קפיצת הבחירה

בע"ה

כ"א טבת מ"ג – ירושלים

שיעורים בתניא (8) – תניא פרק יד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

היום פרק יד בתניא. יש פה דיוק חשוב שמדייקים – הוא כותב כאן שהבינוני:

סור מרע ועשה טוב דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל

אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש...

אחר כך הוא אומר שכל אחד צריך לומר לעצמו, שאינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת:

רק אני רוצה לדבקה בו נפשי רוחי ונשמתי בהתלבשן בשלשה לבושיו ית' שהם מעשה דבור ומחשבה בה' ותורתו ומצותיו מאהבה מסותרת שבלבי לה' כמו בלב כללו' ישראל שנקראו אוהבי שמך...

ובסוף הוא אומר:

ולכן אמר איוב בראת צדיקים וכו' וכדאיתא בתיקונים שיש בנשמות ישראל כמה מיני מדרגות ובחי'. חסידים גבורים המתגברים על יצרם מארי תורה נביאים כו' צדיקים כו' ע"ש.

בזה הוא רוצה להסביר מה שכתוב בגמרא שאמר איוב לקב"ה "בראת צדיקים" – שה' ברא לכתחילה צדיקים. הוא מסביר שיש באמת נשמות שהן לכתחילה צדיקים, יש חסידים, יש גיבורים, יש מארי תורה וכו' – כמה סוגים.

מעשה, דבור, מחשבה

הדיוק כאן, קודם כל, שבכל הפרקים בתניא הוא מזכיר את לבושי הנפש – בדרך כלל – מלמטה למעלה, מחשבה, דיבור ומעשה. רק כאן, בפרק הזה, הוא מדייק שלש פעמים לומר מלמטה למעלה – "במעשה דיבור ומחשבה"; "לעשות ולדבר ולחשוב"; "שהם מעשה דבור ומחשבה בה' ותורתו". לאיזה ענין הוא אומר את זה? הכח של הבינוני לשלוט בעצמו.

כאן הדיוק מפורסם וברור, שיש כאן שלש פעולות כנגד מעשה, דבור ומחשבה מלמטה למעלה – "הבחירה והיכולת והרשות". הוא אומר זאת בין שתי פעמים שמזכיר מחשבה דבור ומעשה מלמטה למעלה. ברור הדיוק שבחירה ויכולת ורשות נתונה הן כנגד מעשה, דבור ומחשבה מלמטה למעלה. זאת אומרת שמה שכתוב בתורה "ובחרת בחיים" הוא בעיקר כנגד המעשה – "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב" ואת ההיפך "ובחרת בחיים". סימן שהחיים והטוב שצריכים לבחור בהם שייכים בעיקר למעשה, היכולת היא כנגד דבור והרשות כנגד מחשבה.

אם כן, יש כאן שני דיוקים שצריך להסביר: הראשון, למה בהגדרת הבינוני הסדר הוא מעשה-דיבור-מחשבה? הרי בדרך כלל קודם חושבים, אז מדברים ואז עושים. השני, ההקבלה של בחירה-יכולת-רשות למעשה-דיבור-מחשבה.

בתורה כתוב בחירה, "ובחרת בחיים". איפה כתוב רשות? רבי עקיבא אומר "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה" – ארבעה דברים, כנגד י-ה-ו-ה. אחד הדברים העיקריים שכנגד שם הוי', כפי שאולי פעם דברנו – "הכל צפוי" כנגד י, "והרשות נתונה" כנגד ה עילאה, "ובטוב העולם נידון" כנגד ו ו"הכל לפי רוב המעשה" כנגד ה תתאה. הרמב"ם אומר ש"ראויים הדברים למי שאמרם" – זהו הדבר הכי עמוק במשנה ומתאים שייאמר על ידי רבי עקיבא, עמוד התורה שבעל פה, הדבר הכי עמוק בתורה שבעל פה. יוצא מההקבלה ש"הרשות נתונה" כנגד ה עילאה, עולם הבריאה, שהוא המחשבה בנפש. גם משם מבינים ש"הרשות נתונה" בעיקר בסוד המחשבה. רבי עקיבא מחדש במשנה שיש בחירה חפשית במחשבה. מאיפה לומדים שיש גם בחירה חפשית בדיבור, שלפעמים היא העיקר? אנחנו אומרים ש"ובחרת בחיים" בתורה בעיקר במעשה, ב"הרשות נתונה" במשנה החידוש במשנה. איפה הפסוק העיקרי ממנו לומדים שיש בחירה חפשית בדיבור ושהיא אפילו העיקר? דברנו על זה לפני שבוע-שבועיים – הפסוק במשלי "מות וחיים ביד לשון" אמרנו שזהו סוד המילוי של בראשית, שמילוי שש אותיות בראשית – אם כותבים רק אות אחת של מילוי – המילוי הוא יד-לשון.

[הפסקה בהקלטה]

בחירה, יכולת, רשות

זה יכולת, לכן מרומז בסוף התורה – "כל ישראל... בראשית", "כל" לשון יכולת, כמו הביטוי "כל-יכול". היכולת של כל יהודי היא "בראשית ברא אלהים" – לכל יהודי יש יכולת בדיבור לברוא שמים וארץ חדשים. היכולת הזו היא דווקא כשאדם זוכה לדון דין אמת לאמתו. לכן הפעם העיקרית שכתוב בתורה יכולת, שמישהו יכול משהו, היא בדברי יתרו למשה, אחרי שמסביר לו על מינוי הדיינים, "ויכולת עמוד", אז תוכל לדון את העם בצדק, "וכל העם יבוא על מקומו בשלום". המשפט הוא בסוד הדיבור, הפסוק. כאשר הדיבור מתוקן יש בו יכולת שלמה. תכף נסביר עוד מהו סוד היכולת ולמה דווקא היא כנגד הדיבור.

שוב, לומדים שיש כאן שלש מדרגות. יש רשות – במחשבה. למה לפי פשט רשות כנגד המחשבה? לשון ראש, היא בראש. יש יכולת – בדיבור. יש בחירה – במעשה.

צריך להסביר את השאלה הראשונה ששאלנו – למה הוא כותב כאן מלמטה למעלה? אולי רוצה לרמז כאן שעיקר עבודת הבינוני היא, כמו שכתוב במתן תורה, "נעשה ונשמע". בעיקר כשנוגע לכח הבחירה. כאשר קבלנו את התורה אמרנו "נעשה ונשמע". כשאדם בוחר בחיים הבחירה צריכה להיות בדילוג, ודילוג הוא למעלה מטעם ודעת. אם הוא לא ידלג – הוא לא יוכל לבחור בדבר שנגד הטבע שלו. יש לו טבע של הנפש הבהמית, התאוה בלב, וכדי לשבור זאת צריך מיד לבחור במעשה שנגד הטבע הזה. אי אפשר כל כך לשנות את טבע הנפש הבהמית קודם כל במחשבה. צריך כח של דילוג, כמו נחשון שקופץ לים. דווקא בשביל לשלוט על הנפש הבהמית צריך לדלג ישר לתוך המעשה, בבחינת "נעשה ונשמע". לכן גם בתורה כתוב "ובחרת בחיים". הסברנו ש-בחר גם אותיות ברח, כמו "כי ברח העם" ביציאת מצרים. בחירה היא קפיצה לים, קפיצה ישר לתוך מעשה טוב.

אם כן, הבחירה היא בסוד ה"נעשה". אחר כך ה"נשמע" הוא שהאדם יכול גם לשלוט על המחשבה. מה הכוונה? להפוך. אם יש אדם שיש לו מרה שחורה, עצבות, מחשבות לא טובות – יש לו רשות להפוך מרה שחורה ל-הרהור שמח, אותן אותיות. יש לאדם רשות לעשות זאת, רק שכדי לקבל את הכח והרשות לעשות ממרה שחורה הרהור שמח, צריך קודם כל לבחור במעשה טוב, אחר כך להשתמש ביכולת לדבר טוב, וממילא הוא מקבל גם את הרשות – הרשות נתונה, נותנים לו רשות – לשלוט על המחשבה, להפוך מרה שחורה ל-הרהור שמח. אלה שלש המדרגות, על דרך "נעשה ונשמע". המעשה כאן הוא בבחינת "נעשה", המחשבה בבחינת "נשמע" – "נשמע" היינו מחשבה – והדבור רק מרומז באות ו, "נעשה ונשמע". הכח לחבר את ה"נעשה" וה"נשמע" היא ה-ו. כמו תמיד, ה-ו היא הקול, הדיבור – גם בשם הוי'. "נעשה" הוא ה תתאה, "נשמע" ה עילאה, וה-ו הוא כנגד הקול והדבור, הכח המחבר, היכולת.

שלש המדרגות האלה, מחשבה, דבור ומעשה, הן גם כנגד העולמות, כמובן – בריאה, יצירה ועשיה. הדבור כמו ו החבור שמחבר בין המעשה והמחשבה. עוד פעם, כאן הוא אומר שאדם שצריך לבחור, לשלוט על הרע, צריך קודם כל "ובחרת בחיים" – לקפוץ למעשה טוב. אחר כך עולה מבחירה, ליכולת והרשות – ממעשה, לדבור ולמחשבה. [המעשה שליט על המחשבה?] "נעשה ונשמע", ממעשה בא למחשבה.

ירידה לבי"ע – יחיד, עני, אני

אפשר לקשר למה שלמדנו אתמול, על שני הפסוקים שהולכים יחד – זוג – "יחיד ועני אני" ו"עני ואביון אני". דברנו על זה אתמול לענין נקודת האמת, שיש בכל אחד נקודת האמת. זה שיש קודם כאן "יחיד ועני" ואחר כך "עני ואביון", משמע שה"עני" הוא הממוצע – כמו שהסברנו אתמול – מקבל מה"יחיד" ומשפיע ל"אביון". לפי חז"ל אביון  יותר עני מהעני, "תאב לכל דבר", "דלית לה מגרמיה". הוא מקבל מהעני, שמעליו. יחיד הוא גם מסכן, אחד שמרגיש שאף אחד בעולם לא מבין אותו – דוד המלך אומר "כי יחיד ועני אני", אני לבד בעולם, אף אחד לא מבין אותי. עוד פעם, יש שלש מדרגות שדוד המלך אומר על עצמו. דוד הרי עבר את כל המשברים בחיים, כמו שכתוב "כל משבריך וגליך עלי עברו". כל משבר שיכול לעבור על אדם בחיים – עבר כבר על דוד המלך. לכן הוא מתחזק מספר תהלים יותר מכל דבר אחר בעולם. קודם "יחיד ועני אני" – אני לבד, יחיד, אני עובר משברים ואף אחד לא שם לב, ובכלל אף אחד לא מבין אותי. אחר כך "עני" בדעת, שרש הדבור, כמו שנסביר. "אביון" הוא שאין לו כלום, גם במעשה. שלש המדרגות האלה הן גם כנגד מחשבה-דיבור-מעשה.

קודם כל, נראה עוד סוד, איך אנחנו בטוחים ששני הפסוקים האלה הם זוג – עוד יותר ממה שהסברנו אתמול. יש כאן שלש מדרגות – יחיד, עני, אביון. כמו שהסברנו הרבה פעמים, אם יש יחוד וזיווג בין מושגים, הסימן שיוצר רבועים, או משולשים, דברים שלמים בחכמת המספר. נראה כמה דברים: הר"ת יעא עולים אנכי, ט ברבוע. הס"ת דין, ח ברבוע. הכל יחד – יחיד, עני, אביון – רלא, רלא שערים, המשולש של 21. זהו גם סימן ששלש המדרגות האלה יוצרות שלמות. אם נכתוב עני פעמיים – "יחיד ועני", "עני ואביון", העני משמש לכאן ולכאן – יהיה מספר עוד יותר מושלם, 19 ברבוע, חוה ברבוע. כל הדברים האלה הם סימנים ברורים ששני הפסוקים האלה מתחברים יחד.

באמת הם כנגד העולמות. דוד הוא המלכות דאצילות, וירידת המלכות דאצילות בשלשה עולמות בריאה-יצירה-עשיה היא בחינת יחיד-עני-אביון. דוד יורד את כל הירידות. כשהוא יורד לבריאה הוא בבחינת יחיד – לא מבינים אותי, אני לבד. "בורא חשך" – הכוונה שאני בחשך, אף אחד לא רואה אותי, לא שם לב. זהו המובן של "יחיד". שייך לבריאה-בינה – מרגיש שלא מבינים אותו. אחר כך יצירה היא "עני". כתוב בחז"ל ש"עני" גם לשון עניה, לענות, דיבור – "ענו ואמרו". "אביון", שאין לו כלום, הכוונה שאין לו כלום במעשה. ה"עני" עני מעניה, עני מדיבור. לכן כתוב "אין עני אלא בדעת", ששייכת לדיבור – "דעה ודבור". "יחיד" היינו שעני במחשבה, "עני" שעני בדיבור ו"אביון" שעני במעשה.

אם כן, הוא כותב כאן שלכל אחד יש רשות, יכולת ובחירה לשלוט על שלשת המצבים האלה – יחיד, עני ואביון. יש לכל אחד בחירה לצאת – כמו יציאת מצרים – ממצב של אביון; יכולת לכל אחד לצאת ממצב של עני; ורשות לכל אחד לצאת מהמצב של יחיד. רשות הולך עם יחיד, כמו הביטוי רשות היחיד. אפשר לצאת מהיחיד הלא טוב – שאני לא יחד עם כולם, שכולם נפרדים ממני, שאני לבד – ולהכנס לרשות היחיד האמתי, שם כולם ביחד. באצילות רשות היחיד החיובית, שכולם יחד. כאן יחיד במובן השלילי, שאני לבד. שוב, רשות ויחיד הולך יחד – בגלל הביטוי רשות היחיד. בברסלב זה דיבור בעיקר, התבוננות יותר שייכת למחשבה.

ממוצע הדיבור

רק נסביר עוד פרט אחד – למה יכולת קשורה עם דיבור, כמו ה-ו שמחבר? הסברנו שבפסוק "כל ישראל. בראשית ברא אלהים" – כל הוא יכולת. למה כל הוא חיבור? כ היא סיום החצי הראשון של האלף בית ו-ל היא תחלת החצי השני של האלף-בית. ה-א היא שרש המחשבה, המדרגה הכי גבוהה במחשבה, וה-ת היא התחתית של המעשה, המדרגה הכי נמוכה במעשה. הדיבור הוא סוד ה-כל, שמחבר את כל המחשבה לכל המעשה. כתוב שכל ממוצע צריך לכלול את המדרגה הנמוכה של העליון עם המדרגה הנמוכה של התחתון. יש עשר מדרגות של מחשבה, מ-א עד י (אי), ואחר כך עשר מדרגות של מעשה, מ-מ עד ת (מת, אם אין למעשה מילוי בתוכו), וביניהן אותיות כל, סוד הדבור, שלוקח את עשר מדרגות המחשבה ומחבר בבחינת ראשית של עשר מדרגות המעשה. מכאן אפשר להבין למה יש 22 אותיות – עשר ספירות של מחשבה ועשר ספירות של מעשה ובאמצע שתי בחינות – כל – שהן בסוד הדיבור שמחבר אותן. לכן היכולת כאן, משרש כל – מתחיל יכל, י לפני כל, מלמד שלוקח את ה-י ומחבר עד ה-ת – היא הדיבור. ה-ו, שמוסיף רק בגלל הכתיב המלא, היא גם לשון חיבור. מחבר עד ה-ת, המעשה. לכן יש קשר חשוב מאד בין כל ל-קול – "בת היתה לאברהם ו'בכל' שמה", סוד בת-קול. מתחלף באותיות גיכק, כל-קול. לכן ביעקב אבינו כתוב "יש לי כל" וגם "הקל קול יעקב" – הוא סוד החיבור. לכל האבות יש כל, "בכל, מכל, כל", אבל עיקר ה-כל הוא יעקב, "יש לי כל". הכל בסוד הכל הזה, שהוא הקול והדבור. [מהי בת קול?] הד, אקו. גם מה ששומעים מהשמים נקרא בת-קול.

[עוד הפסקה בהקלטה.]

קודם כל חסידים!

בזהר באמת כתוב עשר מדרגות כנגד הספירות. כאן מביא רק בקיצור. למדנו פעם. מי ששרש נשמתם בכתר הם "ראשי אלפי  ישראל", בחכמה "חכמים", בבינה "נבונים", בחסד "חסידים", בגבורה "גבורים" וכו'. זה בתחלת תיקוני זהר. יש עשר בחינות, כנגד עשר הספירות – ראשי אלפי ישראל, חכמים, נבונים, חסידים, גיבורים, מארי תורה, נביאים, חוזים, צדיקים, מלכים. כאן מביא רק חלק – מרמז את כל הז"ת, ב"וכו'" של נביאים כולל את החוזים וב"וכו'" של צדיקים רומז גם למלכים, אבל לא מזכיר כלל את הג"ר. הוא רוצה לומר בזה שצדיקים הם הצדיקים של התניא, שרק כנגד היסוד.

מה יוצא מזה? על פי פשט חושבים שהבינוני של התניא הוא הגיבורים, מי שמתגבר על יצרו. עוד פעם, הרי כל התניא הוא צדיקים ובינונים – צדיקים ביסוד, ולפי התניא כאן משמע שהבינונים הם הגיבורים, מי שמתגבר על יצרו, ששולט על התאוה כל הזמן, כל החיים. אבל באמת אנחנו רגילים לחשוב שכולם, גם הצדיקים וגם הבינונים, הם קודם כל חסידים – כל ענין החסידות, תלמידי הבעל שם טוב. לכן הוא דווקא מתחיל מהחסידים, ולא מלמעלה. הוא רוצה לומר שקודם כל כולנו חסידים. יש כאן רמז מאד יפה, בפשט יוצא שהבינונים הם הגיבורים והצדיקים הם הצדיקים. דבר אחד, יוצא שהגיבורים למעלה מהצדיקים. אפשר להסביר זאת לפי ההמשך, שיש מעלה בבינוני לגבי הצדיק.

כמה מדרגות יש כאן? מתחיל מחסידים, שלא מסביר בתניא. כל התניא הוא להסביר איך להיות חסידים, אבל לא מסביר מהו חסיד. לכאורה, דבר ראשון בתניא הוא שאנחנו רוצים להיות חסידים, אנחנו חסידים של הבעל שם טוב, וחסיד הוא כך וכך – אבל בכל התניא אין זכר להסבר מהו חסיד. כל התניא הוא להסביר את הגיבורים והצדיקים. כאן הוא מרמז לנו שלפני הכל צריך להיות חסידים – מי שלא חסיד לא יכול להיות גיבור ולא יכול להיות צדיק. מה זה להיות חסיד? תורה שבעל פה. הוא הסביר שחסיד הוא מי שהזולת בא לפניו. למה לא כתב זאת בספר? כי חסיד הוא לפנים משורת הדין, ומה שאפשר לכתוב בספר הוא רק שורת הדין.

חסיד הוא למעלה מהספר לגמרי, למעלה ממה שאפשר לכתוב. הוא לא בחינת דין. חסיד הוא אחד שהזולת בא לפניו – יש כמה הוכחות בגמרא. הלכה לא כך, אלא "חייך קודמין", "אדם קרוב אצל עצמו", וחסיד הוא למעלה מזה – שהזולת בכל דבריו, באמת לאמתו, הוא לפניו. זה  לפני הכל, גיבורים ומארי תורה ונביאים וכולם. לכך הוא רומז. אף שמשמע כאן שיש כמה מיני מדרגות, אבל אם נדייק אפשר לקרוא יחד: "כמה מיני מדרגות חסידים גיבורים המתגברים על יצרם" – אפשר לחבר ולקרוא "חסידים גיבורים", חסידים שהם "גיבורים המתגברים על יצרם", ויש "מארי תורה נביאים כו'" ויש "צדיקים כו'". כך אפשר לקרוא. אם כן הגיבור, הבינוני של תניא, צריך לדעת שקודם כל צריך להיות חסיד. התניא הוא הגיבורים, הבינונים, אבל לפני כן צריך להיות חסידים. בפשט זה כמה מדרגות, יש חסידים, יש גיבורים וכו' – אבל אפשר לדרוש שכולם צריכים להיות חסידים, גם הגיבורים וגם הצדיקים. התכלית היא אחדות, ומה שמאחד את כל המדרגות הם החסידים.