סדרת שיעורי שכינה ביניהם (ב) – חורף תשנ"ד[א]

ב"ה

אור לט' כסלו תשנ"ד

רחובות

הערה ב'

א.      שלש הדליפות בנפש ותיקונן

אנחנו בעמוד יג, בביאור השני. הפסוק הראשון בו פתחנו הוא הפסוק במשלי: "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'"^[ב]. אחר כך הבאנו מדרש של חז"ל בגמרא בברכות^[ג] על פי הפסוק מפרק לב מתהלים: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא"^[ד], וחז"ל לומדים ש"לעת מצא זו אשה, שנאמר 'מצא אשה מצא טוב'", ואז הגמרא אומרת שבמערבא, בארץ ישראל, היו שואלים את החתן מתחת לחופה: "מצא או מוצא?", "מצא אשה מצא טוב", או "מוצא אני מר ממות את האשה"^[ה], כמו שהסברנו בפעם הקודמת^[ו].

כאן, הערה ב' מתחילה מהפסוק "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא". בקטע הראשון של הפסוק ישנם שני רמזים מובהקים לאשה. הגמרא דורשת את המלה "מצא" לאשה, "מצא אשה מצא טוב", אבל גם המלים הראשונות, "על זאת" רומזות לאשה. על מה מתפלל כל חסיד? על "זאת", "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת"^[ז]. יש כאן בפסוק שלש פעמים "זאת", כמו שהסברנו בפעם הקודמת את עניינן.

שלשת הפרושים למלה "ויפק"

סוף הפסוק הוא "רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו". החסיד מתפלל על "זאת". מתי הוא מתפלל על "זאת"? "לעת מצא". ומה הוא מבקש מהקדוש ברוך הוא עם האשה, או עם המצ‏ֹא? "רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו". שהוא לא יגיע לידי "שטף מים רבים". מה זה? בפעם הקודמת הסברנו מההערה הראשונה שלשה פרושים של "ויפק רצון מהוי'": מלשון פקיקה, מלשון פקפוק או מלשון הפקה. הסברנו – ואולי קראו את זה אחר כך יותר בעיון מתוך הספר – שהפירוש הכי גבוה הוא פקיקה, שחז"ל אומרים ש"כל מי שנושא אשה עונותיו מתפקקין לו"^[ח], כל מי שנושא אשה, עוונותיו נסתמים. פקיקה היא לשון פקק, סתימה. הסברנו שבנפש לא מתוקנת או לא נשואה יש נטיה לדליפות. צריך להתחתן בשביל לתקן את הנפש, "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא טובה"[ט] ו"אינו נקרא אדם"[י], ולא יכול להיות מתוקן אם הוא לבד, "לא טוב היות האדם לבדו". גם אחרי שהאדם מתחתן, יכול להיות שהוא עדיין לבד לגריעותא. כל עוד שהוא לבד, יש נטיה לאיבוד אנרגיות או דליפות. כמו שדברנו בפעם הקודמת, לאדם יש כל מני פתחים בנפש שדרכם יש דליפות. הפתח היה אמור להיות סתום, כמו שאנחנו אומרים בברכת אשר יצר: יש "נקבים" ויש "חלולים" בגוף. יש דבר שאמור להיות סתום, ואם הוא פתוח זה לא טוב, הגוף מאבד דם אנרגיה וחיות ויש מחלה. או שמדובר במחלה פיזית או שמדובר במחלה נפשית שבאה גם היא מאבוד אנרגיה. יש גם דברים אחרים שסתומים, שצריכים להיות פתוחים אם האדם בריא וחזק. זהו הפירוש השני שאמרנו, ש"ויפק" הוא מלשון פקפוק, שפקפוק הוא פתיחה של דבר סתום.

כאמור, המדרגה הגבוהה ביותר היא הפקיקה, סגירת הפתחים הפתוחים לגריעותא. אצל האדם שאינו נשוי הכל נוזל, יש לו דליפות נפשיות או פיזיות. זהו בפרוש המובן של הפסוק כאן: "רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו". החסיד מתפלל שלא יגיע לידי "שטף מים רבים" – המים הם החיות שלו, "מים חיים" – והוא מתפלל שהחיות הזו לא תלך לאיבוד. החיבור עם החבר לחיים בנישואין הוא הסגולה לסתימת הפתחים הללו.

שלש הדליפות בפנימיות

ישנם שלשה מני דליפות שצריכות סתימה, והן מופיעות הן נפשית והן פיזית: הראשונה היא דליפה באונס. היא מתרחשת שלא במודע ושלא ברצונו של האדם, והוא מאבד אנרגיה (יש הרבה משלים מהו אבוד האנרגיה. המשל הכי פשוט לכך הוא בדבור. לפעמים אדם לא יכול להתאפק מלומר דבר שלא היה צריך לומר אותו. אסור לדבר לשון הרע או אבק לשון הרע, ולא כל אחד מסוגל לשמור על הפה שלו. הפה הוא ענין חמור ביותר, "מות וחיים ביד הלשון"^[יא], ואפשר לאבד אנרגיה רבה מאד דרך הפה. יש אחד שבאופן לא מודע הפה שלו פתוח כל הזמן, במקום להיות סגור. הוא לא מסוגל לשמור על הפה שלו, ויוצאים ממנו דברים לא רצוים).

הבחינה השניה היא שהאדם לא סתם מאבד אנרגיות (למשל דרך הפה שלו), אלא הוא נמצא במצב של השפעה והוא מדבר דברי תוכן רצויים. יש מאמר חז"ל שחכם אמתי אומר "מילתא דבדיחותא"^[יב] לפני שהוא מתחיל לומר את השיעור עצמו. הוא אומר איזשהם דברי חולין או בדיחה. אם הוא חכם אמתי, דברי החולין, או אפילו הבדיחה, נאמרים על ידו בכדי לרומם את האנשים ולפתוח את החושים שלהם, כמו שמוסבר בחסידות באריכות^[יג]. בכדי שהאנשים לא יהיו נדהמים, ויהיו פתוחים ושמחים, הוא אומר משהו קל ערך. במצב כזה "בדחי רבנן", כולם צוחקים ונפתחים ואז אפשר להשפיע עליהם. לפעמים גם מסיימים את השיעור עם בדיחה. חכם אמתי מדבר שיחת חולין שהיא למעשה גם כן דברי קדושה, והיא צריכה לימוד, כמו שכתוב "ועלהו לא יבול"^[יד]. זה לא דיבור ריקן, וכל שכן שהוא לא אומר דברים אסורים. אבל יש מי שבמהלך מסירת עניינים חיוביים, הוא מתרגש כל כך מכך שהוא בא למסור משהו, ולכן קשה לו ובתחילת השיעור או בסופו הוא פולט שטויות או משהו לא רצוי באופן לא רצוני. יש בכך איבוד אנרגיה מסביב לדברים ולא בתוכם. הוא לא מצליח לשמור על כך שהשיעור שהוא אומר יהיה כולו מחושב. אם מורה בכיתה, מחנך או פסיכולוג פותח את דבריו עם איזושהי שטות, הוא גורם בכך קלקול רציני. זוהי בחינה שניה של איבוד אנרגיה או דליפה, שגם עליה כתוב "רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו".

הבחינה השלישית היא כאשר אדם מאבד אנרגיה (במשל של הדבור, מאבד מלים) תוך כדי הדברים שהוא מוסר. אין הכונה לכך שהוא מערבב שטויות בתוך השיעור שלו, אלא אפילו אם לעתים הוא סוטה מהנושא המרכזי, הדבר לחטא יחשב לו. הוא לא מסוגל להחזיק ראש כמו שצריך, בשבילו ובשביל השומעים שלו, וללכת אך ורק ישר. בכך הוא יכול לאבד אנרגיה רבה מאד תוך כדי מסירת עניינים שהם חיוביים לגמרי מההתחלה ועד הסוף.

אלו שלש הבחינות האפשריות של איבוד, של "שטף מים רבים" בלשון הפסוק. אפשר לראות בבחינות כאן הדרגה מהקל אל החמור, או להפך.

הפגם במוטבע, במורגש או במשוכל

איך נסביר את שלש הבחינות על דרך החסידות, ומה התיקון של כל אחת מהן?

התיקון הכללי הוא האשה: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגעו", שכאשר האדם זוכה ל"אשה משכלת"^[טו], כמו שתכף נסביר מהי, הוא ניצל מכל הדליפות ואיבוד האנרגיה. זאת מכיון ש"כל הנושא אשה עונותיו מתפקקין לו", כמו שדברנו בפעם הקודמת. הנישואין יוצרים אצלו פקקים בנפש, סתימות טובות.

הבחינה הראשונה, שבה האדם מאבד אנרגיה באונס לא רצוני, מהווה פגם במדרגת המוטבע של הנפש (מושכל, מורגש ומוטבע אלו מושגים שלמדנו במחזור הקודם שלנו^[טז] ולכן לא אאריך להסביר אותם). המוטבע שבנפש הוא הספירות נצח הוד ויסוד, והוא מהווה את הצד האינסטינקטיבי או ההרגלי (ביהביוריזם), שבדרך כלל אינו מודע לאדם. לכן דווקא במדרגת המוטבע איבוד האנרגיה, "שטף מים רבים", בא שלא מדעת.

הבחינה השניה היא שהאדם לא מסוגל לסגור את הקצוות וליצור מסגרת נכונה למעשיו, ובקצוות יש איזשהו סרך עודף (כאשר הוא עושה מעשה כלשהו או מדבר). לכל דבר צריך להיות גבול, ואם יש טשטוש בגבול, גם של סרך העודף, זוהי בעיה של חלק המורגש שבנפש. כמו שאמרנו קודם, כנראה שהוא יותר מדי מתרגש בשעת המסירה. ההתרגשות שלו בשעת המסירה גורמת לדליפות בהתחלה או בסוף. הוא לא יכול לשמור טוב על המסגרת של הדברים.

הבחינה השלישית היא כשיש אבוד אנרגיה תוך כדי העברת השיעור (למשל), והאדם סוטה מהנושא או אומר דברים לא לענין. נאמר עוד בחינה של הענין: הוא מאבד את הכונה של מה שהוא עושה. כאשר האדם מוסר שיעור, יש לו כונה. אם הוא למשל שליח של הרבי, הוא מתכון בדבור לעשות שליחות.

דליפת האנרגיה באיבוד הכונה

כאן המקום לספר ספור. היום ט' בכסלו, יום ההולדת וגם היארצייט של האדמו"ר האמצעי בחב"ד. מספרים עליו ספור שמתאים בדיוק למדובר כאן. פעם אחת האדמו"ר האמצעי עבר בחוץ, כאשר התקבצו כמה מהחסדים שלו יחד בכדי לשמוע חזרה מפי אחד מגדולי החסידים ה'חוזרים'. ידוע שהרבי אומר מאמרים ויש חסידים מיוחדים, מוכשרים ביותר, שקולטי את דבריו בדיוק ואחר כך חוזרים על הדברים בפני החסידים. חסיד מצוי לא יכול לזכור דרוש ארוך של שעות רבות מפי הרבי, ואם הוא רציני הוא רוצה לשמוע את הדברים עוד פעם. איך הוא עושה את זה? מפי ה'חוזרים'.

אם כן, היה חוזר אחד שעמד בחוץ – נדמה לי שזה היה בימים הנוראים. לאחר שהרבי האמצעי, בעל ההילולא של היום, אמר דברי אלקים חיים במשך הרבה שעות, כל החסידים היו מהופנטים מול החוזר, ושומעים את החזרה המדויקת שלו, כמונה מרגליות. הרבי יצא עם בנו, ועבר דרכם וכיון שהיו שקועים כל כך בחזרה, לא שמו לב שהרבי עומד שם. כדי שבאמת לא ישימו לב שהוא שם, כתוב שהוא הסתתר מאחורי עץ. הוא עמד והקשיב במשך הרבה זמן בלי ששמו לב שהוא שם.

אחר כך הרבי התענין מיהו אותו אברך שחזר על המאמר. הוא חזר מצוין, מאה אחוז טוב, בדיקנות ובטוב טעם אמתי. הרבי קרא לו ואמר שכשחוזרים על דברי אלקים חיים של הרבי, אפשר להרגיש תוך כדי החזרה את טוב הטעם, המתיקות והעריבות שיש בשכל האלקי. אבל אסור לך לשכוח את הכונה הפנימית, שאתה מדבר אודות אין סוף ברוך הוא. כך מסור הספור הזה. אם אתה רק עסוק בעריבות של השכל האלקי, זה לא מספיק. אתה שוכח את העקר. העקר אינו העריבות של השכל, אלא לא לשכוח לרגע שאתה מדבר כאן על ה' יתברך, על אין סוף ברוך הוא.

למה ספרתי את הסיפור? יש לנו כאן דוגמה של דליפת אנרגיה ברמה הכי גבוהה, תוך כדי אמירת דברי אלקים חיים. הוא אומר את המלים אבל לא מחזיק ראש לזכור בדיוק מה הוא אומר כאן. מה הכונה הפנימית כאן? מה זה הדבר שהוא אומר? אם הוא מסתפק במועט של העריבות של השכל, זה לא בסדר. כך הרבי הוכיח אותו. רואים עד כמה מגיעים הדברים בדקות, שבדבר הכי טוב שהאדם עושה, אם הוא לא מחזיק ראש מהי הכונה הפנימית כאן, גם המסירה הזו נחשבת לו כרמה דקה מאד של אבוד אנרגיות, של דליפה נפשית.

אם כן, הסברנו את הדליפה בשלש רמות. יש רמה של דליפה במוטבע, לאונס. זהו פגם בנה"י של הנפש. יש דליפות במסגרת, שבאות מתוך התרגשות והן מהוות פגם במורגש של הנפש. ויש דליפות של להחזיק ראש בכונה הפנימית של הדברים, תוך כדי מסירתם. מדובר בדברים שעומדים ברומו של עולם. מי שלא מחזיק ראש, או שהוא סוטה קצת מהענין, או שהוא מכניס בדברים אמירה לא לענין (במקרה הגרוע), או שאפילו שהוא אומר את הדבר באופן מדויק, כמונה מרגליות ממש (לפי הספור), אם הוא לא מודע מה הכונה של מה שהוא עושה, זה לא בסדר. זה פגם בחב"ד. אם כן, יש אבוד בדרגת הנה"י (מוטבע), ויש אבוד בדרגת הרגש (מורגש), ויש אבוד בדרגת החב"ד (מושכל).

תקון הדליפות בקיום מצוות, תפלה ותורה

מהו התיקון? נדרש תיקון בשלש הרמות:

כדי לתקן דליפה שלא מדעת, נדרש תיקון בדרגת הנה"י המוטבע בנפש. מה ביהדות מהווה את התקון בדרגת המוטבע? מצוות מעשיות. מוטבע עניינו הרגלים, אינסטינקטיביות. מלבד רצון ה' שהוא אינסופי, ואי אפשר למצות את טעמי המצוות, התורה אומרת שאם נלך בדרך המצוות המעשיות, הדבר ישמור על הביהביוריזם בכלל, על ההתנהגות של האדם, הנה"י שלו. המצוות בכללות סותמות את הנקבים בדרגת הנה"י, שעלולים לשפוך "שטף מים רבים". על זה מתפללים, "רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו".

מה שומר את האדם לפני המסירה ואחריה, שלא יאבד אנרגיה סתם? אמרנו שכאן הפגם הוא במורגש שבנפש. מה שמתקן את המורגש הוא "עבודה שבלב", הרגש הוא הלב, ו"איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה"^[יז]. בפסוק "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים", עצם הפשט מכוון במיוחד על המדרגה השניה, שכל חסיד צריך להתפלל וזהו התקון של הרגש. התפלה היא הפעולה הרגשית של היהודי.

ליהודי יש חלק מעשי, שבו הוא מצווה לעשות מצוות מעשיות, "המעשה הוא העקר"^[יח]. החלק הרגשי שביהודי אמור להתבטא בתפלה שלו באהבה ויראה, "דחילו ורחימו"^[יט].

שמירת הכונה הפנימית, בדרגת החב"ד, באה על ידי למוד תורה בכלל ולמוד פנימיות התורה בפרט. למוד התורה שומר על איבוד אנרגיה שכלי.

מה אמרנו כאן? את כל היהדות בשלש רמות: המצוות המעשיות שומרות על האדם ויוצרות את הפקקים הטובים ברמת המעשה; כאשר יהודי מתפלל היטב, נסתמות אצלו דליפות במורגש שלו (לפני ואחרי ההשפעה); לימוד התורה מתקן את המוחין של האדם ומיישר אותם, כך שתמיד הכונה הפנימית של הדברים תוחדר בהשפעה שלו, והוא לא יאבד את הראש וישכח.

שלש הרמות האלו, לפי דברי חז"ל כאן, תלויות באשה. "אשה משכלת" היא העזר, היא עוזרת לאדם בכל שלש הרמות: היא עמוד "המעשה הוא העקר", היא עקרת הבית, והמשמעת והרצינות של המצוות המעשיות מסורות לה. אשה טובה היא יותר רצינית במצוות מאשר האיש מצד טבעה הטוב. גם עמוד התפלה שיך לאשה יותר מאשר לאיש, כמו שנסביר באריכות בהמשך. לגבי תורה, כתוב "מהוי' אשה משכלת", לא רק שהאשה היא שכלתנית בעצמה אלא בעקר מפעילה את זולתה. האשה הטובה מפרה את השכל של הבעל. עקר השכל בבית הוא באמת בבעל, אבל היא מפרה את השכל, היא משכלת, היא משכילה אותו (חוץ מהעובדה שיש לה טוב-שכל בפני עצמה). האשה משכלת את הבעל איך לכוון את הכונה הנכונה תוך כדי החכמה שהוא שופע. האיש יכול לשפוע הרבה מאד חכמות, אבל לאבד את הנקודה. הוא מסתפק בכיף של החכמה לשם החכמה ומאבד את הכונה. כמו בספור שספרנו קודם, החכמה היא כלי בטוי של ה', ולא משהו מתוק בפני עצמו, אפילו שהיא מדברת אודות ה'. היכולת לשמור על הכונה הפנימית באה בזכות האשה.

עד כאן הסברנו את הסעיף הראשון של הערה ב': שלש המדרגות של "שטף מים רבים אליו לא יגעו".

ב.      שלש דרגות של קרבה ביחס אל ה', האשה והחבר

[ראינו כאן שכתוב שחז"ל דורשים ש"לעת מצא זו אשה, שנאמר 'מצא אשה מצא טוב'"^[כ]. אנחנו נמשיך[כא] ללמוד את הגמרא הזו, ונראה שהיא מציעה פירושים רבים לבטוי "לעת מצא", מלבד הפירוש הראשון לפיו הכונה לאשה: לעת מצא זו תורה, זו מתה (שאדם ימות מיתה טובה), זו קבורה (שיזכה לקבורה), זה בית הכסא (שיזכה שיהיה לו תמיד מקום סמוך להתפנות). הדברים נשמעים תמוהים, אבל נלמד ונראה שיש בהם סודי סודות בפנימיות. יש חמשה פירושים מהו "לעת מצוא", והסדר שלהם הוא מלמעלה למטה. החדוש הנפלא הוא שהפירוש הראשון והגבוה ביותר הוא האשה. לכאורה זהו הפרוש הכי קרוב לפשט, כיון שיש בפסוק שתי מלים שרומזות לאשה: "זאת" ו"מצא".

הפלא שהפרוש "זו אשה" כתוב לפני הפרוש "זו תורה". לגבי הפרושים האחרים אין כאן חדוש, אבל לגבי שני הפרושים הראשונים יש כאן חדוש גדול. אבל לפני שלומדים דרוש (נסביר שכל המדרגות יוצאות מהאשה), צריך קודם כל ללמוד פשט. מהו הפשט? שכשהחסיד מתפלל "אליך לעת מצא", לא מדובר לא באשה ולא בשאר הפירושים.]

שלשת פרושי האבן עזרא לביטוי "לעת מצא"

האבן עזרא אומר: "כדרך 'דרשו הוי' בהמצאו'^[כב], 'ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת'^[כג] [האבן עזרא אומר ש"לעת מצוא" פירושו כמו עת רצון. זהו זמן שה' נמצא, שה' ממציא את עצמו, כמו "דרשו הוי' בהמצאו", "ובקשתם משם את הוי' אלקיך ומצאת". בעצם יש כאן שלשה דברים, כמו שתכף נסביר. הרעיון השלשי שהוא מביא:] או כאשר ימצא לבבו מפונה ממחשבות ופנוי מעסקיו וצרכיו אז יתפלל על דרך 'על כן מצא עבדך את לבו להתפלל'^[כד]".

האבן עזרא מציע כאן שלש רמות של פשט מה הכונה שהחסיד מתפלל "אליך לעת מצא", באמצעות שלשה פסוקים שהוא מביא: הראשונה היא ש"לעת מצא" הוא על דרך "דרשו הוי' בהמצאו", שה' יורד אלי, ממציא את עצמו אלי (כמו שנקרא תכף, בלשון החסידות התופעה הזו נקראת "קרוב המאור אל הנצוץ"^[כה]. המאור מתקרב בכדי למשוך לתוכו את הנצוץ. ידוע שחז"ל דורשים[כו] את הפסוק הזה על עשרת ימי תשובה, שבהם יש עת רצון מיוחדת, קרוב מיוחד של הקדוש ברוך הוא, המאור הגדול, אל הנצוץ, הנשמה של כל אחד ואחד מישראל).

הרמה השניה של הפשט היא על פי הפסוק "ובקשתם משם...". מה פירוש "משם"? הגלות. זהו מצב של "חושך כפול ומכופל"^[כז] בלשון הרבי שליט"א. זהו מצב ביש הכי גרוע שיכול להיות. דווקא כאשר האדם יורד אל הדיוטא התחתונה ביותר, שנקראת "שם", פתאום הוא מתעורר לבקש את ה', כמו שהפסוק אומר: "ואציעה שאול הנך"^[כח]. על זה כתוב "ובקשתם משם את הוי' אלקיך ומצאת" ("הנך").

מה ההבדל בין שתי הרמות? ברמה הראשונה המאור יורד אל הנצוץ, הוא בא אליך. ברמה השניה אין גלוי של ה' בכלל. אתה במשבר רציני, בנפילה גדולה. אבל אם תבקש את הקדוש ברוך הוא בשאול התחתית, תמצא אותו שם. המדרגה השניה הפוכה מהמדרגה הראשונה.

מה הפסוק השלישי שמביא האבן עזרא לפרוש השלישי? "על כן מצא עבדך את לבו להתפלל".

"והנה 'דרשו הוי' בהמצאו' קאי על עת רצון להתפלל מפני הקרוב הגדול ("קרוב המאור לנצוץ" בלשון החסידות). "ובקשתם משם וגו'" קאי [גם כן] על עת רצון המתעוררת [במצב הכי מרוחק מה', בחשך כפול ומכופל, דוקא שם האדם מתעורר. איזו התעוררות? לחזור בתשובה. אין מנוס. אם לא נחזור בתשובה אנחנו אבודים] ע"י תשובה שלמה מקרב איש ולב עמוק, כאשר מרגיש האדם את עוצם רחוקו, בגלותו, [אותו פסוק מדבר על גלות, כשהוא רחוק] מאור פני מלך. [זה הפסוק השני. הפסוק השלשי הוא] "על כן מצא עבדך את לבו וגו' " קאי על עת רצון [זהו גם עת רצון, אבל איזה סוג של עת רצון?] מצד הרגשת "פתיחות" בלב לגשת אל העבודה שבלב — תפלה".

ברמה השלישית, שקשורה לשניה, אבל יש בה דגש מיוחד, האבן עזרא מסביר שלפעמים האדם מוצא את עצמו עם לב פתוח, "לעת מצא" הוא איך שהאדם מוצא את עצמו. כל הזמן לבו אטום וסתום, אבל פתאום הוא מוצא את עצמו פתוח, את הלב שלו פנוי. הוא צריך לקפוץ על ההזדמנות. רבי נחמן כותב הרבה^[כט] שהאדם צריך להיות כל הזמן רגיש למצב הנפשי של עצמו בכדי לא לפספס הזדמנות נפשית. יש גם ספורים מהבעל שם טוב, שלפעמים האדם עובר ברחוב, או מטיל על חוף הים בתל אביב, לא משנה איפה, ופתאום הוא מגיע למקום מסוים ובו הוא מרגיש תחושה מיוחדת של התעוררות או פתיחות, בלי שום סבה בשטח. האדם יכול לומר: "טוב, שטויות, אלו דמיונות, הולכים הלאה. לא צריך לשים לב לרגשות כאלה". זה יכול לקרות לאחד שמחשיב את עצמו לבעל מוחין, והיות שהוא כזה, הוא לא מתפעל מ'שטויות' כאלה.

כמובן, צריך להיות איזון נפשי, כל גוזמה היא לא טובה, אבל הגישה האחרת אומרת ש"אני לא יודע מתי ה' יזמין לי רגע של פתיחות הלב, ואני לא יודע איפה (יש זמן ויש מקום), ואם פתאום אני עובר ברחוב ואני מרגיש משהו מיוחד, צריך לעמוד ולנצל את הענין ולא לפספס אותו. כדאי להתפלל ולעשות כאן משהו. לא ללכת הלאה לפני שאני משתדל לנצל את ההתעוררות שקבלתי במקום הזה". הבאתי את הדוגמה הזו כהסבר לפסוק השלישי שהאבן עזרא מביא, כלומר שלפעמים האדם מוצא את עצמו. אם הוא יתבונן פנימה, הוא יופתע לגלות שהוא פתאום אחרת ממה שהוא תמיד. לכל אדם יש רגעים כאלה, ואם יעקוב אחריהם בתשומת לב, ולא אומר "טוב, אני לא מתפעל מדברים כאלה", הוא יוכל לנצל אותם. ואם להיפך, אם אתה לא מנצל את הרגעים הללו, הקדוש ברוך הוא כביכול מרים ידיים כלפיך, אני נותן לך הזדמנות ואתה לא מנצל אותה.

כל מה שאנחנו קוראים, הוא מתוך כונה מסוימת, כמו שאמרנו קודם שצריך להחזיק בראש את הכונה. הכונה היא שאם יש פירוש אחד של פשט ויש פרוש של דרוש (שזו אשה כאן), חייב להיות קשר של תלות ביניהם, כמו שהרבי שליט"א אומר תמיד. הפירושים השונים למלה "מצא" על פי פשט – או שה' ממציא את עצמו אלי כמו בעשרת ימי תשובה, או שבשאול התחתית דוקא אני מרגיש פתאום "אם לא עכשיו אימתי"[ל], כמו שכשבמצרים מתקרבים לשער הנון וחשים שאם לא נצא עכשיו ממצרים המצב אבוד חס ושלום, והפירוש השלשי – יש כמובן קשר בין כל הדברים – הוא שהאדם לפעמים מוצא את עצמו פתוח ופנוי (פנוי הוא טהור, כמו שדוד המלך מבקש, "לב טהור ברא לי אלקים"^[לא]). להיות פנוי ממחשבות רעות שטורדות את השכל בזרימה לא רצויה של "שטף מים רבים", דאגות וטרדות ("Anxiety stress") בשכל. יום אחד, או רגע אחד, האדם מגלה שהוא טהור מזה, ועליו לנצל את הענין. גם זה עת רצון, אבל הוא בא על ידי תשובה שבאה לאדם ברגע שהוא בחושך כפול ומכופל. דווקא כשאתה במצב מרוחק אתה מתעורר לחזור בתשובה, מתוך תחושה שאין מנוס, אם לא נחזור בתשובה אנחנו אבודים.

אם נקשר בין הפירוש של הפשט לפרוש של הדרוש, הפירושים השונים כאן צריכים להיות קשורים עם אשה, שהקשר איתה הוא אב הטיפוס ליחסים טובים ולאהבת ישראל בכלל.

שלש תחושות הנוכחות מול ה' – קירוב מקום, ריחוק מקום והארה "דרך חלון"

יש שלש בחינות של הרגשת נוכחות ה'. מהן שלש ההרגשות האלה בנפש?

כתוב בקבלה ומבואר באריכות בחסידות שאדם שהוא מצד החכמה, שמכוונת כנגד ה-י של שם הוי', מרגיש את האין סוף כמציאות שקרובה אליו, כדבר מאד מאד קרוב, "כי קרוב אליך הדבר מאד"^[לב]. בלשון הקבלה התחושה מכונה "קירוב מקום"^[לג].

לעומת זאת, בדרגת הבינה שבנפש, אמא, שהיא הכח שמניע את התשובה בנפש, ההרגשה הבסיסית ביני לבין ה' היא תחושה של ריחוק מקום, בדיוק ההפך. התחושה היא כמה הוא רחוק ממני, "ובקשתם משם". יש גם ריחוק מקום למעליותא, "מרחוק הוי' נראה לי"^[לד]. יש לפעמים מעלה בהרגשת ה' רחוק אפילו יותר מהרגשת ה' קרוב. להרגיש את ה' רחוק ממני אמור לעורר אותי לתשובה. הרגשת הריחוק היא גם כן עת רצון, כי כל הזמן האדם אדיש ואפאתי, ולא מרגיש כלום, ואם הוא פתאום מרגיש שה' קרוב אליו, זו חויה עצומה. אם הוא מרגיש פתאום שה' הוא רחוק מאד, רחמנא לצלן – הרי כתוב^[לה] שיש ביהודי טבע, שהוא לא מסוגל להיות רחוק מה' – הוא לא יכול לסבול את זה. הוא מרגיש שהוא חייב לחזור לה'.

ההרגשה השלישית היא שה' מצמצם את עצמו ומאיר לי לתוך הלב. בקבלה הדבר מכונה "דרך חלון"^[לו]. כל מה שכתוב בקבלה ניתן לתרגם גם לאנשים, אם מתבוננים מספיק עמוק. יש הרגשה שהוא לא קרוב ולא רחוק, אבל הוא מסתכל עלי ואכפת לו ממני, והוא מצמצם את האור שלו ומאיר לי "דרך חלון". צריך להתבונן על כך בדימוי פיזי: האדם עומד בחוץ, או שהזולת קרוב אליו, צמוד אליו; או ששנינו כאן, באותה הזירה, אבל הוא נמצא בצד אחד ואני בצד השני ואין שום דבר בינינו באמצע. כמו מגרש, שהוא בשער אחד ואני בשער השני, ואין שום דבר שמפריד; או שיש מחיצה כלשהי בינינו, אבל הוא מצמצם את עצמו ופותח באותה המחיצה כעין חלון ודרכו הוא מאיר לי.

המושגים האלה בקבלה הם כנגד אותיות יהו של שם הוי'. בסוף מי שחווה את כל הבחינות האלה היא המלכות, הה תתאה של שם השם. (אם כי לפעמים כתוב^[לז] שכאשר המלכות מקבלת את האור של שלש הבחינות, זה נעשה בצמצום רב יותר, דרך נקב. הקבלה של המלכות את האור של שלוש הבחינות הראשונות – קירוב מקום, ריחוק מקום ודרך חלון – דרך נקב, היא הסבה על פי האריז"ל^[לח] שקוראים לאשה נקבה. למה קוראים לאשה נקבה? כיון שהיא חווה את כל החויות דרך נקב, כביכול. הנקב הוא צמצום עוד יותר חזק מהצמצום של החלון, אבל דרך הנקב שלה, דרכו היא חווה פסיכולוגית את כל החויות שלה, היא מקבלת מכל המדרגות – קירוב מקום, ריחוק מקום ודרך חלון.

הקבלת פירוש האבן עזרא לשלוש בחינות נוכחות ה'

לא משנה אם האבן עזרא כיוון לכך או שלא, אבל הוא כותב כאן פירוש שמקביל בדיוק לשלש הבחינות הללו. כאמור, כל מה שלומדים כאן תלוי במציאות האשה והחבר הטוב. המכנה המשותף של כל הפירושים הוא שהאדם מקבל התעוררות. או שההתעוררות היא בגלל הקירבה של ה' (או הזולת) אלי; או שהיא באה מכך שאני פתאום תופס כמו אני רחוק ממנו; או שאני מרגיש שהוא מתיחס אלי אישית, ובצמצום הוא פותח לי חלון בלב, והדבר מתבטא בכך שאני מוצא פתאום את לבי מוכן לגשת אליו ולהתיחס אליו.

נקרא בפנים:

יש לכוון ג' בחינות אלו כנגד "קרוב מקום", "רחוק מקום", "חלון" שבכתבי האריז"ל ובדא"ח (עיין באריכות בפירוש הרה"צ ר' הלל מפאריטש זצ"ל להקדמת דרך חיים לכ"ק אדמו"ר האמצעי) [מי שרוצה ללמוד יותר, יש כאן מראה מקום שמכוון איפה מוסבר באריכות כל מה שלמדנו עד עכשיו] שכנגד יהו שבשם [שלשת סוגי החויות – של קירוב, ריחוק וחלון הם כנגד אותיות יהו של שם הוי'; או כנגד חכמה, בינה ותפארת (שכוללת את כל המדות ופנימיותה היא דעת)], כאשר עצם התפלה [הרי מה כתוב בפסוק הזה? "על כן יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא", מטרתו של ה"לעת מצא" היא לעורר תפלה] — "ואני תפלה"[לט] — היא כנגד המלכות — ה תתאה שבשם וד"ל".

התפלה היא המלכות שמקבלת את כולם, כמו שכתוב בתהלים "ואני תפלה". מודעות עצמית – "ואני" – שייכת תמיד למלכות. לכן לומדים שהמלכות נקראת "ואני" בכל מקום, ועקר העבודה שלה היא תפלה. כמו שאמרנו קודם, שמכל שלש הבחינות של תורה, תפלה ומצוות, מה שהכי שיך לאשה הוא עבודת התפלה.

קירוב המקום – חכמה (זמן)

למרות ששני הביטויים – קירוב מקום וריחוק מקום – נאמרו שניהם בלשון מקום, אם מתבוננים, רואים שקרוב המקום הוא כמו מה שאומרים היום בפיזיקה, שהמרחב הכולל הוא כנגד שלשת ממדי המקום וממד רביעי של זמן. המרחב – שהוא המקום הכולל – מכיל גם את הזמן. בקרוב המקום, ממד הזמן של המרחב הכללי מודגש ביותר. כלומר, בקרוב המקום הענין העקרי הוא הזמן שבמקום. איך רואים את זה?

והנה "קרוב מקום" תלוי ב"זמן" (עשרת ימי תשובה, כידוע בדברי רז"ל, עשרה כנגד י שבשם. והיינו בחינת "בעל תשובה עילאה" המבואר בלקו"ת לכ"ק אדמו"ר הזקן ד"ה מה טבו אות ו עיי"ש).

התלות בין קרוב המקום והזמן היא על פי המדרש^[מ] על הפסוק "דרשו הוי' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב", שיש זמן מיוחד שדוקא בו יש קרבה במקום. זה בעיקר תלוי בזמן. הזמן המסוגל הזה, שבו ה' קרוב אלי במקום הוא עשרת ימי תשובה, והדבר הוא גם רמז לכך שהמדרגה הזו מכוונת כנגד ה-י שבשם – הרי עשרת הם 10, י.

סתם תשובה שייכת לבינה, אבל יש מדרגה גבוהה יותר, של תשובה החדורה בטול במציאות, ששייכת לאות י של שם הוי' ואליה זוכים מי שזוכים בעשרת ימי תשובה. הדבר מבואר בלקוטי תורה של אדמו"ר הזקן, שיש מדרגת "בעל תשובה עילאה"^[מא], ששיכת לי של שם הוי', ואליה אפשר לזכות בעשרת ימי תשובה, בזכות התופעה הזאת של קרוב המאור לנצוץ. אבל תשובה תתאה וסתם תשובה עילאה שייכות לבינה.

"רחוק מקום" – בינה (מקום)

כאשר האדם חש ריחוק מקום הוא רגיש למקום שבו הוא נמצא ושואל את עצמו "איפה אני?". כמו שאחרי חטא האדם הראשון ה' שאל אותו "איכה?", איפה אתה? ולא 'איזה זמן זה?', או תחושה שאני רחוק ביום מסוים. אם מתבוננים בכך, זמן יכול לגרום לחויה של קרוב, אבל הזמן בפני עצמו הוא לא רע. אין זמן רע. אין זמן שעצם הזמן גורם להרגשה רעה. אמנם מפני חטאינו ישנם ימים שאנחנו מתאבלים בהם, כמו תשעה באב וכו', שמרגישים בהם אבלות ותחושה לא טובה. אבל זה לא בא כי הזמן גורם להרגשה רעה. מה שגורם לתחושה רעה או של ריחוק, הוא המקום. יכול להיות מקום כמו גלות, או מקום מטונף בגשמיות או ברוחניות, מקום טמא. יש הרבה אנשים שמרגישים לא טוב בסביבה מסוימת. הרגשת ריחוק היא פונקציה של המקום עצמו, לכן כתוב "משנה מקום משנה מזל"^[מב], שאם אתה מרגיש במקום מסוים תחושה לא טובה, תלך משם למקום אחר. לכן הפסוק אומר "ובקשתם משם". שם הוא מקום, מקום רחוק שאתה מרגיש בו מאד לא טוב ומאד מרוחק מהקדוש ברוך הוא, ויש שם גם כן התעוררות מיוחדת לבקש את ה' ולחזור בתשובה. כמובן שעיקר החזרה בתשובה גופא פירושה לשנות מקום. לכן, הפשט של אותו פסוק ופסוקים רבים כמוהו הוא ש"ובקשתם משם" הוא לעלות מהגלות לארץ ישראל. זה גם כן דבר חשוב מאד, שברב הפעמים בתורה שבהן כתוב לשוב בתשובה על ה', הכונה על פי פשט היא לארוז את המזוודות, לתפוס את הרגלים ולעלות לארץ. עקר הפשט של התשובה בתורה הוא לעזוב את הגלות ולעבור לארץ ישראל. לשוב הוא פונקציה של מקום.

אם יש הארת י של שם הוי', אפשר להרגיש שה' קרוב אלי בכל מקום. אם תופסים ב-י של שם הוי', אפשר לקיים את ההוראה המפורסמת של הצמח צדק "מאך דו ארץ ישראל"^[מג], להאיר שם את קדושת ארץ ישראל, "אוירא דארץ ישראל מחכים"^[מד], הי של שם ה'. אבל יש מצב שבו אתה מגיע לתחושה שאי אפשר לסבול יותר – כך גם הרבי תמיד מסביר.

הפסוק אומר לגבי גלות מצרים שה' מוציא אותנו מסבלות מצרים, "והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים"[מה], ופרש זאת הרבי ר' בונים מפשיסחא פירש פרוש מפורסם: ההוצאה מתחת סבלות מצרים ענינה להוציא את האדם ממצרים כך שלא יהיה מסוגל נפשית להיות שם עוד שניה, כלומר להוציא את האדם מהיכולת – שמגיעה מהאדישות והטמטום שלו – להיות מסוגל לסבול יום נוסף במצרים. להוציא אותנו מהמצב הטמא בנפש שגורם לכך שלא מרגישים כמה שרחוקים וכמה המצב הזה הוא לא סביל. אם כן, ריחוק מקום קשור בעיקר למקום עצמו, ולעומת זאת קירוב מקום קשור תמיד לממד הפנימי של המקום – שהוא הזמן.

היחס בין הזמן והמקום

ידוע בקבלה^[מו] – וזה מה שכתוב כאן בהמשך – שהיחס בין הזמן והמקום (הממד הפנימי של הזמן בתוך המרחב הכולל, לפי תורת היחסות של היום) הוא תמיד זכר ביחס לנקבה. הרבה פעמים גם הזמן וגם המקום מתיחסים לנקבה, אבל אם יש ביניהם יחס, זיווג ויחוד בין זמן ומקום, הזמן מסמל את הזכרי והמקום את הנקבי.

גם במתמטיקה שעומדת מאחורי הפיזיקה היום, מתארת את הממד של הזמן כממד דמיוני (כך הבטוי במתמטיקה), ממד קצת יותר רוחני ופנימי משלשת ממדי המקום. יחסית לשלשת ממדי המקום, הזמן הוא סוג אחר של ממד לפי התאור המתמטי של המרחב.

במדרגה הגבוהה, יש הרגשת קרוב מקום שתלוי בזמן, ובמדרגה השניה, יש הרגשת ריחוק מקום, שתלוי במקום עצמו, וזוהי אסמכתא נוספת לכך שהמדרגות הן כנגד אבא ואמא, יה של שם הוי'.

זה מה שכתוב כאן בסוגרים:

(כידוע שיחס כל בחינת זכר לבחינת נקבה הוא ע"ד זמן ומקום).

גלוי עולם, שנה, נפש במעשה בראשית

"חלון" — "פתיחת הלב" — תלוי בהרגשת מצב ה"נפש".

הדרגה השלשית היא חלון של פתיחת הלב, שאני מוצא את לבבי פתוח פתאום, והיא תלויה בהרגשת מצב הנפש. בספר יצירה^[מז] מופיעים שלשה ממדים, או מדרגות כלליות, של הבריאה כולה: עולם, שנה, נפש – מקום, זמן, נפש. ההרגשה באיזה מצב נמצאת הנפש שלי, היא הדרגה השלשית, שבה אני מוצא פתאום את נפשי ראויה, בעת רצון.

וזהו שבמעשה בראשית נאמר ג"פ תבת "אחד": "יום אחד" (בראשית א, ה); "מקום אחד" (שם א, ט); "בשר אחד" (שם ב, כד), כנגד גלוי אחדותו יתברך ב"שנה", "עולם", "נפש" (בלשון ספר יצירה).

במעשה בראשית, גלוי האלקות (האחדות) שבשלש המדרגות עולם, שנה, נפש, מופיע לפי הסדר זמן, מקום, נפש. מהי נפש? גוף אדם חי. הנפש היא לא על שם הרוחניות בלבד, אלא היא גם גוף, גוף חי. גלוי האלקות במעשה בראשית מרומז במלה "אחד". איפה היא מופיעה בתחלת התורה? בשלשה פסוקים. למרבית הפלא – וזה אחד מהדברים הכי נחמדים ויפים – יש בכל פסוק אחד מלים, 13 מלים.

הפסוק הראשון שמופיעה בו המלה אחד, הוא "ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"^[מח]. אחר כך כתוב "יקוו המים מתחת לשמים אל מקום אחד"^[מט]. שני אלו כתובים בספור הראשון של מעשה בראשית. הפסוק השלשי הוא "והיו לבשר אחד".

לא לשכוח מהזולת

מקור השכחה בנפש הוא באמא. ואם יש בקדושה מצב תקין של "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"^[נ] – שגם בהם תלויה הבריאה התמידית בכל רגע, יחוד תמידי של אבא ואמא כמבואר בקבלה – אז האדם לא שוכח. וממילא, היחסים שלו עם בן או בת הזוג או עם החבר, ממשיכים להיות תקנים.

לעניננו, כל ההסבר הזה היה כדי לומר שלא לשכוח מהזולת. העיקר היה שכל בעיה מתחילה מכך ששוכחים אחד מהשני. יכול להיות זוג שנשוי עשרים שנה, או חמשים שנה, ועדיין יש לו את הבעיה הזו, ששוכחים אחד מהשני. גם אבא יכול לשכוח מהילד שלו. עם כל הקשר העצמי שיש בין אבא לילד או בין אמא לילד, יכולה להיות בנפש שכחה, ונוצרות מזה בעיות. מה עיקר הטענות הפסיכולוגיות של ילד כלפי ההורים? ילד באופן טבעי צמא לתשומת לב, ואם הוא מרגיש שההורים לא מסתכלים עליו מספיק, כמו שצריך, הוא מלא משקעים של טענות, במודע ובעקר שלא במודע. אחר כך, במשך השנים, המשקעים יכולים להתפתח וגם להתפוצץ: "למה אתה לא זוכר אותי? למה אתה לא חושב עלי?".

כתוב ש"יצר, תנוק ואשה תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת"^[נא], וכמו כל דבר בעולם, אי אפשר להגזים. הפגנת תשומת הלב חייבת להיות באיזון, כיון שאם האדם מפגין כל הזמן תשומת לב, זה נקרא פינוק – שגם יכול לגרום לקלקול עצום. אבל בפנימיות, צריך לא לשכוח. הענין הזה שייך לספור אולי הכי מפורסם, של בעל ההילולא של היום, האדמו"ר האמצעי. היה לו תנוק בעריסה ומרוב דבקותו בעבודת ה' שלו, עבודת התפלה, לא שמע את התינוק הבוכה. הסבא – האדמו"ר הזקן היה צריך לרדת מהקומה העליונה ולטפל בו, להרגיע אותו כאשר נפל מהעריסה. את כל זה האדמו"ר האמצעי – הבן שלו – לא שומע, כיון שהוא כולו דבוק באלקות. אחר כך – גם כן ב"עת מצא", עת רצון – אביו העיר לו. מה זו חסידות? חסידות היא היכולת להיות "אין וועלט" ולהיות "אויס וועלט". אתה יכול להיות דבוק באלקות, ובו זמנית לשמו זבוב שמסתובב בחדר, וכל שכן לשמוע קול של תנוק בוכה. אם אתה לא שומע קול של תנוק בוכה מתוך דבקותך באלקות, יש פה בעיה. זו לא חסידות, זו עבודת ה' לפני החסידות. זו לא תורת הבעל שם טוב, שעניינה אין וועלט, אויס וועלט. חייבים לשמוע את התנוק בוכה. אף על פי שאני לגמרי חושב על ה', אני לא שוכח גם כן את התנוק.

זהו הסבר עמוק: אפשר להיות עסוק במודע במשהו, ובכל זאת לא להסיח את הדעת לגמרי ממשהו אחר. אדמו"ר הזקן לא רצה לומר לו שתוך כדי הדבקות באלקות תחשוב במודע על התנוק, אבל הוא כן רצה לומר לו שתוך כדי הדבקות באלקות לא תשכח ממנו. לא לשכוח הוא לא במודע, אבל איך זה מתבטא? שבאותו רגע שהתנוק בוכה אתה מיד שומע אותו, ולא משנה היכן אתה נמצא בעולמות העליונים בעבודת הדבקות שלך.

כנ"ל לגבי איש ואשה, ולגבי כל שני חברים אמתיים. למרות שאינך מצווה לחשוב עליהם במודע כל הזמן, רוצים שלא תשכח מהם. אם האשה מרגישה שהבעל עסוק בעסקים שלו ושוכח ממנה, זה מפריע לה. היא לא דורשת שהוא יחשוב עלי כל הזמן, כי אז הוא לא יביא פרנסה, הוא חיב להיות עסוק במשהו. אבל התביעה הבסיסית של האשה היא ש"האיש לא ישכח אותי". אם יש שכחה, זוהי התחלת האבדה.

תקון השכחה

היכן התקון בנפש? התקון לכך הוא במוחין. כמו שאמרנו, התקון הוא בחכמה ובבינה של הנפש: החכמה היא חווית ההתחדשות הנכונה, שלא תגרום שכחה, אלא להפך – קוראים לזה חידוש הישנות – יש חדוש אבל הוא לא מבטל את הישן. יש התחדשות שמבטלת את מה שהיה ופוסלת אותו, ולפעמים צריך את זה. יש התחדשות שלא מבטלת את מה שהיה אלא משאירה אותו, וזה נקרא חידוש הישנות. כל חידוש הבריאה אמור להיות כך. גם ביחסים, כל פעם צריכה להיות הרגשה של חידוש, שאינו מנותק מהישן. התקון הזה הוא בחכמה.

עצם אי השכחה, לא להיות טרוד כל כך במשהו עד שאתה רצונית מנתק את עצמך ממשהו אחר שאתה אמור להיות לא מנותק ממנו אלא קשור אליו, זהו תיקון של בינה, של אמא. אם כן, התקון של השכחה הוא במוחין, אבא ואמא.

יד מול יד – האיזון הנכון בהתיחסות

"לעת מצא" במ"ק עולה יד־יד. בכח עתים הנ"ל יש יד לטוב וכו' כנגד יד ימין ויד שמאל, בסוד "בידך עתתי, הצילני מיד אויבי ומרדפי" (תהלים לא, טז). והוא סוד מארז"ל: "יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז, א).

"יצר תינוק ואשה" הם כנגד "מוטבע", "מורגש", "מושכל" בנפש עוד רמז אחרון בהערה הזו: אמרנו שבקהלת יש כח עתים, יד ויד. כשעורכים את החשבון הגימטרי של שתי המלים שאנחנו מתבוננים בהן, "לעת מצא", במספר קטן, יוצא משהו יפה ונחמד מאד: כל אחת מהמלים בפני עצמה שוה יד. לעת הוא 3 ועוד 7 ועוד 4 ושוה ל-14. מצא הוא 4 ועוד 9 ועוד 1, וגם הוא עולה 14. אם כל מלה במספר קטן עולה יד, יש כאן יד מול יד.

חוץ ממה שאמרנו, שיש יד לטובה ויד להפך, יש משמעות נוספת בזוג הידים, שמרמז למאמר חז"ל שאמרנו קודם – שהיחס ליצר (התאוות שלי) והיחס לתנוק (הילדים שמחנכים), והיחס לאשה – אף על פי שמדובר ברמות שונות, על כולן כתוב "לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, צריך להיות איזון נכון בהתיחסות, בין השמאל לבין הימין, וכמו שאמרנו קודם לגבי האשה, נדרש איזון מתי לקרב ומתי לרחק, מתי להיות בריחוק מקום ומתי להיות בקרוב מקום. מהן שלש הרמות של היצר, התנוק והאשה בקבלה? הן גם כן כנגד המוטבע, המורגש והמושכל. האשה כאן היא ה"אשה משכלת" שהתחלנו להזכיר קודם, שכנגד השכל.

הרמת המוחין כתנאי לביטוי האהבה

איך מקיימים באשה בעלת שכל טוב את ה"לעת מצא", של היד מול יד – "שמאל דוחה וימין מקרבת"? מה זה? הדבר נדרש בחסידות^[נב] על פי מה שכתוב בשיר השירים פעמים באותו הסגנון, "שמאלו תחת לראשי וימנו תחבקני"^[נג]. פעם אחת כתוב "שמאלו תחת לראשי", עם ל, ופעם שניה כתוב "שמאלו תחת ראשי"^[נד], בלי ל. בשתי הפעולות נשמע שיש כאן קירוב, לא נשמע שיש כאן "שמאל דוחה וימין מקרבת". האמירה של הרעיה נשמעת כולה כקירוב: "שמאלו תחת לראשי וימנו תחבקני". איך יש כאן רמז ל"שמאל דוחה וימין מקרבת" בדרגה הגבוהה ביותר של השכל – שהיא היחס בין האיש המשכיל לאשה המשכלת?

מוסבר בחסידות^[נה] ש"תחת לראשי" הוא פעולה של הרמת המוחין, הרמת רמת השכל. איך עושים את זה? עם "שמאל דוחה". הכונה לשפלות עצמית. בכדי שהאדם ירים את השכל, הוא צריך להשפיל את עצמו. הדחיה של השמאל לא דוחה את האשה, אלא את הישות והגאוה שלו. גם האשה משתתפת בכך. זוהי פעולה משותפת של שמאל, שבה שני בני הזוג משפילים את הישות, והחידוש הוא שברגע שכל אחד משפיל את הישות שלו, המוחין מתרוממים. כלומר, זוכים לבהירות השכל ולכונה אמתית. כשאין ישות, בקשה וחיפוש של הנאות אישיות באמצע הענין, המוחין (הראש) מתרוממים. וכאשר הראש מתרומם בזכות השפלות, יכול להיות בטוי של אהבה ללא גבול, וזה "ימינו תחבקני". בטוי של אהבה טהורה, "ימין מקרבת", צריך לבוא לאחר הרמת המוחין שבאה על ידי שפלות והשפלת הישות. הרעיון הזה מוסבר בלקוטי תורה של אדמו"ר הזקן, והוא חשוב מאד לעניננו. האהבה הגלויה של "ימנו תחבקני" באה קודם כל על רקע של "שמאלו תחת לראשי". ההרגשה הכללית היא כולה של קירוב, כיון שהכל הוא ברמת החב"ד. השמאל והימין בקשר הטוב בין שנים – כמו איש ואשה – הוא ברמה שהכל מושכל. מה הכונה? אם דבר מובן, התחושה בשכל היא של קירוב, שהכל טוב. אם אני מבין למה אתה קצת דוחה אותי, אני מרגיש שיש כאן משהו שהוא חלק מהקירוב. אם אני לא מבין את הדבר במודעות שלי ("consciousness"), אני מרגיש דחוי. אבל אם אני מרגיש שהדחיה היא חלק מהרקוד בינינו, בטוי של הבעל שם טוב^[נו], שכל יחס תקין הוא מחול, ובכל רקוד יש יציאה מהמעגל וכניסה לתוכו. אם אני מבין בשכל הטוב שהכל כאן הוא רקוד, מחול, אז הכל הוא התקרבות.

בכל אופן, רואים ברמה הזו ש"שמאלו תחת לראשי וימנו תחבקני" עניינו השפלת הישות שהיא היא מרוממת את המוחין. הרמת המוחין היא כמו הבהירות מהי הכונה הפנימית האלקית שמתרחשת כאן, עליה דברנו בתחילת השיעור. בכד שתהיה בהירות בשכל מהי הכונה הפנימית, צריך שמאל, נדרשת השפלה ודחיה של ההנאה החיצונית הגשמית. אחר כך יכול להיות כל גלוי האהבה, בה הידיעה של "ימינו תחבקני".

שאלה: האם הדבר קשור לתרדמה? שהאדם ישן?

תשובה: תרדמה היא עוד ענין, בסוד הנסירה, אולי פעם נדבר על זה. כדי לנסר ולהוציא אותה מהתודעה שלו ולתת לה עצמאות בפני עצמה. זה סוד התרדמה.

עד כאן להיום.