סוד ה׳ ליראיו

א

שלש פעמים ברך בלעם את ישראל, ולבסוף נשא משלו בנבואה לאחרית הימים.

הברכות הראשונות הן בחי׳ חכמה — י שבשם — בכלל. חכמה היא בחי׳ קדש — ״מלה בגרמיה״ — בחינת ״הן עם לבדד ישכון״. החכמה נקראת ״רבע ישראל״ — הבחינה הרביעית מלמטה למעלה — שרש טפת האב שממנה נמשך הבן — ״נשמת הצדיק״^[רכח] — ״ועמך כלם צדיקים וגו׳״^[רכט].

בבינה נאמר: ״מינה דינין מתערין״, אך אין הקב״ה מתבונן ומדקדק בעמו ישראל כאשר הם עוברים על דתו. זהו פרוש הפסוק ״לא הביט און ביעקב וגו׳״^[רל]. והנה ״אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת״^[רלא]. דעת היא בחינת ״שקול הדעת״ — משפט צדק ע״פ תורתנו הקדושה, תורת אמת, תורת חיים. בפנימיותה היא בחינת רוח הקדש^[רלב], ובחינת אורים ותומים^[רלג]. על כן — ״כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל״. בעם ישראל הדעת והבינה מבוררות בתכלית ע״פ משפט תורתנו הקדושה.

״מה״ הוא בחינת שם מה דז״א שעיקרו ו״ק (מרגש האהבה והטוב שבחסד ועד להשפעת הטוב ביסוד), וכאשר כל אחד כלול מכלם עולה אהל. והוא בחינת יעקב — הכל בסוד ״מה טבו אהליך יעקב״. בו עשר ספירות בפרט, כמבואר בפרוש מאמר רבי יוחנן: ״מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו וכו׳״^[רלד].

בברכות אלו השלישיות יש רבוי לשונות של מים, בחי׳ חסדים דז״א — ו שבשם הוי׳ ב״ה בכלל (וכנודע ש־ד היסודות: אש רוח מים עפר, מכוונים כנגד ד אותיות הוי׳ ב״ה).

והנה, בשתי הפעמים הראשונות הלך בלעם לקראת נחשים, בסוד ״הנסתרות (חכמה ובינה) להוי׳ אלקינו״. בשתיהן ״וישם הוי׳ דבר בפי בלעם״. בגמרא נמצאו שתי דעות בזה^[רלה]: ״רבי אלעזר אומר מלאך רבי יונתן אמר חכה״. י״ל שב׳ הדעות הן כנגד שתי הפעמים בעצמן, שהרי היחס בין מלאך לחכה הוא כיחס הכללי בין דבר רוחני לדבר גשמי, ע״ד אור וכלי. והנה שרש האורות בחכמה ושרש הכלים בבינה, סוד ״חיוהי וגרמוהי״ כנודע. משא״כ בפעם השלישית ״עלה בלבו שלא יקללם״^[רלו], בחינת לב — ז״א, בחינת ״והנגלות לנו וגו׳״, שהרי ה־ו שבשם הוא בחינת המשכה, בחינת משיכה עצמית.

״אחרית הימים״ הוא בחינת מלכות בכלל, ובה תלוי תקון העולם כלו — הרמת קרן ישראל והכרתת מלכות הרשעה. תרגום ״דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל״ הוא ״יקום מלכא מיעקב ויתרבא משיחא מישראל״, וכן כל הנבואה מדברת במלך המשיח שיתקן העולם במלכות שדי במהרה בימינו אמן.

ב

והנה ״ברכות לראש צדיק״^[רלז], שהרי ג׳ הברכות נמשכו (בסוד ״אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא״^[רלח]) מפיו של בלעם הרשע לראשו של משה הצדיק (שכתב ספרו, פרשת בלעם וספר איוב^[רלט], בסוד ״ספר של צדיקים״, ״ספר של רשעים״ ו״ספר של בינונים״. ע״י כתיבת ה״ספר של רשעים״ בתורת משה — ״ספר של צדיקים״ — נתהפך לטוב — ״אין טוב אלא תורה״^[רמ]), והוא בסוד ג׳ אותיות יהו שנמשכו ״לראש צדיק״ — סיום ו שבשם.

מראש צדיק יסוד עולם נמסרו הברכות למלכות בסוד הנבואה (לשון ״ביאה״ וניב שפתים ב״מלכות־פה״) שעולה דין — ״דינא דמלכותא דינא״. אצל מלך המשיח הנבואה היא בסוד שלמות רוח הקדש (משה רבינו ע״ה הוא בחינת שלמות ותכלית הנבואה בישראל כמ״ש^[רמא] ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הוי׳ פנים אל פנים״; מלך המשיח הוא שלמות ותכלית בחינת רוח הקדש, בחינת ידיעה דאור־חוזר — ״כל אור חוזר חוזר לקדמותו״ ממש).

ג

שלש ברכות אלו הן כנגד שלש הברכות של ברכת כהנים; וכן נתברכו ישראל שלש פעמים בתורה: מפי יצחק אבינו, יעקב אבינו ומשה רבינו. הנבואה בתורה היא נבואת משה רבינו בלבד.

ד

מכל זה יש ללמוד שבכח הברכה (שנמסרה לזרעו של אברהם אבינו ע״ה כמ״ש^[רמב] ״והיה ברכה״) בשלשת האופנים שבה (שכנגד יהו שבשם), שבה זוכים לרוח הקדש (שלמות התקון של ה תתאה שבשם, בסוד ״אור חוזר״ כנ״ל) — ״כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה״. הרי ״טוב עין הוא יבֹרָך״^[רמג] ופרשו רז״ל ״הוא יְבָרֵך״^[רמד]. כשם שהברכה האמיתית באה ממדת ״טוב עין״ דוקא, כך ע״י עבודת הקדש לברך את ישראל־קדושים תמיד (במחשבה, בדבור ובמעשה — להשפיע כל טוב בגו״ר, כל אחד ואחד כפי יכולתו ורצונו הטוב) זוכה ל״טוב עין״ — לראות את הנולד ולהסתכל ביקרא דמלכא, בחינת ״כבוד אלהים הסתר דבר״^[רמה] — להסתכל בדברים הנסתרים והנעלמים מעיני כל חי, שימלא כבוד הוי׳ את כל הארץ בבחינת ״ומלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים״^[רמו] — ״דעת — רוח הקדש״ כנ״ל, אכי״ר.

לא. מה טבו אהליך יעקב

מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע הוי׳ כַּאֲרָזִים עֲלֵי־מָיִם. יִזַּל־מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ.^[רמז]

א

״א״ר יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות — ׳מה טבו אהליך יעקב׳. לא תשרה שכינה עליהם — ׳משכנותיך ישראל׳. לא תהא מלכותן נמשכת — ׳כנחלים נטיו׳. לא יהא להם זיתים וכרמים — ׳כגנות עלי נהר׳. לא יהא ריחן נודף — ׳כאהלים נטע ה׳׳. לא יהיו להם מלכים בעלי קומה — ׳כארזים עלי מים׳. לא יהיה להם מלך בן מלך — ׳יזל מים מדליו׳. לא תהא מלכותן שולטת באומות — ׳וזרעו במים רבים׳. לא תהא עזה מלכותן — ׳וירם מאגג מלכו׳. לא תהא אימת (נ״א איומה) מלכותן — ׳ותנשא מלכותו׳. אמר ר׳ אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שנאמר^[רמח]: ׳ויהפך ה׳ אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה׳ אלקיך׳ — קללה ולא קללות.״^[רמט]

פירש״י: ״׳מברכותיו אתה למד מה היה בלבו׳ — דכתיב ׳ויהפך ה׳ אלקיך לך את הקללה לברכה׳ הוא היה רוצה לקללם בכך שלא יהיו בתי כנסיות ולא ניתן לו רשות ואמר ׳מה טבו אהליך׳. ׳ריחו נודף׳ — ממצות. ׳וירם מאגג מלכו׳ — מתרגמינן ׳ותתקף מאגג׳, שתהא מלכותו עזה. ׳וכולם׳ — כל הברכות של בלעם חזרו לקללה כמו שהיתה כוונתו מתחילה. ׳חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות׳ — שלא יפסקו מישראל לעולם. ׳הקללה לברכה׳ — אחת מן הקללות הפך לברכה שלא חזרה לעולם ולא כל הקללות לברכות, שחזרו.״

ב

״מה טבו וגו׳״ הוא אחד מששה פסוקים שבאים, ע״פ המסורה, בראש העמוד בספר תורה — בחינת כתר (סימנם: ביה שמו. וי״ל שהם כנגד ששה פרצופים שבכתר הכללי הנקרא אדם קדמון. נמצא שפסוק ״מה טבו וגו׳״ הוא כנגד ז״א דא״ק — שרש שם מה דא״ק. ז״א הוא בחינת יעקב, וכאשר כל אחד מו״ק שבו כלול מכולם עולה אהל. וזהו ״מה טבו אהליך יעקב״). בכל כתר יש פנימיות וחצוניות, עתיק ואריך, ענג ורצון. מבואר בכתבי האריז״ל שעתיק נתקן ע״י ע״ס דכתר דמה, ואריך — ע״י ע״ס דחכמה דמה — בחי׳ בתי כנסיות ובתי מדרשות — תפלה ותורה. תפלה הוא בחינת הכתר דמה, בחי׳ ״ותתפלל (חנה) על הוי׳״^[רנ] — ״על״ הוי׳ דוקא — למעלה משם הוי׳ ב״ה. וכן מאותיות התפלה נקשרו כתרים בראשו של הקב״ה כביכול. תורה היא בחינת החכמה דמה — ״אורייתא מחכמה נפקת״. כתיב^[רנא]: ״ימותו ולא בחכמה״, כלומר שאין מיתה בחכמה, וכ״ש שאין מיתה ובטול בכתר עצמו (כאן ״חכמה״ היינו חכמה דמה, פנימיות אריך כנ״ל). וזהו שברכה זו דוקא היא קיימת לעד, ואינה חוזרת ומתבטלת כשאר ברכות בלעם הרשע.

ג

״משכנותיך ישראל״: עיקר גלוי אוא״ס ב״ה (״השראת השכינה״) הוא בספירת החכמה בחי׳ ״ישראל״ — ״לי־ראש״ (ו״יעקב״, בחינת ״י־עקב״. אך ״עקב״ למפרע — סוד אור חוזר — הוא ״בקע״, בסוד ״בקע לגלגלת״^[רנב], שעולה לכתר, בחינת ״גלגלת״, בסוד ״נעוץ סופן בתחלתן״, וכל ״תחלה״ קודם ל״ראש״ וד״ל). ברכה זו בטלה בחרבן בית ראשון, שהרי השראת השכינה היא אחד מחמשה דברים שלא חזרו בבית שני^[רנג], וכידוע שבית ראשון הוא כנגד אמא, שבה מתגלה אבא, בסוד ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״.

ד

״כנחלים נטיו״: משיכה היא בבינה, בחינת התפשטות אורך הנהר שנמשך למרחוק^[רנד]. והיא עצמה בחינת ״משך חכמה״, המשכת נקודת החכמה בבינה. סוד ״נטיו״ הוא ט ירחי לידה ברחם האם.

ה

״כגנת עלי נהר״: כל האילנות הם בז״א — ו שבשם — בחינת צומח, שכללותם — ״זיתים וכרמים״ (לפי סדר שבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל, הם כנגד יסוד ותפארת, אך שרשם בחסד — ״יומא דאזיל עם כולהו יומין״). ״גנת עלי נהר״ הוא גלוי חסדים דאמא (״נהר״) בלב (עיקר הגלוי מתחיל מתפארת וכללותו ביסוד, סוד ״זיתים וכרמים״ כנ״ל), והוא כנגד חסד — אהבה בתענוגים — בכלל.

ו

״כאהלים נטע ה׳״: בחינת ״והריחו ביראת ה׳״^[רנה] — ״יראת ה׳״ היא בחינת גבורה כנודע. שרש קיום כל המצות — מצות המלך — ביראת שמים.

ז

״כארזים עלי מים״: כל ״קומה״ בתפארת. סוד ״כארז בלבנון ישגה״^[רנו], הוא עלית התפארת בכתר עליון (כתר עליון נקרא ״איה״ בסוד ״איה מקום כבודו^[רנז]״; אותיות יה שב״איה״ הן כנגד נתיב הלב דחכמה ושער הנון דבינה, שנכללו בכתר כאחד ממש — בסוד א ד״איה״. וזהו ״ארז בלבנון״ — ״לב — נון״. ״ארז״ הוא ״א — רז״. כל ״רז״ הוא בספירת היסוד, וכאן הוא בסוד שרש יחוד יסודות או״א עילאין ב־א דכתר עליון. גלוי זה נמשך בספירת התפארת — ״הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה״^[רנח]. וזהו ששם הוי׳ ב״ה הוא בתפארת דוקא, וארז עו׳ ח פעמים שם הוי׳ ב״ה, כנגד ח הספירות מחכמה עד יסוד שבו).

ח

״יזל מים מדליו״: בחינת ״מלך בן מלך״ — ענין הנצחיות — נצח.

ט

״וזרעו במים רבים״: ״תמורת ממשלה — עבדות״^[רנט] היא בספירת ההוד.

י

״וירם מאגג מלכו״: ״אגג״ הוא סוד ״ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד״^[רס] — ראשיתו בדעת ואחריתו ביסוד, ונאמר^[רסא] ״רם על כל גוים ה׳״, רם עולה עמלק, ועולה ג פעמים יסוד כנגד ג׳ יסודות: פה, חזה, ברית. בקדושה, עצם הרוממות הוא תקף ההתקשרות לאין סוף ב״ה בקשר עז וחזק מאד, שעי״ז דוקא נמחה זכר עמלק.

יא

״ותנשא מלכותו״: בחינת מלכות — מדת ההתנשאות, כפשוטו. ממנה באה האימה על כל שאר אומות העולם^[רסב], שהרי ע״י מלכות ישראל יקוים היעוד^[רסג]: ״והיה הוי׳ למלך (לבדו) על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי׳ אחד ושמו אחד״.

לב. פרשת נדרים

א

הפסוק הראשון של פרשת נדרים^[רסד] כולל בעצמו את כל הפרשה, בדוגמת כלילת הכתר, וקוצו של י שבראש שם הוי׳ ב״ה. אח״כ באים ארבעה דינים העוסקים בנדרי נשים, כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה:

ב

הנדר בא לגלות כחות נעלמים בנפש על ידי כח הדבור שבפה, שהרי ״נעוץ תחלתן בסופן״ דוקא — ״כתר (העלם העל־המודע) מלכות״ — ו״מלכות — פה״.

והנה ״ז״א בעתיקא אחיד ותליא״ (ז״א — זעיר אנפין — הוא פרצוף המדות, הנקרא ״איש״. הכנוי ״אדם״ מורה בעיקר על השכל, מלשון ״אדמה לעליון״^[רסה], והכנוי ״איש״ מורה בעיקר על המדות שבלב, בחי׳ התלהבות ואש קדש, בסוד איש — אש י. עתיקא הוא פרצוף הכתר והעל־מודע בכלל. עיקרו, הרצון שלמעלה מטעם ודעת, הוא מקור המדות שבלב דוקא, שהרי השכל הוא בחינת ממוצע בלבד בין הכתר ללב. אחיד ותליא — אחוז ותלוי).

וזהו ״איש כי ידר נדר להוי׳ וגו׳״, איש דוקא, מקור המדות בכתר עליון, שמשם בא הכח לשלוט ברוח התאוה שבלבו — סוד הנדר להוי׳ ב״ה.

ג

בשתי המדרגות העליונות, שכנגד כתר וחכמה, כתיב ״להוי׳״; שהרי ״הוי׳ בחכמה״ — י שבשם, וכל שכן בסוד הקוץ שעל גבי ה־י^[רסו].

ד

נערה בבית אביה נמצאת ברשות אביה, שבידו להפר נדריה, בסוד ״אבא יסד ברתא״. על כן נכלל נדרה בסוד ״אבא״ — י שבשם.

ה

״ואם היו תהיה לאיש וגו׳״: פירשו רז״ל שמדובר בארוסה שעודנה בבית אביה, ועליה רומזות המלים שבסוף הפרשה ״בנעריה בית אביה״, שאביה ובעלה, יחד, מפירים נדריה. ״הפר האב ולא הפר הבעל או הפר הבעל ולא הפר האב הרי זה אינו מופר״^[רסז]. מצב זה הוא מצב־ביניים (בחינת בינה) בין רשות האב לרשות הבעל, ולמעשה — שתי הרשויות תופסות כאחת^[רסח]. בנערה כתיב ״בבית אביה בנעריה״, ובארוסה — ״בנעריה בית אביה״, בבחינת ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״ (יחוד חכמה ובינה, י־ה שבשם), אלא שבבחי׳ החכמה ״בית אביה״ קודם ועיקר; משא״כ בבינה הוא נעשה טפל, בסוד ״חכם בבינה״ (התכללות החכמה בבינה) בלבד.

ו

״ואם בית אישה נדרה וגו׳״: ידוע שהאיש (הבעל) הוא בחינת ה־ו שבשם, כאשר ה־ה תתאה שבשם היא בחינת האשה — ״אשה יראת ה׳ היא תתהלל״^[רסט]. כאן, שהאשה היא ברשות אישה, נכללת ועולה ה־ה ב־ו (בסוד אמרם ז״ל^[רע]: ״האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו״).

ז

״ונדר אלמנה וגרושה וגו׳״: מדובר באלמנה או בגרושה מן הנשואין (משא״כ אלמנה או גרושה מן הארוסין חוזרת לרשות אביה), כלומר ה תתאה בפני עצמה כאשר אינה ברשות אחר כלל. היא דוקא דומה ל״איש כי ידר נדר להוי׳ וגו׳״ ו״כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה״ ע״ד ״ככל היצא מפיו יעשה״, בסוד כתר־מלכות שהרי ״נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן״.

ח

והנה לפי סדר הפרשה ״ונדר אלמנה וגו׳״ כתוב לפני ״ואם בית אישה נדרה״. נמצא שצרוף שם הוי׳ ב״ה שבפרשת נדרים היא לפי הסדר י־ה־ה־ו (סוד סדר הפרשיות בתפלין דר״ת כנודע). וסודו, בשרש הראשון:

ה־י מרמזת לעשר ספירות הגנוזות במאצילן, בחינת שרש האורות^[רעא].

ה־ה עילאה מרמזת ל״גליף גליפו בטהירו עילאה״^[רעב], ששיער בעצמו בכח, כביכול, כל מה שעתיד להיות בפועל. והוא שרש הכלים (שעיקרם ה, שרש ה נקודות של ה פרצופים: אריך, אבא, אמא, זעיר, נוקבא) שלפני הצמצום הראשון.

ע״י הצמצום הראשון נשאר רשימו, סוד שרש ה־ה תתאה שהוא שרש הכלים שלאחר הצמצום.

אח״כ נמשך הקו — סוד ה־ו שבשם.

זאת אומרת, שלפי סדר האצילות, צרוף שם הוי׳ ב״ה הוא לפי הסדר י־ה־ה־ו. אך לפי סדר ההמשכה והיחוד (שהרי ה־ו משפיע ומאיר ב־ה תתאה) הסדר הוא י־ה־ו־ה דוקא^[רעג].

סדר האצילות העליונה:

ט

נמצאנו למדים שפרשת נדרים היא בסוד האצילות העליונה, וי״ל שהטעם הוא מפני שמקור הנדר הוא למעלה מטעם ודעת כנ״ל ובא לתקן את המדות לעצור בעד התפשטותן הטבעית ללא גבול ותכלית. והוא ע״ד הצמצום הראשון באור־אין־סוף ב״ה^[רעד].

סוד ההפרה של האב ושל הבעל הוא בחינת בטול הגזרה כו׳^[רעה], אך עדיין אין היחוד שלם. כל הנדרים סובבים סביב סוד האצילות העליונה עד המשכת הקו, טרם נתהוו העולמות כלם, שבהם דוקא מאירה התורה (פנימיות הקו) להחזירם פנים בפנים בסוד היחוד והזווג השלם^[רעו].

לג. אהרן הכהן

הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן

אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה^[רעז]

א

״שלום״ הוא ״יסוד אבא״, ״נתיב הנעלם״ ב״יסוד אמא״, בסוד ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״. ״שע נהורין״ — ״אור הפנים״ של אריך אנפין (כתר עליון) — בגימט׳ שלם, נמשכים ע״י ה״מזל העליון״ — תקון ״נצר חסד״ (בגימט׳ בית, בסוד ״שלום בית״) — בחינת ״אין מזל לישראל״ (קרי: ״אַיִן — מזל לישראל״, שבחינת אַיִן ובטול במציאות ממש הוא מקור השפע והאור כי טוב המאיר בשרש נשמות ישראל, הנקרא ״מזל״, מלשון ״יזל מים מדליו״). כל המשכה היא בסוד האות ו. וזהו שלום — המשכת שלם — שע נהורין — ע״י צנור (אותיות נוצר — רצון) השפע שהוא בחינת ו. ״יסוד אבא״ — הקוץ התחתון בציור אות ה־י — מקבל שפע השלום מהקוץ העליון של ה־י — תקון ״נצר חסד״ כנ״ל.

״אבא מקנן באצילות״, ועל כן כל עולם האצילות נקרא על שם החכמה — י שבשם. בעולם האצילות, שהוא בבחינת ״תקון״ השלם, באחדות ובטול אמיתי לאור אלקותו יתברך (כמאמר הזהר: ״איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון״. בעולם האצילות), כולו אהבה (בגימט׳ אחד) וחסד (אחד נוטריקון אהבה חסד) בסוד ״זכר חסדו״. ״יסוד אבא״ הוא שרש מח הזכרון הנקרא ״זכר״, מקור הברכה שבכל העולמות (ברכה עולה זכר). ה״זכר״ כולו חסד, בחינת ״חסד לאברהם״ — ״אברהם אוהבי״.

חסד הוא סוד שם עב דחכמה, המאיר בכל עולם האצילות (שם עב הוא ״מלוי יודין״ דשם הוי׳ ב״ה — ״יוד״, בחינת חכמה: יוד הי ויו הי בגימט׳ עב — חסד), ובו ״פנים ואחור״. הפנים הוא מלוי עב כנ״ל, והאחור הוא סוד מלוי עב כאשר נכתב בדרך ״אחוריים״: יוד, יוד הי, יוד הי ויו, יוד הי ויו הי בגימט׳ קפד. ה״פנים״ הוא פנימיות הבטול והאור כי טוב הגנוז ב״יסוד אבא״, וה״אחור״ הוא סוד הארת אור הנ״ל והמשכתו להחיות את כל עולם האצילות (קפד הוא סוד דפק החיים). עב קפד יחד הוא סוד אהרן הכהן, כמבואר בכתבי האריז״ל. ולכן ממנו ועל ידו מאיר אהבה ושלום בנפש כל ישראל.

״אוהב שלום״ עולה ״שמן משחת קדש״ — ״קדש — מלה בגרמיה״ — סוד פנימיות החכמה והאצילות כולה — ״כשמן הטוב על הראש, יורד על הזקן, זקן אהרן״.

אין ״רודף״ אלא במקום ״פרוד״ — סוד עולם הבריאה, שנפרד מאחדות האצילות (״בריאה״ מלשון ״יציאה לבר״ — יציאה מ״רשות היחיד״, כביכול, ל״רשות הרבים״), והוא סוד מאמר חז״ל ״׳רדפהו׳ — במקום אחר״.

״אמא עילאה מקננא בכורסיא״ — גלוי אור הבינה — ה עילאה שבשם — בעולם הבריאה (״עולם הכסא״ — ״כורסיא״) כולו. ״אמא עילאה״ יונקת הארת שע נהורין — שלם הנ״ל — מה״מזל־תחתון״ — ״ונקה״ (שהוא ״קונה הכל״ — נ שערי בינה). וזהו מקור גלוי השלום בבחינת ״רודף שלום״, שכח הרדיפה בעולם הבריאה בא מהשראת ״אמא עילאה״ דאצילות, היונקת מ״מזל־תחתון״.

ה״בריות״ כוללות כל אשר נברא בששת ימי בראשית — בחינת ״ו ספיראן מקננין ביצירה״. ״יומם יצוה ה׳ חסדו״, בחינת ״חסד אל כל היום״ — ״יומא דאזיל עם כולהו יומין״ — שהרי כל ה־ו קצוות דזעיר אנפין — ו שבשם — נכללו בחסד — ״אהבה זוטא״ — סוד ״אוהב את הבריות״.

״מלכות פה — תורה שבעל פה קרינן לה״. אל מלכות שמים — שכינת עזו יתברך — צריכים לקרב את הבריות. המלכות מאירה בעולם העשיה, בחינת קיום התורה והמצות בפועל ממש דוקא — ״מלכות מקננא באופן״ (עולם העשיה נקרא ״אופן״, שבו אופנים מאופנים שונים כו׳ וד״ל) — ה תתאה שבשם.

וזהו ״ומקרבן לתורה״ — לתורה שבעל פה — ״מלכותך מלכות כל עולמים״. עיקר מלכות ה׳ מתגלה למטה כאשר מתקיימת תכלית הכונה של בריאת העולם, להיות לו יתברך ״דירה בתחתונים״. והנה משה נקרא ״שושבינא דמלכא״ — שרש התורה שבכתב, ואהרן נקרא ״שושבינא דמטרוניתא״ — שרש התורה שבעל פה, וכמו שנאמר עליו ״תורת אמת היתה בפיהו... בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון (בחינת תשובה — תשוב ה תתאה — מ״רשות הרבים״, הנקרא ״עון״, ל״רשות היחיד״, סוד ענו). כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו...״.

ב

והנה ״קרב״ — ״ומקרבן לתורה״ — הוא גם מלשון ״קרב״ ומלחמה, שבעבודת השי״ת הוא בחינת עבודת התפלה, כמאמר הזהר: ״שעתא דצלותא שעתא דקרבא״. בשעת התפלה צריכים להלחם עם הישות — כללות כל המדות הרעות — ולבא להרגשת בטול לאלקות. ״ואני תפלה״ — ״אני״, סוד מלכות, ״עלמא דאתגליא״ כנודע. וכן התפלה היא בסוד ״קרבן״ — הקרבת הנפש הבהמית וקרוב כל הכחות והחושים שבנפש לה׳ ועבודתו ית׳.

כל זה הוא ע״י אהרן הכהן הגדול — שעובד את עבודת הקדש בבית המקדש — ״ביתי בית תפלה״.

והנה ארז״ל ״דרך ארץ קדמה לתורה״ — דרך ארץ בגימט׳ תפלה. מבית הכנסת — תפלה — עולים ובאים לבית המדרש — תורה. זהו סוד ״ומקרבן לתורה״. ע״י עבודת התפלה — עבודת הקרב והקרבן — זוכים לתורה לשמה — לשם ה תתאה שבשם, לבנות את מלכות ה׳ בשלמותה, בעולם העשיה דוקא, בבחינת ״לומד על מנת לעשות״ — תורה שבעל פה.

ג

״היום לעשותם״, בעולם העשיה, הוא ענין העבודה של קרוב הבריות — ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״. אברהם אבינו (ושרה אמנו) ע״ה, מתוך אהבתו האמיתית לבריות, קרבן והכניסן תחת כנפי השכינה. כן עשה אהרן הכהן, שהוא משרש אברהם, שרש החסד, ועד לבחינת ״רב חסד״ — חסד ללא גבול כלל (אברהם הוא ראה בם, סוד שם של מב אותיות דמעשה בראשית, ואהרן הוא ראה ן, סוד מב הנ״ל עם ז כוללים פרטיים, כנודע מכוונות ספירת העמר, וכולל הכל, בחינת יום החמשים של מתן תורה).

תחלת הקרוב הוא התפלה בעד הזולת, ולשלומו בכל, כמ״ש באברהם, ״ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך וגו׳״.

ד

בכתבי האריז״ל, בסודות גלגולי נשמות, מובא שאהרן התגלגל בעלי, עזרא, הלל. וזהו שמאמר ״הוי מתלמידיו של אהרן וכו׳״ נאמר על ידי הלל דוקא (ומובא בגמרא שהשוו חז״ל את הלל לעזרא).

והנה ארבעה הנ״ל הם גם כן כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה, וארבע מדרגות הנ״ל במאמר הלל; וכן כנגד ארבע אותיות אהרן:

ה

באהרן, ה־א (עיקר השם כולו, כנודע שהאות הראשונה שבשם שולטת לעולם) היא בסוד ״אאלפך חכמה״ — בחינת ה־י שבשם — בחינת אוהב שלום (שמן — יורד על זקן אהרן כנ״ל).

עלי הוא בחינת בינה — ״מינה דינין מתערין״ (בענין בניו שלא הלכו בדרכיו, ובענין ארון הקדש שנשבה בסוף ימיו, וכן בענין מיתתו על ידי נפילה ושבירת המפרקת במקום הבינה דאריך וד״ל). ״עלי״ הוא מלשון ״העלאה״, שרש קו שמאל — בינה — ה עילאה שבשם. הוא ״רודף שלום״ — ״במקום אחר״ — בברכתו לחנה, אם שמואל, לאחר שחשבה לשכורה (סוד ״יין המשכר״ שבחצוניות בינה), ועי״ז זכה לגדל את שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. והוא סוד ה־ה שבאהרן, כנגד ה עילאה שבשם, מקור הנבואה.

עזרא עלה עם בני הגולה והחזיר את עטרת תפארת ישראל ליושנה — בחינת תפארת — ו שבשם. בני הגולה הם בחינת ״הבריות״, שאהבם עזרא בעצם, בחינת ״אוהב את הבריות״.

בספר יצירה מובא שאות ר היא ביסוד — ״סיומא דגופא״ — חתימת ה־ו שבשם. עזרא הוא סוד ״אור זרע לצדיק״ — ״צדיק יסוד עולם״ — סיום ושלמות אות ה־ו שבשם. וזהו סוד אות ה־ר שבאהרן, וכן בעזרא. וכן ר היא מלשון ״ברכות לראש צדיק״, בחינת ״ראש דברך אמת״ — ״אמת״ של תורת עזרא הסופר — ״חותמו של הקב״ה אמת״ — ו — ״אות אמת״.

אע״פ שהיה כהן, עיקר ענינו של עזרא הסופר היה למוד תורת משה והרבצתה בעם ישראל. מחלוקת ראשונים אם שמש עזרא ככהן גדול אם לאו. הרי ש״גלגול״ עזרא הוא סוד המעבר (ו שבשם), שבנשמה הכללית של אהרן, בין כהונה גדולה (של אהרן ועלי; בעלי, אע״פ שהיה משלשלת קבלת התורה — בחינת משה בדורו, עיקר ענינו היה כהונה גדולה — בחינת אהרן הכהן — בסוד ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״ — אך ״הוליד״ לעזרא ולהלל — בחינת תורה בעצם) לתורה שבעל פה, שיסודו הוא הלל (ושרשו האמיתי הוא אהרן עצמו, וכן אברהם אבינו, בסוד ״הוי׳ בחכמה יסד ארץ״).

שלשה הראשונים היו כולם כהנים (גדולים). הלל הוא מבית דוד מלך ישראל חי וקים, בסוד ״חסדי דוד הנאמנים״, הארת ״כהן צדק״ בדוד מלכא משיחא — ״גואל צדק״. הלל הוא יסוד בחינת ״מלכות פה — תורה שבעל פה קרינן לה״. הלל עולה אדני — שם המלכות — ה תתאה שבשם. הוא בחינת ״ומקרבן לתורה״, כמפורסם בספורי חז״ל איך שקרב גם את הגרים תחת כנפי השכינה, כאברהם אבינו — ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״ כנ״ל (בהלל מתגלה ביותר שרש אברהם שבאהרן, בסוד ״נעוץ סופן בתחלתן״, ו״סוף מעשה במחשבה תחלה״ וד״ל. שרש נשמתו מרומז במאמר אברהם: ״הן לי לא״, ר״ת הלל, כמבואר במ״א).

וזהו ן שבאהרן, בחינת ״לפני שמש ינון שמו״, שהוא לשון מלכות, ו־ן פשוטה היא המשכת אור אין סוף ב״ה למטה לקרב את כל הנצוצות — ״בריות״ — תחת כנפי השכינה.

ו

אהרן עלי עזרא הלל הם סוד הקטרת, החביבה מכל בעבודת הקדש, שבה נכנס אהרן הכהן (וכל כהן גדול נקרא על שמו, כנודע) לפני ולפנים ביום הקדוש — ״אחת בשנה״.

״תכון תפלתי קטרת לפניך״ — עלית התפלה (התפלה היא פנימיות עבודת הקרבנות שבבית המקדש — ״רזא דקרבנא עולה עד רזא דאין סוף״ — ״קרבן״ מלשון התקרבות בעצם לאלקות — בכלל. ההתקשרות הפנימית העצמית שבתפלה נקראת ״קטרת״, כמאמר רשב״י: ״בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא״) ע״י ארבע הנשמות הכלליות הנ״ל. הכל בבחינת ״הוי מתלמידיו של אהרן וכו׳״, וכנודע מהאריז״ל שקודם התפלה צריך כל אחד לקבל על עצמו מצות עשה של ״ואהבת לרעך כמוך״, ואזי, דוקא, עולה התפלה לרצון בסוד ״קטרת לפניך״.

קטרת עולה ״הוי׳ עז לעמו יתן״, ״עז״ סוד ״מזל״. וכן עולה ״אין מזל לישראל״, וכפרוש הבעש״ט: ״אַיִן — מזל לישראל״. ההתקשרות העצמית שבנשמת ישראל לעצם האַיִן האלקי ב״ה היא המקור הנוזל (״מזל״) שפע וחיים להארת הנשמה המתלבשת בגוף. גלוי ״מזל״ זה, על ידי הקטרת ״קטרת״ הנ״ל, תלוי בעבודה הנ״ל של אהבת ישראל אמיתית, ע״פ האור הפנימי שמאיר מארבע הנשמות הכלליות הנ״ל — שכללותן אהרן הכהן.

ז

אהרן הוא המביא שלום ״בין אדם לחברו ובין איש לאשתו״, וכמפורש בכתבי האריז״ל שהוא ענין שלמות היחוד — ״ליחדא שם יה ב־וה ביחודא שלים בשם כל ישראל״:

אדם הוא מה, בחינת חכמה — כח מה — י שבשם. ועל כן השם אדם מרמז למקור השכל שבאדם, בחינת ״חכמת אדם תאיר פניו״.

״חברו״ של אדם הוא בינה — ה עילאה שבשם — שהרי חכמה ובינה הן ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״. וכן ״חבר״ הוא אותיות ״רחב״ דבינה — ״רחובות הנהר״ — על שם שבה באה נקודת החכמה וההשכלה הראשונה בהתרחבות ההסבר והבאור היטב.

״איש״ הוא כנוי למדות שבלב — ו שבשם. איש סוד ״יש מי שאוהב״, וכמבואר בדא״ח שבהתרגשות ובהתפעלות המדות שבלב — שעיקרן אהבה — ישנה להרגשת ה״אני״ האוהב (כאשר האהבה היא בקדושה, וברצון ותשוקה לבטל את רצונו אליו יתברך, אזי על ידי זה גופא מתברר ומתתקן ״אני״ זה).

המלכות — ה תתאה שבשם — נקראת ״אשתו״ של ״איש״ הנ״ל — ״נוקבא דזעיר אנפין״, כמו הדבור שמקבל ומבטא את מדות הרגש שבלב.

ח

אדם חברו איש אשתו הוא סוד ״הוי׳ שמך לעולם הוי׳ זכרך לדר ודר״ (ע״ד ״זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר״: ״שמי עם יה — שסה; זכרי עם וה — רמח״ — כללות כל התורה כולה). האדם המביא שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, זוכה לשלמות התגלות הנפש, ולהיות ״מתלמידיו של אהרן״, בהאיר עליו כללות ארבע הנשמות הנ״ל שנכללו באהרן, בסוד ״קטרת לפניך״.

לד. חדש אלול

א

חדש אלול מיוחד (משאר חדשי השנה) בכך ש־ד אותיות שמו מכוונות כנגד ד אותיות שם הוי׳ ב״ה.

ה־א של אלול באה במקום ה־י של שם הוי׳ ב״ה, שהרי ציור האות א (בכתיבת תפלין ומזוזות, לפי כוונת האריז״ל) הוא יוד, מלוי אות י, וכן א ו־י מתחלפות באותיות איק בא־ב אי״ק בכ״ר וכו׳. ה־אלף ״מאלפת״ את נקודת ה־י של חכמה בסוד ״אאלפך חכמה״, ״נביעת האין־סוף״ (בלשון מורנו הבעש״ט זי״ע, שיום הולדתו הוא חי אלול שנת נחת. וכן יום הולדת תלמיד תלמידו, מגלה תורתו הקדושה בחכמה בינה ודעת, אדמו״ר הזקן, בעל התניא והשלחן ערוך, הוא חי אלול שנת קהת כמו שיתבאר לקמן בעזה״י) מכח המשכיל (שנקרא ״פלא״) להשכיל השכלות חדשות תמיד ביחודו יתברך האמיתי בכל העולמות, ובטול הכל אליו יתברך.

ה ו־ל מתחלפות באותיות הלק שבא־ב אח״ס בט״ע וכו׳. בא־ב זו יש שבע קבוצות של שלש אותיות (אות ת נשארת בסוף ומצטרפת לקבוצת זנשת) כנגד שבע מדות שבלב. הקבוצה הלק באה במקום ההוד (המדה החמישית), המדה שמחברת ה עילאה ו־ה תתאה שבשם, שהרי ״בינה (ה עילאה שבשם) עד הוד אתפשטת״ ו״איהי (ה תתאה שבשם) בהוד״. וכן ג מלויי אות ה: הי הא הה עולים ל עם הכולל. מבואר בחסידות שסוד אות ה־ל הוא עלית לב המקבל לקבל אור ושפע מהמשפיע, ו־ה הוא סוד ירידת והתישבות השפע במקבל לאחר קבלתו (סוד ה חסדים — שפע המשפיע). נמצא ששתי אותיות לה הן בסוד ״רצוא ושוב״ בבינה ובמלכות, שתי המקבלות — ה עילאה ו־ה תתאה שבשם — כנגד ל ו־ל שבתבת אלול. חבור ל ו־ל כזה[]      הוא סוד ציור לב המקבל (כמובא בכתבי המקובל הראשון רבי אברהם אבולעפיא זצ״ל).

ה־ו שבשם וה־ו של אלול זהות, בסוד חדש אלול שהוא החדש הששי בשנה. יש לומר שבאלול ה־ו באה בסוד אור חוזר ו״רצוא״ שב־ו מדות הלב, ובהוי׳ ב״ה ה־ו באה בסוד אור ישר ו״שוב״ שב־ו מדות הלב, המשכה למלכות.

ב

נמצא ש־ד אותיות אלול כולן הן בבחינת ״רצוא״ מלמטה למעלה (שהרי ה־א של אלול הוא סוד העליה שבחכמה עילאה, לקבל מכח המשכיל שנובע אליו בסוד ״אאלפך חכמה״ כנ״ל, משא״כ ה־י של הוי׳ הוא סוד הברקת נקודת ההשכלה החדשה בחכמה, ״משך חכמה״, שנמשכה לבא לידי התפשטות והרחבה בבינה), ו־ד אותיות הוי׳ ב״ה כולן הן בבחינת ״שוב״ מלמעלה למטה.

שרש ה״רצוא״ הוא בבינה ושרש ה״שוב״ הוא בחכמה. וזהו שאלול עולה בגימטריא בינה, ו״הוי׳ בחכמה״ כנודע. וזהו שאלול למפרע (סוד אור חוזר) הוא לולא, כמ״ש ״לולא האמנתי לראות בטוב הוי׳ בארץ חיים״ (תהלים כז, הפרק שאומרים מראש חדש אלול), ו״כל אור חוזר חוזר לקדמותו״ בחינת ״אמונה״ — ״רישא דלא אתידע״ — בבחינת בינה שבו, הנקרא ״אובנתא דלבא״ (עיין בפרוש ר״ה ז״ל לפרק א של שער היחוד). וזהו יחוד לו לא בסוד קרי וכתיב, בחינת ״דעת המתפשט״ ו״דעת הנעלם״ שמתיחדים ברישא דלא אתידע, ששם האמונה שרש הדעת וד״ל. הדעת מתגלה בתקיעת שופר — תקיעת הדעת — ״אשרי העם יודעי תרועה וגו׳״ ו״הוי׳ (נמשך מלמעלה למטה) בקול שופר״.

ג

בהכאה פרטית (י פעמים א; ה פעמים ל; ו פעמים ו; ה פעמים ל) הוי׳ אלול עולים שמו (יה ברבוע כללי — רכה, ו־וה ברבוע כללי — קכא), בסוד ״עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד״. אלול הוא בסוד ״עד שלא נברא העולם״, שהרי העולם נברא בסופו, ב־כה אלול כנודע, ועיקר תקון הבריאה הוא בריאת אדם הראשון ב־א תשרי (ב־א תשרי אותיות בראשית כנודע). שמו הוא סוד הרצון הפשוט להטיב שהוא מקור חיים, ה״משביע לכל חי רצון״ (ומרמז שעיקר גלוי הרצון ביום חי שבו כדלקמן). נמצא שבחדש אלול — ״הוי׳ שמו״ בשלמות. הוי׳ הוא שם הרחמים, ועל כן חדש אלול הוא חדש הרחמים.

ד

בחדש אלול מתגלות שלש עשרה מדות הרחמים, שממשיכות את פשיטות אור האין־סוף ב״ה, ״מקור הרחמים והחסדים האמיתיים״ שמאיר בכתר עליון, להאיר בחכמה עילאה, שבה, דוקא, שורה גלוי ״אחד האמת״; ומשם לבינה בסוד ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״, ״כחדא נפקין כחדא שריין״; ומשם לכללות עולם האצילות עד לעיקר גלוי יג מדות הרחמים בסוד ״תליסר עלין דמסחרין לשושנה העליונה״ היא המלכות דאצילות, שכינת עזו ית׳, כנסת ישראל.

כל זה מרומז בפסוק העיקרי שבו נרמז חדש אלול: ״אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים״. ״אני לדודי ודודי לי״ ר״ת אלול, וס״ת ד פעמים י — כנגד ד יודין שבשם עב שבחכמה עילאה (כזה: יוד, הי, ויו, הי), ששם מאירות מדות הרחמים בתחלה בסוד ״אב הרחמן״; וכנגד מ ימים שעמד משה רבינו עליו השלום בהר בפעם השלישית, לקבל את הלוחות השניים, מר״ח אלול עד יום הכפורים.

״הרועה״ הוא מלשון ״רעוא דרעוין״, התעוררות מקור הרצון שבכתר עליון להאיר בסוד יג מדות הרחמים בחדש אלול.

״בשושנים״, אלו נשמות ישראל שמקורם בשושנה העליונה כנ״ל ובהם מאירות מדות הרחמים, לעוררם בתשובה שלמה בחדש אלול — חדש הרחמים וחדש התשובה. וכן דרז״ל ״שושנים״ — ״ששונים״ בתורה, ד״אורייתא מחכמה נפקת״ ו־יג מדות שהתורה נדרשת בהן הן כנגד יג מדות הרחמים שמאירות מכתר לחכמה כנ״ל. באור זה ״אבא יסד ברתא״, לעורר נשמות ישראל לתשובה שלמה, בסוד ״המאור שבה (גלוי הכתר ע״י יג מדות הרחמים) יחזירנו למוטב״.

ה

והנה במספר סדורי אלול עולה אל, שרש יג מדות הרחמים: ״אל רחום וחנון וגו׳״ (יג מדות דמשה), ״מי אל כמוך וגו׳״ (יג מדות דמיכה), והיינו שסוד ״לו״ שבאלול — דעת המתפשט — נכלל בסוד ״לא״ שבו — דעת הנעלם.

במספר קטן אלול עולה יג — אחד, אהבה — כנגד יג מדות הרחמים שמתגלות בו כנ״ל.

והנה ג מדרגות הנ״ל: אלול אל אחד עולות אלף — פלא, ג פעמים לז, שהוא המספר הראשוני ה־יג, סוד הבל להב הלב של מעשה בראשית ושל תחית המתים על ידי אליהו הנביא זכור לטוב, מבשר הגאולה העתידה בב״א, כמבואר במ״א.

״אני לדודי ודודי לי״ עולה אלף למד — מלוי שם אל הנ״ל (ג פעמים הבל כנ״ל ו־ב פעמים הבל — למד, שהרי אלף ביחס ללמד הוא בסוד ״שלם וחצי״ — שלמות הכל וד״ל).

ו

הרמז השני לחדש אלול הוא בפסוק ״ומל הוי׳ אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך וגו׳״ שב״פרשת התשובה״ (בפרשת נצבים, שקוראים בתורה בכל שנה בשבת האחרונה של חדש אלול — שבת האחרונה של השנה החולפת), ״את לבבך ואת לבב״ ר״ת אלול. רמז זה מתיחד עם הרמז הראשון ״אני לדודי ודודי לי״ ר״ת אלול, שהרי על ידי גלוי יג מדות הרחמים בחכמה עילאה, נעשה התעוררות תשובה שלמה בבינה עילאה, מקור התשובה (וכנודע שבזהר הקדוש בינה עילאה נקראת בשם ״תשובה״), ועד למילת הלב בשלמות, מלמעלה, ע״י ״הוי׳ אלקיך״ בעצמו כביכול (ועיקרו ביום חי אלול כדלקמן, ואח״כ ביום הכפורים — ״לפני ה׳ תטהרו״ — גלוי כללות יג מדות הרחמים באמא עילאה ע״י ה״מזל תחתון״ — ״ונקה״).

ז

עוד רמז לחדש אלול נמצא בכתבי האריז״ל: ״ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה״, ״אנה לידו ושמתי לך״ ר״ת אלול, לרמז שחדש אלול הוא בחינת ״עיר מקלט״ למכה נפש בשגגה. שש ערי מקלט היו, כנגד שש מדות הלב (ולעתיד לבא יתוספו עוד שלש, כנגד ג״ר דז״א, מוחין דגדלות בגלוי מדות הלב, ״שכל שבמדות״). כאן באה ההוראה שבחדש אלול על כל אחד ואחת לעשות חשבון־נפש צדק בפרטי נגעיו הרוחניים, פגמי מדותיו — אהבה, יראה וכו׳ — ולהשתדל בתקונן (ה״חוש״ של חדש אלול על פי ספר יצירה הוא חוש ה״מעשה״ שפרושו ״תקון״. המדות הן שרש המעשה בפועל — ״האהבה היא שרש כל רמ״ח מצות עשה... והיראה היא שרש לשס״ה לא תעשה״ — וע״י תקונן נתקן שרש המעשה, ואזי בקלות יכול לעשות חשבון־נפש בכל מעשיו על מנת לתקנם). הכח הזה ניתן על ידי ההתמדה בתורה שבחדש זה, בחינת ״משכהו (היצר הרע — תאוה שבלב, וכן שאר מדות פגומות) לבית המדרש״. ״בית המדרש״ הוא עיקר ה״מקלט״ של חדש זה. התורה נקראת ״עמודא דאמצעיתא״ — ״תפארת״ — כללות ו מדות הלב, בחינת ״יעקב איש תם יושב אהלים״ (״וידו אוחזת בעקב עשו״ — ״עקב עשו״ הוא ״סוף מעשה״ — תקון — שע״י ״ידו״ — ״יוד״, האות של חדש אלול ע״פ ס״י, של יעקב איש תם).

ח

עוד רמז נמצא בכתבי האריז״ל ממגילת אסתר (הארת חדש אדר בחדש אלול, סוף מחזור החדשים, שמנינם מתחיל מניסן — ״החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה״ — בסוף מחזור השנים — ״תקופת השנה״; חדש ה־ו של תקוני ז״א (י חדשי החרף) בחדש ה־ו של תקוני נוקבא (ו חדשי הקיץ). כמבואר בכתבי האריז״ל): ״כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים״, ״איש לרעהו ומתנות לאביונים״ ר״ת אלול, ובא להורות שעיקר ה״אתערותא דלתתא״, במעשה הטוב בפועל, להמשיך למטה, לכל אחד ואחת, את גלוי אור יג מדות הרחמים שמאירות בחדש זה, תלוי בעבודת החסד והצדקה. ״בצדקה תכונני״ — תקון המלכות, כנסת ישראל (״בנין המלכות״, שעו׳ תריג — כללות תריג מצות התורה, עיקרו ע״י צדקה — ״מצוה״ סתם — תקון השלם של ״צדק — מלכותא קדישא״ ע״י השפעת החסד מ״צדיק יסוד עולם״).

ט

ארבעת הרמזים הנ״ל מכוונים, לפי הבאור לעיל, כנגד ד אותיות שם הוי׳ ב״ה:

י

בפסוק התשובה הנ״ל בא הרמז ליום המיוחד שבחדש אלול — חי אלול — גלוי ה״חי״ (חיה יחידה — שרש הנשמה) בעבודת חדש אלול, חדש התשובה. בפסוק ״ומל הוי׳ אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך״ יש חי תבות ואלול אותיות. סיומו ״למען חייך״ מרמז לגלוי ה״חי״ בנקודה הפנימית שבלב כל ישראל — ״את לבבך ואת לבב״ — אלול. בנקודה זו מתיחדות דעת הנעלם ודעת המתפשט בסוד ״לולא האמנתי״ כנ״ל. על פי סוד כונת האריז״ל, ביום חי אלול התחיל סוד השבירה בעולם התהו, שבעה ימים קודם בריאת עולם התקון ביום כה אלול, ובו ביום נשברה ספירת הדעת שבו. לפי זה, על ידי עבודת התשובה, מאיר ביום זה אור עליון לתקן את שרש השבירה בספירת הדעת, יחוד דעת הנעלם ודעת המתפשט בקדושת הנקודה הפנימית שבלב כל ישראל. וזהו סוד ״אשרי העם יודעי תרועה, הוי׳ באור פניך יהלכון״ (תהלים פט — פרק הסיום דשעור תהלים ביום חי לחדש), ופרש הבעש״ט זי״ע שתכלית העבודה היא לב נשבר, ואשרי העם יודעי ״תרועה״ מלשון שבירה (בחינת ״שברים תרועה״), שיודעים לשבור את לב האבן ולהפכו ללב בשר שהוא הוא הכלי לגלוי דעת הנעלם בדעת המתפשט — ״הוי׳ באור פניך יהלכון״ וד״ל (פרוש זה דרש מורנו הבעש״ט זי״ע במתיבתא דרקיעא ביום חי אלול תרנ״ב, ושמעו כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע). והנה פסוק הנ״ל ״ומל וגו׳״ הוא מסיים את שעור החומש דיום חי אלול כאשר חל ביום שני בשבוע, קביעות יום הולדתו של מורנו הבעש״ט זי״ע בשנת נחת.

יא

באלף הששי (כנגד ספירת היסוד, תקון הברית־קדש ששרשו בדעת, מדת ההתקשרות וההתחברות) ארעו ארבעה מאורעות גדולים, הנוגעים לשרש נשמות כלל ישראל ולתהליך הגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו בב״א, ב־חי אלול.

בשנת שסט נסתלק המהר״ל מפראג זצ״ל ב־חי אלול. בספרי המהר״ל טמון הנצוץ המקורי של גלוי אור החסידות כנודע ומבואר באריכות במ״א. ביום ההסתלקות של הצדיק (בכלל, ונשמה כללית, הכוללת בה כללות נשמות ישראל בפרט) עולה ומאירה (בסוד ״אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין״ — גלוי אור עצמי דרך עליה ואור חוזר) כללות עבודתו ומסירות נפשו בעד עם ישראל.

מ״אור חוזר״ זה נמשך והאיר על ציון ״אור חדש״ — נשמה חדשה שנולדה ביום חי אלול שנת נחת — הוא מורנו, אור ישראל, הבעש״ט זי״ע.

בחיי הבעש״ט זי״ע, יום הולדתו, חי אלול, תפס מקום חשוב ביותר (יום הולדת הוא ״ראש השנה״ פרטי, על דרך ״ראש השנה״ הכללי שהוא יום הולדתו של אדם הראשון, שבו גובר ״מזלו״ העליון. בנוגע לנשמה כללית יום ההולדת הוא יום בהיר לכל בני דורו, וביתר שאת ועז בנוגע ליום הולדת נשמה כללית מיחידי כל הדורות כולם, נשמה חדשה שלא הוטמאה בחטא אדם הראשון כנודע. סוד ״מזלו״ הוא ״אַיִן מזל לישראל״ (פרושו של מורנו הבעש״ט זי״ע), גלוי ה״אין האמיתי״, שרש ה״חי״ שבנשמת כלל ישראל, שגם אדם הראשון לא השיגו, והוא שרש התגלות מלך המשיח בב״א — לכש״יפוצו מעינותיך (מעינות הבעש״ט, כדברי המשיח אליו, כמו שכתב הוא באגרתו הקדש כנודע) חוצה״.

הרבה מאורעות חשובים ארעו לו ביום בהיר זה. אך מכולם החשוב ביותר, שנוגע לכללות עם ישראל ותהליך הגאולה השלמה כנ״ל, הוא יום ״התגלותו״ של הבעל שם טוב זי״ע לבני דורו, ביום חי אלול שנת תצד.

כשמלאו למורנו הבעש״ט מז שנים, יא שנים לאחר התגלותו, ביום חי אלול שנת קהת, נולד נשמה חדשה — ״גאון יעקב״ (מפרק מז בתהלים, שסיים מורנו הבעש״ט לאמרו ביום זה, ובו ביום דרש בפני החבריא קדישא שהיום נולד ״גאון יעקב״) — כ״ק אדמו״ר הזקן בעל התניא והשו״ע, שזכה לחכמה בינה ודעת ״עד אין חקר״ (כפי עדות מורו הקדוש, תלמידו המובהק וממלא מקומו של מורנו הבעש״ט, הריהו מורנו המגיד הקדוש ממעזריץ נ״ע) לגלות את תורת הבעש״ט בפנימיות ובשלמות, ולהפיצו עלי תבל. בחינת ״גאון יעקב״ הנ״ל הוא בסוד ״הוי׳ מלך גאות לבש״, סוד גלוי מלכות הוי׳ בהיכל קדש קדשים — חב״ד דבריאה וכו׳ — שכל המובן ומושג לכל, כמו שנתבאר בסוף ספר תניא קדישא עיי״ש.

יב

ארבעת המאורעות הגדולים הנ״ל מכוונים אף הם כנגד ד אותיות שם הוי׳ ב״ה. גלוי ההסתלקות של נשמת המהר״ל מפראג זצ״ל הוא הנקודה הראשונה שממנה נולדה החסידות, בסוד ״ימותו ולא בחכמה״, שהרי ״צדיקים במיתתם נקראים חיים״, ו״החכמה תחיה בעליה״ — נקודת ה־י שבשם וד״ל. כל הולדה היא מרחם האם, הולדת ״עלמא דאתכסיא״ מרחם ״אמא עילאה״ — ה עילאה שבשם — והולדת ״עלמא דאתגליא״ מרחם ״אמא תתאה״ — ה תתאה שבשם. התגלות הבעש״ט (בהיותו בן לו שנים — התכללות ו פעמים ו) הוא בסוד המשכת וגלוי אות ה־ו שבשם, הממשיך ומחבר ״מן העולם ועד העולם״, מ־ה עילאה — ״עלמא דאתכסיא״ — ל־ה תתאה — ״עלמא דאתגליא״ (וכנ״ל שכ״ק אדמו״ר הזקן, הוא בסוד עלמא דאתגליא דתורת החסידות, ונולד בסוף וה שנים להתגלות הבעש״ט). כ״ק אדמו״ר הזקן הוא הדור השביעי, בן אחר בן, מהמהר״ל מפראג זצ״ל, בסוד ״אבא יסד ברתא״ וד״ל.

יג

משנת הסתלקות המהר״ל זצ״ל, שנת שסט, עד שנת לידת הבעש״ט זי״ע, שנת נחת — דממה שנים. משנת שסט הנ״ל עד שנת לידת אדמו״ר הזקן נ״ע — קול שנים. והוא סוד ״דממה וקול אשמע״, יחוד ״עלמא דאתכסיא״ ו״עלמא דאתגליא״ כנ״ל, בסוד ״חש מל״ — ״הכנעה, (הבדלה), המתקה״ — כללות תורת הבעש״ט זי״ע כנודע.

חי אלול

יד

והנה חי אלול שסט נחת תצד קהת עולה אהיה פעמים שלוב הוי׳ אדני (״משולש״ ו פעמים ״משולש״ ואו — אחד, שהוא בעצמו סכום הרבועים מ־א עד ו. ו פעמים ואו עולה הוי׳ הוי׳ הוי׳ — שם של יב אותיות, פנימיות יבק — אהיה הוי׳ אדני וד״ל), סוד יבק — אהיה הוי׳ אדני, והוי׳ אדני משתלבים יחד בסוד ברכה יחוד, אור פנימי, ואור המקיף דאהיה ״מכה״ (סוד הכפל כנודע) בהם בסוד השראת הקדושה מלמעלה.

חי פעמים אלול עולה אור (כאשר ה־א עולה אלף) שהוא אין סוף ב״ה. הפסוק של בריאת האור: ״ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור״ מורכב מ־ז אותיות — אור מילה. אור עולה חי פעמים אלול כנ״ל, ומילה עולה חי אלול; הכל בסוד ״ומל הוי׳ אלקיך וגו׳״ בגלוי האור כי טוב.

לה. תמים תהיה עם הוי׳ אלהיך

א

״תמים תהיה עם הוי׳ אלקיך״^[רעח] ותרגם אונקלום ״שלים תהי בדחלתא דהוי׳ אלהך״. לפי המסורה הקדומה ה־ת של ״תמים״ היא ת רבתי, המרמז ל״ת עלמין דכסופין״ שבכתר עליון, בסוד ״תיו רשים רשימו לעתיק יומיא ״שלם״ (תרגום ״תמים״ כנ״ל) הוא סוד שע נהורין — אור הפנים דאריך אנפין — ״אור פני אל״.

והנה בפסוק זה (שהוא ״מצוה כללית״, הכוללת את כל התורה כולה, ועל כן אינה נחשבת למצוה פרטית לפי דעת הרמב״ם ז״ל. לדעת הרמב״ן היא באה במנין תריג מצות התורה כמצות האמונה בהשגחה פרטית מאתו יתברך לבדו) יש ה תבות כנגד ד אותיות שם הוי׳ ב״ה וקוצו של י. סוד זה מרומז בפרוש רש״י ז״ל על התורה, שמחלק את פרושו ל־ה מדרגות כנגד ה תבות הפסוק: ״התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו״ (עיין בסה״ק ״היכל הברכה״ להרה״צ מקאמארנע זצ״ל על פסוק זה).

ב

״התהלך עמו בתמימות״ מרמז לפתיחת דברי השם יתברך לאברהם אבינו ע״ה בצוותו על כריתת ברית מילה: ״התהלך לפני והיה תמים״. והנה ידוע שבפרשה זו ״נכרתו יג בריתות על המילה״ (כלומר שתבת ״ברית״ נזכרה יג פעמים בפרשה — נדרים פרק ג משנה יא, ועיין שם בפרוש תוי״ט — מובא ב״חתימת״ הלכות מילה לרמב״ם ז״ל), כנגד יג מדות הרחמים שמאירות מכתר עליון. ״התהלך״, בלשון התפעל, הוא בבחינת ״רצוא ושוב״ תמיד. והיינו שאפילו בזמן נפילה בקטנות המוחין וכו׳ נשאר ״לפני״ השי״ת (כמבואר בתחלת ספר מאמרי אדמו״ר הזקן ״אתהלך — לאזניא״ בפרוש הפסוק ״אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים״), והוא על ידי התקשרותו אליו יתברך באמונה פשוטה שלמעלה מעלה מטעם ודעת — בחינת קוצו של י שבשם יתברך. על כן נקראו יג מדות הרחמים (בספרא דצניעותא) ״יג תקוני מהימנותא״ (״יג תקוני אמונה״).

ג

״ותצפה לו״ הוא סוד הצפיה שבחכמה — אותיות מחכה — ״יעשה למחכה לו״, בחינת העין הצופה ״לאסתכלא ביקרא דמלכא״ תמיד, בבטול מציאות עצמו הנרגשת ליש ודבר נפרד מאתו יתברך ח״ו. זהו סוד ה־י שבשם, שמצמצם את עצמו לגמרי לבחינת נקודה קטנה מתוך ה״צפיה לישועה״ (סוד שע נהורין המאירים בפני אריך אנפין, בסוד תקון ״ואמת״, תקון השביעי, החביב, מ־יג תקוני מהימנותא הנ״ל, ו״אין אמת אלא תורה״ ד״מחכמה נפקת״ בהארת ה״ישועה״ בה, כאשר מצפה באמת. והוא על דרך ״נפשנו חכתה להוי׳״ — נחל העולה מלמטה למעלה — להמשיך ״נצר חסד לאלפים״ — ״נחל היורד מן ההר״ — בבחינת ״בהר סיני״ לשון ״בהירות״ יג מדות הרחמים, שהן שרש יג מדות שהתורה נדרשת בהן, שמאירות מכתר עליון. ״נצר חסד לאלפים״ מקבל מתקון ״ואמת״ וממשיכו בפנימיות החכמה בבחינת אור פנימי, שהרי ״אבא יונק ממזל ה־ח — נצר חסד״. מה שאין כן ״אור פני אל״ — שע נהורין הנ״ל עצמם מאירים בחכמה עילאה בסוד אור מקיף וד״ל). ״תהיה״ הוא מלשון ״מהיות מִשֶּׂה״ שדרשו חז״ל ״מחיותו של שה״, שלשון הויה הוא לשון חיות (וכן להיפך. ״ואתה מחיה את כולם״ — ״אל תקרא ׳מחיה׳ אלא ׳מהוה׳״ — שער היחוד והאמונה פרק ב), ו״הוי׳ בחכמה״ — ״החכמה תחיה וגו׳״. וכן דרשו חז״ל ״הויה״ לשון ״קדושין״, וידוע שכל ״קדש״ ו״קדושין״ הוא בחכמה (בחינת קנין לשם יחוד אמיתי מכח האין סוף, שהוא סוד עולם האצילות, ״עולם הקנין״, ״עולם האחדות״, ״רשות היחיד״ בכלל, שכנגד י שבשם — ״אבא מקנן באצילות״ — וכל יחוד והחזרה ״פנים בפנים״ הוא על ידי ״מוחין דאבא״ דוקא, בחינת ״צפיה לישועה״ כנ״ל וד״ל).

ד

״ולא תחקור אחר העתידות״ הוא כנגד בינה — ה עילאה שבשם — הנקראת ״עולם הבא״ ו״לעתיד לבא״. אין בה חקירה שהרי היא בכלל ״הנסתרות להוי׳ אלקינו״. ״עִם״ מלביש ״אִם״ — ״אִם לבינה תקרא״ — בחינת אמא עילאה. וכן ״עִם״ מרמז לשרש נשמות ״עַם״ ישראל, וכנודע ש״ישראל עלו במחשבה״ של אמא עילאה, ועל ידי אמונה פשוטה, ללא כל חקירה בשכל אנושי ״אחרי העתידות״, מתגלה בחינת ״עתיקא״ ב״אמא״, כנודע דעיקר התגלות עתיקא הוא באמא דוקא. כח החקירה שבנפש צריך להיות שמור לחקירת רצונו יתברך בלמוד התורה ומצותיה, ובכללן מצות ״וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד״. וכן בא הצווי ״שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד״, ״שמע״ — לשון ״הבנה״ ו׳התבוננות׳ — ״אם אין דעת (מצות ״וידעת וגו׳״ בסדר ההשתלשלות של מעשה בראשית ובטול כל העולמות אליו יתברך עד ש״אין עוד״ באמת לאמתו, בבחינת ידיעת המציאות) אין בינה (מצות ״שמע וגו׳״ להבין דבר זה של אחדות הוי׳ ב״ה לאשורו, בבחינת קליטה פנימית) ואם אין בינה (ה״שמיעה״ וה״קבלה״ של אחדותו יתברך מתוך אמונה פשוטה שלמעלה מטעם ודעת) אין דעת (התקשרות הנפש לקים מצות ״וידעת וגו׳״ בידיעת המציאות כנ״ל)״. החקירה ״אחר העתידות״ (מהעתיד להתרחש בעולם הזה, כפשוטו, וגם לחקור אחר חלקו לעתיד לבא כנ״ל) פוגמת לא רק באמונה הטהורה בעצמותו יתברך, שהוא עצם הטוב, וטבע הטוב להטיב, אלא עוד פוגמת בגלוי השכל האלהי המתלבש בשכל הטבעי, שהרי חקירה זו קשורה לישותו הוא, כדבר נפרד מאחדות הפשוטה ח״ו, והיא חקירה כוזבת בדבר כוזב. מה שאין כן החקירה האלהית הטהורה המצווה עלינו תמיד, היא רק על מנת להכיר בגדולתו יתברך ובבטול כל העולמות וכו׳ אליו יתברך, ואיך שהוא ה״יש האמיתי״ ו״אין עוד מלבדו״.

ה

״אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות״ הוא בחינת כל שנויי המאורעות, שכללות ענינם הוא לתקן את שבירת הכלים, תקון המדות — ״ו קצוות״ — בחינת ו שבשם. והעיקר הוא לקבל את הכל באהבה, שכללות תקון המדות תלויה במדת האהבה — ״יומם יצוה הוי׳ חסדו״ — ״יומא דאזיל עם כולהו יומין״, שהרי בעולם התהו הנשבר לא היתה בין הספירות רק יראה (מהסגת גבול, כמבואר בכתבי האריז״ל). בכל מאורע ומאורע שעובר על האדם יש תקון והעלאת נצוצין מרפ״ח נצוצין שנפלו למטה בשבירת הכלים (עיין היטב בסוף מאמר כונת המקוה להאריז״ל שנדפס ב״סדור עם דא״ח״), והכל לטובה — בחינת ״טוב הוי׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו״. על כך קשורה מדה זו לשם ״הוי׳״ ב״ה — שם הרחמים — דוקא, שהוא השם של מדת התפארת, כללות ז״א — ו שבשם הכולל כנ״ל.

ו

״ואז תהיה עמו ולחלקו״ הוא בחינת ״כי חלק הוי׳ עמו יעקב חבל נחלתו״ — פנימיות מלכות שמים — ה תתאה שבשם. ״אלקיך״ היינו ״אלוה שלך״ — ״חלקו״ ממש, ביחוד פנימי.

לאחר שהנפש המלובשת בגוף בעולם הזה התחתון ממשיכה על עצמה את כל ההארות העליונות מקוצו של י ו־יהו שבשם כנ״ל, אזי, ממילא, עולה, בסוד העלאת מ״ן בפנימיות מלכות שמים — ״כנסת ישראל״ — להתיחד ולהדבק בו יתברך ביחוד אמיתי. כאשר חי ופועל פעולתו בתקון העולם על ידי תורה ומעשים טובים (״טובים״ — ״מאירים״) מתוך התודעה והעבודה הכללית של ״תמים תהיה עם הוי׳ אלקיך״, על ידי כך ״מיחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים״, והוא ה״חסיד המתחסד עם קונו״ לקיים את תכלית כונת בריאת העולמות ״להיות לו יתברך דירה בתחתונים״.

ז

״תמים״ הוא ״שלם״ ו״תהיה״ הוא ״קדוש״ כנ״ל. על דרך זה: ״עם״ הוא ״טהור״ (שרש הנשמות בבינה — ״נשמה שנתת בי טהורה היא״ — וכידוע ש״קדוש״ ו״טהור״ הם ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״ — חכמה ובינה); ״הוי׳״ הוא ״טוב״ (״טוב הוי׳ לכל וגו׳״ כנ״ל); ״אלקיך״ הוא ״יפה״ (בסוד ״טוב ויפה״ — יחוד זו״ן, ו״יפה״ הוא בחינת העלאת מ״ן במלכות שמים כנ״ל, ושייך ל״חלק״ כלשון ״ברור לך חלק יפה״).

ח

שלם קדוש טהור טוב יפה עולה תמים תהיה עם הוי׳ אלקיך בדיוק. שלם קדוש טהור עולה אלף אורות המאירים מכללות כח״ב. טוב יפה עולה הוי׳ אלקים — שם שלם — יחוד זו״ן כנ״ל, כנגד תבות ״הוי׳ אלקיך״ שבפסוק ״תמים תהיה וגו׳״. שלם קדוש — סוד ״והחכמה מאין תמצא״ — עולה הוי׳ אחד במשולש כללי (שהוא ל פעמים הוי׳ ב״ה), וכידוע שאמיתת השראת הוי׳ אחד הוא בחכמה דוקא, בחינת ״טל תורה מחייהו״.

ט

כאשר שלם הנ״ל נמשך על יד הנחל העליון — ״נצר חסד לאלפים״ — להאיר בפנימיות החכמה, אזי נקרא שלום ב־ו, על שם ההמשכה כנודע. הנחל הנ״ל נקרא ״מזל עליון״ — שרש ״דעת עליון״ המיחד חכמה ובינה — קדוש טהור — יחד.

אחר כך נמשך בסוד ״דעת תחתון״ ליחד זו״ן — טוב יפה — יחד, בסוד ״יעשה שלום לי שלום יעשה לי״ — ״שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה״.

שלום קדוש טהור טוב יפה עולה ״שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד״.

בפסוק היחוד ה־ע של ״שמע״ וה־ד של ״אחד״ הן אתוון רברבין. בצרוף ה־ת של ״תמים״ כנ״ל הן אותיות דעת, סוד שלמות היחוד — ״ליחדא יה ב־וה ביחודא שלים וגו׳״. שני הפסוקים יחד, עם ו הנ״ל כ־ו החבור, עולים הוי׳ פעמים אלקים — ״׳יחודא שלים׳ בשם כל ישראל״.

לו. גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם[רעט]

כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי׳ רפאך^[רפ]

א

״כי אני הוי׳ רפאך״ ר״ת אריך^[רפא], מלשון ״ארוכה ורפואה״, להורות ששרש הרפואה בא מ״אריך אנפין״, פרצוף הכתר שלמעלה מטעם ודעת האדם, ששם מאירות שלש עשרה מדות הרחמים ״אל רחום וחנון וגו׳״. והנה שם הוי׳ ב״ה הוא שם הרחמים (בחינת חמלה היפך מחלה) הפשוטים, ו״הוי׳ בחכמה״ ש״אבא (חכמה) יונק ממזל השמיני״ — ״נצר חסד״ — כללות ההמשכה של יג מדות הרחמים (בסוד ״מספר המספרי״ (עיין בספר פרדס רמונים בשער הגימטריא, וכאן הכוונה למספר הכללי של כללות השם, כמבואר במקובלים הראשונים) של שם הוי׳ ב״ה — עשרים וששה — שעולה כתר תורה, בסוד כתר אותיות של עשרת הדברים, ו״אורייתא מחכמה נפקת״ וד״ל). מפנימיות אבא מאיר אור הרפואה (הרגשת הבטול האמיתי לאין האלקי) ביסוד אמא להמתיק את שרש הדינין שבה, שהרי ״מינה דינין מתערין״, כאשר אור השכל הפנימי, שמאיר מחכמה לבינה ומיחדן (בסוד שער הנון, ששרשו האמיתי הוא בפנימיות הכתר, ועל כן בכחו ליחד חכמה בבינה, כדלקמן), נחשך, שאזי השכל החצוני נעשה מקור ל״ישות״ והרגשת מציאות עצמו הנפרד מאחדות האלהות ח״ו — שרש כל חולי ברוחניות ובגשמיות ר״ל.

ב

והנה בחדש אלול, ר״ת ״אני לדודי ודודי לי״ (וס״ת יייי בסוד ד יודין דמלוי עב בחכמה — י שבשם — כזה: יוד הי ויו הי, וכנגד ארבעים יום שעמד משה רבינו עליו השלום בהר בפעם השלישית, לקבל את הלוחות השניים, מר״ח אלול עד יום הכפורים, ימי רחמים וסליחות — ״ויאמר הוי׳ סלחתי כדברך״. ד יודין הנ״ל הן בסוד ארבעים סאה מים דמקוה טהרה — ״לפני הוי׳ תטהרו״ — לטהר ולהמתיק את שרש הדין שבבינה כנ״ל, בינה בגימט׳ אלול, ששם ״מקום בעלי תשובה״ שצדיקים גמורים, בתקון המדות שבלב, אינם עומדים שם וד״ל), שהוא חדש הרחמים, מתגלות יג מדות הרחמים ומתעורר לב כל ישראל בתשובה אמיתית — ״תשובה עילאה״ — תשוב ה עילאה ל־י שבשם ב״ה, להמשיך משם ״את האור כי טוב״ (שנברא בכה באלול — יום אחד של מעשה בראשית) להמתיק ולרפאות כל חולי ברוחניות ובגשמיות (בסוד ״אין בטוב למעלה מענג״ היפך נגע הרע, וענג הוא עדן נהר גן, שנבראו בראש השנה ״מקדם״ — עבודת חדש אלול — גלוי ״שער הנון״ דבינה — אלול, היפך המחלה אשר שמתי ב״מצרים״ מלשון מיצר וגבול, בינה דקליפה, דצמצום האור כי טוב, ענג העליון וד״ל).

ג

איתא בכתבי האריז״ל שחולה בגימט׳ מט, כנגד מט שערי בינה. אך כל עוד שחסר ״שער הנון״ (סוד התרועה של קול שופר — תשובה אמתית מקרב איש ולב עמוק ליחד ״תרין ריעין״ — תרועה מלשון יחוד רעים — בפנימיות, בטול בשמחה — ״אשרי העם יודעי תרועה הוי׳ באור פניך יהלכון״) — גלוי ה״איתן״ שבנשמה, הריהו חולה — חולת אהבה בתשוקה רבה וכלות הנפש להשלים את חסרון האור כי טוב בהארת נפשו האלהית המתלבשת בגוף.

כאשר נחשך האור כי טוב יותר נעשה חולה בתאוות היתר (בחֹם היצר הרע — ״אש זרה״), המסיחות את דעתו מקדושת התורה ומצותיה, וממילא מפרידות אותו מהרגשת התקשרותו לאל חי ר״ל. אך עדיין הוא ״חולה שאין בו סכנה״ מפרוד גמור ח״ו (שנעשה כאשר עובר על רצון העליון שבזה מסכן נפשו למות בנפילה ומיתה ממקור חוצבה, באם יעבור על כריתות התורה וכו׳ ר״ל, משא״כ בתאוות היתר, אע״פ שנפרד אין בו סכנת כרת, ומיד בשובו מאולתו ה׳ יסלח לו ויקרבהו לעבודתו יתברך).

כאשר נחשך האור ביותר נעשה ״חולה שיש בו סכנה״ בתאוות אסור המביאות אותו לעבור על רצון העליון — ״טבע הטוב להטיב״ — בצווי דתו לעם סגולתו. ככל שחֹם היצר מתגבר כך מתקרר בעבודת הוי׳ ב״ה עד ש״חמור אפילו בתקופת תמוז (כאשר ״זורח״ ״שמש הוי׳״ — ״שמש צדקה ומרפא בכנפיה״) קרירא ליה״^[רפב].

שלש מדרגות חולי הנ״ל הן כנגד הוה שבשם, שהרי ״חולת אהבה״ הנ״ל באה מחסרון שער הנון דבינה — ה עילאה שבשם; ״חולה שאין בו סכנה״ בתאוות היתר הינו פוגם במדות שבלב — ו שבשם — אהבה יראה וכו׳; ״חולה שיש בו סכנה״ בתאוות אסור ר״ל הוא בבחי׳ ״רגליה יורדות מות״, פגם המלכות — ה תתאה שבשם.

והנה גם בסוד ה״אחוריים״ של חכמה, כאשר אינם מאירים מאור הפנים שמאיר מכתר לפנימיות החכמה כנ״ל, ישנו שרש דק שבדק לחולי בנפש (שהרי פנימיות החכמה נקראת ״קדש״ — ״מלה בגרמיה״ — שנבדל מישות ההשתלשלות לגמרי, וחצוניות ואחורי החכמה נקרא ״חול״, וכמו בהבדלה שבין עצם ״למודי קדש״ ל״למודי חול״, שאפילו ב״ראית המהות״ דעצם למודי חול ישנו בהעלם ״שרש פורה ראש ולענה״ בהרגשת היש הנפרד מאחד האמת השורה בפנימיות חכמה). והוא כאשר רואה, בעין החכמה, את הנולד (״איזהו חכם הרואה את הנולד״), ״יש מאין״, אך אינו יכול להשיג את האין האלהי באמת, שהוא ענין הבטול האמיתי שבנפעל לכח הפועל האלהי שבו, שמוציאו מאין ליש בכל יום ובכל רגע תמיד. אזי ״לבו דואג בקרבו״ שבזה גופא נעשה ״כלי״ לסתרי תורה — ״אין מוסרים סתרי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו״ — לרפאות את מחלת הדאגה שבלב כל משכיל על דבר אמת.

בבחינת ״חולת אהבה״ הנ״ל חסר מלוי הנפש באור השמחה בהוי׳ — ״שמחו צדיקים בה׳״ — כאשר אור הבטול של החכמה מאיר בשמחה של הבינה בסוד ״תרין ריעין״ כנ״ל. אך ב״חולי״ שמצד ״אחורי״ החכמה הדאגה היא מחסרון עצם הבטול במציאות לגמרי — בחינת ״ירא בשת״ — כאשר מתבייש בתכלית מהרגשת מציאותו, כמבואר בדא״ח.

ד

נמצאנו למדים שמקור הרפואה תלוי בתשובה עילאה שעולה עד לכתר עליון לעורר את יג מדות הרחמים להאיר בתקף ועז (משא״כ בהארה הראשונה שלצורך התעוררות התשובה וד״ל) לכפר ולסלוח, ולהוסיף גלוי רב של אור כי טוב בחכמה להאיר בבינה וכו׳, בסוד ״כי אני הוי׳ רפאך״, ר״ת אריך, מלשון ״ארוכה ורפואה״ כנ״ל — ואזי מאירות ד אותיות שם הוי׳ ב״ה לרפאות ד הסוגים הכלליים של החולי הרוחני, שממנו נמשך גם החולי הגשמי.

ה

בסוד הוי׳ הנ״ל, ד פעמים חולה הנמתקים בסוד הרפואה של ד אותיות שם הוי׳ ב״ה, המאירות מאור הרחמים הפשוטים שבכתר עליון, הוא סוד ד פעמים אני — אין, שהרי עיקר הרפואה תלוי בבטול ה״אני״ ל״אין״ האלהי המהוה ומחיה את הכל. והוא סוד הפתח בעבודת החסידות — ״איזהו חסיד המתחסד עם קונו ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים״ — להמתיק כל דין ולרפאות כל חולי ״כי חפץ חסד הוא״ ו״טבע הטוב להטיב״ בחסד חנם תמיד, בסוד ד פעמים ״הנה טוב מאד״ — ״כולו הטוב והמטיב״.

ו

״והנגלות לנו ולבנינו״ — ״וה נגלות״ כנודע — שבהם נאמר ״ומלתם את ערלת לבבכם״. שהרי בכח האדם לשלוט על תאוות לבו (ובכל זאת אומרת כנסת ישראל ״סמכוני באשישות״, ״בשתי אשות״, סוד התורה שניתנה ב״אש שחורה״ — ז״א — על גבי ״אש לבנה״ — אריך אנפין. שהכח שישנו בכל יהודי לשלוט על תאוות לבו בא מעסק התורה — ״אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו׳״. כאשר צריך לשלוט על תאוות היתר מספיק העסק ב״אש שחורה״ — נגלה דאורייתא. אך כאשר צריך לשלוט על תאוות אסור, כשמתגברות בנפשו הבהמית, מוכרח לעסוק ב״אש לבנה״ — נסתר דאורייתא).

אך ״הנסתרות להוי׳ אלהינו״. רפואת שתי המדרגות של ״לבו דואג בקרבו״ ו״חולת אהבה אני״ תלויה ב״אתערותא דלעילא״ שלמעלה מכל ״אתערותא דלתתא״, רק שנמשכה ממילא כאשר משלים את ה״אתערותא דלתתא״ בעבודת התשובה האמיתית מקרב איש ולב עמוק (ב״אתערותא דלעילא״ זו זוכה לבא לפנימיות האור שבנגלה דאורייתא, לרפאות בחינת ״חולת אהבה אני״, בהרגשת הרצון העליון שבקיום מצות התורה, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים דוקא; ולפנימיות האור שבנסתר דאורייתא, דחילו ורחימו פנימיים בנקודת לבו, לרפאות בחינת ״לבו דואג בקרבו״, כאשר דאגה נהפך לאהבה בתענוגים וד״ל. נמצא שהתורה כוללת גלוי הוי׳ שמהכתר בחכמה לרפאות ארבעת סוגי חולי הנ״ל. וזהו תורה נוטריקון תשובה רפואה (תשובה רפואה עולה בינה פעמים הוד, בסוד ״בינה עד הוד אתפשטת״, שהן תשובה בלב וודוי בפה, רפואה והמתקת הדינים בשרשם בבינה (בגלוי שרש הטוב הנעלם בכל דבר ודבר) ורפואת בחינת ״הודי נהפך עלי למשחית״ — רפואת הנפש ורפואת הגוף. והוא יה פעמים אלול, גלוי שער הנון ליחד יה על ידי עבודת התשובה בחדש אלול וד״ל). על ״אתערותא דלעילא״ זו נאמר ״ומל הוי׳ אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך״ — ר״ת אלול כנודע.

ז

״גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות״, כנגד יג מדות הרחמים שמאירות בחכמה כו׳ מכתר עליון, גלוי ״הוי׳ אחד״, וכאשר נמול אברהם אבינו עליו השלום ב״מילה הגדולה״ ע״י הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, כביכול, כמו שנאמר ״וכרות עמו הברית״, נשלח אליו המלאך רפאל, ביום השלישי למילתו, לרפאותו בכל מכל כל.

והנה שרש ומקור הרפואה מרומז בפסוק השלישי שבתורתנו הקדושה (שבא לאחר המחלה: ״והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו׳״): ״ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור״. פסוק זה מורכב משבע אותיות: אור מילה — גלוי יג בריתות, סוד יום אחד, שנכרתו על המילה הגדולה של אברהם — ״בהבראם״. והנה מילה עולה בגימט׳ פה (שבו הלשון, ו״ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור״) — ״פתח פיך ויאירו דבריך״ — ״פתח דבריך יאיר מבין פתיים״ — אור פה אותיות רפואה, רפואה שלמה מן השמים (ד תבות בגימט׳ ד פעמים רפח, להחיות ולרפאות רפח נצוצין קדישין שנפלו בשבירת הכלים בסוד ״מרחפת״ — ״מת רפח״. והוא סוד ר״ת ״רופא חולי עמו ישראל״ בגימט׳ רפח, וכן ״רופא״ עם הכולל, כמבואר בכוונות האריז״ל), אכי״ר.

לז. התגלות הכבוד ועבודת התשובה

א

בשעור קומתו של האדם השלם ישנן חמש מדרגות: שרש; נשמה; גוף; לבוש; היכל, וכולן נקראו ״כבוד״.

שרש הנשמה נקרא כבוד (״כבוד הוי׳״) בפסוק ״כבוד הוי׳ יאספך״. כאשר הנשמה מסתלקת מן הגוף אזי היא נאספת אל שרשה למעלה. על התגלות שרש הנשמה — ״חלק אלוה ממעל ממש״ — בקש משה רבינו עליו השלום: ״הראני נא את כבודך״. ״כבודך״ — כבוד ך — היינו עיקר הכבוד עצמו, כמו שהוא מיוחד בך בבחינת כתר עליון, כמ״ש בזהר ״לית כבוד בלא כף״, ו״הכף הוא הכתר״.

הנשמה נקראת כבוד בפסוק ״למען יזמרך כבוד ולא ידום וגו׳״, וכן בפסוק ״לכן שמח לבי ויגל כבודי״.

הגוף נקרא כבוד בפסוק ״ותחת כבֹדו יֵקַד יְקֹד כִיקוֹד אש״, שמרמז למיתת נדב ואביהוא שנשרפו נשמותיהם בלבד — מ״תחת״ לגופם, בעוד גופם — כבודם — קיים.

הלבוש נקרא כבוד בפסוק ״והארץ האירה מכבודו״ — ״מהיכן נבראת האורה, נתעטף הקב״ה כשלמה, ׳עוטה אור כשלמה׳, דכתיב ׳הארץ האירה מכבודו׳ רוצה לומר מבגדו שכבודו של אדם בגדו״. וכן בגדי כהונה הם ״לכבוד ולתפארת״ (״תפארת״ — בחינת ו שבשם ב״ה), וכרבי יוחנן דקרי למאני (שקרא ללבושו) מכבדותא.

ההיכל נקרא כבוד בפסוק ״ובהיכלו כֻלו אֹמר כבוד״, שע״י שהכל יקלסוהו שם, ההיכל כלו מביע אֹמר כבוד הוי׳ שימלא את כל הארץ, והוא סוד כבוד הבית.

ב

הקשר המיוחד הנ״ל שבין ״כבוד״ לשנגלה מרומז בפסוק ״ונגלה כבוד הוי׳ וגו׳״ — ״נגלה״ ר״ת נשמה גוף לבוש היכל, וה־ו של תבת ״ונגלה״ באה לרבות את השרש הנעלם, בסוד א ד״אד״ כדלקמן.

ג

והנה שרש, נשמה, גוף, לבוש, היכל עולה בדיוק: אין סוף, צמצום, רשימו, קו, עולמות.

בבריאת אדם הראשון נאמר ״וייצר (צר ר״ת צמצום רשימו, כנגד גוף ולבוש כדלקמן) הוי׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה״. מקודם נוצר גופו ו״לבושיה מיניה וביה״ (סוד מלבוש אור החשמל, כמבואר בכתבי האריז״ל ובתניא פ״ב), ואח״כ נפח ה׳ יתברך באפיו נשמת חיים. נמצא שסדר המדרגות בבריאת האדם הוא: שרש (שבבחינה זו האדם הוא ״קדם״ למעשה בראשית — ״מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר״, ו״אתם קרוים אדם״ דוקא), גוף, לבוש, נשמה, היכל (כמבואר בפסוק שבא מיד אחר הפסוק הנ״ל ״וייצר וגו׳״: ״ויטע הוי׳ אלקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר״). בסוד יב צרופי שם הוי׳ ב״ה הוא צרוף הויה, הצרוף החמישי, כאשר פנימיות ההויה היא סוד השם יתברך ככתבו — צרוף הישר והראשון. והוא סוד מלוי האות ה ב־א: הא — ״בהבראם״ ״ב־ה (הא) בראם״ וד״ל.

וזהו סוד הסדר של חמש מדרגות הנ״ל: האין סוף ב״ה הוא שרש הכל, והוא רז האור של שרש נשמות ישראל במאור — עצמותו יתברך.

הצמצום הוא ענין גלוי כח הגבול שבאין סוף, וכמבואר בדא״ח שלפני הצמצום היה כח הבלי גבול בגלוי וכח הגבול בהעלם, ופעולת הצמצום היא ״ונהפוך הוא״ אשר כח הגבול יתגלה וכח הבלי גבול יתעלם. כח הגבול הוא שרש הגוף (גוף נוטריקון גבול־סוף, כאשר צרוף גבול־סוף הוא גוף סובל, וכמבואר בדא״ח שכח הגבול הוא בחינת ״נושא וסובל הכל״ וד״ל).

הרשימו הוא ענין רושם האור הראשון וכן רושם ההשערה ש״שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל״ — ״גליף גליפו בטהירו עילאה״, והוא בחינת הלבוש שממנו נבראת האורה כמבואר לעיל.

הקו הוא סוד אור אין סוף ב״ה הממלא כל עלמין — ״מה הנשמה ממלאת את הגוף כך הקדוש ברוך הוא ממלא את העולם״. שרש הקו הוא באור אין סוף ב״ה הסובב כל עלמין שלפני הצמצום הראשון, ולמעלה מעלה בקדש העליון בעצם אור עצמותו יתברך כמבואר בדא״ח, והוא על דרך ירידת הנשמה בגוף — ״מאיגרא רמה (שרש הנשמה למעלה מעלה) לבירא עמיקתא (חלל הצמצום — סוד הגוף כנ״ל)״. הוא בסוד ״ויפח באפיו נשמת חיים״ — ״ומאן דנפח מתוכיה נפח פי׳ מתוכיותו ומפנימיותו״. נפח מרמז ל״נתיבות פליאות חכמה״ כמבואר בספה״ק, והיינו בחינת נשמה שכנגד ה־י שבשם — חכמה — בחמש מדרגות שנגלה הנ״ל.

העולמות הם בחינת ההיכל שבו ״כֻלו אֹמר כבוד״. ״הליכות עולם לו״ — היכל עולמות. ״עלמות אין מספר״ — ״אל תקרי ׳עלמות׳ אלא ׳עולמות׳״, ועוד דרשו ״׳עלמות׳ אלו ההלכות״. וכן על הפסוק הנ״ל ״הליכות עולם לו״ דרז״ל ״כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא וכו׳״. בכל הלכה והלכה נעלם (עולם מלשון העלם כנודע) עצם רצונו וחכמתו יתברך — ״הליכות אלי״ — ועל כן כל הלכה היא היכל לעצם כבודו יתברך שיתגלה ב״עולם הבא״ (עולם מלשון גלוי ההעלם ה״בא״ תמיד וד״ל). תפקיד היהודי בעולם הוא לעשות (לשון תקון) ממציאות העולם הגשמי (ועל ידי כוונת המצות וכו׳ גם ממציאות העולמות העליונים הרוחניים) מציאות הלכה — היכל לגלוי כבודו יתברך. והוא ענין ״ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון״ — הליכות נשמות ישראל אל ״היכל הקדש באמצע״ — ״ציון״ — שעל ידי כך — ״בתולות אחריה רעותיה מובאות לך״ — הליכת כל המציאות כולה להכלל ב״היכל הקדש״, כמבואר בדא״ח.

ד

״אסף״ הוא נוטריקון ״אין סוף״, סוד הפסוק ״כבוד הוי׳ יאספך״ כנ״ל.

פנימיות הקו הוא סוד הדבקות התמידית של אור (שחצוניותו יצאה — כביכול — מעצם המאור) במאור, בסוד ״למען יזמרך כבוד ולא ידֹם״ — ״נהורא תתאה דקארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך״ — והוא סוד ״קו״ מלשון ״תקוה״ (״חוט התקוה״) ו״געגועים״ של הארת הנשמה המלובשת בגוף לשרשה העליון, כמבואר במ״א.

פעולת הצמצום היא על ידי הגבורה שבאין סוף, כמבואר בספה״ק ובדא״ח, והוא סוד ״ותחת כבֹדו (חסר ו כתיב, שחסר אורו הראשון שנסתלק ממנו וד״ל) יֵקַד יְקֹד כִיקוֹד אש״ — ״הסתלקות״ כנ״ל על ידי יסוד האש — גבורה שבאין סוף.

״והארץ האירה מכבודו״ הוא סוד מלבוש החשמל שנשאר לאחר הצמצום בסוד הרשימו כנ״ל. חז״ל דרשו ״לבוש״ — ״לא בוש״; משל לצדיק לאחר ״נפילה״ (״שבע יפול צדיק וקם״) והסתלקות המוחין דגדלות, שנשאר בו רשימו ממדרגתו הראשונה (בסוד ״חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה״, כמבואר בתניא) — ״כי יפול לא יוטל כי ה׳ סומך ידו״ — שעל ידי רושם זה עדיין ״הוא למעלה מכל האדם בעבודתו״ ואינו בוש לעולם ועד.

״ובהיכלו כֻלו אֹמר כבוד״ הוא ענין התקון השלם של כל העולמות אשר ברא לכבודו — ״כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר ׳כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו׳ וכו׳״ — כמבואר לעיל. והוא סוד ״נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים״ — תכלית הכונה של מעשה בראשית, כמבואר בדא״ח.