סוד ה׳ ליראיו

לח. טעם ההשתטחות על קברי צדיקים

א

ב״מאמר ההשתטחות״ מונה ומסביר כ״ק אדמו״ר האמצעי חמש מדרגות בענין ההשתטחות, כנגד חמש המדרגות שבנפש: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

המדרגה הראשונה (מלמטה, כנגד נפש) היא התעוררות רגשי אבלות שעי״ז מכניע את היצר הרע, כמ״ש ״והחי יתן אל לבו״.

המדרגה השניה באה ע״י הרגשת קדושת מקום מנוחת הצדיקים. המקום הוא טהור וקדוש ומעורר רוח טהרה, שעל ידה התפלות שמתפללים שם מתקבלות ביותר, בבחינת ״רוח חן ותחנונים״ (ר״ת רוח).

המדרגה השלישית היא שכאשר בא למקום מנוחת אבותיו או לקברי הצדיקים מתעוררת בו בכיה מקרב איש ולב עמוק, עד שמתוך לב נשבר באמת נפתח לבו ביותר עד להשתפכות הנפש בבכיה וחרטה אמיתית על כל חטאיו ופשעיו — תשובה שלמה — כמ״ש ״שפכי כמים לבך נוכח פני ה׳״.

המדרגה הרביעית היא בחינת ״ירא בשת״ מפני אור אין סוף ב״ה המחיה את נפש הצדיק, כידוע ש״צדיקים במיתתם נקראו חיים״ בסוד ״החכמה תחיה בעליה״ (״ימותו — ולא, בחכמה״), ואור אין סוף ב״ה, אחד האמת — מקור חיים — שורה בחכמת נפש הצדיק.

המדרגה החמישית היא בחינת ״אתדבקות רוחא ברוחא״ עם נפש הצדיק ממש (על דרך ״יחידות״ עם רבי — גלוי והתקשרות יחידה ביחידה), ועי״ז משיג רזין דאורייתא, בסוד ״נשמת שדי תבינם״.

ב

והנה סוד הכנעה, רוח טהרה, השתפכות הנפש, ירא בשת, דבקות הוא חן פעמים חנה — ״ותתפלל (חנה) על הוי׳ ובכה תבכה״ (תכלית עבודת התפלה מצד עצם היחידה שבנפש בבחי׳ ״עמק תחת״ — שמגיעה עד רדל״א, כמבואר בדא״ח) — ״רוח חן ותחנונים״ (ב פעמים ״ונח מצא חן בעיני הוי׳״ כנגד חן וחנה).

בחמשת הפסוקים הנ״ל: ״והחי יתן אל לבו״; ״רוח חן ותחנונים״; ״שפכי כמים לבך״; ״החכמה תחיה בעליה״; ״ונשמת שדי תבינם״ יש חן אותיות עד תבת ״שדי״, ועם תבת ״תבינם״ (תבונה — שם סג — חנה כנודע) יש חנה אותיות. נמצא שכללות סוד ההשתטחות (״שכל טוב יתן חן״ — ר״ת שטיח) הוא התעוררות החן-אמת של הצדיק-אמת על ידי העבודה שבלב — זו תפלה — בבחי׳ ״תחנונים ידבר רש״ — ״ולרש אין כל״, שעל ידי בטולו בתכלית — בחי׳ אַיִן (ה־א שבראש) — זוכה להתקשרות ל״כל״ — נשמת הצדיק — ״כי כל בשמים ובארץ״ (״דאחיד בשמיא וארעא״). והיינו שכללות השם נכלל באות ו שבו כנודע — ״ז״א בעתיקא אחיד ותליא״.

וזהו ש״רוח חן ותחנונים״ היא תפלת משיח בן דוד עבור משיח בן יוסף שלא ימות — דבקות המלכות ביסוד-צדיק ״עד דוד הגדיל״ — ״רננו צדיקים בהוי׳״ וד״ל.

לט. השגחה — חדש תשרי

והנה הוי׳ נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו

ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי^[רפג]

א

״האבות הן הן המרכבה״ ו״מעשה אבות סימן לבנים״. כשם שבחלומו של יעקב אבינו ע״ה נאמר ״והנה הוי׳ נצב עליו״, כך הוי׳ ב״ה נצב על כל אחד ואחת מבני יעקב, בכל מקום ובכל זמן. בתחלה נאמר ״והנה סלם מצב ארצה וגו׳״, ובסוף ״והנה הוי׳ נצב עליו״. גלוי השגחתו יתברך, בחינת ״נצב״, תלוי בהצבת הסלם — ״סלם דא צלותא״ — ארצה. ״צב״ פרושו רצון, וכן ״ארץ״ לשון רצון — ״שרצתה לעשות רצון קונה״, רצון הצדיק בבית — ״יעקב קראו בית״ — ״בית אל״ — ״דירה בתחתונים״. ״מֻצב״ הוא לשון הָפעל בכח הפועל. ״נצב״ הוא לשון נפעל ממילא. לפי כח עבודת התחתונים לתקוע יתד הרצון במקום נאמן, כך גלוי השגחתו יתברך בכל פרט ופרט מדרך החיים.

בכללות מדתו של יעקב היא מדת התפארת והרחמים — ״אל שדי יתן לכם רחמים״ ר״ת ישראל. והוא כנגד ה־ו שבשם הוי׳ ב״ה, המשכת בחינת ״ורחמיו על כל מעשיו״, וביחוד על נשמות ישראל — ״מעשי ידי להתפאר״. גם בזמן הגלות מארצנו הקדושה (״מפני חטאינו גלינו מארצנו״) שנמשלה לזמן שינה ושכיבת שכינתא (כנסת ישראל) עד עפרא ה״י — כמרומז בשכיבת ושינת יעקב אבינו — השגחתו יתברך עלינו תמיד — ״הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל״. וכן נאמר ״אני ישנה ולבי ער״, ״אני ישנה — בגלותא, ולבי ער — דא קודשא בדיך הוא״ שנקרא ״צור לבבי״. ״צור לבבי״ הוא ע״ד ״צור עולמים״ — ״מי צור כאלהינו״, ״שצר צורה בתוך צורה״, ״יצר הטוב ויצר הרע״, והכל בשלמות הויה אחת — ״והנה טוב מאד״. והוא סוד עולם היצירה שכנגד ה־ו שבשם.

במשה רבינו נאמר ״ונצבת על הצור״, סוד ה־י שעומדת בראש אות ה־ו — ״יעקב מלבר (גוף ה־ו) משה מלגאו (ראש ה־ו)״. וזהו ״אל שדי יתן לכם רחמים״, אל שדי עולה משה כנודע, שנשמת משה רבינו היא ממקור ההשגחה העליונה — ״עינא פקיחא״ (אל שדי הוא בעולם הבריאה שלמעלה מעולם היצירה, בחינת ״אל הוי׳ ויאר לנו״, והיינו נקודת היסוד — ״צדיק יסוד עולם״ — שבעולם הבריאה שנצבת בראש ה־ו שבעולם היצירה וד״ל). והוא סוד ״ממכון שבתו השגיח״ ר״ת משה.

והנה ״צור לבבי״ הוא ר״ת צל בסוד ״הוי׳ שמרך הוי׳ צלך על יד ימינך״, שמירתו והשגחתו יתברך עלינו תמיד. הצל הוא סוד הסכך — ״צלא דמהימנותא״ — ״ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סכות״. וכן ״צל״ הוא לשון תפלה — ״צלותהון דצדיקיא״ — בחינת ״סלם מצב ארצה״ כנ״ל, שהרי התפלה עולה עד מקור האמונה שמשם גלוי ההשגחה — בחינת ארץ ישראל — ״תמיד עיני הוי׳ אלקיך בה״ וגו׳״, בחינת ״מצב ארצה״.

״והנה״ הוא לשון גלוי, שהוא תחלת בחינת ״והנגלות לנו ולבנינו״ — ו שבשם כנ״ל.

ב

״ומלא כל הארץ כבודו״ הוא התגלות כבוד מלכותו יתברך בכל הארץ — התפשטות ה תתאה שבשם (שלאחר המשכת ה־ו מבחינת ״עלמין סתימין״ לבחינת ״עלמין דאתגלין״, מ״ים״ ל״יבשה״ — ״ארץ״) — לאחר הקדושה המשולשת, ״קדוש קדוש קדוש הוי׳ צבאות״, שכנגד יהו שבשם.

וה — ״והנגלות״ — הן בבחינת ״עצם״ (הנצב עליו, בחינת ״שכינה בכל מקום״) ו״התפשטות״, המתפשט מן העצם (בחינת ״זיו השכינה״ המלא את כל הארץ, ומאיר, עכשו, לנשמות הצדיקים בגן עדן (פנימיות הארץ) בהארה פנימית: ״צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה״. מה ש״עטרותיהם בראשיהם״ היינו שזכו לעטרת מלכות בזכות שהמליכו לקדוש ברוך הוא בעולם הזה, שכל מעשיהם היו להרבות בהתגלות כבוד מלכותו יתברך, וליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים).

ג

״ומביט עליו״ הוא בחינת ראית עין החכמה — י שבשם. ראיה זו היא התגלות הפנימיות של ה״נצב עליו״ — ו שבשם — שמתגלה כהתקשרות ה״נצב״ אל ה״מצב״, בסוד ״יסוד אבא אריך ומסתיים בסיום יסוד ז״א״ וד״ל. וכן בחי׳ ״ובוחן וכו׳״ היא התגלות פנימיות ה״נצב״ בהתקשרות ״לבו״ כביכול אל ה״מצב״, בסוד סיום יסוד אמא בתפארת ז״א.

ד

״ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי״ הוא בחינת ״אזן מלין תבחן״, שמיעת והבחנת אזן הבינה — ה עילאה שבשם. הבינה היא מקור וראש קו השמאל העליון, בחינת ההעלאה שעל ידי עמוד העבודה, בסוד ״ועבד הלוי הוא״ כנודע. וזהו גם כן סוד ״אם״, לשון ״אֵם״ — בינה — כנודע.

ה

שתי בחינות יה הנ״ל הן על דרך ״הכל צפוי והרשות נתונה״, שכנגד יה שבשם (שהרי ענין ה״רשות״ הוא לעבוד כראוי, והמשך המשנה: ״ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה״ הוא כנגד וה שבשם, כמבואר במ״א. ועל פי המבואר כאן, ״ובטוב וכו׳״ הוא בחינת ״והנה הוי׳ נצב עליו״, שהוא הטוב ומטיב לכל (ממביט ב־י שבשם נמשך מטיב ב־ו שבשם וד״ל) ו״מרחם בדין״. ״והכל לפי רוב המעשה״ היינו המעשה על מנת להרבות בהתגלות כבוד מלכותו יתברך בעולם כנ״ל וד״ל), ״הנסתרות לה׳ אלהינו״.

ו

נמצא שצרוף ״והנה הוי׳ נצב עליו, ומלא כל הארץ כבודו, ומביט עליו, ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי״ הוא והיה — הצרוף השביעי של יב צרופי הוי׳ ב״ה — צרופו של חדש תשרי השביעי החביב, המושבע מכל טוב. וכן אמרו חז״ל ״אין ׳והיה׳ אלא לשון שמחה״, שמרמז ל״זמן שמחתנו״ ובחדש השביעי. והוא על ידי התגלות ״המלך המשפט״ השופט, במדת הרחמים, בכל יום ובכל רגע תמיד, את כל העולם בכלל ובפרט, על פי ראיתו ושמיעתו ית׳ באמת לאמיתו עד עמקי מצפוני הלב של כל אחד ואחת. ולכן ״תשרי״ הוא מלשון ״תשורי מראש אמנה״. לשון השגחה והסתכלות (וכידוע שהכל כלול ב־י שבשם, בחינת ״ומביט עליו״ כנ״ל). וכן ״תשרי״ הוא מלשון ״השראת״ השכינה בישראל (התגלות בחינת ״ומלא כל הארץ כבודו״ — תכלית הכונה במעשה בראשית — ״נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים״). וכן הוא מלשון ״שיר״ — העבודה הנבחנת. וכן הוא מלשון ״שורה״ (שפרושו גם ״חומה״, כמ״ש ״אדלג שור״) הנצבת.

ז

על עשרת ימי תשובה נאמר ״דרשו הוי׳ בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב״. ״דרשו הוי׳ בהמצאו״ הוא כנגד ״והנה הוי׳ נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו״ — וה שבשם. ״קראוהו בהיותו קרוב״ הוא בסוד ״עין הקורא״, ו״קורא הדורות מראש״. כל קריאה היא לבחינת ״עין רואה ואזן שמעת״ (״וכל מעשיך בספר נכתבים״) אשר כנגד יה שב״ראש״ — בחינת ״ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי״. וזה שכתוב ״קרוב הוי׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת״, בחינת ״ראש דברך אמת״, על פי ראיה ושמיעה באמת לאמיתו כנ״ל.

מ. ואתם הדבקים

ואתם הדבקים בהוי׳ אלהיכם חיים כלכם היום^[רפד]

א

הדבקות האמתית בהוי׳ יתברך היא סוד ברית ההתקשרות העצמית של נשמות ישראל באבינו שבשמים ב״ה — עצמותו יתברך ממש — שלמעלה מטעם ודעת לגמרי. היא בבחינת הכתר שלמעלה מכל הגלויים שבנפש, קוצו של י שבשם — ״חבוקה ודבוקה בך, טוענת עלך, יחידה ליחדך״.

למטה מהדבקות העצמית הוא ענין ההסתכלות באלקות בכלל, וברזין דאורייתא, דמחכמה נפקת (כאשר הרזין הם מפנימיות החכמה), בפרט — ״לאסתכלא ביקרא דמלכא״ — בחינת החכמה, כח הראיה שבנפש האלקית. בהסתכלות טמונה מקור הטעם, כמו שנאמר ״טעמו וראו כי טוב הוי׳״, ונאמר ״ומתוק האור לעינים״. וכן נאמר ״חכלילי עינים מיין״, ודרשו חז״ל את תבת ״חכלילי״ בנוטריקון: ״כל חך הטועם אומר לי לי״. עצם החכמה, חך מה, כלומר חך הטועם את מהות השעשועים העצמיים שברזין דאורייתא, היא למעלה מכל שייכות לעולמות, והיא עצמות ה־י שבשם.

למטה מענין ההסתכלות הוא ענין ההתבוננות באלקות, כמו שנאמר ״עמוד והתבונן נפלאות אל״, וכמצווה עלינו: ״וידעת היום והשבת אל לבבך וגו׳״. וכן מצות היחוד (שהיא מצוה תמידית): ״שמע (לשון הבנה והתבוננות) ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד״. ההתבוננות היא העיון המעמיק המביא לשמיעה פנימית, התופסת וקולטת היטב את הענין האלקי.

בהתבוננות יש שלש מדרגות בדרך כלל:

א. התבוננות בבטול כל העולמות לאור אין סוף ב״ה, והיא על פי ההעמקה בסוד הפסוק ״כי ביה הוי׳ צור עולמים״, ודרשו חז״ל ״ב־י נברא העולם הבא, וב־ה נברא העולם הזה״. והנה ״מבשרי אחזה אלוק״, וכמו באדם, הרי שתי אותיות בטלות לגמרי לגבי כח הדבור שלו, שיכול לדבר אותיות בלי שעור, וכן כללות כח הדבור בטל לגבי כח המחשבה, וכח המחשבה להתפעלות מדות הרגש שבלב, והתפעלות המדות לעצם השכל שבנפש המשכלת, כן, ויותר מכן עד אין קץ ותכלית, בטלות שתי אותיות אלו (וממילא כל העולמות שנבראו על ידן) לאור אין סוף ב״ה. התבוננות זו היא בסוד ״מעשה מרכבה״, איך שכללות הבריאה היא ״מרכבה״ הבטלה בתכלית לרוכב העליון יתברך. התבוננות זו פועל כלות הנפש — ״אליו ולא למדותיו״, ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ״ — והיא באה מעצם כח הבינה שבנפש האלקית, מקור ה״רצוא״ אליו יתברך — ״בלתי להוי׳ לבדו״ — כנגד ה־ה עילאה שבשם.

ב. התבוננות בגדולת השם יתברך במעשה בראשית, וכמו שנאמר ״מה רבו מעשיך הוי׳ כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך״, ו״מה גדלו מעשיך הוי׳ מאד עמקו מחשבותיך״. רבוי המעשים מראה על כח האין סוף ב״ה הכולל בעצמו, בכח, כביכול, ספירות וגוונים אין סוף; גדולת המעשים מראה על אור וחיות האין סוף ב״ה וש״לתבונתו אין חקר״. גם עצם הפלא של מעשה בראשית — ״המחדש בטובו בכל יום (ובכל רגע) תמיד מעשה בראשית״ — יש מאין, בהתפשטות ״חסדים״ (בסוד ״בהבראם״ אותיות באברהם, בחינת ״חסד לאברהם״) ו״גבורות״ (המעלימות ומסתירות את הבורא מן הנברא) — כלול בהתבוננות זו. התבוננות זו מולידה התפעלות אהבה ויראה בלב, והיא בבחינת ״מוחין״ אל התפעלות זו — ״מוחין שבמדות״ — ועל כן היא כנגד ה־ו שבשם — ״כי ששת ימים עשה ה׳ וגו׳״, ״כל יומא ויומא עביד עבידתיה״.

ג. התבוננות בנכונות כל נפש מישראל למסור את עצמו על קדוש השם. התבוננות זו מעוררת את האהבה הטבעית המסותרת בלב כל אחד ואחת מישראל להתגלות. על ידי גלוי האהבה הטבעית בא הכח בנפש לעמוד איתן נגד כל מונע מבית ומבחוץ לעבודת השם יתברך, ולהדר תמיד בקיום רצונו יתברך — ״סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו״ — בפועל ממש. נמצא שהתבוננות זו היא בחינת ״מוחין״ לכח המעשה בפועל, ועל כן היא כנגד ה־ה תתאה שבשם.

״נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן״ — הדבקות העצמית ונכונות מסירות הנפש — שהרי טבע זה בישראל למסור את נפשו על קדוש שמו יתברך מוטבע ונטוע בדבקות העצמית שבנשמת כל אחד ואחת מישראל, שהיא היא מקור האהבה המסותרת שבלב. וכן על יד ההתמדה לגלות את האהבה הטבעית המסותרת, שכל התגלות היא הארה בעלמא מעצמות אהבה זו שנשארת בהעלמה במצפוני הלב פנימה, בא לגלוי הדבקות בעצם, איך שכל אחד ואחת מישראל הוא ״חלק אלוק ממעל ממש״.

ב

והנה מובא בכתבי האריז״ל שהכתר דבוק באור אין סוף ב״ה; בחכמה מאיר האור אין סוף ב״ה בבחינת ״קרוב מקום״; בבינה בבחינת ״רחוק מקום״; בז״א דרך ״חלון״; במלכות דרך ״נקב״ (שעל כן נקראת המלכות ״נקבה״. הנקב הוא מאחורי ז״א לאחורי ראש הנוקבא).

ג

״קרוב מקום״ הוא בחינת ההסתכלות ברזין דאורייתא כנ״ל.

״רחוק מקום״ הוא בחינת ההתבוננות בבטול העולמות בתכלית (שהרי כל השייך לעולמות, ואפילו ענין בטולם בתכלית, הוא בבחינת ״מרחוק הוי׳ נראה לי״, מה שאין כן ברזין דאורייתא, חכמת ה״אמת״, נאמר ״קרוב ה׳ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת״).

הארה על ידי חלון הוא בסוד הצמצום הנותן הרגשת מציאות לכללות מעשה בראשית. ״חלון״ הוא מלשון ״חלות״ מציאות העולמות.

הארה על ידי נקב היא הארה בעלמא של עצמות האהבה הטבעית שבלב כנסת ישראל, פנימיות המלכות. ״נקב״ זה של הקדושה הוא כנגד ה״נקב״ של ה״לעומת זה״, בחינת ״נוקב שם יומת״, כאשר אינו מוכן למסור את נפשו על קדוש השם ח״ו.

ד

דבקות, קרוב מקום, רחוק מקום, חלון, נקב (ז תבות ו־כח אותיות וד״ל) עולה כד פעמים חכמה — כד צרופי תבת חכמה — בסוד ״אבא מקנן באצילות״, שהרי כל גלוי אלקות הוא על ידי ספירת החכמה דוקא — כח מה.

ה

הארת ה״נקב״ הנ״ל היא בבחינת ״אחור באחור״. וכן הארת האהבה הטבעית היא בבחינת ״לכתך אחרי במדבר וגו׳״, בחינת ״אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו וגו׳״.

ה״חלון״ הוא בבחינת ״פנים בפנים״. חלון הוא אותיות חן לו, והחן הוא בפנים כנודע.

מגלוי אור אין סוף ב״ה ״מרחוק״, בבחינת ״רחוק מקום״, נמשך סוד ה״חבוק״.

מהגלוי בבחינת ״קרוב מקום״ נעשה סוד ה״נשיקין״ (בחינת ״ישקני מנשיקות פיהו״ — גלוי רזין דאורייתא כנודע).

הדבקות העצמית היא בסוד הזווג השלם (כל הבחינות הנ״ל של חבוק, נשוק, זווג נמצאים הם בזו״ן על ידי גלוי ״מוחין״ דכח״ב וד״ל).

ו

והנה ידוע, בכתבי האריז״ל, שבין ראש השנה ליום הכפורים נעשה סוד הנסירה, כדי שתוכל המלכות לחזור ״פנים בפנים״ עם ז״א בעלה, והוא תקון בחינת ״אחור באחור״ (מסירת כל הגבורות לנוקבא, כנודע) — ה תתאה שבשם. החזרה ״פנים בפנים״ בפועל נעשה בארבעת הימים שבין יום הכפורים לחג הסוכות. בחג הסוכות מוקפים אנו ב״ענני כבוד״ — סוד החבוק. בהושענא רבה נתקן סוד הנשיקין, על ידי חבטת הערבה. בשמיני עצרת נשלם סוד הזווג בתפלת ״מוריד הגשם״.

הרי שבחדש תשרי מתקיים בשלמות התגלות הסוד של ״ואתם הדבקים בהוי׳ אלהיכם חיים כלכם היום״, אכי״ר.

מא. קול שופר

עלה אלהים בתרועה הוי׳ בקול שופר^[רפה]

א

בהתעוררות לתשובה שלמה שעל ידי שמיעת קול השופר, יש ארבע מדרגות, כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה, המתגלה ונמשך למטה ״בקול שופר״ (לאחר העלאת והמתקת שם אלקים — מדת הדין והצמצום — בשרשו — ״עלה אלקים בתרועה״):

״תקיעה״ (״פשוטה לפניה״, כמו שנאמר ״והעברת שופר תרועה״ — ״העברת״ קול פשוט לפני התרועה) הוא ענין ״צעקה״ פשוטה — ״צעק לבם אל ה׳״;

״שברים״ הוא ענין ״אנחה״, השוברת את הלב וכל גופו של אדם (וכידוע הפתגם ש״אין לך כלי שלם כלב נשבר״, והוא תחלת התקון של שבירת הכלים);

״תרועה״ (חז״ל הסתפקו בשם ״תרועה״ המוזכר בתורה, אם הוא מה שאנו קוראים ״שברים״ — ״גנוחי גנח״ — או מה שאנו קוראים ״תרועה״ — ״ילולי יליל״ — ועל כן אנו מקיימים את שניהם, לצאת מידי ספק. אך ידוע הכלל, בפנימיות וסוד הענין, שבכל ״ספק״ של חז״ל, כגון דא — ״אלו ואלו דברי אלקים חיים״ — והם שתי בחינות המתגלות מתוך נקודה אחת, וכמו שנאמר ״אחת דבר אלקים, שתים זו שמעתי כי עז לאלקים״) הוא ענין ״בכיה״ באין הפוגות, בהרגשת רחוקו העצום מאלקים חיים, ובהתחננו להתקרב אליו יתברך באמת;

״תקיעה״ (״פשוטה לאחריה״, כמו שנאמר ״תעבירו שופר״ אחר התרועה) הוא ענין ״קריאה״ פשוטה לישועת הוי׳ ב״ה — ״כהרף עין״ — בחינת ״עין הקורא״. ״קריאה״ פשוטה זו היא בבחינת ״בכל קראנו אליו״, ודרשו חז״ל: ״אליו ולא למדותיו״, כלומר אל פשיטות עצמותו יתברך, אשר הוא ״לא מכל אלין מדות כלל״, ועל כן ה״קריאה״ מלמטה היא פשוטה בתכלית, מפשיטות עצמותה ומהותה של הנפש האלקית שבישראל — ״חלק אלוק ממעל ממש״.

ה״צעקה״ שבתחלה באה על ידי האמונה הפשוטה ששורה בפנימיות החכמה האלקית — י שבשם הוי׳ ב״ה. ה״אנחה״ היא סוד האם — ה עילאה שבשם — היושבת על ה״משבר״ (בחינת ״שברים״) להוליד, מחדש, את בניה (לאחר ״שבירתן״ הראשונה בעולם התהו) בבחינת ״עולם התקון״. ה״בכיה״ היא סוד הדעת (בסוד ״אשרי העם יודעי תרועה״), ״נשמת ז״א״ — ו שבשם — וכמו שנאמר ״ובדעת חדרים (שהם חדרי הלב — חדר ר״ת חסד דין רחמים) ימלאו״. ״מלוי״ החדר הוא על ידי ה״בכיה״ של לב (״בן״) חרד להפרד ח״ו מיחודו עם אביו (בסוד ״מה שמו ומה שם בנו״). ה״קריאה״ בסוף, היא סוד שרש פנימיות המלכות — ה תתאה שבשם — ״כנסת ישראל״, בכתר דרדל״א (גלוי פשיטות העצמות כנ״ל). והוא סוד ״עיקר שכינה״, בלשון חז״ל, ש״בתחתונים היתה״, בסוד ״סוף מעשה במחשבה תחלה״ (אחר כך הוא יתברך ״קורא הדורות מראש״ — המשכת כללות השתלשלות העולמות מסוד המחשבה הקדומה, כמבואר בדא״ח):

ב

והנה מבואר בזהר ובכתבי האריז״ל שהתקיעה הראשונה היא כנגד אברהם אבינו עליו השלום, בסוד ״והוכן בחסד כסא״ — השראת ד מוחין חו״ב וחו״ג שבדעת על גבי הראש דז״א (והוא התחלת ההתעוררות מסוד ה״דורמיטא״ — שינה). אחר כך השברים הם כנגד יצחק אבינו ע״ה, עצם יום הדין — המשכת מח הבינה וגבורה שבדעת לאורך קו שמאל דז״א. אחר כך התרועה היא כנגד יעקב אבינו עליו השלום, מדת הרחמים המכריעה בין חסד לדין, והיא פועלת ההסתלקות מעל גבי כסא דין (בסוד עלית מח הגבורה שבדעת הנ״ל להתאחד עם מח החסד שבדעת ששורה עדיין על גבי הראש דז״א) לישב על כסא רחמים (בסוד ״עלה אלקים בתרועה״). אחר כך בתקיעה אחרונה נמשכים כללות המוחין, כל אחד ואחד בקו המיוחד לו, והוא עצם ענין הישיבה על כסא רחמים (בסוד ״הוי׳ בקול שופר״, שקאי על התקיעה האחרונה בפרט; אך מכיון ש״סוף מעשה עלה במחשבה תחלה״, לכן כל ה־ד קולות נכללו ומכוונים כנגד ד אותיות ״הוי׳ — בקול שופר״, כמבואר לעיל וד״ל). עיקר החדוש שבתקיעה האחרונה הוא לגבי הגבורה שבדעת, שנמתקה כראוי לה, מקור מוחין שבנוקבא דז״א — בחינת ״דוד מלך ישראל חי וקים״ (וכנודע שהתקיעה האחרונה היא בסוד ״שופר של משיח״ — משיח בן דוד — בחינת מלך רחמן — ״כי מרחמם ינהגם״; כי מרחמם בגימט׳ משיח וד״ל).

נמצאנו למדים שארבעת הקולות של השופר הם בסוד ״מעשה מרכבה״ — שלשה אבות ודוד מלכא משיחא — הרגל הרביעית של המרכבה. האבות הם בסוד חג״ת, שעולים להיות כלי החב״ד, כמבואר בכתבי האריז״ל, והם כנגד יהו שבשם. דוד מלכא משיחא הוא בסוד התגלות שרש המלכות — ה תתאה שבשם — שבכתר דרדל״א כנ״ל, על ידי הקריאה הפשוטה — ״אליו ולא למדותיו״ — שרש ההמתקה שבמח הגבורה שבדעת (שהרי מח הגבורה הוא ענין התחלקות המדות, וההמתקה היא בסוד ה״קריאה״ — ״אליו ולא למדותיו״; שעל ידי ״אליו״, המאיר ושורה בבחינת ״אל נהירו דחכמתא״ — ״חסד אל כל היום״ — נמתק בחינת ״לא״ — שרש הגבורה — בסוד ״ולא״, שאות ו הוא סוד התפארת — מדת הרחמים — ונמשכה המתקה זו ״למדותיו״, שבכולן יאיר בחינת ״אליו״, עצמותו יתברך ש״לא מכל אלין מדות כלל״ וד״ל). (והנה בסדורים מובא סדר התקיעות כנגד האבות כו׳ בשנוי קצת, אך עיקר פשטו הוא כנ״ל ודו״ק):

ג

״צעקה״ היא בחינת אברהם, שבו נאמר ״והאמן בהוי׳ ויחשבה לו צדקה״, סוד האמונה השורה בפנימיות אבא, מקור הצדקה והחסד — ״חסד לאברהם״. ״צדקה״ ו״צעקה״ הן ״לשון נופל על לשון״, כמו שנאמר ״ויקו... לצדקה והנה צעקה״, בחינת ״צעקת דל״ — ״כי אם צעק יצעק אלי״. והוא סוד ״הכצעקתה הבאה אלי עשו, כלה״, שעל כן נסתמה טענת אברהם להציל את סדום ועמורה. ״הבאה״ אותיות אהבה — הסתלקות מדת האהבה — ״אברהם אהבי״.

״אנחה״ (״השוברת את כל גופו של אדם״, סוד שבירת הכלים משם סג — עולם התהו — מדת יצחק) היא בגימטריא דין — מדת יצחק אבינו ע״ה כנ״ל.

״בכיה״ היא בחינת יעקב אבינו ע״ה, כמו שנאמר ״וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך״, לעורר את מדת הרחמים על כללות נשמות ישראל.

״קריאה״ היא בחינת דוד מלכא משיחא — ״נעים זמירות ישראל״ — הקורא להוי׳ יתברך, מקרב איש ולב עמק, בכל מזמור ומזמור של ספרו ספר תהלים, וכמו שנאמר ״ממעמקים קראתיך הוי׳״. וכן במלך כתוב ״וקרא בו כל ימי חייו״. סוד הקריאה בספר תורה היא אמיתית הקריאה ״אליו ולא למדותיו״, בחינת ״לכל אשר יקראוהו באמת״, ו״אין אמת אלא תורה״.

ד

והנה צעקה, אנחה, בכיה, קריאה עולה תרועה עם הכולל (הכולל הוא סוד הקול הפשוט שלפניה ולאחריה; ״תרועה״ בתורה כוללת ״שברים תרועה״ שלנו כנ״ל). וכן עולה מעשה מרכבה — סוד האבות ודוד כנ״ל. וכן עולה סכום שנות האבות עם יוסף (שנכלל ביעקב, בסוד ״גופא ובריתא חשבינן חד״) ודוד (קעה שנים של אברהם, קפ של יצחק, קמז של יעקב, קי של יוסף, ע של דוד; עד קי של יוסף עולה החשבון הנ״ל ברית — כללות המשכת ברית האבות להתאחד עם דוד מלכא משיחא על ידי יוסף, בסוד ציור אות ה־ש — ״אתא דאבהן״ — שלשה קוים שמסתיימים בנקודה אחת — אות ברית קדש — בחינת יוסף; והוא ה־ש של שופר, כאשר שאר האותיות הן פרו, סוד ״פרו ורבו ומלאו את הארץ״ על ידי קדושת הברית. פרו עולה יא פעמים הוי׳ ב״ה, בסוד יא כוכביא — אחיו של יוסף — שכללותם הוא יהודה שממנו יוצא דוד מלכא משיחא, ו־ש הוא הוי׳ ב״ה באתב״ש כזה: מצפצ כנודע, סוד קדושת הברית. יב פעמים הוי׳ ב״ה עולה חדש, בסוד ״תקעו בחדש שופר״ וד״ל. ע שנים של דוד הוא סוד היחוד של אדם וחוה, אדם ר״ת אדם דוד משיח, על ידי ברית הנ״ל וד״ל).

וכן עולה כב פעמים אל, בסוד גלוי פשיטות האל (בחינת ״אליו״ כנ״ל) — סוד אות ״אלף״ הפשוטה — פנימיות וחיות כללות כב אותיות הדבור (והמחשבה) של כל השנה כולה (כמבואר באריכות בכונת התקיעות על פי כוונת הבעש״ט זי״ע).

ה

כאשר ה־א של אנחה נחשבת לאלף (ואזי אנחה עולה ״עבדו את הוי׳ ביראה וגילו ברעדה״, בסוד ״פחד יצחק״ וד״ל), אז עולה הכל שם הקדוש של כב אותיות: אנקתם פסתם פספסים דיונסים — אם (בחינת שופר כנודע) ברבוע כללי. שם זה רשום בר״ת של התפלה שלפני ברכות התקיעה: ״אל נא קרב תשועת מצפיך, פחודך סר תוציאם ממאסר, פדה סועים פתח סומים ימינך מצפים, דלה יוקשים וקבץ נפוצים סמוך יה מופלגים״. סגולתו של שם זה להמשיך ולחבר את ה״אלף״ הפשוטה של קול השופר במקור כב אותיות התורה, כנ״ל בסוד כב פעמים אל. השם מורכב מ־ד שמות בפרט, כנגד ד אותיות שם הוי׳ ב״ה: ״אל... קרב...״ הוא סוד ״אל נהירו דחכמתא״ — ״חסד אל כל היום״ — י שבשם כנ״ל. ״פחודך...״ הוא בסוד ״פחד יצחק״ כנ״ל. ״פדה...״ הוא בסוד ״ליעקב אשר פדה את אברהם״. ״דלה... וקבץ... סמוך...״ הוא כנגד משיח בן דוד, שעל ידו יהיה קבוץ נדחי ישראל ו״סמיכת״ (״קימת״) ״סוכת דוד הנופלת״:

ו

ב״מספר סדורי״ עולה שם זה צהר, בסוד ״צהר תעשה לתבה״, וכפרוש הבעש״ט זי״ע, שעל ידי מדת הבטול ״אליו״ יתברך — בחינת ״אַיִן״ — אפשר לשנות את הצרוף של כל ״תבה״ למשמעות של אור וישועה (סוד ה״שופר״, מלשון ״שפרו מעשיכם״, שמקורו בשע נהורין של פני אריך אנפין, בסוד ״אשרי העם יודעי תרועה, הוי׳ באור פניך יהלכון״, כמבואר בכתבי האריז״ל). המספר ההכרחי ביחד עם המספר הסדורי (בסוד ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״ וד״ל) עולים עבד פעמים הוי׳ ב״ה, סוד משה — משיח, פנימיות דוד מלכא משיחא כנודע; והוא ד פעמים תפוח — הוי׳ פעמים יט — מלוי מה (כזה: וד א או א), סוד שלמות האדם (בסוד ישראל — ״אתם קרויים אדם״ — בגימטריא שופר — ״שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם קדמאה״ וד״ל) בכל מדרגה ומדרגה מ־ד אותיות שם הוי׳ ב״ה. וכן בסוד המנהג לאכול בתחלת ראש השנה ״תפוח בדבש״, לעורר ״תרין תפוחין קדישין״ — אור הפנים של אריך אנפין, שע נהורין כנ״ל, שיאיר בכנסת ישראל, כמבואר בדא״ח וד״ל.

ז

תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה עולה דממה פעמים בֹכה, כללות סוד השופר, גלוי ״קול דממה דקה״ — ״קלא פנימאה דלא אשתמע״ — על ידי בכית התרועה, בסוד ״אשרי העם יודעי תרועה״.

ח

שלשת הסודות הנ״ל: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה; צעקה, אנחה, בכיה, קריאה; אברהם, יצחק, יעקב, דוד עולים ביחד הבל פעמים מאין, בסוד הבל קול השופר (סוד המלוי של שם סג, עיקר תקון השבירה, כמבואר בכתבי האריז״ל) שנמשך מאין, על דרך ״והחכמה (חכמה במספר סדורי עולה הבל. מספר הבל — לז — הוא המרכז של מספר חכמה — עג — והפוכו בספרותיו כמבואר במ״א בסוד מעשה בראשית) מאין תמצא״, מאין האמיתי — שע נהורין של כתר עליון, ממקור השעשועים העצמיים, שבהם תלויה המתקת כל דין בשרשו, סוד ״הוי׳ בקול שופר״.

ועם השם בן כב אותיות הנ״ל עולה הכל: אלקים פעמים סג (שם הוי׳ ב״ה של סוד השופר, שבו מלוי הבל כנ״ל). בסוד כללות הפסוק: ״עלה אלקים בתרועה הוי׳ בקול שופר״ (שבו הוי׳ אותיות, לרמז שהכל נכלל ב״סוד הוי׳ ליראיו״. והוא רוס״ת ״ער״ בסוד ״לבי ער״, התעוררות ז״א מתרדמתו, בסוד חדש — יב פעמים הוי׳ כנ״ל). ״עלה אלקים בתרועה הוי׳ בקול שופר״ עולה אלף אורות (סוד גלוי ה״אלף״ הפשוטה כנ״ל) הנמשכים על ידי כד פעמים הוי׳ ב״ה (פעמיים יב פעמים הוי׳ כנ״ל, על דרך יב שעות היום ו־יב שעות הלילה, כאשר ״לילה כיום יאיר״ — התכללות הכל בסוד ״יום אחד״ וד״ל. בסוד ה״עגול״ (כאשר אלף אורות הנ״ל נכללים בשרשם — ״אחד האמת״ וד״ל) עולה כה ברבוע (שם בן כב הנ״ל עולה כה במספר קטן מספרי של ד שמותיו בפרט) שהוא אמת למד פיך ר״ת אלף פשוטה הנ״ל, ואדם מלא כזה: אלף דלת מם, וסוד אין אמר ואין דברים — בחינת דממה בֹכה כנ״ל — בסוד גלוי ״אחד האמת״ ר״ת אמר חפץ דבר וד״ל).

מב. מעשה הצדקה

והיה מעשה הצדקה שלום^[רפו]

א

מובא בספה״ק ש״והיה״ הוא צרוף שם הוי׳ ב״ה — הצרוף השביעי של יב צרופי הוי׳ ב״ה, השייך לחדש השביעי — המושבע מכל — חדש תשרי, שבו ״זמן שמחתנו״. וכן דרשו חז״ל ״אין ׳והיה׳ אלא לשון שמחה״.

כתוב ״ויעש דוד שם״, ופרש בזהר משום שנאמר ״ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו״. על ידי מעשה הצדקה עושים ״שם״, כביכול, לפי צרוף ״והיה״: הרי ה־ו היא כנגד זרוע הנותן; ה־ה היא כנגד ה אצבעות יד הנותן; ה־י היא כנגד המטבע או חפץ הצדקה (ומן הסתם הוא ״נקודת הכסף״, בחינת אברהם אבינו עליו השלום — ״ארבע מאות שקל כסף״ — שכנגד ה־י שבשם) הנמסר מיד הנותן ליד המקבל; ה־ה היא כנגד ה אצבעות יד המקבל. לפי הצרוף הישר של שם הוי׳ ב״ה הוא כזה:

ב

נמצא שב״מעשה הצדקה״ נפעל קודם ״יחודא תתאה״ של וה שבשם, על ידי הושטת זרוע הנותן ופתיחת ידו לתת, כמו שנאמר ״פתח תפתח לו״, ואזי, כאשר נמסר מטבע הכסף ליד המקבל, נפעל ״יחודא עילאה״ של יה שבשם, שהוא ענין היחוד הפנימי של ״אבא ואמא״ לצורך לידת הנשמות (מה שאין כן היחוד החצוני של ״אבא ואמא״ — ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״ — הוא תמידי לצורך קיום העולמות). והוא על דרך אמרם ז״ל: ״כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים״, שיחוד וה הוא בחינת ״כל המרחם על הבריות״, ויחוד יה הפנימי הוא בחינת ״מרחמים עליו מן השמים״.

ג

מטבע הכסף הוא ״פקדון״, מאתו יתברך, ביד הנותן, עד שמוסרו ליד המקבל, ובאמת הוא ״קדש להוי׳״ (והעני המקבל זוכה מגבוה), בחינת חכמה — י שבשם — ״הוי׳ בחכמה״. נמצא שיד המקבל גבוהה יותר, בשרשה, מזרוע ויד הנותן, ומקור להן (שהרי וה שבשם נולדים מ־ה עילאה, מקורם), שהיא מקבלת מ״הוי׳ בחכמה״. מזה מובן מאמרם ז״ל: ״יותר ממה שהעשיר עושה עם העני העני עושה עם העשיר״.

ד

והנה אמרו חז״ל ״והכל לפי רב המעשה״, ופרושו — לפי רבוי הפעמים של מעשה הצדקה, וכל המרבה לתת צדקה בפעמים רבות הרי זה משובח, אף על פי שהסך הכולל אחד הוא. והטעם הוא שבכל מעשה ו״פעולת צדקה לחיים״ נעשה ״שם״ — יחוד ״והיה״ כנ״ל — הממשיך ״חיים עליונים מחיי החיים א״ס ב״ה לארץ החיים היא שכינת עוזינו, שעליה נאמר ואתה מחיה את כלם, והיא סוכת דוד הנופלת עד עפר, וכמארז״ל ׳גלו לאדום שכינה עמהם כו׳׳ כי באתערותא דלתתא להחיות רוח שפלים, דלית ליה מגרמיה כלום, אתערותא דלעילא, ובפרט בהתנדב עם להחיות יושבי ארץ החיים ממש וד״ל. וכל משכיל על דבר גדול ונפלא כזה ימצא טוב טעם ודעת כמה גדולים דברי חכמים ז״ל שאמרו ׳הכל לפי רוב המעשה׳, דהיינו ׳מעשה הצדקה׳ הנעשה בפעמים רבות להמשיך חיים עליונים ליחד יחוד עליון פעמים רבות. והיינו נמי כעין מ״ש הרמב״ם ׳לזכך הנפש׳, כנודע מזוה״ק דשכינה נקראת נפש, כי היא חיינו ונפשנו, וכתיב ׳כי שחה לעפר נפשנו׳, ולכן ארז״ל גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, להקימה מעפר מעט מעט עד כי יבא שילה״^[רפז].

ה

ועוד פרש בעל ה״תפארת ישראל״ במשנה ״הכל לפי רב המעשה״: ״נ״ל דר״ל לפי גודל המעשה בעצמו דהיינו האופן שנעשה בו (כמו ״וענותך תרבני״, שר״ל ״תגדלני״). וגודל המעשה נשקל לפי: א. טבע הפועל העושה, דהיינו כפי מה שהיה צריך לכבוש יצרו טפי, דקמצן שנתן צדקה מקבל שכר יותר מפזרן. ב. לפי מחשבת הפועל, דלמשל אחד עשה צדקה להתפאר, והשני עשה וכוונתו לשם שמים. ג. לפי מקרה שלו, דלמשל עשיר שנתן הרבה צדקה, אך לא לפי עשרו, נענש (ככתובות סז, ב), והשני נתן פרוטה לעני, בשעת דוחק עצמו, מקבל שכר (כחגיגה ה, א). ד. לפי הפעול, שאחד נתן צדקה לעני הגון, מקבל שכר טפי מאלו נתנה לעני שאינו הגון (ב״ק טז, ב)״.

ארבעה ענינים הנ״ל בגודל מעשה הצדקה הם מכוונים כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה, וגורמים ליחוד שמו יתברך שנעשה על ידי מעשה הצדקה כנ״ל:

הכח לכבוש את היצר, כדוגמת הקמצן שנותן הרבה שלא לפי טבעו, בא מכח הרצון השורה במח החכמה ו״שליט על הלב״ כנודע — כנגד ה־י שבשם. מחשבת וכונת הפועל תלויה ב״בינה־לבא״ — ה עילאה שבשם. מקרה הפועל משתנה תמיד על ידי השנויים והתמורות שב־ו קצוות — ששת ימי המעשה — כנודע, וצריך להיות ״כל יומא ויומא עביד עבידתיה״ בהתאם ל״מקרה״ המתגלה בו, על פי ההשגחה העליונה. הפעול הוא עצם המלכות המקבלת את מעשה הצדקה (ויש לומר שזוכה הנותן ל״עני הגון״ לפי מדת ״פתיחת ידו״, שכנגד ה תתאה שבשם בסוד יחוד ״והיה״ כנ״ל; והיא, גופא, על פי כבישת יצרו לפתוח שוב ושוב, ״אפילו מאה פעמים״, בסוד ״אבא יסד ברתא״ וד״ל. נמצאנו למדים שכל סוד יחוד ״והיה״ הנ״ל הוא ב־י — חכמה — של ״סוד הוי׳״ המתבאר עתה).

ו

והנה מובא בכתבי האריז״ל שהיום הגדול ביותר לקיים בו את מעשה הצדקה בשלמות, הוא ערב חג הסוכות, להקים את ״סוכת דוד הנופלת״ כנ״ל, ולהמשיך את מקור השמחה, צרוף ויחוד ״והיה״ כנ״ל. ידוע שארבעת הימים שבין יום הכפורים לחג הסוכות הם כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה, ובהם חוזרת פרצוף המלכות (שכינה — כנסת ישראל — גלוי אור ה״ממלא כל עלמין״ לגבי העולמות התחתונים בי״ע), לעמוד ״פנים בפנים״ עם ז״א בעלה (בחינת ״קודשא בריך הוא״ — גלוי אור ה״סובב כל עלמין״ לגבי העולמות התחתונים בי״ע). נמצא שיום ערב חג הסוכות הוא כנגד ה תתאה שבשם, שלמות החזרתה ״פנים בפנים״, ואזי שייך מעשה הצדקה בשלמות, שעיקרו תלוי ב״סבר פנים יפות״ כנודע בחז״ל.

ז

והנה הרמב״ם ז״ל מונה שמונה מעלות במעשה הצדקה, כנגד שמונה פרצופים: ״אבא ואמא עילאין״; ״ישראל סבא ותבונה״; ״ישראל ולאה״; ״יעקב ורחל״; וזה לשון קדשו:

״שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה, שאין למעלה ממנה, זה המחזיק ביד ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר ׳והחזקת בו גר ותושב וחי עמך׳, כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך; פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח. שהרי זו מצוה לשמה. כגון ׳לשכת חשאים׳ שהיתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי. וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה. ולא יתן אדם לתוך קופה של צדקה אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה, כר׳ חנניה בן תרדיון^[רפח]; פחות מזה שידע הנותן למי יתן ולא ידע העני ממי לקח. כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר ומשליכין המעות בפתחי העניים. וכזה ראוי לעשות ומעלה טובה היא אם אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה; פחות מזה שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן. כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן ובאין העניים ונוטלין כדי שלא יהיה להן בושה; פחות מזה שיתן לו בידו קודם שישאל; פחות מזה שיתן לו אחר שישאל; פחות מזה שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות; פחות מזה שיתן לו בעצב.״^[רפט]

כל ״זוג״ של שתי ״מעלות״ בשמונה המעלות הנ״ל הוא כנגד שלמות התקון של אות אחת מארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה (כמבואר בכתבי האריז״ל, ש״הוי׳ אחד״ בכל אות מארבע אותיות שם הוי׳, כביכול, ו״אחד״ הוא כאשר מתיחדים שני פרצופים, בחינת זכר ונקבה, דוקא. ה־י שבשם הוא סוד יחוד ״אבא ואמא עילאין״; ה־ה עילאה הוא סוד יחוד ״ישראל סבא ותבונה״: ה־ו הוא סוד יחוד ״ישראל ולאה״: ה־ה תתאה הוא סוד יחוד ״יעקב ורחל״. עניני פרצופים אלה יתבארו בהמשך הדברים לקמן אי״ה):

ח

״המחזיק ביד ישראל״ על מנת לשקמו טרם יצטרך לבריות, הוא כנגד פרצוף ״אבא עילאה״, בחינת ״כלם בחכמה עשית״, ״עשית״ לשון ״תקון״ מעיקרא — ״בראשית — בחוכמא — ברא אלקים וגו׳״ (וכמובן, על פי פשט, שעבודת שקום הזולת דורשת חכמה יתירה). והיא מכונה ״מעלה גדולה שאין למעלה ממנה״, וכנודע שכל ״מעלה״ תלויה בחכמה דוקא (בדרך כלל נקראו כל המדרגות בשם ״מעלות״, אך בדרך פרט מכנה הרמב״ם ז״ל את המדרגה העליונה בשם ״מעלה גדולה שאין למעלה ממנה״, בחינת ״אבא עילאה״, הפרצוף העליון שנתקן מהחב״ד של ספירת החכמה הכללית; ואת המדרגה השלישית בשם ״מעלה טובה״, בחינת ״ישראל סבא״, הפרצוף שנתקן מהמדות (״טובות״) של ספירת החכמה הכללית וד״ל).

ט

״הוי׳ בחכמה״, וכן מונה הרמב״ם ז״ל ארבעה עניני עזרה ושקום במעלה זו בפרט, כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה שבחכמה עילאה:

״כל הנותן בעין יפה הוא נותן״ — בחינת ״עין״ ו״מעין״ החכמה; והיא מתנת חנם, שלא לשם צדקה כלל, אלא בסוד ״אמונה״ — ״פנימיות עתיק״ המתאחד ב״פנימיות אבא״ — הנחשבת, למעלה, ל״צדקה״ הגדולה ביותר, בסוד ״והאמן בהוי׳ ויחשבה לו צדקה״ שנאמר באברהם אבינו עליו השלום — עמוד ה״גמילות חסדים״. ״אמונה״ היא מלשון ״אמנות״ — ״מעשה ידי אמן״ — שהוא ענין תקון הזולת מעיקרא וד״ל. עין יפה עולה יה ברבוע כללי, ו־יה הוא שם החכמה — ״ביה הוי׳ צור עולמים״; ״צור״ מלשון ״צייר״ ו״אמן״ כנודע. והוא סוד בחירה עצמית של השם יתברך בנשמות ישראל — ״בנים אתם להוי׳ אלקיכם״; והבן הוא נמשך מפנימיות ועצמיות חכמת האב, עצם נקודת ה־י שבו.

מעלת ה״הלואה״ היא מצד תפיסתה והתישבותה בשכל המקבל, שהרי עליו לפרוע את החוב, כשירחיב לו השם יתברך (בסוד ״רחובות הנהר״ ב־ה עילאה שבשם וד״ל). תפיסה זו בשכל היא בחינת הבינה שבחכמה עילאה, בחינת ״הבן בחכמה״.

״שותפות״ היא מצד יחוד והתכללות מדות הלב בשרשם העליון שבחכמה עילאה.

״המצאת מלאכה״ היא בסוד המלכות שבחכמה עילאה, בסוד ״והחכמה מאין, תמצא — בבינה״, על ידי ה״מלכות״ שבחכמה עילאה הממציאה ״מלאכה״ (בחינת ״דרך ארץ״, במלכות כנודע) בבינה.

י

״הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח״ הוא כנגד פרצוף ״אמא עילאה״ המכוסה ונסתרת ״תחות דיקנא קדישא דאריך אנפין״ (״תחת״ ובתוך שרש המשכת יג מדות הרחמים — ״רחמים זו צדקה״ — ואין מציאותה ניכרת כלל); כלומר שמה שבא בגלוי הוא רק ״מצוה לשמה״ (כלשון הרמב״ם ז״ל) אותיות ״מצוה שלמה״, ו״מצוה״ סתם היא מצות הצדקה (בלשון תלמוד ירושלמי) — התגלות יג מדות הרחמים (ובפרט המדה ה־יג — ״ונקה״ — שממנה יונקת אמא עילאה. ״ונקה״ — אותיות ״קונה הכל״ — התודעה ש״להוי׳ הארץ ומלואה״ ו״תן לו משלו שאתה ושלך שלו״; ואם כן אין שום נתינת מקום להיות ״מחזיק טובה לעצמו״ ח״ו, וכל המצוה היא ״מצות הוי׳ ברה — מאירת עינים״. והוא סוד ״חנניה בן תרדיון״, מציאת חן בעיני ה׳ על ידי הבינה שיונקת מתקון ״ונקה״ — ״זקן אהרן שיורד וגו׳״ — התודעה שהשם יתברך חונן הכל. ואזי הוא יתברך חונן הדעת — ״דעת קנית מה חסרת״ — בחינת ״מאירת עינים״ וד״ל.

מדה זו נקראת ״מתן בסתר יכפה אף״, שבה תלויה המתקת כל דין בשרשו העליון באמא עילאה שמכוסה ״תחות דיקנא קדישא״ כנ״ל, סוד התגלות הגבורות שבפנימיות הכתר לכפות ולהמתיק כל דין וגבורה שלמטה (על ידי התגברות שרש החסד, וכנודע ש״לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא״, פרוש שה״שמאל״ הוא גם כן ״ימין״, וענין הגבורות שם הוא בחינת התגברות החסדים להמתיק כל דין וצמצום שלמטה).

יא

״שידע הנותן למי יתן ולא ידע העני ממי לקח״ הוא כנגד פרצוף ״ישראל סבא״ המשפיע בתבונה, בסוד ״חכם בבינה״ (ועל כן נחשב בכלל ה עילאה שבשם כנ״ל). וזהו שהמשפיע יודע (התגלות מדות החכמה — פרצוף ״ישראל סבא״), אך אין המקבל יודע (שאין באור ישראל סבא קליטה גמורה במח עדיין, כמבואר בדא״ח). מדה זו היא כאשר ״אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה״, כלומר לאחר סיום ה״דיקנא קדישא״ — התגלות יג מדות הרחמים — ״הממונין בצדקה״ — שאז מתגלה פרצוף ישראל סבא, כמבואר בכתבי האריז״ל.

יב

״שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן״ הוא כנגד פרצוף ״תבונה״, שענינה ״קליטה״ והכרה מצד המקבל, כאשר אור המשפיע מתעלם בה.

שתי מעלות אלו, שכנגד ״ישראל סבא ותבונה״, הן ״זוג״ המשלימות זו את זו כמובן. בשתיהן באה הדוגמה מ״גדולי החכמים״, שהן עדיין בגדר המוחין.

יג

״שיתן לו בידו קודם שישאל״ הוא כנגד פרצוף ״ישראל״, מדות הלב שבבחינת גדלות המוחין (שכל שבמדות) להכיר בצורך ההשפעה מראש (ישראל אותיות לי ראש וד״ל) ובדרך הנאותה להשפיע ביושר מיד ליד. פרצוף ״ישראל״ הוא תחלת בחינת ״והנגלות לנו וגו׳״ — ״וה נגלות״ — ועל כן אין כאן בחינת ״סתר״ כלל, אלא המשפיע והמקבל מוכרים וידועים זה לזה (״ישראל סבא ותבונה״ הן בבחינת ״ממוצע״ בין השכל בעצם, או״א עילאין, לבין המדות, להמשיך ״מוחין״ בז״א, ועל כן הם חלק ״נסתר״ וחלק ״נגלה״).

יד

״שיתן לו אחר שישאל״ הוא כנגד פרצוף ״לאה״ המקבלת מפרצוף ״ישראל״, ומעוררת אותו להשפיע בה, כאשר אין לו גלוי ״מוחין״ בשלמות, התעוררות זו אינה בבחינת ״אשה מזריעה תחלה — יולדת זכר״, שאדרבה בחינה זו היא למעליותא, ושייכת ל״ישראל״ — גדלות המוחין דוקא — על דרך מאמרם ז״ל: ״מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים, רבי אליעזר אומר יפזר מעותיו לעניים, רבי יהושע אומר ישמח אשתו לדבר מצוה״^[רצ], ש״מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי״. והוא ענין ״אתערותא דלעילא״ שקודם ״אתערותא דלתתא״ — בחינת ״אשה מזריעה תחלה״.

שלמות הזווג, בבחינת ״ישראל״ כנ״ל, מרומז בפסוק ״ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר״ (עיין בפרוש פסוק זה בשער ״שמחת פורים״), וידוע ש״פורים״ הוא מלשון ״פרו ורבו״, וכן ״פוריא״ בארמית הוא מלשון ״מטה״, על דרך ״מטתו שלמה״ שנאמר ביעקב אבינו עליו השלום בהולידו שנים עשר שבטי יה.

ה״אתערותא דלעילא״ שקודם ל״אתערותא דלתתא״ היא בחינת אור פני הבעל (״אורה זו תורה״) — ״פנים מאירות״ — על ידי ״חכמת אדם תאיר פניו״, המעורר ״שמחת אשתו לדבר מצוה״ — בחינת ״אם הבנים שמחה״ (וכפרושו בדא״ח שמדת השמחה היא גורמת להיות ״אם הבנים״, וכמאמר הנ״ל ״אשה מזריעה תחלה (על ידי רב שמחתה לדבר מצוה) יולדת זכר״, שזוהי בחינת ״שמחה זה יום טוב״). מ״אתערותא דלתתא״ זו בא ה״ששן״ בגמר ביאה (״ששון זו מילה״) ונגמרה הדבקות (״ודבק באשתו וגו׳״) בשלמות, על ידי טפת ה״יקר״ (אותיות ״קרי״), שבה המשכת היש (כמנין יקר) האמיתי להוליד בן בצלמו וכדמותו (״יקר אלו תפלין״, מלשון דבקות אמיתית כנודע).

כל הנ״ל הוא כאשר מאירים ה״מוחין״ בז״א — ״ישראל״ — בשלמות. מה שאין כן כאשר אין הארת המוחין בשלמות, אזי ״לאה״ (מלשון ״לאות״ ועייפות, כשאין האור בא מלמעלה) צריכה ״לשאול״ מלמטה (ואזי מתעורר האיש בחצוניות, בבחינת ״איש מזריע תחלה — יולדת נקבה״ וד״ל. כחה ״לשאול״ בא לה ״מבית אביה״, בחינת ״אבא יסד ברתא״ וד״ל).

טו

״שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות״ הוא כנגד פרצוף ״יעקב״ (הנכלל בבחינת ה תתאה שבשם, ועל כן ״לית ליה מגרמיה כלום״ להשפיע כראוי וד״ל), מוחין דקטנות, שאין בהם כדי להשפיע בשלמות ״כראוי״, אלא שבכל זאת חפץ המשפיע בגוף ההשפעה, ועל כן נותן ״בסבר פנים יפות״. ״יעקב״ הוא סוד ה״קול״ (ו״רחל״ סוד ה״דבור״ המקבל מה״קול״ כדלקמן), כמו שנאמר ״הקל קול יעקב״. ״הקל״ הראשון כתוב חסר ו, כלומר שאין בו כדי להשפיע כראוי, אך ה״קול״ השני כתוב מלא ו, על שם נתינתו ״בסבר פנים יפות״, שנחשב כאלו נתן בשלמות (ובעומק יותר יש לומר שעל ידי בחינת ״סבר פנים יפות״ ממשיך את גוף ועצם השפע, ועל כן סופו להשפיע בשלמות כראוי ממש. והוא ענין זכית ״יעקב״ להקרא בשם ״ישראל״ וד״ל).

טז

״שיתן לו בעצב״ הוא כנגד פרצוף ״רחל״, בחינת ״בעצב תלדי בנים״, כאשר גם המשפיע נכלל בעצב המקבל, ואין בו כדי לשמחו כלל, אפילו בבחינת ״סבר פנים יפות״ כנ״ל. והוא ענין גלות השכינה — ״כרחל לפני גוזזיה נאלמה״ — הסתרת ה״דבור״ העליון, המהוה ומחיה את כל, בתכלית. ובכל זאת על ידי ההתמדה במצות צדקה — ״גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה״ — בבחינת ״כי בשמחה תצאו וגו׳״, ו״שמחת עולם על ראשם״ — ״והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם״^[רצא] אכי״ר.

מג. לב שמח

לב שמח ייטב פנים^[רצב]

לב שמח ייטיב גהה^[רצג]

א

השמחה היא בלב, כמו שנאמר ״נתתה שמחה בלבי״. עיקר בחינת הלב של כל השנה הוא חג הסכות, ועל כן הוא ״זמן שמחתנו״. וכמו שנאמר ״ושמחת בחגך... והיית אך שמח״.

ב

תחלת חדש תשרי (״חדש השביעי״ — בחינת ״כל השביעין חביבין״ — ״שביעי״ מלשון ״מושבע״ מכל טוב רוחני וגשמי) היא ״ראש השנה״ — בחינת ״ראשית חכמה יראת הוי׳״. והוא ״יום הזכרון״, וכנודע ש״זכרון״ תלוי במוחין דאבא — י שבשם. בפרטיות, שני הימים של ראש השנה הם כנגד כתר וחכמה — קוצו של י ו־י שבשם, כמבואר בכתבי האריז״ל — שתי בחינות ״ראש״ — ״ראשון״ ו״ראשית״, כמבואר בדא״ח.

אחר כך בא יום הכפרים, שבו נאמר ״לפני הוי׳ תטהרו״, וכנודע שכל ״טהרה״ הוא בבינה — ה עילאה שבשם. וכן ה עילאה שבשם היא בסוד התשובה השלמה — ״תשובה עילאה״ — ״תשוב ה עילאה״. והוא על דרך הפרה האדומה (שרש ״כפר״ מלשון ״כּפְר״ כנודע), שמרמזת לתקון חטא העגל — ״תבוא האם ותקנח את צואת בנה״ — בחינת אמא עילאה, שבה תלויה כפרת העונות (״כפרה״ לשון ״קנוח״ כנודע), כאשר מתגלה בה עתיקא קדישא (הנקרא ״לפני הוי׳״ — למעלה מארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה), בחינת הענג העליון, שרש המתקת הדין בשרשו — בינה עילאה.

שבעת ימי החג (״חג״ סתם הוא חג הסכות) הם כנגד שבע מדות שבלב — ו שבשם — כאשר כולן מתמלאות בשמחה (על ידי הדעת המתפשט — נשמת ז״א — הכוללן, וכמו שנאמר בחג הסכות, דוקא ״למען ידעו דורותיכם וגו׳״), בסוד המשכת אורות מקיפים (על ידי הסוכה) ואורות פנימיים (על ידי הלולב ומיניו) מאמא בז״א. יום השביעי שבחג הוא כנגד מדת המלכות שבז״א עצמו (על דרך האתרוג ביחס לשלשת ההדסים, שתי הערבות והלולב, כמבואר בכתבי האריז״ל). אחר כך בא יום השמיני עצרת — ״עצרת״ מלשון ״זה יעצור בעמי״, לשון מלכות — ה תתאה שבשם. והוא כאשר המלכות נגדלת ונתקנת בשלמות, שאזי מזדווגת עם ז״א בעלה, בסוד גלוי ספירת הדעת העליונה — ״והאדם ידע את חוה אשתו״ — דעת הנעלם, שטרם נתגלה במנין עשר ספירות הנ״ל (וכאשר, על פי פשט, יום השביעי של סוכות הוא כנגד מלכות סתם וד״ל). והוא סוד ״ומלאה הארץ (מלכות) דעה את הוי׳ כמים (סוד תפלת הגשם בשמיני עצרת) לים מכסים״.

שמחת תורה היא בסוד ״נעוץ סופן בתחלתן״ — ל של ״ישראל״ ב־ב של ״בראשית״ — שלמות תקון הלב, בסוד אור חוזר ממלכות לכתר עליון.

נמצא שכללות חדש תשרי הוא בסוד שם הוי׳ ב״ה:

ג

ראש השנה הוא יום ה״זכרון״ כנ״ל. יום הכפרים הוא יום ה״כפרה״. חג הסוכות הוא גלוי ה״שמחה״ בלב. שמיני עצרת הוא יום ״ומלאה הארץ ׳דעה׳ את הוי׳״ (ועל דרך ״ה הידיעה״, שהיא ה תתאה שבשם, כמבואר בשער ״אותיות הוי׳ בסוד לשון הקדש״).

ד

זכרון, כפרה, שמחה, דעה עולה שם אהיה ב״ה (כאשר ה־א עולה אלף) — שם הכתר העליון, שכולל בעצמו י פעמים אמונה ו־ג פעמים ספר, בסוד ״שלשה ספרים נפתחים וכו׳״, שבהם ברא ותקן הקדוש ברוך הוא את עולמו, ומתגלים בסוד השגחה פרטית מראש השנה וחדש תשרי (בסוד ״תשורי מראש אמנה״) לכל השנה כולה, וכמו שנאמר ״תמיד עיני הוי׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה״ וד״ל.

ה

שמחת החג היא שמחה כפולה (בבחינת ״שתים שהן ארבע״, כמו שיתבאר לקמן אי״ה): א. שמחת בית השואבה, וכמו שנאמר ״ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה״; ב. שמחת נטילת לולב ומיניו, וכמו שנאמר ״ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו׳ ושמחתם לפני הוי׳ אלקיכם וגו׳״.

על ידי שמחת בית השואבה מתגלה מעין ה״ישועה״ — שע נהורין של ״אור פני אל״ — פני אריך אנפין — שמאירים בפנימיות אבא בסוד ״מעין״ הישועה; והוא סוד הפסוק ״לב שמח יֵיטִב פנים״, ופרש רש״י ז״ל: ״אם תשמח לבו של הקדוש ברוך הוא, בלכתך בדרכיו, ייטיב לך פניו לעשות כל רצונך״ — ״אור פני אל״.

על ידי שמחת נטילת הלולב ומיניו מאיר אור פני הנשמה האלקית, ובלשון הקבלה הוא ענין המשכת ״מוחין״ בז״א (סוד ה״אדם העליון״ שבצלמו וכדמותו נברא האדם התחתון), והוא סוד הפסוק ״לב שמח יֵיטִיב גהה״ (״גהה״, על פי פשט, הוא ענין תרופה ורפואה, כלשון הפסוק ״לא יִגְהֶה מכם מזור״, ופרש רש״י ז״ל: ״כשהאדם שמח בחלקו פניו מאירין״ (ובתרגום תרגם ״גהה״ — ״גופא״, והיינו ז״א, כולל הפנים שלו, ביחס לפנים האמיתיים — ״אור פני אל״ דאריך אנפין כנ״ל וד״ל).

שמחת מצות הישיבה בסוכה (״מקיפין דאמא״) מקבלת משמחת בית השואבה, בסוד ״יחודא עילאה״, כנגד יה שבשם. שמחת האסיף (שמחה ״טבעית״ — סוד שם אלקים בגימט׳ הטבע, והוא במלכות — ה תתאה שבשם כנודע) — ״באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך״ — מקבלת משמחת הלולב ומיניו, בסוד ״יחודא תתאה״, כנגד וה שבשם.

נמצא שבפרט ישנן ארבע שמחות, כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה:

ו

בפנימיות, שמחת בית השואבה היא שמחת שאיבת ״רוח הקדש״ — ״מוחין דאבא״ — ראית הדרך האמיתית בעבודת ה׳ לכלל ולפרט. שמחת הסוכה היא ענין הרגשת ״השמירה״ העליונה ברוחניות ובגשמיות תמיד — ״הוי׳ שמרך הוי׳ צלך על יד ימינך״, בסוד סכך הסוכה שנקרא ״צלא דמהימנותא״. שמחת נטילת הלולב ומיניו, והנענועים שעושים בהם, היא שמחת התפעלות המדות בקדושה (כלומר בהרגשת ״אחדות״ — כהוראת ארבעת המינים, כנודע). שמחת האסיף היא השמחה ש״ברכת הוי׳ היא תעשיר״ ב״בני חיי ומזוני״ וכולם ״רויחי״.

ז

והנה ד פעמים שמחה עולה אלף ובית, לרמז שהכל נכלל בשמחת בית השואבה — בית ששואב בתוכו אלף אורות כנודע. והוא סוד נשמת אלישבע (כאשר ה־א שבראשה עולה אלף) אשת אהרן כהן גדול, המעוררת את זקן אהרן (כאשר ה־א שבראשו עולה אלף) להמשיך את השמן הטוב — סוד רוח הקדש שבו.

ח

כל השמחות הנ״ל מתגלות בלב; ואכן נבוא עתה להצעת הרמזים שישנם בחג הסכות ללב שמח.

שם החג (המבטא את עצמותו) הוא סכות, שעולה לב במלוי: למד בית. והוא סוד הר״ת והס״ת של ״בכל יום תמיד״ (מלוי הבית קודם למלוי הלמד בסוד ״סוף מעשה (דירה בתחתונים) במחשבה תחלה״ וד״ל), אותיות לב תמיד (בסוד הפסוק ״טוב לב משתה תמיד״). והוא מצד לב נתיבות החכמה — י שבשם — ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״, וכתרגום ״בראשית״ — ״בחוכמא״. וכן עולה ״ברכנו אבינו כלנו כאחד״, בחינת ״אב אחד לכלנו״ — י שבשם. ״באור פניך״ הוא גלוי אור הפנים — שע נהורין כנ״ל.

״מטבע״ הברכה של מצות הישיבה בסוכה היא ״אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסכה״, ר״ת לב. והוא מצד הבינה — ה עילאה שבשם — סוד המשכת ״מקיפין דאמא״ על ידי הישיבה תחת סכך הסוכה.

לולב הוא אותיות לו לב והוא מצד התפארת, ז״א — ו שבשם — וכנודע שהתכללות ו קצוות, ו פעמים ו, הוא סוד לו (על דרך לו צדיקים שבדור), ו־לו לב אחד לאבינו שבשמים. ביחד עם הלולב נוטלים שלשה הדסים ושתי ערבות (לב במספר קטן וד״ל), כנגד כללות הו״ק דז״א.

מובא בחז״ל שהאתרוג דומה ללב. והוא מצד המלכות, הנקראת ״דמות״ כנודע. וכן האתרוג רומז במלכות (שעל כן הוא נלקח ביד שמאל, בסוד בנין המלכות מהגבורות, ומתחברת ללולב שביד ימין, על מנת להמתיק את הגבורות שבה על ידי החסדים שלו), כמבואר בכתבי האריז״ל.

ט

שע נהורין של שמחת בית השואבה מאירים ב־יה — ״יחודא עילאה״ — שבו גלוי אור הכתר, פנימיות הרצון העליון. גלוי זה הוא ענין רוח הקדש שהיו ״שואבים״ בשמחת בית השואבה. וכן ״סכות״ ולישב ב״סכה״ הוא מלשון ״סוכה ברוח הקדש״.

שמחת הלולב ומיניו מאירה ב־וה — ״יחודא תתאה״ — שבו ענין ה״העלאה״ מלמטה למעלה: ״לו לב״ — ״לב אחד לאבינו שבשמים״ כנ״ל, ו״אתרוג דומה ללב״, ככל ״דמיון״, שהוא ענין העלאת ה״דומה״ אל ה״נדמה״, על דרך העלאת ה״משל״ אל ה״נמשל״.

י

כל הנ״ל הוא בכללות (ארבעה רמזים, כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה). בפרטיות, ישנם עשרה רמזי ״לב״, כנגד ״עשר ספירות בלימה״:

ידוע ששרש סכך הסוכה, בחינת ״ענני הכבוד״, נמשך מענן הקטרת שעולה, בסוד תשובה שלמה, ביום הכפרים, הקודם לחג הסכות בחמשה ימים.

התשובה נקראת ״מילת הלב״. ועל כן בוודוי דברים, בטוי התשובה של יום הכפורים, מכים אגרוף על חזה, במקום הלב, למולו ולכרות ברית חדשה בינינו לבין הוי׳ אלקינו, ברית אשר לא תופר לעד. כל ״כריתות״ ברית היא ב״כתר״ עליון, שהרי ענין הברית הוא גלוי ההתקשרות העצמית שלמעלה מטעם ודעת — בחינת כתר עליון. והוא סוד עלית המלכות בכתר בתפלת נעילה של היום הקדוש.

הרמזים של סכות ולישב בסכה הם ב־יה שבשם כנ״ל — כנגד הספירות חכמה ובינה.

אתרוג ערבה לולב הדס (לפי סדר הר״ת אעלה, בסוד הפסוק ״אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו״ שמרמז לנטילת ד מינים, כמבואר בתקוני זהר), עולה לב ברבוע כללי. רמז זה הוא בחסד בפרט, הספירה ה״רביעית״, סוד ה״רבוע״ בכלל^[רצד]. וכן חשבון זה הוא ענף החשבון הנ״ל של סכות שעולה לב במלוי — למד בית — בחינת חסד ענף החכמה.

בין הסכך לראש הלולב צריך להיות חלל ריקן (כלומר שצריך להזהר שראש הלולב לא יגע בסכך). חלל זה הוא סוד הצמצום, בחינת גבורה בפרט. בין סכך (סוד מאה — שלמות י פעמים י) ללולב (סוד החיים שבמקום החלל) יש לב, בסוד ״לבי חלל בקרבי״.

רמז לולב — לו לב — הוא בתפארת (הכוללת ו״ק דז״א) בפרט.

דמיון האתרוג ללב שייך למלכות בכלל כנ״ל, אך בפרט הוא שייך לספירת הנצח, שעומד כנגד החכמה שבמלכות — ״חכמת שלמה״ — בחינת ״דוד מלך ישראל חי וקים״. תכונת ה״אחדות״ שבאתרוג (״פרי עץ הדר״ — ״הדר באילנו משנה לשנה״) היא שהאתרוג מקבל מכל האוירים (מזגי האויר) השונים במשך כל השנה (ובמקום אחד כתוב במשך שלש שנים), ועל ידי כך מאחד את הזמן, בסוד ״הוי׳ מלך, הוי׳ מלך, הוי׳ ימלך לעולם ועד״, ששייך לנצח בפרט.

כאשר מנענעים את הלולב ומיניו, עושים לכל קצה וקצה מו״ק שלש הולכות ושלש הובאות (להמשיך חב״ד בו״ק). כל הובאה מסתיימת בלב האדם, באותו מקום ש״הכה״ ״אשמנו וגו׳״ ביום הכפרים. ״לב״ זה, שהוא לב האדם התחתון ממש, הוא כנגד ספירת ההוד בפרט — ״הוד״ מלשון ״וודוי״. על ידי עבודת ההודיה נמשך אור הכתר, שלמעלה מטעם ודעת המובן ומושג בשכל האדם (כמבואר בדא״ח בסוד לג בעמר — ״הוד שבהוד״).

ביום השמיני עצרת נקלט עצם נקודת (טפת) האור בפנימיות לב האדם. ״לב״ זה הוא כנגד ספירת היסוד בפרט, יחוד יסוד דוכרא ויסוד נוקבא, ששם קליטת האור כי טוב.

בשמחת תורה מחברים את סוף התורה לתחלתה: ״לעיני כל ישראל — בראשית וגו׳״. סוד חבור זה — ״נעוץ סופן בתחלתן״ — הוא לב — ל של ״ישראל״, האות האחרונה שבתורה, עם ב של ״בראשית״, האות הראשונה שבתורה. רמז זה הוא במלכות, שהיא כתר מלמטה למעלה, בסוד אור חוזר מסוף לראש וד״ל.

מד. ארבעה מיני אחדות ועמידה בנסיון

א

ארבעת המינים שאנו מצווים ליטול בחג הסוכות, סגולת כולם היא האחדות, והם כנגד ד אותיות שם המיוחד — ״הוי׳ אחד״. וכן מבואר בכתבי האריז״ל:

בכל מין מודגשת האחדות באופן מיוחד:

בהדס עולים שלשה עלים מ״קן״ אחד, והם כנגד אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב (שעל כן נוהגים לקחת שלשה הדסים כנודע), ששרשם באבא עילאה — י שבשם. ה״קן״ הוא סוד עולם התקון, כמו שנאמר ״הלא הוא אביך קנך״, ופרש רש״י ז״ל ש״קנך״ הוא מלשון ״קנין״, ״קן״, ״תקון״ (״שקנאך, שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה״), הכל בסוד ״אבא מקנן באצילות״ — י שבשם. עולם האצילות — עולם האחדות — הוא עולם ה״תקון״. וכן נקרא עולם ה״קנין״, בבחינת ״קונה הכל״ (וכמו בנוסח ברכת הלבנה (על פי נוסח האריז״ל): ״ברוך עושך, ברוך יוצרך, ברוך בוראך, ברוך קונך״ כנגד ארבעת העולמות מלמטה למעלה). הכלים בעולם האצילות מתיחדים בתכלית באור אין סוף ב״ה בסוד ״איהו וגרמוהי חד בהון״ (מה שאין כן בעולמות התחתונים בי״ע), שזהו סוד ״קן״ כנודע.

בפרטיות י״ל שאברהם אבינו ע״ה הוא כנגד לשון ״קנין״, כמו שנאמר ״ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ״, שבגיל שלש הכיר ש״יש בעל הבית לבירה זו״. יצחק אבינו ע״ה הוא כנגד לשון ״קן״, שהרי מדתו, מדת הגבורה, היא שרש התהוות הכלים בכלל, ושרש בנין המלכות, הנקראת ״קן״, בפרט. יעקב אבינו ע״ה הוא כנגד לשון ״תקון״, וכן נקרא ״בעל עולם התקון״, בסוד ״יש לי כל״ ו״מטתו שלמה״. לפי זה פרוש רש״י ז״ל הנ״ל מסודר על פי סדר האבות. והוא סוד ״בכל מכל כל״ — יחוד: אורות, כלים, התלבשות אורות בכלים בעולם האצילות.

הערבה נקראת בלשון חז״ל ״אחוונא״, על שם שערבי נחל גדלים הרבה יחד בצפיפות ובאחוה. והנה ידוע ש״אחוה״ היא מלשון ״אחוי״ ותפירה, על שם מקור אחדות האחים — רחם האם, מקור גדולם — ה עילאה שבשם.

שתי הערבות שאנו נוהגים ליטול הן כנגד משה ואהרן — ״הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד״. כל ״נעם״ הוא באור אמא כנודע. ״משה זכה לבינה״ ואהרן הוא מלשון הריון ברחם האם כנודע.

הלולב נקרא בלשון המקרא ״כפות תמרים״, על שם שעליו כולם כפותים וכפופים יחד, וכן כל עלה בפני עצמו כפול לשנים. אחדות זו היא המתגלה על ידי עבודת ה״אתכפיא״, כפית המדות הטבעיות שבלב (לולב אותיות לו לב), ועד לקיום ״ואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך״ — ״בשני יצריך״, שהרי כל מדה בלב היא כפולה, בסוד ״שבע כפולות״ שבספר יצירה, ויחוד הכפולות הוא ענין ״יחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך״ — תקון ז״א — ו שבשם. וכן צורת הלולב היא צורת אות ה־ו כנודע.

הלולב הוא כנגד יוסף הצדיק — ״וצדיק יסוד עולם״ — שכולל את שש מדות הלב — יוסף בגימט׳ ו פעמים הוי׳ ב״ה כנודע. יוסף כפה את יצרו, וכמו שיתבאר.

האתרוג נקרא בלשון המקרא ״פרי עץ הדר״, ודרשו חז״ל ״שדר באילנו משנה לשנה״. מדת האחדות מתבטאת בו בזה שרק הוא מסוגל לקבל (וליחד בעצמו) את ה״אוירים״ (מזגי האויר) של כל התקופות ועונות השנה. והנה שרש הזמן הוא במלכות — ה תתאה שבשם — דוקא, בחינת ״הוי׳ מלך, הוי׳ מלך, הוי׳ ימלך לעולם ועד״. וכן תקון המלכות מרומז בתורה בשם ״מהיטבאל״ (אשת הדר — סוד ״פרי עץ הדר״) בגימט׳ זמן — יחוד מה ובן כנודע.

האתרוג הוא כנגד דוד מלך ישראל חי וקים — שלמות תקון הזמן, בסוד ״הוי׳ מלך וגו׳״. דוד התפלל להשי״ת: ״בידך עתתי הצילני מיד אויבי וגו׳״, בסוד כח עתים של ספר קהלת — יד (דוד) לטובה וכו׳.

ב

נמצאנו למדים שבעבודה הפנימית של הנפש, ההדס הוא ענין ההכרה שהכל בא משרש אחד — הוי׳ אחד ב״ה — ו״הוי׳ בחכמה״ (נשמות ישראל מפנימיות החכמה — טיפת האב; שאר הנבראים מחצוניות החכמה — ״כלם בחכמה עשית״. בפנימיות החכמה מתגלה ״אחד האמת״ מבחינת ״יחיד״ ממש. בחצוניות החכמה מתגלה בחינת ״אחד״ סתם וד״ל).

הערבה היא הרגשת האחוה, מלשון ״כל ישראל ערבים זה בזה״, מכח האם, מקור לידת והתגלות הנשמות.

הלולב הוא ענין תקון המדות — ״לב אחד״ (הכולל את פנימיות כל המדות) לאבינו שבשמים.

האתרוג הוא ענין הכח להיות נושא וסובל את כל מקרי הזמן, בהכרת ה״צד השוה״ שבכל המקרים, איך שהכל לטובה — בחינת ״צדק — מלכותא קדישא״, האומרת תמיד: ״הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא״, ומקבלת מכל הקצוות והשנויים (״שנה״ מלשון ״שנוי״ כנודע), שהרי ״לית לה מגרמה כלום״.

והנה אותיות אחד מתחלפות באותיות טוב באטב״ח, ובזה יובן סוד ״נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן״ בנוגע לעניננו: הדס — הכרת האחד, ואתרוג — הכרת הטוב.

ג

מפורש בחז״ל שעלי ההדס דומים לעינים, בחינת ״עיני העדה״ — חכמה — י שבשם.

עלי הערבה דומים לשפתים, סוד שפתי יסוד אמא — ה עילאה שבשם.

הלולב דומה לשדרה, יחוד רמח אברים של ז״א — ו שבשם.

האתרוג דומה ללב, בחינת ״לב ישראל חי״ (פתגם מורנו הבעש״ט זי״ע), כנסת ישראל — ה תתאה שבשם. לפי זה פרוש לולב — לו לב — היינו שייכות כנסת ישראל, שכינתיה דקודשא בריך הוא, לז״א בעלה. וכידוע שכל פרצוף נקרא בשם ״לב״: בחכמה — י (ב פעמים ה) שבשם — לב (ב בחזקת ה) נתיבות. ״בינה לבא ובה הלב מבין״. ז״א היינו תקון מדות הלב כנ״ל. מלכות היא ״לב ישראל חי״ כנ״ל. וכן כללות ארבעת המינים: הדס ערבה לולב אתרוג עולה לב ברבוע, שהרי ״כל הנחלים הולכים אל הים (מלכות — אתרוג)״ לתקן עולם במלכות שדי וד״ל.

ד

והנה כשם שמצות סוכה היא ״למען ידעו דורותיכם וגו׳״, בחינת ״וידעת היום וגו׳ אין עוד״ — ״דעת״ מלשון יחוד, בהתקשרות והתחברות פנימית (במצות סוכה, האחדות מתבטאת בענין ״ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת״, והוא בחינת הכתר — קוצו של י — בהתבוננות הנ״ל של ארבעת המינים כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה) — כן במצות נטילת לולב ומיניו, העיקר הוא המשכת הדעת בפנימיות (כונת הנענועים בהולכה והובאה, המשכת מוחין חב״ד בפנימיות, והעיקר הוא הדעת כנודע).

הכתוב אומר ״כי מנסה הוי׳ אלקיכם אתכם לדעת וגו׳״, ובא הפרוש בחסידות שלא תתכן דעת והכרה אמיתית באחדותו יתברך ללא עמידה בנסיון. וכן נטילת הלולב הוא ענין ״הרמת נס״ מלשון עמידה בנסיון כנודע.

ויש להבין איך ארבעת המינים מכוונים כנגד ארבעה מיני נסיון, וכאשר עומד בכל נסיון בפרט, מתעצם בהכרה ודעת האחדות המתבטאת באותו המין כנ״ל.

ה

הנסיון הראשון, כנגד ההדס — י שבשם — הוא הנסיון במסירות נפשו על יחודו יתברך, ולעת הצורך לקדש את השם יתברך בפועל ממש. ״והוא עומד בין ההדסים״ דרשו חז״ל על חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם על קדוש השם יתברך בפועל ממש.

כח זה של מסירות נפש מוטבע בנשמות ישראל מאבותינו הקדושים, ובא מפנימיות החכמה — כח מה — שבנפש האלקית, כמבואר בדא״ח. על ידי העמידה בנסיון של מסירות נפש מעלה ריח טוב, ועל כן עיקר תקון הריח תלוי בהדסים דוקא (ודרשו חז״ל שההדסים הם כנגד בעלי מצות, שיש להם ריח מעשים טובים, אך אין להם טעם תורה — סוד המקיפים דאבא שלמעלה מטעמי תורה שבאבא וכל שכן מבחי׳ ״אורייתא מחכמה נפקת״ — ״נובלות חכמה שלמעלה תורה״ וד״ל. והנה בכל מעשה טוב, וביחוד בנשמות שעיקר ענינם ותקונם בעולם הוא ענין המעשה — סוד חוש המעשה והתקון, שמשתייך לאות י דוקא, כמבואר בספר יצירה — צריכה להיות מסירות נפש, שהוא ענין מסירת הרצון — ״נפש״ מלשון ״רצון״ — ״בטל רצונך מפני רצונו״). וכן זוכה (״זוכה״ מלשון ״הזדככות״ כנודע) להכיר בשרש אחדותו יתברך, שהוא יתברך אחד יחיד ומיוחד ואין עוד מלבדו.

ו

הנסיון השני, כנגד הערבה, הוא הנסיון באמונה, כאשר נופלים במחשבה ספקות שונים ומשונים בעניני תורה ומצות, בעניני השגחה פרטית מאתו יתברך בהנהגת העולם, וכדומה. הכח לעמוד ולהתגבר בנסיון זה בא ממקום ש״אין לו לא טעם ולא ריח״ — בחינת ערבה כנודע — ״רישא דלא אתידע״ — שרש ומקור אמונת ישראל הקדושה והטהורה, שלמעלה מעלה מכל טעם ודעת מושכל ומושג בשכל אנושי. כח זה מתגלה בבינה שבנפש האלקית, מקום החקירה בשכל, דוקא, ועל כן שרש ״אמונה״ הוא ״אמן״ — אם ן — גלוי שער הנון, אמונה פשוטה, באם — אמא עילאה דוקא. והוא סוד ״ויהי נעם (אותיות אמן כאשר ה־א מתחלפת ב־ע, וכנודע שה־ע היא לבוש ה־א בכל מקום) ה׳ אלקינו עלינו וגו׳״ (מקיפים דאמא, כשם שההדס הוא בחינת מקיפים דאבא כנ״ל), שמזה בא להרגשת האחוה והאחדות בין כל נשמות ישראל, איך שכלנו ״מאמינים בני מאמינים״ בעצם, למעלה מטעם ודעת (בלי כל טעם וריח כנ״ל, וכן כפשוטו ש״ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא״, שאמונתו בה׳ ובתורתו היא בעצם מהותו שלמעלה משרש הכח שמניע את החטא, ואם אמונה זו איננה מאירה בו בגלוי, תמיד אפשר לעוררה באתערותא דלעילא, בחינת ״מקיפים דאמא״ וד״ל).

ז

הנסיון השלישי, כנגד הלולב, הוא הנסיון בתאוות בכלל, ובתאות נאוף, פגם הברית, בפרט. כח העמידה בנסיון זה הוא כחו של יוסף הצדיק, כח ההתאפקות וכפית היצר, בחינת ״כפות תמרים״ כנ״ל. וכן ״תמר״ מרמז ל״אהבה שהיא תלויה בדבר — זו אהבת אמנון ותמר״. אצל יהודה ותמר כתיב ״ויחשבה לזונה וגו׳״, ואף על פי כן היה המעשה כפי רצון השי״ת והשגחתו שלמעלה מהבנתנו (להוציא מיחודם שרש נשמת המשיח שהוא טמון בעמקי הקליפות כנודע), בחינת ״בהני כבשי דרחמנא למה לך״ (ויש לדרוש תבת ״כבשי״ גם מלשון ״הכובש את יצרו״. נמצא שיש בו דבר והפוכו — כבישת היצר ואי יכולת הכבוש ע״י כבישת הקב״ה בבחינת ״נורא עלילות על בני אדם״ וד״ל). על ידי העמידה בנסיון מסוג הזה זוכה ל״לב אחד״, וכמו שאמר דוד המלך ע״ה (כששב בתשובה שלמה מחטא בת שבע, ו״במקום שבעלי תשובה עומדים וכו׳״, וכמבואר בדא״ח שעמידה בנסיון אצל צדיק דומה לעבודת התשובה של בעל תשובה אמיתי וכו׳) ״ולבי חלל בקרבי״, שבטל את מציאות היצר בו לגמרי. וכן זוכה לבחינת ״טוב טעם ודעת למדני״, בחינת ״טעם״ אמיתי בתורתו יתברך שהוא ״אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד״, על שלא טעם טעם חטא (או ששב ממנו באמת כנ״ל).

ח

הנסיון הרביעי, כנגד האתרוג, הוא הנסיון בגאוה והתנשאות. מובא שאתרג הוא ר״ת ״אל תבואני רגל גאוה״. כל מעשי האדם צריכים להיות ״להרבות בכבוד המקום ולמעט בכבוד עצמו״. כאשר מעניקים לאדם (עובד ה׳ באהבה ויראה) מדרגות של קדושה מלמעלה, וזוכה לעלות במעלות רמות וכו׳, אזי דוקא בא הנסיון לדעת את אשר בלבבו, האם מוכן הוא להפקיר את הכל בשבילו יתברך באמת, בבחינת ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ״, וכפרוש אדמו״ר הזקן: ״אינני רוצה לא הגן־עדן שלך ולא העולם־הבא שלך, איני רוצה רק אותך לבדך״, וכן האם הוא מוכן להפקיר את מדרגות עצמו בשביל לעשות ״טובה״ לעם ישראל בגשמיות או ברוחניות (שזהו רצונו יתברך הפנימי באמת, והוא ורצונו אחד ממש, ואם כן זהו ״אותך לבדך״ בדרך ״שוב לאחד״ וד״ל). הכח לעמוד בנסיון זה הוא ענין השפלות האמיתית המוטבעת בנשמות ישראל: ״כי אתם המעט מכל העמים״ — ״שממעטים את עצמכם״ — פנימיות המלכות של הקדושה — ה תתאה שבשם (היפך מדת המלכות של ה״לעומת זה״, שכל ענינה התנשאות על הזולת בלבד, בחינת ״אנא אמלוך״). מי שיש בו מדת השפלות באמת מקבל את הכל (כל מקרי הזמן כנ״ל) בשמחה, בידעו ״דלית ליה מגרמיה כלום״, ״לא מגיע לו כלום״, ועל כל נשימה ונשימה עליו להודות, להלל ולשבח לבוראו וקונו יתברך, הטוב והמטיב עמו תמיד; וכמבואר בדא״ח שהשפלות והשמחה תלויות אחת בשניה לגמרי עד שבאמת אחת הן ממש. במדה זו יש שלמות הטעם והריח גם יחד, שהרי כל מה שאינו מחזיק טובה לעצמו, אלא ״תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר ׳כי ממך הכל ומידך נתנו לך׳״, הריהו לומד ועושה ביותר; וכנודע שעיקר המניעה לרבוי הלמוד והמעשה (בכמות ובאיכות) הוא הכבדות שבאה מהרגשת עצמו והחזקת טובה לעצמו.

ט

והנה שלשה הדסים הם כנגד אברהם יצחק ויעקב. ויש לומר שבנסיון של מסירות נפש יש שלש בחינות בפרט:

א. מסירות נפש ביגיעה רבה במעשה הטוב, למעלה מכוחותיו הגשמיים והרוחניים המוגבלים לגמרי — בחינת אברהם אבינו ע״ה שפרסם אלקותו יתברך בעולם במסירות נפש ממש.

ב. מסירות נפש במקום פחד גשמי או רוחני, להמתיק את הפחד והדין בשרשו, על ידי מסירות נפש ממש — בחינת ״פחד יצחק״, שהפחד — יצחק בצחוק ושעשועים עצמיים.

ג. מסירות נפש במקום צער מורגש, כמו צער גדול בנים וכו׳ של יעקב אבינו ע״ה.

שתי הערבות הן כנגד משה ואהרן, בחינת אמונה בהוי׳ ובתורת משה עבדו (הכוללת אמונת צדיקים — ״אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא״ — בכלל, בסוד ״שבחו של אהרן״ — ״שלא שינה״).

הלולב הוא כנגד יוסף, שעמד בנסיון עם אשת פוטיפר כנ״ל.

האתרוג הוא כנגד דוד שאמר ״והייתי שפל בעיני״ — תכלית השפלות — פנימיות המלכות של הקדושה כנ״ל.

י

ידוע מאמר חז״ל שנטילת הלולב ומיניו היא סימן הנצחון — ״דידן נצח״ — נצחון הטוב את הרע, האחדות את הפרוד, מכח ״נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם״, שהוא ״הוי׳ אחד״, אחד יחיד ומיוחד ב״ה, אכי״ר.

מה. התבודדות

וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב^[רצה]

א

לבא ל״ישוב״ האמיתי — בחינת ״וישכן וגו׳״ — צריכה להיות היציאה ״מחוץ לישוב״, בבחינת ״סיג לחכמה שתיקה״ — התבודדות המחשבה (מחשבה אותיות חשב מה, שלמעלה מלבוש המחשבה באותיות מושגות, כדלקמן) בינו לבין קונו — ״יהי לך לבדך ואין לזרים אתך״.

על ידי שתיקת האדם החצוני, שעליו נאמר ״רבות מחשבות בלב איש״, בחינת ״מים רבים״ הבאים לכבות ולשטוף את האהבה המסותרת, ״בלתי לה׳ לבדו״, אשר בלב כל אחד ואחת מישראל, אפשר לבא להתבוננות עמוקה בגדולת השי״ת ושפלות האדם; להשתפכות הנפש — ״שפכי כמים לבך נכח פני אד׳״ — מקרב איש ולב עמוק; להתחזקות פנימית בהתכוננות למעשה הטוב — ״הכון לקראת אלקיך ישראל״ — בבחינת ״זריזות במתינות״ (שלמות העבודה — בלשון מורנו הבעש״ט זי״ע).

כח השתיקה בנפש הוא מבחינת ״מקיפים דאבא״ — ״סיג לחכמה שתיקה״ — בחינת י שבשם ב״ה (בגימט׳ בדד), שענינה צמצום ושתיקה. הרב המגיד נ״ע מפרש ״בדד״ — ב דד, ב בחינות של ד־ד. ד הוא בטול וצמצום, ״דלית ליה מגרמיה כלום״, ו־ב בחינות ד־ד מרמז לצמצום המשפיע על מנת להשפיע באופן שיוכל המקבל לסבול ולקלוט את השפע בכי טוב (וכמו כן צמצום תענוג המשפיע אשר בעצם פעולת השפעתו, על מנת להשפיע באופן כנ״ל, שהרי רק כאשר יוקלט השפע בכי טוב בכלי המקבל אזי יקבל המשפיע את עמק הענג האמיתי — ״סוף מעשה במחשבה תחלה״ — מהמקבל דוקא, בבחינת ״יותר ממה שהעשיר עושה עם העני העני עושה עם העשיר״), ולצמצום המקבל, בהפשטת ציור עצמו לגמרי, על מנת לקבל את האור כי טוב מהמשפיע שמאד נעלה ממנו בעצם.

ההתבודדות שייכת, בכלל, לעולם האצילות, שקדוש ומובדל בעצם משלשת העולמות הנבראים — בריאה, יצירה, עשיה. ענין ההתבודדות, בפרט, הוא עלית המלכות מירידתה בבי״ע לראשית נקודת אצילותה — ״נקודה תחת היסוד״ — וכמו שאומר דוד מלך ישראל חי וקים: ״שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג״ — למעלה מה״גג״, שהוא ענין הפרסא שבין האצילות לבריאה, כמבואר בכתבי האריז״ל בסוד מצות ״מעקה תעשה לגגך״.

אחר כך צריכים להמשיך את אור האצילות למטה בבי״ע. על ידי ההתבוננות, שמשתמשת בלבוש המחשבה, הלבוש הפנימי של הנפש כנגד עולם הבריאה, ממשיכים את אור האצילות בעולם הבריאה; על ידי השתפכות הנפש בדבור, הלבוש האמצעי שכנגד עולם היצירה, ממשיכים את האור ביצירה; ועל ידי ההתחזקות הפנימית בהתכוננות למעשה הטוב בפועל ממש, שהוא הלבוש החצוני שכנגד עולם העשיה, ממשיכים את האור בעשיה. זהו ״בראתיו יצרתיו אף עשיתיו״ — ״אף״ הפסיק הענין — ״אמור מעט ועשה הרבה״ וד״ל.

ב

מעתה יש להבין את סוד ״בטח בדד עין יעקב״.

התורה מצוה על הסתכלות העין — ״ראה וגו׳״ — בשלש תמורות: ״ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה״. ״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע... העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה (כאן באה ״הברכה וגו׳״ במקום ״הטוב וגו׳״, בסוד ״טוב עין הוא יברך״, לכלול כל שלש הבחינות — חיים, טוב, ברכה — יחד וד״ל), ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״.

והנה בעולם האצילות כתיב ״לא יגרך רע״, שכולו ברכה טוב חיים ר״ת בטח, והוא בחינת ״בדד״ — י שבשם כנ״ל. וכן עין יעקב עולה ברכה טוב חיים במכוון — עין ההסתכלות של החכם (״יעקב״ מלשון חכמה, כנודע בפרוש ״ויעקבני זה פעמים״ שת״א ״וחכמני״) הרואה את הנולד ״יש מאין״ תמיד, איך שהכל ברכה טוב חיים, סוד חדש — יב צרופי הוי׳ ב״ה שכנגד יב חדשי השנה, ו״הוי׳ בחכמה״ — בחינת התחדשות, ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״ — ״כלם בחכמה עשית״ — בחינת ״עין יעקב״.

והנה, בפרטיות, ה״עין״ היא בחכמה דאצילות, בחינת ״בדד״ ו״קדש״ — ״מלה בגרמיה״. ובטח הוא סוד ג פעמים ״קדוש קדוש קדוש״ שנמשכים מעצם ה״קדש״ העליון. אותיות בטח הן קשורות ודבוקות יחד, בכח חלק המלוי הנסתר השוה בשלשתן: ית (בית, טית, חית. אין עוד אות שבה מלוי זה) שעולה קדוש — ״קדושה משולשת״. הסדר של ״בטח״ הוא מלמטה למעלה: ״ברכה״ במלכות — ה תתאה שבשם — וכלשון הזהר: ״איהי ברכה״ (כאשר ״אבא יסד ברתא״); טוב בז״א (שבנינו מהחסדים והוא בחינת ״לב טוב״) — ו שבשם — ובפרט ביסוד שבו (מלוי ה־ו שבאות וו) — סיומא דגופא — וכמו שנאמר ״אמרו צדיק כי טוב״ (ובו מאיר יסוד אבא, שרש הטוב שלמעלה מחיים, כמבואר במ״א בענין ג׳ רישין שבכתר, ששם שרש הטוב הוא ברדל״א — ״תכלית הידיעה (דעת — נשמת ז״א — שבה שם הטוב — אהוה) שלא נדע (רדל״א)״; שרש החיים ברישא דאין — גלוי התענוג באמא; ושרש הברכה ברישא דאריך — כתר מלכות וד״ל); חיים הוא באמא — ה עילאה שבשם — שנקראת ״אלקים חיים״ כנודע, כאשר אבא מאיר בה, בסוד ״חכם (חיים) בבינה (עם הכולל מאור החכמה עולה חיים)״, ששם עיקר מקום ה״בחירה״ כנודע (שהרי ״ידיעה״ בחכמה ו״בחירה״ בבינה, כמבואר במ״א), וכמ״ש ״ובחרת בחיים״ דוקא.

נמצא שבקדושת האצילות בחינת ״בדד עין יעקב״ מאירה בסוד בטח כנ״ל, לעורר העלאת מ״ן ביסוד הנוקבא מתתא לעילא (מברכה לטוב לחיים כנ״ל), ובעבודה הוא ענין ההסתכלות במקור הברכה והטוב והחיים בלבד (בכח ההתבודדות — ״בדד עין יעקב״).

ג

והנה בדד עין יעקב, חיים, טוב, ברכה עולה ״ויוצא אתו החוצה״, שנאמר באברהם אבינו ע״ה, וכפרוש חז״ל שאמר לו השי״ת ״צא מאצטגנינות שלך״, כלומר מה״ראיה״ בטבע של ברכה לעומת קללה וכו׳, אלא ״והיה ברכה״ — הכל אך ורק עצם הברכה והטוב והחיים, בסוד האצילות העליונה שנבדלת מהיפך הברכה וכו׳ בתכלית — ״הוציאו מחללו של עולם״ (״עולם״ מלשון העלם האלקות שבג׳ העולמות התחתונים בי״ע). וזהו שעולה כמו כן ״והיה שמך אברהם״ — ״אברם אינו מוליד, אבל אברהם מוליד״ — שהוא למעלה מהטבע לגמרי, סוד ההתבודדות ״מחוץ לישוב״ העולמות התחתונים, אלא כלו ״רשות היחיד״ — עולם האצילות.

והנה ״וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב״ עולה ב פעמים המספר הנ״ל (בסוד ״שלם וחצי״) — ב פעמים ״ויוצא אתו החוצה״, כנגד ב בחינות התבודדות: עלית המלכות דאצילות באצילות להיות ״נקודה תחת היסוד״ כנ״ל, ואחר כך עליתה עד לחכמה עילאה דאצילות, בחינת ״בדד עין יעקב״ כנ״ל; או, למעלה יותר, י״ל כנגד אצילות הפרטית שלאחר הצמצום הראשון, ואצילות הכללית — אור אין סוף ב״ה שלפני הצמצום הראשון (וזהו ״החוצה״, כלומר ״החוצה״ ממקום הפנוי והחלל שנעשה ע״י הצמצום הראשון וד״ל).

על יד עבודת ההתבוננות כנ״ל ממשיכים חיים בעולם הבריאה (בסוד ״אמא מקננא בכורסיא״). על ידי השתפכות הנפש בתפלה ושיחה בינו לבין קונו ממשיכים טוב בעולם היצירה (בסוד ״ו ספיראן מקננין ביצירה״, בחינת ״יוצר אור״ — ״וירא אלקים את האור כי טוב״ — בחינת ״פתח פיך ויאירו דבריך״ — ״ודבר טוב ישמחנה״). על ידי ההתכוננות למעשה הטוב בבחינת ״זריזות במתינות״ ממשיכים ברכה בעולם העשיה (בסוד ״אמא תתאה — מלכות דאצילות — מקננא באופן״), ועד לקיום היעוד ״כי מלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים״ שעולה במכוון — ״וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב״ אכי״ר.

מו. נֵר חֲנֻכָּה

כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר^[רצו]

א

הנר הוא סוד הנשמה האלקית שבישראל, כמו שנאמר ״נר הוי׳ נשמת אדם וגו׳״. הנשמה היא ״חלק אלוק ממעל ממש״ — ״כי חלק הוי׳ עמו יעקב חבל נחלתו״ (סוד ההעלם של ״אור גדול״ — ״העם ההלכים בחשך ראו אור גדול, ישבי בארץ צלמות אור נגה (אור חן דחנכה) עליהם״^[רצז], ״כיתרון האור מן החשך״ — ב״נר״ קטן^[רצח]).

האור הוא רז האין סוף ב״ה — ״אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד״.

דרך חיים הוא סוד רפואה — אותיות אור פה — צמצום אור האין סוף ב״ה בעצמו, כאשר ניתנה התורה על הר סיני ״מפי הגבורה״ — בסוד ״כי חיים הם למוצאיהם (ודרשו חז״ל ״למוציאיהם בפה״) ולכל בשרו מרפא״. והוא ענין ״תוכחות מוסר״, וכמו שנאמר ״שמע בני מוסר אביך״, בחינת ״אב״, שהוא חכמה; ובה כח הצמצום — בחינת י שבשם הוי׳ ב״ה. על ידי צמצום אור האין סוף ב״ה ״החכמה תחיה בעליה״ — ״אורייתא מחכמה נפקת״ — להאיר לתחתונים, נשמות ישראל המלובשות בלבושי הגוף ונפש הבהמית, בבחינת ״נר הוי׳״ כנ״ל — להיות חפצן ורצונן לכלות אל חיק אביהן שבשמים.

ב

״מצוה״ היא בסוד אותיות שם ״הוי׳״ ב״ה, כמבואר בשער ״מצות הוי׳״. ארבע אותיות הוי׳ ב״ה בעבודה שבלב הן: ״דחילו ורחימו רחימו ודחילו״ כנודע:

ג

במשל הנר הגשמי ארבע מדרגות הנ״ל הן: השמן, בחינת ״שמן בחשאי״, שהוא ענין הבטול שבפנימיות החכמה — ״ירא בשת״; ״נהורא חוורא״ (השלהבת הלבנה שאינה אחוזה בפתילה), בחינת ״אהבה רבה״ השורה בבחינת אור מקיף מסביב ל״אהבת עולם״, כאור ה״סובב כל עלמין״ לגבי אור ה״ממלא כל עלמין״ — אור מקיף לגבי חיות פנימית; ״נהורא אוכמא״ (אש התכלת שאחוזה בפתילה, לשרוף את השמן שנמשך דרך הפתילה. פתילה עולה דרך אש — האותיות הקודמות לאותיות שלהבת, בסוד ״שלהבת העולה מאליה״; כלומר שהפתילה היא ״דרך אש״, והאש — ״נהורא אוכמא״ — אוחזת בה. ה״שלהבת״ — ״נהורא חוורא״ — עולה מאליה מסביב, ובסבת, אותה ״דרך אש״ וד״ל), בחינת ״אהבת עולם״ — ״כי הוא חייך״. והוא בסוד חשך — ר״ת ״חיים של כבוד״ (סוד ״מלא כל הארץ כבודו״. ה״כבוד״ הוא שרש האור הממלא כל עלמין, המתחלק בהארתו לכל נברא לפי ״כבודו״, כלומר אהבתו, אהבת עולם, להוי׳, מקור חיותו, יתברך, כמבואר בדא״ח בסוד הפסוק ״על כל כבוד חפה״: ״כבוד חתן״ הוא אהבת החתן לכלה, ו״כבוד כלה״ הוא אהבת הכלה לחתן. על שתי בחינות ״כבוד״ הנ״ל שורה החפה העליונה — אור הסובב כל עלמין — ״נהורא חוורא״ כנ״ל וד״ל. חיים של כבוד עולה ״נפש כל חי״ — ה פעמים אלקים — סוד ה גבורות המחלקות את שפע החיים לכל נברא ונברא לפי מדרגתו), חיים המתלבשים ונאחזים בכלי גוף הנברא (״כבוד״ לשון ״לבוש״, כנודע שרבי יוחנן הוה קארי למאני׳ מכבדותי׳), שאזי נחשך אור המתלבש לפי ערך הכלי המלבישו, בחינת ״נהורא אוכמא״; ״פתילה״ הוא סוד הגוף ונפש הבהמית שמושכת (בסוד ״משך חכמה״) את עצם החכמה שבכל נפש מישראל — ״שמן משחת קדש״ — בקיום מצות מעשיות ומעשים טובים בקבלת עֹל מלכות שמים — יראה תתאה כנ״ל. על ידי בחינת ״נעשה״ זו בא ל״נשמע״ — שמיעת ההתבוננות באורו יתברך הממלא וסובב כל עלמין, לעורר את שתי מדרגות האהבה הנ״ל, ״אהבת עולם״ — ״נהורא אוכמא״, ו״אהבה רבה״ — ״נהורא חוורא״:

ד

בכתבי האריז״ל מובא שיחוד נר (בכונת נר חנכה ונר שבת. לענין העליות שבנר שבת עיין בשער ״שבת להוי׳״) הוא: הוי׳ אהיה; הוי׳ אלקים; הוי׳ אדני. ועל דרך הנ״ל, שם הוי׳ ב״ה הוא כנגד השמן — ״הוי׳ בחכמה״ בפרט — והוא ״שמן משחת הוי׳״ — ״שמן משחת קדש״ — ״קדש להוי׳״ (״קדש״ — חכמה — ״מלה בגרמיה״). שם אהיה הוא כנגד ה״נהורא חוורא״ — אהבה רבה (״אהיה אשר אהיה״, שאהבה זו מתחדשת ומתרבה תמיד ממקור האהבה המסותרת שבלב, ובאמת האור שעתיד להתגלות כבר נמצא בהעלם בבחינת מקיף מסביב ל״נהורא חוורא״, והוא נקרא ״נהורא סתימאה״ וד״ל). שם אלקים הוא בחינת ״אלקים חיים ומלך עולם״ — אור וחיות הממלא כל עלמין — ״נהורא אוכמא״. שם אדני הוא בחינת קבלת עֹל מלכות שמים — בחינת הפתילה כנ״ל.

והנה סוד היחוד הנ״ל הוא שהשמן מתיחד בכל מדרגה ומדרגה שמתחתיו: הפתילה מושכת את השמן כנ״ל (יש שמן בגוף הפתילה, ויש שמן מסביב לפתילה, בסוד שני שלובי הוי׳ אדני: הוי׳ באדני ואדני בהוי׳ וד״ל); ה״נהורא אוכמא״ מכלה את הגוף והגשמיות של השמן; ה״נהורא חוורא״ מגלה את הפנימיות והרוחניות של השמן.

ה

כל הנ״ל מרומז בפסוק ״כי חלק הוי׳ עמו יעקב חבל נחלתו״. ״חלק הוי׳״ הוא בחינת השמן (שמן עולה יה פעמים הוי׳ ב״ה; ה״שלהבת״ הוא סוד גלוי פנימיות השמן — ״שלהבת יה״ וד״ל), ״שמן משחת קדש״ — עצם נקודת הבטול במציאות שבכל אחד ואחת מישראל. ״עמו״ הוא סוד ״עִמו״ כנודע — בחינת ״שלהבת העולה מאליה״, להיות ״אתו עמו כלומר אליו״ — ״אליו ולא למדותיו״. ״יעקב״ הוא סוד הארת ה־י להתלבש ב״עקב״, שהוא הגוף כנודע, בסוד ״וידו (״יודו״) אוחזת (כאחיזת האש בפתילה) בעקב עשו (עשיה הגשמית, וכן בכל עולם ועולם, סוד החצוניות שבו)״. ״יעקב״ הוא סוד ״אהבת עולם״, ו״ישראל״ — אותיות ״לי ראש״ — סוד ״אהבה רבה״ כנודע. ״חבל נחלתו״ הוא סוד חבל הפתילה (בסוד ״חבל הטבור״, המקשר את גוף העובר לאמו, ודרכו נמשכה ״נחלתו״), שבה נאחזת האש ודרכה עולה השלהבת מאליה לגלות את עצם האור שטמון ונעלם בשמן כנ״ל. וכן נחלה הוא אותיות ״חן (ר״ת חבל נחלתו) לה״, בחינת המלכות (״אשת חן״) — ה תתאה שבשם. והוא סוד ״ונח מצא חן״, ר״ת נהורא חוורא (בחינת עמו הנ״ל שעולה ״חן חן לה״, סוד ״ונח מצא חן״) ש״נָח״ מסביב ל״נהורא אוכמא״, ה״נע ונד בארץ״, להאחז בפתילה. נח זה משרה סוד החן על גבי הפתילה (פתילה אותיות תפלה המושכת את נקודת ה־י — ״שמן משחת קדש״ — ועל ידי גלוי בחינת נהורא חוורא, מעצם נקודת הבטול, תפלתו מוצאת חן, וזוכה ל״נחלה בלי מצרים״ — בחינת ״חן לה״) וד״ל.

ו

״הוי׳ עמו יעקב חבל״ עולה יד פעמים הוי׳, ובו יד אותיות; נמצא שממוצע כל אות עולה שם הוי׳ ב״ה — ״סוד הוי׳ ליראיו״; וממוצע ד תבותיו עולה שלוב הוי׳ אדני — הכל בסוד ״נר הוי׳ נשמת אדם״ וד״ל. ״הוי׳ בחכמה״ הוא ״הוי׳ אחד״. יעקב (״נהורא אוכמא״) הוא ז פעמים הוי׳ ב״ה, כנגד ז מדות הלב (כולל ״עטרת היסוד״ — מלכות דז״א). נמצא ש״עמו — חבל״ עולה ו פעמים הוי׳ ב״ה, סוד יוסף הצדיק. יוסף הוא בחינת ה״שלהבת יה״ שעל גבי ה״אש״ של יעקב, כמו שנאמר ״והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו׳״. וכן דרך יוסף נמשך ה״שמן משחת קדש״ להוליד את כל בני יעקב, בסוד ״אלה תולדת יעקב יוסף״, שכל תולדותיו של יעקב הם על ידי נשמת יוסף, כמבואר בדא״ח וד״ל. ה״חבל״ הוא בבחינת ״נחלה״ — ״חן לה״ — כנ״ל, ושרשו בסוד ״עמו״ שעולה ״חן חן״ (סוד חדש כסלו) ובמ״ס עולה ״לה״ — ״כאמה בתה״. יוסף הצדיק הוא המחבר את סוד האם — ״רחובות הנהר״ (״נהורא חוורא״) — לסוד הבת (סוד ״בת תחלה — סימן יפה לבנים״, שהיא ממשיכה את ה״שמן משחת הוי׳״ מבחינת ״הוי׳ בחכמה״ כנ״ל, בסוד ״אבא יסד ברתא״, להיות ״אלה תולדת יעקב יוסף״ כנ״ל. נמצא שחבור האם והבת הוא על ידי יסוד אבא שמתלבש ביסוד ז״א — יוסף וד״ל). יחוד יעקב יוסף — ז פעמים הוי׳ ב״ה ו־ו פעמים הוי׳ ב״ה — הוא בסוד ״עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו״ — ״תהלה״ מלשון ״בהלו נרו עלי ראשי״ — נר חנכה — כאשר הכל הוא גלוי ״הוי׳ אחד״ וד״ל. הכל עולה ״יעקב יעקב״ — ״יעקב״ דאצילות ו״יעקב״ דבי״ע, כמבואר בדא״ח, הכל בסוד ״וידו (בחינת השמן כנ״ל, וגלויו — ״נהורא חוורא״) אוחזת (״נהורא אוכמא״) בעקב עשו (פתילה)״. בנס חנכה יעקב הוא המברר את הנוי מיון בסוד חן חן לה (הכל בסוד בטול השטן שמתלבש בחן אשה ע״י ״חין ערכו״, עבודת יוסף בעז פלטי — יוסף יצחק (כשם שיוסף מחבר את סוד האם לסוד הבת, בכח יסוד אבא המתלבש בו כנ״ל, כך יצחק מחבר את סוד האב — הוי׳ — לסוד הבן — יעקב — ע״י גלוי יסוד עתיק יומין באמא וד״ל) — בשמירת האות ברית קדש, קדושת טיפת השמן העצמי, על ידי שפלות וענוה בעצם — ״חין ערכו״ וד״ל).

ז

ה״חן״ הנ״ל השורה במלכות, הנקראת ״כה״ (בחינת ״כה אמר הוי׳״ — ״אספקלריא שאינה מאירה״ מעצמה, אלא בבחינת ״מדה כנגד מדה״, סוד תבת ״כה״, כמבואר בסה״ק ״קדושת לוי״ בדרושי חנוכה עיי״ש), הוא סוד ״חנכה״. וזהו ״נר חנכה״ ר״ת ״נח״ ש״מצא חן בעיני הוי׳״ כנ״ל.

ח

כשם שאותיות ״מצוה״ (בחינת ״נר מצוה״) הן כנגד אותיות הוי׳ ב״ה (מצ — יה באתב״ש — עולה ה פעמים הוי׳ ב״ה בסוד עין, שבו שורה החן של ״חנכה״ כדלקמן), כן אותיות ״חנכה״ הן כנגד אותיות הוי׳ ב״ה.

ה״ח״ של ״חנכה״ הוא ר״ת חכמה — כנגד ה־י שבשם הוי׳ ב״ה — והיא לשון ״חית״ — ״חיות״ — בחינת ״החכמה תחיה״. וכן היא מלשון ״חתת אלקים״ — בחינת ״יראה עילאה״ — ״יראת הוי׳ לחיים״ כנ״ל.

ה״נ״ של ״חנכה״ היא בסוד נ שערי בינה — ה עילאה שבשם הוי׳ ב״ה (ב־ה עילאה יש י במלויה: הי, ובהכאה ה פעמים י עולה נ, כמבואר בכתבי האריז״ל).

ה״כ״ של ״חנכה״ היא ״כ הדמיון״ (כנ״ל בסוד ״מדה כנגד מדה״) — בחינת ״כדמותנו״ דמות אותיות מדות הלב — ו שבשם הוי׳ ב״ה — כנודע. וכן ״כ״ היא אות ה״כתר״, בסוד ״ז״א בעתיקא אחיד ותליא״ (וכן שרש בחינת ״כה״ הוא בחצוניות הכתר, כמבואר בדא״ח).

ה״ה״ של ״חנכה״ היא במלכות — ה תתאה שבשם הוי׳ ב״ה — בסוד ה מוצאות הפה — ״מלכות פה״ — מקור הדבור — מצות ההלל וההודיה שבחנכה.