הקדמת שכינה ביניהם – חורף תשנ"ד

בס"ד

כ"ב כסלו תשנ"ד – רחובות

ביאור הערות ו-ז

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

 

א.      הערה ו'- היחס לבני הבית בחסדים מגולים

מבנה "אשתך כגפן פוריה"

"אשתך כגפן פוריה בירכי ביתך בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך"[ב]. איך הגענו לפסוק הזה? המדרש מביא ש"כל מי שנושא אשה כשרה כאילו קיים כל התורה כולה מא ועד ת ועליו [על מי שזוכה לאשה טובה] הוא אומר 'אשתך כגפן פוריה'"[ג]. כאן אנחנו מביאים שיש שבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל: חטה, שעורה, גפן, תאנה, רמון, זית ותמר (דבש). בפסוק האשה הטובה והכשרה משולה לגפן פוריה, והבנים משולים כאן לזיתים. איך מסבירים זאת בקבלה? לפי הספירות מחסד ועד מלכות: חיטה – חסד; שעורה – גבורה; גפן – תפארת; תאנה ורמון – נצח והוד; "ארץ זית שמן"[ד] – יסוד; "ודבש" (תמרים) – מלכות.

אם כן, יש בפסוק היקש בין הספירות תפארת ויסוד. היכן רואים שהאשה נקראת תפארת? כאן בפסוק האשה שהיא "גפן פוריה בירכתי ביתך" היא התפארת, תפארת הבית. היכן רואים זאת? הפסוק בנביא אומר "כי תפארת אדם לשבת בית"[ה]. פעמים רבות הפסוק מובא בקשר לאדם בכלל, כמו אדם הראשון שזכה לכך. אבל בפשט, תפארת האדם היא האשה. יש גם הרבה שמסבירים שזו הפעם היחידה בתנ"ך שהאשה מכונה במפורש "אדם", ולא האיש, "כי תפארת אדם לשבת בית". מי יושבת בבית? האשה. הגבר יוצא לעבוד, אבל התפארת היא "תפארת אדם לשבת בית". גם בפסוק "אשתך כגפן פוריה", גפן היא תפארת, וגם המלה "פוריה" מרמזת לספירת התפארת, שיושבת צנועה "בירכתי ביתך".

לפי לשון הקדש, פוריות היא "לשלח פארות"[ו], כמו המלה פאר. אחד מפרושי המלה פאר הוא ענף של עץ. במצב של פוריות יש הרבה ענפים ופארות. מיהו התפארת בקבלה? יעקב, שיש לו י"ב שבטי י-ה, שנים עשר פארות שהוציא מהתפארת שלו. גם בספר יצירה, לכל ספירה משויכת תכונה[ז], ומתנת התפארת היא רבוי בנים. זהו הפשט של "אשתך כגפן פוריה".

מהו בקבלה "ירכתי ביתך"? הירכים הן שתי הספירות נצח והוד. אם נקביל זאת למינים בהם נשתבחה ארץ ישראל, "ירכתי" הם התאנה והרמון. בין הגפן לזית יש עוד שתי מלים – התאנה והרמון – והן רמוזות בבטוי "ירכתי ביתך". בית הוא תמיד מלכות בקבלה, וגם בהמשך הפסוק "בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך", השלחן הוא בטוי למלכות, "שלחן מלכים".

אם מתבוננים בכללות מבנה הפסוק, רואים כאן רמז לכל חמש הספירות מתפארת עד מלכות: "אשתך כגפן פוריה" – תפארת; "ירכתי ביתך" – "ירכתי" היינו נצח והוד על פי קבלה; "בניך כשתלי זיתים" – הבנים הם היסוד, יסוד הבית, "צדיק יסוד עולם"[ח], אלו ה"בניך כשתלי זיתים", ששתולים, מיוסדים וחזקים; "סביב לשלחנך" – גם "ביתך" וגם "שלחנך" הם כינויים למלכות.

היחסים בבית – חסדים מגולים

מה כללות המבנה אומרת בעבודת הנפש? שהיחס לאשה – שהיא תפארת הבית, ולבנים – שהם יסוד הבית, הוא ב"חסדים מגולים" בלשון הקבלה, או "מודעות עצמית". מדוע אין כאן, בפסוק את שתי הספירות הראשונות של הז"ת, חסד וגבורה? אין חטה ושעורה כנגד חסד וגבורה, הפסוק מתחיל מתפארת ולמטה, עד מלכות. מה הדבר אומר בקבלה וחסידות? כתוב[ט] שעד השליש העליון של התפארת, עד הלב, האהבה מכוסה. אין הרגשת "מי שאוהב". יש אהבה גדולה, אבל אני לא מרגיש זאת במודעות עצמית. המודעות העצמית לאהבה שלי, שאני אוהב אותך, מתחילה מהשליש השני של התפארת, מהלב ולמטה.

בקבלה מוסבר שהחסד מכוסה עד הידיים והשליש העליון של החזה, הלב – כלומר שהרגש אינו מודע לעצמו. אבל מהלב ולמטה (מהשליש העליון של התפארת ולמטה), החסדים מתגלים. מה הכונה? שאני מרגיש את עצמי אוהב, "יש מי שאוהב"[י]. יש בכך גם מעלה וגם חסרון, כיון שהספוק העצמי של האהבה יכול להפריע ליחס מצד אחד, ומאידך גיסא, אם אני לא מרגיש את עצמי אוהב, הקשר אינו גלוי. הוא לא בעולם הזה אלא בעולם הבא. בלשון הקבלה, מה שהוא עד לשליש העליון של התפארת (הלב), שם החסדים מכוסים, נקרא עץ החיים. מהתפארת ולמטה, שם האהבה מתגלה וישנה מודעות עצמית לרגש, אלו החסדים המגולים.

אלו שני מצבים בנפש: אתה מרגיש את עצמך מרגיש, או שאינך מרגיש זאת. ישנן 'אנרגיות' של רגש בגוף עד הלב שהאדם לא מרגיש אותן. כשלא מרגישים אותן זה טוב, כיון שבמצב כזה אין יניקת החיצונים. אנרגיה רעה כלשהי לא יכולה לינוק מהאנרגיה שלי כל עוד איני מרגיש אותה – היא מכוסה ושמורה. כאשר אני מרגיש, אני עלול לבזבז אותה ולהוציא אותה (כמו שדברנו לפני כמה שעורים[יא] על דליפות בנפש). מאידך גיסא, אם איני מרגיש, האנרגיה לא מתגלה בעולם הזה, בתוך המודע. יש חשיבות לכך שדברים יהיו מודעים. מהלב ולמטה, הכינוי בקבלה הוא "עץ הדעת טוב ורע", יש שם טוב ורע. יש לאדם דעת, שאינה רעה, אלא טובה. אפילו הציווי על אדם וחוה שלא לאכול מ"עץ הדעת טוב ורע", היה עד ליל שבת, והיה עליהם להתאפק שלוש שעות. לאחר מכן היה מותר להם לאכול ממנו, ולא רק זה, אלא שהאכילה היתה כמאכלי שבת שנותנים ענג שבת. אבל הם לא התאפקו. הם אכלו את כל הצ'ולנט ביום שישי... זה היה החטא. הם לא חכו לטעמי שבת בשבת. אמנם היום יש מנהג לטעום קצת ממטעמי השבת בערב שבת, אבל לא גומרים את כל האוכל.

המבנה שהסברנו על הפסוק "אשתך כגפן פוריה" מראה שהיחסים בבית, מהאשה ועד לבנים אמורים להוות מצב מתוקן של חסדים מגולים, אהבה מגולה. מתחילים מה"גפן פוריה בירכתי ביתך" ומסיימים עם "בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך". הכל גלוי, יש כאן תקון של האהבה המורגשת, "יש מי שאוהב", שמתחילה מהיחס בין הבעל לאשתו כתפארת הבית. את הגפן הפוריה, והבנים הם שתלי הזיתים.

יש מצוה בתורה לתת לאשה לשתות מהיין של הקדוש ושל ברכת המזון. הבעל מצווה לשגר לאשתו כוס של ברכה, יין, גפן. לבנים צריך לתת לאכול זיתים... זו סגולה לחנוך לפי הפסוק הזה. בכדי להעמיד בנים חזקים שהם חיילים נאמנים לארץ ישראל, סגולה לאכול זיתים, "בניך כשתלי זיתים".

ניקוי רעלים נפשי

בשבוע שעבר דברנו על מאמר חז"ל שמובא גם כאן בהמשך הביאור (עמוד כ' למטה). חז"ל אומרים בכתובות[יב]:

"כל אשה שדמיה מרובין [בחינת "דם ענבים"] בניה מרובין ["גפן פריה", פרש"י "בניה מרובין"]". "דמיה מרובין" מצביע על כח האשה לברר היטב את "כח המדמה", לדחות את הפסולת ולקרב את הבר.

כמו שדברנו קצת בשבוע שעבר, כל אשה שרואה דם מרובה במחזור שלה, זה סימן טוב. ככל שיש לה הרבה דם, כך גם יהיו לה ילדים רבים. הדם הוא גם כנוי לגפן, "דם ענבים"[יג]. מה הדבר רומז בפנימיות? ליכולת לברר את כח המדמה. דם לשון דמיון, והפרשת הדמים הטמאים על ידי האשה היא הפרשת ה'מדמה' המשגה, הטועה והמשבש. כל עוד שיש לה זיקה לאותם דמים טמאים, היא נזהרת שלא להתקרב לבעלה ולהתחבר עמו, כיון שהיא כעת אחוזה בדמיון לא מתוקן.

מהו דמיון? היכולת להקיש, "לדמות מילתא למילתא" בלשון חז"ל. גם חיבור הוא דמיון, כאשר שנים מתחברים הדבר הוא מכח הדמיון שמדמה ומחבר דבר לדבר, 'אני דומה לך ואתה דומה לי ולכן עלינו להתחבר'. אך אם הדמיון אינו מתוקן, גם החבור יוצא מעוות. לכן, על פי הקבלה[יד], הפרשת דמים רבה יותר, יוצרת בירור רב יותר בכח המדמה. לאחר מכן הקשר פורה יותר. זהו כלל גדול בחיים בכלל: אם אני יושב בבית ויש מי שאיני מסתדר איתו כל כך, רוב הענין (90 אחוזים או יותר) הוא דמיונות, וכאשר אני מרוחק ממנו, אם יש לי פעילות רוחנית-טבעית, על דרך הפעילות הפיזית של הוצאת הדם בזמן המחזור, להפריש מעצמי דמיונות כוזבים, אחר כך יבוא לפתע רגע שבו ממילא אסתכל על הזולת בעינים אחרות לחלוטין. אם יש אדם שלא רואה יהודי אחר בעין יפה, הדבר נגרם ברובו בגלל דמיונות שכח המדמה שלו יצר, ועליו להפריש אותם. ככל שיפריש יותר מהם, פתאום תתעורר אצלו יותר זיקה, אהבה ורצון. אצל האשה הדבר הוא חלק מהטבע.

הדבר צריך להיות טבעי לאדם, שיש זמנים שהוא רחוק יותר מהזולת, ובהם הוא עוסק בנקוי הגוף. יש כל מני ניקויים שעושים, חיטוי. אם מישהו רוצה לעשות טיפול יסודי ("Overhaul"), הוא צריך לקחת חופש ולנקות. בטבעונות יש שיטות שונות כיצד לעשות זאת בגשמיות. ברוחניות, הדבר עוד לא ידוע מספיק וקשה לעשות זאת. מי שיש לו טבע טוב – כמו אשה – חלק מהטבע שלו הוא שיש זמנים שהוא עם עצמו, ובאותם הזמנים הוא מפריש דמיונות ומנקה את הראש. לאחר ניקוי הראש והלב, פתאום אני רואה את הזולת באור אחר, ואז אפשר להתחבר אליו.

לעשות מהתורות איחולים

שאלה: איך עושים את זה?

תשובה: בכל פעם ששואלים את השאלה "איך עושים זאת", אין תשובה. על פי החסידות, התשובה היא שככל שמבינים את הענין, הוא מתחיל להשתרש בנפש ומתחיל לפעול מעצמו. זוהי התשובה לכל השאלות מסוג זה. לומדים את הענין בכדי שיקלט וישתרש בתוכי, ואם הקליטה תצליח, התהליך יתחיל לעבוד מעצמו. במיוחד בשיטת חב"ד, הכל תלוי בקליטה השכלית-פנימית. הקליטה היא בתמימות, אני קולט את הדבר, ואם הוא רצוי וטוב אני אומר לעצמי: הלואי שהיה לי את הדבר הזה לעצמי. אני מאחל אותו לעצמי, כמו הבטוי באידיש "איך ווינטש זיך".

יש כמה מאמרי חסידות, במיוחד של רבי אייזיק מהומיל[טו], שמסבירים שכל תהליך נפשי מתחיל מהביטוי "איך ווינטש זיך", כמה היה טוב אם הייתי כך וכך. קודם אני תופס את הענין ואחר כך אני מתחיל לאחל לעצמי שאולי הוא יתגשם אצלי, ואם אכן הוא נקלט, לאט-לאט הוא מתחיל לעבוד. אין פטנטים. כל התהליכים הם קליטה פנימית של הענין.

אם כן, הפרוש שלנו על דרך הפנימיות למאמר "כל אשה שדמיה מרובים – בניה מרובים" הוא שככל שמפרישים דמיונות כזב, כך מבררים את הדמיון האמתי – היכולת "לדמות מילתא למילתא". זוהי היכולת להתקשר ולראות שיש לי קשר איתך, שאני רוצה בכך, ואין לי איתך בעיה כמו שהיתה קודם.

הכרת האמונה בהפרשת הדמיונות השליליים

הדבר שהכי חשוב לברר, יותר מכל, הוא האמונה, כמו שנסביר בהמשך. עמוד האשה הוא עמוד האמונה. האשה מסמלת אמונה. אמונה היא לא דבר שאני יכול להוכיח לעצמי. המחשבה שניתן להוכיח אמונה, היא תרתי דסתרי. מה שאני יכול להוכיח אינו אמונה, אלא דעת. כתוב בחסידות[טז] שישנם דברים שאדם מסוגל לדעת אותם, ובהם אסור לו להאמין – אם אני יכול לדעת משהו אסור לי להאמין בו. אמונה במה שנודע היא מצב שבו האדם אינו מנצל את כח שכלו. מאידך גיסא, בדברים שאיני יכול לדעת עלי להאמין.

איך מאמינים במה שאיני יכול להוכיח? במקום העמוק ביותר בנפש, האמונה היא בגדר 'נדמה לי'. מדוע אני מחזיק ממה שאיני יכול להוכיח אותו? מוסבר בחסידות שאמונה, יותר מכל דבר אחר, היא בירור כח המדמה. כאשר כח המדמה אינו מבורר, האדם מאמין באמונות טפלות. מהי אמונה טפלה ("Superstition")? דמיון שאינו מבורר. אם לא מפרישים את הדמים הטמאים – כמו האשה במחזור שלה, אם נבין זאת ברוחניות – נתפסים לאמונות טפלות שונות. לכן, למרות שבתורה יש "מכשף"[יז] או "מכשפה"[יח], כתוב שנשים יותר מצויות אצל כשוף[יט]. לכן התורה אומרת "מכשפה לא תחיה"יט. מדוע? כיון שהאמונה הטפלה קשורה לדם ודמיון. אם בירור הדמים לא נעשה בצורה תקינה, האדם נתפס בכל מני אמונות טפלות. כאשר הדם (כח המדמה בנפש) כן מבורר, האדם זוכה להכיר באמונה האמתית. התחושה היא ש"ניכרין דברי אמת"[כ], איני יכול להוכיח מדוע אבל זהו זה. אני מאמין באמונה שלימה שכך הדבר וזוהי האמת.

מה אמרנו עכשיו? היות שהאשה מסמלת את האמונה, קיימת בעיקר אצלה עבודת בירור הדמים. כאשר העבודה תקינה, יוצאים ממנה בנים. ככל שמבררים את האמונה, יוצאים הרבה בנים טובים, "כל אשה שדמיה מרובים – בניה מרובים", ואז היא אומנת את בניה.

[חסר קצת בהקלטה]

שני סוגי יחס בסוד "הנסתרת והנגלת"

... שיש חסדים מכוסים וחסדים מגולים. אהבה לא מורגשת היא רוחנית יותר, וגבוהה יותר מהאהבה המורגשת, אבל אינה גלויה בעולם שלנו. היא אינה ידועה, היא עם חיים, "עץ חיים", אבל לא עץ הדעת. ה' רוצה שנתקן גם את עץ הדעת עד שיהיה רק "טוב", ללא "רע". הפסוק אומר "ומעץ הדעת טב ורע לא תאכל ממנו"[כא]. כתוב בחסידות שלעתיד לבא התורה תישאר אותו דבר, אבל פיסוק התורה ישתנה[כב]. במקום "ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו", הפיסוק יהיה: "מכל עץ הגן אכל תאכל" ועץ הדעת בכלל, "ומעץ הדעת טוב, ורע – לא תאכל ממנו". השאלה היא היכן שמים את הפסיק. הבירור שה' רוצה מאיתנו הוא ש"עץ הדעת טוב" יהיה בכלל, והרע לא.

אמרנו שיש מצוה על הבעל לשגר כוס יין של ברכה לאשתו, שעניינה הוא תפארת, אהבה מורגשת. הבטוי לכך בשיר השירים הוא "שתו ושכרו דודים"[כג]. הפסוק הזה חשוב מאד לעניננו. ישנם שני בטוים באותו הפסוק: "אכלו רעים, שתו ושכרו דודים". הזהר הקדוש דורש את הפסוק הזה פעמים רבות[כד]. מהו ההבדל בין הרעים והדודים? מדוע הרעים אוכלים והדודים שותים? כתוב בזהר שיש בפסוק הזה את כל יחוד השם המפורש, שם הוי'. הרעים הם אבא ואמא, י-ה. ה"דודים" הם הבנים, הבן והבת, האיש והאשה, החתן והכלה, ו-ה של שם הוי'. כל הקבלה היא התבוננות אחת גדולה בשם הוי'. על ה"רעים" הזהר אומר את המשפט שמופיע הרבה מאד בחסידות, כמעט בכל עמוד: "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[כה] – אבא ואמא הם שני רעים שלא מתפרשים. היחס שלהם והקרבה שלהם היא תמידית, ללא הפסק. לעומת זאת, לבנים יש זמנים של רחוק וזמנים של קירוב.

גם ביחסי אנוש יש שני סוגי יחס (אנחנו כל פעם חוזרים להזכיר שהקשר בין איש ואשה הוא משל לכל יחסי האנוש): יש חברים טובים שכל הזמן הם יחד והיחס ביניהם גדל ומתעמק תמיד. אם מתבוננים ומסתכלים אחד בעיני השני, אין להם שעמום מההסתכלות אלא אדרבא, התענוג גובר כל הזמן, כמו שמסבירים את הביטוי "עיניך יונים"[כו]. כל הזמן כיף לי להיות איתך, עד כדי כך שאני אפילו לא מרגיש את הכיף. אני אפילו לא מתעייף מלהיות איתך. היחס הוא כל הזמן טוב מאד. יחס כזה נקרא "הנסתרת להוי' אלקינו"[כז]. ביחס כזה אסור לאדם להרגיש את עצמו בעסק. זהו דבר שקורה מעצמו ושייך בעיקר לחסדים המכוסים, אבא ואמא, י-ה של שם הוי'.

לעומת זאת, יש יחס שמתחדש לפרקים, שבו לא כל הזמן כיף לי להיות איתך. כיף להיות איתך שעה-שעתיים-שלש, אבל אחר כך צריך לנוח, "לית כל מוחא סביל דא". זהו בקבלה ההבדל בין היחס של י-ה ליחס של ו-ה. בי-ה כל הזמן כיף להיות ביחד, ועל כך כתוב "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין", והם אבא ואמא. הם אוכלים, ללא הפסקה – "אכלו רעים" (לעומת השתיה לשכרה שהיא לא תדירה). בשתיה לשכרה יש הרבה יותר חמימות של רגש, אבל היא רק לפרקים. גם הביטוי "דודים" הוא רגשי יותר מ"רעים". כל שיר השירים מדבר על דודים. י-ה הוא כמו "אכלו רעים", שהוא יחוד תמידי, ואילו ו-ה, הבן והבת, נקרא "שתו ושכרו דודים".

שכרות חיובית בקשר

אם כן, ו-ה מתחיל מהתפארת, כמו "אשתך כגפן פוריה", מהחסדים המגולים ולמטה. מובן כיצד שתיית יין קשורה לתפארת, אבל על השכרות צריך לומר עוד מלה. מהי שכרות? אבדן הדעת, היציאה מהדעת. לא טוב להשתכר, אלא להפך.

הסברנו שהאשה נמצאת כל הזמן בתהליך של בירור דמיון, ועיקר עבודת האשה הוא בירור כח המדמה והפיכת האמונה לזכה וטהורה. אחד ממשלי הקבלה לבירור הוא ההבדל בין שני סוגי יין: "יין המשמח" ו"יין המשכר". בדרך כלל היין המשמח הוא הדמיון הטוב, כיון שהשמחה בנפש עוזרת לתהליך תקון הדמיון. בנוגע לשאלה ששאלו קודם, כיצד עושים את בירור הדמיון, אפשר כן לומר שהכלי לכך הוא להיות בשמחה, אם זו שמחה אמתית ולא "לשמחה מה זו עֹשָׂה"[כח]. לכן אצל חסידים השמחה היא כל כך חשובה, כיון ששמחה אמתית וטהורה פועלת על בירור הדמיון, ולהפך, עצבות ודכאון מגדילים את דמיון השוא. לכן הדם הטמא הוא סמל לעצבות ודכאון בנפש והדם הטהור הוא סמל לשמחה.

כאשר אומרים שצריך לברר בין שני סוגי היינות, היין המשמח והיין המשכר, היין המשכר מסמל אחד ששותה מתוך דכאון, בכדי לטשטש ולהשכיח את הצרות. היין, או סמים, מטשטשים את הצרות ומוציאים את האדם מהן. לעומת זאת, היין המשמח מגביר את החיוניות הפנימית הטבעית האמתית של חדות החיים, "חדות הוי' היא מעוזכם"[כט]. אך כאן, בפסוק "שתו ושכרו דודים", אי אפשר לומר שהיין המשכר מטשטש את הצרות. במקום אחר, מה שצריך לברר הוא בין היין המשמח (הטוב) והיין המשכר (הרע), והדבר אכן מאד נוגע לעניננו, בירור כח המדמה. אבל כאן בפסוק, ברור ש"שכרו דודים" הוא חיובי ולא מתייחס ליין המשכר הקשור עם עצבות בנפש. כאן צריך לומר שאם השמחה עולה על גדותיה, היא אפילו מכניסה ומגיירת לעצמה גם את אותו החלק של השכרות.

מהי השכרות הטובה? כאשר עולים למעלה מטעם ודעת לגמרי. שמחה עדיין קשורה לגבול, למרות שגם היא פורצת גדרים. השמחה קשורה עם בינה, גבול. אמנם יתכן שהגבולות מתפשטים והולכים ככל שהאדם שמח, אך עדין השמחה קשורה עם גבול. לעומת זאת, כאשר התפעלות המדות עולה על גדותיה ועוברת את כל גבול ההשגה והבינה היא מכונה שכרות. גם בכח המדמה של כל אחד מאיתנו אפשר לצייר שכרון חיובי. על אף ששכרון הוא בדרך כלל שלילי, כיון שמביא לטשטוש חושים שאין בו צורך, לעתים יש שכרון שבא משיא ההתפעלות של המדות, מהתקרבות של "שתו ושכרו דודים". בלשון הקבלה, ו-ה, האיש והאשה, עולים בקשר שלהם לכתר על ידי "שתו ושכרו", וכך התפארת עולה עד לכתר. התפארת מכונה "הבריח התכון המבריח מן הקצה לקצה"[ל] והיא יכולה לעלות עד לכתר, למעלה מטעם ודעת.

אם כן, האהבה בתפארת אמורה לעלות עד לכתר, כמו בפסוק שהסברנו עכשיו. זוהי תכלית בירור המדמה. אם מבררים את המדמה עד הסוף, אפשר לגייר את השכרות ולהכניס גם אותה תחת כנפי הקדושה – "שתו ושכרו דודים".

שורש הקשר באין האמתי

בהמשך הביאור אנחנו מביאים את הפסוק "אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי מעם הוי' עושה שמים וארץ"[לא]. "עזר" בכל מקום מרמז לאשה, "אעשה לו עזר כנגדו"[לב]. בתהלים ישנם שני פסוקים חשובים מאד, שלפי ההסבר ש"עזר" היינו אשה נמצא שדוד המלך – או כל מי שמתפלל תהלים – מתפלל למציאת בת זוגו, ההשלמה שלו. בפסוק הזה, בו האדם מתפלל למציאת זיווגו, מי הם ההרים? ההורים. חז"ל מסבירים שהרים אלו האבות – "נקראו אבות הרים"[לג]. לפעמים[לד] ההרים הם האבות והגבעות הם האמהות, אבל בכללות, ההרים הם ההורים.

נער או נערה שהגיעו לפרקם וצריכים להתחתן נושאים עיניהם אל ההורים ומתפללים: "מאין יבא עזרי". הפסוק עונה על כך: "עזרי מעם הוי' עושה שמים וארץ". השמים והארץ הם כנויים לאיש ולאשה בכל הקבלה[לה]. עשיה היא תקון, וה' הוא זה שמתקן את היחוד של האיש והאשה, השמים והארץ. הוא זה שממציא את האשה לאיש. ה' הוא כח עליון יותר מאשר "ההרים", ההורים – הוא האין. מה הפסוק מרמז? למה שכתוב בתחלת התורה "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[לו]. גם בפסוק "אבי ואמי עזבוני והוי' יאספני"[לז] בתהלים רואים שהאדם צריך להתעלות נפשית מהקשר עם ההורים, והדבר קשור במיוחד עם מציאת בת זוגו. בת הזוג, כאמור, הוא כל יחס מחודש בין אנשים. נושאים עינים להורים בכדי לקבל הכונה ויעוץ, אך יצירת היחס האמתית עם אדם אחר צריכה לבא מ"אין". יותר מכל החנוך שקבלתי, יותר מכל השמירה ששמרו עלי וכל החממה שגדלתי בה, צריך להתעלות גבוה יותר ל"אין" – "מאין יבא עזרי? עזרי מעם הוי' עושה שמים וארץ".

באותיות של קבלה: המקור לכל קשר אמתי וחדש הוא הכתר, שלמעלה מאבא ואמא, למעלה מהשכל. בקשר מחודש ניתן להגיע עד לידי שכרות חיובית, כמו שאמרנו. אבא ואמא לא יחנכו אותי אף פעם להשתכר. הם לא מודים למה שאמרנו קודם, שיכול להיות "יין המשכר" שהוא חיובי. הדבר אינו בהשגת ההורים, על כל פנים אינו בהשגה שהם מעבירים אלי. הם לא מחנכים אותי לכך אלא להפך. לכן צריך להתחיל מ"אשא עיני אל ההרים" ואחר כך "מאין יבא עזרי? עזרי מעם הוי' עושה שמים וארץ". הווארט כאן הוא שכל קשר אמתי, ובמיוחד הקשר של איש ואשה, בא מהאין האלקי וצריך להכיר בכך.

מציאת הזיווג – "ישלח עזרך מקדש"

מהו הפסוק השני של ה"עזר" בתהלים? "ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך"[לח]. "עזרך" היינו רמז לבת הזוג שלך. ה' "ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך". גם סעד הוא לשון עזרה. מה פירוש הפסוק על פי פשט? "קדש" הוא בית המקדש, דרכו הזיווגים עוברים, "ישלח עזרך מקדש". "מציון" היא ירושלים וממנה בא הסעד. העזר האלקי שמתגשם בבן/בת הזוג בא ממקום המקדש. צריך להכיר את הדברים כפשוטם, שהמקור להמצאת הזיווגים האמתיים ולחזק את הקשר בין נשמות ישראל הוא בית המקדש וציון, וזו אחת הסבות לכך שאנחנו רוצים את בית המקדש תכף ומיד ממש. בשביל לחזק את הקשר בין נשמות ישראל צריך את בית המקדש וציון.

אם רוצים להפשיט את הדברים יותר, כתוב בקבלה ש"קדש מלה בגרמיה"[לט], הקדש הוא כמו האין, דבר שאין לו שום אחיזה בעולם הזה. ה"עזר", בת הזוג שנמצאת לגמרי בעולם הזה, יוצאת מאותו קדש, שהוא "מלה בגרמיה", דבר הנבדל בעצם בפני עצמו. "ישלח עזרך מקדש [אין]" הוא כמו "מאין יבא עזרי". את המלים "ומציון יסעדך" אפשר לדרוש על פי החסידות כך שלאחר ה"עזר" מבקשים רחמים מהרבי. כך יעלה יפה, שהרי ציון היא ה"צדיק יסוד עולם" בקבלה[מ]. בת הזוג צריכה לבוא מהקדש העליון, שהוא למעלה מטעם ודעת לגמרי, וצריך גם "סעד" של נתינת כח לכך שהזיווג יעלה יפה מהצדיק, "ציון".

מה צריך לקבל מהאין? מלמעלה מטעם ודעת? את הדבקות. מה כתוב בפסוק שהזכרנו, "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו"? "ודבק באשתו". מה לומדים מכך? בשביל מה צריך לעזוב את ההורים? בשביל הדבקות. אם הקשר הוא פחות מדבקות ממש אין צורך לעזוב את ההורים. אך אם רוצים לדבוק בזולת בדבקות גמורה צריך לעזוב אותם.

התבגרות מתוקנת – עליה לשורש ההורים

מה החדוש שחדשנו עכשיו? שהעזיבה אינה ירידה מדרגת ההורים, אלא להפך, היא בכדי להתעלות. אם מבינים שעזיבה היא בשביל להתעלות אל האין שלמעלה מההורים, למעשה אין צורך לעזוב אותם. יש לעזור להם, כיון שגם הם מקבלים מאותו האין.

השיעור עכשיו הוא שיעור טוב להתבגרות ולא רק למציאת בן זוג. מהי התבגרות היום? להשתחרר מההורים ולצאת לחופש – "יצא לחופשי חנם"[מא]. מה צריכה להיות ההשקפה לגבי תהליך ההתבגרות? האדם יכול לחשוב שהוא יורד מהם. 'שהם ירדו ממני ואני ארד מהם'... כל אחד יורד מהשני. יש תפיסה כזו. אם התפיסה בראש היא שאני משתחרר מהשפעה בכך שאני יורד מהם – אני מפסיד.

אבל באמת התבגרות אינה ירידה מההורים אלא התעלות. בתורה יש התיחסות לכך שאלו שנכנסו לארץ ישראל היו צריכים להחזיר (תאורטית) את כל הנחלות לדור הקודם, לסבים, ואז לקבל נחלה בארץ. בדרך כלל יורשים רק מהאבות, אבל דוקא בנוגע לירושת ארץ ישראל יש היכי תימצי, הלכה בתורה, שהבן היה צריך להעלות את היחוס שלו לסבים ואחר כך להוריד אותו מחדש דרך האבות.

אם כן, גם רעיונית ונפשית אפשר להשתחרר מהשפעה על ידי חזרה לאותו האין שממנו גם ההורים קבלו. למה הדבר דומה? נספר סיפור על הרבי ר' זושא מאניפולי זכותו יגן עלינו, מגדולי תלמידי המגיד, שכולם מכירים אותו. בין עמיתיו הוא לא היה ידוע כתלמיד חכם הגדול ביותר, אם כי שוודאי לעומתנו הוא גאון הגאונים. לפעמים באה שאלה על דבר מאד קשה (לא נספר את כל הפרטים, אולי פעם בהתועדות, שאפשר לקים בה "שתו ושכרו". עכשיו אוכלים, לא שותים). יש ספור שבאו ושאלו שאלה מסוימת והוא ענה עצה מופלאה ביותר, שבשביל לפתור את הבעיה צריך לעשות כך וכך, מה שנקרא "פלא יועץ"[מב]. באמת אותו אחד ששאל עשה מה שאמר לו הרבי ר' זושא, וזה מיד עזר. אותו אחד ששאל את השאלה היה תלמיד של הגאון מוילנא, שכידוע היה המתנגד הגדול לחסידות. למה הוא שאל? כי היתה לו שאלה קשה מאד שהציקה לו מאד בהיותו רחוק מרבו הגאון. כיון שהיה קרוב לרבי ר' זושא נכנס ושאל אותו ואכן נהנה ממנו בעצה ותושיה.

כשחזר לוילנא ספר לגר"א בהתפעלות רבה שר' זושא, שהנו לא סתם חסיד אלא זה שידוע באי-גאונותו, שאלתי אותו כזו שאלה והוא ענה לי כזו תשובה נפלאה והיא מיד עזרה. הגאון התפעל מכך מאד, חשב שניה ואמר: לא הייתי יכול להעלות בדעתי שאותו זושא מכיר את אותו הירושלמי, שבו כתובה העצה הזו. כל התורה כולה היתה ידועה וגלויה לפני הגאון והוא אמר שפלא גדול בעיני איך ר' זושא ידע מאותו הירושלמי שבו הדבר כתוב. כעבור זמן מה, אותו אדם חזר לאניפולי (כנראה שהיה נוסע תדיר לפרנסתו) וספר לרבי זושא שרבו הגאון התפעל מאד מהגאונותו של ר' זושא, שיודע ירושלמי שהוא מאד נדיר. ענה ר' זושא: תאמין לי, אני לא מכיר את הירושלמי הזה. לא ראיתי את הדבר אף פעם בתלמוד ירושלמי. אבל מאיפה אני יודע? מאותו מקום שהירושלמי יודע זאת. כך היתה תשובתו. זו תשובה קלאסית מהי החסידות בכלל.

למה ספרתי את הספור הזה? כיון שהוא ממחיש מה הכונה להתעלות מהשפעה. מהי התבגרות אמתית? לא לרדת מההורים, אלא להגיע לאותו המקום שממנו גם ההורים והסבים קבלו. זהו ה"אַיִן מזל לישראל"[מג], שממנו "ישלח עזרך מקדש", "קדש מלה בגרמיה". כלל גדול בחיים הוא שלא יורדים מהשפעה אלא מתעלים. בכך אפילו המלה 'עוזב' מקבלת משמעות אחרת. כתוב "עזב תעזב עמו"[מד] ושם העזיבה היא בלשון עזרה. לפי הפרוש שלנו עכשיו, בכל פעם שכתוב לעזוב בתורה, "עזוב אותי", הכונה היא גם "עזור לי". לרדת ממישהו הוא לעזוב אותו, אבל לעזוב בתורה הוא גם לעזור. לפי הפרוש הפנימי ל"יעזב איש את אביו ואת אמו", שמתעלים לאין שממנו ההורים עצמם מקבלים, אתה אפילו עוזר להורים. קודם כל, אתה נותן להם נחת רוח, כיון שגם ההורים עצמם רוצים שהבן יתגבר ואז אתה גם עוזר ומשפיע להורים. הדבר הוא חלק ממטרת הנישואין, שהם הסימן במציאות להתבגרות.

גבריות ונשיות בפרק קכ"ח

אנחנו מדברים על פרק קכ"ח בתהלים, בו נמצא הפסוק "אשתך כגפן פוריה". אותו פרק קצר – אחד מחמשה עשר הפרקים של שיר המעלות – מדבר כולו על המשפחה, הגבר האשה והבנים. הפרק מתחיל מהמלה "אשרי". הרבה פרקים בתהלים מתחילים עם המלים "אשרי האיש" – כמו למשל הפרק הראשון בתהלים. מענין שבפרק הזה לא מתחילים עם המלה איש והכינוי איש לא נזכר בו. האשה נמצאת בפרק וגם המלה 'בית' היא כינוי לאשה – "ביתו זו אשתו"[מה]. יש כאן תופעה, שהאיש בפרק לא נקרא אדם, איש או אנוש. כידוע, יש לאדם ארבעה שמות כמבואר באריכות בחסידות[מו]: אדם, איש, גבר, אנוש. האדם הוא על שם השכל, החכמה – "חכמת אדם תאיר פניו"[מז]. איש הוא על שם המדות, אבל מדות שיש בהן מוחין, מדות עם שכל. גבר הוא כינוי של אדם או איש שנמצאים בהתגברות. אנוש הוא להפך מהגבר: האדם או האיש אנושים, חלשים. שוב, כלל גדול בתורה הוא שישנם ארבעה כינויים לאדם, אדם איש, גבר ואנוש.

ישנן שתי תכונות עצמיות לאדם. שכל טהור, הוא פועל על פי שכל ותורת ההחלטות שלו היא על פי דעת טהורה. איש הוא אדם שיש לו רגש, שאינו מנותק מהשכל, אך הוא פועל לפי הרגש. כאשר האדם או האיש שבו בהתגברות ובריאות או שהוא חלש וחולה בהם, אלו הגבר והאנוש. כלומר, גבר ואנוש מתייחסים לבחינות האדם והאיש. כך מוסבר בחסידות.

לעניננו, הפרק שלנו מתייחס לבחינת הגבר. היות שהיום 'גבר' היא מלה רחובית שכיחה ביותר, ראוי להתבונן בה. יש פה תופעה מעניינת ויפהפיה בגימטריא. אם אני לוקח את המלה גבר ומחבר אותה עם בית – אשה נקראת בית – גבר ועוד בית, שהבית מרומז ב-ב של גבר. גבר הוא 205, ובית הוא 412, ויחד הם עולים 617. המספר הזה הוא בדיוק איש ועוד אשה. איש עולה 311, ואשה עולה 306. כלומר יחוד שתי המלים גבר-בית, עולה איש-אשה. בפרק קכב הדבר מודגש, כיון שיש גבר ויש בית, יש אשה אבל אין איש בפרק, רק גבר. הווארט שאפשר לדרוש על כך הוא שככל שהאשה היא בבחינת בית, כמו כאן, "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך", כך היא פועלת שהאיש שלה יהיה גבר. שוב, מה שהרמז הזה אומר הוא שאם את, האשה, רוצה שהוא יהיה גבר את צריכה להיות בית. הדבר יכול להיות גם בכיוון השני. אם האיש רוצה בית, הוא צריך להיות גבר... זה הולך בשני הכיוונים. מה הוא "ביתו זה אשתו"? "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך", שהיא עקרת הבית, עיקר הבית, היא מחנכת את הילדים. זהו רמז נאה, שגבר-בית הוא איש-אשה.

מה ההפרש בין גבר לאשה? אם גבר מחפש אשה, כמה הוא צריך להוסיף לעצמו? "מאין [יבא עזרי]", 101. אותו גבר שמתפלל לאשה צריך לדעת שהוא צריך להיות גבר ולהוסיף לגבריות שלו את ה"מאין" – מאה פעמים ואחד.

שלשה שלבים ביחסי אנוש: "עוזר ומושיע ומגן"

רמז נוסף כאן, שהוא כונה בתפלה: כל יום אחנו מתפללים שלש פעמים את תפלת שמונה עשרה ובה כתובות המלים "מלך עוזר ומושיע ומגן". אם אנחנו דורשים כלל גדול לפיו כל פעם שכתובה המלה "עזר" היא רומזת ליחסי אנוש בכלל וליחסים בין איש ואשה בפרט, אז אם כתוב שה' "ישלח עזרך מקדש", ה' שולח את העזר מהאין האלקי, משם היחס התקין יורד. גם כאן, "מלך עוזר" כוונתו לפי דרכינו היא שה', המלך, מלך מלכי המלכים, ממציא לי את העזר.

אנחנו רוצים לכוון כוונה יפה על המשפט האחרון של הברכה הראשונה בשמונה עשרה, שעל פי ההלכה הכוונה בה מעכבת וצריך לכוון בה במיוחד[מח]. "מלך עוזר ומושיע ומגן", כתוב[מט] ש"מושיע" שייך בזמן קריטי, שנצרכת בו ישועה כדי שמשהו טוב יקרה. "עוזר" הוא מצב יותר תמידי. להושיע הוא ברגע קריטי שהאדם צריך להיוושע מיד צר. יש כמה פירושים, גם על פי פשט מה ההבדל בין עוזר ומושיע, מתי אני צריך שה' יעזור לי ומתי אני צריך שיושיע אותי. לעניננו, בקשר בין איש ואשה עובר מסר והוא צריך להתקבל. אם המסר נקלט או לא, זה הרגע הקריטי, כמבואר רבות בספרי הקבלה. באותו הרגע שבו הגורל נופל, האם המסר יקלט בכי טוב או לא – צריך ישועה.

מה הוא "מגן"? "מגן" הוא שמירה. לעניננו השמירה היא כמו שמירת היריון. במשך כל תקופת השהות לאחר שהמסר נקלט, הוא מתחיל להתבשל ולהתפתח בתוך מי שקלט את המסר, עד שהוא עצמו יכול להפיק את מה שהוא קלט, ב"זרע חי וקיים".

אם כן, יש שלשה שלבים בעניני יחסי אנוש: "עוזר, מושיע ומגן". עוזר ענינו עזרה בהמצאת החבר, עצם תיקון היחס הוא שהחבר נמצא – יש לי חבר. ה' עוזר וצריך שהוא יעזור שיהיה לי חבר. כדי שהתקשורת תפעל עם החבר שכבר יש לי והמסר יקלט – גם אם יש לי חבר לא תמיד התקשורת מצליחה, לא תמיד זוכים שהוא קולט את הדיבור שלי ואם הוא לא קולט ההשפעה הולכת לאיבוד במדה מסוימת – צריך ישועה, "ישועת הוי' כהרף עין". בכדי שהמסר ישמר ויתפתח צריך שמירה והגנה. השלב הזה נקרא "מגן". איך חותמים את הברכה? "ברוך אתה ה' מגן אברהם". החתימה היא רק עם ה"מגן". מיהו אברהם? אברהם שווה רמח; לעובר שמתפתח ובעל רמח איברים נצרכת הגנה, כמו שה' אומר לאברהם אבינו "ואנכי מגן לך" – ה' אומר לאברהם שיגן עליו כדי שכל הרמ"ח שלו יתפתחו. מוסבר שהשלב הראשון הוא אברם, רמג, אחר כך באים ה חסדים המגדילים אותם לשלימות של שיעור קומה שלם, פרצוף של רמ"ח איברים שלמים. אם כן, "מגן" הוא "מגן אברהם", שהפרצוף יתפתח לשיעור קומה שלם. זו צריכה להיות התוצאה, ההפקה, של כל יחס. מכל יחס צריך לצאת בסוף אברהם. הולכים להוליד אברהם בינינו. אנחנו כולנו יוצאים מאברהם, וגם התוצרת של עם ישראל היא אברהם – עוד אברהם ועוד אברהם. אחרת מה מענין אותי "מגן אברהם"? מדוע זה מה שאני מתפלל כל הזמן? חותמים בכך גם כיון שאברהם הוא לא רק אב, הוא גם כן "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם"[נ], הוא הנצחיות שלנו וכל פעם מולידים אברהם מחדש. בכדי להוליד בעולם אברהם נוסף, צריך לקבל מה' עזרה, ישועה והגנה. גם בכל יחס אנושי צריכים עזרה, ישועה והגנה מה'. אם כן, זהו הרעיון האחרון בהערה ו'.

ב.      הערה ז' – אשת חיל בסוד פתיחת החושים

נעבור להערה ז'[נא]:

ההערה מתייחסת למה שהמדרש אומר, ש"כל הנושא אשה כשרה כאילו קיים כל התורה כולה מראש ועד סוף ועליו הוא 'אומר אשתך כגפן פוריה', לפיכך נכתבה אשת חיל מ-א ועד ת[נב]". המדרש אומר שאשת חיל נכתבה מ-א ועד ת, לומר שכל מי שנושא אשת חיל, אשה כשרה, כאילו שקיים את כל התורה כולה מ-א ועד ת. מכך אנחנו מגיעים לפרק "אשת חיל" בכלל, שהוא הפרק האחרון של ספר משלי של שלמה, עליו דברנו בפעם הקודמת.

"והוא ימשל בך"

הפרק "אשת חיל" מהווה את הפסוקים האחרונים שמסיימים את ספר משלי (פרק לא מפסוק י' ועד פסוק ל"א). נתחיל לקרוא את הסעיף הראשון של הביאור:

והוא סיום וחתום ספר משלי — "הכל הולך אחר החתום". והיינו בסוד "והוא ימשל בך", כמו שיתבאר לקמן.

כמו שקצת הסברנו, שהאדם נעזר באשתו בכך שעל ידה הוא מסוגל להמחיש ולהמשיל דברים, "והוא ימשל בך"[נג] מלשון משלים. את נותנת לו את היכולת למצוא את המשל המתאים לכל תפעה רוחנית. כאשר אדם נושא אשה היא נותנת לו את היכולת להמחיש כל דבר רוחני שלא היה תופס קודם בשכל ובלב. המחשת הרוחני היא חלק מכל תכלית הכוונה של בריאת העולם, שהרוחני ביותר – הקדוש ברוך הוא – יבוא לידי המחשה בתחתונים, "דירה בתחתונים", שהכל יהיה למטה, בגשמיות. מי שהיא העוגן, שנותנת את ההמחשה לכל עניין רוחני, היא האשה. זהו הפירוש הפנימי של "והוא ימשל בך", מלשון משלי. "למשול" היינו למשול משל, כמו שנבאר בהמשך באריכות.

האשה הכשרה היא המשל לאמונה הטהורה [אמרנו שאמונה היא דבר שאין אפשרות לדעת בהוכחות, אבל ניתן להמחיש אותו. כמו שאמרנו קודם, אמונה היא הדבר שבו 'באמת נדמה לי שזה ככה', ו"ניכרים דברי אמת"^כא] ולתורה שבעל פה [כמו שהסברנו בפעם הקודמת, לאורך כל ספר משלי, האשה הטובה היא האמונה הטהורה והיא התורה, ובמיוחד התורה שבעל פה]. האשה הרעה היא המשל לאמונה טפלה וכוזבת [כמו שדברנו קודם, יש אמונות טפלות והאשה הרעה היא המשל לאמונות טפלות] ולחכמה חצונית [היא גם כן המשל לחכמות חיצוניות שונות]. וכן פרש הרלב"ג, [אחד מהמפרשים לתנ"ך כותב ממש כך:] שאשת חיל היינו המחשת החמר המשרתת להפשטת השכל עיי"ש [זהו ביטוי מאד יפה, ומכוון בדיוק לעניננו. כל מה שמופשט בשכל צריך המחשה בחומר והאשה הטובה היא ההמחשה בחומר של כל הדברים המופשטים בשכל].

ההמחשה היא התכלית

ניתן להבין את הרעיון הזה בשני כיוונים: אפשר לחשוב שהתכל'ס הוא השכל המופשט, אך בכדי לתפוס אותו אני צריך המחשה, כמו ילד שלא מבין את השיעור אם המורה לא ייתן לו המחשה. אבל מה המורה רוצה? הוא לא רוצה שהילד ישאר עם ההמחשה אלא שיבין את השכל. המורה רק נאלץ לתת המחשה. זה לכאורה הפשט בדבר הזה, אבל יש גם כיוון אחר לגמרי, והוא שהתכלית היא ההמחשה. כל ההפשטה רוצה לאחל לעצמה 'מתי תבוא לידי המחשה שאוכל לדור בה' – "דירה בתחתונים". הפשטת השכל רוצה את התכלית של ההמחשה בחומר.

לפי החקירה בחסידות מה יותר גבוה – אורות או כלים? האם הכלי הוא בשביל האור ונועד רק כדי להחזיק ולשרת אותו? הרלב"ג (שהוא עוד קודם) אומר שההמחשה משרתת את הפשטת השכל. אם היא רק משרתת, הדבר הוא לפי ההסבר הראשון. ידוע בקבלת האריז"ל ובחסידות במיוחד, שהאור הוא בשביל הכלי ולא שהכלי הוא בשביל האור. האור משיג ש"שרש הכלים יותר גבוה משרש האורות"[נד], ולכן האור שואף ורץ (לשון רצה, "בו ירוץ צדיק ונשגב"[נה] – האור רץ לתוך הכלי). מה הכונה שהאור רץ לתוך הכלי? השכל המופשט רץ לתוך ההמחשה.

היכן רואים זאת בחינוך של עם ישראל? בליל הסדר בפסח, שבו כל החינוך נעשה על ידי המחשות. על פי פשט, כל ההמחשות של הסדר הן בכדי לחנך את הילד הקטן. יש ארבעה בנים, שנדבר עליהם בהמשך, וצריך להמחיש להם את הענינים. אבל האמת לאמתה היא שכל ההמחשות הללו הן מצוות בתורה. המצוה אינה רק משרתת של השכל המופשט. המצוה היא תכלית, יש בה המחשת העצמות.

אם כן, זוהי הדוגמה העיקרית לכך שההמחשה היא המצוה עצמה. יש מכשיר למצוה, אבל ההמחשות הן המצוות עצמן. זוהי התכלית בפני עצמה. הדבר מאד דומה למה שהזכרנו בפעם הקודמת, מאמר חז"ל עם פירוש אדמו"ר הזקן[נו], "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלו-ה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלו-ה"[נז]. מה ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ? שכאן "דומה [לשון דמיון, 'נדמה לי'] כמי שיש לו אלו-ה". מה הפירוש לפי אדמו"ר הזקן? האם האמונה חודרת לדמיון. ארץ ישראל היא המקום שבו "צוה הוי' את הברכה"[נח]. איזו ברכה? להמחיש אלקות, שהאלו-ה כאן בתוך הדמיון. לעומת זאת, בחוץ לארץ אפשר להסביר את ה' רק בדרך השלילה, כמו שהרמב"ם כותב[נט]. זוהי דרך פילוסופית, אם אתה בחוץ לארץ אתה צריך להיות פילוסוף. אין לך אלקות בדמיון, רק בהפשטות השכל. אבל המיוחד כאן בארץ ישראל הוא שהאלקות יורדת וחודרת ומתלבשת בתוך הדמיון ממש, עד למטה-מטה. כאן ההמחשה היא העיקר, שם בחוץ לארץ גם נצרכות המחשות, אבל רק בכדי להגיע להפשטה. כמו שאמרנו קודם, בחוץ לארץ ההמחשה רק משרתת את ההפשטה, אבל בארץ ישראל ההמחשה היא התכלית בפני עצמה.

נזכיר את מה שהתחלנו להסביר בפעם הקודמת, בקשר לבעיה על זיקתנו ועניננו בארץ. בשביל מה צריך ארץ? לאחד שהמנטליות שלו היא של חוץ לארץ, שצריך לחפש דברים רק בשרשם, אין ענין דווקא בהמחשה גשמית של הענינים. ההפשטות שלו הן גם לא 'מי יודע מה', הוא בסך הכל מחפש "איכות חיים". יחסית, זוהי הפשטה ביחס לאחיזה בקרקע. הוא רק רוצה את ההפשטה, את התכל'ס של האיכות, זה ה"נדמה לו" שלו. הוא לא מסוגל לחבר את ההפשטה עם ההגשמה וההתלבשות בשטח, בקרקע. כל ענין ארץ ישראל הוא שהנפש היהודית תכיר בהמחשה. מה זאת אומרת? שהדור האחרון לא הצליח להחדיר לתודעה את החידוש שבהמחשת כל העניינים הרוחניים בקרקע ממש ובגשמיות ממש, שזו התכלית.

פתיחת הסתימות בחינוך

בביאור בהמשך מוסברת תופעה מעניינת. לפני כב הפסוקים של ספר משלי שבפרק ל"א (מפסוק י' עד פסוק ל"א) – "אשת חיל" לפי סדר הא"ב – יש פרשה בפני עצמה, עם רווח לפניה ואחריה. היא פרשה פתוחה לפי המסורה הקדומה, המסורת התימנית המוסמכת, של שני פסוקים שמהווים כעין הקדמה לפני "אשת חיל". המיוחד באותם שני פסוקים הוא ששניהם מתחילים עם ביטוי זהה: "פתח פיך". הפסוק הראשון הוא "פתח פיך לאלם אל דין כל בני חלוף", והפסוק השני הוא "פתח פיך שפט צדק ודין עני ואביון". לאחר שני הפסוקים האלו בא "אשת חיל מי ימצא ורחק מפנינים מכרה", עד הסוף. אם כן, יש פרשה בפני עצמה של שני פסוקי "פתח פיך" ואחר כך כתובה "אשת חיל". צריך להתבונן מדוע ההקדמה ל"אשת חיל" היא "פתח פיך" כפול.

קודם כל נתבונן בפסוק הראשון, "פתח פיך לאלם". הזכרנו את הגדה של פסח, בה יש ארבעה בנים. יש וודאי קשר, כמו שאמרנו קודם, בין חינוך הבנים ליחסים של איש ואשה – הכל בחיק המשפחה וקשור יחד. אנחנו לומדים עכשיו על יחסי אנוש ובעזרת ה' בהמשך נלמד על חינוך. חג החינוך הוא גם חנוכה (עוד כמה ימים), מלשון חינוך, חנוכת המזבח. אבל הפעולה הממשית של החינוך היא בליל הסדר, שכולו בכדי לקיים את מצות "והגדת לבנך"[ס]. ישנם ארבעה בנים, "כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם אחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול"[סא]. על זה שאינו יודע לשאול כתוב "את פתח לו".

על פי כוונות האריז"ל, יוצא שרוב ההגדה מופנה אל הילד שלא יודע לשאול[סב]. למרות שישנם ארבעה בנים, על פי סוד עיקר החינוך והצורך בהמחשות הוא כלפי אותו אחד שלא יודע לשאול. הדבר תואם את המציאות שלנו, שרובנו היום במדרגה רוחנית של "אינו יודע לשאול" וכל נתינת הכח והמצוות מופנות כלפינו, אלו שאינם יודעים לשאול. כתוב שצריך לפתוח, "את פתח לו", למי שאינו יודע לשאול, לפתוח לו את החושים. הדבר דומה למה שכתוב בחז"ל[סג] על רב שנכנס בכיתה שצריך לספר בדיחה, כדי לפתוח את החושים, לפתוח את הראש ולפתוח את האויר. לאחר מכן אפשר לקלוט.

הושטת היד לאלם

מאיפה חז"ל לומדים שצריך לפתוח למי שסתום, ש"אינו יודע לשאול"? מהפסוק "פתח פיך לאלם". זה שאינו יודע לשאול הוא בבחינת אלם. כתוב בקבלה שאלם הוא שם אלקים כאשר המוחין – החיות הפנימית, אותיות ה-י, הבינה והחכמה – מסולקות, ונשארות אותיות אלם. אלם הוא אלקים – "אני אמרתי אלקים אתם". בני ישראל אמורים להיות אלקים, אבל כאשר בכח האלקי שבנו פנימיות ה-י, המוחין, מסתלקת, נשאר "אלם", "כרחל לפניה גזזיה נאלמה"[סד]. כאשר יש איום של גוזזים על רחל, שהיא כנסת ישראל – היא נאלמה, מאבדת את הראש שלה, את עשתונותיה. רחל היא אנחנו, כמו שדברנו בתחילת השיעור, שמאבדים עשתונות כאשר יש גוזזים. מה שנשאר באיבוד העשתונות הוא "אלם". היכן כתוב הפסוק "כרחל לפני גזזיה נאלמה"? כתוב בפירוש שהפסוק כתוב על המשיח עצמו, אבל הפרק שהפסוק מופיע בו מדבר גם על התלאות שעוברות על עם ישראל בעקבתא דמשיחא. אחד מהפסוקים שכתובים שם, שמאד נוגע לעניננו הוא "כרחל לפני גזזיה נאלמה". המשיח שם נקרא "רחל לפני גזזיה נאלמה". באיבוד עשתונות נשאר "אלם".

במצב של "אלם", שהוא הבן שאינו יודע לשאול, מה עושים? צריכים 'אימפוט', אנרגיה מהחוץ, על דרך מאמר חז"ל המפורסם ש"אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים"[סה], הוא לא יכול לעזור לעצמו והוא צריך מישהו מבחוץ שיושיט לו יד ויוציא אותו מהמסגר שלו, "הוציאה ממסגר נפשי"[סו]. אלם נקרא "מסגר", כאשר האדם נמצא בתוך מסגר. רוחנית, כתוב על כך "פתח פיך לאלם". יש רמז שכתוב בקבלה[סז], שסופי התיבות של "פתח פיך לאלם" הם חכם. מה הדבר מלמד לפי הקבלה? שבאותו ילד שיותר 'טמבל' מהתם, שאינו יודע לשאול כלל והוא אטום לגמרי, יש פוטנציאל להיות חכם. המשפיע צריך להאמין בכך. סופי התיבות מבטאים את מה שעתיד להתגלות בסוף. הדבר הוא כמו הסיפור של החכם והתם של רבי נחמן. התם, שהוא תם יותר מתם, נעשה לבסוף יותר חכם מחכם.

התרת הנדרים בעבודת הנפש

חוץ מזה שצריך להאמין שיש במי שאטום פוטניציאל להיות חכם, צריכה להיות חכמה רבה גם בפעולת המשפיע. הדבר הוא כמו חכם שמתיר נדר. לפעמים אדם סוגר את עצמו בתוך מסגר, בתוך בית האסורים. איך אדם סוגר את עצמו? כשהוא נודר לעצמו נדר על פי תורה, ויוצר לעצמו בכך מציאות שהוא אסור בתוך המסגר שעשה לעצמו ו"אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים". נדר הוא ענין עמוק מאוד פסיכולוגית[סח]. אפשר לומר שכל האנליזה היום היא לחפש אחר נדרים סמויים שהאדם נדר במהלך חייו. אם אדם נדר נדר – והנדר לא חייב להיות באופן מפורש בפה, אלא נפשית סגר את עצמו, נעל את עצמו – צריך לבוא מישהו ולהתיר אותו, כיון שהוא חבוש ו"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". צריך מטפל, פסיכולוג גדול שיוציא אותו משם. מיהו אותו אדם? החכם, כמו שהרמב"ם כותב[סט], שאחד שיש לו בעיה נפשית צריך ללכת אל החכם, שהוא רופא הנפש. אמורים להיות חכמים שהם רופאי נפש.

מה החכם עושה? מוצא פתח חרטה, כפי הביטוי ההלכתי. הוא עורך פסיכואנליזה. הפסיכואנליזה שכתובה בשולחן ערוך[ע] מופיעה בהלכות נדרים. החכם צריך לחטט לאדם בזכרונות, ולחפש בהם את פתח החרטה, את הסיבה העמוקה לנדר שלו, מה היה המניע שהביא אותך לנדור את הנדר הזה.

לאחר שמזהים את המניע הנפשי, ניתן לסתור אותו, על ידי האמירה שהמניע הזה אינו מוצדק. 'אם היית יודע שכך וכך ייצא לך מזה, האם המניע היה חזק מספיק לנדור את הנדר אם היית מודע לתוצאות'? האדם אומר 'לא' ועל ידי כך הוא מבטל את הכפייתיות של המניע. מהו מניע פסיכולוגי? כפייתיות נפשית כלשהי שהכריחה אותו לנדור את הנדר. החכם חוזר למקור הכפיה הזו, ולאחר מכן, בטוב טעם ובחכמה רבה, הוא פותח לו את "פתח החרטה" – הוא מביא אותו להתחרט על מקור הכפייתיות שבו. בכך הוא ביטל לו את הנדר. הוא לא רק ביטל זאת מכאן ולהבא. לפי ההלכה התרת נדרים היא גם למפרע. החכם פתח למטופל את הסתימה בעבר – הוא חוזר זמנית לתוך העבר, לעתים העבר הרחוק, לפעמים לגלגולים קודמים, מזהה את האטימה הנפשית, פותח אותה ומתיר את הנדר, מוציא את החבוש מבית האסורים.

התהליך הזה נקרא פתיחה – "פתח פיך לאלם". הביטוי "פתח", כמו "פתח רבי פלוני", הוא כינוי בקבלה לחכמה. יש הרבה נקודות – פתח, קמץ, צרה, סגול וכו' – ונקודת פתח היא נקודת החכמה[עא]. היכולת לפתוח היא חכמה פנימית, זו לא בינה. לכן, המטפל – הפסיכולוג האמתי – לא מספיק שיבין את כל ספרי הפסיכולוגיה שיש בעולם. לא יעזור לך להבין את הכל אם אינך חכם. יש חכמה ויש בינה, אלו שני דברים שונים. כל אגירת הידע נקראת בינה והיא לא תועיל אף פעם כאשר אתה פוגש אדם אחר בכדי לעזור לו ולפתוח אותו, לפתוח את "פתח החרטה" שבתת המודע שלו ולחטט נכון בתת המודע שלו.

אם כן, הרעיון הזה חשוב מאד לעניננו, כשאנחנו מדברים על פסיכולוגיה. מושג הפתיחה חשוב מאד. צריך להיות אדם שפותח לאחר, שהוא אטום, אלם וסגור וצריך לפתוח לו. הפתיחה לאדם האלם היא המצוה הראשונה של החינוך – ההגדה של פסח, שכולה "את פתח לו". הפיוט אומר "אורות מאפל אמר ויהי", אפל אותיות אלף, "אאלפך חכמה"[עב], ואפל הוא ראשי תיבות "את פתח לו". זה הסימן. צריך להפיק את האור מכח האפל הזה.

הכנעה: עבודת הסרת הערלות

כאמור, יש כאן שני פסוקים של פתח: הפסוק הראשון אומר "פתח פיך לאלם", השני אומר "פתח פיך לאביון", ולאחר מכן מגיעה "אשת חיל מי ימצא". אם כן, יש כאן שתי פתיחות, פתח אחר פתח. האלם הוא במצב של "חש"[עג] בנפש – "עת לחשות"[עד]. לאחר מצב של "חש", הכנעה בנפש, צריכים לבוא שני שלבים של "מל". ה"מל" הראשון הוא מילת הערלה – כדי לפתוח את הפה צריך למול את ערלת השפתיים.

דרך אגב, מתי נעשית מילת השפתיים? בחג החנוכה. כתוב[עה] שכל חג וענין ביהדות שיש בו שמונה ימים הוא כברית מילה, ובכל אחד מהם מלים בחינה אחרת בנפש. את הכהן הגדול היו מפרישים שמונה ימים לפני יום כיפור, כלומר היום השמיני להפרשת הכהן הגדול הוא יום כיפור. מה הביטוי של מילת הלב ביום כיפור? "ומלתם את ערלת לבבכם"[עו], זהו יום התשובה למול את ערלת האטימות של הלב, כשהאדם אינו מסוגל להרגיש אלקות ואינו מסוגל להרגיש את הזולת. הוא רק מסובך בתוך עצמו. לאחר מילת הלב ביום כפור בא שמיני עצרת, ראשי תיבות שמע, שבו החג הוא על הקליטה, כפי שמתפללים בו את תפלת הגשם. זוהי מילת ערלת האזנים. יש ערלה על האוזן, שאוטמת את היכולת לקלוט וכורתים אותה בשמיני עצרת, ואז חוגגים את שמחת תורה.

בחנוכה אנחנו אומרים "הנרות הללו קדש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות ולהלל לשמך הגדול וכו'". מהי מטרת הנרות? פרסומי ניסא – שכולם יבואו להודות ולהלל. יש רק חג אחד בשנה שיש בו גם הודיה וגם הלל, שלימות הדבור – חנוכה. בשלש הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – יש רק הלל ואין "על הנסים" ובפורים ישנה הודיה בלבד ולא אומרים הלל. החג היחיד שיש בו גם הודיה וגם הלל, שלימות הדיבור, "להודות ולהלל", הוא חנוכה. צריך להסביר מה ענינם על פי חסידות של ההודיה וההלל. מדוע יש בו את ההודיה וההלל? כתוב שזהו החג של כריתת ערלת השפתיים. איזה כח כורת את ערלת השפתיים? זה נקרא היום ניתוח לייזר, זהו כח הלייזר שבא מההסתכלות. כתוב בקבלה שהסתכלות נכונה פועלת על הפה – לפי העיניים כך הפה. לעניננו, חג החנוכה הוא "אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד", כדי "להודות ולהלל". יש משהו באור של חנוכה שמשמש כמוהל וכורת על ידי קרני לייזר את ערלת השפתיים. לאחר כריתת ערלת השפתיים הפה נפתח בשלימות ויכול להביע הן את ההודיה והן את ההלל. בקצור, ההודיה היא תגובה להתגלות שלמעלה מטעם ודעת שלי לגמרי, ובאה מהיחידה שבנפש. ההלל, שהוא מלשון אור, הוא התגלות שכן נראית לי, וזוהי החיה שבנפש. ביטוי היחידה של הנפש הוא על ידי הודיה וביטוי החיה של הנפש הוא על ידי ההלל. הפעם היחידה שמופיעים שני הענינים הללו היא בחנוכה.

מלבד כריתת ערלת הלב וכריתת ערלת השפתיים, ישנה גם כריתת ערלת הברית ממש, שעושים לתינוק שנולד. שוב, בתנ"ך מופיעות ארבע ערלות לאדם: ערלת הבשר, ערלת הלב, ערלת האזן וערלת השפתיים. אלו ארבע אטימויות וכנגדן צריכות להיות ארבע מילות.

הבדלה והמתקה: ההארה לדבר

כל זה היה בדרך אגב, שכאשר יש אלם נדרש קודם כל למול אותו. זהו ה"פתח פיך" הראשון, שיהיה מהול בפה. לאחר מכן, ה"פתח פיך" השני הוא לפתוח את הפה בדבור – "יאירו דבריך"[עז], "ומתוק האור"[עח]. לכן יש כאן "אלם" ו"פתח פיך" ראשון ושני. הדבר הוא כנגד חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה. יש רמז מופלא, שלאחר שני הפסוקים האלו באים כב פסוקים – מ-א ועד ת – של אשת חיל ובהם יש הכנעה מלים והבדלה המתקה אותיות. כל עוד האדם אלם, עליו קודם כל להכיר בכך שהוא אלם. כשאני מכיר שאני אלם, שאני בבעיה ושאני סגור ואטום – זו הכנעה, "חש", שותק, לא יודע אפילו לשאול, לא יודע מה לומר.

שאלו בתחילת השיעור מה אומרים במצב כזה, אף אחד לא יודע מה לומר, כולנו אלמים. ההרגשה שאני אלם, שאין לי מה להגיב זו הכנעה בנפש. לאחר מכן, בהבדלה, מתנוצץ אצל האדם שצריך לומר משהו בקול רם. עצם ההברקה הזו שצריך לקום ולהצהיר קבל עם ועדה, היא הבדלה. אחר כך, אומרים זאת גם בסגנון שמתקבל על דעת השומעים – על אף שמה שאומרים יכול להיות דברים קשים ונוקבים ביותר, כמו שאמרנו קודם שיש מלחמה בארץ על הקיום שלנו – האמירה צריכה להיות עם אור. אם יש אור האמירה מומתקת – "ומתוק האור", "פתח פיך ויאירו דבריך".

קדימת שני פסוקי "פתח פיך" ל"אשת חיל" מלמדת שעבודת ה"פתח פיך", פתיחת האילמות שבנפש, תלויה ב"אשת חיל", שהיא ה"אשת חבר"[עט], ה"עזר". בשביל מה היא עוזרת? בכלל בחסידות שואלים, לשם מה צריך חבר? התשובה בחסידות היא שצריך חבר בשביל לפתוח. אשת החיל היא חבר, שותף, שיתוף פעולה. מהעצות הכי בסיסיות של תורת הבעל שם טוב היא שיהיה לאדם חבר, ובחסידות חב"ד העצה מיוחסת לאדמו"ר האמצעי שהנהיג שכל אברך צעיר חייב שיהיה לו חבר שיוכל לשפוך לפניו את כל לבו ממש. בצעטיל קטן[פ] הרבי ר' אלימלך, בעל הנעם אלימלך, כותב שם גם כן שכל אחד צריך שיהיה לו חבר שיוכל לשתף אותו בכל מה שעובר עליו. אם כן, שני פסוקי "פתח פיך" מהווים הקדמה ל"אשת חיל", כמו הקדמה לספר.

חינוך לפתיחת החושים

עוד ווארט שצריך לומר הוא שפתיחת הפה קשורה עם המלכות – "מלכות פה". האשה היא הפה. הפתיחה נעשית על ידי החכם, כמו שאמרנו קודם. החכם רואה גם במי שהוא לעת עתה אלם, את "סוף הכבוד לבוא"[פא], הסוף של החכמה שמופיע בסופי התיבות חכם, בפסוק "פתח פיך לאלם". ברוב חכמתו הוא מוצא את המוצא בתוך הזולת. הוא צריך חכמה רבה, כמו הספור שמופיע בספר שופטים על העיר לוז שאי אפשר היה למצוא את הפתח שלה[פב]. זוהי מציאות בנפש שקשה מאד למצוא בה את הפתח דרכו יהיה ניתן להיכנס. אם האשה היא המלכות, הפה, מי פותח לה את הפה? כתוב בקבלה שלא הבעל פותח את הפה, כיון שפתיחת הפה היא חכמה. פתיחת הפה באה מאבא.

נאמר דבר נוסף, חשוב מאד נפשית: "אשת חיל מי ימצא" מדבר על איש ואשה, החברים עצמם שצריכים להיות פתוחים אחד עם השני. את הקדמת אשת חיל אפשר להבין גם כהקדמה לנישואין, שנעשית עדיין בבית האב ושם האב הוא זה שפותח את המלכות. הדבר מכונה "אבא יסד ברתא"[פג], האב מיסד את הבת. מאיפה נלמד הכלל "אבא יסד ברתא"? מפסוק שמופיע בתחילת ספר משלי, "הוי' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה"[פד]. החכמה היא אבא, והתבונה היא אמא ובפסוק זה כתוב שהאבא משפיע על הבת, שהיא הארץ, והאמא כוננת-משפיעה-מתקנת את השמים, הבן, בתבונה. זהו כלל יסודי מאד בקבלה, והוא מפורסם היום בפסיכולוגיה המודרנית – שיש קשר מהגיל הרך ביותר בין הבת לאבא ובין הבן לאמא. הבן או הבת צריכים להתבגר בסוף והתבגרות, כמו שהסברנו, היא יציאה מהאבא והאמא אל מקורם, שהוא האין שמעליהם.

יש חינוך חיובי לכך לאורך כל שנות ההתבגרות, לפני שהאדם מגיע לפרקו ומתחתן, ויש תהליך כזה אצל כל אחד ואחד, שהיחס המיוחד והתקין של האהבה שנוצר בין האבא לבת (וכל יחס הוא אהבה) אמור להתחיל לפתוח את החושים שלה. אותו הדבר קיים גם בין האמא לבן, רק שהוא לא כתוב בפסוק "פתח פיך" אלא בפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה" וכפי שדורשים אותו לפי הקבלה. לפי זה, האם אחראית על הבן והאב אחראי על הבת. האחריות של האבא על בתו מרומזת גופא בביטוי "פתח פיך". אם האב מכין נכון את בתו לחופה היא אחר כך תהיה "אשת חיל מי ימצא". הרעיון הזה הוא אחד מהדברים שכתובים באריכות בביאור ז', ואיתו נסיים הערב.