, אז גם אם הם לא ידעו על הנסתר, האמת היא שאותם העדים מעידים על מצות הקדושין. מצוה היא לשון צותא, והעדים מעידים על החיבור שבקדושין, ולא על שני אנשים והספוק של כל אחד מהם בפני עצמו. מה שאמור לצאת מהקדושין הוא "מצוה רבה", כמו שנאמר על מצות "פרו ורבו", שמלמדת על השותף השלישי שמופיע בין השנים בחופה. אותו שלישי עתיד להתגלות כבנים ובני בנים לדורי דורות.

מבואר באריכות בחסידות[סט] שבנים ובני בנים מגלים את כח האין-סוף. הדבר הוא משל שיכול להיות גם אצל כל שני יהודים שנפגשים ברחוב. במתן תורה מתחדש ענין העדות ביחס לנעלם שנוצר במפגש בין שנים, ושההויה הנעלמת הזו היא כח האין-סוף, שעתיד להופיע כ"דור ישרים יברך"[ע] לעולמי עד.

כח שני העדים

מדוע נדרשים שני עדים, "על פי שני עדים יקום דבר"[עא]? מדוע לא מספיק עד אחד? (לכן הפסוק הוא הפסוק העד במגלת רות, אבל המלה היא עדים – "...עדים יתן הוי' את האשה", "כל הנושא אשה כשרה כאילו קים את כל התורה כולה מ-א ועד ת"[עב].) על פי פשט, כל עד מסתכל על המציאות ששניהם רואים מנקודת מבט אחרת.

[חסר קצת בהקלטה]

מי שמתחיל לתת את המסגרת של שני הקצוות (הראשית והאחרית, כמו שתכף נסביר יותר) לתופעה של הכח הנעלם שנמצא בזמן המפגש, הוא העדים. שני עדים דוקא.

ישנו מאמר חז"ל מפורסם שאומר[עג] שבכל מקום שכתוב בו "עד", הכונה היא לשנים. שניהם יחד יוצרים מציאות של עד, ולכן זהו הפסוק ה-עד במגלה, וכתוב בו "עדים" בלשון שנים (למעשה כל הנוכחים היו עדים, אבל על פי ההלכה "מעוט רבים שנים"[עד], ונדרשים לפחות שני עדים).

אפשר להסביר ששני הקצוות שהעדים רואים ומתוכם בונים את המסגרת הראשונה להחדרת כח הבלי-גבול בתוך הגבול, הם הראשית והאחרית של המעשה. כמו שאמרנו קודם, ישנם כמה פרושים לבטוי "לעת מצא" – אשה, תורה וכו'. אמרנו שעצם הקשר מתחיל מהדחף להתקשר, ונגמר במיתה (עוד לפני הקבורה והעבור). יש מי שרואה את הראשית, ויש מי שרואה את האחרית, "אני ראשון ואני אחרון"[עה]. מבין שניהם רואים את הכלל, וניתנת מסגרת למעשה.

הקשר בין המצוה האחרונה והראשונה

הפסוק אומר כך: "יתן הוי' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל". מה שהולכים לבנות כאן הוא "בית ישראל". כתוב בקבלה ש"בית ישראל" הוא אותיות ראשית וישראל, המלה הראשונה של התורה והמלה האחרונה שלה.

אחד מהדברים שהרבי הדגיש שצריך לתקן לקראת ביאת המשיח, הוא המצוה הראשונה בתורה והאחרונה בתורה, ולקשר בניהן. הוא מביא את העניין בשם מי שכתבו על כך, החיד"א והבן איש חי. המצוה הראשונה של התורה היא מצות פרו ורבו, והאחרונה היא כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם"[עו], מצות כתיבת ספר תורה. אם כן, יש קשר בין "פרו ורבו", נישואין, לבין מצות כתיבת ספר תורה. מה הקשר? אחד מהרמזים הוא שהתורה כולה היא בנין "אשר בנו שתיהם את בית ישראל", התורה היא בנין עדי עד של בית ישראל. לכן, בביטוי "בית ישראל" נמצאות האותיות ראשית וישראל, שהן הקצוות של התורה כולה. המלה הראשונה של התורה היא "בראשית [ברא אלקים את השמים ואת הארץ]"[עז], והאחרונה היא "[אשר עשה משה לעיני כל] ישראל"[עח].

נעמד רגע על סוף התורה. "עשה" הוא לשון תקון, ולכן דורשים שמשה מתקן את העינים. כל מפעל החיים של משה רבינו מודגש במלים האחרונות שבתורה, לתקן את עיני בני ישראל בכדי שיוכלו להעיד עדות נאמנה על אחדות ה' בעולם. שיוכלו לראות את אחדות ה' בעולם כל כך חזק, שהראיה תתן כח לפרסם את האחדות, "לזכרון בין עיניך למען תהיה תורת הוי' בפיך"[עט]. אם הדבר מספיק גלוי לעין, זה נותן כח לפה לפרסם אותו.

כמו שאמרנו קודם, האור והחושך שייכים לעינים, והמר והמתוק שייכים לפה. אם מתקנים את העינים, גם בפה מתקים "פתח פיך ויאירו דבריך"[פ] בדברים מתוקים, "ומתוק האור"[פא], ואז אפשר לפרסם את האלוקות בעולם. אם הדבר לא מתוק, הוא לא מתקבל, ולכן פרסום צריך להיות מתוק, ואכן פרסומים רבים משווקים דברים מתוקים... הפרסום בא על ידי כח הפה לפרסם את המתוק, אבל קודם כל צריך לראות את האור בעינים. אם כן, כל עשיית משה היא בכדי לתקן את העינים שיוכלו להעיד ולפרסם על מה שהן רואות.

המלה הראשונה והאחרונה – בראשית וישראל – מורכבות כמעט מאותן האותיות. בשתי המלה מופיעות ארבע אותיות ראשי, רק שבבראשית יש גם אותיות בת, ובישראל יש אות אחת נוספת, ל. האותיות הנוספות מרכיבות את המלה תבל. יש ארבע אותיות משותפות, ועקר המשותף בין שני המלים הוא אותיות ראש.

כתוב בתקוני זהר[פב] שכונת המלה בראשית היא ראש בית. שרש המלה בראשית הוא ראש, והאותיות שמשמשות אותו הן בית, ב בהתחלה וית בסוף שאינן מהשרש. לכן כתוב שאחד מהרמזים החשובים והמובהקים ביותר לצרופי אותיות המלה בראשית (ישנם רמזים רבים), שהוא גם קרוב יותר לפשט, הוא הרמז שבראשית היא ראש בית.

בראשית וישראל: השפעת הזכר והשפעת הנקבה

מהו ראש בית? כמו בעל הבית. יש בלקוטי מוהר"ן תורה ארוכה[פג] שמסבירה שראש בית הוא הצדיק, ראש הבית של העולם, וצריכים להיות קשורים אליו מפני שהוא בעל הבית, "צדיק יסוד עולם". בכל דור יש "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[פד], והתפשטות משה בכל דור ודור היא ה"ראש בית". זהו הרמז הראשון בתורה הזו, שאומר שצריכים להיות בקשר עם ה"ראש בית". מהו הרמז האחרון? רמז ידוע יותר, שכתוב בכל מאמרי החסידות[פה] הוא שישראל אותיות לי ראש. מי אומר זאת? כתוב שהבעל, ישראל שהוא הזכר בקבלה, אומר "לי ראש". יש השפעה של מוחין ("ראש") מלמעלה אלי, והיא למעשה באה לי מאשתי, מ"אשת חיל עטרת בעלה"[פו].

לכן כתוב ששני הרמזים יחד אומרים שהאיש צריך להיות "ראש בית" (בעל הבית), אור ישר על פי פשט, שהאיש משפיע לאשה; ויחד עם זה הרמז "לי ראש", שהוא ישראל (בסוף), מגלה ש"אשת חיל עטרת בעלה", והוא מה שהאשה משפיעה לאיש. זהו ה"פרו ורבו" של מתן תורה בפנימיות, של שני עדים, עדות, עד עד בגימטריא נצח, שמסמל את משה רבינו. כתוב "על פי שני עדים...", על דרך "בטחו בהוי' עדי עד"[פז]. כמו שאמרנו קודם, כל עד תופס את היריעה, או את התורה, שהיא התכנית של עם ישראל לדורי דורות, וכל נשמה אחוזה באחת מאותיות התורה. יש לי אות בספר התורה. אם כן, כל התורה כולה היא מעין תכנה של כל נשמות ישראל העתידות להיולד עד ביאת גואל צדק. צריכים להחזיק בתכנה הזו, שהיא התורה כולה – ספר התורה מההתחלה ועד הסוף – ומי שעושה זאת הוא שני העדים.

נחזור לחופה שלנו. יש בה שני עדים, שלמעשה נקראים עד אחד (בכל מקום שכתובה המלה עד בלשון יחיד הכונה לשנים, כאמור). אחד רואה את ראש התורה, בראשית, שהיא ראש בית, והשני רואה את סוף התורה שהיא ישראל, אותיות לי ראש. הדבר הוא כעין הארון שנושא את נושאיו, שנדמה שמי שמחזיק בארון נושא אותו, אבל באמת הארון נושא את נושאיו. כאשר איש נושא אשה, הוא נושא בעול, מפרנס ומשפיע. היא ארון הקדש, והוא זה שנושא אותה. נדמה שהוא נושא אותה, שהוא לוקח אותה על כתפיו, אבל האמת ש"הארון נושא את נושאיו"[פח], "אשת חיל עטרת בעלה", וישראל – לי ראש. כל זה הוא מתוך ההתבוננות על פעולת העדים בחתונה (שכתובה בספר באריכות רבה יותר, ועם רמזים רבים מסביב), וכיצד היא קשורה עם בנין "בית ישראל" (אותיות בראשית ואותיות ישראל, מתחילת התורה ועד סופה)

איך עושים ספר תורה? יש שני עצי חיים שמחזיקים בתור ושהתורה מתגלגלת סביבם, ולא מסביב לאחד. הדבר הוא כמו שני עדים המעידים על התורה מראשה ועד סופה.

גלוי התורה שבעל פה על ידי רות

דבר נוסף שכתוב בהערה ה' הוא שהאשה הכשרה שממנה לומדים חז"ל ש"כל מי שנושא אשה כשרה כאילו קיים את כל התורה כולה ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות"[פט] היא רות. מיהי רות? אשה שגם היא יוצאת דופן, ולכן היא "אם המלכות". כמו שהתחלנו להסביר קודם על הקיסר יוצא הדופן, גם רות היא יוצאת דופן בכך שהיא גיורת (ומהוה את אב הטפוס לגרי הצדק). בתחלת ספר מלכים מתואר ששלמה המלך העמיד כסא ל"אם המלך"[צ]. על פי פשט מדובר באמו בת שבע, אבל חז"ל מסבירים[צא] שמדובר בסבתא הזקנה שלו, שעדין היתה בחיים, ו"אם המלכות" היא רות. "אם" הכוונה מקור, היא מקור המלכות בישראל, מלכות בחינת קיסר.

את מגלת רות קוראים בחג השבועות, זמן מתן תורתנו. את מגלת שיר השירים, שנכתבה על ידי שלמה המלך, קוראים בפסח (את מגלת רות לא כתב שלמה המלך), ושם יש דו-שיח אמתי בין החתן והכלה. הדו-שיח בין החתן העליון (הקדוש ברוך הוא) לבין הכלה (עם ישראל), הוא התורה שבכתב והתורה שבעל פה. התורה שבכתב היא מה שהחתן מספר לכלה, והתורה שבעל פה היא מה שהכלה מספרת לחתן. ידוע שהיא מדברת הרבה יותר ממנו, זו עובדה קימת. לכן התורה שבעל פה גדולה הרבה יותר מהתורה שבכתב, שהיא בקצור נמרץ. היא אוהבת לדבר הרבה, ולכן יש מאות ואלפים ספרי תורה של תורה שבעל פה.

כתוב בחז"ל[צב], וגם בקבלה ובחסידות, שרות, דוקא בהיותה גיורת, היא שורש התורה שבעל פה. כתוב שבאותו היום שבו חזרה רות עם נעמי משדה מואב, בעז, שהיה ראש הדור, ישב בישיבה, ואז הוא דרש את הדרוש הראשון בתורה שבעל פה, שהוא "מואבי ולא מואבית"[צג]. בתורה שבכתב כתוב שאסור להתחתן עם מואבי[צד], ומבואר שהדרוש של בעז הוא המקור לכל התורה שבעל פה. "מואבי ולא מואבית" זהו דיוק בסגנון של יוצא דופן, אל תחשוב שמואבי הוא גם לנקבה. רק כאשר הוא סיים לדרוש זאת, רות הופיעה. כתוב[צה] שאם היה דורש כך יום אחד לאחר מכן, לא היה יכול להתחתן איתה, כיון שאז היה נוגע בדבר, ולא היינו מאמינים לדרוש שלו. הכל היה פסול. לכן אותו קרוב משפחה – "אם יגאלך טוב יגאל"[צו], ששמו הוא טוב לפי חז"ל[צז] – שהיה קרוב יותר מבעז נמנע מלהתחתן עם רות כיון שהוא לא סבר ש"מואבי ולא מואבית". הוא חשב שאם יתחתן איתה זו תהיה עבירה.

השפעתה של רות שרתה על בעז לפני שהיא הופיעה, כיון שהיא עצמה מקור התורה שבעל פה. כאשר היתה עוד בהעלם, רות השפיעה לבעז את בהירות הדרוש "מואבי ולא מואבית", ואחר כך היא הופיעה בפועל. אם הדבר היה הפוך, זה לא היה טוב.

זהו דבר מאד חשוב, שחלק מהפוריות בין שנים – והדבר יכול להיות גם בין שני חברים שיושבים על ספסל הישיבה ולומדים יחד – הוא בהשפעה שכל אחד נותן לשני "לגלות עמקות מני חשך"[צח]. זוהי התורה שבתקשורת, שכמו שצריכים שני עדים, נצרכות גם שתי תורות. כמו שהסברנו קודם, יחס אמתי על פי תורה דורש עדות. לפעמים העדים הם לא בגשמיות, אולי הם מלאכים, אבל בעקר הקדוש ברוך הוא הוא עד. למשל כתוב על בעל תשובה שהוא נחשב כבעל תשובה אמתי וגמור כאשר "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"[צט]. הקדוש ברוך הוא הוא העד, והוא הדבר שמעידים עליו. למה אני אומר זאת? כיון שאם התורה חידשה שקשר אמתי חייב להיות עם עדות, הייתי יכול לחשוב שרק מתחת לחופה ישנם עדים, אבל אם אני פוגש מישהו ברחוב, מי אמר שהדבר הוא לא כמו לפני מתן תורה, שפוגשים, מדברים, נהנים והולכים? אני חייב לקרוא לשני אנשים אחרים שיעידו על המפגש ביני לבין חבר שאני פוגש? זה מגוחך. אבל אנחנו אומרים שיש מושג פנימי של עדות במפגש של יהודים על פי תורה.

העדות יכולה להיות על ידי מלאכים. אנחנו עכשיו מציעים הצעה בשביל מה נבראו המלאכים. יש כאן ודאי מלאכים, ואם הקשר הוא מיוחד ביותר, נעלה ונשגב, יתכן מאד שהקדוש ברוך הוא לא יסתפק במלאכים וירד בכבודו ובעצמו להעיד על המפגש.

לאחר ה"לעת מצא – זו אשה", מגיע "לעת מצא – זו תורה", שהיא עצם התקשורת כמו שהסברנו. לכן גם בעצם התקשורת נצרכות שתי תורות. הראשונה היא שהאיש הוא המשפיע – וזו התורה שבכתב, והשניה היא התורה שבעל פה. עצם התורה שבעל הוא שהאשה משרה השראה על הבעל שיוכל גם הוא לפתוח פיו בתורה שבעל פה. כך קרה אצל בעז, הוא דרש את הדרוש דוקא לפני שראה את רות. היא השרתה את השראתה מרחוק. באיזה סוג של השפעה? של יוצא דופן – "מואבי ולא מואבית". לכן היא "אם המלכות".