על סכנת הכלאים של הפעם המאה ואחת

בע"ה

כ"ד טבת מ"ג – ירושלים

שיעורים בתניא (9) – תניא פרק טו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[חסרה ההתחלה.]

וכן אף מי שאינו מתמיד בלמודו בטבעו רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה ונעשה ההרגל לו טבע שני די לו באהבה מסותרת זו אא"כ רוצה ללמוד יותר מרגילותו ובזה יובן מ"ש בגמרא דעובד אלהים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד והיינו משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים כדאיתא התם בגמרא משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי מפני שהוא יותר מרגילותם. ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא עובד אלהים מפני שכדי לשנות טבע הרגילות צריך לעורר את האהבה לה' ע"י שמתבונן בגדולת ה' במוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה שממנה הוא הטבע וזו היא עבודה תמה לבינוני. או לעורר את האהבה המסותרת שבלבו למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי שזו נקרא ג"כ עבודה להלחם עם הטבע והיצר ע"י שמעורר האהבה המסותרת בלבו משא"כ כשאין לו מלחמה כלל אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל ובזה יובן מ"ש בגמרא [בדרשת הפסוק "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו".] דעובד אלהים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד [הוא מסביר:] והיינו משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים כדאיתא התם בגמרא משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי [בשביל הפרסה הנוספת מעלים את המחיר כפלים, כי פרסה אחת יותר מהרגילות יותר קשה מכל עשר הפרסאות. כך בלימוד, מי שמכריח עצמו יותר מהטבע – ללמוד מאה פעמים – כדי לעשות את רצון ה', כדי להיות "עובד אלהים" בהוה.] מפני שהוא יותר מרגילותם. ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו [מאה הפעמים שהיו רגילים אז.] שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא עובד אלהים

קודם כל, נראה כאן כמה דברים:

הוא אומר שהפעם הנוספת, הפעם המאה ואחד, שקולה כנגד כולם. זאת אומרת, שאם היו רוצים לתת מספר או אות לפעם הנוספת – איזו אות היו נותנים? הוא נותן דוגמה לשוק של חמרים, שנשכרים להוביל סחורה עשר פרסי בזוזא ואחד עשר פרסי בתרי זוזי. כך, מי שלומד את הפרק שלו מאה פעמים זו הרגילות שלו והלומד מאה פעמים ואחד הוא כבר עובד אלקים. לפי זה, איזו אות מתאימה למאה פעמים ואחד? אם היה עשר – הפעם האחת עשרה היא כ, כוללת הכל. כשיש מאה – הפעם הנוספת היא ר, שקולה כנגד כולם. זה בכלל בסוד המושג כולל שלמדנו הרבה פעמים. כמו שיש מט ימי הספירה, ואחר כך היום החמישים כולל אותם. יש כה, ה ברבוע, והכולל – כו – כולל אותם. יש יב שבטי י-ה והכולל הוא יג. 13 הוא כמו 24, כי בקבלה הוא כל ה-12 וה-13 כולל אותם שוב. ה'כולל' פשוט מכפיל את מה שהוא כולל. זהו כלל בקבלה, שסוד הכולל בכל מקום הוא שמכפיל את מה שכולל – כמו שכותב כאן. גם כאן, הפעם ה-קא, שכנגד כולם, היא כאילו למדתי סה"כ 200 – הפעם הנוספת כמו 100 פעמים, וסה"כ 200, סוד האות ר, כמו שאמרנו.

אם ממשיכים ר לתוך קא – על פי פשט קא ויש כאן ר – יוצא את השרש קרא. [זה גם ארק...] זה כבר הפוך, הסגולה של הארק להפוך את הקרא... אם כן, זהו סוד "וקרא זה אל זה ואמר". מה פירוש "זה אל זה"? עיקר הכולל בקבלה הוא הכולל של יב, זה, יב שבטי י-ה, והכולל, ה-יג, כולל את כל ה-זה. בפירוש בקבלה זהו סוד "זה אל זה". "זה" היינו נבואת משה רבינו, "זה הדבר אשר צוה הוי'", אספקלריא המאירה. בפסוק "זה אל זה" היינו ממלאך למלאך, אבל כאן מדברים על נשמות שלומדות תורה. להמשיך את ה"זה אל זה" היינו להמשיך את הפעם הנוספת, מעבר לרגילות, ואז כולל הכל – "וקרא". אפילו המלה אל שוה 13 במספר סידורי, לכן ב-יג מדות הרחמים הראשונה היא "אל", כתוב בקבלה ששם "אל" והמלה "אל" הולכות יחד.

מאה ואחד – כניסת האור בכלים

[היסוד נקרא 'כל'.] כן, היסוד כולל כל מה שלפניו. התפארת היא ריבוי גוונים והיסוד כולל, זהו סוד "זה אל זה".

עכשיו נסביר עוד קצת מה זה "מאה פעמים ואחד". כתוב בקבלה שמאה בגימטריא כלים. שייך קצת לגמרא שנלמד היום. למה הרגילות היתה מאה פעמים? כי על ידי מאה פעמים עושים כלים. למה כלים הם מאה? כי יש מאה כלים, עשר פעמים עשר, כמו מאה ברכות בכל יום. הפעם הנוספת, "מאה פעמים ואחד", היא להמשיך את גילוי האחד, האור, בתוך הכלים. כאשר האור נמשך בתוך הכלי, אם זהו כלי ראוי לקבל את האור הוא נעלם מהמציאות, לא מרגיש עצמו יותר ליש, ומתגלה רק האחד. כשיש לו ריבוי כלים, מאה כלים, כשמתגלה האחד, האור, כל ריבוי הכלים מתעלמים ונשאר רק האחד. לכן קודם הוא כותב "מאה פעמים ואחד" ואחר כך כותב "זאת הפעם המאה ואחת היתרה". על הפעם הנוספת הוא כותב "המאה ואחת", אבל כאשר הוא כותב בהתחלה הוא כותב "מאה פעמים ואחד" (אף שלפי דקדוק גם היה ראוי לכתוב "מאה פעמים ואחת") – כי "אחד" הוא גילוי האור, שגורם לכלים להתבטל. הפעם הנוספת היא "המאה ואחת", אבל בסה"כ כשיש "מאה פעמים ואחד" מתגלה ה"אחד". הפעם האחת האחרונה היא "המאה ואחת", אבל סה"כ העבודה הוא "מאה פעמים ואחד" – הפעם המאה ואחת מגלה את ה"אחד", אחד האמת, ואז הכלים מתבטלים.

מה קורה כשהכלים לא מתבטלים? מה יכול למנוע את הבטול שלהם? אז יש מצב שנקרא יניקה. כשיש יותר מדי כלים, שבעבודת ה' המצב הזה נקרא 'בליטות' – כל כך הרבה כלים שעושים בליטות – לא בטל לפעם הנוספת אלא רק יונק ממנה, יונק מהאור. א בתוך כלים יוצר את המלה כלאים – כך כאשר הכלים לא מתבטלים לאור שנמשך בהם, ל-א, ואז רק יונק מה-א והמצב הזה נקרא כלאים.

ארבעה מיני כלאים

יש בתוספות בדף ששייך למחר, אבל המעיין בגמרא רואה כמה סוגי כלאים יש? תוספות אומר שיש ארבעה סוגים – הרבעה (של שני מיני חי), הרכבה (באילנות), זריעה (כלאי זרעים וכלאי הכרם), הנהגה (בשני מיני חי). תמונה יפה: מה קורה אם לאחד יש עגלה ומנהיג בשור וחמור? כלאי הנהגה. מה אם יש לך סירה שאתה רותם אליה דולפין וכריש? גם כלאים. אחר כך הגמרא שואלת מה קורה אם יש לך עגלה ואתה קושר אותה לבהמה אחת, שור אחד, ואתה הולך ליד נהר וגם קושר את העגלה לדג בנהר. כעת לוקחים אותך דג ובהמה יחד – מותר? זה בסוף הפרק, הדוגמה בסיום הפרק הזה. הדין שאסור. מה שאין כן בכלאי זרעים, אם יש לך חצי ערוגה בארץ ישראל וחצי בחו"ל, ואתה זורע בהם מינים שונים – אפילו שצמוד – מותר. למה? כי כלאים לא תופסים בחו"ל כלל. ביבשה ובים כל אחד אסור בפני עצמו בכלאים, כך יחד. הגמרא חשבה שכמו שהארץ וחו"ל לא כלאים כך יבשה וים לא כלאים, ועונה שלא כך – בחו"ל כלל לא תופס ובים כן.

כלאי הנהגה הם גם בחו"ל. אלה שני סוגים שונים של כלאים. רואים כאן משהו מענין, שהים והיבשה מצטרפים בדוגמה זו – דוגמה בהלכה איך הים והיבשה מתחברים. זהו איסור, אבל ממנו רואים בעומק שהם מתחברים יחד. אם היתה לך איזה בריה אמפיבית (דו-חי), והיית לוקח אותו מין – אחד ביבשה ואחד בים – בסדר. אם אלה שני מינים, שור ביבשה ודולפין בים, זה אסור.

קודם כל, מה רואים מכאן? מה הרעיון? בעבודת ה' גם יתכנו כלאים – שבמקום שהפעם המאה ואחת תעשה טוב, דבר גדול, שנקרא "עובד אלהים", כמו שכתוב כאן, היא תעשה כלאים, תמשיך א לתוך כלים ותעשה כלאים. מה זה יכול להיות בעבודת ה'? [שעושה לו גאוה.] כן, אם יש לו גאוה מהפעם המאה ואחת, לא רק שהכלים לא מתבטלים אלא להיפך – מניק את הגאוה, ויצא שכרו בהפסדו. במקום התכל'ס, בטול ל"אחד", רק גורם לו למצב של כלאים. במה זה תלוי? כמו שכתוב בהמשך. אם הוא עשה מלחמה ועבודה פנימית-נפשית בשביל ללמוד את הפעם הנוספת, שעולה לאהבת ה', הוא שומר בכך שהפעם המאה ואחת תהיה "מאה פעמים ואחד". אבל אם עושה רק בשביל להשוויץ, כמו שאומרים, זהו סוד של כלאים.

מהם כלאים? קונץ. בספר החינוך כתוב שכלאים הם כישוף – לקחת שני דברים ולחבר לא בדרך הטבע. בכתבי האריז"ל מוסכם שכל כלאים הם כישוף כזה. בעבודת ה' מהו כישוף? פשוט להשוויץ שאני יכול לעשות משהו מיוחד, יותר מהרגיל. להשוויץ שאני יכול לעשות יותר מהרגיל – זהו כישוף. בפשט, מהו מכשף? מי שיכול להשוויץ שאני יכול לעשות דברים שאחרים לא יכולים לעשות. ברגע שאחד משוויץ ככה – זו בחינת כישוף, כלאים, הפעם המאה ואחת שלא בקדושה, שבמקום לגלות את ה"אחד" רק עושה כלאים. בקדושה זה "לא כן [עבדי משה]". אדמו"ר הזקן אומר שזה "מאין", "החכמה מאין תמצא". בלי ה-א הנוספת זה מין. גם הסוד של "לכן" לעומת "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". יש הרבה סודות, אבל הסוד שנוגע להיום הוא כלאים.

ארבע המדרגות בגמרא הן כנגד י-ה-ו-ה. אפשר להסביר לפי התוספות: הרבעה היינו יחוד, וכל יחוד הוא על ידי מוחין דאבא – "רבע ישראל", המדרגה הרביעית, האות הרביעית, מלמטה למעלה. הרבעה בסוד החכמה; הרכבה היא ציור, להרכיב שני דברים יחד. כתוב שאמא, בינה, היא כח המרכיב – כל מבנה בחינת הרבעה; זריעה סוד הדעת – שרש המדות. לכן יש כל מיני סוגי זריעה, כי כנגד הו"ק – יש כמה דוגמאות. עוד פעם, זריעה היא פנימיות הדעת, "מפתחא דכליל שית"; הנהגה היא סוד המלכות – המנהיג הוא המלך – וכנגדם כלאי הנהגה. [צמחים של זריעה בתפארת.] נכון, כך על פי פשט. הרכבה באמא וזריעה בבנים (כל הצמחים כנגד הו"ק). בכל אחד יכול להיות כלאים. הנהגה היא בסוד המלכות.

כלאים – קונץ של גאוה

מהם כלאים בנפש? להשוויץ, הכישוף. במקום שהחידוש – פתאום יש חידוש, הפעם המאה ואחת – יבא לידי בטול, הוא רק יביא קונץ ש'אני יכול לעשות חידוש'. אז יש לפעמים קונץ של מי שממציא המצאות בשכל. אם זהו הקונץ, זו בחינת כלאי הרבעה; אם הקונץ הוא להרכיב, לשחק, לעשות תמונות – כמו צייר, או מי שמנגן כל יצירה, יש קונץ של המצאה, הקונץ הכי גבוה – זה פגם בחכמה, כלאי הרבעה, מן שבאינו במינה. יש שאדם עושה קונץ בהרכבות – פגם בבינה; יש קונץ בזריעה, שהוא משפיע מדות בלב – זורע בלב מדות שונות, אבל עושה זאת בבחינת קונץ. כמו שכתוב בתניא, בחסידות, "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" – מחפש חויות, קונץ זה חויות. כל החויות האלה הן כלאי זרעים או כלאי הכרם. לכן באמת עיקר כלאי זריעה הם כלאי הכרם. מהו כרם? יין. יין הוא התפעלות; אחר כך, כלאי הנהגה הם קונץ שהוא יכול להנהיג אנשים – אחד ששולט על החברה, שולט על אנשים, כרצונו. אם תקח מנהיג רק לפי השויץ, שהוא מוכשר לקחת שני אנשים ולחבר אותם ולהנהיג עם שניהם יחד – ששניהם ירצו לנצל כחם כדי להנהיג אנשים איך שהוא רוצה. אם מנהיג רק בשביל להשויץ – שהוא מוכשר לעשות כל מיני דברים, לקח שני אנשים ולהנהיג את העגלה שלו עם שניהם יחד, לנצל לשם כך שני אנשים – זה כלאי הנהגה, ב-ה תתאה של שם הוי'.

אם כן, מצאנו קשר בין שיעור התניא של היום לכתוב בגמרא. הגמרא אומרת שלומדים את כל הדברים האלה... למה כתוב בגמרא בכלל? כי מהבהמות בתורה מרבים גם חיה ועוף ואפילו דגים. מי שעיין במשנה האחרונה בפרק "שור שנגח" יש שמונה מדרגות, שבכולן רואים את כח הדגים, החיות והעופות. אפשר להסבר מלמטה למעלה, כי האחרון שבת – כנגד בינה. הראשון בור – מלכות. אחר כך הר סיני – יהיה יסוד. תסתכלו בעצמכם. משמע משם שיש שמונה מדרגות במשנה, ממלכות עד שבת, בינה, אמא. כלאים בא אחד לפני הסוף – תיקון החסד.

תיקון הכלאים

מה התיקון של כלאים? כתוב שיש מלאך אחד שמתקן את ה-כלאים – המלאך מיכאל. מה ענינו? כתוב שהוא מליץ חסד, מליץ יושר על עם ישראל. אם כן, הדרך לתקן את הכלאים בנפש היא רק להסתכל טוב על יהודים. כלאים הם יניקה, כמו "חסד לישמעאל", והתיקון הוא על ידי חסד דקדושה, תמיד להיות מליץ יושר על עם ישראל, ובכך לתקן את הכלאים. החסידות היא בשביל להסתכל בעין טובה על כל יהודי, וממילא לא לרצות שאני אשוויץ, שאהיה חשוב ממישהו אחר, וכדומה. העצה-התיקון להיות חסד. באמת יש תכונה של חסידים כאשר מתווועדים, שהפעולה היא יותר ממה שהמלאך מיכאל יכול לעשות (יש קשר) – פועלים כך. עצת היושר לעם ישראל לעשות זאת יותר מישמעאל ועל ידי זה מבטלים את הכלאים. לכל אחד יש כלאים ויושבים יחד כדי לבטל. כלאים הכוונה לזכות למאה פעמים ואחד, לגלות את האחד, ואז האחד הוא כנגד כולם וזה בסוד ר. כתוב שגם ב-ר יש זה לעומת זה. בתוך ריש יש אותיות יש. לפעמים כתוב שה-ר נראית על הסטרא אחרא, אם יש כזה, אבל אם זוכים ללמוד כדבעי זוכים למילוי ה-ר ב-יש האמתי, היש הטוב. אחרת יש כלאים, יש לא טוב.