"חמורים דברי סופרים"

בע"ה

ח' טבת מ"ג – ירושלים

שיעורים בתניא (4) – תניא פרק ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     האסור והמותר

אנחנו בתניא של היום – פרק ח. למדנו אתמול במי השילוח פירוש לפסוק שמופיע ב"דברי דוד האחרֹנים" – "אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים". הוא אמר שבעל תשובה צריך להיות מושל בכל החטאים והעבירות שהוא עשה. יש שני סוגי חטאים – יש מדברי סופרים, מדרבנן, ויש מדברי תורה. הוא אמר ש"מושל באדם צדיק" הולך על זה שבעל תשובה מושל על דברי סופרים, על מה שהוא עבר על דברי סופרים, ובתשובה שלו הוא מתקן הכל. אחר כך, "צדיק מושל יראת אלהים", היינו שמושל על מה שפגם בדאורייתא. ראינו שמקדים דברי סופרים לדברי תורה ואמרנו בזה שני פירושים – או "לא זו אף זו", שלא כל כך נשמע, והפירוש היותר האמתי ש"חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה", ביטוי שמופיע בחלק התניא של היום. הוא כותב שאפילו אם אדם עבר על איסור דרבנן זה לא עולה בלי תשובה. נקרא הכל מתחלת הפרק:

ועוד זאת במאכלות אסורות שלכך נקראים בשם איסור מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע לשם שמים לעבוד ה' בכח אכילה ההיא וגם פעל ועשה כן וקרא והתפלל בכח אכילה ההיא אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפלה כמו ההיתר

אפשר לפרש שהוא מרמז כאן על אחד מיסודות תורת הבעל שם טוב, שמפרש על "בא אל התבה" – בתבת נח – שאדם צריך להכנס לתבות התורה והתפלה שהוא מדבר. הכניסה היא לא רק שאדם מכוון להכנס, אלא שכל החיות שלו צריכה להכנס לתוך התבות שהוא אומר. כך כותב כאן, שאם אכל משהו אסור – אפילו בלי כוונה – הוא לא יכול להכנס לגמרי, לא יכול לקיים "בא אל התבה". לפי הפירוש הזה קצת קשה, הרי נח נצטווה להכניס את כל החיות לתבה, גם החיות הטמאות. כולם באו אל התבה, רק שהיה חילוק – הדברים הטהורים באו שבעה-שבעה והטמאים שנים-שנים, מהדברים הטמאים היה זוג אחד ומהטהורים שבעה זוגות. מכאן חז"ל לומדים – רש"י מביא חומש – שנח למד תורה וידע להבחין בין חיה טהורה לחיה טמאה, ידע מה שעתיד להיות טהור לישראל, מה שהם עתידים להקריב על גבי המזבח.

שאלה: איך הוא ידע?

תשובה: הוא למד, הוא כיוון, כמו האבות שגם ידעו את כל התורה עד שלא נתנה. את היסודות של התורה אפשר לדעת, מי שיש לו רוח הקדש, גם לפני מתן תורה. עיקר הענין של התורה הוא לא החכמה, לדעת מה טהור ומה טמא, אלא המשכת העצמות על ידי המצוות האלה – שה' ממש מתלבש בתוך המצוות, לא לדעת את מציאות המצוות. זה ההבדל בין המצוות שקיימו האבות למצוות שאחרי מתן תורה – יכול להיות אותו דבר, אבל עכשיו יש בזה התלבשות של העצמות. זה "אנכי", "אנא נפשי כתבית יהבית", כמו שיש מצוה שהאדם יכניס עצמו בתיבות, לומדים הכל מה', שבמתן תורה הכניס את עצמו כביכול לתוך התיבות, לתוך המצוות.

אפשר לומר שאחר כך הותר לנח בשר, ולבני נח הותרו כל הבהמות – בשבילו היה מותר הכל. ההבחנה בין הטהורות לטמאות אצלו היתה רק לענין הקרבה, כדי שיקריב אחר כך קרבן, אבל לגבי האכילה של עצמו – לו מותר לאכול הכל, בתור בן נח. או שנפרש, שאפילו לפי הדינים שלנו, שטמא – אבל "אין דבר העומד בפני התשובה", כמו שגם למדנו אתמול, וכתוב שהתבה של נח היא כמו העולם הבא, שאחרי התשובה. אחרי התשובה, גם הבהמות האלה יחזרו, כמו שלמדנו שהחזיר עתיד להטהר. יתכן שתבת נח מעין עולם הבא, ולכן יש שם גם חיות טמאות – יכול להכניס כל החיוּת לתיבה. אבל עכשיו, בזמן הזה, אי אפשר להכניס את החיות לתבה, אפילו אם התפלל ולמד מאותו כח. בדבר היתר – כל הכח נכנס לתיבה, כמו שצריך.

למה לא יכול להכנס?

מפני איסורה בידי הס"א משלש קליפות הטמאות

לעתיד לבוא, כש"ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" לא תהיה סטרא אחרא, וממילא כבר לא יהיה אסור בידיה. [יהיה "וגר זאב עם כבש", כבר לא יזיקו – הכל יהיה טהור.] לא יזיקו, אבל בתור קרבן – יקריבו רק חיות טהורות. נח הוא צדיק. התורה הזו של נח היא עבודת הצדיקים – הוא מעלה את הכל. הבינוני צריך לדחות מחשבות זרות. הבעל שם טוב כותב בכתר שם טוב שמי שלא יכול להעלות יקיים "הבא להרגך השכם להורגו" – עדיף להרוג הניצוץ משיהרוג אותך, וכך הבינוני צריך לעשות. הצדיק יכול להעלות כי לא חלק ממנו, בא לו מהחוץ, לא מבפנים – כך כותב בתניא. גם כאן אפשר לפרש שנח הכניס לתבה לא מעצמו אלא מהחוץ – לכן היה יכול להעלות הכל, גם את הדברים הטמאים. לא שאכל אותם ואז העלה אותם – אלא פשוט בכך שהכניס אותם. [באיז'ביצא מדבר על בעל תשובה, לא על צדיק.] בעל תשובה עוד יותר מצדיק, "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" – בעל תשובה עובד "בחילא יתיר", ולפעמים עושה אתהפכא יותר מצדיק, "זדונות נעשו לו כזכויות" ממש. אדמו"ר הזקן לא מדבר כאן על תשובה – אם יעשה תשובה הוא גם יתקן. כאן מדבר שהוא אכל משהו לשם שמים, וגם קיים זאת, התפלל ולמד, אבל לא עולה כי אסור – לא מדבר כאן על תשובה. אפילו בלא יודעין. אם בכן יודעין לא היה אוכל – כאן מדובר דווקא בלא יודעין. אם היה דבר אסור, אפילו שיתפלל חזק אחר כך וילמד בכוונה – הוא לא יוכל להכניס את החיות לתוך התיבות. אבל תשובה זה משהו אחר לגמרי – לא מדבר כאן על תשובה רק בא כאן להגדיר מה פרוש אסור – שאסור בידי הסט"א.

ב. חוּמרות של חסד

ואפי' הוא איסור דרבנן

היה אפשר לחשוב שמכיון שהוא שוגג כאן – ולא רק שוגג, אלא אכל לשם שמים והתפלל – אז יתכן שחז"ל לא אמרו את דבריהם בשוגג. הרי בפשט, חז"ל זה סייג, ולכן אפשר לחשוב שרק סייג אם אתה יודע, ואחרת לא גזרו בכלל. הייתי יכול חשוב שגזירת חז"ל אינה שינוי המציאות, רק שאמרו שאל תעשה כך – סייג לתורה. אבל אם עשה לשם שמים וכו' – אולי לא חלה הגזרה. לכן אומר שלא, שאם חז"ל גזרו – זה גם אסור בסטרא אחרא, כמו דאורייתא ויותר. ברגע שחז"ל גזרו עצם הדבר קשור בסט"א אפילו יותר מדאוריתא, ולכן גם אם אוכל בלא-הודע וכו' – לא יכול להעלות את החיות. הוא אומר שזה פירוש מאמר חז"ל:

שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה כו'

עד כאן.

אם כן, יכולת הבעל-תשובה להפוך זאת היא מה שלמדנו אתמול – קודם כל "מושל צדיק" וממילא גם "מושל יראת אלהים", בדרך "זו ואין צריך לומר זו", ולא בדרך "לא זו אף זו". אם הוא יכול לתקן ולהעלות עבירות מדברי סופרים – כל שכן שמושל על כל הדברים שמדאורייתא.

תושב"כ ותושב"ע – אש ומים

כשקראתי את זה ראיתי שיש כאן כמה רמזים יפים. נתבונן קצת על המשפט הזה, רק על שלש המלים האלה שהם לשון חז"ל – "לשון חכמים ברכה, לשון חכמים מרפא וכו'" – "חמורים דברי סופרים": רואים כאן שראשי התיבות הם צירוף המלה חסד – הצירוף הראשון של חסד. לפי סוד הצירוף, זהו הצירוף הראשון שבא אחרי חסד, מתוך ששת הצירופים. אם נאמר שהצירוף של חסד שייך לספירת החסד – ה-ח היא חכמה, חית היא חיות, "החכמה תחיה" (במקום ה-י); ה-ס היא בינה (שנקראת "לעתיד לבוא", בכתבי האריז"ל); וה-ד היא הדעת, הפנים של הדעת באלב"ם. אם כן, חסד הוא הצירוף הישר – במקום החסד. אם כן, הצירוף הזה הוא בנצח – ענף החסד, מה שבא אחרי החסד. אם כן, המושג של "חמורים דברי סופרים" הוא החסד שבנצח או הנצח שבחסד – השפעת החסד בנצח. מכאן אפשר ללמוד הרבה לגבי דברי סופרים. מה סופי התיבות? מים, גם חסד. "הוי כל צמא לכו למים" – מים הם תורה, ומכאן אפשר ללמוד שמים הם בעיקר תורה שבעל פה, כי תורה שבכתב היא בעיקר אש, "כה דברי כאש", "אש דת למו". התורה שבעל פה היא יותר בבחינת מים. תורה שבעל פה היא בבחינת דוד המלך, שעל שמו בא שם הספר שלמדנו אתמול – "מי השילח ההלכים לאט". התורה שבעל פה היא "מי השילוח ההולכים לאט".

דברי סופרים – חמורו של משיח

עוד רמז אחד – "חמור" אותיות חמוֹר. למה זה מרמז? יכול לרמז ל"יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים", שגם ענין של תורה שבעל פה. מהו הכח של חז"ל? היגיעה, ההתמסרות לתורה, וההתמסרות הזו לתורה נקראת "חמור", כמו "יששכר חמור גרם". זה רעיון אחד. אבל מי שייך לחמור? כתוב שמשיח הוא "עני ורכב על חמור". [חמור לבן.] לא כתוב חמור לבן, כתוב "ורכב על חמור", אומרים חמור לבן אבל לא כתוב. אפשר לפרש שהמשיח רוכב בעיקר על "דברי סופרים", "חמורים דברי סופרים", שזה החמור שלו, המרכבה שלו. אפשר לפרש שהמשיח הוא הרוכב על החמור הזה, שהוא ה"חמורים דברי סופרים" – הוא מגלה את החומרה של דברי סופרים. החומרה של דברי סופרים היא לא בשביל לעשות לא-טוב, אבל בשביל הגילוי של המשיח – המשיח שרוכב על דברי סופרים. למה? כי באמת ה"חמורים דברי סופרים" היינו חסד, לא דין, והגילוי הוא נצח – "נצח ישראל לא ישקר". כל חומרת הדברי סופרים היא נצחון החסד, ולכן זהו הכח שעליו רוכב המשיח.

כעת נאמר את העיקר: כמה הכל בגימטריא? "חמורים דברי סופרים" עולה 916. איפה זה מרומז בתורה? כל דבר צריך להיות מרומז בתורה, בתחלת התורה. עכשיו נסביר רמז שקשור עם מה שלמדנו אתמול בערב – מי שהיה אתמול בשיעור באנגלית[ב]. מהו שרש דברי סופרים בכלל, בתורה שבכתב? מהי התורה שבעל פה לגבי התורה שבכתב? אם כתוב בתורה "בראשית", ב-ר-א-ש-י-ת, אז מהי התורה שבעל פה? מהי התורה שבעל פה של המלה בראשית? יש כתב ויש בעל פה – מה ההבדל? יש תורה שבכתב ויש תורה שבעל פה, מה ההבדל? בעל פה מוסיפים את המילוי – בכתב יש רק את האותיות, והתורה שבעל פה מגלה את ההסתר וההעלם שבתוך האותיות. לכן נקרא אמא, כי מגלה את הכח הנעלם בתוך האותיות, נקרא מילוי האותיות. כשאתה אומר בעל פה אתה מגלה את המילוי – ההריון של האות. אם נקח את המלה הראשונה של התורה, בראשית, מה התורה שבעל פה מוסיפה? בית ריש אלף שין יוד תאו. המלה בראשית עצמה שוה 913, אבל המילוי – התורה שבעל פה – מוסיף עוד 916, "חמורים דברי סופרים". זהו שרש הביטוי הזה. העולם נברא בחסד, "אמרתי עולם חסד יבנה", "בהבראם"-"באברהם", "בראשית" היא חסד וזהו הצירוף הראשון של חסד, הביצוע של החסד על ידי הנצח. זהו המילוי כאן.

יד לשון – כח הבחירה

נראה עוד קצת סודות שיש כאן: כתבתי את המילוי לפי התיקון של כל אות, אבל מובא בקבלה שבתחלה, בעולם התהו, המילוי היה פחות – רק של אות אחת. בעולם התיקון המילוי של רוב האותיות הוא שלש אותיות, מה שאין כן בעולם התהו – המילוי היה רק שתי אותיות, אות אחת נוספת, ולכן לא התקיים, כי לא היו שלשה קוים. אם רוצים לדעת מה המילוי העיקרי של כל אות, באות ב – ב היא בית, אבל אם צריך רק שתי אותיות, זה ב-י או ב-ת? אפשר לדעת בדרך כלל מהארמית. בארמית בית נקרא ב – דבי חזקיה, תנא דבי אליהו וכו' [יש קשר בין ארמית לתהו?] זה אחוריים, אבל לא התכוונת לזה – רק שאפשר הרבה פעמים לדעת ממנה מה עיקר המילוי. ריש היא ראש, ודאי עיקר המילוי הוא רש. מה עיקר המילוי של אלף? ל – אלף לשון אל, רק אל, כמו באלב"ם. ב-ש מה עיקר המילוי? שן. ב-י? יד, כתוב ש-יוד לשון יד. ב-ת העיקר הוא תו – כתוב בפירוש בתורה "תו על מצחות האנשים". זאת אומרת שעיקר אותיות המילוי של בראשית הן ישלנדו. לפני שנעשה את החשבון, מכיון שאלה עיקר אותיות המילוי, צריך להסתכל בדיוק מה האותיות האלה עושות – איזה ביטוי אפשר לעשות מהאותיות האלה. זה משהו מאד חשוב – המילוי הוא הסוד, ההסתר, וכאן יש את עיקר הסוד שבתוך בראשית, בשש האותיות האלה. חלק מפסוק חשוב מאד. [יש נולד, דין שלו.] אפשר לעשות הרבה דברים, אבל אני רוצה משהו אמתי – פסוק. המלים הם יד-לשון – חלק מפסוק חשוב, "מות וחיים ביד לשון".

זהו עיקר הרמז כאן, מרמז לפסוק "מות וחיים ביד לשון" – פסוק במשלי. אם כן, יש כאן נתינת כח של "ובחרת בחיים" – כאן עיקר הבחירה, עיקר הבחירה תלוי "ביד לשון". הכח הזה, לתקן את הלשון – יד הלשון – הוא על ידי דברי חז"ל, "חמורים דברי סופרים", התורה שבעל פה. כתוב שהשייכות בין שתי המלים יד-לשון היא ש-יד בגימטריא דוד ו-לשון בגימטריא דוד בן ישי. ביחד בדיוק 400, ת, הכל נרמז באות האחרונה של "בראשית". כתוב הרבה פעמים בקבלה ש-ת היא שלמות התורה, סיום כב אותיות, שממנה שרש התורה שבעל פה. עיקר תורה שבכתב הוא סוד אמש, א עד ש, וה-ת היא השלמות שהיא שרש התורה שבעל פה. רבי נחמן מברסלב, יותר מכל מספר אחר, אהב לדרוש את המספר 400 – כך מובא בשבחי הר"ן. זו שלמות האלף-בית, הרבוע של עשרים, וכאן רואים שזהו סוד דוד ועוד דוד בן ישי, יד-לשון, סוד הבחירה, התמצית של "חמורים דברי סופרים" – "חמורים דברי סופרים" הם כל המילוי, והתמצית היא יד-לשון.

בסדר, זה מספיק בשביל זה.