מאמר הוראת המספרים

השבת וארץ ישראל – קדושה הזמן והמקום

הזכירו קודם את בנין הארץ. כתוב, שארץ ישראל בעולם היא כשבת בזמן – שניהם מלכות דקדושה. הרמז הוא ששבת עולה כז [זך] פעמים הוי', ואילו ארץ ישראל עולה כב [זכה] פעמים הוי'. שבת וארץ ישראל רמוזים שניהם במלה תפארת, הנכתבת בקיצור ראש התבה וסופה – ת"ת. שתי אותיות אלו הן מסגרת המלה ותוספת לשרש פאר שבמרכזה. כאשר כותבים תפארת במילוי אותיות – תיו פא אלף ריש תיו – עולה המילוי ארץ ישראל שבת, כאשר אותיות המסגרת – תיו תיו – עולות ארץ ישראל, ואילו שאר האותיות – פא אלף ריש – עולות שבת. חז"ל אומרים[צט] שמדות ארץ ישראל הן ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, כמנין ת. מרמז זה אנו לומדים, שעל אף הדמיון ביניהם, שבת היא הנשמה הפנימית ביחס לארץ ישראל. ארץ ישראל היא המסגרת הקדושה, המקום, בו השבת שורה ומתגלה. על צדיק אמתי כתוב[ק] שגופו לא נרקב בקבר בגלל קדושתו, וזה חידוש נצחי, יותר מאשר קדושת הנשמה. זהו גילוי של 'נמנע הנמנעות', וארץ ישראל קדושה בקדושת הגוף ממש[קא], ולכן יש בכך חידוש יותר מאשר בקדושת השבת. עם זאת, ארץ ישראל היא החיצוניות לגבי פנימיות השבת, ולכן על פי הלכה לא בונים את ארץ ישראל בשבת – למעט היתר אמירה לגוי[קב] – ואפילו לא את בית המקדש[קג].

בחסידות ברסלב אומרים, שרבי נחמן בכל תורה שאמר קישר בין שבת וארץ ישראל וראש השנה. על ראש השנה כתוב "תמיד עיני הוי' אלקיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה"[קד], שקשורה עם תחלת השגחת ה' על ארץ ישראל, ובמלה "בה" רמוזה השבת. רשית [אותיות תשרי] עולה ז פעמים עין, ועין עצמה עולה ה פעמים הוי', ועל עיני ה' נאמר[קה] שיש שבע עינים. אם כן, ראש השנה הוא באמת חיבור וקשר אלקי בין שבת לארץ ישראל. מי ששמח ויש לו ענג מישוב ארץ ישראל ומואס תענוג חוץ לארץ דומה למי שמענג את הגוף בשבת בענג שבת.

בעוד שבוע יחול טו בשבט, ראש השנה לאילן. חודש שבט כולו שייך לחוש האכילה[קו], שענינו לקבל ענג מאכילת שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. אכילתם במחשבה רק על תענוג הגוף בלי להבין שענג זה בא מקדושת פנימיות ארץ ישראל – אינה התכלית. "צדיק אֹכל לשבע נפשו"[קז], שהענג באכילה צריך לבוא מהנפש, ויחד עם תענוג הנפש יש מצוה לענג ולשתף גם את הגוף. אכילת הפירות ביום טו בשבט היא בדיוק כמו ענג שבת.

לפי זה, צומות ותעניות מתאימים לחוץ לארץ, אבל בארץ ישראל, כמו כל דרך החסידות, זו אינה המטרה. החסידות, ואפילו בחוץ לארץ, שייכת לעבודת ארץ ישראל, ולכן לא אהבה את עניני סיגופי הגוף[קח]. כמובן, צריך להכניע את הגוף וללא הכנעה אין עבודת ה', אבל תכלית עבודת ה' היא בשיתוף הגוף, וזו עבודה של הארץ ושל החסידות.

אם כן, הגענו עד סיום המספר שבעה בסדר ההשתלשלות.

 

* * * * *

בפעם הקודמת דברנו על חלוקת המספר שבעה על פי כתבי האריז"ל לחמשה ושנים באורות הנפש – נר"נ ח"י של האור הפנימי ועוד שני אורות, חיה ויחידה, של האור המקיף. הסברנו את הקשר ביניהם לשבת, היום השביעי, בתוספת הנשמה היתרה שבה.

שבעת המינים בפנימיות

נתחיל עם רמז לכבוד טו בשבט: כתוב "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש"[קט], וסדר הפירות בפסוק מתחלק לחמשה ושנים. סדר המינים הוא כנגד הספירות[קי], מחסד עד מלכות, ואם כן חמשת המינים הראשונים עד "ארץ" הראשונה בפסוק הם כנגד הספירות שמחסד עד הוד, ושני המינים "זית שמן ודבש" הם תחת הכותרת של "ארץ" השניה, וכנגד יסוד ומלכות:

חסד		גבורה
חטה		שעֹרה
	תפארת
	גפן
נצח		הוד
תאנה	יסוד	רמון
	זית שמן
	מלכות
	דבש

זהו ההסבר הרגיל, אבל לפי הסדר שאנו לומדים על אורות הנפש נקביל כך: חמשת המינים הראשונים יהיו כנגד חמשת האורות הפנימיים נר"נ ח"י, ושני המינים האחרונים יהיו כנגד מדרגות האור המקיף:

אור מקיף	יחידה	דבש
חיה	זית שמן
אור פנימי	יחידה	רמון
חיה	תאנה
נשמה	גפן
רוח	שעֹרה
נפש	חטה

רמז לסדר זה: שמן ודבש עולה שבת, והחלוקה ביניהם היא במכפלות שם הוי': שמן עולה יה פעמים הוי' ואילו ודבש עולה יב פעמים הוי' (וכנגד יב צרופי שם הוי' שבחודשי השנה). זהו רמז יפה לכך שבשבת מאירים החיה והיחידה של האור המקיף.

אפשר להאריך ברמזי הפסוק, נאמר עוד דבר אחד: דברנו לאחרונה על שתי הופעות "ארץ" בפסוק. הראשונה היא כנגד בינה, וממנה יוצאים חמשה מינים כנגד ה חסדים, חמשה בנים, מחסד עד הוד. אחר כך מוציאה האמא עוד שני בנים כדי להמשיך אור ויפי ביוסף הצדיק, המיועד להתיחד עם המלכות. כדי לכלול את ה החסדים ביסוד צריך שוב הופעה של בינה, וזוהי "ארץ" השניה בפסוק. זית שמן, היסוד, מתיחד עם הדבש, המלכות. כמו שאריה הוא מלך החיות והלויתן מלך הדגים, שור מלך הבהמות ונשר מלך העופות כך התמר, הדבש, הוא מלך העצים. זהו סדר ירידה, מלמעלה למטה.

אבל לפי הסבר כאן, החמשה הראשונים שאחר "ארץ" הראשון הם כנגד חמשה אורות פנימיים נר"נ ח"י, ואחרי "ארץ" השני באות עוד שתי מדרגות של אורות מקיפים. כל השבעה אורות המתגלים בשבת מכוונים כנגד המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

נתבונן במספר אותיות שמות הפירות בפסוק, ללא המלה "ארץ", ולפי החלוקה לחמשה ושנים – "...חטה ושעֹרה וגפן ותאנה ורמון... זית שמן ודבש". יוצא שבחמשה הראשונים יש כב אותיות, כמנין חטה[קיא]. למה החטה כוללת את החמשה? מובא בקבלה[קיב] שחטה היא מאכל אדם, להבדיל משעורה שהיא מאכל בהמה. חטה היא בסוד שם מה, ואילו שעורה בסוד שם בן. בנשמות ישראל יש חלוקה בין "זרע אדם" ו"זרע בהמה", בין נשמות דאצילות, נשמות של צדיקים על פי תניא, ונשמות מבריאה-יצירה-עשיה[קיג]. בתוך הנשמה קיימת חלוקה דומה בין הנפש האלקית לבהמית, ועל שתי הנפשות כתוב "אדם ובהמה תושיע הוי'"[קיד], "וזרעתי אתכם בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה"[קטו].

לאתדבקא באילנא דחיי

היום ראש השנה לאילן, ולפי מסורת החסידות אילן הוא הצדיק, "האדם עץ השדה"[קטז]. כשכותבים לרבי פדיון נפש (פ"נ) פותחים בבקשה "לאתדבקא באילנא דחיי"[קיז], להדבק בעץ החיים. גם התורה נקראת "עץ חיים היא למחזיקים"[קיח], ובתוכה גופא – פנימיותה נקראת "עץ החיים", וביחס ל"עץ הדעת רע וטוב"[קיט]. חלק הנגלה בתורה בא לברר את הטוב מהרע ולגייר אותו, ואילו עץ החיים הוא בעל חיים עצמיים. חוץ מאלו, יותר פנימי מהם הוא הצדיק, המגלה את פנימיות התורה.

כאשר שלח משה רבינו את המרגלים להכיר את הארץ הוא אמר להם לבדוק "'האם יש בה עץ אם אין'[קכ] – צדיק המגן על הדור"[קכא]. לפי דעה אחת[קכב] הכוונה היתה לאיוב, שחי עד תקופה זו, ומשה רבינו מבקש לראות אם יש בה אדם צדיק שיגן על הכלל, ומכאן הדימוי של צדיק לעץ. חז"ל מכנים יום זה בשם "ראש השנה לאילן"[קכג], בלשון יחיד, ולא 'לאילנות', וזהו רמז לצדיק יסוד עולם. דוקא בהקשר לארץ ישראל מבקש משה לדעת אם "יש בה עץ". בראש השנה מקבל כל אחד כח ויכולת להתקשר ולדבוק בצדיק.

אכן, כל עם ישראל הוא חלק מאילן זה. לא רק שאנו צריכים לדבוק בצדיק, שהוא פנימיות האילן, אלא גם לכל אחד חלק בו. ובפרט[קכד]: הצדיקים שבבחינת "צדיק יסוד עולם"[קכה] הם שרשי האילן; התורה שהם מגלים היא גזע האילן; המקושרים אל הצדיקים ותורתם ויונקים מהם הם ענפי האילן, ובחסידות אצל הרבי אלו החסידים; המעשים הטובים שעושים אותם מקושרים הם פירות האילן – "עיקר תולדותיהם של צדיקים תורה ומעשים טובים"[קכו]. לפי הסבר זה, הפירות הטובים מיוחסים לחסידים המקושרים, ובכל זאת כדי להניב פירות צריך להיות מקושר בחלק עצמי וחי בחיות העולה מתוך השרש אל הענף.

למה נקבע טו בשבט כראש השנה לאילן? כי בו "עולה השרף באילנות"[קכז], עולה החיות מהשרשים לענפים. להיות קשור לגזע פירושו ללמוד תורה, אבל אפשר שהחיות עדיין לא תעלה מתוך השרשים דרך הגזע אל הענף, ואז לא יניב האילן פירות. השרשים הנטועים בארץ, באין סוף, הם שממשיכים ומעלים את החיות אל הנשמות, דרך הגזע-התורה כדי להניב פירות. עד טו בשבט העולם ישן, וביום זה מתחילה התעוררות, האילן קם לתחיה. זה פשט. מה ההבדל בין עץ ישן לער? עץ ישן עדיין חי, אבל רוח החיים לא מורגשת בו. הדבר דומה למי שלומד תורה, אבל לא יונק ושואב חיות מהשרשים, מהצדיקים המחוברים לאין סוף. כל זמן שלומד בצורת נרדם-ישן אין באילן פירות אמתיים. היום עוד לא רואים את הפירות, אבל כל הפירות שנראה בקיץ מתחילים היום [תשובה גם באה מהתקשרות לצדיק. תשובה היא תקון הברית, וברית היא מדת הצדיק].

נחזור לרמז אותיות הפסוק: בחמשת הפירות הראשונים יש כב אותיות, כמנין חטה, שהיא מאכל אדם, ומשם הגענו לאדם ולבהמה שיש בכל אחד, ולנשמות שבבחינת "זרע אדם" ו"זרע בהמה". נשמות "זרע אדם" הן נשמות מעולם האצילות, כמו משה רבינו[קכח], המפרנס ורועה, לחזק ולהזין את האמונה בתוך נשמות עולמות בי"ע. על כך נאמר "ורעה אמונה"[קכט]. איך? על ידי דעת. בהמה יכולה להכיר ולרכוש אמון בבעליה, ב"אבוס בעליו"[קל], על ידי אמונה, אבל פרנסת האמונה היא על ידי המשכת דעת, וזהו תפקידו של משה רבינו.

כב האותיות שבחמשה המינים הראשונים הן גם כנגד כב אותיות הדבור, בחינת "נפש חיה" ו"רוח ממללא"[קלא]. לעומת זאת, בשמות שני המינים האחרונים יש י אותיות. החלוקה ל-כב ו-י בספר יצירה היא בין "עשר ספירות בלימה" ו-כב אותיות היסוד[קלב]. המספר לב – מספר כל האותיות יחד – הוא יסודי במעשה בראשית, ואכן שם אלהים מופיע במעשה בראשית לב פעמים. אכן, הספירות הרמוזות ב-י האותיות שבשני המינים גבוהות מהאותיות הרמוזות ב-כב האותיות שבחמשת המינים. זו אסמכתא טובה לפירוש שהבאנו, שבחלוקת השבעה לחמשה ושנים גבוהות שתי מדרגות האור המקיף מחמש מדרגות האור הפנימי. חטה שערה גפן תאנה רמון עולים נז פעמים הוי'. זית עולה טז פעמים הוי' (עם הכולל), ודבש עולה יב פעמים הוי' והכל יחד עולה ק פעמים הוי', שהוא עצמו מספר מושלם, נא (אֹכֶל) ברבוע.

שמונה כלים – כ"ל צמ"א

עד כאן היו השלמות לשיעור קודם ומעניני דיומא. נמשיך להתפרטות הבאה של העולמות במספר שמונה. המספר שבעה התיחס לאורות הנשמה, ואילו המספר שמונה מתיחס לכלים לאותם אורות:

הַמִּסְפָּר שְׁמוֹנָה מְרַמֵּז לִשְׁמוֹנַת בִּגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל – לְבוּשֵׁי כָּל אוֹר וְאוֹר

כמה כלים יש? בקבלה מדובר לפעמים על ארבעה לבושים, אבל בשלמותם יש שמונה בגדים. נסביר יסוד גדול בכתבי האריז"ל[קלג], לפחות את המונחים. כאשר מתלבש אור בכלי הוא אינו יכול לעשות זאת ישירות, כמו שהנשמה כפי שהיא בשרשה אינה יכולה לרדת ולהתלבש בתוך הגוף. לשם כך צריך להיות מעין לבוש דק ורוחני, ואחר כך באמצעותו היא מסוגלת לרדת לתוך הגוף. לבוש זה נקרא 'צלם', שביחס לאור הוא נקרא כלי מגושם, אך ביחס לכלי התחתון הוא עדין בגדר מציאות רוחנית. זה ההסבר הפשוט.

אכן, בכתבי האריז"ל מופיעות עוד שתי מדרגות – בין האור והצלם ובין הצלם והכלי. בין האור והצלם יש מוחין, ובין הצלם והכלי יש לבוש. סך הכל חמש מדרגות של התלבשות. מוחין אינם בדיוק אינטליגנציה, אלא חיות. שכל ביחס לאור פשוט של נשמה הוא לבוש וכלי, אבל יותר פשוט ורוחני מהצלם. האור מתלבש קודם במוחין, על ידי כך מתלבש אחר כך בצלמים, ואחר כך במדרגה נוספת של לבושים ולבסוף בכלים. אורות וכלים הם על דרך נשמה בשרשה והגוף, כאשר הממוצעים ביניהם הם מוחין-צלמים-לבושים. זו הקדמה חשובה בכתבי האריז"ל. הסימן בקבלה לזכור את המדרגות מלמטה למעלה הוא הפסוק "כל צמא לכו למים"[קלד] – בראשי התבות כלים לבושים צלמים מוחין אורות.

אם כן, לאור יש ארבעה לבושים שונים ולכל אחד מהם יש פנימיות וחיצוניות:

("מֹחַ", "צֶלֶם", "לְבוּשׁ", "כְּלִי" וּבְכָל אֶחָד פְּנִימִיּוּת וְחִצוֹנִיוּת כִּמְבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל).

כמו שבבגד צדו הפנימי דבוק לגוף והחיצוני פונה החוצה, כך גם בארבעה לבושים אלו יש פנימיות וחיצוניות. סך הכל שמונה מדרגות, שמונה בגדים, לכל אחד משבעת האורות.

אצל הרמ"ק[קלה] לא קיימת התפרטות של אורות אלא האור פשוט, ורק לכלים יש גוונים שונים, אבל בכתבי האריז"ל יש התפרטות גם באורות[קלו]. ובכלל, המדרגות הבאות שבמספרים שמונה, תשעה ועשרה כולן מיוסדות על המובא בכתבי האריז"ל.

תשעה – חלוקה ראשונית לספירות

הגענו מספר תשעה, שאצלנו בכל מקום הוא סוד הצדיק יסוד עולם, צדיק אמת:

הַמִּסְפָּר תִּשְׁעָה מְרַמֵּז לַצַּדִּיק-אֱמֶת – שֹׁרֶשׁ הַמְשָׁכַת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ כָּל פְּרַט וּפְרַט מִסִּדְרֵי הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת [החל ממדרגת אחד האמת ואילך] – הַמִּתְחַלֵּק לְ-ט סְפִירוֹת: חָבָּ"ד חָגָ"ת נֶהִ"י.

הנפש האלקית של היהודי, שהוא הצדיק, היא טפה עצמית שנמשכת מעצמות אין סוף דרך כל המדרגות, עד שהיא מתגלה ונולדת בעולם מסוים. בנשמה דאצילות מתגלה הנשמה בתוך הגוף כפי שהיא בעולם האצילות. איך היא גבוהה מכל נשמה אחרת? הרי כל הנשמות באות מעצמות ה', "חלק אלוה ממעל ממש"? אלא שהטפה יורדת ויורדת. על ידי זווג רוחני בעולם האצילות נולדת הנשמה, ומשם שוב יורדת כפי שהיא לתוך הגוף. יש נשמה שיורדת כטפה עד לעולם הבריאה ושם נולדת על ידי זווג הפרצופים של עולם הבריאה, ומשם יורדת לתוך הגוף. זו תהיה נשמה דבריאה. ברגע שיורדת הנשמה דרך כל המדרגות היא מגלה את התחלקות כל מדרגה ומדרגה לתשעה.

נשמה כללית נקראת 'אדם', הנדמית לאדם העליון, והגדרת אדם בקבלה היא התחלקות לתשעה. פרצוף הזכר, המכונה זעיר אנפין, מתחלק רק לתשע ספירות – חב"ד, חג"ת, נה"י – ואילו החלוקה לעשר ספירות שייכת דוקא לפרצוף הנוקבא המתפתחת מנקודת המלכות[קלז]. החלוקה לתשעה קיימת בכל מדרגה ומדרגה בפרצוף – באורות, במוחין, בצלמים, בלבושים ובכלים. הטפה העצמית, הצדיק, היורדת מעצמות ה' דרך כל המדרגות – העולמות, הפרצופים וכל ההתפרטות שהוזכרה – ומגלה את התפרטות הספירות, וקודם לכך יש התפרטות לתשעה. ירידת הנשמה מוזכרת בסיפור מפורסם של רבי נחמן מברסלב[קלח] כמסע מאוד ארוך דרך כל העולמות. גם נשמה שנולדת בעולם האצילות עוברת דרך עד להתגלותה בעולם, בגוף.

תשע ספירות – מציאות 'אדם'

עד כאן לא הזכרנו ספירות. הזכרנו עולמות, פרצופים, אורות וכלים במדרגות שונות. ספירות הן בדרך כלל "עשר ולא תשע"[קלט], אבל האריז"ל מסביר[קמ] שכלל זה נאמר בעולם התהו דוקא, אבל בעולם התקון קיימת התפרטות לתשע לפי ההתפרטות לעשר, בפרצוף ז"א. החלוקה לעשר ספירות לפי ההסבר המקובל בחסידות, וכנגד כחות הנפש הוא למושכל, מורגש ומוטבע, וכנגד הספירות חב"ד, חג"ת, נה"י. זו מציאות של אדם. גלוי העולמות והפרצופים, האורות והכלים מתאפשרת באמצעות המשכת נשמת הצדיק דרך כל המדרגות.

גלוי חלוקה זו של נשמת הצדיק מתחיל כבר ממדרגת 'אחד האמת', שגם בה מזהים חלוקה לתשעה. צדיק, ואפילו אדם העליון, הקדוש ברוך הוא, מורכב מכחות הנפש. זהו כלל גדול בקבלה. ברגע שאומרים על ה' חסד, או כל ספירה אחרת, מתכוונים לממד הנשמות. בקבלה מאוד נזהרים שלא לדבר על ספירות לפני הצמצום, למעט השימוש במונח מלכות דאין סוף. כך הוא בכתבי רבי חיים ויטאל. אצל תלמידים אחרים אפשר למצוא בטויים נוספים, כמו "ספירות הגנוזות באין סוף"[קמא] באחדות הפשוטה. בחסידות[קמב] דוקא מדברים באריכות על מדרגות רבות באין סוף – יחיד, אחד וכו' – ובכל אחד מזהים עשר ספירות "הגנוזות במאצילן", על אף הפרדוקס שיש בכך. לא מדובר חלילה וחס על מציאות, הסותרת את האחדות הפשוטה, ובכל זאת. עוד מגלה החסידות את העיקרון של נשמת היהודי "חלק אלוה ממעל ממש", שבאה מאור אין סוף שלפני הצמצום, וברגע שהנשמה מיוחסת למדרגה זו ממילא צריכות להיות בה ספירות. שרש הנשמה והספירות הן היינו הך. על ה' עצמו אי אפשר לומר ספירות כלל, אבל כאשר מדברים על שרש נשמה כבר שייך לדבר על ספירות.

שרש הספירות לפני הצמצום

אם שרש הנשמה הוא בעולם האצילות ניתן יהיה לדבר על עשר ספירות עד עולם האצילות שאחר הצמצום הראשון. אכן, המקום הראשון בו מוזכרות עשר ספירות בכתבי האריז"ל[קמג] הוא באדם קדמון, שמעל עולם האצילות, וממילא הוא בבחינת 'אדם' וגם בו ניתן לזהות שרש לנשמות ישראל. אבל אם אני מזהה את שרש נשמות ישראל באור אין סוף שלפני הצמצום – הדבר מחייב אותי לומר שיש גם עשר ספירות לפני הצמצום. זהו רעיון מאוד חשוב.

נסביר עוד יותר: עלית הרצון הפשוט להטיב באור אין סוף, החסד הפשוט, מגלה שה' הוא יהודי "חלק אלוה ממעל ממש"[קמד]. ה' מתנהג כיהודי. מה שלא אומר עליו – אני עושה ממנו נשמה, נשמה שבאלקות. זהו המשך לגלוי הבעל שם טוב: אם יהודי הוא ה' הרי שה' הוא יהודי. ככל שמגלים את שרש נשמת היהודי גבוה יותר כך ממילא מתחייב לזהות בה ספירות, גם באלקות בדרגה הכי גבוהה, שכן נשמה פרושה גילוי כחות. זהו "צלם אלקים" שבאדם. "צלם אלקים" פרושו שיש דוגמת אדם בתוך האלקים, על פיו הוא ברא את האדם למטה. על פי קבלה "צלם אלקים" יכול להיות לכל היותר ג הספירות הראשונות בפרצוף עתיק יומין (ג"ר דעתיק), אבל לפי החסידות ניתן לזהות "צלם אלקים" כבר באור אין סוף שלפני הצמצום.

עשרה – שלמות גלוי הפרצוף

עיקרון חשוב זה הוא המובא כאן בלשון המאמר. דרך ירידת הנשמה כל מדרגה פועלת התגלות ספירות, שמתחילה בהתפרטות הזכר לתשעה ומושלמת בנקבה לעשרה:

הַמִּסְפָּר עֲשָׂרָה מְרַמֵּז לְ"בַת זוּגוֹ" שֶׁל הַצַּדִּיק-אֱמֶת [זו נשמה אחת המתחלקת בירידתה לזכר ונקבה] הַמִּתְחַלֶּקֶת לְ-י: כְּחַ"ב חָגָ"תָ נֶהִי"ם,

כל העשרה הם דבר אחד, כמו בקריאת שם "ויקרא שמם אדם ביום הבראם"[קמה], המתחלק ומתגלה כתשעה בזכר ועשרה בנקבה. בנקבה מתגלה המלכות של "והיה הוי' למלך על כל הארץ"[קמו].

בהתחלקות הזכר לתשעה התחיל הסדר מחכמה – חב"ד חג"ת נה"י – ואילו עם גלוי המלכות בנקבה מתחיל הסדר מהכתר – כח"ב חג"ת נהי"ם, כיוון שאצל הנוקבא העיקר הוא הכתר, בבחינת "אשת חיל עטרת בעלה"[קמז]. היות שהיא מגלה את הכתר היא גם זו המגלה את המלכות – "כתר עליון איהו כתר מלכות"[קמח], ו"אין כתר אלא למלך"[קמט]. לכן "נשים דעתן קלה"[קנ], ואין בה גלוי של דעת, שכן דעת מגלה את הכתר. תכלית הכוונה ב"דירה בתחתונים" היא שהזכר ימשיך ויגלה בה דעת, שתגיע עד למלכות. לפני המשכת הזכר אין בה גילוי דעת, אך לאחר מכן היא נעשית גבוהה ממנו, בסוד "עטרת בעלה".

סוֹד "בֵּיתוֹ זוֹ אִשְׁתּוֹ" – תַּכְלִית הַכַּוָּנָה שֶׁל "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" (סוֹד י טְפָחִים שֶׁל גֹּבַהּ רְשׁוּת הַיָּחִיד).

רשות היחיד היא בית, ובית מצריך גילוי עשרה[קנא]. בית בהקשר זה הוא גלוי המלכות.

אם כן, הדבר הכי עמוק הוא הנקודה שהוסברה בסוף. בתחלה הסברנו את המבנה מאחד עד ארבעה, ובמדרגה העשירית שברביעית זהינו את התפרטות שאר המדרגות שבמספרים הבאים, עד עשרה. בסוף הגענו אל גילוי הספירות דרך המשכת הנשמות, ובנשמה עצמה – אותו ואת בת זוגו בגלוי ההתחלקות לתשעה ולעשרה.

בכך סיימנו את לימוד מאמר הוראת המספרים. בפעם הבאה נתחיל בהקבלת המספרים לעשר הספירות ולשלש עשרה המדות שבפנימיותן.

הערה שלא נלמדה:

סה. בְּחִינַת יוֹם הַכִּפּוּרִים – יוֹם הַקָּדוֹשׁ – "הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹדֶשׁ לַהוי'" כַּנַ"ל. "הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹדֶשׁ לַהוי'" עוֹלֶה אֱלֹהִים (כַּאֲשֶׁר א עוֹלָה אֶלֶף) וְ-י פְּעָמִים אֱלֹהִים עוֹלֶה תַּכְלִית, בְּסוֹד "וְהָיָה הוי' לִי לֵאלֹהִים (בראשית כח, כא), תַּכְלִית בַּקָּשַׁת יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה וְדַ"ל.

* * * * *

 

1