סוד ה׳ ליראיו

מז. מקור מים חיים

מקור מים חיים את הוי׳^[רצט]

א

ה־י של שם הוי׳ ב״ה היא סוד המעין — ״מעין החכמה״ — הנובע ״טיפין טיפין״, כציור אות ה־י.

ה־ה עילאה שבשם היא סוד הנהר — ״רחובות הנהר״ — כאשר נקודת החכמה מתפשטת לאורך ולרוחב וכו׳ בהבנה והשגה פנימית.

ה־ו שבשם היא סוד הנחלים — ״והכהו (׳הנהר׳) לשבעה נחלים״ (כאשר עטרת יסוד ז״א, מלכות דז״א, היא המדרגה השביעית שנכללת ב־ו) — הנמשכים מן הנהר (שהיו נכללים בו בפועל, על דרך העובר ברחם האם, מה שאין כן לגבי נביעת המעין ששם נכללים הנחלים בכח, על דרך מציאות הולד בטפת האב).

ה־ה תתאה שבשם היא סוד הים — ״כל הנחלים הולכים אל הים״ (״והים איננו מלא״, שחוזר להכלל בתהום רבה כדלקמן. ה״ים״ הוא פנימיות המלכות שנכללת לעולם באצילות העליונה, מה שאין כן כאשר עוברת את המסך שבין אצילות לבריאה, להוות את העולמות התחתונים, אזי נקראת ״ארץ״ המצמיחה את פרותיה).

הכתר, קוצו של י — בחינת ״ישת חשך סתרו״ — שממנו נמצאת החכמה ״יש מאין״, ״והחכמה מאין תמצא״, הוא בסוד התהום — ״וחשך על פני תהום״ — הכח הרוחני של מים שאין להם סוף (בסוד ההמשך: ״ורוח אלקים מרחפת על פני המים״). מסתימת התהום נפתח המעין הנ״ל — ״נבקעו כל מעינות תהום רבה״ (רבה בגימט׳ אין סוף).

ב

ארבע המדרגות שכנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה — מעין נהר נחלים ים — עולות תריג — כללות סוד תורתנו הקדושה, ״תורת הוי׳״, שבה תריג ״מצות הוי׳״. התורה היא ״תורת חסד״, בחינת מים. וכן היא ״תורת חיים״, בחינת ״מים חיים״ — ״הוי כל צמא לכו למים״. וכן ״אורייתא מחכמה נפקת״ — וחכמה היא מקור המים שבחסד, בסוד ״אל נהירו דחכמתא״ — ״חסד אל כל היום״ (והוא סוד שם עב — חסד — בחכמה — חסד ע״ה).

עם תהום שכנגד הכתר, קוצו של י, עולה הכל שם אדני ב״ה (כאשר ה־א עולה אלף). נמצא שממוצע ה המדרגות עולה אחד (כאשר ה־א דאחד שבכתר עולה אלף — אלף אורות שבכתר וד״ל) — ״אחד היה אברהם״ — וכן אהבה — ״אברהם אוהבי״, בחי׳ ״תורת חסד״ (״חסד לאברהם״) כנ״ל.

תהום מעין (קוצו של י שעל גבי אות ה־י) עולה כתרא (ג״פ אור — אין סוף כנודע) — כתר ו״אאלפך חכמה״ וד״ל.

ג

מהתהום ועד למעין החכמה יש, בפרטיות, סוד הוי׳ ב״ה בשלמות.

בתהום כלולה התעוררות לבא לידי גלוי — בחינת ״מעין סתום״ — ״חכמה סתימאה״ שבכתר. מ״מעין סתום״ זה, שעודנו בבחינת בלי גבול, כמו התהום מקורו, נמשכים גידים בעובי כדור הארץ — ״ארעא חלחולי מחלחלא״ — המצמצמים את מי ״מעיינות תהום רבה״ וממשיכים אותם ״טיפין טיפין״ ב״מעין גלוי״ — חכמה — י שבשם (בזמן המבול ״נבקעו כל מעיינות תהום רבה״ בדרך למעלה מן הטבע — ללא צמצום גידי הארץ וד״ל). הגידים הנ״ל הם בחינת יג מדות הרחמים, סוד ה״דיקנא קדישא״, שממנו (בכלל, ובפרט מתקון השמיני שבו — ״נצר חסד״) יונק אור אבא (בזמן המבול נמשך הגלוי מתקון ״ואמת״, שהוא המקום הפנוי מן השערות — צמצומים. והוא על דרך הוצאת חמה מנרתיקה ש״צדיקים נזונים בה ורשעים נדונים בה״. לעתיד לבא יתגלה בחסד ורחמים לכל ישראל, לאחר צרוף הגלות, בסוד ״ביום ההוא יהיה הוי׳ אחד ושמו אחד״ — אות ו כאות י שבשם וד״ל).

ד

מי התהום הם בסוד ירידת והתלבשות מקור ההשכלה שבתענוג הפשוט שבנפש באותיות דוממות, בחינת עפר הארץ, המסבירות את ההשכלה בטוב טעם ודעת. כאשר, בכח ההתבוננות העמוקה הנקראת ״עיון״, מגיע האדם להתגלות ״תהום רבה״, הנעלם מאד באותיות ההסבר כנ״ל, אזי ״נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארבת השמים נפתחו״ בנביעת השכלות חדשות לגמרי בעלוי אחר עלוי לאין שעור. מכאן שהמקור האמיתי לנביעה חדשה, בחינת י שבשם כנ״ל, הוא רוחניות מי התהום (ועיין בספר פלח הרמון בראשית ד״ה ״אלה תולדת נח״ השלישי, שבחינת ״ארֻבות השמים״ היינו מקור ההשכלה בתענוג הפשוט, בחינת ״מים עליונים״, ו״תהום רבה״ הוא בחינת ירידת והתלבשות מקור הנ״ל באותיות דוממות, ״עפר הארץ״, כנ״ל, בחינת ״מים תחתונים״. על ידי העיון בעומק באותיות ההשגה פועל בקיעת המעינות, שהוא השכל הפרטי המלובש באותיות, בהתגברות יתר מכפי המדה עד שעולה למעלה מעלה בשרשו כמו שהוא במקור התענוג הפשוט עצמו לעוררו מההעלם אל הגלוי. והנה גלוי מקור התענוג עצמו קודם שנמשך להשכיל השכלות בעלוי אחר עלוי הוא בעצמו פועל זכוך חומר המוח מאד עד שנעשה המוח כלי לקבל צורת השכל, ואחר כך נמשכו ממנו השכלות חדשות בעלוי אחר עלוי. ועיין בכל זה לקמן, שהרי בסוד שם הוי׳ דכאן אין התהום ומעין סתום באים בגלוי כמו שהם בעצמם. רק על ידי צמצום רב בנביעת שכל פרטי בחכמה הגלויה).

ה״מעין סתום״ — ״מוחא סתימאה״ — הוא בסוד ״יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית״, מקור ה״יין המשמח״ שבבינה — ה עילאה שבשם. וכן ״מוחה סתימאה״ הוא תקון הבינה שבעולם התהו (כמבואר בספר עמק המלך), ובו מתלבש גבורה דעתיק יומין, מקור ״עבודת הלוי״ — ״ועבד הלוי הוא״. ״הוא״ מרמז לבחינת ״הנסתרֹת להוי׳ אלקינו״, אור סתום שבאמא עילאה, שרש גבורת הלוי.

שערות ה״דיקנא״ — בחינת ״גידי הארץ״ כנ״ל — דומות לאות ו שבשם, והגומא שממנה יוצאת כל שערה דומה ל־י שבראש ציור אות ה־ו. לכן נקראו השערות סוד ״יודין ווין״. כל שערה ושערה היא ״צנור״ (אותיות רצון ונוצר, סוד ״נוצר חסד לאלפים״ — עיקר המשכת הדיקנא) הממשיך שפע מבחינת ״בלי גבול״ ואין סוף לבחינת ״גבול״ וגלוי פרטי בחכמה הגלויה. כח המשכה זו הוא מקור מדת הרחמים — תפארת — ו שבשם ב״ה.

החכמה הגלויה — ״מעין גלוי״ — שבאה בבחינת ״ברק המבריק על השכל״, היא ראשית הגלוי, בחינת מלכות — עלמא דאתגליא — לגבי המדרגות שבהעלם (״על מודע״) שקדמו לה. חכמה עילאה היא בחינת ״נוקבא״ המעלה מ״ן (הבטול במציאות שבפנימיותה) לגבי כתר עליון (שעל כן בקבלה הראשונה הכתר הוא בחינת חסד עליון, ״רב חסד״, והחכמה בחינת שרש הגבורה והדין, בסוד ״זכר חסדו״, שבנין ה״זכר״ הוא מהחסדים, ובנין הנקבה מהגבורות. כל זה הוא לגבי פנימיות החכמה המתיחדת עם הכתר שלמעלה ממנה, מה שאין כן חצוניות החכמה היא שרש ״קו ימין״, בחינת ״חסד עולם״ וד״ל).

ה

והנה כמו שהחכמה הגלויה — י שבשם הוי׳ הכולל — היא ה תתאה, בחינת נוקבא, לגבי המדרגות שבהעלם הכתר שקדמו לה, כן התהום בעצמו — בחינת י שבשם הוי׳, המחבר את סוד הכתר והחכמה — הוא בחינת נוקבא — ה תתאה שבשם לגבי בחינת ״ארֻבות השמים״, מקור ההשכלה בתענוג הפשוט ממש, בחינת ״מים עליונים״ — ״זכר״ — טרם ירידתה בסוד מי תהום, ״מים תחתונים״ — ״נקבה״.

מבואר לעיל שבחינת ״ארבות השמים״ מאירה בשני אופנים: בבחינת אור מקיף לזכך את חומר המוח, ואחר כך בבחינת אור פנימי בנביעת השכלות חדשות בעלוי אחר עלוי. נמצא ״סוד הוי׳ ליראיו״ ביחוד ״מים במים״ — מים עליונים של ארבות השמים ומים תחתונים של תהום רבה:

ו

יש לומר ששלשה שמות הוי׳ הנ״ל הם בסוד ״שם בן יב אותיות״ (שלשה שמות הוי׳ פשוטים) שעם הכולל הוא השרש של יג מדות הרחמים, עד למקורן העליון ביג ממין שב״אויר קדמון״ שלפני הצמצום הראשון (כמבואר בספר עמק המלך). כל מם הוא בסוד ״מקור מים חיים את הוי׳״, ״מים המצמיחים כל מיני תענוג״, מתענוג הפשוט שברדל״א שלאחר הצמצום ועד לתענוג האלקי שמתגלה בנפש כל דורש הוי׳ באמת ובלב תמים.

והנה בשלשה שמות הנ״ל ה־ה תתאה בעליון נעשה ה־י שבתחתון (בסוד ״ראשית חכמה״ — ״ראשית״ מלמעלה למטה, ו״ראשית״ מלמטה למעלה — כמבואר בדא״ח). נמצא ששלשת השמות, ״שם בן יב״ כנ״ל, עיקרם י אותיות: יהויהויהוה בגימט׳ חיים — ״מקור מים חיים את הוי׳״. ויש לכוונן כנגד י ספירות: יהו הראשון כנגד חב״ד — ג מדרגות של ״ארבות השמים״ — ״מים עליונים״; יהו השני, חג״ת, בסוד המדרגות הנעלמות בכתר עליון של בחינת ״מים תחתונים״, ״תהום רבה״. י-ה-ו-ה, נהי״ם, בסוד התגלות ה״מים חיים״ בפועל ממש (בחינת נהי״ם כידוע) ממעין החכמה הגלויה ועד לים.

מכיון שה־ה תתאה שבעליון היא פנימיות ה־י שבתחתון נמצא שסוד יהוההוההוה הוא הפנימיות של יהויהויהוה, פנימיות ה״חסד״ — נוקבא דחב״ד, ופנימיות ה״נצח״ — נוקבא דחג״ת. ובסוד חשבון הגימט׳ הכולל: ״חן״ פנימיות ״חיים״, סוד ״חיים נצחיים״, המשכת אותיות הוה מסוד הוי׳ ב״ה עד אין סוף, כמבואר במ״א (ה״שם בן יב״, ושני השמות בני י אותיות, הכל בסוד לב נת״ח, ״הוי׳ בחכמה״, עולה צדיק שהוא ג פעמים חיים. שני השמות בני י אותיות בהכאה פרטית עולות ב פעמים צדיק, כנגד ״צדיק עליון״ ו״צדיק תחתון״, וכן בסוד ״בזאת יבא אהרן אל הקדש״. הכל בגימט׳ ברית שהוא ט פעמים חיים, המשכת ״מקור מים חיים״ דרך ט ספירות עד היסוד, ועם הכולל, כנגד המסירה למלכות דלית לה מגרמה כלום, עולה תריג מצות תורתנו הקדושה כנ״ל, ובסוד הוי׳ אלקי ישראל וד״ל).

ז

בכל אחד משלשה שמות הנ״ל היחס שבין אותיותיה הוא כמו היחס היסודי שבשם הראשון: תהום; מעין; נהר; נחלים; ים. ״גידי הארץ״, ה־ו שבשם השני, נקראו ״נחל״, סוד ״נצר חסד לאלפים״ — ״נחל נבע מקור חכמה״. ביחס ל״נחל״ זה נקראת החכמה הגלויה ״ים חכמה״. וכן התהום בעצמו, סוד ה תתאה שבשם השלישי העליון, הוא המקור הרוחני של הים דוקא, שלכן ״כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא״, שחוזר למקורו, תהום רבה.

ח

והנה כמו שיש סוד ״נחל״ בין התהום למעין (״נחל נבע מקור חכמה״ כנ״ל) וכן בין הנהר לים (י שבשם, כפשוטו), כן יש נחל נעלם בין י ל־ה עילאה שבשם הכולל, סוד יסוד אבא, נתיב הנעלם המיחד אבא ואמא (וכמו בגשמיות, התחברות המעין לנהר היא על ידי נחל הנמשך מן המעין).

נמצא שבפרטיות יש שבע מדרגות בסבוב המים: תהום (כולל המעינות הסתומים שבו); נחל (״גידי הארץ״); מעין (גלוי, הנובע ״טיפין טיפין״); נחל (״נתיב הנעלם״ הנמשך מהמעין אל הנהר); נהר (המתרחב ומתארך מאד); נחלים (היוצאים מן רחובות הנהר, ושהיו כלולים בו בפועל על דרך העובר ברחם האם כנ״ל); ים (״סיפא דכל דרגין״, אך ״נעוץ סופן בתחלתן״ ו״אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת״ על ידי ״בליעת״ מי הים בתהום רבה וכו׳).

באותיות, שבע מדרגות הנ״ל הן: אויוהוה — ״הוי׳ אחד״ — ״טל אורות״, ״מקור מים חיים את הוי׳״, שהרי ה״טל״ הוא מקור ה״מים״ בסוד ״טל ומטר לברכה״, וכן ״טל״ עולה מ חסר אחת, סוד ״במספר — ארבעים״, שהוא פנימיות מספר ארבעים — מ (מ סאה מים במקוה טהרה כנודע).

וכן הוא אותיות אהיה ווו — חי, בסוד ״אהיה כטל לישראל יפרח (סוד עלית רפח נצוצין קדישין בגימט׳ טל מטר) כשושנה״ (סוד יג מדות הרחמים המאירים בכנסת ישראל, וסוד רחמים — יפרח עולה אויוהוה, טל, וברבוע פרטי רנט — ז פעמים יחידה (הבל, בסוד שבעה הבלים של מעשה בראשית, ״הבלי אדם קדמון״ וד״ל), לז — ראשוני ה־יג). וכן הוא יחוד טוב — אוי, טובה — והוה, סוד אהוה אהוי, ה חסדים ו־ה גבורות שבדעת כנודע.

ט

ב־א, סוד התהום כנ״ל, ה־י התחתונה שבה מרמזת להתכללות בחינת ״מעין סתום״ בתהום רבה כנ״ל. בשם הוי׳ השני הנ״ל, שני היודין שב־א של השם הראשון הן כנגד יה, וה־ו שבין שני יודין אלו היא בסוד ה״נתיב הנעלם״ הנ״ל שבשם השני וד״ל. על ידי כך ז מדרגות הנ״ל נעשו ט: יויויוהוה בגימט׳ ח ברבוע, סוד יחוד אדם חוה כנודע, וברבוע פרטי עולה יט (חוה) פעמים הוי׳ ב״ה (מאותיות יו הראשונות יוצא קול, ומשאר האותיות יוצא משיח, והיינו קול המבשר את ביאת משיח צדקנו בב״א) סוד מלוי מה (אדם) שהשרש הוא הוי׳ ב״ה וחלק המלוי (יוד הא ואו הא: וד א או א) עולה יט (חוה), ״סוד העבור״ (ז שנות העבור ב־יט שנים), יט שנים של מחזור קטן (יחוד שמש וירח — זו״ן — ״זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם״. הזמן בכלל הוא סוד תקון חוה, בסוד מהיטבאל (מה יט באל) אשת הדר, שבה מרומז שלמות יחוד מה ובן, שהוא מספר הראשוני ה־כו — הוי׳ ב״ה, וד״ל). והוא סוד יחוד שני לבבות (״בכל לבבך״). יויו עולה לב בסוד פנימיות הלב הנעלם למעלה מהחכמה הגלויה, ויוהוה עולה לב בסוד חצוניות הלב הגלוי מהחכמה הגלויה ולמטה.

י

והנה כל המשכת המים הוא ״אל הים״ — סוד שם אלהים של מעשה בראשית, וסוד ״ויבאו אלימה ושם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים״. ״שתים עשרה עינת מים״ הם כנגד ״שם בן יב״, ג שמות הוי׳ ב״ה כנ״ל, שכולם בסוד ״מקור מים חיים את הוי׳״. על ידם צומחים ״שבעים תמרים״ כנגד ״שבעים פנים לתורה״ (סוד עץ החיים, שבו לב אחד לאבינו שבשמים כנודע בסוד לולב — לו לב ותמר — מ ימי מתן תורה — הגדל על המים, ו״נהר יוצא מעדן להשקות את הגן״ וד״ל). נשמות ישראל חונים שם ״על המים״ — ״הוי כל צמא לכו למים״, ״אין מים אלא תורה״.

יא

בפסוק ״כי שמש ומגן הוי׳ אלקים״, שם אלהים (״אל הים״) מכונה בשם ״מגן״, שסודו מ — מים — המשקים את הגן (וכן ״מעין גנים״ הוא מגן עינים מפני ״שמש הוי׳״ וד״ל). וזהו סוד ״מקור מים חיים את הוי׳״, ש״את הוי׳״ (״את״ הוא רבוי דבר הטפל כנודע) בא לרבות יחוד הוי׳ אלקים — שם מלא — סוד ״פלג אלהים (אל הים, והוא ״פלג״ הפשוט. ״פלג״ הנסתר הוא ״מי ברא אלה״ — ״ברא אלהים״ כנודע) מלא מים״. עיקר היחוד הוא בסוד אותיות הוי׳ ב״ה, כאשר ״כל הנחלים הולכים אל הים״, אל הים של מלכות — ה תתאה שבשם — סוד ״המגן״ על ״שמש הוי׳״.

יב

והנה תהום הוא תהו ם (ם סתומה — סוד ״מעין סתום״ שבתהום רבה), כמו שנאמר ״והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים״. ״רוח אלקים״ — ״אל הים״ — מרחפת על פני ה־ם — מי תהום רבה, בעודם בבחינת ״מים במים״ (קודם הבדלת המים התחתונים מהמים העליונים, בחינת ״ארבות השמים״ כנ״ל). ה״תהו״ הוא סוד הכתר (בחינת ״ישת חשך סתרו״, ו״חשך על פני תהום״), כמו שנאמר ״מאפם ותהו נחשבו לו״, ומבואר בכתבי האריז״ל ש״אפס״ הוא האין סוף ב״ה ו״תהו״ הוא הכתר. וכן ״תהום״ הוא מלשון ״ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי״, המשכת המעין (נעמי) מהתהום (ותהם) ע״י סוד ״ותאמרנה״, ש״אמר״ הוא אור מים רקיע (שעל ידי גלוי האור נתגלו המים מהעלמם ונעשה רקיע המבדיל בתוך המים וכו׳ — התגלות ״רוח אלקים״ — ״שמו של משיח״ וד״ל). וזהו ״ויאמר אלקים יהי אור וגו׳״, שגלוי האור הוא סוד הגלוי מתוך החשך שעל פני תהום (״ברישא חשוכא והדר נהורא״) ע״י אמירת אלקים — אל הים כנ״ל. וזהו ש״מעין״ הוא מלשון ״עין״ וגלוי אור. וכן ״נהר״ הוא מלשון ״נהירו״ (תרגום ״אור״) ו״נהרה״ — התפשטות והמשכת הגלוי בעומק ורוחב ואורך. ״נחל״ הוא מלשון ״נחלה״, כלומר ״התישבות״ האור במדות שבלב הממשיכות ומיחדות את גלוי האור ב״כלי״ ו״תחום״, סוד ה״ים״, שכאשר נמשך בו ה־ו שבשם נעשה ״יום״ — ״יום אחד״ — ״יהיה הוי׳ אחד״ וד״ל.

יג

והנה סוד המעין שנובע ״טיפין טיפין״ מרומז בשם הקדוש ״טפטפיה״ (שמכוונים בברכת ״מקבץ נדחי עמו ישראל״, ש״לא ידח ממנו נדח״, וכל נשמה — ״טפת יהדות״ (יהדות ה״ס יחוד מעין נהר — ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״ — שם הקדוש כהת — משיח בן דוד ע״ה, כמבואר בכתבי האריז״ל. טפת יהדות עו׳ בראשית ע״ה. בדרך צחות יש לרמז שהטפה נמשכה ממח האב כנודע ובל״א שני שמות של ״אבא״ (שם האהבה ושם המורא) — ״טאטע״ ״פאטער״. טאטע פאטער טאטע פאטער יה ר״ת טפטפיה ובגימט׳ בראשית — ״ראשית חכמה״ — בדיוק. וכן ספרות חשבון טפטפיה הן אותן ספרות של בראשית בצרוף אחר, כאשר ההבדל ביניהם הוא תשכ — צרופי בראשית וד״ל) — עתידה לחזור ולהכלל במקור הקדושה, כמו שנאמר ״ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל״. מובא בכונות האריז״ל שהוא בגימט׳ ״על מגן״, בחינת מגן הנ״ל, ו״על מגן״ היינו ״שמש הוי׳״ כנ״ל וד״ל) שהוא בגימט׳ ״אני הוי׳ אלקיכם״ (סיום קריאת שמע ו״נעוץ סופן בתחלתן״ שעולה ״הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד״ עם שם הוי׳ הכולל את ארבע תבות היחוד בפרט כנודע).

והוא נקרא ״שם המחשבה״ — ״חשב מה״ על דרך חכמה — כח מה. והוא סוד ט פעמים ט פעמים יה — מדות ארון הקדש (בטפחים) לרבי מאיר, שמאיר עיני חכמים.

וכן הוא בסוד ״טטפת בין עיניך״ להמשיך גלוי בחינת ה״עין״ שהוא ״מעין החכמה״ — י שבשם — הכולל ט טִפֹת מים חיים הנמשכים אל הים כנ״ל וד״ל. והוא בסוד ״יפוצו מעינותיך חוצה״, שבזה תלוי ביאת משיח צדקנו (כנודע מאגרת הקדש של מורנו הבעש״ט זי״ע) בב״א.

מח. עץ החיים

א

בעץ ארבע מדרגות כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה: שרש, גזע, ענף, פרי. ועוד זאת, העולה כל כולנה, כח הצומח שבארץ, המקור האמיתי של כל בחינות עץ החיים, שבו שורה האין האלהי, מקור התהוות היש, שבמאמר ״תדשא הארץ״.

השרש, בחינת חכמה — י שבשם — נמצא מכח הצומח על דרך ״והחכמה מאין תמצא״.

הגזע הוא בחינת ה״יש האמיתי״ של העץ, בחינת בינה — ה עילאה שבשם.

הענף הוא התפשטות מן עצם העץ, כאור המתפשט מן המאור ועדיין דבוק במאור. ביחס למאור האור הוא בבחינת האין המהוה את היש האחרון — תכלית הכל.

התכלית היא פרי עץ חיים — ״זיו יקריה״ של האור הנ״ל — שממנו נהנים צדיקי אמת — ״צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה״.

ב

כח הצומח הוא סוד גן עדן (חושבנא דדין כחושבנא דדין) — ״ועץ החיים בתוך הגן״ — כלומר שנמצא מרוחניות הגן ופנימיותו, ואח״כ משפיע לחצוניות וגשמיות הגן (כפרוש הפשוט של ״בתוך הגן״, על דרך תפארת ומלכות).

שרש, גזע, ענף, פרי עולה אלף ושע, סוד אלף אורות שניתנו למשה רבינו ע״ה במתן תורה, ששרשם בפנימיות הכתר, בסוד ״פנימיות אבא פנימיות עתיק״, ושע נהורין שמאירים בפני אריך אנפין — ״תרין תפוחין קדישין״ (גלוי תקון ״ואמת״, בראש השנה, סוד המנהג של אכילת תפוח בדבש בליל ראש השנה, כמבואר בדא״ח). והוא לז (יחידה) ברבוע עם הכולל (סוד אחד — אלף, השראת אחד האמת בפנימיות החכמה, ובסוד ״אאלפך חכמה״ וד״ל. וכן שע הוא י פעמים לז — ג עשרות ו־ז יחידות סוד שלמות הבנין של עשר ספירות — והוא המספר הראשוני ה־יג. אמצע יג הוא ז, וכן יג הוא הראשוני ה־ז וד״ל).

כח הצומח, שרש, גזע, ענף, פרי עולה א׳ תקמז, שהוא שם הוי׳ ב״ה ביחד עם כל כז מלוייו (שהרי בכל אות מ־ג אותיות הוה שבשם יש ג צורות של מלוי: הא, הה, הי; וו, ואו, ויו. נמצא שסך כל המילויים הוא ג בחזקת ג שהוא כז), שעולים טל — הוי׳ אחד — ברבוע — א׳ תקכא.

וכן עולה ״אחד״ פעמים ״אחד יחיד ומיוחד״ (שהוא ״שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד״ ב״עגול״ כמבואר במ״א), שהוא אהוה (טוב) פעמים שלוב הוי׳ אדני.

והוא תורת ישראל — ״עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאושר״, שעל לומדיה ותומכיה נאמר ״אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה״, שגם כן עולה בגימט׳ כנ״ל.

ג

והנה מבואר בדא״ח^[ש] בסוד ״איהו וחיוהי חד בהון וכו׳״, שסוד האצילות הוא על דרך התפשטות הענף מן האילן שעודנו דבוק בו וחי ממנו, ואף על פי כן אינו אלא התפשטות והארה בעלמא מן עצם האילן כנ״ל. ה״פרי״ הוא גלוי אלקות בעולמות התחתונים בי״ע, תכלית הבריאה כולה. לפי זה, הגזע — עיקר האילן, בחינת היש האמיתי שבו — הוא סוד אדם קדמון — ״המאציל״ ביחס לעולם האצילות שנאצל ממנו.

השרש הוא הקו של אור אין סוף ב״ה שמאיר בחלל ומקום פנוי לאחר הצמצום הראשון של התפשטות האור הפשוט. כח הצומח הוא סוד הרשימו של עצם האור שנשאר במקום פנוי הנ״ל לאחר הצמצום, טרם בקיעת אור הקו בו, כביכול (וכן אור הקו בוקע, במדה וגבול, על ידו דוקא).

ד

קו, אדם קדמון, אצילות, בריאה יצירה עשיה עולה אהיה פעמים אלהים, שהוא ו פעמים אש, כמבואר בשער ״שש אשות הן״. הרשימו הוא שרש התקון (חושבנא דדין כחושבנא דדין). הקו בוקע מתוך שרש התקון להמשיך ממנו שפע (תן דתקון) חדש בעץ פרי של כללות כל העולמות תמיד.

ה

בשעור קומת קהל עדת ישראל, מבואר בדא״ח שהשרשים הם נשמות הצדיקים הגדולים, ״נשמות כלליות״ — ״אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא״ — בחינת חכמה — כח מה — י שבשם — שרש הבטול האמיתי ״בלתי להוי׳ לבדו״ שמאיר מהם בכללות נשמות ישראל. הגזע הוא סוד התורה — תורת אמת — המתגלית ומתחדשת על ידי הצדיקים הנ״ל — ״תורה צוה לנו משה״ ר״ת צלם שהוא עצם עץ החיים (״משה נתנבא בזה״ — עץ באתב״ש וכן באלב״ם, ובו נאמר ״ויורהו הוי׳ עץ וגו׳״. יש לפרשו כמו ״ויורהו עץ הוי׳״, כלומר שהורהו ״סוד הוי׳ ליראיו״ שבעץ החיים כנ״ל).

הענפים הם כל נשמות ישראל הקשורים ודבוקים בנשמות הצדיקים הנ״ל על ידי תורתם הקדושה. הפרות הם ״תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים״ שגדלים על הענפים הנ״ל דוקא, על דרך המדות — אהבה ויראה — שמחיות את המעשה בפועל ממש (מה שאין כן בנוגע לשכל התורה, שמאיר על המעשה בבחינת אור מקיף בלבד).

כח הצומח הוא השראת אור אין סוף, אחד יחיד ומיוחד ב״ה, בנשמות הצדיקים, ודרכם (דרך תורתם) בנשמות כלל ישראל — ״ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ״ (כלומר כח הצומח שבארץ, גן עדן הפנימי כנ״ל וד״ל) — להאיר אור הוי׳ כי טוב במעשה הטוב, שבמעשה דוקא (״המעשה הוא העיקר״) מתגלה אור אין סוף ב״ה בתחתונים ממש, סוד כונת הבריאה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

ו

בספורי מעשיות של מוהר״ן מברסלב זצ״ל, במעשה של השבעה בעטלרס, יום ה׳, מסופר מסוד עץ החיים, שבו ג שרשים: אמונה, יראה, ענוה. גוף האילן (גזעו) הוא אמת. יש לומר ש־ג בחינות אמונה, יראה, ענוה הן כנגד ג מדרגות שב־י שרשם: קוץ העליון, המרמז לבטול הפנימי של החכמה ביניקתה מכתר עליון, בסוד אמונה (״פנימיות אבא פנימיות עתיק״ כנ״ל, סוד האמונה הפשוטה בהוי׳ אחד ב״ה, וכמבואר בתניא פרק חי עיי״ש); גוף ה־י, בסוד ״יראת הוי׳ לחיים״, ״ראשית חכמה יראת הוי׳״ — יראה עילאה הנקראת ״ירא בשת״ — אותיות ״בראשית״ (וכן יראה אותיות ראיה, עצם החכמה, בחינת ראית המהות של הענין האלהי, בעין השכל דחכמה); ענוה הוא סוד השפלות שבחכמה להמשיך את עצמה למטה — סוד הקוץ התחתון שב־י המתחבר ל־ה עילאה שבשם — אמא עילאה — בסוד ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״.

״אין אמת אלא תורה״, בחינת ״תורת אמת היתה בפיהו ורבים השיב מעון״. שה״רבים״ הם הענפים, ו״השיב מעון״ הוא בחינת ״תשובה ומעשים טובים״ — פרות טובים ומתוקים של נשמות כלל ישראל. אמת הוא נוטריקון ״אם לבינה תקרא״ וד״ל.

הענף, סוד ההתפשטות מן עצם האילן, הוא מדת האהבה (המתפשטת לכל, כנודע בדא״ח), והמעשה (שהוא העיקר) הוא בחינת ״מעשה הצדקה״ (שכוללת את כל המצות כנודע) — ״והיה מעשה הצדקה שלום״ — ״ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״, שהוא ״פרי צדיק״.

ז

אמונה יראה ענוה, אמת, אהבה, צדקה עולה אמונה ואלף אורות המאירים ממנה כנ״ל, והוא סוד חן פעמים חוה — ״אם כל חי״ — ״חן אמת״ (בגימט׳ צבאות הוי׳) של עץ החיים שבתוך הגן.

ויהי רצון שנזכה כולנו יחד ״לאתדבקא באילנא דחיי״ — עץ החיים שהוא אור הוי׳ כי טוב — אכי״ר.

מט. הוי׳ נסי

ויבן משה מזבח ויקרא שמו הוי׳ נסי^[שא]

א

שני סוגי נסים הם: נסים גלויים ונסים נסתרים. שני סוגים אלה הם ״שנים שהם ארבעה״, כאשר כל סוג מתחלק לשנים, על דרך ההתחלקות וההתכללות של שתי אותיות שם יה בארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה, כמ״ש ״ביה הוי׳ צור עולמים״^[שב]. כאשר מתכללים ארבעה סוגים אלה יחדו אזי נשלמה תכלית כונת הנס — גלוי שם הוי׳ ב״ה בעולם, ״הוי׳ נסי״.

״הנסתרות להוי׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו״^[שג]. הנסים הנסתרים הם כנגד יה שבשם והנסים הגלויים (״והנגלות״ — וה נגלות) הם כנגד וה שבשם.

בנסים הנסתרים שתי מדרגות:

א. ״לעושה נפלאות גדולות לבדו״^[שד], כאשר רק הוא יתברך מכיר בנסיו ונפלאותיו הגדולים עד מאד, שאין בכח השכל האנושי להשיגם כלל ו״אין בעל הנס מכיר בנסו״. מדרגת ״לבדו״, ״שהוא לבדו הוא ואין זולתו״, שורה בחכמה^[שה] — י שבשם — ועל כן החכם ״הרואה את הנולד״ יש מאין בכל רגע תמיד^[שו], על ידי בטול הרגשת עצמו בתכלית (הנקרא ״הנחת עצמותו״ בלשון החסידות), מרגיש במציאות נפלאותיו יתברך (בכלל, בסוד הבריאה התמידית, ועל ידי כך גם בפרט, בנפלאות ההשגחה הפרטית וישועות ה׳ אשר בכל הרף עין, ואיך ש״מהוי׳ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ״^[שז]).

ב. נסים הנסתרים בדרכי הטבע, כמו נס פורים שהתלבש באהבת אחשורוש לאסתר המלכה, ועצת אסתר להזמין את המלך והמן למשתה היין וכו׳, ואף על פי כן מורגש הדבר לכל מי שמתבונן בספור המעשה (וכל שכן למי שחי אותו בפועל ממש) שהוא נס, ויד ה׳ פעלה כל זאת — ״ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם״^[שח]. על ידי נס כזה נמתק הדין בשרשו, בינה עילאה — ה עילאה שבשם — ועל כן באה המצוה לשמוח בשמחה רבה — ״חייב איניש לבסומי בפוריא וכו׳״^[שט] — ביין ״המשמח אלהים ואנשים״^[שי], בחינת בינה כנודע.

בנסים הגלויים שתי מדרגות:

א. נסים הגלויים לישראל עם קדושו. אך מצד הטומאה, ׳סטרא אחרא׳, יש עדיין מקום להכחיש את הנס, כמו במכות מצרים הראשונות דם וצפרדע. רק במכת כנים הודו חרטומי מצרים ש״אצבע אלקים היא״^[שיא]. מצד פרעה מלך מצרים — כללות ה׳סטרא אחרא׳ — לא היתה הודיה בשלמות עד למכת בכורות, שרק אז שלח את בני ישראל מארצו. ולא עוד אלא שחזר בו לרדוף אחריהם, עד לתכלית הנס של יציאת מצרים — קריעת ים סוף וטביעת מצרים בים. שזהו:

ב. נסים גלויים לכל העולם כולו, שגם ה׳סטרא אחרא׳ ״בעל כרחו יענה אמן״, ואינו יכול להכחיש את הנס הגלוי מאתו יתברך לעמו ישראל — ״בני בכורי ישראל״^[שיב].

הנס הגלוי לישראל בלבד הוא כנגד ה־ו שבשם, בחינת ״ישראל״ כנודע. הנס הגלוי לעיני כל, כולל גם כל גויי הארצות, הוא כנגד המלכות — ה תתאה שבשם — ״שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם״^[שיג], ״לתקן עולם במלכות שדי״^[שיד], ״והיה הוי׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי׳ אחד ושמו אחד״^[שטו] — בהגלות נגלות נסיו ונפלאותיו לעיני כל העמים והלשונות ״כי עם קדוש אתה להוי׳ אלהיך בך בחר הוי׳ אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים״^[שטז], שהרי עיקר גלוי המלך הוא על ידי פעולת גזירותיו — ״זה ישפיל וזה ירים״ — כמבואר בחסידות.

ב

והנה הנס העליון שהוא ה״פלא״ כנ״ל (בחי׳ ״לעשה נפלאות וגו׳״) עולה נס עם א הכולל, בחינת ״אאלפך חכמה״^[שיז] — ״אלף־פלא״ — השראת בחינת ״לבדו״ בחכמה דוקא כנ״ל.

מכאן שארבע המדרגות הן בסוד פלא נס נס נס שעולה אמת, אהיה פעמים אהיה, בסוד ״אהיה אשר אהיה״^[שיח] (והוא השם של כללות התגלות הנסים על ידי משה רבינו עליו השלום, בחי׳ ״הוי׳ נסי״; נסי עולה קכ שנים, כללות חיי משה רבינו) — בסוד הנאמר בפרק קי״ז בתהלים: ״הללו את הוי׳ כל גוים שבחוהו כל האמים. כי גבר עלינו חסדו ואמת הוי׳ לעולם הללויה״. אהיה אהיה עולה ״לבדו״, שהרי הכל נכלל בנקודת ה־י שבשם — ״כלם בחכמה עשית״^[שיט] — ומעצם נקודת ״חכמה עילאה״ מתפשטת ״חכמה תתאה״ דרך ה־ו שבשם ל־ה תתאה שבשם. ועל כן ״הוי׳ נסי״ עולה ב פעמים חכמה — ״ב־חכמה״ — ״חכמות בחוץ תרונה״^[שכ], ״חכמה עילאה דאתמשך בחכמה תתאה״ וד״ל.

ג

והנה ״נס״ הוא לשון ״רוממות״ — ״להרים נס״ — ומרמז למטה האלהים אשר ביד משה (עיין בפרוש הרשב״ם על ״הוי׳ נסי״), בחינת ״ובני ישראל יצאים ביד רמה״^[שכא], ״והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל״^[שכב]. ארבע מדרגות הנ״ל של ״נס״ הן ארבע מדרגות של גלוי ״רוממות אל״^[שכג] למעלה, ורוממות בנפש האדם למטה.

״רוממות עצמית״ היא גלוי עצם אור הנפש, ״אור המאיר לעצמו״ בלבד, ולמעלה היא בחינת ״ישמח הוי׳ במעשיו״^[שכד], כלומר ביכלתו הפשוטה לעשות כל אשר יחפוץ בכח ״עשר ספירות הגנוזות במאצילן״, כמבואר בדא״ח.

״רוממות השכל״ היא הפשטת השכל בשלמות משעבודו להגיון חוקי הטבע בלבד, שאזי בכח ההתבוננות לגלות בתולדות הכלל והפרט ״ימין הוי׳ רוממה ימין הוי׳ עושה חיל״^[שכה].

״רוממות הלב״ של הקדושה (ב׳לעומת זה׳ היא בחינת ״ורם לבבך ושכחת״^[שכו]) היא בחינת ״ויגבה לבו בדרכי הוי׳״^[שכז], רגש פנימי חזק מאד, יקוד אש ההתלהבות להשי״ת, ומקור יזמה ויישום של כל מעשה טוב בפועל.

״רוממות המלך״ היא מדת הצמצום של הרוממות העצמית להתלבש בלבוש מלכות (״הוי׳ מלך גאות לבש״^[שכח]), על מנת להנהיג את העם ברחמים גדולים ובתקון ואחדות המדינה על ידי גזירות המלך — ״זה ישפיל וזה ירים״ — בבחינת ״ולב מלכים אין חקר״^[שכט].

ד

התעוררות ה״רוממות״ היא על ידי בחינת ״קול״, כמרומז בלשון הכתוב ״קול רם״^[של]. ״קול מעורר הכונה״^[שלא], והכונה היא אל ״אל רם ונשא״, בחינת ״הוא״, בסוד ״ועבד הלוי הוא״^[שלב], עבודת הלוים בשירם ובזמרם ״לארמא קלא״, כמבואר בזהר ובדא״ח. ״קול״ הוא לשון המשכה, והוא כח ההמשכה של גלוי הרוממות והנס — ״הוי׳ נסי״ — בסוד ״משה ידבר והאלהים יעננו בקול״^[שלג]. ״רוממות אל בגרונם״^[שלד] — ה״רוממות״ תלויה ב״קול״ שב״גרונם״.

גם ב״קול״ ארבע מדרגות:

א. ״קלא פנימאה דלא אשתמע״ (קול פנימי שלא נשמע), שמקורו בנקודה הפנימית שבלב, בחינת ״ולבי ראה הרבה חכמה״^[שלה], ולא נשמע אפילו לשכל שבמח, וכל שכן למדות שבחצוניות הלב, שהן למטה מהשכל שבמח במעלות ההכרה שבנפש.

ב. ״קלא פנימאה דאשתמע״ לשכל שבמח וממשיך לו בחינת ״רוממות השכל״ כנ״ל.

ג. ״קול פשוט״ שנמשך מן הלב ולחוץ.

ד. ״קול מבשר מבשר ואומר״^[שלו] בהברת צרופי אותיות ותבות בדבור.

ה

והנה על ידי ״הקל קול יעקב״ ״יורשים״ גם כן את ״הידים ידי עשו״^[שלז], כמבואר בחסידות. עשו (הרשע — רעש, עי׳ בפרוש ראב״ע בריש ספר תהלים) הוא כנגד קול רם בקדושה (חושבנא דדין כחושבנא דדין), ועמלק, נכדו, הוא כנגד רם בעצמו. ברור ״ידי עשו״ הוא ענין ״ובני ישראל יוצאים ביד רמה״, ״והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל״ כנ״ל. וענין ״יעקב״ — ״הקל קול יעקב״ — הוא ״וידו אוחזת בעקב עשו״^[שלח], ״ידו״ כלומר ״יודו״, י שביעקב, הארת י שבשם, בטול, להכניע את גסות הטבע (בחינת ׳פסיעה גסה׳ של עקב עשו) בכפית הרע, ״אתכפיא סטרא אחרא״.

והנה ארבע מדרגות ב״יד״:

א. עצם נקודת ה״יד״ — ״יוד״, בסוד ״פותח את ידיך״^[שלט] — ״אל תקרי ידיך אלא יודיך״, בחינת נקודת ״פתח״ בחכמה — כח מה, ראשית הגלוי של נקודת הבטול שבנפש.

ב. כח התפיסה שבשכל, כלשון ״עד מקום שיד שכלו מגעת״, בחינת ה עילאה שבשם.

ג. התפשטות המדות מן הלב, בחינת ״יד הגדולה״ — חסד (יד ימין), ״יד החזקה״ — גבורה (יד שמאל) וכו׳, בחינת ו שבשם.

ד. מקום גשמי, כמ״ש^[שמ] ״ויד תהיה לך מחוץ למחנה״, בחינת מלכות, ה תתאה שבשם.

ו

על ידי ה״יד״ של הקדושה זוכים ל״קול״ יעקב, וה״קול״ מעורר הכונה, בחינת ״רם״ (שלמות הברור של ידי עשו, בחינת ״יד רמה״, סוד עלית שם ב״ן שבמלכות לשרשו בשם ס״ג שבבינה לרשת את האורות המרובים דס״ג, המשכת אורות ד״תהו״ בכלים ד״תקון״ וד״ל) לגלות את ה״נס״ — ״הרמת נס״ — בחינת ״אתהפכא חשוכא לנהורא״ בשלמות (בגלוי שם ע״ב שבפנימיות א״ק, ולעילא לעילא עד לבחינת ״יחיד״ ממש שלפני הצמצום, בסוד ״הוי׳ נסי״ — ו״הוי׳ בחכמה״ דוקא, סוד שם ע״ב וד״ל. וזהו ״ויבן משה מזבח״, העלאת ב״ן — ״מזבח״ — בס״ג, בינה, בחינת ״ויבן״, ע״ד ״ויבן הוי׳ אלהים את הצלע״^[שמא], שדרז״ל^[שמב] ״בינה יתרה וכו׳״, על ידי משה, פנימיות ״קול יעקב״, ו״נחנו מה״^[שמג], בסוד ״משה זכה לבינה״, ואזי ״ויקרא שמו הוי׳ נסי״ — גלוי ע״ב וד״ל).

ז

״יד״ ״קול״ ״רם״ ״נס״ עולה חמש מאות (חצי אלף, כידוע בסוד ״יחוד הזכירה״ להאריז״ל) — ״דעת הוי׳״ — יחוד וגלוי שם הוי׳ ב״ה על ידי המצוה הראשונה שבתורה, ״מצוה רבה״ — ״פרו ורבו״^[שמד] — ש״על ידי חופה (בחינת ״הרמת נס״ על גבי חתן וכלה) וקדושין״ (בחינת ״יד״ ו״קול״, בנתינת הטבעת ואומרו ״הרי את מקודשת לי וגו׳״).

ח

והנה בכללות, ״יד״, שענינה ״תפיסת מקום״, היא הארת ״חכמה עילאה״ ב״חכמה תתאה״ שבמלכות — ה תתאה שבשם — לאכפיא סטרא אחרא כנ״ל (יד עולה דוד מלך ישראל חי וקים, הנלחם מלחמות הוי׳ בכח הבטול הפנימי שבו). ״קול״, שענינו המשכה, הוא בז״א — ״קול יעקב״ — ו שבשם. ״רם״, בחינת רוממות הנפש, היא ב־ה עילאה שבשם (כידוע בפרוש הנגון הגדול אשר לכ״ק אדמו״ר הזקן, ״ארבע בבות״, שכנגד ארבעה עולמות אבי״ע מלמטה למעלה, שהבבא השלישית, שכנגד עולם הבריאה — ה עילאה שבשם — היא הרגשת ״רוממות הנפש״ בכלל). ״נס״ הוא גלוי ה־י שבשם בעצם, בחינת ״הוי׳ נסי״ — ״נס י״ — בחינת משה רבינו עליו השלום, גלוי יסוד אבא (ועד לשרשו הנעלם בע״ב דא״ק ובחינת ״יחיד״ ממש כנ״ל וד״ל).

הכל הוא בסוד ״וירם (ביד) קרן לעמו״^[שמה], קרן ר״ת קול רם נס, וכן רם נס עולה קרן. ״וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק״^[שמו], אכי״ר.

נ. שמחת פורים

ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹן ויקר^[שמז]

אמר רב יהודה: אורה זו תורה, וכן הוא אומר ״כי נר מצוה ותורה אור״^[שמח]; שמחה זה יום טוב, וכן הוא אומר ״ושמחת בחגך״^[שמט]; ששון זו מילה, וכן הוא אומר ״שש אנכי על אמרתך״^[שנ]; ויקר אלו תפלין, וכן הוא אומר ״וראו כל עמי הארץ כי שם הוי׳ נקרא עליך ויראו ממך״^[שנא], ותנא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפלין שבראש.^[שנב]

א

בכל מגילת אסתר מכונים ישראל בשם ״יהודים״, החל ממנהיג אותו הדור (גלגולו של משה רבינו ע״ה, כמבואר בכתבי האריז״ל) ״איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי וגו׳״^[שנג]. אותיות ״יהודי״ הן אותיות שם הוי׳ ב״ה ממש^[שנד], אלא שה־ה תתאה שבשם מצטיירת בציור די, כאשר הרגל השמאלית שבה, שממנה עלולה להיות יניקת החיצונים ח״ו, עולה למעלה, בסוד ״ויגבה לבו בדרכי הוי׳״^[שנה] (דרכי יהו׳ ר״ת די של יהודי, שעולה דוד מלך ישראל חי וקים, שרש המלכות של הקדושה, התנשאות למען שמו יתברך, מתוך שפלות והכנעה בעצם וד״ל), ובסוד ״ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה״^[שנו]. וכן אמרו חז״ל ״כל הכופר בעבודה זרה (במסירות נפש, בכח — על כל פנים, על קדוש ויחוד שמו יתברך) נקרא יהודי (מלשון ״הודיה״, שהוא ענין ההסכם החזק בלב שלמעלה מטעם ודעת)״^[שנז].

וכן מרמז שם ״יהודי״ לשם הקדוש שדי, כאשר אותיות די הן זהות בזה ובזה (וכפי פרוש חז״ל: ״שאמר לעולמו די״; ועוד פרשו: ״שיש די באלקותו לכל בריה ובריה״, ויש לומר ששני פרושים אלה הם כנגד מציאות ה״יהודי״ בכח המסירות נפש לבד, ומציאותו כאשר מסירות נפשו מתגלה בפועל וד״ל), והאות ש של שדי, ״אתא דאבהן״ (על שם שלשת הקוים המתחברים בה, כנגד אברהם יצחק ויעקב, שהם כנגד שלש האותיות יהו שבשם הוי׳ ב״ה, ו־ה תתאה, הרגל הרביעית שבמרכבה, היא כנגד דוד — די כנ״ל), באה במקום יהו של יהודי, יהו שבשם הוי׳ ב״ה. וכן ש עולה יהו ב״מספר סדורי״ (כלומר ש־ש היא האות ה־כא — יהו בסדר הא־ב). ועוד, יהו בהכאה: י פעמים ה פעמים ו עולה ש.

מרדכי היהודי עולה שם שדי בדיוק. נמצא שאותיות מרדכי היהו עו׳ ש — מרדכי עם צרוף שם הוי׳ ב״ה: היהו (צרוף חדש טבת, בו נלקחה אסתר למלך אחשורוש, ״וישם כתר מלכות בראשה וימליכה תחת ושתי״).

שם שדי הוא סוד ויעבר הוי׳ (ע״ד ״ויעבר מרדכי״) — ״ויעבר הוי׳ על פניו ויקרא וגו׳״ — כאשר ויעבר הוא עב ריו (חסד גבורה, וגבורה עולה ג״פ חסד) כמבואר בכתבי האריז״ל, סוד התעוררות הכח (שדי לשון כח אדיר כנודע) להעלות ולתקן רפח נצוצין קדישין שנפלו למטה בשבירת הכלים, ״וגם חרבונה^[שנח] (שדי) זכור לטוב״.

נמצא שהיהודי הוא בחי׳ הממוצע המחבר את שני השמות הקדושים הוי׳ ושדי. שם הוי׳ ב״ה הוא למעלה מן הטבע לגמרי. שם שדי הוא הכח האלהי השולט בטבע להפוך את חקי הטבע כרצונו יתברך — ״שדי״ לשון ״משודד המערכות״. בכח מסירות נפשו של היהודי הכופר בע״ז ב״תכלית שנאה״ להמשיך כח עצם שם הוי׳ ב״ה בבחי׳ שם שדי — ״ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם״.

ועוד נודע כי ״יהודי״ הוא מלוי יה שבשם כזה: יוד הי (שכן הוא במלויי עב וסג, שבהם אות ה־ה מתמלאת ב־י — הי — והם בעצמם המלויים שמאירים בחכמה ובבינה, כנגד יה שבשם הוי׳ הכולל). אותיות וד של מלוי ה״יוד״ מתגלות (מבחינת העלמם בסוד המלוי הנסתר כנודע) בתפארת (ז״א — ו קצוות) ופנימיות המלכות (״כנסת ישראל״, ״דלית לה מגרמה כלום״); וה־י של מלוי ה״הי״ מתגלה בחצוניות המלכות (היורדת למטה, בסוד גלות השכינה, והיינו ״חצוניות שבפנימיות״ וד״ל) להעלותה באצילות העליונה, אשר שם ״לא יגורך רע״. בעליתה באצילות היא חוזרת ונעשית ״נקודה תחת היסוד״, ״י בסוף״.

ב

מכל הנ״ל נבוא להתבונן בעזה״י בסוד ארבע המדרגות של שמחת פורים (שהיא השמחה העולה על כולנה, כמבואר במ״א, כנגד בחינת היחידה שבנפש ממש, בחינת משיח, אותיות ישמח כנודע, ״עד דלא ידע״, משרש רישא דלא אתידע, אמונה פשוטה (בגימ׳ ברוך מרדכי וכן ארור המן) שלמעלה מטעם ודעת לגמרי): ״אורה ושמחה וששון ויקר״, ופרושן בדברי חז״ל כנ״ל, שמכוונות כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה, כמבואר בדא״ח.

ג

״אורה זו תורה״: ״אורייתא מחכמה נפקת״, י שבשם ב״ה. חכמה היא ראשית הגלוי, בחינת אורה (אותיות תורה בחלוף א״ת באתב״ש, כלומר ש״אורה״ היא ראשית הגלוי של אור ישר בחכמה^[שנט], ו״תורה״ היא ראשית הגלוי של אור חוזר בחכמה, סוד החיה שבנפש — ״מטי ולא מטי״, ״נוגע ואינו נוגע״; ועל כן באה ״אורה״ בלשון נקבה שהרי בתנועת ה״מטי״ נכללת תנועת ה״לא מטי״ וד״ל, מה שאין כן ב״תורה אור״, שלאחר בחינת ה״לא מטי״ נשאר רשימו של האור הראשון, שכולו בבחינת אור ישר ו״מטי״ מלמעלה למטה, שהרי הוא אור מוגבל לפי ערך הכלים, ויכול להאיר בם ולהחיותם בפנימיות ממש. לפי פרוש זה ״אורה״ היא גבוהה יותר מ״אור״ ומקור אור התורה, וכן מבואר בדא״ח בסוד ״וקבל היהודים את אשר החלו לעשות״^[שס], שבפורים המשיכו את התורה ממקורה העליון, בחינת ״אורה״ שלמעלה מ״אור״, בסוד ״אשת חיל עטרת בעלה״, שרש נשמת אסתר, נוטריקון אין סוף שבתורה, כדלקמן). ״אורה״ היא בחינת אברהם, בחינת ״אברהם התחיל להאיר״, שבימיו התחילו ״אלפיים תורה״, והוא שמר את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, והתחיל לפרסם את אלקותו יתברך בעולם. הוא בסוד ה־י שבשם, אותיות אב של אברהם, אבינו הראשון, הקו הימני של שלשה קוי ה־ש של שדי כנ״ל.

ד

״שמחה זה יום טוב״: ידוע שביום טוב מאירים ״מוחין דאמא״, ה עילאה שבשם ב״ה, בחינת ״אם הבנים שמחה״^[שסא]. מובא בכתבי האריז״ל ש״יום טוב״ הוא סוד שם סג שבבינה בצרוף י אותיותיו שעולה יום טוב. והוא בעצמו עולה חכמה, בסוד ״סיג (סג י) לחכמה שתיקה — אותיות קשת יה, סוד הדעת העליון ה״קורא״ (ב״שתיקה״) את אמא לבא לאבא, הנקרא קדש העליון — ״קדש, מלה בגרמיה״ — בסוד ״יום טוב״, שנקרא ״מקרא קדש״, וכפרוש הזהר שנקרא והוזמן, כביכול, אל הקדש העליון. ״שמחה זה יום טוב״ עולה ו פעמים יום טוב כנגד ששה ימים טובים בתורה: יום א׳ ו־ז׳ של פסח, שבועות, ראש השנה, יום א׳ של סוכות, שמיני עצרת (אין יום הכפורים נכלל בזה, שהוא בחינת ״שבת שבתון״ כנודע, למעלה מבחינת יום טוב סתם. והוא ״כ־פורים״ — כמו פורים, כמבואר בזהר, שרש ומקור כל הימים טובים), סוד ששת הבנים של ״אם הבנים שמחה״ כנ״ל. ״שמחה״ הוא בחינת יצחק מלשון ״צחוק עשה לי אלקים״^[שסב], הקו השמאלי של שלשה קוי ה־ש של שדי. אמרו רז״ל: ״אין שמחה אלא בבשר״ ו״אין שמחה אלא ביין״, וכן ביצחק כתוב ״ויגש לו (בשר) ויאכל, ויבא לו יין וישת״^[שסג].

ה

״ששון זו מילה״: בפסוק ״שש אנכי על אמרתך״ מפרש רש״י ז״ל: ״אמרתך, זו מילה שניתנה במאמר ולא בדבור (כשאר כל מצות התורה), ׳ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור׳^[שסד] (במקום אחר^[שסה] מפרש רש״י ז״ל: ״אמרתך, אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות והיא מילה״), ומצינו שדוד שמח עליה שנאמר ׳למנצח על השמינית׳^[שסו], כשהיה בבית המרחץ וראה עצמו בלא תורה ובלא מצות כיון שנזכר במילה שמח״. מצות מילה היא המצוה הראשונה מפי הקדוש ברוך הוא שקבל אבינו הראשון, ונאמרה בלשון ״אמירה״ דוקא (כשני פרושי רש״י הנ״ל). ״אמר״ הוא סוד ר״ת ״אור מים רקיע״, סוד המשכת הטפה העצמית בקדושה על ידי הברית־מילה, אות ברית קדש. ״אור מים רקיע״ הם כנגד יהו שבשם כנודע. נמצא ששלמות סוד ״אמר״ מתגלה ובא באות ו שבשם (שבה מאירה אות ו של מלוי ״יוד״, בסוד יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז״א), קו האמצעי באות ש של שדי, כנגד יעקב אבינו שנולד מהול — שלמות ענין המילה (אברהם נצטוה לראשונה במצות מילה. יצחק נמול לשמונה לראשונה. יעקב נולד מהול. נמצא שכל אחד מהאבות הקדושים מיוחד הוא בענין הברית־מילה, כללות קדושת ישראל, והוא אמיתית סוד אות ה־ש של ״שדי״ שהוא שם היסוד, אות ברית קדש, ודוד — די שמח בחותם ברית בשרו, דוקא, שהרי ״לית ליה מגרמיה כלום״, ופנימיות שנות חייו מקבל מהאבות הקדושים, אלא שפעמים שיוסף, צדיק יסוד עולם, נכנם במקום יצחק כנודע וד״ל).

״שׂשׂ״ הוא אותיות ״שׁשׁ״, בחינת ששה קצוות של ז״א, ו שבשם, והוא בחינת ״תפארת־גופא״ ו״יסוד־סיומא דגופא״, כנגד המצוה היחידה שקיומה הוא בגוף ממש, ושעל כן שמח בו דוד כנ״ל; שמכיון שנכרתה בבשרו ממש אינה נעדרת ממנו לעולם, אפילו בהיותו ערום מתורה ומצות בכלל. וזהו ענין ששון, בחינת ״והוא כחתן... ישיש כגבור״^[שסז], שמחת גמר ביאה, כמבואר בדא״ח, המשכת הטפה העצמית^[שסח] שבה ״חלק אלוק ממעל ממש״, ״ואמת הוי׳ לעולם״^[שסט]; כח האין סוף שבסגולת גופו של כל יהודי על ידי מצות מילה דוקא, שזוהי שמחת ״דוד מלך ישראל חי וקים״ (סוד אבר חי וקימת הברית כנודע, וסוד ״בית המרחץ״ הוא ענין עבודת התשובה, רחיצת פגמי וכתמי נפשו וד״ל).

ו

״ויקר אלו תפלין״: דרשו חז״ל ״יקר״ מלשון ״שם ה׳ נקרא עליך״, כלומר שלכל אחד ואחד מישראל הדבר היקר לו ביותר^[שע] הוא ״שם ה׳״ ב״ה שיהיה ״נקרא עליך״ וגלוי לעין כל, על מנת ״לתקן עולם במלכות שדי״, שהרי ״שם ה׳״ הוא בחינת המלכות הנקראת ״שם״ כנודע, וכן כל גלוי לעיני הגוים בא מבחינת ״מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור״^[שעא]. ואזי ״ויראו ממך״ — יראת המלכות, שמתגלה על ידי קבלת עול מלכות שמים של ישראל (בחינת קיום ״מצות המלך״) ברגש של ״יקר מכל יקר״ (בסוד ב פעמים יקר בגימט׳ כתר, ו״אין כתר אלא למלך״, סוד התפלין — ״עוטר ישראל בתפארה״). מובא בספה״ק שיקר הוא תקון קרי, שבא מפגם האמונה בהשגחה פרטית (״קרי״ מלשון ״מקרה״ כנודע). תפלין הוא אותיות נפלתי בסוד ״כי נפלתי קמתי״^[שעב], שהנפילה היא הנפילה מהאמונה הטהורה בהשגחתו יתברך התמידית והפרטית, בחינת דוד מלך ישראל שהיה ״בר נפלא״, ועל ידי התפלין — קמתי, שהרי הרצועות של התפלין הן בסוד חבל ההתקשרות אליו יתברך, והבתים עם הפרשיות שבהם הם בסוד ה״מוחין״ שהוא ענין החיות הפנימית בקיום התורה והמצות (נמצא שבחינת ״ששון״ הנ״ל הוא כח האין סוף להמשיך את הטפה העצמית כנ״ל, ובחינת ״יקר״ היינו כח התקון של כל נפילה ב״קרי״ וד״ל).

אותיות די הנ״ל הן בסוד תפלין של ראש ותפלין של יד. בתפלין של ראש הקשר הוא בצורת ד, ובתפלין של יד הקשר הוא בצורת י. ה־ד הוא הארת ה־ד שבמלוי אות ה־יוד שבשם, בסוד ״אבא יסד ברתא״, וה־י היא הארת ה־י שבמלוי אות ה־י שבשם. בסוד ״כאמה כבתה״ ו״אמא אוזיפת מאנאה לברתא״. עיקר היראה תלויה בתפלין של ראש (כמפורש בדברי חז״ל הנ״ל) שבהם הארת אור אבא, יראה עילאה.

״תפלה״ של יד ו״תפלה״ של ראש הוא בסוד ״תפלה לדוד״ ו״תפלה למשה״ (ובכל ״תפלה״ יש התכללות שתיהן, שהרי תפלה עולה יד ראש ביחד וד״ל). ״תפלה לעני״ ותפלת עשיר כמבואר בדא״ח. ״ואני תפלה״^[שעג], בחינת מלכות בכלל כנודע, ולכן עיקר מצות תפלין היא בשעת תפלה דוקא. ועוד אמרו רז״ל ״הוקשה כל התורה לתפלין״, שעיקר שלמות ו״חן״ התורה (שנקראת ״אילת אהבים ויעלת חן״^[שעד]) היא כאשר ״עושים מתורה תפלה״^[שעה], והוא על ידי התפלין, שענינם להמשיך סיום מלויי יה — תורה — ב־ה תתאה — תפלה כנ״ל וד״ל (ה־ד מסיום מלוי ה־יוד דחכמה היא בסוד ״תפלה למשה״ — תפלת עשיר שעושה את עצמו בבחינת ״דלית״ להתפלל עבור שכינת עזו יתברך כמבואר בדא״ח; וה־י מסיום מלוי ה־הי דבינה היא בסוד ״תפלה לדוד״ — ״תפלה לעני״ שמצמצם את עצמו ביותר, בחינת ״נקודה תחת היסוד״ כנ״ל וד״ל).

ז

והנה המספר הממוצע של שמונה בחינות הנ״ל: תורה — אורה; שמחה — יום טוב; ששן — מילה; יקר — תפלין הוא משיח אותיות ישמח, סוד שמחת פורים, השמחה שבבחינת עצם היחידה שבנפש, בחינת משיח, ״עד דלא ידע״ — למעלה מעלה מטעם ודעת כנ״ל^[שעו].

ח

והנה במגלת אסתר ישנם ארבעה אישים עיקריים, כנגד ארבע בחינות הנ״ל: אסתר; המן; מרדכי; אחשורוש.

אסתר היא בחינת ״אורה זו תורה״ כנ״ל, וכן עיקר בחינת התורה ששייכת לפורים היא ״מגילת אסתר״ דוקא, וכבקשתה ״כתבוני לדורות״^[שעז]. אסתר היא בטול הישות דושתי, ע״י כח מה דחכמה. תפלתה — ״אלי אלי למה עזבתני״^[שעח] — היא בסוד ״אל נהירו דחכמתא״ (וזהו אלי — אל י וד״ל), בחי׳ ״חוט של חסד (אל) משוך עליה״ — ״חכמת אדם (מה דחכמה — בטול כנ״ל) תאיר פניו״. תפלתה הנ״ל היתה בהרגשתה כי נסתלקה ממנה אור השכינה, כאשר נכנסה לבית הצלמים של אחשורוש — סוד עבודה זרה שמכסה על אור החכמה שבנפש, כמבואר בדא״ח. הסתרת אור הפנים הוא בסוד ״אסתר מן התורה מנין, שנאמר ׳ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא׳״. ״אלי אלי למה עזבתני״ עולה ״לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״ (סוד עתיק יומין — שרש אסתר, כמו שיתבאר), המצוה התמידית ששרשה מגיע עד לשרש ה״ג שברדל״א, כמבואר בשער א׳ פרק כ׳. והוא סוד אמונה פשוטה שעולה ארור המן (כאשר ברוך מרדכי הוא סוד שרש ה״ח שברדל״א) — סוד יחוד התך חרבונה (בכח אסתר דוקא), לבטל קליפת המן, כמו שיתבאר לקמן.

והנה לאסתר היתה מדת ההשתוות, וכדרז״ל^[שעט]: ״׳ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה׳^[שפ]. א״ר אלעזר: מלמד שלכל אחד ואחד נדמה לו כאומתו״. וידוע שמדת ההשתוות היא למעלה מהטבע, בספירת החכמה — בטול. ועוד מובא בספה״ק שאסתר התבררה בתכלית הברור, עד שחלק הנפש הטבעית הבהמית שמצד קליפת נוגה נלקחה לאחשורוש, וחלק הנפש האלהית ״שוכבת בחיקו של מרדכי״. וידוע ש״כלם בחכמה אתברירו״, והוא בדרך נס שלמעלה מדרך הטבע לגמרי כנ״ל.

״׳חן וחסד׳, תניא רבי יהושע בן קרחה אומר: אסתר ירקרקת היתה וחוט של חסד משוך עליה״^[שפא]. ירק אותיות יקר, והוא מצד ״אור יקרות״ — ה תתאה שבה. ״חוט של חסד״ הוא סוד ״יומם יצוה ה׳ חסדו״^[שפב] — ״׳יומא דאזיל עם כולהו יומין״ — ו שבה. ״׳מכל הנשים ומכל הבתולות׳, אמר רב: ביקש לטעום טעם בתולה טעם, ביקש לטעום טעם בעולה טעם״^[שפג]. היינו ה עילאה שבה, שהיא בבחינת בתולה ובעולה גם יחד, ביחודה התמידי ביסוד אבא, כמבואר בכתבי האריז״ל. ״׳בעיני כל ראיה׳ — מלמד וכו׳״, היינו סוד ה־י שבה.

נמצא שאסתר היא סוד אות ה־י שבשם הוי׳ ב״ה, הכולל את כל ארבעת אישי המגילה, אך ״הוי׳ בחכמה״, שבה לחוד מתגלה סוד הוי׳ ב״ה בשלמות:

״חן (חכמה נסתרה — אסתר) בראש, ו״חן״ (תקון חטאות נערים — בחי׳ ירק אותיות קרי — ע״י חכמה נסתרה כנודע) בסוף, בסוד ״תשאות חן חן לה״^[שפד].

אצל המן כתוב ״שמח וטוב לב״^[שפה], בחינת ״שמחה זה יום טוב״, וברורו הוא סוד ברור השמחה של פורים, שכן, על פי פשט, באה מהפרת עצתו הרעה אשר חשב על היהודים, והוא ובניו תלו על העץ. חז״ל דרשו ״המן מן התורה מנין, שנאמר ׳המן העץ וגו׳״^[שפו]. ״הֲמִן״ הוא ב־ה השאלה, סוד ה עילאה שבשם, ״דקיימא לשאלה״^[שפז]. ״העץ״ מרמז ל״עץ גבוה חמשים אמה״, כרצונו של המן לינוק משער הנו״ן של בינה^[שפח]. בשמות עשרת בני המן אותיות ת, ש, ו, ז משונות — סוד תשובה שבבינה כנודע, שהרי ״מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק״.

מרדכי הצדיק הוא בחינת ״צדיק יסוד עולם״, בחינת ״ששון זו מילה״ (מרדכי היהודי סוד שם שדי — שם הברית־מילה. בתבת מילה, מי הוא רוס״ת מרדכי, ו־לה עולה יהודי, וכן לה עולה אותיות רדכ שבאמצע מרדכי במספר סדורי) שעליו נאמר ״שלום לכל זרעו״. ״ומרדכי לא יכרע לא ישתחוה״ הוא ענין קימת הברית של הקדושה. ״ולא קם ולא זע ממנו״ הוא בחי׳ שמירת הברית שלא להמשיך שום שפע קדש לחצונים ח״ו. שתי בחי׳ אלו הן ע״ד ״׳זכור׳ ו׳שמור׳ בדבור אחד נאמרו״.

אחשורוש הוא המלך (״מלך טפש״, וסוד התפלין להמשיך בו מוחין וד״ל), ואצלו כתוב ״עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו״ בחינת ״יקר״ ו״מלכות״.

ה״תקון״ של אסתר ומרדכי הוא ענין הגלוי וההמשכה של שרש נשמתם — י ו־ו שבשם. ה״תקון״ של המן ואחשורוש הוא בטול ישותם והעלאת הנצוץ הקדוש שבהם. בהמן הבטול הוא לגמרי, בחי׳ ״כלה עילאה״ — ה עילאה שבשם, ״כלה״ מלשון ״כליון״. באחשורוש הבטול הוא על ידי אהבתו ודבקותו באסתר ומרדכי, בחי׳ ״כלה תתאה״ — ה תתאה שבשם, ״כלה״ מלשון ״כלות״ ותאבה, כמבואר בדא״ח.

והנה השליח בין מרדכי לאסתר הוא התך (אותיות תכה, שם המפורש — כהת — שבו הכה משה את המצרי וד״ל). לפי חז״ל התך הוא דניאל, ה״לעומת זה״ של המן, והוא במקומו ממש — בין מרדכי לאסתר. יש דעה שהמן הרג את התך (שהרי במגילה המן שולט במדרגה זו), והוא בסוד ״קם רבה (שנולד במזל מאדים כנודע) ושחטיה לר׳ זירא״ תוך כדי השמחה של סעודת פורים — ה עילאה שבשם ש״מינה דינין מתערין״ וד״ל. יש לומר שנשמת התך חזרה להנקם מהמן במאמר חרבונה. הממוצע של התך חרבונה הוא שמח.

ט

והנה תכלית העלוי של פורים הוא ״עד דלא ידע״ — עד גלוי האמונה הפשוטה שברישא דלא אתידע. בחנוכה נמשך ויורד ה״שמן משחת קדש״ מרדל״א לאבא — בטול על ידי ה״מזל עליון״ השמיני — ״נצר חסד״. בפורים עולה השמחה שבאמא לאמונה הפשוטה שברדל״א — ״עד דלא ידע״ — על ידי ה״מזל תחתון״ השלש עשרה — ״ונקה״ (״ונקה״ סוד איני יודע, שער הנו״ן דבינה — ״עץ גבוה חמשים אמה״ — כמבואר במ״א).

בכתר ג׳ רישין: רדל״א — אמונה, רישא דאין — תענוג, רישא דאריך — רצון^[שפט]. שרש הברית מילה של מרדכי הוא בהתקשרות העצמית של האמונה הפשוטה (אמונה פשוטה עולה ברוך מרדכי, וכן ברית עולה ו פעמים אמונה, כאשר כל אמונה עולה ו פעמים טוב בסוד ״אמרו צדיק (מרדכי) כי טוב״ — ״וצדיק באמונתו (ב אמונות — צדיק עולה ב״פ אמונה, כמבואר במ״א בסוד לם ד״צלם״ — ״ויאמינו בהוי׳ ובמשה עבדו״), וזהו ״שש אנכי״ — ״אנכי״ דייקא, ״אנכי מי שאנכי״, התקשרות לעצמות ממש על ידי כח האמונה הפשוטה.

שרש ״אורה זו תורה״ הוא ב״כתר תורה״ שכנגד אסתר — רישא דאין—תענוג.

שרש ״יקר אלו תפלין״ (כללות כל המצות — ״מצות המלך״) הוא ב״כתר מלכות״ שכנגד אחשורוש — רצון. השם ״אחשורוש״ דרז״ל ״אחרית וראשית שלו״^[שצ] — בחי׳ רישא דאריך.

השמחה—בינה נשארת במקומה כנגד המן שנעשה ״כסא לטוב״ (בינה — ה עילאה שבשם — היא סוד הכסא כנודע).

נמצא צרוף אותיות שם הוי׳ ב״ה מלמטה למעלה (״עד דלא ידע״): ההיו — צרוף חדש אדר. כמבואר בכתבי האריז״ל.

הסדר הנ״ל של ארבעת אישי המגילה: מרדכי, אסתר, אחשורוש, המן הוא הסדר הישר כמובן. מרדכי שולח את אסתר לאחשורוש להפר את עצת המן. המן בא לבקש מאחשורוש לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו. אך סוד אסתר — רישא דאין (שעשועים העצמיים — מקור התורה) — נעלם ממנו, והיא המפסיקה בין אחשורוש למרדכי שלא יוכל לנגוע במרדכי לרעה (והיינו מפני דבקות אחשורוש להשתעשע באסתר — עיקר סיבת הנס — סוד התלבשות רישא דאין ברישא דאריך — ז׳ תקוני גלגלתא, וממילא אין לאחשורוש מגע עם מרדכי רק באמצעות אסתר וד״ל. ״בלילה ההוא נדדה שנת המלך״ להעלות את זכרון מרדכי בסבת המשתה אשר עשתה אסתר, כמבואר בדברי חז״ל.

במרדכי כתוב ״ויהי אומן את הדסה היא אסתר״ המשכה מאמונה פשוטה לשעשועים העצמיים — ״כאשר היתה באמנה אתו״. יחוד זה הוא סוד שלמות פרצוף עתיק יומין (״אלי אלי למה עזבתני״ כנ״ל, היינו בחי׳ ״אל אמונה״ וד״ל) שראה דניאל (התך כנ״ל) בנבואתו, סוד ביאת המשיח בב״א (אמונה — מרדכי סוד ״שלום אין קץ״; תענוג — אסתר סוד ״הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד״).

י

וכן בפורים ישנן ארבע מצות עיקריות: מקרא מגלה, כנגד ״אורה זו תורה״; סעודת פורים, כנגד ״שמחה זה יום טוב״ (ב״יין המשמח״ ״עד דלא ידע״ — גלוי עתיקא בבינה, סוד שער הנו״ן שבקש המן לקבל ממנו, ״ונהפוך הוא וגו׳״); ״משלח מנות איש לרעהו״^[שצא], כנגד ״ששון זו מילה״^[שצב] (שהרי המילה היא ברית ההתקשרות בין נשמות ישראל, ובה מתגלה סוד החשמל אותיות משלח. וכן זרע — בחינת מרדכי ״דרש טוב לעמו ודבר שלום לכל זרעו״^[א] — הוא סוד נוטריקון: זה לרֵע וד״ל), וכן מרדכי נקרא ״איש״ — ״איש יהודי״. איש עולה לרעהו סוד ״איש ימיני״ (שרשו באמונה כנ״ל, ששם ברוך מרדכי שוה לארור המן — אמונה פשוטה וד״ל); ״מתנות לאביונים״^[ב], כנגד ״יקר אלו תפלין״, בחינת מלכות ״דלית לה מגרמה כלום״, ובה תפלת עשיר ותפלת עני, על מנת להשפיע מעשיר לעני (והיא מחלקת את השפע ל־ב עניים, מה שאין כן היסוד משפיע מנה כפולה — שתי מנות — לרע אחד^[ג]).

בשרש העליון, המבואר בפרק הקודם, מצות משלח מנות עולה על כולנה בסוד האמונה הפשוטה דרדל״א (״מנה״ לשון ״אמונה״, כמבואר במ״א, ושתי מנות סוד ״צדיק באמונתו יחיה״ — ב אמונות כנ״ל — ובסוד ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״ שבדבור אחד נאמרו וד״ל). סעודת פורים היא ה״כסא לטוב״ — שלמות ה״כס״ ב״אלף אורות״ — ״כוסי רויה״ — כאשר ימחה זרע עמלק (המן ובניו) — ״יין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים״ (מרדכי היהודי המעורר בחי׳ ״ישנו עם אחד״ בכח המסירות נפש). על כן מנהג ישראל (תורה, כלומר בשרשה העצמי ממש, באמונה פשוטה) להרבות בהדור מצות משלח מנות דוקא וד״ל.

יא

שמחת פורים, שמחת עצם היחידה שבנפש, בחינת משיח — ישמח כנ״ל, מתפשטת בכל המצות הנ״ל, וידוע ומבואר בדא״ח שבכל גלוי עצמי ככל שמתפשטת ביותר מתגברת ביותר (מה שאין כן בהתפשטות אור שאינו עצמי, ככל שמתפשט ביותר מתמעט ונחלש ביותר). ולכן פוסק הרמב״ם ז״ל שעיקר השמחה בפורים היא שמחת ״מתנות לאביונים״ דוקא. וזה לשונו ז״ל: ״מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר ׳להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים׳״[ד]. ״שכינה״ היא בחינת מלכות, בחינת ״מתנות לאביונים״ דוקא כנ״ל. אחר כך מסיים הרמב״ם ז״ל את הלכות מגילה בהלכה זו[ה]: ״כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואף על פי שכל זכרון הצרות יבטל שנאמר ׳כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני׳[ו], ימי הפורים לא יבטלו שנאמר ׳וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם׳״. סוד הסמיכות של שתי ההלכות האחרונות האלו הוא כי על ידי התפשטות השמחה העצמית בבחינת המלכות, ״סיפא דכל דרגין״, בקיום מצות ״מתנות לאביונים״, מתדמה לשכינה ממש ומעלה מ״ן עד פנימיות אבא, סוד מקרא מגלה, שהוא פנימיות עתיק (״עד דלא ידע״) שעתיד להתגלות בביאת המשיח דוקא, כנודע בכתבי האריז״ל. והוא סוד ״נעוץ סופן בתחלתן״ (שהוא כללות סוד מגילת אסתר, סוף כל הכתובים והנסים שנעוץ בתחלת התורה, נס הבריאה יש מאין, ״בראשית ברא אלקים״ — ״כתר מלכות״, שכתוב שלש פעמים במגילת אסתר דוקא), ״מתנות לאביונים״ ב״מקרא מגלה״ לימות המשיח דוקא (וכן הוא הסדר בשרשם שבכתר — רישא דאריך מלביש לרישא דאין — ״מתנות לאביונים״ ל״מקרא מגלה״ וד״ל). אחר כך בהביאו את הפסוק ״וימי הפורים... מזרעם״ כולל גם את מצות הסעודה — ״ימי הפורים״ — ומצות משלח מנות — ״זרעם״ כנ״ל.

״׳ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר׳ — כן תהיה לנו״, בסוד ההבדלה (״בין ישראל לעמים״) כאשר נעוץ סוף השבוע בתחלתו — ״יום אחד״ — ״לפני הוי׳ תטהרו״ ביום כ־פורים, שבת שבתון, יום שכולו ארוך ומנוחה לחיי העולמים אכי״ר.

לעילוי נשמת הורי היקרים

בן ציון בן נחום ופריידא גיטל ז״ל

רוטשטיין

נפ׳ כ״ד טבת ה׳תשנ״ה

ת. נ. צ. ב. ה.

רייזל בת יעקב אליהו ובילה קראוט ע״ה

רוטשטיין

נפ׳ י״א שבט ה׳תשמ״ו

ת. נ. צ. ב. ה.

 

לזכות

כ״ק אדמו״ר מליובאוויטש

נשיא דורנו

אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף

מי יתן מציון ישועת ישראל

בשוב ה׳ שבות עמו

יגל יעקב ישמח ישראל

בגאולה האמיתית והשלמה

ע״י משיח צדקנו תיכף ומיד ממש

הוקדש על ידי

חדוה בת רייזל תחי׳

רוטשטיין