שיעורים במאמר "ואתה תצוה" תשמ"א (4)

כ"ט אדר ב' תשנ"ז – תל אביב

אותיות ז-ח-ט: השפעות משה רבינו, מרדכי היהודי ומשיח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב ללמד את מאמר ד"ה ואתה תצוה תשמ"א והציג את ההבדל בין השפעת משה רבינו על ישראל בהמשכתו אמונה לדעת להשפעת מרדכי היהודי בגילוי מסירות הנפש ולהשפעת משיח בנתינת כח להיות נשבר ונדכא מעצם הגלות.

א. אות ז: השפעת מרדכי על אנשי דורו

חנוכה לעומת פורים

אנחנו הגענו כאן לאות ז. הרבי כותב כאן:

ז) וְהנּה יָדוּעַ שהמס"נ בְּפֹעַל עַל תומ"צ שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל הָיְתָה בְּפוּרִים (בִּזְמַן גְּזֵרַת הָמָן).

יש שני חגים מדרבנן: חנוכה ופורים. בכל אחד היתה מסירות נפש, אבל החשוב אצל פורים, המיוחד אצל פורים שמסירות הנפש היתה של כל עם ישראל. בחנוכה היו דרגות שונות של מסירות נפש בזמן גזרת יון. עיקר מסירות הנפש לצאת להילחם נגד היונים היה אצל מתתיהו ובניו. כמובן שזה גם כן הדביק עוד הרבה יהודים. זה גם כתוב בכל מה שחז"ל מספרים על חנוכה[ב], שהיו הרבה-הרבה מקרים של מסירות נפש, כמו חנה ושבעת בניה, וכן היו אלף יהודים שנכנסו לתוך מערה על מנת לא לחלל את השבת ומתו שם בפנים. היוונים רצו לבטל שלש מצות – שבת, מילה וראש חדש, וכתובים כל מיני סיפורים שהרבה-הרבה יהודים מסרו את הנפש בפועל ממש, מתו כדי לא לחלל את השבת ואת הברית מילה.

אם כן, היו הרבה, אבל בכל אופן הוא אומר שזה לא היתה תופעה כללית של כל העם. איך אנחנו יודעים באמת שלא כולם היו בדרגה כזאת של מסירות נפש בחנוכה? הרי עיקר הבעיה בחנוכה שהיתה בעיה פנימית בתוך עם ישראל גופא. רוב העם צריך לומר היו מתיוונים, מה שהיום קוראים חילונים, לא סתם, שמאלנים ממש. המצב בחנוכה היה מאד דומה למצב היום, שהיו יהודים נאמנים אבל הם היו מיעוט בתוך עם ישראל, לא היתה תופעה כללית שכולנו מאוחדים וכולנו מוסרים את הנפש על התורה והמצוות. שוב, עיקר הבעיה, יותר חמור אפילו מחילונים היום, היה בקרב עם ישראל עצמו, שהיו מתיוונים.

אבל בפורים היה אחרת. בפורים היתה תופעה שכולם כאחד, בזכות-מכח מרדכי היהודי, כולם "עם מרדכי"[ג], כולם קבלו את מסירות הנפש מהדוגמה החיה, מ"מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"[ד].

זה מה שהוא כותב כאן בהתחלה:

שהמס"נ דַּחֲנֻכָּה (בִּזְמַן גְּזֵרַת יָוָן) הָיְתָה (בְּעִקַּר) בְּמַתִּתְיָהוּ וּבָנָיו, והמס"נ בִּזְמַן גְּזֵרַת הָמָן הָיְתָה בְּכָל יִשְׂרָאֵל.

מרדכי היהודי כמו משה רבינו

ועפ"ז יֵשׁ לְבָאֵר מָה שֶׁמּוּבָא בְּהַמַּאֲמָר מִמִּדְרַשׁ שֶׁמָּרְדְּכַי הָיָ' שָׁקוּל בְּדוֹרוֹ כְּמֹשֶׁה בְּדוֹרוֹ,

גם על זה דברנו בשיעורים הקודמים[ה]. אם כי שבכל דור ודור יש "חד בדרא" שהוא בדרגת משה רבינו, הוא ה"אתפשטותא דמשה"[ו] שבדור, אבל חז"ל בכל התנ"ך לא אומרים את זה בפירוש, לא מדגישים את זה, רק דווקא בנוגע למרדכי היהודי, אומרים ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו"[ז], שקול כנגד משה רבינו. מה מיוחד במרדכי? שאצלו זה מתגלה. כלומר שהדבר קיים בכל דור, שיש משה רבינו, אבל הוא מתגלה במיוחד אצל מרדכי היהודי יותר מכולם. למה?

דַּהֲגַם שֶׁאִתְפַּשְׁטוּתָא דְּמֹשֶׁה הוּא בְּכָל דּוֹר מ"מ אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ שֶׁמָּרְדְּכַי (דַּוְקָא) הָיָ' שָׁקוּל בְּדוֹרוֹ כְּמֹשֶׁה בְּדוֹרוֹ. וְיֵשׁ לוֹמַר, שֶׁמֵּהַמַּעֲלוֹת דְּמָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי הוּא שֶׁהוּא הָיָ' הָרָעֲיָא מְהֵימְנָא (בְּגִלּוּי) שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּדוֹרוֹ.

הוא השפיע על כולם. למשל היו הרבה נביאים. אפילו כתוב[ח] שהנביא ירמיהו למשל, שהוא לפני מרדכי היהודי, בזמן החורבן, הוא ממש גלגול של משה רבינו, האריז"ל כותב, יותר משאר הנביאים אחרים. אבל אי אפשר לומר שהוא מנהיג העם שכולם מצייתים לו וכולם הולכים אחריו, להפך – הוא נביא שכולם התנגדו לו, זרקו אותו לבור, המלך יהויקים הרג אותו כמעט. כך הלאה בכל הדורות היו גדולים, אבל לומר שיש השפעה על כל עם ישראל, שכאילו מחדיר בכולם את מסירות הנפש, הוא דוקא אצל מרדכי היהודי.

בְּדֻגְמַת מֹשֶׁה רָעֲיָא מְהֵימָנָא שֶׁהִמְשִׁיךְ דַּעַת לְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּדוֹרוֹ, כַּמּוּבָן גַּם מִזֶּה שֶׁדּוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה (כָּל אַנְשֵׁי דּוֹרוֹ) נִקְ' דּוֹר דֵּעָה.

פעולת משה בהמחשת התחדשות הבריאה

את זה גם הזכרנו. עכשיו הרבי חוזר על מה שלמדנו פעם קודמת, שיש במושג הזה, בענין "רעיא מהימנא" שתי בחינות בכלל: יש את מה שהוא "רועה ומפרנס את האמונה", שהוא מחדיר את האמונה בפנימיות ואז האמונה הופכת להיות דעת ה', כמו לעתיד לבוא שמשיח יבוא "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[ט]. אם כן, יש בחינה אחת שה"רעיא מהימנא" הוא זן וממשיך את האמונה בבחינת דעת.

ויש עוד דבר ש"רעיא מהימנא" הוא זה שמדביק את כולם במסירות נפש. אלו שתי בחינות ויש קשר ביניהן, כמו שהתחלנו לדבר בפעם הקודמת, והיום נמשיך את זה. למשה רבינו, אם כי שכדי להמשיך את האמונה בבחינת דעת גם צריך לגלות את עצם הנשמה, לא מספיקה המדרגה של "מזליה חזי", שנקראת החיה של הנשמה, רק צריך את היחידה-עצם הנשמה, אבל העצם הנשמה מתגלה כביכול לא לגמרי במודע של האדם, והוא פועל החדרת החיה בפנימיות.

יש בחינה כזו שהעצם מתגלה, זה גילוי יחסית, כביכול שהוא לא מתגלה לי במודע, אבל הוא מתעורר ומתגלה בלא מודע. מה שזה עושה במודע כש"מזליה חזי" – המדרגה הזאת – מתגלה היא הופכת להיות אצלי דעת, זה מתיישב. כתוב שהחיה שבנפש – או שבכלל לא מרגישים אותה, לא חייבים להרגיש אותה בכלל, ואם היא כן מורגשת במודע זה נקרא "נוגע ואינו נוגע", "מטי ולא מטי"[י], זה הביטוי בקבלה. הוא נכנס ויוצא, כלומר שיש איזו הברקה של האור הזה אבל היא מיד בורחת לי, מסתלקת מיד, בגלל שאין כלים ליישב אותה.

אם כן, אני רק כאילו מרגיש את זה ככה, זה נקרא 'הרגש' בלשון החסידות – אמונה. הדוגמה הכי חשובה בחסידות של "מזליה חזי" זו ההרגשה-התחושה שה' בורא את העולם כל רגע מחדש, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[יא]. אפשר להגיע למצב שכאילו שאני רואה את זה. במזל-בשורש באמת רואים את זה, כל אחד רואה את ההתחדשות של הבריאה, אבל גם במודע שלי אני יכול כאילו לראות את זה, אלא שזה לא מתיישב ממש, זה יורד ועולה, זה נקרא "מטי ולא מטי", או נוגע ואינו נוגע. יש משה רבינו שמגלה את העצם, שהעצם מתגלה בפנים באיזה מקום גם כן נסתרות מהמודע. קוראים לזה התגלות התעוררות, והיא פועלת שהתופעה הזאת למשל של חידוש הבריאה כל כך מתיישבת אצלי שאני יודע אותה כמו שאני יודע כל דבר גשמי, היא הופכת להיות מציאות מוחשית אצלי.

דעת זו המחשה. לדעת משהו הכוונה שהוא מוחשי לגמרי לכל דבר. זה נקרא שמשה רבינו הוא "רעיא מהימנא", הוא ממשיך את האמונה בבחינת דעת. הבריאה יש מאין הופכת להיות תופעה מוחשית לגמרי, אני יודע אותה, היא לא רק איזו מן הברקה. כמובן שיכול להיות פחות מהברקה, כמו שאמרנו קודם. יכול להיות שהיא לגמרי לא מורגשת, רק בשורש, או שהיא יכולה להיות "נוגע ואינו נוגע", או שהיא יכולה להתיישב. איך היא מתיישבת לגמרי, שהופכת להיות דעת? רק אם העצם מתגלה אי שם כביכול עמוק-עמוק. ומי פועל את זה? משה רבינו.

מעלה וחסרון בהמשכת אמונה בדעת ובמסירות נפש

יש משהו אחר – שה'משה רבינו שבדור', כמו מרדכי היהודי, הוא גם מגלה את העצם עם כל התוקף שלו, שזה מתבטא אצלי – לא שזה ממשיך את ה"מזליה חזי" בבחינת דעת, זה פשוט מיד מתבטא כמסירות נפש על קידוש ה'.

כל אחד יש לו מעלה וחסרון: המעלה של המסירות נפש, כאילו זה יותר מבטא את עצם הנשמה, בגלל שהדעת בעצם זה רק ההתיישבות של החיה, של ה"מזליה חזי". אבל מצד שני – כמו שעכשיו נמשיך היום ללמוד – במסירות נפש יש גם חסרון לגבי ה"מזליה חזי", שזה לא תופס את כל כוחות הנפש מצד הציור המפורט שלהם. כתוב שכשיש מסירות נפש אז האדם במצב שבגלוי עצם הנשמה מאיר אצלו, אבל זה לא מתחבר לו עם הכוחות הפנימיים של הנפש, כאילו זו תופעה בפני עצמה שזה תופס אותו לגמרי, אבל זה לא מתחבר עם השכל שלו, זה לא מתחבר עם הרגש שלו, זה לא מתחבר אפילו עם המעשים היום-יומיים שלו, השגרתיים שלו. זה רק כאילו שעכשיו הוא במצב של התעוררות מסירות נפש, שהוא כאילו הולך על הכל, בלי להתחשב.

מצד אחד במסירות נפש יש מעלה, שיש יותר התגלות של עצם הנשמה שלו שקשור בעצם לה', אבל היא לא מתחברת לו עם הכוחות הפנימיים שלו, והדבר הזה מתבטא גם כן לאחר שכאילו המשבר שהביא אותו למסירות נפש, אחרי שהוא עובר, יכול גם להיות שלא נשאר לו כלום אחר כך, הוא שוכח מזה. מה שאין כן אם משה רבינו, כמו הגלגול הראשון של משה, פועל החדרה בבחינת דעת אז זה נשאר. זה הפך להיות חלק מהתודעה שלו, התודעה הפנימית שלו. אבל לכאורה יש בזה פחות גילוי העצם. צריך להיות איזה מצב שלישי שיש את שתי המעלות גם יחד. צריך להיות הרבה יותר חשוב מכולם, שלקראת זה אנחנו חותרים במאמר.

דיבור הצדיק במדרגתו

הוא אומר, מה היה אצל משה רבינו ומה אצל מרדכי היהודי? דוקא על שניהם יש השוואה מפורשת בחז"ל – קודם יש מכנה משותף – ששניהם מגיעים לכל הדור, פועלים על כולם. אצל משה עיקר ענינו הוא המשכת הדעת בגלגול הראשון שלו. מה נפעל אצל כולם? דעה-דעת, לכן כל הדור שלו נקרא "דור דעה"[יב].

[אֶלָּא שֶׁבְּמֹשֶׁה הָיָ' גִּלּוּי עִנְיָן זֶה (שֶׁהוּא רָעֲיָא מְהֵימָנָא דְּכָל יִשְׂרָאֵל) ע"י שֶׁהִמְשִׁיךְ דַּעַת לְכָל אַנְשֵׁי דּוֹרוֹ, וּבְמָרְדְּכַי הָיָ' גִּלּוּי עִנְיָן זֶה ע"י שֶׁגִּלָּה כֹּחַ המס"נ שֶׁבְּכָל אַנְשֵׁי דּוֹרוֹ]. וְיֵשׁ לוֹמַר, דע"י שֶׁמֵּבִיא [עכשיו זהו מאמר מוסגר כאן בסוף. הרי כל המאמר כאן של הרבי בא לפרש מאמר של הרבי הקודם, אז הוא אומר שעל ידי שהרבי הקודם מבאר] בְּהַמַּאֲמָר מ"ש בַּמִּדְרָשׁ שֶׁמָּרְדְּכַי בְּדוֹרוֹ הי' שָׁקוּל כְּמֹשֶׁה בְּדוֹרוֹ, עי"ז פָּסַק בַּעַל הַמַּאֲמָר אֶת הַדִּין עַל עַצְמוֹ, שֶׁהוּא הָרָעֲיָא מְהֵימְנָא (בְּגִלּוּי) שֶׁל כָּל אַנְשֵׁי הַדּוֹר.

המעלה של מרדכי שהוא "רעיא מהימנא" של כולם נתגלתה בכך שכולם "עם מרדכי". הוא אומר שהיות שהרבי דיבר על זה, הזכיר את זה – סימן שגם הוא שייך לזה. שוב, זה מאמר מוסגר, כל "צדיק יסוד עולם"[יג] שמדבר מדרגות-ענינים מתכוון על עצמו. אם הוא לא היה במדרגה הזאת הוא לא היה מדבר עליה. לא שהוא דווקא רוצה לדבר על עצמו – באופן ממילא. שוב, זה מחויב, בגלל שהוא לא סתם מצטט או מדקלם. צדיק שמדבר לא מדקלם, הוא לא חוזר מאמרים, הוא לא מחדש מאמרים, מה שהוא מדבר הוא גם מתוך גילוי עצם הנשמה שלו. באופן ממילא חייב להיות שייך לעצמו מה שהצדיק מדבר. אם הוא מדבר על דרגה מסוימת ודאי שהוא מחזיק באותה דרגה.

כתוב[יד] שכאשר אדמו"ר הזקן כתב את ספר התניא אז כל מלה וכל ענין שהוא כתב הוא חי אותו לגמרי. לא רק שהוא חי בעצמו, כל כך חזק אצלו שזה השפיע על כל כולם, על כל החסידים, אף שהם לא ידעו משום דבר. אם היה כותב על מרירות בעבודת ה' אז כולם היו במרירות, אם היה כותב על שמחה כולם היו שמחים, בלי לדעת. בגלל שהיתה התקשרות בין החסידים לבין הרבי, ומה שהרבי מתעסק אתו הוא חי אותו לגמרי. זה לא רק הוא, זו גם השפעה כללית לכולם.

ב. אות ח: השפעת משה, השפעת מרדכי ועבודת ישראל

פירושי "תצוה"

נעבור לפרק ח:

ח) ועפ"ז יֵשׁ לְבָאֵר קֶשֶׁר (וְסֵדֶר) הָעִנְיָנִים (בְּהַמַּאֲמָר) בְּבֵאוּר הַפָּסוּק וְאַתָּה תְּצַוֶּה גּוֹ' [עכשיו חוזרים לפסוק שהוא דיבור המתחיל של המאמר הזה: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד"], שֶׁבַּתְּחִלָּה מְבָאֵר אֶת הַפֵּרוּשׁ דְוְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁמֹּשֶׁה הוּא מְקַשֵּׁר וּמְחַבֵּר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (עִם אוא"ס)

במאמר המקורי הוסבר ש"תצוה" הוא לשון צותא, חיבור, קשר. "ואתה תצוה", ה' אומר למשה רבינו, שאתה, התפקיד שלך לקשר את בני ישראל. מה הפירוש? מהמאמר הוא מביא שהכוונה לקשר אותם עם אור אין סוף. רק בסוף המאמר הוא יאמר את הפירוש היותר פשוט לכאורה, שהוא מה שדברנו בשיעורים הקודמים, במיוחד בשבוע שעבר, שקודם כל צריך לקשר אותם הם בעצמם, "תצוה את בני ישראל" – לפעול אחדות אמתית בין בני ישראל, כמו שהסברנו בפעם הקודמת, שאחדות ושפלות-"כתית" ומסירות נפש-"שמן זית זך" תלויים כולם אחד בשני. שלשת הדברים שתלויים אחד בשני, כתוב בחסידות[טו] – אחדות, שפלות ומסירות נפש. אבל כאן הוא עדיין לפי מקור המאמר של הרבי הקודם, שהפירוש "תצוה את בני ישראל" הוא לקשר אותם עם אור אין סוף.

מעלת מרדכי על משה

[איך הוא עושה את זה?] ע"י שֶׁהוּא זָן וּמְפַרְנֵס אֶת הָאֱמוּנָה [שהוא ממשיך את המקיף דחיה בפנימיות, על ידי גילוי עצם הנשמה], ולאח"ז מְבָאֵר שֶׁגַּם רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּכָל דּוֹר (אִתְפַּשְׁטוּתָא דְּמֹשֶׁה) מְחַזְּקִים אֶת הָאֱמוּנָה דְּיִשְׂרָאֵל וּכְמוֹ מָרְדְּכַי (מֹשֶׁה שֶׁבְּדוֹרוֹ) שֶׁחִזֵּק אֶת אֱמוּנָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד חָזָק בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה וְקִיּוּם הַמִּצְווֹת [עד כדי מסירות נפש. כמו שגם הסביר קודם, שיותר קשה לעמוד במסירות נפש על כל פרט ופרט של המצוות מאשר על עצם האמונה, לא להשתחות לצלם. הוא גם כן הביא אותם למצב של מסירות נפש על כל פרט, על כל דקדוק],

ולאח"ז מְבָאֵר הַפֵּרוּשׁ בְּכָּתִית לַמָּאוֹר [רק אחרי שהוא מוסיף גם את מרדכי בתור "רעיא מהימנא", הוא לא מסתפק במשה רבינו בתור "רעיא מהימנא", שזן ומפרנס את האמונה, כלומר ממשיך אותה בדעת, קודם הוא מסביר גם את הענין של מרדכי ורק אחר כך הוא חוזר לפסוק של "כתית למאור"] (שֶׁבְּפָסוּק וְאַתָּה תְּצַוֶּה שֶׁמְּדַבֵּר לִכְאוֹרָה בְּמֹשֶׁה עַצְמוֹ [הפסוק הזה מדבר במשה רבינו. למה הוא הפסיק ממשה להגיע לפירוש "כתית למאור" עם מרדכי באמצע?]), כִּי זֶה שֶׁמֹּשֶׁה מְגַלֶּה בְּחִינַת הַמָּאוֹר דְּיִשְׂרָאֵל (עֶצֶם הַנְּשָׁמָה), הוּא בְּעִקַּר ע"י אִתְפַּשְׁטוּתָא דִּילֵי' שֶׁבִּזְמַן הַגָּלוּת

(כָּתִית [הרי הוא רוצה להסביר מה זה "כתית". "כתית" הוא שפלות. בזמן משה רבינו הראשון לא היה כל כך מצב של "כתית". אף על פי שכתוב על משה "ואתה תצוה... ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור". אבל כדי להסביר טוב מה זה "כתית למאור" צריך קודם להקדים מי זה משה רבינו בזמן ה"כתית", בזמן הקשה, שמעורר מסירות נפש, ואז אפשר להבין ולהסביר מה זה "כתית", שעל ידי ה"כתית" מגיעים לעצם המאור, שהוא גילוי עצם הנשמה]) שֶׁעוֹרְרוּ בְּיִשְׂרָאֵל כֹּחַ המס"נ שֶׁלָּהֶם [שזה בעיקר במרדכי. יש משהו ב"אתפשטותא דמשה" שעולה גם על התופעה-ההופעה הראשונה של משה רבינו], שעי"ז הוּא עִקַּר גִּלּוּי עֶצֶם הַנְּשָׁמָה, מָאוֹר.

מה ישראל מוסיפים במשה?

וְצָרִיךְ לְהַבִין, דִּלְפִי בֵּאוּר הַנָּ"ל, הָעִנְיָן דְּכָתִית לַמָּאוֹר שַׁיָּךְ לְוְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָזֶה שֶׁמֹּשֶׁה וְאִתְפַּשְׁטוּתָא דִּילֵי' [שזה מרדכי] שֶׁבְּכָל דּוֹר מְקַשְּׁרִים וּמְחַבְּרִים אֶת יִשְׂרָאֵל עִם אוא"ס, וּבְהַכָּתוּב נֶאֱמַר כָּתִית לַמָּאוֹר בְּהֶמְשֵׁךְ לְוִיקֵחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ, דְּעִנְיָן וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ גּוֹ' (שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְבִיאִים שֶׁמֶן לְמֹשֶׁה) הוּא שֶׁיִּשְׂרָאֵל מוֹסִיפִים תּוֹסְפוֹת אוֹר בְּמֹשֶׁה (כַּמּוּבָא לְעֵיל ס"ב מֵהַמַּאֲמָר).

כאן בסעיף הזה הרבי שואל את הקושיה, עיקר הקושיה, שכל שארית המאמר עד הסוף היא תירוץ ועיקר תוכן מאמר זה. שוב, הוא מביא מהמאמר של הרבי הקודם שעם ישראל מוסיפים משהו במשה רבינו, שעל זה נאמר "ויקחו אליך". אתה באמת צריך להתחיל – "ואתה תצוה את בני ישראל", אבל יש דבר שאתה לא יכול לעשות, שהם צריכים לעשות מלמטה, ולא רק שהם צריכים לעשות לגבי עצמם, תיקון עצמם, אלא שהם ממש מעלים אותך משה רבינו.

כמו שהוא הביא את הפסוק "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו"[טז], בזכות "רגלי" – "אנכי בקרבו" של משה רבינו. העצמות ממש, הגילוי של העצמות נמשך במשה רבינו בזכות העם. כידוע שאם העם חוטא, כמו בחטא העגל, ה' אומר למשה "לך רד כי שחת עמך"[יז], כל הגדולה וכל הגילויים של משה רבינו הם כולם בזכות עם ישראל. אז כאן כתוב "ויקחו אליך".

עד כאן הסברנו במאמר שמשה רבינו הוא זה שמשפיע את גילוי עצם הנשמה לעם ישראל, שבלי – כביכול, חס ושלום – משה רבינו לכל היותר, כל אחד יכול לגלות לפי דרגתו-הוא, שבה ם לא כולם שווים, מה שהוא רואה בשורש. נקרא לזה כביכול שכל אחד משחק עם המזל שלו. ידוע שלשחק עם מזלות יכול להיות משחק מענין, אבל זה לכל היותר מה שאפשר להשיג בגילוי אלקות בלי משה רבינו. כמה שהוא משחק עם המזל הוא אף פעם לא מפנים בדעת שלמה מה באמת קורה שם במזל שלו.

לגבי המזל, היות שהמזל הוא החיה שבנשמה, נקרא מקיף דחיה, כתוב שאצל כל אחד הוא אחרת, זו לא חויה אחידה. היחידה היא כן חויה אחידה. החויה העיקרית של גילוי היחידה היא מסירות נפש, היא ממש "שוה ומשוה קטון וגדול"[יח]. כשמגיעים למסירות נפש כולנו אחד. לכן אמרנו שאחדות, מסירות נפש ושפלות כולם "הא בהא תליא".

אם כן, למשה רבינו יש שתי בחינות שהסברנו עד עכשיו: או המשכת האמונה-המקיף דחיה בפנימיות ממש, או גילוי מסירות נפש על ידי גילוי עצם הנשמה, וזה לכאורה "כתית למאור", ככה הוא הסביר עד עכשיו.

עכשיו הוא שואל את הקושיה: איפה נכנס כאן הביטוי שכתוב באמצע "ויקחו אליך"? הפסוק אומר שהדבר הזה "שמן זית זך כתית למאור" בא לאחר שעם ישראל מלמטה מוסיפים לגבי משה בעצמו, לא מספיק מה שמשה מצוה-מחבר, יש עוד ענין "ויקחו אליך", שלא לקחנו אותו בחשבון עדיין, אם כי שהוא חלק מהתחלת דברי הרבי הקודם במאמר שלו.

אם כן, מה שצריך להתעמק בו, שהוא עיקר נושא המאמר עד הסוף, הוא: מהו הדבר שישראל מוסיפים במשה רבינו?

שתי דרגות בעצם הנשמה

כדי להסביר את זה נקדים את עיקר ההסבר כאן, ובעצם גם אמרנו את זה בשיעורים הקודמים, שגם בעצם הנשמה יש שתי מדרגות: יש מדרגה שעצם הנשמה מאיר בכללות, אבל דווקא יש לפעמים חסרון בכללות, שהכלל לא מסוגל להתפרט או להתחבר. כמו שאמרנו קודם, אדם שנמצא במסירות נפש זה לא מתחבר לו בפנימיות עם השכל, עם הרגש שלו ועם כל שאר מה שנקרא 'ציור הכוחות הפנימיים' שלו. זה לא מתחבר. לכן אחרי – כמו שאמרנו – שהמשבר עובר גם החויה של מסירות הנפש חולפת ועוברת. היא לא התחברה עם עצם החיים שלו. כדי שהיא כן תתחבר עם כל רמות החיים שלו והנפש שלו צריך להיות גילוי עוד יותר נעלה – של עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות ממש.

כדי להגיע לזה צריך "אתערותא דלתתא", עבודה מלמטה, וזה משה רבינו אף פעם לא יכול לעשות – להביא את העם ואפילו להביא את עצמו לגילוי עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות ממש. הוא רק יכול לעורר את זה, ככה נלמד כאן בהמשך, זה נקרא נתינת כח. הוא יכול למסור לנו כח רוחני כדי לעבוד אבל זה חייב לבוא מכח העבודה שלנו, ואז זה גם מוסיף לו. זה עיקר הנושא כאן.

להרגיש את צער השכינה בזמנים טובים

החידוש הכי גדול הוא שהדבר הזה מתבטא לא במה שאנחנו רגילים לקרוא מסירות נפש. הוא מתבטא בצער, גם כן "כתית", עוד יותר "כתית" – בצער קיומי בזמן שטוב לי, זה עכשיו הולך להיות עיקר הווארט כאן של כל המאמר. בזמן שטוב, אבל אני מצטער בצער קיומי על זה שמשיח לא כאן, שאין גילוי אלקות בכל העולם כולו, שלא כולם בסדר. שוב, הדבר הזה מתבטא בזמנים טובים יותר מאשר מזמנים קשים ורעים לעם ישראל.

כלומר, משה רבינו הראשון יכול לגלות-להמשיך לי בדעת אמונה, כמו המחשת דברים עמוקים, כמו בריאת העולם יש מאין בכל רגע – זה משה עושה לבד. כביכול הוא מלמד שיעור תורה ובסוף השיעור כולם יוצאים כשהדבר שהיה קצת מרחף, ששמעתי שיש דבר כזה חידוש הבריאה בכל שניה, ושזה יהיה מוחשי ממש, שממש רואים ויודעים את זה. זה דבר אחד שמשה רבינו עושה, והוא עושה זאת לבד.

דבר שני שמשה רבינו עושה הוא במיוחד ב"אתפשטותא דיליה שבכל דרא". שוב, על ידי ש"מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" הוא פועל בכולם מסירות נפש, גילוי עצם הנשמה. אבל זה שבזמנים טובים תהיה, כמו שקוראים לזה, "דאגה בלב איש"[יט], שתהיה דאגה קיומית וצער קיומי שה' לא גלוי, שעצמותו יתברך לא מתגלה בכל העולם – זה משה רבינו רק יכול לרמוז לי, זה צריך לבוא מבפנים, שצר לי על זה שה' לא בגלוי. הדבר הזה בא מבפנים בגלל שהוא צריך להיות נוגע לי, כביכול שזו הדאגה-הבעיה שלי, צריכה להיות לי הבעיה הכי גדולה בחיים שה' לא בגלוי לכל העולם, שאין משיח, שאין תחית המתים. כאשר הדאגה הזאת באה ממני היא מוסיפה גם במשה רבינו, כביכול מעלה את כולם, גם את משה. היא מעלה כולנו יחד אותנו לדרגה של גילוי עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות ממש, וזו הגאולה. זה גופא נקרא ביאת המשיח. זה המשה האחרון.

כתוב "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[כ]. כלומר שיש דור של שמד או דור של צרה, "עת צרה היא ליעקב"[כא], שאז צריך לגלות כחות של מסירות נפש, ויש דור של הרחבה. שוב, זה מאמר שהרבי מדבר בפירוש על שני דורות – על הדור הקודם של השואה, ועל הדור העכשווי שיחסית הדור שלנו הוא דור של הרווחה. הוא אומר שיש בחינה בדור של הרווחה, בו כאילו ה"כתית", להיות שבור ונדכא, אפשר וצריך להיות יותר בדור שלנו מהמצב, מהסתר האלקות בכל העולם. להיות יותר שבור מזה מאשר הדור הקודם של השואה או הדור הקודם של היהודים ברוסיה, שגם מסרו את נפשם. זה עיקר הנקודה כאן.

אי השפעת המסירות נפש בהמשך החיים

גם אנחנו נראה תכף שהרבי מדבר כאן במאמר, שאמר אותו בתשמ"א, לפני 16 שנה, בפירוש לחסידי חב"ד גדולים ידועים מפורסמים שיצאו מרוסיה, ובזמן שהיו ברוסיה ישבו בסיביר עשרות שנים במסירות נפש ממש, ושהגיעו למרחבים, לאמריקה או כאן לארץ, הם עצמם התלוננו בפני הרבי שהרגישו נפילה רוחנית עצומה, ששם היתה מסירות נפש על התורה והמצוות, והגיעו למקום שהכל בסדר אז אין טעם בחיים, אין להם מה לעשות כאן. לא ידעו איך לתרגם את זה לחיים רגילים.

זה מה שנקרא שמסירות הנפש לא מתעצמת-מתחברת עם כל כחות הנפש. אם היא היתה מתעצמת-מתחברת עם כל כחות הנפש אז פשוט שהיה ממשיך, בכל מצב זה ממשיך, אבל העובדה שלא היה ככה. שוב, ככה ידוע, גם היום, זו עובדה, מציאות, שהרבה מבעלי המסירות נפש בחב"ד גופא הרגישו נפילה עצומה בזמן שיצאו מרוסיה. אחרי כמה שנים, שנים עוברות ופתאום כאילו ריקים. הרבי ממש כאן במאמר פונה ישירות ומדבר על התופעה הזאת בפירוש, שכמעט בשום מקום אחר אין התיחסות כזאת.

שוב, מה ההסבר? שמסירות הנפש באה מתוך גילוי עצם הנשמה, אבל לא עצם הנשמה כמו שמושרשת בעצמות ממש, לכן זה חזק מאד-מאד, אבל לא מתחבר עם הציור של הנשמה. כאשר האדם חי בחיים רגילים, כל מה שהוא חי הוא עם הציור הרגיל של כחות הנפש שלו. הם לא הצליחו לחבר אותם. את כל זה עכשיו אמרתי בקיצור, גם מה שאנחנו נקרא בפנים.

אי השפעת המסירות נפש בהמשך החיים

[הגאולה צריכה לבוא תכף ממש או שהיא תלויה בנו?] הוא אומר שאם זה היה מצער אותי עד כדי כך שאני לא יכול לחכות יותר משניה היא באמת היתה באה תכף ומיד. שוב, גם הוא מסביר שהכל כביכול פונקציה-בחינה של כמה זה נוגע לעצם הנשמה שלי. כתוב ש"אין מגלים רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"[כב], הפסוק אומר "דאגה בלב איש ישחנה" או "ישחינה", אומרים ש"דאגה בלב איש" שוה משיח בגימטריא, שלש מלים – "דאגה בלב איש". שתי המלים "בלב איש" שוות משה. דאגה שוה אחד, 13. יש שיחה מפורסמת מהרבי[כג], גם היא על פי הרבי הקודם, שמשה פלוס 13 שוה משיח. אחד מהביטויים שאומרים אותם בתורה נקרא "דאגה בלב איש", ש"בלב איש" הוא משה, ו"דאגה בלב איש" כבר עושה ממשה משיח, שהם משה ומשיח שיש בתוך כל אחד ואחד, ואז מוסרים "רזי תורה".

מהם "רזי תורה"? גילוי המשיח, "תורה חדשה מאתי תצא"[כד], "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", שמתגלה למי ש"לבו דואג בקרבו". זה נקרא "כתית" האמתי, "אמת לאמתו". הוא שבור מזה שאין גילוי אלקות, שבור מזה שאי שם – כמו שהוא יכתוב תכף – באיזו פנה נדחת בתבל יש חושך רוחני, גם חושך גשמי. אם יש סבל, מישהו בקצה תבל, אפילו לא יהודי סובל – אז מה? בשביל מה? מה קרה לך רבונו של עולם, איזה עולם בראת? שמישהו סובל?! ככה אתה רוצה עולם שמלא יסורים וסבל? מה קורה כאן?! אם הדבר הזה נוגע עד עצם הנשמה הוא מעורר את העצם כמו שהוא מושרש בעצמות.

התופעה האמתית הזאת זו תופעה אלוקית יותר אמתית מאשר מסירות נפש. זה חידוש מופלא. בדרך כלל אין ביטוי בנשמה של היהודי יותר מאשר למסור את נפשו, למות, מסירות נפש זה למות על קידוש השם. וכאן הוא אומר שיש תופעה מקורית יהודית יותר מאשר למסור את הנפש על קידוש השם, יותר מאשר למות, שזה נקרא הדאגה הקיומית למה משיח עוד לא איתנו בגלוי בכל העולם כולו.

הוא אומר שהדאגה הזאת גם נקראת תשובה אמתית, מי שמגיע לזה אין לך בעל תשובה יותר מזה. לכן כתוב שאם רק אחד היה חוזר בתשובה אמתית המשיח כבר היה בא. [הרבי אומר את זה על עצמו?] כן, גם לגבי כל אחד ואחד. [אבל הרבי צריך לחזור בתשובה?] כולם עובדים כמה שיכולים. אנחנו ודאי יודעים שמשה רבינו מסר את הנפש על זה וגם הרבי עוד יותר, אין כמו הרבי. כולם [אבל כשאומרי שאפילו אחד היה חוזר בתשובה, הכוונה גם לעצמו?] כמובן, להפך – זה בטוח שהרבי אמר את המשפט הזה הוא אמר לעצמו 'הנה אני, אם אני הייתי חוזר בתשובה אמתית משיח כבר היה בא'. שהוא אומר את המילים האלה הוא מתכוון 'עכשיו ברגע הזה, אני'.

[הענין של מסירות נפש הוא זמני-חולף? הברקה לא מבוססת או שהוא גם יכול להתבסס?] זה מה שאנחנו אומרים שעל ידי ה"ויקחו אליך", על ידי התעוררות של הדאגה הזאת הקיומית שבאה מלמטה מתבססת מסירות הנפש. הוא מחבר את אותה עם הציור הפרטי של כחות הנפש, זה מה שהוא יסביר.

[מסירות נפש נשארת אחר כך?] כן, נשארת כמו שאמרנו, על אש קטנה, לא חייבים לראות אותה כפצצה, כמו קודם, או ברוסיה, שמוסר את הנפש בפועל, אבל זה נמצא אצלו. כמו אנרגיה אטומית שקטה, אבל שכל הזמן נמצאת. זה אנרגיה אטומית, אותו דבר כמו פצצה אטומית. "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"[כה].

[האם אדם פשוט יכול להגיע למסירות נפש, ממש לרצות משיח?] ברור שה' לא דורש יותר ממה שאפשר, זה כלל גדול אצלנו. אז כמה שאפשר הוא מה שצריך להגיע לכמה שאני יכול, כמה שאני יכול הוא תמיד יותר ממה שנדמה לי שאני יכול, זה בטוח. תמיד נדמה לאדם שאני יכול עד כאן ולא יותר. האמת היא לא ככה, האמת שאתה יכול אין סוף יותר ממה שנדמה לך. אבל גם כשאתה מגיע לזה הוא גם עד היכן שאתה יכול להגיע אליבא דאמת, ה' לא דורש יותר מזה.

[מה קורה אם אומרים על מישהו, כמו על הבעל שם טוב, שהוא ראוי להיות משיח, רק שהדור לא ראוי?] נכון, אם הדור לא ראוי זה כמו כל סבה חיצונית שמונעת ממני להגיע לשיא. [שאני אשם אם הדור לא ראוי?] כמו משה רבינו שהדור חטא, אומרים למשה רבינו "לך רד כי שחת עמך", שכל הגדולה היא בשביל הדור [משפיע לדור] כן, הכל רצוא ושוב, משה רבינו הוא אחראי על הדור, ולפי איך שהדור מתנהג ככה זה פועל עליו.

ג. אות ט: "כתית" בזמן ההרחבה – רצון לגילוי אלקות בכל העולם

הקבלה שבזמן הטוב נעלית מהקבלה שבזמן הגזרה

אם כן, עכשיו מתחילים את הנקודה הזאת העיקרית במאמר. קודם, בשביל להגיע לנקודה הזאת, יסוד כל המאמר הזה, צריך להסביר שיש עבודה אפילו יותר מאשר זמן השמד והצרות – יש מסירות נפש במדה מסוימת עוד יותר במובן אחר, שהכל טוב. צריך להטעים ולהסביר את זה. זה מה שהוא מתחיל להתחיל עכשיו מפרק ט:

ט) וְהִנֵּה הַכָּתוּב וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת מְדַבֵּר (בְּפַשְׁטוּת) בְּהַזְּמַן שֶׁלְּאַחֲרֵי הַנֵּס דְּפוּרִים [אנחנו אומרים[כו] שכל אותה שנה, מהגזרה של המן ועד לפורים עמדו בתנועה של מסירות נפש שכולם היו מוכנים למות ולהישאר יהודים, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", וכולם "עם מרדכי". בזכות זה "קבלו את אשר החלו לעשות"[כז] במתן תורה[כח]. עד כאן פרשנו ש"וקבלו" הוא על ידי מסירות הנפש של העם לפני הנס, אבל הפסוק "וקבל היהודים" נאמר לאחר הנס ושכבר טוב להם, זה הפשט].

וְיֵשׁ לוֹמַר, דמ"ש בְּהַמַּאֲמָר דְּפֵרוּשׁ וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת הוּא שֶׁבִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ קִבְּלוּ מָה שֶׁהֵחֵלּוּ בְּמַתַּן תּוֹרָה, הוּא [לא רק בתקופה הקשה של מסירות הנפש אלא] גַּם לְפִי פַּשְׁטוּת הַכָּתוּב שֶׁוְקִבֵּל גּוֹ' הָיָ' לְאַחֲרֵי הַנֵּס. ועפ"ז, בָּזֶה שֶׁבִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ קִבְּלוּ מָה שֶׁהֵחֵלּוּ בְּמַתַּן תּוֹרָה, שְׁנֵי עִנְיָנִים. הַקַּבָּלָה שֶׁהָיְתָה בִּזְמַן הַגְּזֵרָה [בזמן הצרה, כמו דור השואה, הדור הקודם] ע"י המס"נ שֶׁלָּהֶם (כַּמְּפֹרָשׁ בְּהַמַּאֲמָר) [בזמן הגזרה צריך לגלות כחות אדירים של מסירות נפש, באמת עשו את זה, מכח מרדכי היהודי. ויש עוד קבלה שניה], וְהַקַּבָּלָה שֶׁהָיְתָה לְאַחֲרֵי הַנֵּס דְּפוּרִים, [עכשיו הוא החידוש כאן של כל המאמר, שהקבלה של אחר הנס כשהכל טוב היא עוד יותר מאשר הקבלה שעל ידי מסירות נפש בזמן שהכל רע] שֶׁהִיא נַעֲלֵית יוֹתֵר גַּם מֵהַקַּבָּלָה בַּזְּמַן הַגְּזֵרָה (כְּדִלְקַמָּן).

ביאת המשיח תלויה בדאגה קיומית כשטוב

וְיֵשׁ לוֹמַר, שעד"ז הוּא בְּנוֹגֵעַ כָּתִית לַמָּאוֹר, שע"י הָעִנְיָן דְּכָתִית שֶׁבִּזְמַן הַגָּלוּת מַגִּיעִים לְהַמָּאוֹר [מה זה "כתית"? שהעם היהודי בכל פרט נשבר ונדכא, אז יש "כתית" לא רק כשרע לך, גם כשהכי טוב לך], דִּשְׁנֵי עִנְיָנִים בָּזֶה. כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל נִמְצָאִים בְּמַצָּב שֶׁל כָּתִית מִצַּד זֶה שֶׁיֶּשְׁנָם גְּזֵרוֹת עַל קִיּוּם התומ"צ (כְּמוֹ שֶׁהָיָ' בִּזְמַן אֲמִירַת הַמַּאֲמָר), ועי"ז מַגִּיעִים לְהַמָּאוֹר ע"י המס"נ שֶׁלָּהֶם.

הכל מתייחס למאמר של הרבי הקודם. מתי הוא אמר אותו? גם בזמן הגזרות של רוסיה. כל הדור של הרבי הקודם הוא דור של שמד, אם זה הרוסים, אם זה הנאצים ימ"ש. הכל דור של שמד, והכל התנהגות של מסירות נפש במצב שצריך את מסירות הנפש בפועל ממש. אבל הדור של הרבי, הדור השביעי, הדור שלנו, הוא על פי פשט זה דור של הרחבה.

שוב, עיקר הענין לומר שיש משהו עוד יותר. למה המשיח לא בא אז? הרי יהודים עמדו במסירות נפש! למה המשיח לא בא? הוא אומר שצריך להגיע למשהו עוד יותר, שיותר ממסירות נפש בזמן שטוב. זה בא – שוב – מתוך הדאגה הקיומית למה משיח עוד לא פה, שלא מספק אותי שטוב. שום דבר לא יכול לספק אותי, רק משיח. משיח הכוונה שכל העולם כולו, כל פני המציאות תשתנה לגמרי. כל זמן שהעולם כזה – אז בשביל מה צריך אותו? זה לא מספק, לא משנה כמה טוב שיהיה, גם בגשמיות וגם ברוחניות.

[בנביא דניאל כתוב שמשיח יבוא בלי קשר לדור, חוזרים בתשובה או לא] ה' יביא את המשיח באיזשהו זמן. על פי הלכה כתוב ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"[כט], אז על פי פשט הדבר כן תלוי בתשובה, העם צריך לחזור בתשובה ואז משיח בא. עכשיו, תלוי כמה צריכים. כאן הוא כותב שמספיק אחד, רק אם אחד יכול לחזור זה כבר מספיק.

[אבל איך יש תאריך של ביאת המשיח, כתוב שיבוא באלף השישי אך לא בסופו[ל], אם היה ראוי לפני אלף שנה] היה ראוי [אבל כתוב אלף ששי אבל לא בסופו] כתוב[לא] שיש אלפים שנה ימות המשיח, שבעולם יש ששת אלפים שנה, אלפים תהו, אלפים תורה אלפים ימות המשיח. יש אלפים שנים של משיח, שיכול לבוא משיח. אנחנו כבר פספסנו אלף ושבע מאות פלוס שנים מתוך ימות המשיח, זה פספוס. כמובן שיש תקופות, יש תקופות שזה יותר ויותר נעשה מיידי. יש תקופה שבתוך האלף הששי, המחצית השניה של האלף הששי, שנקראת בוקר, מהבוקר והלאה. זה אור החיים הקדוש כותב[לב], וכן הבעל שם טוב[לג] – שנת ת"ק לאלף הששי. אחר כך יש אחר חצות שזה מתש"נ[לד], וכך הלאה יש הרבה זמנים שזה מתגבר. אבל אנחנו לא מחשבי קיצים, "כלו כל הקיצין"[לה], תמיד הרבי אמר את זה[לו], אין מה לחשב קיצין, כל הקיצין – בעיקר בזמן הגמרא, תנאים ואמוראים אמרו ש"כלו כל הקיצין", עכשיו "אין הדבר תלוי אלא בתשובה", תשובה אמתית של אפילו אחד, בסוף ה' יביא, ודאי שה' יביא את המשיח.

"כתית למאור" בזמן הרחבה

אם כן, חוץ מה"כתית בזמן" של הגזרות יש עוד "כתית למאור":

וְעוֹד עִנְיָן בְּכָתִית לַמָּאוֹר, שֶׁגַּם כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל נִמְצָאִים בְּמַצָּב שֶׁל הָרְחָבָה, הָרְחָבָה בְּגַשְׁמִיּוּת וְגַם הָרְחָבָה בְּרוּחָנִיּוּת, אֶלָּא [מה הבעיה? הרי הכל טוב, יש רק בעיה אחת, שאנחנו עדיין] שֶׁהֵם נִמְצָאִים בְּגָלוּת [וע"ד הַמַּצָּב שֶׁהָיָ' לְאַחֲרֵי הַנֵּס דְּפוּרִים, [מה כתוב במגילה[לז]?] שֶׁלַּיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר,

לכל היהודים, "ליהודים היתה", לכל עם ישראל, לכולם היתה "אורה ושמחה וששון ויקר". אז מה הבעיה, למה לא אומרים הלל בחג פורים? הרי "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"! בכל זאת לא אומרים הלל. [כי זה לא היה בארץ ישראל] יש כמה פירושים, פירוש אחד שלא היה בארץ ישראל[לח], הפירוש בהלכה הוא בגלל ש"אכתי עבדי דאחשורוש אנן"[לט]. הכל טוב ויפה, אבל עדיין גלות, אנחנו עדיין עבדים של אחשורוש. זה "הא בהא תליא", בגלל שבחוץ לארץ אנחנו עדיין בתוך הגלות. הביטוי הוא "אכתי עבדי דאחשרוש אנן".

להרגיש שהכל טוב "אורה ושמחה וששון ויקר", הכל בסדר, אבל "אכתי עבדי דאחשורוש אנן" – זו מדרגה עוד יותר נעלית מאשר מסירות נפש בזמן הגזרות.

בְּפַשְׁטוּת וְגַם בְּרוּחָנִיּוּת [לא רק בפשטות-בגשמיות היתה "אורה ושמחה"] [וִיתֵרָה מִזֶּה שֶׁגַּם בֵּית הָמָן נִתַּן לְאֶסְתֵּר, שָׁהָיָ' אָז גַּם הַמַּעֲלָה דְּאִתְהַפְּכָא [היו ממש דרגות הכי-הכי נעלות שיכולות להיות, "אתהכפא חשוכא לנהורא וטעמיו מרירו למתקא"[מ]]], אֶלָּא [ועם כל המעלות הללו] שֶׁאַכַּתִּי עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֲנַן, הֵם שְׁבוּרִים וְנִדְכָּאִים (כָּתִית) מִזֶּה שֶׁהֵם בַּגָּלוּת [שהכל טוב]. וע"י הַכָּתִית דְּיִשְׂרָאֵל מִזֶּה שֶׁנִּמְצָאִים בַּגָּלוּת, מַגִּיעִים לְהַמָּאוֹר.

זה עיקר ה"כתית", שמגיעים לעצם המאור או עצם הנשמה כמו שהוא מושרש בעצמותו יתברך ממש, שהוא גם יותר מאשר הפעולה והגילוי שנעשים על ידי מסירות נפש.

טבע היהודי – רצון לגילוי מלכות ה' בעולם

וְהָעֲנין הוּא, דְּזֶה שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם שְׁבוּרִים מִזֶּה שֶׁהֵם בַּגָּלוּת (גַּם כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם הָרְחָבָה בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת), הוּא, כִּי רְצוֹנוֹ הָאֲמִתִּי שֶׁל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הוּא שֶׁיִּהְיֶ' גִּלּוּי אלֹקוּת,

הוא אומר שהדבר הזה להיות "דאגה בלב איש" הוא לא תוספת, זהו הטבע האמתי של כל יהודי. מה זו תשובה? הרבי תמיד אומר שתשובה היא לחזור לעצמך האמתי, התשובה הכי גדולה היא להיות עצמך. כל העולם הזה הוא עלמא דשקרא והאדם עצמו מעוות, העולם הזה מעוֵות. מה זה חטא? שמשהו מעוות קרה לך. מה זו תשובה? להתיישר. כתוב "האלהים עשה את האדם ישר"[מא]. להתיישר להיות אתה, אתה האמתי, זו התשובה.

מה הטבע הכי מוטבע ביהודי, הדבר שיהודי הכי רוצה אותו בעצם? רק "והיה ה' למלך על כל הארץ"[מב]. יהודי בעצם רוצה רק משהו אחד מהחיים, מהעולם הזה, הוא יודע שה' ברא את העולם והוא ברא אותו בגלל שהוא רוצה לגלות מלכותו, "והיה הוי' למלך על כל הארץ", הוא רוצה שהדבר כבר יהיה. ואם הוא לא קיים-נמצא, יש אנשים או נבראים שעוד לא מכירים במלכות ה', בגילוי ה', זה נוגע לו עד העצם. זהו טבע יהודי אמתי.

לעשות תשובה – להתיישר

[האם יש ענין של זמן בתשובה?] נאמר שאפילו שניה זה מספיק, ככה נפסוק, אפילו הרף עין מספיק. כתוב ש"בשעתא חדא וברגעא חדא"[מג], זה הביטוי, תשובה דווקא היא למעלה מהזמן. להיות צדיק צריך כל הזמן, קשה להחזיק מעמד, אבל להיות בעל תשובה כתוב "בשעתא חדא וברגעא חדא", זה רק שניה אחת.

תמיד מביאים את הגמרא, הגמרא אומרת[מד] שאחד שידוע כרשע גמור שעובר על כל התורה כולה ובא לקדש אשה ואומר "הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור", הרי זו ספק מקודשת, בגלל שאם באותה שניה הוא הרהר, לחזור בתשובה אפילו לא צריך לעשות שום דבר, רק להרהר, אם הוא הרהר בתשובה אמתית הוא הפך באותה שניה להיות צדיק גמור. אם היינו יודעים שככה היה – היא היתה ודאי מקודשת, רק שהיות ואנחנו לא יודעים מה קרה אצלו, לכן אומרים ספק מקודשת. מכאן לומדים[מה] שגם על פי נגלה האדם הופך "בשעתא חדא וברגעא חדא" את כל המציאות שלו.

הדבר הזה הוא להיות אתה – "ועמך כלם צדיקים"[מו], כל היהודים צדיקים. אם הוא רשע סימן שהוא מעוות, הוא לא הולך כמו שאלהים עשה אותו ישר, ולכן בשניה אחת אפשר להתיישר אצלו.

נדייק קצת את הביטוי להתיישר: הוא מתיישר בכך שהוא גם "כתית", הוא גם שבור. איך שבור הולך ביחד עם ישר? בדרך כלל אדם שבור הוא כפוף, הולך ככה. אנחנו אומרים שתשובה אמתית היא להתיישר, להיות זקוף. כתוב[מז] שיש נ כפופה נ פשוטה – נאמן פשוט נאמן כפול. אותו דבר לגבי צ – יש צ כפופה ויש צ פשוטה, היא גם צדיק כפוף צדיק פשוט. חז"ל אומרים שהן עולם הזה לעומת העולם הבא, שבעולם הזה הנאמן והצדיק כפופים, אבל בעולם הבא – ושוב  אפשר להמחיש את זה מיד – הם מתפשטים. זה בתוך האותיות, נ ו‑צ כתוב – נאמן כפוף-נאמן פשוט, צדיק כפוף-צדיק פשוט.

מה זאת אומרת בפנימיות? על דרך הפתגם שכתוב בחסידות, במיוחד הרבי הרש"ב אוהב להביא אותו[מח] ש"אין כלי שלם כלב שבור", שבאמת הדבר הכי שלם, ששלם הוא כמו ישר, הכי מושלם והכי ישר הוא להיות שבור. [מי הראשון שאמר את זה?] איזה מסורת אחת מהבעל שם טוב[מט], אבל זה כתוב, הרבי הרש"ב מביא את זה [רבי נחמן?] לא, זה ודאי מהבעל שם טוב עצמו, אבל הרבי הרש"ב כותב זאת. זאת אומרת, שבתוך השבור, לא רק להיות כפוף, אדרבה פשוט להיות ישר, כמו ש"אלהים עשה את האדם", כמו שאמרנו זה לחזור לעצמך, להתאושש, לחזור לעצמי. שוב, מה מעוות את האדם? כתוב ריבוי מחשבות – "רבות מחשבות בלב איש"[נ], זה נקרא פיזור הנפש, הוא לא ממוקד על דבר אחד בלבד, יש לו פיזור, המון דברים, בלבולים, הוא מבולבל. כל כך מבולבל שבסוף זה מטמטם את השכל שלו, טמטום המח, טמטום הלב מרוב דברים, מרבות מחשבות.

מהי ראשית התיקון? להתמקד, לא להיות מפוזר, להתחיל לחזור לטבע שלך, להתחיל להתאושש, שבעצם יש רק דבר אחד בעולם שמפריע לי, שהוא בעיה, יש רק בעיה אחת, לא הרבה בעיות. כתוב "צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה"[נא] בתפלה, אז מסבירים בחסידות[נב] – למה יש הרבה צרכים? בגלל ש"דעתם קצרה", שאין הרבה שכל, ככל שיש פחות שכל ככה יש יותר צרכים. אם היתה יותר דעת היו פחות צרכים.

מה זה חב"ד? כמו חסידות חב"ד. חסידות חב"ד היא דעת, להגדיל-להרחיב את הדעת, ככל שמגדילים את הדעת הצרכים מצטמצמים. לכן הדור האחרון של חב"ד, שחב"ד מגיעה לשיא שלה, מאד-מאד מתחדד שבעצם יש רק צורך אחד – משיח, ותו לא מדי. ככל שהדעת קצרה, שהדעת קטנה, יש פיזור הנפש, יש הרבה צרכים. שוב, זה נקרא שדוקא השבר הזה מכך שמשיח לא כאן – מתחיל להיות היושר-הישרות של האדם, שחוזר לדבר אחד בלבד.

אם כן, זה מה שהוא כותב כאן, שכל אחד מישראל, הרצון האמתי של כל יהודי שהוא איך שהאלהים עשה אותו ישר, להיות ישר פרושו שיש רק בעיה אחת, שאין גילוי אלקות בכל העולם, שאין את תכלית הכוונה של בריאת העולם שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, "והיה הוי' למלך על כל הארץ".

וְעַד שֶׁזֶּה (גִּלּוּי אלֹקוּת) נוֹגֵעַ לְעֶצֶם מְצִיאוּתוֹ [הוא לא יכול לחיות בלי זה],

"כתית" דווקא בזמן הבית

וְלָכֵן, זֶה שֶׁבִּזְמַן הַגָּלוּת אֵין מֵאִיר גִּלּוּי אלֹקוּת כְּמוֹ שֶׁהָיָ' בִּזְמַן הַבַּיִת

כאן כאילו "בזמן הבית" זה אידיאלי, בהמשך אנחנו נראה שגם בזמן הבית זה לא אידיאלי. לגבי "כתית" כתוב רמז מפורסם[נג], הוא לא מביא אותו כאן אבל הוא מאד-מאד מתבקש. חז"ל אמרו ש"כתית" הוא הסימן לשנים של בתי המקדש. אז מה זה אומר לי? יש מי שמפרש ש"כתית" היינו נחרב, והוא שבור מכך שיש חורבן הבית, שהיה בבית שני כ"ת שנים, 420 שנה, בבית ראשון היה 410 שנה והוא נחרב אחרי הזמן הזה, אז מזה הוא שבור.

האמת שכתוב לפי הזהר[נד], וזה מה שהרבי כאן יגיע אליו, שגם בזמן הבית, להפך – העיקר להיות שבור הוא בזמן בית המקדש, בגלל שגם אז מה שהיו שני בתי המקדש לא היה זה, "נאך ניט דאך", זה עוד לא זה, כמה שהוא זה לעומת הגלות. תמיד אומרים שזמן הבית זה-זה, זה מה שצריך להיות, התקופה האידיאלית ועכשיו הוא זמן שהבית חרב ויש גלות. אבל האמת לאמתו – שוב, הדבר הזה כתוב בפירוש בזהר – שאף פעם לא היה בית המקדש כמו שה' רצה, "מקדש אדני כוננו ידיך"[נה] הוא רק לעתיד לבא, אף פעם לא היתה מלכות, אף פעם לא היה בית מקדש, אז גם ה"כתית" שהוא הסימן דוקא לכל תקופת בתי המקדש – אז אפשר להיות הכי שבור.

זה מה שהוא אומר, שבזמן שהכי טוב ברוחניות אפשר להיות הכי "כתית", הכי שבור, זו אמיתת הרמז של "כתית". אבל קודם הוא אומר, הוא כאילו הולך לפי דרגה: קודם אני שבור מכך שזה לא זמן הבית, אנחנו בגלות, כאילו שזמן הבית זה-זה, אבל בסוף מה שהיה בית, בית ראשון ובית שני, הם לא זה, והעובדה שהם נחרבו. אם הם היו זה – הם היו נצחיים לעולם ועד. העובדה שהם נחרבו נקראת גילוי מילתא למפרע שהם לא היו זה.

מי שהיה רגיש ידע גם תוך כדי בית המקדש שזה לא זה, שסופו להחרב. שלמה המלך בחנוכת בית המקדש שלו חטא באותו יום עם בת פרעה וגמרנו את הסיפור[נו]. אז מהרגע הראשון זה כבר היה אבוד. רק לקח 410 שנים. בתקופה של כתית, באותן 830 שנה של עמידת בית המקדש, יש יותר "כתית" מכל הגלות. "כתית" הוא כמו הביטוי היום 'על הפנים', זה נקרא "כתית". אין לך יותר "כתית" מאשר הזמן שבית המקדש היה קיים, הוא הכי "כתית" מהכל. זה ה'אוֹפטוּ' כאן, החידוש של המאמר.

צדיק בגדלות מוחין – 'למה ה' מתגלה רק אלי?'

[וּבִפְרָט כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן בָּזֶה שֶׁארז"ל כָּל מִי שֶׁלֹּא נִבְנָה ביהמ"ק בְּיָמָיו ה"ז כְּאִלּוּ נֶחֱרַב בְּיָמָיו [כל רגע, כל יום שעובר ובית המקדש לא נבנה מחדש כאילו שאני מחריב אותו[נז], אני אשם]], הִנֵּה מִזֶּה עַצְמוֹ אִיז עַר אינגאֲנצן צוטרייסלט [מזה הוא נקרע לגמרי, זה קורע אותו, הוא מזועזע מזה. זה נקרא], כָּתִית.

וְגַם כְּשֶׁהוּא בְּדַרְגָּא נַעֲלֵית בְּיוֹתֵר שֶׁמֵּאִיר אֶצְלוֹ גִּלּוּי אלֹקוּת בְּדֻגְמַת הַגִּלּוּי שֶׁהָיָ' בִּזְמַן הַבַּיִת [עכשיו הוא אומר מה שאמרנו הרגע, שגם בזמן הבית זה לא זה], מ"מ, מִזֶּה שֶׁבִּכְלָלוּת הָעוֹלָם אֵין מֵאִיר הַגִּלּוּי, מוּכָח, שֶׁגַּם הַגִּלּוּי שֶׁמֵּאִיר אֶצְלוֹ הוּא גִּלּוּי מֻגְבָּל. דִּכְשֶׁמֵּאִיר גִּלּוּי אוא"ס הבל"ג הַגִּלּוּי הוּא בְּכָל מָקוֹם, וּכְשֶׁיּשְׁנוּ מָקוֹם אֶחָד (אֲפִלּוּ פִּנָּה נִדַּחַת [בקצה תבל]) שֶׁאֵין מֵאִיר שָׁם גִּלּוּי אלֹקוּת, הוּא מִפְּנֵי שֶׁהַגִּלּוּי (גַּם בְּהַמָּקוֹם שֶׁהוּא [כן] מֵאִיר) הוּא גִּלּוּי מֻגְבָּל [כמה שלא יהיה הגילוי אצלי].

כמו שמסופר על הצדיקים הגדולים, כמו רשב"י, כתוב[נח] שאצל רשב"י הבית לא נחרב, גם אחרי החורבן. הוא היה אחרי החורבן, אבל הוא עצמו חי את בית המקדש, גילוי אלקות כמו שהיה בזמן הבית. כתוב במיוחד על רשב"י שאצלו הבית לא נחרב, שהוא למעלה מזה. לכן הוא גם היה מסוגל לגלות רזין דאורייתא, את הזהר. כל הצדיקים הכי גדולים אז יכולים להיות בדרגה שאצלם הם בתקופת הבית ועוד יותר מזה.

אבל הוא אומר כאן שכל זמן שהגילוי נשאר אצלי זה סימן שהוא מוגבל, לא מושלם, בגלל שאם הוא היה מושלם הוא היה אוטומטי מתפשט וכולל את כל היקום ממש, גם לא רק בפינה נדחת בארץ, הוא היה מגיע לכל הכוכבים, הוא היה מגיע לכל העולמות, לא היתה שום פנה נדחת בכל היקום, בכל העולמות שאין שם גילוי עצמות ה'. אם זה לא ככה, אם זה רק אצלי, יש לי איזה גילוי מדרגה – הוא חייב להיות מוגבל, לא בלי גבול. מהדבר הזה אני צריך להיות בצער הכי עמוק. כלומר, רשב"י שאצלו בית המקדש מאיר – זה לא עושה אותו דווקא שמח מזה, יכול להיות דווקא מזה הכי כאילו עצוב, אולי עצוב היא לא המלה הנכונה, אבל נאמר עצוב-דואג – למה ה' רק נמצא אצלי?

יש את הסיפור המפורסם[נט] של הרבי הרש"ב שהיה ילד קטן, שהמלמד לימד אותו בתורה פרשת "וירא אליו"[ס], 'למה ה' רק מתגלה לאברהם אבינו ולי הוא לא מתגלה?', הוא בכה שה' לא מתגלה אליו. זה נקרא קטנות מוחין של צדיק. אחר כך אמרו לו שככה וככה היה התירוץ. קטנות מוחין שאתה בוכה למה ה' לא מתגלה לי, גדלות מוחין היא למה ה' כן מתגלה לי ולא לכולם. זה נקרא צדיק קטן וצדיק גדול. צדיק קטן הוא מי שבאמת נוגע דאגה קיומית עד כדי בכי, שהוא נשבר לגמרי מכך שה' לא מתגלה אליו. אצל צדיק הכי גדול הדאגה שלו היא למה ה' מתגלה לי ולא לכולם באותה מדה. סימן שמה שאצלי הוא מוגבל, זה לא זה, זה גם כן 'ניט דאס', זה לא זה. 'צוטרייסלט', הוא לגמרי מזועזע מזה שהקב"ה לא נמצא בכל העולם כולו אותו הדבר.

[היו צדיקים שאצלם המשיח כבר היה?] זה רבי מנחם מענדל מויטבסק. אמרו לו שמשיח הגיע, שמעו איזה קול שופר, אז הוא הוציא את הראש החוצה והסתכל והריח, אחר כך הוא אמר: 'לא זה', שהוא עוד לא הגיע. שאלו אותו למה אתה מוציא את הראש החוצה? מה זה היה? הוא אמר 'אצלי בחדר יש כבר משיח, אבל רציתי לראות החוצה אם הוא כבר הגיע, אז הסתכלתי החוצה הוא, לא שם'. שוב, זה שאצלו בחדר המשיח הגיע, כמו שכתוב כאן – הוא לא היה מבסוט מזה, בגלל שבאמת מה שאצלי משיח הוא עוד לא משיח האמתי, זה רק אצלי משיח. אצלי משיח זה לא מספיק. להפך – זה יכול להיות ה"כתית" הכי גדול שאצלי משיח ולא אצל כולם עדיין. זה עוד לא, זה לא משיח.

[הקב"ה מבקש מאנשים פשוטים שיבקשו משיח, לא מבקש מצדיקים, שהם בדרגה שבאמת מבקשים?] לא אכפת לו, רק שמישהו אחד יחזור בתשובה, או שאתה או שאני, לא משנה.

שוב, אז הוא אומר ש"גם הגילוי שמאיר אצלו הוא גילוי מוגבל", שאם הוא לא היה מוגבל הוא היה מגיע לכל מקום, זה שהוא לא מגיע לכל מקום סימן שהוא מוגבל.

חשיבות הכלל לצדיק

[וְזֶהוּ מַה שֶׁמּוּבָא בְּמַאֲמַר אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן דְּאִיתָא בַּתִּקּוּנִים [אדמו"ר הזקן מביא[סא] מתיקוני הזהר] שֶׁאֲפִלּוּ אִם הָיָ' צַדִּיק אֶחָד חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה בְּדוֹרוֹ הָיָ' בָּא מָשִׁיחַ, כִּי ע"י תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה מַמְשִׁיכִים גִּלּוּי אוא"ס הבל"ג, וְגִלּוּי זֶה הוּא בְּכָל מָקוֹם].

הגילוי הזה מגיע לכל מקום. לא תתכן שום פנה נדחת בכל העולמות בלי הגילוי, אם היה חוזר בתשובה שלמה. [למה שמישהו ינסה באמצעים ידניים להפיץ בכל העולם, שיעבוד לבד?] מסירות נפש בכלל היא עצם עיקר תשובה שלו. הוא לא יגיע בעצמו אף פעם. אם הוא יחפש לעצמו הוא רק יגיע למשהו מוגבל לגמרי. זה מה שדברנו, זה נקרא "על מנת לקבל פרס"[סב], כתוב בחסידות[סג] שפרס הוא חלק, פרס מלשון פרוסה. כשאדם עובד לעצמו, מה שלא יהיה, בסוף יוצא לו איזה רק פרס. אם רוצה את הכל הוא גם צריך להתייחס להכל.

עוד ענין בזה: הכלל תמיד בוחן אותו, הוא איזה מן ראי עבורו, עד כמה הוא מסוגל להשפיע. מה הוא רוצה בסוף? שיגיע לכולם, שלא ישאר אצלו, אז כל פעם הכלל, ככל שהוא באמת מצליח יותר להעביר אליו את המסרים, בוחן אותו תוך כדי העבודה שלו. זו הגדילה שלו נקרא לזה. אז הוא חייב תמיד את הכלל .

[הוא לא יכול לקבל אם הוא לא יתן] אכן. יש צדיקים נסתרים שכביכול רק צדיקים לעצמם וההשפעה שלהם היא בדרך ממילא. אבל מהבעל שם טוב והלאה, זה חידוש, גם כן לקראת ביאת המשיח, כל ענין הבעל שם טוב הוא הכנה לביאת המשיח. הצדיק הנסתר הגדול, כמו הבעל שם טוב עצמו וכל הבאים אחריו, היה חייב גם להתגלות ולהחזיק בשתי הבחינות.

כמו שפעם שאלו את אדמו"ר הזקן האם אתה נקרא צדיק נסתר או צדיק גלוי, כולם הכירו אותו, יודעים מי זה אדמו"ר הזקן. הוא אמר להם "אוי ואבוי לכם אם הייתי צדיק גלוי", כלומר שהוא ודאי גלוי, אבל הוא גם נסתר, בגלל שלא מתחילים לעמוד על טיבו, מי זה, כלומר שהוא מחזיק גם בזה וגם בזה. הוא לא רק גלוי, הוא גם נסתר. אומרים שזה כמו קרחון, זו הדוגמה הפיזית, ש90% ממנו מתחת המים ויש 10% שגלוי מעל המים.

נתינת הכח של המשיח לעם ישראל

מה שיוסי אמר קודם, יש שמדייקים כאן במלה "בדורו" וזה גם עונה על השאלה שלך. "בדורו" הכוונה שהוא מתחיל משהו, התשובה שלו לא חייב להיות שבאותו רגע כבר תתגלה לכולם, אבל הוא מתחיל תהליך שבדורו הוא יגמר. זה הדיוק שהוא אמר קודם שמדייקים מהלשון.

[אם זה בלי גבול זה לא שמתגלה?] על כך שנגמר בדורו כתוב שגם בלי גבול הוא רץ מהר, אבל אם הוא רץ מהר יותר ממהירות האור, או יותר מהזמן בכלל, שהוא למעלה מהזמן – זו שאלה, זה עדיין מוטל בספק. העובדה שזה מגיע בדורו, זה נקרא שהוא רץ מהר, זה לא סיפור של "קמעא קמעא" הרבה דורות. אם היה צדיק אחד שחוזר בתשובה שלמה, כתוב כאן שבדורו יבוא משיח לכולם.

מה שאתה שואל, למה הוא רק עושה לעצמו, זה גם דבר – היות שבכל זאת יש כאן איזה תהליך והוא רוצה לזרז את התהליך לכן זה שפועל הרבה עם הזולת, עם הדור, צריכה להיות חוץ ממה שהוא עושה, איזה דחף, צריך לדחוף אותו החוצה. אפשר לתפוס את המציאות כאן שרק אחד חוזר בתשובה, והיות שכל הנשמות קשורות – אז הנשמה שלו מגיעה לעצם הנשמה כמו שהוא מושרש בעצמות ממש ואז הוא מיד מתגלה בכולם.

אם כן, אם מדייקים כאן ככה, אז גם כשהוא מגיע לזה, ואז יש הבטחה כמו שכתוב בתיקוני זהר שמשיח עכשיו יבוא בדור הזה. אבל גם זה, היות שיש פה איזה תהליך שצריך לדחוף אותו לכולם, יש בכל זאת איזו מן פעולה שבכח צריך להוציא אותה ממנו שתתפשט לכולם. זה נעשה במודעות שלו, בתודעה שלו, הוא באמת מפיץ את זה, הוא כל הזמן מפיץ בגלל שהוא רוצה באמת שיהיה התהליך כמה שיותר מהר, אם כבר צריך איזה תהליך עד שזה יגיע לכולם.

[כמו "יפוצו מעינתיך"[סד], שהמעינות עצמם ילכו] כן, הוא רוצה להוציא את המעין עצמו, העצם, מה שבו להוציא אותו החוצה.

זה צריך להיות גם "הא בהא תליא", שאם הוא הגיע לשיא הזה של התשובה השלמה זה יכשיר אותו ויאפשר לו להוציא אותו החוצה היות שכבר הגיע לדרגה של נושא הפכים. בדרך כלל מה שקורה לי בתוכי בפנים "לבא לפומא לא גליא"[סה], זו הבעיה שאנחנו תמיד אומרים. הבעיה הזאת של "לבא לפומא לא גליא" היא גם כלפי שמיא, שהלב של ה' לא מגלה לפה שלו מתי בא משיח. אמרנו שזה גופא נקרא הגלות, גם למעלה גם למטה אצלי, שיש דברים נסתרים בלב שאני לא יכול לגלות אותם בפה, זו הגלות. אם כן הייתי יכול לגלות זה עצמו היה כבר הגילוי, ההתגלות, שהלב מסוגל לומר בעומק עצמיותו, לבטא זאת בפה.

עכשיו אנחנו עושים עוד דבר, שזה נקרא העצמות הבלתי מוגבלת. אם יש גילוי של אור בלי גבול ממש אז אין גבול בין בפנים בין בחוץ. כביכול הוא עובר ומבטל את הגבולות, שיש דבר מופנם ויש דבר מוחצן, אז זה שיש גילוי עצמי זה גופא אומר שאני מסוגל להוציא אותו החוצה. עכשיו השאלה כמה מאמץ אני צריך לעשות בשביל זה.

עוד פעם, אם זה לא היה עצם בדרגה הכי גבוהה אז גם אם אני רוצה אני לא יכול להוציא אותו החוצה. כמו אצל רמ"מ מהורודוק או מי שהמשיח נמצא אצלו, הוא ודאי רצה להוציא את המשיח שיש אצלו בחדר שלו. אם יש לך משיח – כמו שאמרנו קודם – איפה טוב העין שלך? משה רבינו יש לו טוב עין[סו]. מה זה טוב עין? כל מה שיש לי אני רוצה לשתף לכולם.

אז אם יש אחד – רשב"י – שחי את בית המקדש אחרי החורבן, ויש אחד – רבי מענדל ויטבסקר – שחי את המשיח בחדר שלו, אז איפה טוב העין שלו? מה, הוא לא רוצה להאיר החוצה לכולם? לשתף את כולם? סימן שהוא לא מסוגל, הוא ודאי רוצה. למה הוא לא מסוגל? בגלל שהגילוי הזה הוא, כמו שהרבי כותב כאן, גילוי שבעצם מוגבל, הוא מוגבל לו, הוא מיועד, יש לו כתובת לגילוי, כתובת פרטית, שהיא אתה הצדיק. הוא לא יכול, זה מוגבל.

היא הנותנת, ברגע שהוא מגיע לאור שהוא בלי גבול זה כבר לא רק כתובת שלי, הכתובת היא לכולם. עכשיו השאלה היא רק כמה צריך להשקיע בדור. אכן יש בכל אופן איזה מן מאמץ, אבל הוא מיועד לכולם. ברגע שמגיע לי גילוי בלי גבול אז ודאי שכבר שברנו את עיקר המחסום, את המחסום שברנו בגלל שעכשיו הגיעה באמת מתנה בלי גבול שמיועדת לכולם. אבל בכל אופן בינתיים מסרו את זה ליהודי הזה, למשיח. עכשיו השאלה כמה מאמצים הוא צריך להשקיע כדי להפיץ, באמת להוציא את זה לכולם. אבל זה שהוא עצם כמו שמושרש בעצמות – הוא כבר מיועד לכולם, בלי גבול. סימן שבכל הצדיקים עד עכשיו לא הגיעו לדבר הזה, גם מי שהיה לו אצלו את המשיח, זה היה מוגבל לו.

[זה אומר שבאמת לא כל כך רוצים משיח...] באותה שיחה מפורסמת שהרבי אמר[סז], שאפילו עשרה מכם, שלשה-שנים אחד, ש"עשו ככל אשר ביכולתכם להביא את המשיח", ההתחלה של השיחה היתה שאם היו צועקים את ה"עד מתי?!", וכל ה‑'ווי וואנט משיח נאו', אם היו אומרים את זה באמת כבר מזמן משיח היה בא, סימן שלא אמרו את זה באמת. ככה הרבי אמר בפירוש.

אמרנו כאן שצריך להיות משהו מתוך העם, שהעם מוסיף במשה רבינו, לא הכל בא ממשה, גם מהמשיח. כאן כתוב בתיקוני זהר שמשיח או אחד חוזר בתשובה שלמה אז גמרנו, משיח בא לכולם. אבל הרי הוא אמר קודם שלא בדיוק ככה, שלא משנה מה, לאיזו דרגה שמישהו אחד יגיע, צריך להיות משהו מלמטה "ויקחו אליך".

לכן זה עוד יותר מחדד את מה שאמרנו קודם, שההגעה שלו היא רק שיוכל לתת כח, מה שהוא מוציא מעצמו החוצה הוא גם כן רק בגדר נתינת כח לדור, כמו שיסביר בהמשך, להתעורר מלמטה וגם להגיע לדרגה כזו של צער קיומי – גילוי עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות ממש. ואז זה יגמור את הענין גם אצלו וגם אצלם.

[זאת אומרת שגם המשיח עצמו צריך לחזור בתשובה] כן, משיח צריך להיות בעל תשובה הכי גדול. [משיח הוא אחד שחוזר בתשובה ומחזיר את עצמו או שהוא מחזיר?] זה תמיד מה שאנחנו אומרים, מי שמשפיע הכי הרבה הוא זכאי. כביכול מי שעושה את זה הוא עצמו המשיח. אם כי שזה לא ממש כתוב מלים מפורשות, רק כתוב שבדורו היה בא משיח, כתוב שאם אחד היה חוזר בתשובה היה בא משיח, היה פועל-משפיע שיבוא משיח. אבל היות שה' לא מקפח שכר כל בריה – אם אתה הבאת אותו אז תהיה אתה... אז כבר שאתה תהיה, זה נקרא "קרינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא"[סח], אתה פעלת אתה תהיה.

הפצת המעינות על ידי אמירת אדמו"ר הזקן

וּמִזֶּה שֶׁאֵין מֵאִיר אֶצְלוֹ גִּלּוּי עַצְמוּת אוא"ס, הוּא נִשְׁבַּר וְנִדְכֵּא, כָּתִית [כמה שיש אצלו גילוי, כמו בית המקדש, הוא מוגבל, היות שלא מתפשט לכולם סימן שזה מוגבל [וע"ד הַיָּדוּעַ שֶׁחוֹלֶה בְּגֵימַטְרְיָא מ"ט, שֶׁגַּם כְּשֶׁמַּשִּׂיג מ"ט שַׁעֲרֵי בִּינָה אֶלָּא שֶׁחָסֵר לוֹ שַׁעַר הַנּוּ"ן, הוּא [הכי] חוֹלֶה].

וְיָדוּעַ מ"ש הצ"צ שֶהָיָ' נִשְׁמַע מִמּוֹרֵינוּ וְרַבֵּינוּ נ"ע (אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן [בעל התניא]) אִיךְ וִיל זֶע גָּאר נִיסְט אִיךְ וִיל נִיט דַּאיְין ג"ע אִיךְ וִיל נִיט דַּאיְין עוה"ב כוּ' אִיךְ וִיל מֶער נִיט אָז דִּיךְ אָלֵיְן [אני לא רוצה אותם בכלל, שום דבר, לא את הגן עדן שלך, ולא את העולם הבא שלך, אני רק רוצה אותך בעצמך. ככה היו שומעים תמיד שאדמו"ר הזקן היה אומר על פי הפסוק "מי לא בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"[סט]. אני לא רוצה שום דבר חוץ מעצמותך].

וע"י שֶׁהָיָ' נִשְׁמַע לָשׁוֹן זֶה מֵאַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן [דְּפֵּרוּשׁ הָיָ' [שהביטוי הוא היה] נִשְׁמָע הוּא שֶׁזֶּה הָיָ' לֹא רַק בִּזְּמַנִּים מְיֻחָדִים [לא רק פעם ביובל היה אומר את זה] אֶלָּא שֶׁזֶּה הָיָ' דָּבָר הָרָגִיל,

כל הזמן היו שומעים את המשפט הזה. אולי בווארציות שונות, אבל כל הזמן היה חוזר על זה שהוא לא רוצה כלום, כאילו שזה יסוד החיים שלו, שכל הזמן הוא זועק וצועק, או בקול חרישי ב"קול דממה דקה"[ע], או קול שנשמע, שהיו שומעים אותו ממש, שהוא לא רוצה שום דבר בחיים, רק עצמות. זה מה שאמרנו קודם, שגדלות הדעת היא לצמצם מה שאתה רוצה. היות שאדמו"ר הזקן הוא שיא-שיא הדעת, וכל יום הוא גדל בדעת, אז ככל שגדלים בדעת ככה הרצון לצמצם את מה שרוצים.

אז מה הוא רוצה? רק דבר אחד, שזה העצמות, עצמותך ממש. כל הזמן שמעו את זה, כל יום שמעו את זה. זה ששמעו את זה, שהוא הרשה לציבור לשמוע את זה יוצא מפיו, סימן שגם רצה להדביק את התחושה הזאת לכולם. הוא רצה שזה יהיה גלוי, שידעו מזה שצריך באמת-באמת-באמת, באמת לאמיתו לא לרצות כלום.

את זה כבר אפשר להסביר שבכך הוא רצה לקיים את מה שהמשיח אמר לבעל שם טוב[עא], מה אמר המשיח לבעל שם טוב? שהוא יבוא רק כש"יפוצו מעינותיך חוצה", ואחר כך הוא המשיך "ויגיעו כולם לדרגה שלך". [לאדמו"ר הזקן?] לא, המשיח אמר לבעל שם טוב, שהמשיח יבוא כאשר "יפוצו מעינותיך חוצה", והתלמידים או הרבה יהודים בעם ישראל, שהמעינות יגיעו החוצה אז כולם יגיעו למדרגה שלך, זה ההמשך, יוכלו לעשות עליות נשמה ויחודים, כמו שאתה עושה.

אז כתוב שהבעל שם טוב שמע את זה הוא מיד פרץ בבכי, הוא בכה מתי זה יכול להיות דבר כזה. לכן כל הצדיקים, במיוחד אדמו"ר הזקן שהלך על זה, היו תלמידי הבעל שם טוב שהחזיקו שבגלל שהבעל שם טוב בכה – הדמעות שלו בטלו את הגזרה, שמשיח יבוא גם בלי זה. זה אלו שחלקו על שיטת חב"ד. שיטת חב"ד היא שדוקא. הבעל שם טוב בכה, אבל הוא סבר וקבל, בסוף גם הבעל שם טוב סבר וקבל את הגזרה של המשיח שצריך להיות "יפוצו מעינותיך חוצה" עד כדי שיגיעו לדרגות כמו הבעל שם טוב, אם כי שהוא בכה.

זו המחלוקת המפורסמת בין הצדיקים הגדולים בדור של אדמו"ר הזקן: האם הדמעות של הבעל שם טוב בטלו את "יפוצו מעינותיך חוצה" או שלא בטלו אותו. מה שמדברים ומספרים על המחלוקת נגד חב"ד – זה היה השפיץ. השפיץ היה מה זה להיות נאמן: אדמו"ר הזקן אמר, כביכול נשבע שהוא הכי נאמן לבעל שם טוב. היתה באמת מחלוקת מי הכי נאמן לבעל שם טוב. היו כאלה שאמרו שאפכא, בדיוק הפוך, שאם אנחנו מוותרים על "יפוצו מעינותיך חוצה" זה נקרא להיות נאמן לדמעות שלו, לבכי של הבעל שם טוב. אצלנו מקובל שהכי-הכי נאמן, שהבעל שם טוב עצמו בכה וסבר וקבל. למה? בגלל שהמשיח בסוף גילה לו כמה 'פטנטים' שיכולים לקרב את הענין הזה.

מהי עלית נשמה הכי גדולה? הביטוי שם הוא שיגיעו לעלית נשמה כמוך, שמתוך ה"יפוצו מעינותיך חוצה" יגיעו להיות כמוך. אפשר לומר שאדמו"ר הזקן עצמו הדליף את מדרגת עצמו כאן, שהיה נשמע ממנו כל הזמן "איך ויל גארניטש", לא רוצה שום דבר בעולם. [מה הכוונה?] כל הזמן היה נשמע, שוב, כמו שאמרנו. אולי בווארציות שונות, כל הזמן היה משמיע, כביכול מוציא את הלב שלו. מהו הלב שלו? שלא רוצה שום דבר בעולם, רק עצמות.

צריך לומר שמי שיש לו את זה, זה נקרא התפשטות הגשמיות לעלית נשמה כמו הבעל שם טוב. מה יכול להיות יותר עלית נשמה מאשר להתעלות, כלומר לא לרצות כלום, גם לא עולם הבא, רק עצמות ה'? עלית נשמה היא על ידי מה שנקרא הביטוי 'התפשטות הגשמיות'. מה נקרא התפשטות הגשמיות? שאין לך שום קשר, שאתה לא אסור, אסור פרושו קשור. יש מאמר חז"ל "עם הארץ אסור לאכול בשר"[עב], הרבי המהר"ש היה מפרש[עג] מה נקרא "אסור לאכול בשר"? קודם כל, הוא אסור לאכול בשר?! מותר לאכול בשר, רק שיהיה כשר, מה זאת אומרת שעם הארץ הוא אסור לאכול בשר? הוא אמר שאסור פירושו קשור, הוא חייב, הוא לא יכול בלי זה, כל יום בשר, לא יכול לחיות בלי זה. זה נקרא אסור, שאתה אסור למשהו. כמו שהיום אומרים 'מכור' למשהו, האדם בעולם הזה מכור לגשמיות.

מהי התפשטות הגשמיות? זה נקרא גמילה. עלית נשמה היא כמו גמילה מסמים, שאתה נגמל, זה נקרא התפשטות, אתה מתפשט מהגשמיות. הגשמיות בכל הממדים, גם הגשמיות של עולם הזה, גם הגשמיות של עולם הבא, גם בגן עדן, הכל גשמיות, הכל זה לבושים, זה לא עצמו. אתה מתפשט מהכל. עוד פעם, זה נקרא שאתה לא אסור לזה, לא קשור לזה, אתה לא זקוק לזה, אתה לא מכור לזה. זו התפשטות הגשמיות לגמרי, ואז יש עלית נשמה ש"בלתי להוי' לבדו", שאין לך שום חפץ בשום דבר בעולם, רק לעצמות ה'.

שוב, זה היה יוצא מפיו, שהיו שומעים אותו, ובכך הוא רצה לפעול. התנאי הזה של ביאת המשיח שמשיח באמת יבוא, שאם הדבר הזה היה עובר לסוחר, היה מגיע לכולם, שגם כולם יתעוררו ככה – שאין שום דבר בעולם, רק ה', בבחינת חפץ, לא שהוא רוצה לבטל את העולם. מה הכוונה רק ה'? שרק שה' יתגלה כאן, רק ה' הכוונה ששום דבר לא טעים לי, לא צריך כלום, רק שה' יהיה פה, זה מה שצריך, זה מה שאני רוצה.

ברגע שיהודים שומעים את זה יוצא מפי קודש הקודשים של אדמו"ר הזקן זה היה נדבק. לכן הוא השמיע את זה שישמעו. כמו שאמרנו, הוא לא רצה להיות רק צדיק לעצמו, הוא רצה שהדבר הזה יופץ, זה עיקר "יפוצו מעינותיך". עיקר הפצת עצמו הפנימי היא כדי שגם הם יגיעו לעשות עליות כמוך. אין יותר עלית הנשמה והתפשטות הגשמיות יותר מהדבר הזה, שהוא לא רוצה כלום, רק ה'.

על ידי הכתית מגיעים למאור

וּבִפְרָט לְאַחֲרֵי שֶׁנִּתְפַּרְסֵם זֶה ע"י הצ"צ [הדבר עוד יותר שייך לכולם], נִתַּן הַכֹּחַ לכאו"א מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁעִקַּר רְצוֹנוֹ יִהְיֶ' גִּלּוּי הָעֲצְמוּת [מה שהוא אמר קודם, שזה בעצם טבע שלו, לשוב להיות אתה], וְעַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁכְּשֶׁאֵין מֵאִיר גִּלּוּי זֶה [שזה יכול להיות אפילו בזמן הבית], ומכש"כ בִּזְמַן הַגָּלוּת שֶׁאֵין מֵאִיר אֲפִילּוּ הַגִּלּוּי (גִּלּוּי אוֹר) שֶׁהָיָ' בִּזְמַן הַבַּיִת [עוד פחות], הוּא בְּמַצָּב דְּכָתִית, וּמְבַקֵּשׁ ג' פְּעָמִים בְּכָל יוֹם (אוֹ יוֹתֵר) וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים, שֶׁאָז [כאשר תכף שיקוים היעוד הזה] יִהי' יִהְיֶ' אלֹקוּת וְעַד לְגִלּוּי הָעֲצְמוּת.

וְזֶהוּ כָּתִית לַמָּאוֹר, שע"י הָעִנְיָן דְּכָתִית מִזֶּה שֶׁנִּמְצָאִים בַּגָּלוּת [אף על פי ש"ליהודים היתה אורה ושמחה" וכו' "אכתי עבדי אחשורוש אנן", על ידי ה"כתית" הזה] מַגִּיעִים לְהַמָּאוֹר, כִּי זֶה שֶׁהָרָצוֹן דְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הוּא גִּלּוּי אלֹקוּת וְעַד שֶׁזֶּה נוֹגֵעַ לְעֶצֶם מְצִיאוּתוֹ [שֶׁלָּכֵן הוּא נִשְׁבַּר וְנִדְכָּא (כָּתִית) מִזֶּה שֶׁבִּזְמַן הַגָּלוּת לֹא יֵשׁ גִּלּוּי אלֹקוּת] הוּא מִצַּד [הדאגה הזאת, זאת הגימטריא שאמרנו קודם, "דאגה בלב איש" עולה משיח, זה עצמו משיח, שהוא] עֶצֶם הַנְּשָׁמָה [שלו], מָאוֹר שֶׁבַּנְּשָׁמָה, שֶׁהִתְקַשְּׁרוּתָהּ בֶּאֱלֹקוּת הִיא הִתְקַשְּׁרוּת עַצְמִית [עצם בעצם].

עוד יותר, כמו שנסביר בהמשך יותר, שעוד לא אמר את זה, עוד לא הגדיר את המדרגה הכי גבוהה, שנקראת עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות, שיותר מכל גילוי עצם הנשמה שהיה קודם, גם אצל משה רבינו בפעם הראשונה וגם אצל מרדכי היהודי. הראיה היא שלא משה רבינו הראשון ולא מרדכי היהודי היו משיח, אז סימן שיש משהו עוד יותר מזה, וזה מה שהוא עכשיו התחיל להסביר בפרק הזה. בסדר, אז אנחנו נפסיק כאן, לחיים לחיים!