מאמר הוראת המספרים

כריתת ארבע הערלות

הדבר הראשון בתורה שנקשר עם המספר שמונה הוא:

שְׁמוֹנַת יְמֵי מִילָה

יש ארבעה מקומות בגוף שכתוב בהם ערלה וכנגדם יש גם ארבעה זמנים הקשורים לשמונה ימים – ערלת הבשר, ערלת הלב, ערלת האזן וערלת השפתים[שח].

ברית הבשר היא המילה שביום השמיני. ברית הלב, עליה כתוב "ומלתם את ערלת לבבכם"[שט], והיא כנגד ביום הכיפורים, שהוא יום השמיני לפרישת הכהן הגדול[שי]. ערלת האוזן, עליה כתוב "ערלה אוזנם"[שיא], וכנגד שמיני עצרת, זמן קליטת דברי תורה בפנימיות. שמחת תורה היא שמחת הקליטה, ומבואר בחסידות[שיב] שזו הסבה שלא עושים שמחת תורה בזמן מתן תורתנו בחג השבועות. בחג השבועות התורה עדין בבחינת ראיה – "וכל העם רואים את הקולֹת"[שיג] – ואילו בשמיני עצרת נקלטת התורה בבחינת שמיעה פנימית. יש מעלה בשמיעה לגבי ראיה. כאשר ישנה שמיעה וקליטה פנימית יש שמחה, מצד הבינה, שכידוע אצלנו היא פנימיותה. שמחת תורה היא על ברית האוזן – הכושר הנפשי לשמוע ולקלוט בפנימיות את דברי התורה.

ברית השפתים היא כנגד חג החנוכה. משה רבינו אומר על עצמו שאינו ראוי להיות גואל, ומשתמש בביטוי "ערל שפתים"[שיד]. הביטוי נאמר בקשר לתפקיד ולשליחות שלו בתור גואל. ערל שפתים פירושו שהרגיש בעצמו שאינו מושלם ביכולת הדבור שלו, שהיא ההתקשרות באהבה עם כל אחד ואחד. על מנת להיות גואל, להיות משיח, צריך להיות מסוגל לדבר מתוך אהבה גמורה עם כל נשמה ונשמה, בכל מצב ומצב בנפש. משיח אותיות ישמח. כתוב בזהר[שטו] על רעיא מהמניא, משה רבינו, שיודע לנגן בכל מיני ניגון את ניגוני כל הנשמות על מנת להתקשר עמם בפנימיות. לשם כך צריך להכיר את הניגון של כל אחד. ככלל משה הרגיש שאינו מסוגל לדבר, לא ראוי כך, והדבר התאפשר רק לאחר שה' כרת לו את ברית השפתים. על ידי הדלקת נר חנוכה שמונה ימים כורתים את ברית השפתים. "הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד"[שטז]. מטרת ההסתכלות בנר היא למול את השפתים.

אגב, נזכיר מעניני חנוכה[שיז]: יש בתורה שלש עשרה לשונות של אור, ומכוונים אותן בשלש עשרה מלות ברכת הדלקת נר חנוכה. היום השמיני הוא כנגד האור השמיני, שהוא אור החשמל. חשמל הוא "חש-מל". על שמן כתוב[שיח], שהוא ניצוק "בחשאי וברעותא דלבא", ולכן הוא חש.

דבר נוסף: בסוף קריאת התורה של יום השמיני כתוב "בהעלתך את הנרות... אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"[שיט], ויש בהבנתו שני פרושים: כל הנרות מאירים "אל מול פני המנורה", והכוונה שכל הנרות היו מכוונים אל האמצע, אל הנר השביעי. לפי פרוש זה המנורה היא בסוד המספר שבעה. אכן, לא כך נפסק להלכה. אנחנו מפרשים את כל הפסוק אחרת: הפרוש האמתי הוא ש"מול פני המנורה" הוא הגלוי שבקדש הקדשים, והנרות מכוונים אל גלוי זה כאשר מסדרים את המנורה בקו ישר אל מול קודש הקודשים. לא שפנימיות המנורה היא ה"מול". זה נקרא הגלוי שבשמיני. לכן קודם צריכה להתגלות שלמות עצמית של שבעה, ואחר כך בא גלוי השמיני.

שמונה ימי מילה

למה ברית מילה היא ביום השמיני? הבטוי שכתוב בחז"ל[שכ] לגבי ברית מילה הוא גלוי העטרה. אצלנו, זה כמו שמתגלה לאדם בת הזוג שלו, שלעתיד. זוגות כל הנשמות היו בקשר למעלה, ואחר כך, כאשר הן יורדות לעולם הזה, הן נפרדות ויש חיפוש. כל אחד מחפש את השני, עד שבסוף מוצאים בעזרת ה'. הדבר היחיד שיכול להפריע לכך נקרא פגם הברית. אכן, סוד ברית המילה הוא עצמו גלוי בת הזוג, הבא רק לאחר שמתגלה שלמות פנימית. חז"ל אומרים שהיום השמיני צריך תמיד לבוא אחרי השביעי, אחר השבת, "כדי שתעבור עליו שבת אחת"[שכא]. מהי שבת? שלמות העצמית, עם כל מדרגות העליה מלמטה שבה, כפי שהוסבר בשעורים הקודמים. הצמיחה וההתפשטות שבשמיני הם כבר גלוי בת הזוג. זו התפשטות וצמיחה חדשים לגמרי. לאחר שיש שלמות אחת, שבת, פתאום אפשר למול ולגלות בת זוג. גלוי העטרה בגילוי בת הזוג הוא שלמות תכלית הכוונה והיעוד שיש לכל אחד בעולם. זהו סוד המספר שמונה בהקשר למושג ברית.

נשלים את הרמז שהתחלנו: חש הוא מלשון חשאי, והוא בחינת השמן עצמו – "בחשאי וברעותא דלבא"[שכב]. אחר כל צריך למול, והמילה היא דוקא ביום השמיני, והיא עצמה גלוי זה שעומד מולי, גלוי ה"מול". ברגע שמתגלה העטרה מתחילה צמיחה, והיא בחינת מל מלשון מול. כך כתוב בחסידות.

בצורה הכי פשוטה: שני אנשים יושבים יחד והאחד יכול להסתכל הרבה זמן – שעות, ימים ושנים – אפילו כל החיים, על בן זוג שיושב מולו ולא להכיר אותו כלל. הוא מסוגל לחיות בזרות בינו לבין חברו. למה? בגלל שהוא קודם לא שתק כלל. אם הוא כל הזמן מדבר איך הוא יכול להכיר את החבר? קודם צריך לשתוק. זה נקרא חש, חשאי. אחרי שהאדם שותק מספיק הוא פתאום רואה שיש מישהו אחר מולי. לפני כן לא היה אף אחד, רק הוא עצמו, ולאחר שחש, שזו תכונת השמן, פתאום מתגלה שיש משהו אחר ממול. גלוי זה הוא ה'מל' הראשון, מלשון ברית מילה. עם ישראל נקראים מולים, שלפי הפרוש זה הוא הכח להכיר את ה'מול', את מי שעומד מולי. רק אחר כך יכול להיות דיבור, 'מל' מלשון דיבור.

אלו השלבים: בשלב ה'חש' יוצקים את השמן לתוך הנרות. על כך כתוב שתכונת השמן היא לפעפע בשקט בכל דבר. יציקת שמן שונה מיין. יין הוא יותר בר-קול כאשר מעבירים אותו מבקבוק לבקבוק, אבל יציקת השמן לגמרי שקטה, בחשאי, לא שומעים אותה כלל. זו עבודת הטבת הנרות בלשון חז"ל. להטיב היינו להכין את השמן, שזו בחינת 'חש'. אחר כך מדליקים אותם, ועל כך כתוב "הדלקה עושה מצוה ואין הנחה עושה מצוה"[שכג], וכשמדליקים פועלת ההסתכלות באור זה לגלות את ה'מול'. זהו ה'מל' הראשון. אבל אחר כך, תכלית הכוונה האור הוא גלוי ה'מל' מלשון דיבור. תכלית "לראותם בלבד" וגלוי ה'מול' הוא "כדי להודות ולהלל". זה נקרא ברית השפתים, ובה תלויה ביאת המשיח. אם כן, זהו סוד החשמל, ולכן כתוב שחשמל הוא האור השמיני המתגלה ביום זה, שהוא אורו המיוחד של השמן.

לְ"צֶמַח צַדִּיק" – אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ.

הפסוק "צמח צדיק"[שכד] מדבר על המשיח. בפסוק מקביל כתוב "צמח צדקה"[שכה] ('צמח צדק' הוא המכנה המשותף של שניהם). שני הפסוקים הם ממש זווג ויחוד, שכן "צדיק" הוא לשון זכר ו"צדקה" לשון נקבה. בקבלה צדיק היינו היסוד, צדקה היינו המלכות[שכו], ושניהם שמות של המשיח. לעניננו, "צמח צדיק" הוא סוד השמיני. הברית, הקשר, בין צדיק לצדקה נקרא צמיחה. לכן צמח הוא שמו של המשיח – "צמח שמו"[שכז]. צמח בגימטריא מנחם כידוע, וגם בהפטרה שבת חנוכה כתוב "הנני מביא את עבדי צמח"[שכח], והכוונה למלך המשיח. המשיח קשור עם השמיני. בקבלה[שכט], המלך השמיני, הדר, הוא המלך של התקון, ולכן רק בחנוכה "מהדרין מן המהדרין"[של], כמו שיא הגלוי ב'רזין דרזין'. זה הגלוי של הדר שבהדר. בקבלה[שלא] נקרא הדר יסוד אדם קדמון. "ושם אשתו מהיטבאל"[שלב] מלשון הטבת הנרות. ממנו השמן, והוא מטיב את הנרות, את האנרגיה שבמלכות.

הַשְׁמָנָה בשמיני

וְכֵן בָּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי שֶׁל הַהֵרָיוֹן נִשְׁלְמָה הִתְפַּשְּׁטוּת הַוְלָד בְּרֶחֶם הָאֵם

עיקר ההשמנה של אשה הרה מגיע לשיא בסוף החודש השמיני, ולא בחדש התשיעי. מה קורה בתהליך העיבור בחדש התשיעי? הוראה המספר תשעה היא קביעות ויציבות, ואכן בחודש זה נעשה תקון הצפורנים, השערות וכל הפרטים הקטנים שמשתנים. פרטים אלו נקראים "פכים קטנים"[שלג], אבל הגידול וההתפשטות מסתיימים בעיקר בסוף החדש השמיני.

ובפרט: משמעות המספר שמונה ביחס לזכר קשור בעיקר עם צמיחה, כמו "צמח צדיק", ואילו ביחס לנקבה בעיקר עם התפשטות. "אות ברית קדש" הוא בעיקר השמיני מצד הזכר, המבטא תחלת צמיחה חדשה. לעומת זאת, התפשטות בקבלה היא תמיד מושג שקשור עם האות ה – האות ה עילאה היא בחינת אמא עילאה והאות ה תתאה היא בבחינת אמא תתאה. ההתפשטות מגיעה לשיא בסוד ההריון ובחודש השמיני.

(בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי נִתְקְנוּ הַ"פַּכִּים קְטַנִּים", [ולא רק שעיקר ההשמנה מגיעה בחדש השמיני, אלא אפילו לפעמים] וְיֵשׁ שֶׁהַשְּׁמֵנוּת מִתְמַעֶטֶת בְּמִקְצַת, עַל דֶּרֶךְ הַמְּדַקְדֵּק בְּמַעֲשָׂיו שֶׁמִתְכַּוֵץ מֵרֹב הִתְפַּשְּׁטוּת).

למה דומה הדבר בנפש? למי שהגיע לאיזו מדרגת שיא של התפשטות בעבודה רוחנית, בעבודת ה', וכמו בסוף היום הוא צריך להתחיל לעשות חשבון נפש, בבחינת מכה בפטיש. עליו לתקן ולדקדק במעשיו. זהו למוד מאד עמוק וחשוב בעבודת ה': מי שמורגל לבקר ולדקדק לעתים עלול הדבר למנוע ממנו התפשטות יזומה ולכך שלא יעשה שום דבר. אבל כאשר הגיע למצב של התפשטות הוא צריך לדקדק במעשיו. אין הכוונה להתפשטות ה'יש' שלו, אלא בדומה לאשה הרה. הוא בהריון במובן שנכנס בו אור, וההריון הולך ומתפשט, עד גבול מסוים, שהוא יחסית אין סוף לאותו הריון. בשלב הסופי יתכן והדקדוק במעשיו יגרום שההתפשטות אפילו קצת תתכווץ. זו תופעה שלפעמים מתרחשת בחדש התשיעי.

אם כן, היום למדנו את המספר שמונה, בסוד היום השמיני "זאת חנוכה", ובעז"ה נמשיך במספר תשעה.

 

* * * * *

תִּשְׁעָה – קְבִיעוּת וְיַצִּיבוּת

יציבות המספר תשעה

הַמִּסְפָּר "תִּשְׁעָה" הוּא סוֹד הַקְּבִיעוּת וְהַיַּצִּיבוּת.

במספר תשעה ישנה תופעה מפורסמת המצביעה על יציבותו:

כָּל כִּפְלֵי תֵּשַׁע עוֹלִים תֵּשַׁע בְּמִסְפַּר קָטָן (בְּמֵילָא, מֵאַחַר שֶׁסּוֹד הַמִּסְפָּר נוֹסַד עַל עֶשֶׂר כַּנּוֹדָע)

כלומר, מכפלת המספר שלפני עשרה, תשעה, תמיד תצטמצם אליו בחיבור הספרות. למשל, פעמים 9 הם 18, ובחיבור 1 ל-8 נקבל 9. כך הוא גם ב-27 וכך גם הלאה, עד אין סוף. כאשר עשרה הוא יסוד המספר נעשה תשעה לקבוע ויציב.

מי שמכיר את חכמת החשבון יודע שתופעה זו היא לכאורה סתמית. היות והמספר נוסד על פי עשרה, מתחייב להיות כך. כך זה היה גם אם המספר היה נוסד על המספר ששה. זה יוצא בדרך ממילא ואין בכך חידוש גדול במתמטיקה. בכל זאת, כיוון שהמספר באמת נוסד בתורה על עשרה, מאת הקב"ה, לכן התופעה הזו היא בעלת משמעות רבה. מה המיוחד בעשרה? מבחינת חשבון נדרשת התבוננות מעמיקה לזהות את המיוחד שבמספר זה. יש הרבה דברים שמצביעים על כך שעשרה הוא באמת המספר הראוי ביותר להיות ביסוד המספר, אפילו בשכל אנושי.

שאלה: מה הכוונה יסוד המספר?

תשובה: המספר שכאשר מגיעים אליו עולים מדרגה. כאשר מגיעים ל-10 עולים מדרגה אחת, מוסיפים עוד ספרה. גם באותיות רואים את התופעה. כשמגיעים ל-10 סופרים 20, ו-30. כשמגיעים ל-10 עשיריות מוסיפים ספרה ומגיעים ל-100, ובעצם אלו החזקות של 10.

תשעה – קביעות ויציבות האמת

וְעַל כֵּן מִתְיַחֵס לְמִדַּת הָאֱמֶת הַקְּבוּעָה וּבִלְתִּי מִשְׁתַּנֵּית

כיוון שתשעה הוא הקבוע והיציב מבחינת המספר לכן הוא מתייחס תמיד למדת האמת, המדה הקבועה והבלתי משתנית. דבר שאינו משתנה, קבוע ויציב נקרא אמת. ככה מסבירים בכל ספרי מחשבת ישראל[שלד], וגם בספר התניא[שלה]. דבר שמשתנה נקרא אכזב, כמו 'נחל אכזב'[שלו]. הוא נמשך אבל בסופו של דבר 'מאכזב', כמו הבטוי היום. חז"ל אומרים[שלז], כי נחל שזורם במשך שנים רבות, אפילו אם אחת לשבע שנים פוסק הוא נחל אכזב, הוא היפך האמת. לפי זה, האמת קשורה גם היא עם נחל, אלא שזהו נחל שאינו פוסק, שזורם תמיד, כמו "נחל נבע מקור חכמה"[שלח].

על הקב"ה כתוב "אני הוי' לא שניתי"[שלט], הוא לא משתנה. הוא בחינת האמת. על כך יש רמז ידוע[שמ], שאמת היא ראש-תוך-סוף של כב האותיות, מתחלה ועד סוף דרך האמצע, ללא השתנות. עוד רמז מפורסם[שמא], שאותיות המלה אמת יציבות כיוון שעומדות על שתי רגלים, על בסיס רחב ויציב – או שתי רגלים, או בבסיס רחב, כמו באות מ. לעומת זאת, אותיות המלה שקר עומדות רק על חודה של רגל אחת, ללא יציבות. כלומר, השקר מתמוטט ונופל. אז אם כן, האמת היא הדבר שעומד בתכלית היציבות. לעומת האמת, לשקר אין שום יציבות.

שאלה: איך יתכן שהאות מ הוא תוך האותיות, ולא כ או ל?

תשובה: יש על כך פרושים רבים. הפרוש הרגיל הוא, שאם מוסיפים את חמש האותיות הסופיות מנצפ"ך במקומן, יוצא שהאות מ עומדת בדיוק באמצע כז האותיות:

א

ב

ג

ד

ה

ו

ז

ח

ט

י

כ

ך

ל

מ

ם

נ

ן

ס

ע

פ

ף

צ

ץ

ק

ר

ש

ת

זה לא הפרוש היחיד, אבל הוא הכי פשוט.

(אֱמֶת עוֹלָה ט בְּמִסְפָּר קָטָן, וְכֵן בְּרִית וְכו').

אמת בתור ספירה היא פנימיות היסוד[שמב]. למרות שהרבה פעמים כתוב בקבלה[שמג] שאמת היא בתפארת, או בכללות היא בקו האמצעי, ובכל זאת בפרטיות אנחנו מיחדים את האמת דוקא עם ספירת היסוד, "חותמו של הקב"ה אמת"[שמד].

היסוד נקרא ברית. מהי ברית? בחסידות מסבירים[שמה] תמיד שברית היא קשר של אמת, ולכן קשר הוא היפך השקר. יותר מכך, ברית היא קשר שלמעלה מטעם ודעת, ומשום כך הוא לא משתנה אף פעם. שום דבר לא יכול לנתק את קשר הברית. זוהי ברית אמתית, כמו הברית בין הקב"ה לבין עם ישראל. ה' כרת אתנו ברית כמה פעמים – עם אברהם אבינו[שמו], עם כל עם ישראל במתן תורה[שמז], ועל ידי משה רבינו[שמח]. כל ברית היא קשר אמיתי, שמשמעות ותקיפות הברית פועלת שהדבר בל ימוט לעולם ועד.

ברית היא אמת עם נאמנות. הסברנו הרבה פעמים, שפנימיות היסוד היא אמת, ובהקשר זה היא במובן של נאמנות – "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא"[שמט], "ומצאת את לבבו נאמן לפניך"[שנ]. נאמן פירושו מי שיש לו ברית אמתית שהוא נאמן לה בנאמנות ללא גבול ולמעלה מטעם ודעת. אין שום דבר שיכול ליצור קרע בחבל ההתקשרות האמיתי. למה כורתים ברית? מוסבר בחסידות דבר יסודי וכללי[שנא]: על פי פשט כורתים ברית למקרה בו לא אתנהג כראוי כלפיך ואתה לא תתנהג כראוי כלפי. ללא ברית היה צריך לגמור את היחס. אם אחד פוגם הוא גומר את היחסים. הברית פועלת שאף על פי כן, למעלה מטעם ודעת, ישאר הקשר תמיד, מה שלא יהיה – מה שלא תעשה לי ומה שלא אעשה לך – ברית אמתית קובעת עובדה. זאת המציאות, והיא לא תשתנה לעולם ועד. זו אמת במובן של נאמנות אמתית ומוחלטת, למעלה מטעם ודעת. ישנן עוד הרבה מלים קשורות עולות למנין ט: שבת, בה הברית והאמת נתקנות, אור. אחוז גדול מאד מהמלים היסודיות בתורה עולות ט במספר קטן מסבה זו.

שאלה: למה דוקא בחשבון מספר קטן?

תשובה: חשבון מספר קטן הוא באמת צמצום מבין מדרגות המספר[שנב], אבל הצמצום מגלה את המכנה המשותף שבן המלים שערכן תשע. כמובן, כל מלה עם מספר גדול שלה אומרת משהו בפני עצמו, אבל המכנה המשותף מגלה את הבחינה בה המונחים הללו קשורים עם קביעות ויציבות, כמשמעות המספר תשע. יש אפילו מפרשים[שנג] שהמלה תשע היא בהיפוך אותיות עשת, דהיינו דבר קבוע.

היסוד – תשיעי לכתר; האמת – תשיעית לאמונה

בתחלת לימוד מאמר זה הוסבר, שהמטרה אינה לקשר את משמעות המספרים עם עשר הספירות, אלא להתבונן ולהבין מהי המשמעות של כל מספר בפני עצמו על פי תורה. בפרק הבא[שנד] יבוא הסבר הקבלת כל המובנים לספירות ולכן לא נסביר כעת אותה בפרטיות, רק נסקור את המבנה הכללי אליו אנו חותרים. מסגרת פנימיות הספירות כוללת שלשה עשר שמות, מאמונה ועד שפלות. את מבנה הספירות אפשר לבחון לפי סדר הקווים, ולזהות בשלש עשרה הבחינות עשר דרגות – בטול ושמחה שכנגד חכמה ובינה בקו אחד, אהבה ויראה שכנגד חסד וגבורה בקו אחד, בטחון ותמימות שכנגד נצח והוד בקו אחד. לפי זה, יוצא שיש באמת עשר דרגות, שהן בעצם עשרה שלבים של ירידה[שנה]. החתירה שלנו כאן היא להקביל את הוראת המספרים כנגד עשרה שלבים אלה:

אחד		אמונה
שנים		תענוג
שלשה		רצון
ארבעה	בטול		שמחה
חמשה		יחוד
ששה	אהבה		יראה
שבעה		רחמים
שמונה	בטחון		תמימות
תשעה		אמת
עשרה		שפלות

אחד הוא כנגד אמונה פשוטה, וזאת ניתן להבין על פי חוש, גם בלי להסביר; זווג ושלום שבשנים כנגד תענוג, הראש השני הכתר; התקון והקיום שבשלשה כנגד הרצון, הראש השלישי שבכתר.

עד כאן רואים, ש-ג הרישין שבכתר מקבילים למספרים ראשוניים, ורק כאשר מגיעים לארבעה נפגשים במספר מורכב, אפילו מרובע, ומכאן שמו 'ארבעה', והוא כנגד קו החכמה והבינה; התחלקות והבעה שבחמשה כנגד דעת, המהווה קו בפני עצמו; שלוב וחיבור שבששה כנגד אהבה ויראה יחד; שבעה כנגד רחמים; שמונה כנגד בטחון ותמימות, הפנימיות הנצח וההוד.

למה אני מסביר את זה עכשיו? כי לפי התבוננות זו תשעה הוא בחינת אמת, פנימיות היסוד. כעת יש אסמכתא נוספת למיקום המספר תשעה ביסוד, שכן גם אם היינו סופרים ישר, מכתר ואילך, היינו מגיעים לתשעה ביסוד.

מהיכן מתחילים לספור?

כאמור, עיקר המספר תשעה קשור עם היסוד, עם הברית, עם האמת, אף שלפעמים מצאנו בקבלה את ספירת היסוד שייכת למספרים נוספים. לפעמים קוראים ליסוד ששי[שנו], וזאת כאשר סופרים במדות הלב מספירת החסד. מה הרמז העיקרי בזה? יוסף הצדיק, שמדתו יסוד, עולה ו פעמים הוי'. לכן היסוד נקרא ציון[שנז], שגם הוא עולה ו פעמים הוי'. עוד רמז מפורסם שאולי פעם למדנו, מכיוון שיסוד הוא ששי הוא גם נקרא ששון, ושָׂשׂ הן אותיות שֵׁשׁ. על פי קבלה וחסידות שמחה היא בבינה ואילו ששון ביסוד[שנח]; לפעמים[שנט] קוראים ליסוד שביעי – כתוב ששבת היא גם בחינת פנימיות היסוד – וזאת כאשר סופרים אותו מהבינה. היסוד כששי וכשביעי הוא יחוד היסודות שיש בשבת; לפעמים[שס] קוראים ליסוד שמיני, כמו שמונה ימי מילה ולפעמים תשיעי.

מכל זה רואים, שעל פי קבלה אין קביעות מהיכן מתחילים לספור. לכן הרבה אנשים ואפילו מקובלים השתדלו להבין את המספרים לפי סדר הספירות. זה לא כל כך פשוט ולא קבוע בכלל. יש מספר אפשרויות להתחלת המספרים, שבכולן שכל טוב, וכל אפשרות משנה את הקבלת המשך המספרים.

נרחיב באפשרויות השונות: השכל הראשון הוא להתחיל לספור מחסד, מ"יום אחד"[שסא] של מעשה בראשית – "עולם חסד יבנה"[שסב]. לפי סדר זה, כל מה שלמעלה מהחסד הוא למעלה מהמספר, בבחינת "הנסתרֹת להוי' אלקינו"[שסג], ואילו הדבר שנתפס ויש לנו בו אחיזה, בבחינת "והנגלות לנו ולבנינו", היא התחלת הספירה מחסד. בספירה זו היסוד יהיה הששי.

שכל אחר אומר, שאף על פי שהבינה היא למעלה מששת ימי בראשית, בכל זאת היא מקור להם. הבינה היא כמו רחם האם ממנו יוצאים ששה בנים, ולכן יש אחיזה ותודעה מסוימת במדרגה זו של המספר אחד. הפשטן הכי גדול בתנ"ך הוא רבינו אברהם אבן עזרא, וחוץ מכך היה גם מדען מאד גדול בדורו. הוא כתב הרבה ספרים, וביניהם שני ספרים מאד נחמדים ויוצאים מן הכלל בנושא המספרים, שאחד מהם נקרא 'ספר האחד' (מודפס בסדרת ספריו הכוללת ארבעה או חמשה כרכים). זהו הספר הראשון בעם ישראל שדן בנושא דומה למאמר שלנו. כמובן, הוא אינו מדבר מהשקפה של קבלה וחסידות, אבל מסביר את משמעות המספרים על פי פשט. סדר המספרים אצלו כולל רק מאחד עד תשעה, כאשר תשעה אצלו הוא הסוף. שם[שסד] מופיע שיר ארוך על המספר אחד, ובו סעיף מאד מאד יפה, בעל שרשרת ניבים וביטויים על שלמות וכללות המספר אחד. באותו סעיף מובא שאחד הוא בעצם כל מספר – הוא הכל, הכל נכלל בו, והכל יוצא ממנו. כל תופעה בחשבון נמצא אותה במספר אחד.

לעניננו, למה הבאתי את זה? כי לפי הדעה שהיסוד הוא השביעי, הבינה היא האחד, הכל יוצא ממנה והיא כוללת בעצמה את הכל. כל תופעה שיש בבנים חייבת להיות בשרש האם. מקור כל דבר נקרא אם.

יש שכל יותר נעלם, על פיו מתחילים לספור מחכמה. אחד מהפרושים העיקריים בספר הזהר[שסה] למלה בראשית הוא ב ראשית, והכוונה שיש שתי בחינות ראשית, כנגד חכמה והבינה. הכתר, לעומתן, נקרא 'ראשון'. ראשית היא לשון סמיכות, דהיינו אחד שאחר ראשית של משהו קודם, אבל ראשון מוחלט הוא למעלה מ'ראשית'. ידוע שכל המפרשים, מרש"י ולפניו, שואלים למה כתוב "בראשית", ולא בראשונה? למה נכתבה המלה בסמיכות למרות שאין סומך? בראשית של מה? אחד מהפרושים על פי סוד הוא פירוש זה.

ראשית הגלוי, ראשית המציאות, המציאות עצמה

בחסידות מוסבר, שההבדל בין 'ראשית' החכמה ל'ראשית' הבינה הוא בין 'ראשית הגלוי' ו'ראשית המציאות'. חכמה ביחס לבינה היא עדיין בגדר 'אין של היש'. מציאות היא דבר שכבר ישנו, שיש בה מישוש של מחשבה, על כל פנים. בספר הזהר כתוב שבינה היא "מי דקיימא לשאלה"[שסו] – אפשר לשאול עליה, אפשר להתבונן במציאותה. לעומת זאת, חכמה היא גלוי ללא מציאות, רק ראשית הגלוי, אבל אין בה עדיין שום תפיסה. לעומת שניהם, בכתר אין אפילו את זה, אין גלוי בכלל. לכן כתר הוא חושך וחכמה היא אור, אבל של גלוי ללא מציאות. 'מי' היא שאלת הבינה, 'מה' היא שאלת החכמה, ואילו 'איה' היא שאלת הכתר[שסז], שאין בה שום גלוי:

	כתר
	איה 'ראשון
	'ראשון'
חכמה		בינה
מה		מי
'ראשית הגלוי'		'ראשית המציאות'

שאלת הבינה, 'מי', אינה דבר גלוי לגמרי, אבל יש בה מספיק זיהוי המאפשר לשאול את השאלה. "מי דקיימא לשאלה" פרושו שהדבר עומד בשאלה. לעומת זאת, שאלת החכמה, 'מה', היא הברקה, גלוי ללא שום תפיסת מציאות. בכל זאת גם שאלה זו היא ראשית של גלוי, ראשית ה'אין' של ה'יש'. כל זה היה כדי להסביר שיש אפשרות להתחיל לספור גם מחכמה, שגם היא ראשית למנין.

לאור זאת נסביר יותר את האפשרויות: התחלת הספירה מחסד היא מהתופעה המוחשית הגמורה הראשונה שיש לאדם, שהיא רגש החסד – "עולם חסד יבנה". מה צריך להיות הרגש הראשון אצל תינוק? אהבה. הוא מרגיש חמימות ואהבת אמו אליו; אבל אם אני מרגיש שיש באמת מציאות נסתרת של 'מי', האמא עצמה, ממנה הוא מרגיש את האהבה, ושאפשר להגיע אליה על ידי התבוננות – יש שכל וטעם להתחיל לספור מבינה, שהיא תהיה אחד; הסבר יותר עמוק הוא, שאפשר להתחיל לספור מחכמה, הנעלמת לגמרי. כתוב שהרגשת הבן את אביו שונה מהרגשתו את אמו. הדבר מתבטא אפילו בהלכה. הרי אי אפשר לדעת בשכל פשוט אם אדם הוא אביו או לא. לעומתו, לאם יש חזקה – רואים ילד שכרוך אחר אמו, שאוחז בסינרה, והתורה פוסקת הלכה על פי חזקה[שסח]. לחזקה יש כח של פסק. כלומר, הקשר בין הילד לבין אמו הוא עובדה ידועה שאפשר לוודא אותה, ואילו אצל אביו הדבר הרבה יותר נעלם[שסט]. איך אפשר לדעת אצל אב? רק על ידי אמונה, אמון. יוצא, שהאבא הוא בחינת ה'אין' של ה'יש', האמא היא ראשית היש – עדיין לא מציאות מוחשית, רק נסתרת, ואילו מציאות מוחשית מגיעה מחסד.

הפסוק הקושר בין האב לבן הוא "מה שמו ומה שם בנו"[שע], וכאמור כאשר מתחילים לספור מאבא, מחכמה, יוצא שהברית שביסוד היא השמיני. מכאן מובן שעריכת ברית המילה ביום השמיני היא ביטוי לקשר בין הבן לאבא. איך מתבטא הדבר בהלכה? שמצוה על האב למול את בנו, ולא על האם[שעא]. לכן על הלידה נאמר "אשה כי תזריע וילדה זכר"[שעב], שהלידה מיוחסת לאם, ואילו על המילה המיוחסת לאב נאמר "וביום השמיני ימוֹל"[שעג].

לספור מהעלם הכתר

אכן, ספירה יותר עמוקה מתחילה מחושך הכתר ואז יוצא שהיסוד הוא התשיעי. כאשר החושך מתגלה בבחינת דעת, הרי הדעת משמשת גלוי הכתר. הכתר הוא העלם האמתי, וגלוי ההעלם האמתי של האין האמתי הוא בדעת. במקרה זה מתחילים מחכמה. כאשר היסוד הוא התשיעי מהכתר, או מגלויו בדעת, מגיעות אליו שתי תכונות אלו – קביעות ויציבות. זו האמת שביסוד. מאיפה מקבל היסוד את האמת? מהכתר או מהדעת. אמנם:

שְׁמוֹנָה יָמִים מֵחָכְמָה עַד יְסוֹד,

למה שמונה ימים ולא תשעה? בגלל שיום הוא גלוי, וכאשר מתחלים לספור מהכתר לא סופרים ימים, בגלל שהכתר אינו יום, אין בו גלוי אור. ראשית הגלוי היא מהחכמה, ולכן ימים סופרים רק ממנה, וכך יוצא שהיסוד הוא ביום השמיני. מתי היסוד מקבל את כח העשת שבמספר תשע, את האמת, הקביעות והיציבות?

אַךְ סוֹד הַתֵּשַׁע הוּא לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הַכֶּתֶר – דַּעַת (מַקִּיף וּפְנִימִי) בַּיְּסוֹד.

הכתר והדעת הם המקיף והפנימי של אותו דבר. המקיף הוא הכתר, והמשכתו בפנימיות היא הדעת. כאשר ממשיכים את שניהם בתוך היסוד, נקרא היסוד תשיעי. כאמור, יש שכל מיוחד בהתחלת המספר מכל אחת מהאפשרויות, ועל פי ההתחלה נמשך ההמשך. אם ההתחלה היא מחסד נמשך החסד במספרים הבאים אחריו, כמו שכתוב לגבי מעשה בראשית "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[שעד], שהחסד שביום הראשון הוא היום המתלווה ומצטרף לשאר הימים. המספר שנים הוא שנים בזכות החסד. המספר שלש – התפארת – הוא שלוש בזכות החסד, וכך הלאה.

המחשה לענין: הרבי תמיד מזכיר[שעה] לגבי מאמר חז"ל "כל השביעין חביבין"[שעו] את חביבותו של השביעי בהיותו שביעי לראשון. מתי הוא חביב? אם הוא שביעי זה רק בזכות הראשון. למשל, משה רבינו הוא שביעי לאברהם אבינו, מה הענוה שלו? שהוא מרגיש שכל חביבותו בתור שביעי אינה בזכות עצמו, הוא לא שביעי מצד עצמו, אלא בגלל שאברהם אבינו הוא הראשון. ובלי שום השתדלות מיוחדת מצדו. היותו שביעי זו זכיה מן השמים.

על דרך זו, אם כל המספרים מתחילים מבינה יהיו כל המספרים הבאים מספרים של אמא; אם מחכמה – כל המספרים יהיו של אבא; אם מכתר יהיו כל המספרים של על מודע, או כפי שהוא עצמו בא במודע בדעת. גלוי זה, האחרון, הוא חידוש יותר גדול מאשר גלוי הכתר, בגלל שיש בה 'אתהפכא' – להפוך מציאות לגמרי, מדבר שבגדר על-מודע להיות נודע.

שאלה: מה כל זה אומר לי?

תשובה: השאלה איך סופרים במודעות. יש שכל, מנטאליות אפשר לומר, שספירה מראה על תכונת הנפש של האדם. הרי מה זו ספירה? התגלות, התפתחות. יש התפתחות שמתחילה מחסד ואהבה, על פיה ללא אהבה אין כלל נקודת מוצא. אפשר לצאת מאהבה ולהמשיך להתפתח הלאה; יש נקודת מוצא יותר גבוהה, להתחיל מהבינה; יש יותר גבוהה, מהחכמה; ויש יותר גבוהה מהכתר.

המשכת האמונה במודעות

אצלנו, הענין הוא להגיע לנקודת המוצא הגבוהה ביותר – מהכתר, להתחיל את המספר מאמונה. זהו חידוש גדול, בגלל שאמונה אינה נתפסת, ואפילו בתוך הכתר היא נקראת "רישא דלא אתידע". בדרך כלל אומרים שלא מתחילים לספור מדבר שאינו בגדר דעת, במיוחד בחסידות חב"ד, שענינה המשכת הכתר בדעת. הרמב"ם כותב[שעז] שמצות האמונה היא "לידע שיש שם בורא עולם מצוי ראשון". כלומר, צריך להמשיך אמונה בדעת. אם יודעים את האמונה, יכולה האמונה עצמה להיות אחד מנוי, לא רק אחד שאינו מנוי.

מטרת כל העליה וחתירת הנפש לקראת הקב"ה ולהתקשר עמו היא הכח הדוחף את פנימיות התורה. מה עושים? ממשיכים תמיד דרגות שקודם היו נעלמות, אפילו דברים שכתוב בפרוש שאסור לדבר בהם. סיפרנו הרבה פעמים, שלראשונים היה אסור לומר אין סוף. זה היתה אחת הנקודות בהתנגדות החריפה של ה'מתנגדים' נגד החסידים. הגר"א כותב שאסור ללמוד, ואפילו לומר את הביטוי 'אין סוף'. חסידים היו, בחוצפה, הולכים ברחובות המתנגדים וצועקים 'אין סוף'. כמובן, קלות ראש אסורה, ואכן היו מעשים של קלות ראש שחסידים מסוימים עשו שלא היו טובים והמגיד ממעזריטש גינה אותם. אבל כאן מדובר על מניע חיובי, משום שהנפש האלקית דורשת את שלה, היא "חלק אלו-ה ממעל ממש"[שעח], וככל שהגלות יותר גדולה ויש לעם ישראל יותר יסורים דורשת הנפש פיצוי יותר גדול. מה הפיצוי? רק להתקרב יותר אל ה'. ככל שהגלות גרועה וחשוכה יותר, למטה-מטה בשאול תחתית, דורשת הנפש יותר התקשרות לעצמות. זו הסיבה שקבלה וחסידות מתגלים מתוך הגלות. כמובן, הגלוי בא לקראת ביאת המשיח, אבל המניע הוא דרישת הנפש, שאני לא מסתפק במה שהיה קודם. קודם חכמה ובינה היו מחוץ לתחום, אחר-כך כתר היה מחוץ לתחום, ועכשיו אמונה פשוטה. כעת אנחנו מתבוננים ויודעים בה ועושים אותה אחד מנוי, שאפשר להתחיל למנות ממנה. כעת מה שנשאר כהעלם העצמי הוא כבר עצמותו יתברך ממש, "אנכי מי שאנכי"[שעט].

זו רק דוגמא לשכל שעולה להמחיש את המושג מקום התחלת הספירה. מקום התחלת הספירה פרושו עד היכן בכלל יש לי רשות להגיע. מי שמצוי בחיצוניות מצטנע יותר, במובן הלא-רצוי, הוא מסתפק במועט. עבורו לא צריך להתחיל מבינה, מספיק להתחיל מחסד. אבל אם יש לו דרישות יותר גדולות הוא חייב להתחיל מנקודה יותר גבוהה, וכך הלאה. השינוי בין שיטות הספירה בספרי הקבלה – האם הוא הששי, השביעי, השמיני או התשיעי – מתבטא בעיקר בספירת יסוד.

כאמור, היסוד הוא התשיעי כאשר מתחילים למנות מהכתר או מהדעת, ובעצם שניהם אותו הדבר, רק שזה מקיף וזה החודר לפנימיות. מבואר בחסידות[שפ], שהדעת היא פנימיות הכתר ולכן יש בה חידוש יותר גדול. כתר סתם גלוי חיצוניותו, אבל כאשר אומרים חב"ד – חכמה, בינה, דעת – ולא מונים את הכתר באה הדעת לגלות את פנימיותו.

אכן, רש"י בחומש מסביר לגבי בצלאל את הסדר בפסוק "ואמלא אֹתו... בחכמה ובתבונה ובדעת"[שפא], כשלבי עליה: על פי פשט חכמה היא "מה שאדם לומד מרבו", רק כח לקבל חידוש, מה שנקרא היום פתיחות. יש בפתיחות זו בטול ומכאן הקשר לחכמה, שפנימיותה בטול; בינה היא יותר מכך. ענינה הוא "להבין דבר מתוך דבר". זו לא רק פתיחות לקבל משהו חדש, אלא לעלות מתוכו שלא לפי ערך. זו מדרגה הרבה יותר גבוהה; אחר כך הוא אומר "דעת זה רוח הקודש".

שאלה: כאשר הדעת מגלה את פנימיות הכתר הכוונה היא לאמונה, תענוג ורצון?

תשובה: דעת היא יחוד. אצל הרמב"ם יש שתי מצוות ראשוניות: מצות האמונה ומצות היחוד. מצות האמונה נקראת האמנת אלקות, והיא נלמדת מהדיבור הראשון "אנכי הוי' אלהיך"[שפב]. אכן, גם אותה מכנה הרמב"ם בשם דעת – "מצוה לידע שיש שם מצוי ראשון" – ובכל זאת היא מצות האמונה בה'. מצות היחוד נלמדת מהפסוק "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[שפג]. שתי מצוות אלו הן מצוות תמידיות, השייכות רק לתודעה, שיותר פנימית אפילו מהרגש. בספירות שתי המלים – אמונה ויחוד – הן פנימיות הכתר ב'רישא דלא אתידע' ופנימיות הדעת. אכן, שתי המצוות אלו תלויות אחת בשניה לגמרי. גם בתורה נאמר הפסוק "שמע ישראל" כהמשך לאמירת "אנכי הוי' אלקיך" בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן. לפי הסבר זה, הצווי "שמע ישראל" בא להמשיך, להמחיש ולגלות את פנימיות ה"אנכי". מה שקודם היה בגדר "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" מתגלה עוד יותר בפנימיות ב"שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד". אם כן, הדעת באה בכללות במקום הכתר, אבל במיוחד מגלה את האמונה שבו. הרמז לכך בגימטריא הוא, שאמונה דעת ביחד הם ריבוע כד בריבוע, סימן חשבוני לזווג ושלמות בין השנים.

את הקשר בין אמונה לדעת רואים מעוד דבר: קודם הוסבר שבהקבלת שלש המדרגות הראשונות שבכתר – אמונה, תענוג ורצון – לסדר המספרים יוצא שכולם מספרים ראשוניים, ורק ארבעה הוא כבר מורכב. ארבעה מורכב משתים בריבוע, והוא אכן כנגד שתי ספירות שונות, חכמה ובינה, אלא ששתי ספירות אלו הן בבחינת "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[שפד], והזווג וההתכללות בין השתים מתגלה כארבעה. אבל אחרי ארבעה מגיע שוב מספר ראשוני – חמשה, והוא כנגד היחוד שבדעת. אחר כך ששה, שכנגד אהבה ויראה, הוא שוב מספר מורכב, לא ראשוני, ואחריו שבעה, שכנגד הנקודה האמצעית של התפארת, שוב מספר ראשוני. אם כן הרעיון מסתדר מאד טוב עם מבנה המספרים. דדוקא סדר זה יותר טוב מכל סדר אחר שיכול להיות.

יציבות – ביטוי לקביעות המושרשת

בכל אחד מהמספרים, חוץ מעשרה, מוגדרים שני ביטויים, וצריך ליחד ולהבין את משמעותו המיוחדת של כל אחד. במספר תשעה יש לחלק כך:

מִן הַכֶּתֶר בָּאָה הַקְּבִיעוּת בַּיְּסוֹד וּמֵהַדַּעַת בָּאָה הַיַּצִּיבוּת –

לכאורה קביעות ויציבות הן אותו הדבר, מה ההבדל ביניהן? יציבות היא כמו עמידה יציבה על שתי רגליים. בבית המקדש היו שני עמודים, יכין ובעז[שפה], ששלמה המלך בנה. זהו סימן של יציבות ועמידה איתנה. לעומת זאת, קביעות היא שרש נעלם שמתבטא אחר כך ביציבות. בחסידות כתוב, שקביעות היא בעצם הנפש. כל הספירות קבועות בתוך הנפש עצמה, לפני שהן מתגלות, וכולן מבחינת כתר. לדוגמה: הביטוי 'קביעות עיתים לתורה'[שפו] – מאין באה הקביעות? האדם קובע, ואחר כך רואים במשך שנה שלימה אם הוא יציב בקביעות שלו, האם היא החזיקה מעמד ביציבות. קביעות היא לא מה שמתגלה, זה לעשות משהו בתוך עצם הנפש. היציבות היא הביטוי להצלחה לקבוע את ההחלטה שהאדם החליט, אבל הקביעות היא ההחלטה למעלה מטעם ודעת. היא כמו ברית, התקשרות למשהו למעלה מטעם ודעת. בנפש קביעות היא היכולת לקבוע עובדה למעלה מטעם ודעת, ולכן היא באה מהכתר, שלמעלה מטעם ודעת. אם כן, הקביעות באה מצד הכתר, והיציבות מצד הדעת, ושניהם תלויים אחד בשני.

יציבות האמת

סוֹד "אֱמֶת וְיָצִיב..."

כאמור, היסוד נקרא אמת ותכונתו יציבות. מכאן מובנת משמעות האמירה בכל יום בבוקר לאחר קריאת שמע "אמת ויציב". בלילה אומרים "אמת ואמונה", וזה סימן שאמת באה מאמונה. יש אמונה שלמעלה מאמת ויש אמונה שלמטה ממנה. אמונה היא רדל"א, ורדל"א היא בעצם מלכות של העולם שלמעלה ממנו, ולכן הרבה פעמים בקבלה האמונה ממוקמת בספירת המלכות. אצלנו, אמונה היא הדרגה הכי גבוהה, הרדל"א, אך כיוון ש"נעוץ סופן בתחילתן"[שפז] המשמעות אחת. אם כן, הביטוי "אמת ואמונה" הוא יחוד יסוד ומלכות, כמו שכתוב בזהר "איהו אמת איהי אמונה"[שפח], או יחוד הדעת (והיחוד שבפנימיותו) והאמונה, כאשר אמת מזוהה עם כל ספירות הקו האמצעי. האמת היא התשיעית כאשר היא מקבלת מאמונה, כשהיא תשיעית מהראשון. זו משמעות הביטוי "אמת ואמונה" הנאמר בלילה.

אבל ביום אומרים "אמת ויציב". יום הוא גלוי, וגלוי האמונה הוא ביציבות שבדעת. היות ויש חידוש ומעלה בדעת, שהדבר שלגמרי למעלה מהדעת ובכל זאת מתגלה בתוכה, אנו אומרים ביום את הביטוי "אמת ויציב".

למה אומרים "אמת ויציב" דוקא אחרי קריאת שמע? נלמד את ההערה:

נח. תְּפִלַת "אֱמֶת וְיָצִיב וגו'" בָּאָה לְאַמֵת – לִקְבּוֹעַ וּלְיַצֵּב – אֶת הַיִּחוּדָא עִילָאָה וְיִחוּדָא תַּתָאָה דִּקְרִיאַת שְׁמַע – בַּלֵּב.

ההסבר בחסידות לפי הפשט הוא, שאמירת "אמת ויציב" באה לקבע את תוכנה של קריאת שמע. קודם התבוננתי במשהו, השגתי, תפסתי וקלטתי אותו, וכעת אני צריך לקחת מסמרות ולקבוע אותו בתוך הלב, שלא ימוט ושישאר בו תמיד. אמירת "אמת ויציב" באה לאמת – לקבוע וליצב – את מה שהתבוננתי בו באריכות, והתאמצתי במאמץ עצום להשיגו. עבודה זו נקראת "יגיעת בשר ויגיעת נפש"[שפט]. ההתבוננות היתה ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" וב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הנקראות בלשון החסידות[שצ] 'יחודא עילאה' ו'יחודא תתאה'. לאחר כל המאמץ ועל פיו צריך לעשות עוד פעולה בסוף, והיא תקיעת הדברים בתוך הלב – "ותקעתיו יתד במקום נאמן"[שצא], וכפי המשך הדברים "...הדבר הזה עלינו לעולם ועד". ההתבוננות ב"שמע ישראל" היא במח, ואילו התקיעה צריכה להיות בפנימיות הלב, במקום שנקרא 'רעותא דלבא'. זו נקודת האמת, נקודת ציון, שבלב.

ט"ו וָוִין דְּ"וְיָצִיב וְנָכוֹן וגו'" הֵן כְּנֶגֶד טו יְסוֹדוֹת שֶׁבְּ-ה' פַּרְצוּפֵי הָאֲצִילוּת, כִּמְבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזָ"ל.

נסביר בקיצור נמרץ[שצב]: באמירת "אמת ויציב..." יש חמש עשרה מלים הפותחות באות ו. כתוב ש-טו אותיות ו אלו הן כנגד טו יסודות, שהם כיתדות שבכל עולם. בכל עולם היינו בכל מערכת שלמה, וממילא גם אדם הוא עולם קטן. בכל עולם יש חמשה פרצופים, כנגד ארבע אותיות שם הוי' וקוצו של י. בלשון הקבלה: פרצוף הכתר נקרא אריך אנפין (פרצוף עתיק יומין לא כלול כאן, וכדלהלן), פרצופי אבא ואמא כנגד חכמה ובינה, ופרצופי זעיר אנפין ונוקבא כנגד מדות ומלכות.

לכל אחד מפרצופים אלו יש בלשון האריז"ל שלשה יסודות – פה, חזה וברית. יסוד הוא התקשרות, וכיוון שיש חמשה פרצופים, ממילא יש בכל פרצוף שלש נקודות התקשרות. מטרת היסודות היא לחבר הכל יחד, מדרגא לדרגא ומיתד ליתד. אלו חמש עשרה הדרגות. אמנם עיקר הקביעות החזקה היא בלב, אבל הקביעה בלב היא ביטוי כולל לכל מערכת הנפש. כלומר, את היחוד הנעלם צריך לאמת, ליצב ולקשר בכל הנקודות שבגוף ובנפש.

פעם למדנו, שהתבוננות זו היא הטובה ביותר וחשובה למי שפעם עסק במה שנקרא 'נקודות מרכז בגוף'. זו עבודת התקשרות, ובתוך הגוף ישנן חמש עשרה נקודות כאלה – העליון ביניהן נקרא "יציב", אחריו "'נכון", וכך הלאה (לא כמו האומרים שיש שבע, להבדיל, אף שגם הוא מספר חשוב). צריך להתקשר ולקשר את היחוד – יחודא עילאה ויחודא תתאה – עם כל חמש עשרה הנקודות אלו.

לפני אמירת "...ויציב ונכון וקיים" פותחים במלה "אמת". מהי לפי זה?

תֵּבַת אֱמֶת הִיא כְּלָלוּת כֻּלָּם בְּסוֹד ג יְסוֹדוֹת – רֹאשׁ, תּוֹךְ, סוֹף – שֶׁבְּעַתִּיק, פְּנִימִיוּת הַכֶּתֶר.

עד כאן לא לקחנו בחשבון פנימיות הכתר, וכנגדה האמת. המלה אמת עצמה היא ראש-תוך-סוף האותיות, כאשר כל אות בה מכוונת לאחד מ-ג היסודות. לכן קודם אומרים "אמת" וכוללים את כל היסודות שיתגלו, ואחר כך מפרטים אותן לחמש עשרה יסודות של חמשת הפרצופים.

סיום המקור לא נלמד בשיעור

(אֵבֶר חַי נִמְשָׁךְ מֵהִתְקַשְׁרוּת "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם". חַי עוֹלֶה טט שֶׁל מְטַטְרוֹן כַּנוֹדָע – תִּקוּן חַטֹּאות נְעוּרִים).

נט. "הַיּוֹם" הוּא בְּסוֹד "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וגו'" (דברים ד, טל), הִתְקַשְּׁרוּת הַדָּעַת לְ"שֶׁמֶשׁ הוי'" ב"ה – "אֵין עוֹד". "הַיּוֹם" עוֹלֶה אַיִן בְּסוֹד "אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל", וּפֵרֵשׁ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב אַל תִּקְרֵי אֵין אֶלָא אַיִן. וְהוּא סוֹד הַמַּזָּל הָעֶלְיוֹן – "נֹצֵר חֶסֶד" – הַמִּזְדַּוֵּג עִם הַמַּזָּל הַתַּחְתּוֹן – "וְנַקֵּה" (וְנַקֵּה אוֹתִיּוֹת "קוֹנֶה הַכֹּל", בְּחִינַת דַּעַת הַמַּקְנֶה וְדַעַת הַקּוֹנֶה) – בְּחִינַת דַּעַת עֶלְיוֹן כִּמְבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזָ"ל.

* * * * *

עֲשָׂרָה – תַּכְלִית

...האריז"ל כותב בפשטות שזה רק בחיצוניות, אבל פנימיות האור ונשמת כל הספירות היא שם הוי'. אפילו שם אהיה הוא רק כלי, חיצוניות. כך כתוב בפשיטות בכתבי האריז"ל[א].

אהיה – מצד ה'; הוי' – מצדנו

בכל זאת עדין דורש קצת הבדל. מהו שם אהיה ומהו שם הוי'? הרשב"ם, נכדו של רש"י, שחי עוד לפני התגלות הזהר, בפרושו לתורה מפרש את הפסוק "אהיה אשר אהיה"[ב] על דרך הפשט. הוא מסביר, שיש בפסוק תופעה מאד מעניינת ומיוחדת שאינה מצויה, והוא רוצה להסתיר אותו. כלומר, לגלות סוד לפי דעתו, ועם זאת להסתיר אותו, כך שמי שאינו ראוי לו לא יבין אותו. הוא כותב קטע שלם בעל שורות רבות, בחילוף אותיות אתב"ש, שנראות משהו לא משמעותי שאי אפשר להבינו. מאד מענין להסתכל במקראות גדולות ולראות פרוש שאין דומה לו בכל התנ"ך ובתורה שבעל פה.

עיקר הנקודה היא, ששם אהיה פרושו שה' מדבר ואומר על עצמו. זו הבנה מאד פשוטה. כאשר ה' מדבר על עצמו שמו הוא אהיה, ואילו כאשר אנחנו קוראים לו באותה תכונה אנו מכנים אותו בשם הוי', ובעצם שניהם דבר אחד. שם הוי' הוא איך שאנחנו מתארים את ההויה המוחלטת של ה', את ההווה הנמשך מלמעלה מהזמן. במשמעות זו, שם הוי' הוא כמו שכתוב בספר התניא[ג], שהאות י נותנת לפועל משמעות של הווה נמשך, כמו בפסוק "ככה יעשה איוב"[ד]. כלומר, ה' הוא ההויה האמיתית, המוחלטת והבלתי משתנה, כמו שכתוב "אני הוי' לא שניתי"[ה]. לעומת זאת, שם אהיה הוא שם שה' אומר על עצמו. כך עולה מפרוש הרשב"ם.

אין הכוונה שאהיה הוא לשון עתיד בלבד. התרגום אומר שלשון עתיד בעברית יכולה להתפרש גם על העבר – אני שהייתי ואני שעתיד להיות. רש"י על פי חז"ל מפרש "אהיה עמם בצרה זאת... אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות"[ו]. הרי התורה היתה כבר קיימת הרבה שנים, אם כן למה ה' אומר אהיה אתם בצרה זו, הרי התורה היתה כבר קיימת? אלא אפילו לפי פרוש רש"י, שהוא על פי חז"ל, צריכים לומר שאהיה אינו רק על העתיד, אלא כולל גם את העבר. הייתי אתם כבר מתחלת התורה, ואני ממשיך להיות אתם עד לסיומה. אם כן, אפילו לפי רש"י אהיה כולל גם את העבר וגם את העתיד. זו תופעה לשונית בתנ"ך.

בחיות הספירות למטה, בעולם האצילות, יש בחינת אדם, מה שנקרא אדם העליון. באדם יש שינוי והשתנות של מדות, אבל ה' עצמו נקרא לא-אדם – "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[ז]. להנחם פרושו להשתנות, ואדם באמת משתנה ממדה למדה, וכמו כן יש שינוי באדם העליון. כלומר, יש מערכת ספירות שה' מאציל אותה ובספירות אלו יש הנהגות שונות לפי מעשה התחתונים, אבל העצם הוא בלתי משתנה ומתנחם לעולם – "אני הוי' לא שניתי".

אהיה – רצוא; הוי' – שוב

אם כן, לפי פרוש הרשב"ם, אהיה הוא שמו של ה' כפי שאומר על עצמו, ואילו שם הוי' הוא כפי שאנחנו מכנים אותו. זה מצדנו. למה עוררתי את הענין? בגלל שעיקר ההבדל בין שני השמות הוא באות הפותחת – שם אהיה מתחיל באות א ושם הוי' מתחיל באות י. כלומר, אם ההתחלה היא באחד או בעשרה. לכן נשאלת בקבלה השאלה: אם שם הוי' הוא השם העיקרי והפנימי ביותר, למה הוא מתחיל באות י ולא באות א? האריז"ל כותב בפשטות, ששם הוי' הוא פנימיות כל הספירות, כולל שם אהיה, ואם כן לכאורה א חשובה יותר מ-י? לפי דרכנו נסביר את כוונת הרשב"ם. האות א – אחד – היא בתנועת רצוא מלמטה למעלה, ואת זה ה' אומר. שם אהיה מבטא את הרצוא לתוך ה', והוא אכן מצד בינה. בכתבי האריז"ל כתוב[ח] ששם אהיה הוא בעיקר בבינה, ואילו שם הוי' בעיקר בחכמה. הסברנו הרבה פעמים שבינה היא מקור הרצוא אל האחדות, מלמטה למעלה – "'מי כהוי' אלקינו בכל קראינו אליו'[ט] – אליו ולא אל מדותיו"[י]. לעומת זאת, חכמה היא מקור ושרש השוב מלמעלה למטה.

לכאורה הנאמר כעת נשמע בדיוק ההפך ממה שנאמר קודם. קודם הוסבר בשם הרשב"ם ששם הוי' הוא מצדנו, ואילו שם אהיה הוא מצדו. אבל אם נתבונן נראה שההסברים מתאימים. שם אהיה הוא באמת הרצוא שלנו לתוך דעתו, כביכול "אליו ולא אל מדותיו", שיש רק אחד. בלשון החסידות[יא] נקרא הרצוא "ה' הוא הכל", יש רק ה', ו"אין עוד מלבדו"[יב], ואילו השוב נקרא "הכל הוא ה'". הכרת הרצוא נקראת יציאת מצרים, לצאת מהגבול. אכן, התכלית היא להכנס לתוך הגבול ולהחדיר את הבלי-גבול האמתי לתוכו. יש בכך שני הפכים בנושא אחד, וזו תכלית בריאת העולם. עם זאת, לא יתכן שוב, אם אין לפניו רצוא, ולפי ערך הרצוא כך יהיה השוב. התכלית היא שגם הגבול והיש הנברא, למראית העין, בסופו של דבר יתגלו כיש האמתי. זה נקרא 'אלץ איז גוט, גוט איז אלץ', ברצוא ושוב.

שם הוי' – החדרת האחדות בריבוי

מאמר מפורסם, שהוא גם מיסודות החסידות, אומר "סוף מעשה עלה במחשבה תחלה". כלומר, השוב יותר פנימי מהרצוא. "סוף מעשה" שצריך להיות בתכלית הכל הוא זה שנמצא בפנימיות ה"מחשבה תחלה". מאמר זה מסביר את המובא בכתבי האריז"ל, שפנימיות כל הספירות, הפנימיות דוקא, היא שם הוי'. שם הוי' מבטא בעיקר את תנועת השוב בהחדרת האחדות למטה, שתהיה דירה בתחתונים. תכלית זו היא פנימיות הכל, לשמה הכל נאצל, נברא, נוצר ונעשה. בכתבי האריז"ל, לחיצוניות כל ספירה יש שם אחר בפני עצמו – אהיה בכתר, אל בחסד, אלקים בגבורה וכו', או ניקוד שונה בבטוי שם הוי', אבל פנימיות כולן היא שם הוי'. כלומר, תכלית הכל היא האחד האמתי, ובכל זאת אחדות זו מתגלה בתוך העשרה, ולא בתוך האחד. לכן זו הסבה ששם הוי' מתחיל עם עשרה, ולא מתחיל עם אחד, כמו שם אהיה, ולפי הכלל "הכל הולך אחר הפתיחה".

כל האמור היה רק כדי לתת הרגשה כללית במשמעות כל המספרים, מאחד עד עשרה, כאשר עשרה הוא התכלית [המשך המספרים הוא כבר הרכבה – חיבור בהתפשטות והתכללות בהרכבה, וכדלהלן].

הסברנו באריכות בפרק קודם, שתפקיד העשרה בא קודם מארבעה, כאשר עשרה כולל את ארבעת המספרים – אחד, שנים, שלשה וארבעה. רואים זאת גם בשם שדי. סוד הגבול מתבטא בשם שדי, אלא שצריך להמשיך בתוכו את שם הוי', ואז "סוף מעשה" של המשכת בלי-גבול בתוך הגבול הוא מה ש"עולה במחשבה תחלה" בשם הוי' שמתחיל באות י. בשם שדי מחלקים חז"ל[יג] בין האות ש לבין האותיות די, שהאות ש היא "שאמרתי לעולם", והאותיות די הן תוכן האמירה לעולמו – "די". שתי האותיות, ד ו-י, מבטאות את שני הדברים – את הגבול שבאמירת די, ואת התכלית שבאות י, כאשר י עצמה היא המספר הקדמי של ד.

טעם הספירה העשרונית

שאלה: האם התכלית והאחדות לא מתבטאים במספר שלשה עשר?

תשובה: לא, בבחינת המספר גם שלשה עשר נכלל בתוך עשרה. אמנם בפיוט "אחד מי יודע" מונים מאחד עד שלוש עשרה, אבל רואים שהתורה כותבת מספרים על פי בסיס של עשר, ולא של שלש עשרה. לענין זה, שלשה עשר הוא שלשה ועשרה. כך הוא בתורה, ומהתורה והלאה כך מקובל בכל העולם. מופיע בספר הפרדס[יד] שתלמידיו של רב האי גאון שאלו אותו: "עשר ידענו, שלש עשרה לא ידענו". כלומר, אנחנו יודעים מהם עשר, אבל מה מוסיף לנו שלש עשרה? הוא הסביר שיש למעלה מעשר ספירות עוד שלש מדרגות, הכוללות את כל מה שעתיד להתגלות, כמו על-מודע ומודע. לא שבעצם אי אפשר לצרף אותן יחד, הן העלם וגלוי של אותו הדבר ולא שני דברים שונים, אבל הן לא שלש עשרה יחידות שונות, אלא קבוצה של עשר וקבוצה של שלש. זאת אומרת, כל דבר שישנו מתחלק בעצם לעשר, לא פחות ולא יותר.

כך בדיוק כתוב בתחלת ספר יצירה "עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה"[טו]. בחסידות מוסבר באריכות, שברגע שיש נקודת התגלות אחת אפשר אוטומטית לגלות בתוכה עשר ספירות. כל יחידה כל שהיא מחייבת התחלקות לעשר. כך ה' קבע וברא את העולם.

למה עשר? יש הרבה פרושים. פרוש אחד הוא, שכל דבר נמצא בחמשה ממדים. כלומר, אם יש לנו חפץ בשלשה ממדים הוא נמצא בתוך שש קצוות, אבל בספר יצירה כתוב[טז] שיש חמשה ממדים – שלשה של מקום, אחד של זמן, ואחד של טוב ורע בנפש – "עולם, שנה נפש". ממילא יש כבר עשרה עומקים[יז]. זו דוגמא אחת איך לתפוס את זה שעשרה מגדיר את הגבול, בדרך ממילא ובאופן אוטומטי.

יהודי – להיקרא קדוש

אם כן, עשרה הוא הקצה, התכלית. התכלית אינה ביצירת הגבול בפני עצמו, אלא בהחדרת הבלי-גבול האמתי בתוכו. זה נקרא "דירה בתחתונים"[יח]:

הַמִּסְפָּר "עֲשָׂרָה" הוּא סוֹד הַתַּכְלִית – "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים". אֲזַי יְקוּיָּם "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח,

הפסוק "ואנשי קדש תהיון לי"[יט] הוא פסוק של התגלות התכלית. כמו שלפני מתן תורה כתוב שהקב"ה בחר בנו ורצה שנהיה לו עם קדוש – "סגולה מכל העמים... וגוי קדוש"[כ] – כך מופיע פסוק נוסף בהמשך הספר "ואנשי קדש תהיון לי", לפיו מטרת מתן תורה היא שאתם תהיו אנשי קדש. בחסידות מקשרים את הפסוק עם מאמר חז"ל[כא], מדרש פליאה, שכשם שעכשיו אומרים המלאכים לה' "קדוש קדוש קדוש"[כב], כך לעתיד לבוא יאמרו לפני הצדיקים – "עתידים הצדיקים שיאמרו לפניהם קדוש". נשאלת שאלה פשוטה: תמיהה ראשונה היא מה הכוונה לומר "קדוש" לצדיקים? הצדיקים זה ה'?! ועוד יותר תמוה, הרי לעתיד לבוא היא מדרגה הרבה יותר גבוהה מזמן זה, וממילא צריכה להיות עליה ביחס להיום, ואיך יתכן שעכשיו אומרים "קדוש" לפני ה' עצמו, כביכול, ולעתיד לבוא יאמרו לפני הצדיקים? ומשמע שיאמרו דוקא לפני הצדיקים, ולא לפני ה'.

יותר מכך, אמירת המלאכים "קדוש" כוללת את כל המציאות, כל הבריאה כולה. המלאכים הם פנימיות ונשמת העולמות. חז"ל אומרים ש"אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל"[כג]. אם כן, מלאכים הם על דרך נשמות כל הנבראים, לא רק בעולם הזה, אלא בכל העולמות, וכל הבריאה אומרת קדוש לה'. אם כן, איזו התעלות זו?

בקצרה: ידוע שיש מדרגות רבות של גלוי אור – אור הממלא כל עלמין, אור הסובב כל עלמין, עצם האור. מבואר בקבלה וחסידות[כד], שאמירת המלאכים "קדוש" כיום היא מגילוי קדושת אור הממלא כל עלמין בעולם האצילות שלמעלה מהם. השרפים, שאומרים "קדוש קדוש קדוש", נמצאים בעולם הבריאה[כה] ומתפעלים מקדושת אור ה' כפי שהוא בעולם האצילות. כל עולם האצילות הוא בבחינת קדש, יחסית לעולם הבריאה. קדש הכוונה נבדל ובבחינת אחדות. בדרך כלל קדש שייך לחכמה, "קדש מלה בגרמיה"[כו] – דבר שמקודש ונבדל לעצמו. השרפים נקראים בשמם על שם הרגשתם בבחינת מקיף עליהם את קדושת האצילות והתפעלותם עד כדי שריפה פנימית על קדושת ה', ומתוך כך הם אומרים לה' "קדוש קדוש קדוש". אור ה' כפי שהוא בעולם האצילות הוא גלוי הגבוה ביותר של אור הממלא כל עלמין, אבל אור זה מתחלק למדרגות רבות, כל עולם וכל מדרגה לפי הכלים שלו. לעומת זאת, תכלית הגלוי לעתיד לבוא היא דירה בתחתונים, והוא כולל גם את אור הסובב כל עלמין, וגם את האור שלמעלה ממנו – עצם האור. מהי דירה בתחתונים? שאור זה יתגלה בתחתונים, לעיני כל העמים וכל הנבראים. לעיני כל היקום, כל היצור, יתגלה אור עצמי, ולא רק אור ששייך למעשה בראשית, כמו היום.

ה' נמלך בנשמות ישראל

גלוי אור הסובב כל עלמין, עצם האור וכל המדרגות העליונות מגיע דרך נשמות הצדיקים, עליהם כתוב "במי נמלך? בנשמותיהן של צדיקים"[כז] – "ועמך כלם צדיקים"[כח]. לפני שה' התעורר ברצון לברוא את העולמות הוא נמלך עם עצמו. עצמו, היועץ, היינו הנשמות. נמלך הוא לשון מלכות, והכוונה היא שהנשמות הן המלכות של העצמות, כנסת ישראל בלשון חז"ל. מהי מלכות? ההשקפה של עצמך, כמו אדם מסתכל בראי ורואה את עצמו, רואה את המלכות. ראית הדבר משתקף בינו לבין עצמו הוא סוד המלכות. זהו סוד נשמות ישראל שנקראו "חלק אלו-ה ממעל ממש"[כט]. אותו יהודי הוא ה' בינו לבין עצמו, כביכול. זהו דבר עמוק שצריך לנסות להמחיש אותו יותר. הימלכות בנשמות הצדיקים קודמת לעלית הרצון לברוא את העולמות.

מה אמרו נשמות הצדיקים לקב"ה? למה באמת כדאי לברוא את העולמות? כדי לברוא את הגבול, וכדי שיוכל להיות החידוש הנפלא שנקרא "דירה בתחתונים". כלומר, הנשמות אומרות לקב"ה שלשם תכלית הדירה בתחתונים כדאי לך-לי לברוא את העולמות. על כך כתוב "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". לא שחסר לה' משהו – חלילה וחס לומר כך – ובכל זאת הנשמות מעוררות בתוך העצמות תאוה לדירה בתחתונים. מה שייכת תאוה אצל ה'? ידועה תשובת אדמו"ר הזקן "...אויף תאוה ניט קשיא"[ל] – על תאוה לא שואלים שאלות, לא שואלים למה. אבל הנשמות, השתקפות ה' כביכול בינו לבין עצמו, מעוררות את ה' להתאות לדירה בתחתונים.

מנקודה זו ואילך יש שלבים שונים של התגלות אור – אור עצמי, סובב כל עלמין וכו' – וכולם יוצאים מנקודת המוצא של התיעצות הקב"ה עם נשמות הצדיקים. כאמור, הצדיקים הם המלכות של העצמות והמלכות "לית לה מגרמא כלום"[לא], היא שום דבר. ממילא הצדיקים הם העצם בינו לבין עצמו, כביכול. מהנשמות ואילך יש התגלות של אור המכוון לקראת התכלית, אבל התכלית בה בהעלם. כלומר, בשלב זה העולמות בתודעה של בריאה, של השגת התכלית, ורק נשמות ישראל מסוגלות להרגיש את התכלית עצמה.

הסברנו הרבה פעמים, שאחת הדרכים הטובות להבין את ההבדל העיקרי בין נשמה יהודית לבין נשמת אינו יהודי היא בתודעת התכלית. בכל עמי הארצות ידוע, שתכלית לא רק שאינה קיימת בתודעה, אלא שלפי הרבה שיטות אפילו מחשבה על תכלית פוגמת בפשיטות העבודה הרוחנית. כלומר, תכלית היא 'לא לענין', ולא רק שאינה קיימת. אם הדבר אינו קיים בתודעה הוא רק מבלבל ומפריע להגיע לשלמות. זו השקפה שלילית על כל מחשבת תכלית. לעומת זאת, יהודי קשור בעצם לתכלית, והוא עצמו סבתה. כלומר, הוא זה שנתן את העצה שכדאי לברוא ולשם תכלית זו. לכן לעתיד לבוא, כאשר התכלית תתגלה, יאמרו לפניו "קדוש". גילוי אור עצמי, כמו סובב כל עלמין והאורות שמעליו, למטה הוא תכלית. איך יתכן שפתאום התכלית תתגלה למי שלא היו מודע אליה ולא היה מסוגל לכך כלל? גלוי זה מתאפשר רק דרך נשמות הצדיקים. כפי שה' עצמו החליט לברוא את העולם לשם תכלית "דירה בתחתונים" רק בעצת נשמות הצדיקים, כך כל העולמות יקבלו את תודעת התכלית אך ורק דרכן. מדרגת "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש" היא גבוהה אין סוף יותר מאמירת המלאכים כיום. כל זה היה הפרוש בחסידות לפסוק "ואנשי קדש תהיון לי".

כאמור, התכלית קשורה עם המספר עשרה. מהו עשרה?

בְּחִינַת "הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹדֶשׁ";

דיברנו בעבר על מעשר בהמה, עליו כתוב "העשירי יהיה קודש להוי'"[לב]. מהו הקדש שיש בעשירי? ה"מחשבה תחלה" המתגלה ב"סוף המעשה". עם ישראל קשור עם מדרגה זו של "העשירי יהיה קדש", ולכן הם "אנשי קדש תהיון לי", בגילוי התכלית.

עשיר השמח ב"חלק" שבו

גילוי התכלית היא-היא התגלות עצם הנפש האלקית של כל יהודי:

בְּהִתְגַּלּוּת עֶצֶם הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית – "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ" – [ועל כך כתוב[לג]] "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר [עשׁיר מלשון עשׂרה, כמו שׁבע ושׂבע, ומיהו שהגיע בקדושה למדרגת עשרה?] הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ".

לביטוי זה הרבה פרושים, והפנימי מהם הוא מי ששמח מהתגלות חלקו. מהו חלקו? עצם נשמתו. עצם נשמתו הוא "חלק אלו-ה ממעל ממש", אם יהודי גלה אותו הוא שמח בו, ואם עדין לא – לא שייכת שמחה. שמחה באה רק כאשר יש גלוי, כמו שכתוב "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹן ויקר"[לד]. "שמחה" מגיעה לאחר "אורה" – לאחר שהדבר מתגלה אפשר להיות שמח. אפילו שאדם מאמין שהדבר נמצא אין בכך עדין שמחה. שמחה באה רק לאחר התגלות הדבר שקודם האמנתי בו. שמחה לא מתגלה כאשר הדבר בו האמנתי לא היה חשוב. אמונה היא מלשון תוקף[לה], וכך הוא לגבי גלוי השמחה. ללא זאת "ולשמחה מה זֹה עֹשה"[לו]. אך כאשר הדבר בו אני מאמין הוא החשוב שבחשובים, שאין חשוב ממנו, אז פתאום, לאחר הרבה שנים דורות וצרות, הדבר מתגלה, ואין לך שמחה כשמחת ההתגלות לאחר זמן ממושך של התחזקות באמונה. לכן חייבת להיות הרבה מאד התחזקות באמונה בקיום הדבר, וכשהוא מתגלה זהו מקור השמחה. על כך כתוב "איזהו עשיר השמח בחלקו".

גם יום הכיפורים הוא עשירי, עליו נאמר "'בעצם היום הזה'[לז] – עיצומו של יום מכפר"[לח]. יש ביום הכפורים גלוי עצמי של ה"קדש להוי'"[לט], וכאשר העצם מתגלה האדם נעשה עשיר. על פי זה אפשר להסביר את הסבה לכך שכל עבודת יום הכפורים קשורה דוקא לכהן הגדול. אחד התנאים הוא, שצריך להבדיל את הכהן הגדול. כלומר, צריך להעשיר אותו גם בגשמיות, עליו להיות עשיר מכל אחיו הכהנים[מ]. יש תורה מפורסמת של רבי נחמן מברסלב[מא], על כך שיש השגות והתבוננויות רוחניות שאי אפשר להגיע אליהן ללא עשירות רבה בגשמיות. רבינו הקדוש היה עשיר[מב]. גם משה רבינו נעשה עשיר מפסולת הלוחות השניים[מג], אתם ירד בעיצומו של יום הכיפורים[מד]. כתוב "פסל לך"[מה] וחז"ל דורשים שהפסולת תהיה שלך. הלוחות היו מאבן הכי יקרה במציאות, והיה צריך לפסול אותם, ומהפסולת נעשה משה הכי עשיר בעולם. כלומר, בשביל לזכות לגלוי של מתן תורה היה צריך את העושר הזה.

מהו העושר? השמחה מהתגלות העצם שהיא התגלות ה"חלק" לכל אחד ואחד. נראה את ההערה על כך:

סג. בִּפְשוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא "חֵלֶק" פֵּרוּשׁוֹ "תַּגְמוּל" וְהוּא תַּכְלִית הַכַּוַונָה.

הבטוי "חלק אלוה ממעל ממש" לקוח מספר איוב[מו], ואדמו"ר הזקן מוסיף לו בתניא את המלה "ממש". כלומר, אנחנו דורשים שכל נשמה בעצמה היא "חלק אלו-ה ממעל ממש". אבל מי שלומד את הפסוק על פי פשט, ולא יודע את פרוש החסידות והקבלה, יבין ש"חלק" בלשון הקודש הוא לשון תגמול שכר מה', שיורד לכל אחד ואחד מלמעלה[מז]. אכן, תמיד צריך להיות קשר בין הפשט לבין הדרוש. כתוב בספר התניא "שמשכרה נדע מהותה ומדרגתה"[מח], וזאת על פי המאמר בפרקי אבות "שכר מצוה מצוה"[מט], וממילא שכר הדבר והתגמול עליו הם מהות הדבר ופנימיותו. שכר מצוה הוא התגלות מהות השמחה. אדם שהניח תפילין שבעים-שמונים או מאה שנה, ובעולם הזה כלל לא ידע מה עושה, מהו שכרו בעולם הבא? פשוט מגלים לו מה הוא עשה, את מהות הדבר עצמו.

לעניננו, מהו התגמול שב"חלק אלוה ממעל"? שאתה עצמך חלק מה'. זה נקרא "איזהו עשיר השמח בחלקו"', שתהיה מרוצה, מבסוט, ממה שנותנים לך. הרי הכל הוא חסד חנם מהקב"ה, ואין לך שום זכות לדרוש, לא מגיע לך כלום. החלק שנותנים לך הוא יותר ממה שמגיע לך, אז תהיה שמח. התכלית היא שנותנים לכל אחד ואחד את מה שהוא, דהיינו את היותו "חלק אלוה ממעל ממש", שבעצתו כביכול החליט הקב"ה תחלה לברוא את כל העולמות.

בשבילי נברא העולם

זהו הפרוש הפשוט במאמר המפורסם "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם"[נ]. תמיד מתלבטים איך לפרש אותו, שכן הוא נדמה כאגואיזם, שהכל בשבילי, שאני צריך להנות מהכל. הכל נברא בשביל לתת לי תענוג והנאה? אלא הפרוש מונח בהבנת הביטוי "בשבילי". חז"ל אומרים על רבי חנינא בן דוסא "כל העולם כולו נזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת"[נא]. כל שפע הפרנסה והמזונות לכל העולם הוא בשבילו, אבל הוא עצמו מסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. כלומר, מי שהכל בשבילו אינו צריך לקבל הנאה מכלום. בדיוק הפוך ממה שרגילים לחשוב. מה הענין? הבעל שם טוב מפרש בתחלת כתר שם טוב[נב], ש"בשביל" פרושו דרך ובאמצעות אותו שביל. כלומר, רבי חנינא פתח את השביל והצנור שבזכותו כל העולם נזון. כיוון שהוא פתח את השביל – הוא עצמו השביל. אם הוא יעצור לעצמו משהו הוא כבר לא יהיה שביל. היא הנותנת, כדי להיות צנור, שביל פתוח, עליו לא להצטרך לכלום.

לעניננו, זו גם כוונת המאמר "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". כל אחד צריך להיות צדיק וקדוש – "ועמך כלם צדיקים", "ואנשי קדש תהיון לי" – וזו התכלית. עליו להיות 'שביל', ולא רק של שפע ששייך למעשה בראשית, אלא של גלוי התכלית. הדברים שעל כל אחד לגלות עומדים מחוץ לתודעת העולמות. למה נברא הכל? בגלל שהקב"ה התייעץ איתי. הוא נמלך בעצמו ואני חלק ממנו, אני המלכות שלו. כתוב "המלך המרומם לבדו מאז"[נג], ומוסבר[נד] ש"מרומם" היינו רוממות עצמית. מי שזוכר את הבטוים בחסידות, המדרגות לפני הצמצום הן "יחיד, אחד, קדמון"[נה], והמלכות עמה ה' נמלך, שהיא נשמותיהן של צדיקים, היא של מדרגת יחיד, הרבה לפני אמירת ומחשבת "אנא אמלוך" שבמדרגת אחד. בתפלת שחרית אנו חותמים את ברכת ישתבח בכינוי "מלך יחיד חי העולמים", וגם בו הכוונה היא למלכות של מדרגת יחיד, שרש נשמת כל יהודי.

אם כן, סוד העשרה הוא תכלית, וכשהיא מתגלה הופך עשרה להיות עשיר השמח בחלקו. בדרך הדרוש: בעשרה מופיעה הנקודה באות שׂ משמאל, המבטא העלם, וכאשר הנקודה באות שׁ עוברת לצד ימין, המבטא את גלוי החסדים, הופך עשרה להיות עשיר. כלומר, עשרה (בשין שמאלית) מצד עצמו הוא הגבול, והתכלית היא העושר (בשין ימנית) מגלוי הבלי-גבול האמיתי בתוכו.

מעשרה ואילך

עד כאן גמרנו את לימוד משמעות כל אחד עשר יחידות הבסיסיות של המספר, כל אחד בפני עצמו. מכאן ועד סוף פרק זה נעסוק בשני נושאים נוספים: הראשון הוא במספרים שמעשרה והלאה – מהם אחד עשר, שנים עשר, עשרים, מאה, אלף, רבבה ועד אין סוף. בסעיף שאחריו נעסוק בנושא השני, והוא המשך הקבלת המספרים למדרגות שבהשתלשלות העולמות, אותה התחלנו במספר ארבעה והשיר הפשוט, הכפול המשולש והמרובע.

צירוף מספרים והתכללותם

נסביר קודם את הענין הראשון, העוסק בהרכבת מספרים גבוהים מעשרה:

הֲבָנַת הֶמְשֵׁךְ הַמִּסְפָּרִים הוּא עַל יְדֵי הִתְכַּלְּלוּת וְחִבּוּר: אַחַד עֲשַׂר הוּא חִבּוּר פְּשִׁיטוּת וְתַכְלִית;

אחד הוא פשיטות והשתוות, ואילו עשרה הוא תכלית, וצריך להתבונן מה משמעות החבור של אחד ועשרה. במספר אחד עשר יש התגלות של פשיטות ושל תכלית – פשוט תכליתי.

ההסבר ברור, כי הוא בדרך חבור. אבל ברגע שמגיעים לעשרים צריך גם התכללות:

עֶשְׂרִים הוּא הִתְכַּלְּלוּת תַּכְלִית הַזִּוּוּג וְהַשָּׁלוֹם

מהם עשרים? שתי פעמים עשרה. שנים הם זווג ושלום, עשרה הוא תכלית וההתכללות ביניהם היא התכלית של הזווג. מה נקרא התכללות? כמו בכימיה, חבור בין שני דברים שונים נקרא ערבוב, אבל אם מרכיבים אותם זו כבר התכללות. מהתכללות צריך לצאת משהו אחד, לא רק צירוף של שני דברים. אחד עשר הוא עדין צירוף, אבל בעשרים צריך שיצא משניהם דבר אחד – תכלית השלום.

לאחרונה עשו שלום עם מצרים, ואפשר לשאול מהי תכלית השלום? האם הוא באמת שלום לענין?! תכלית כל דבר הוא שאלה ה"למה", כמו ילד קטן שמתחיל לשאול. ה"למה" האחרון שמגיעים אליו הוא "נאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". אחריה "אויף תאוה נישט קשיא", על התאוה של הקב"ה לא שואלים שאלות. כתוב שהמלכות "לית לה מגרמא כלום"[נו], אין לה מעצמה שום דבר. המלכות היא שאלת ה"למה" לגבי כל מה שהיה. השלום הוא דבר נחמד, אבל אפשר לשאול למה? אולי יותר טוב מלחמה? מה התכלית בו? חשוב שהוא יעמוד חזק מיליון שנים, זה תכלית?! שזה לא יתמוטט... למה צריך את זה? זה נקרא שהמלכות אין לה דבר משל עצמה, מלבד העובדה שכל הספירות נמשכות לתוכה. היא השואלת והיא העונה. היא השואלת למה, לכן הקב"ה מתייעץ איתה.

נסביר יותר את ענין ההתיעצות: תאות הקב"ה "להיות לו דירה בתחתונים" קימת בהעלם עצמו. למה הוא צריך להמלך בנשמות הצדיקים? אם אני רוצה לעשות משהו, והרצון אינו רציונלי אני הולך ומתייעץ עם החבר שלי. מה הדבר הראשון שחבר מגלה ועוזר לי? להחליט. הוא שואל אותי למה בדיוק אתה רוצה את הדבר? שאלתו אותי עוזרת לי לברר את התכלית, וזה מה שעושה המלכות – מבררת את תכלית הכל, ולכן היא-היא סוד התכלית.

מה ההבדל בין יהודי לגוי? כתוב בחז"ל שישראל "מלכים הם"[נז] (או "בני מלכים"[נח], יש שני מאמרי חז"ל). כלומר, יהודי הוא מלך, וגוי אינו. מלך הוא מי שמברר את התכלית כיוון שהוא התכלית. לכן כתוב שכל יהודי הוא בחינת מלך – "ממלכת כהנים"[נט]. ממלכת כהנים פרושו לברר שהתכלית היא חסד, שכן כהן מדתו חסד. כמו שהמלך מברר ולפי הברור הוא פוסק את ההלכה – "מאן מלכי רבנן"[ס] – כך אנחנו ממלכת כהנים, מבררים ופוסקים שתכלית הטוב היא להיות כהן, כלומר חסד של "טבע הטוב להטיב"[סא].

עשרה בהתכללות עם המספרים האחרים מתבטא במספרים עשרים, שלושים והלאה. למשל, עשרים הוא תכלית השלום, לראות איך השלום באמת מגיע לתכליתו. המספר עשרים מברר ועושה את ההבחנה בין השלום שעשו עם מצרים לבין השלום של המשיח, ומבטל שלום שאינו מתאים לתכלית האמתית. כך גם הלאה בכל המספרים, התכללותם בעשרה היא סוד התכלית והברור של שאלת ה"למה" של כל אחד מהם.

עד עשרים יש חיבור בין שני מספרים המקיים מתח של רצוא ושוב ביניהם בתנועה הדדית. זה נקרא יחס. למשל, במספר שנים-עשר קיים מתח של רצוא ושוב בין שנים לעשרה, כאשר האחד לא נכנס לגמרי לתוך השני, כמו בהתכללות, וביחס זה משמש עשרה נקודת אמצע לשנים. באופן דומה, עשרה יכול להיות ביחס עם כל אחד משאר המספרים הקטנים ממנו.

אבל עשרים הוא כבר תכלית השלום, שהשלום לגמרי בטל, ומתגלה שתכליתו הוא "דירה בתחתונים". זה נקרא התכללות. לכן אם יש במציאות שלום שאינו מתאים לתכלית השלום הוא פסול. בשביל לעשות שלום צריך לדעת מהי המטרה. יתכן גם שלאנשים יצאה מטרה טובה לפי דעתם, למשל לעשות שלום עם מצרים, אבל השאלה היא אם שלום זה באמת מגיע אל התכלית, או שאולי להפך ממנה. כך היא לפי דרכנו משמעות המספר עשרים.

וכך הלאה: ארכיטקט שרוצה לבנות בנין קיים וטוב צריך שיהיה קשור עם המספר שלושים, שענינו תכלית התקון. עליו לדעת לשם מה בכלל צריך תקון. משמעות כל מספר היא מושג נחמד, תקון הוא דבר נחמד, אבל צריך שתהיה בה תכלית אמתית. זהו ההבדל בין התכללות לחבור.

שאלה: מה זה מאה?

תשובה: לפי זה, מאה הוא תכלית התכלית, למה-למה. ואלף הם למה-למה-למה...

נחזור לדוגמת המספר עשרים, שמשמעותו תכלית הזווג. מהי? כאן בסוגריים כתוב, דוגמא פשוטה לפי היהדות מהי תכלית הזווג – ההכרה שתכלית הזווג היא הולדת בנים:

(בְּחִינַת "בָּנִים" וְכֵן תַּכְלִית כָּל דָּבָר הוּא בְּחִינַת תּוֹלְדוֹתָיו וְדַ"ל),

יכול להיות שאדם מתחתן, לפי פרקי אבות, בדיוק בגיל שמונה עשרה, ועד עשרים הוא לא יודע מה התכלית, למה התחתן. רק כאשר עברו שנתים [והלואי...] הוא מתחיל להבין מהי תכלית הנישואין שלו.

כמו שתכלית הזווג היא הבנים, כך תכלית כל דבר היא מה הוא מוליד, מה שיוצא ממנו, מה התכל'ס. שלשה עשר הם תקון יחד עם תכלית, ואילו שלשים הם התכל'ס של התקון:

שְׁלֹשִׁים – תַּכְלִית הַקִּיּוּם, אַרְבָּעִים – תַּכְלִית הַהַנְהָגָה וְכוּ' [וכך הלאה].

באמת כשמגיעים לגיל ארבעים צריך לדעת בשביל מה צריך את כל המדינה הזאת? זו באמת היום השאלה. ארבעים הם בירור תכלית המלכות וההנהגה, בשביל מה צריך את המדינה. זהו המשבר של שנת הארבעים. לפי זה כל הארבעים זה תכלית ההנהגה, בשביל מה צריכים אותה ומה יצא ממנה.

 

שאלה: יש שנים עשר שבטים או שלשה עשר?

תשובה: שנים עשר, או עם לוי ויוסף או עם אפרים ומנשה, ללא לוי. אפשר לומר שלש עשרה ושלוי יהיה באמצע. לפעמים יעקב נחשב לכולל, ולפעמים כל שלשת האבות, ואז יש חמשה עשר, והרמז לכך הוא בפסוק "שבטי יה"[סב], יה הם חמשה עשר.

עוד הפעם, שנים עשר הכוונה שיש שנים ששקולים כנגד העשרה, ויש משחק בין שנים לעשרה, בין לוי ויוסף. אם לוי יוצא מהמנין יהיו הכוללים יהודה ויוסף. העיקרון הוא שיש שנים שקיימים יחסי גומלין, מתח ויחס, ביניהם. לעומת זאת, בעשרים הכוונה להתכללות שיש בתכלית השלום.

* * * * *

הַמִּסְפָּרִים בְּסֵדֶר הַהִשְׁתַּלְּשְׁלוּת (ב)

הגענו לסעיף האחרון בפרק, אבל כדי להבין אותו צריך לחזור אחורה להסבר המספר ארבעה, שם למדנו על ארבע מדרגות – "שיר פשוט, כפול, משולש ומרובע". בדרך כלל מסבירים אותו כנגד הספירות, ש"שיר פשוט" כנגד הרצון הפשוט שבכתר, "שיר כפול" כנגד חכמה ובינה, "שיר משולש" כנגד שלש המדות חסד-גבורה-תפארת, ו"שיר מרובע" כנגד הספירות נצח-הוד-יסוד-מלכות.

אצלנו הסברנו את סוד השירים לפי השתלשלות העולמות, מריש כל דרגין ועד סופם: "שיר פשוט" כנגד מדרגת אחד האמת, הכוונה הפנימית בעצמותו יתברך בבריאת העולמות, "שיר כפול" כנגד האור הנעלם בעצמות כפי שאיר לעצמו, אור השעשועים העצמיים, בהם שתי מדרגות שהיחס ביניהן הוא חכמה ובינה; "שיר משולש" כנגד האור היוצא מתוך השעשועים העצמיים להאיר לזולתו בגלוי רצון להטיב. במדרגה זו יש שלש מדרגות בפנימיות; "שיר מרובע" כולל את ארבעת השלבים בהתגלות המלכות: המלך עצמו, מחשבת "אנא אמלוך" והשערה בכח של כל העתיד להברא, שאחריהם נעשה צמצום ומקום פנוי להתפשטות שם המלך – "מלך שמו נקרא עליהם" – במקום בו עתיד לעמוד העם, והעולמות עצמם.

אם כן, בכך סיכמנו את כל סדר ההשתלשלות עד העולמות התחתונים בארבע מדרגות הכוללות עשר, ולכן בכך יש שלמות הכל. לכאורה למה צריך יותר? אנחנו המשכנו בהסבר הוראות המספרים מחמשה ועד עשרה, וכעת צריך להשלים גם את השתלשלות העולמות, אבל לכאורה כבר סיימנו אותה והגענו לסוף. איך נסביר את ההמשך?

בְּהֶמְשֵׁךְ לַהִתְבּוֹנְנוּת בִּכְלָלוּת הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַמְּרֻמֶּזֶת בְּאַרְבַּעַת הַמִּסְפָּרִים הָרִאשׁוֹנִים, [צריך לומר ש]הַמִּסְפָּרִים מֵ-ה עַד י נִכְלָלִים בִּפְרָטִיּוּת מַדְרֵגַת הָ"עַם" הַנַּ"ל.

הגענו עד למדרגה הרביעית שברביעית – מדרגת העם עצמו. בתחלה עלתה מחשבת "אנא אמלוך" אותה מתארים בפיוט "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא", והיא המדרגה הראשונה שברביעית. במדרגה זו נכלל העם בתוך המלך, ועל כך כתוב בספר הזהר "גליף גליפו בטהירו עילאה"[סג], שה' חוקק חקיקה ומשער השערה של עם בתוך עצמותו. זו המדרגה השניה שברביעית. התפשטות שם המלך תוך החלל, בו עתיד להיות העם, הוא המדרגה השלישית שברביעית. מציאות העם היא הרביעית שברביעית, והיא כוללת את כל העולמות. עולם אותיות עם לו, שכל העולמות שייכים לו יתברך.

חמשה עולמות

כעת צריך להתבונן בפרטיות העולמות כנגד שאר המספרים, מחמש ועד עשר, ולזהות את ההקבלה המתאימה. למשל:

הַמִּסְפָּר חֲמִשָּׁה מְרַמֵּז לַחֲמִשָּׁה עוֹלָמוֹת אָ"ק אָבִּי"עַ

יש הבדל בין אדם קדמון לשאר העולמות: אדם קדמון הוא כתר, הכולל את ארבעת העולמות שתחתיו, כיחס קוצו של י לארבע אותיות שם הוי', ואם כך הוא קובע ברכה לעצמו. הוא נקרא הרצון הכללי והמחשבה הכללית לגביהם. כלומר, מיד עם התגלות הקו בתוך חלל הצמצום הוא מתחלק לחמשה, שהם בעצם אחד וארבעה.

(עַל דֶּרֶךְ ה אֶצְבָּעוֹת: אֲגוּדָל וְ-ד אֶצְבָּעוֹת וְדַ"ל).

בלימוד המספר חמשה הסברנו שהתופעה הכי פשוטה להתחלקות של אחד לחמשה הוא באצבעות היד. הזרימה הכללית של החיות מתחלקת לחמש. אגודל הוא כנגד אדם קדמון, ואילו ארבע האצבעות כנגד עולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה.

לפי זה יוצא, שעולם האצילות הוא כנגד 'אצבע'. למה נקראת בשם זה? בהלכה יש חשיבות מיוחדת לאצבע זו, עליה מניח החתן את טבעת הקידושין לכלה. למה דוקא על אצבע זו? אצבע נקראת על שם פעולת ההצבעה, היא מראה. האצבע קשורה לאור[סד], ולכן כתוב בקבלה^[סה] שהיד בכללות והאצבע בפרטיות הם מנהיגי חוש הראיה. מכוונים את הראיה על פי האצבע. בקריאת התורה בבית הכנסת משתמשים בצורת יד מצביעה, והיא מצביעה על האותיות. על כך כתוב "אותיות מחכימות"[סו]. ההצבעה מכוונת ומעוררת את חוש הראיה, וחוש זה קשור עם עולם האצילות. פעולת הקידושין קשורה גם היא לעולם האצילות. לפני מתן תורה, וכך גם כיום אצל אומות העולם, אדם נושא אשה ללא קידושין[סז] כיוון שלא היתה אפשרות להגיע לעולם האצילות. לאחר מתן תורה יהודי חייב לקדש אשה. לקדש היינו להגיע לאחדות עולם האצילות. בעולם האצילות מאירה ספירת החכמה[סח], הנקראת קדש[סט], וקשורה לראיה[ע], ומכאן הקשר למנהג הקידושין דוקא על האצבע. זו דוגמה להקבלת התחלקות האצבעות לארבעת העולמות.

השתלשלות עד ארבעה, התפרטות עד עשרה

בדרך זו נסביר גם את המספרים הבאים, כאשר עד כאן ההקבלה היתה להשתלשלות כללית, ירידה מדרגה אחר מדרגה, ואילו מכאן ואילך ההקבלה היא של התחלקות על גבי התחלקות. הכאה, בלשון הקבלה. כל מדרגה תכפיל את הקודמת ולא תוסיף עליה. כלומר, ההתחלקות לחמש תתחלק בעצמה אחר כך לשש, וכל אחד מהשש יתחלק בשבע (ובעצם 30 מדרגות עד כאן), וכך הלאה.

היחס מזכיר את פרוש חז"ל למלה אחד – "אלופו של עולם ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם"[עא]. קודם יש ירידה, שמטרתה המשכת התגלות האחדות בכל הרקיעים ובארץ, ואחר כך מתפשטת האחדות בארבע רוחות העולם. כך גם במספרים: קודם יש ירידה מהמספר אחד ועד ארבעה, הכוללים בעצמם עשרה, ואחר כך באה התפשטות של התגלות נוספת מחמשה עד עשרה. כל המדרגות בעצם מתחלקות ומתפרטות מתוך המדרגה העשירית של המספר ארבעה. נציין כי כל המדרגות והיפי שנראה בהן הוא לפי קבלת האריז"ל. אצל הרמ"ק המושגים הללו לא קיימים.

ששה פרצופים

ההתחלקות היסודית של העולמות הם לא"ק אבי"ע, והם עצמם מתחלקים לששה פרצופים:

הַמִּסְפָּר שִׁשָּׁה מְרַמֵּז לְשִׁשָּׁה פַּרְצוּפִים: עָתִיק, אֲרִיךְ, אַבָּא, אִמָּא, זָ"א, נוּקְבָא דְּזָ"א שֶׁבְּכָל עוֹלָם.

יש כאן שלשה דורות של משפחה – סבא וסבתא, אבא ואמא, בן ובת – בתוך עולם. חז"ל אומרים ש"עד דור שלישי רחמי האב על הבן"[עב], שיש הרגשת קשר טבעי, שאנחנו באותו עולם. אחר כך בא עולם חדש. אפשר לעשות שימוש בענין הפרצופים בלימוד התפתחות סדר התולדות, ההיסטוריה.

לפי זה, יש בכל העולמות 30 פרצופים. כמובן, אפשר להמשיך ולפרט מיניה וביה, ולזהות בכל פרצוף שוב ששה פרצופים, אבל זה כבר לא מענין אותנו. אין בכך חידוש. כמו טור של חזקות במתמטיקה, אנו מחפשים בכל פעם את המספר הגדול יותר.

שבעה אורות

ההתפשטות הבאה היא זיהוי השבעה בכל אחד מששת הפרצופים, וכאן מגיע נושא שמופיע בכתבי האריז"ל רק במספר פעמים נדירות. בכל פרצוף יש אורות וכלים, כאשר האורות הן הנשמה, ונקראו נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, והכלים הם הגוף. החלוקה היא, שנפש-רוח-נשמה הן האור הפנימי של הארת הנשמה המתלבשת בתוך הגוף – הנשמה היא הארת החב"ד המתלבש במח; הרוח הארת החג"ת שבלב; והנפש הארת הנה"י בכבד. לעומת זאת, החיה והיחידה הן האור המקיף משרש הנשמה שנשאר למעלה. זהו ההסבר הפשוט והרגיל בכתבי האריז"ל, אבל כתוב לפעמים[עג] שיש מערכת שלמה של נר"נ ח"י באור הפנימי, וחוץ ממנה עוד הארה של חיה-יחידה באור המקיף. אכן, גם באור המקיף ראויה היה להיות מערכת שלמה, הכוללת גם נפש-רוח-נשמה, אבל כתוב שאורות אלו מתעלמים ממדרגה מסוימת (מעולם העקודים), ויש שתי אפשרויות היכן נעלמו, למעלה או למטה. זהו סוד גדול בכתבי האריז"ל שלא נוכל להסביר כעת. אם כן, יש חמש מדרגות של אור פנימי, שעל גביהן עוד שתי מדרגות של אור מקיף יוצרות יחד שבע מדרגות [בעצם היו עשר אורות, ומכאן קשר נוסף בין המספרים שבעה ועשרה].

הַמִּסְפָּר שִׁבְעָה מְרַמֵּז לְשִׁבְעָה אוֹרוֹת: נרנח"י דְּאוֹר פְּנִימִי וְח"י דְּאוֹר מַקִּיף הַמְּאִירִים בְּכָל פַּרְצוּף כִּמְבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל.

בכלל, בכתבי האריז"ל יש הבדל בין המושגים מקיף וסובב. בהשקפה ראשונית נראה כי מקיף, סובב ועיגול הם ענין אחד, אבל בקבלה מזהים אותם כענינים שונים. גם כאן, בתוך אור הנשמה יש חלק מקיף של האור הפנימי, וחוץ ממנו יש מקיף אמיתי, ובו שתי מדרגת, חיה ויחידה.

[חלוקת אורות הנשמה לחמשה ושנים מזכירה את חלוקת הנרות במנורה בבית המקדש, עליה דברנו בשיעורים קודמים. הוסבר ששנים וחמשה הם שני המספרים הראשוניים המרכיבים את המספר עשרה – ההפרש ביניהם הוא 3, החיבור שלהם 7 וההכאה ביניהם היא 10. כך הוסבר גם סוד ברכת כהנים].

גלוי הנשמה היתירה בשבת

אם כן, בכל פרצוף מששת הפרצופים יש שבעה אורות. כיוון שחז"ל אומרים כלל גדול "כל השביעין חביבין"[עד] והוא נוגע במיוחד בסוד שבת קדש, מובן ששבת ושבעה קשורים עם אורות הנשמה. לפי זה אפשר להסביר את המושג "נשמה יתירה", שחז"ל אומרים[עה] שמקבלים בשבת – אלו שתי המדרגות חיה ויחידה של המקיף הכללי. בדרך כלל מסבירים[עו] שנשמה יתירה היא החיה והיחידה הכלליים, ולפי ההסבר כאן יוצא שחיה יחידה הכלליים הם המאירים הארת שבת בימות החול, וכפי שאומרים בשיר של היום "היום יום ראשון בשבת וכו'". לעומת זאת, בשבת עצמה מאירים חיה ויחידה של המקיף בעצם. שבת היא בטול מלאכה, שהגוף שובת, ואז מתגלה הנשמה על כל שבע מדרגותיה.

כאשר הגוף בטל לנשמה יכולה הנשמה לענג את הגוף, לשתף אותו בשמחתה, אבל הפעילות החיצונית שובתת. בשבת כל יהודי הוא בבחינת הלל הזקן, שאמר שהולך באכילתו "לגמול חסד עם העניה והעלובה"[עז], עם הגוף. ענג שבת הוא כבוד שעושים לכבודה. איזה סוג של כבוד הוא אכילה בשבת? כשמכניסים אורח נותנים לו לאכול, לא לי. כתוב בספר הזהר[עח], וכך הוא גם בהלכה[עט], שלא חייבים להזמין בשבת אורח, בשונה מאשר בחגים. למה? כי בשבת הגוף שלך עצמו אורח, עושים לו טובה. נתינת האוכל לאורח זה היא פעולת ענג שבת. מי שלא הגיע למדרגה בה הוא עצמו הנשמה בשבת, כל ענין ענג שבת הוא 'לא זה' אצלו בדיוק. לכן החינוך בישיבות חב"ד[פ] לא היה להטיף ולתת דגש, ואף לשים בצד, את ענין המאכלים הטעימים ביותר בשבת, בגלל שלא זו הכוונה העיקרית שבשבת. העיקר בשבת הוא בתפלת השבת ובהתבוננות שבה, בלבוש המחשבה. כתוב בגמרא ש"בקושי התירו לדבר בדברי תורה בשבת"[פא], כי שבת ענינה פנימיות מוחלטת.

בשבת הגוף שובת, הכל עולה לשרש שמתגלה, ואז יש ענין לענג את השבת בפשטות, שכאשר אני אוכל אני עושה זאת לשם שבת המלכה. יש הנוהגים לומר "לשם שבת קדש". זה ודאי שוה לכל נפש. כל ששה הימים הם בירורי הגוף ותיקונו ובשבת הנשמה מתגלה, כאשר התכלית היא לשתף ולענג גם את הגוף. אפילו בנין בית המקדש, שהוא הדבר הכי קדוש, לא דוחה שבת[פב] משום שאין להתעסק עם בנין המלכות החיצונית בשבת. הקרבנות הקבועים שמקריבים בשבת הם על דרך עינוג הנשמה את הגוף.

אכילת שבת – הנשמה מענגת את הגוף

נסביר יותר: הנשמה מענגת את הגוף, ואין הכוונה שמאכילה אותו בשר שמן בלבד. יש טעם שבת. ידוע[פג], שאצל יהודים יש מרכיב מיוחד שנכנס לבשר, ולאותו בשר שמן ביום חול יהיה בשבת טעם אחר. למה? כי הנשמה עצמה היא תענוג רוחני. בחסידות מובא[פד] שעיקר ההרגשה הטובה בשבת היא מתפלה ולימוד בשבת, קצת מענג זה נכנס בתוך הבשר, וזהו ענג שבת. למה זה דומה? במדבר ירד מן, שהוא מזון רוחני. מובא במדרש[פה], שכל אחד ירד לשדה ולקט, וממה שנשאר על הארץ והפשיר נעשו נחלים, שחיות שתו ממנו, ואחר כך בא גוי וצד את הצבי ששתה ממים אלו, ובבשר הצבי הרגיש אותו גוי קצת מטעם המן. מטעם זה ידע הגוי על גדולת ישראל, וטעימה זו היא משל להרגשת הגוף את תענוג הנשמה. כאשר ענג נקלט בפנימיות מורגשת שמחה, "התגלות עתיקא באמא"[פו], ובאמת כתוב פעם אחת שיש שמחה בשבת. בדרך כלל כתובה שמחה ביום טוב – "ושמחת בחגך"[פז] – ובשבת רק ענג, אבל חז"ל דורשים פעם אחת על הפסוק "'וביום שמחתכם'[פח] – אלו השבתות"[פט], ומכאן שגם שבת נקראת יום שמחה.

מסופר[צ] על רבי נתן מברסלב, תלמיד רבי נחמן, שהיה פעם על שולחן רבו ושמע ממנו תורה ונכנס לעצבות על כך שאין לו שמחה ותענוג בשבת. רבי נחמן אמר לו שצריך להיות שמח בשבת, לא רק בעונג, ולא להיות עצוב. מיד אחר כך הוא נעשה בעצבות יותר גדולה, שיש עוד דבר שאינו מקיים...

תקון העולם לעתיד לבוא הוא "אז אהפך אל עמים שפה ברורה"[צא], להטעים לכולם בחינת שבת, ואז "יבוא כל בשר להשתחות לפני"[צב]. להשתחות היינו להתבטל בפני ה' ולכן צריך לתת קצת טעם. בקבלה וחסידות זהו סוד ברכת יעקב לפרעה. שואלים, מה פתאום? יעקב צריך לברך את פרעה מלך מצרים? כתוב שהברכה נותנת בו כח להתברר. יעקב יודע מהי המדה הנכונה, וכמה טפות ענג יהודי יש להמשיך בשביל שיוכל להתברר ולהיתקן. אמנם "גוי ששבת חייב מיתה"[צג], ועם זאת כמה טפות בדרך עקיפין צריכות להגיע גם אליו. כך יתחיל הגוי להכיר מהם ישראל ועד שבסופו של דבר גם הוא יתבטל – "ונהרו אליו כל הגוים"[צד]. "נהרו" הוא על ידי נהר המן שנמשך אל העמים, וכתוצאה ממנו תהיה נהירה חזרה של העמים אל ה'.

בכך הסברנו את סוד המספר שבעה עם כל השתלשלות העולמות בסוד חלוקת האורות. כאמור, אור קשור עם המנורה וכך גם החלוקה לחמשה ושנים, ומוסבר בחסידות שהמנורה היא סוד הנשמות.

רמז נוסף: בפרשת "ויכלו השמים"[צה] יש לה תבות. בכתבי האריז"ל כתוב[צו] שבקידוש צריך להיות ע תבות, ב פעמים לה, כמנין יין. לה הוא סכום המלה זה בהכאה – ז פעמים ה. "זה" היא סוד נבואת משה רבינו[צז], שבתאורה בסוף פרשת בהעלתך[צח] יש יב ברבוע אותיות (קמד אותיות), כמנין אותיות פרשת שבת במעשה בראשית.