הקדמת המלקט

בע"ה

כ"א כסלו מ"ג – ירושלים

שיעורים בתניא (1)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

כאן בדף ד, אני קורא משהו מאד גדול וחזק. הוא כותב:

רשמתי כל התשובות על כל השאלות.

כולם באים ושואלים אותו שאלות בעבודת ה', וכדי שלא ידחקו יותר מדי להכנס אלי, "שאין הזמן גרמא", ככה הוא כותב – רשמתי את כל התשובות לכל השאלות, "למשמרת לאות".

אחר כך הוא כותב בהמשך:

ומי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוך קונטריסים אלו יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו והם יבוננוהו ואליהם בקשתי שלא לשום יד לפה להתנהג בענוה ושפלות של שקר ח"ו וכנודע עונש המר על מונע בר וגודל השכר ממאמר רז"ל ע"פ מאיר עיני שניהם ה'

במשלי כתוב "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם הוי'". יש רש ויש איש תככים – שיש בו כמה פרושים, או עשיר, או עני, או מעמד בינוני – וכאשר הם נפגשים יחד, ואחד עוזר לשני, ה' מאיר את עיני שניהם. חז"ל דורשים זאת על תלמיד, שיודע פחות ממנו, וה' מאיר עיני שניהם. יש כאן הוראה מאד חשובה, בשיעור של היום, שכל אחד, במדה שיכול לעזור למישהו אחר, הוא חייב. אם הוא לא מתנהג ככה, אלא בענוה ושפלות של שקר, ח"ו יש עונש חמור על "מונע בר", הוא נקרא "מונע בר". הוא מבקש מהגדולים, מוטל על הגדולים שבעיר, הוא מדבר אל כל המשפיעים שבכל מקום ומקום, שלא יתנהגו בענוה ושפלות של שקר אלא יטפלו בכל האנשים שבעיירות שלהם, שלא יצטרכו כולם לדחוק להכנס אצל הרבי בעצמו.

שאלות החסידים ובקשת הרבי

כאן רואים שהחסיד שואל שאלה. יש פה נקודה יפה, שאפשר לקשר גם לפרשת השבוע וגם לגמרא שאנחנו לומדים. יש כאן הגדרה לפניה של החסיד לרבי – כשחסיד בא לרבי הוא שואל שאלה בעבודת ה' והרבי משיב תשובה. כאן אומר שרשם כל התשובות בספר, אבל לא כל אחד יכול להבין, לכן הרבי עצמו פונה לגדולי החסידים שלא ינהגו בענוה ושפלות של שקר אלא יקיימו הפסוק "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם הוי'". פנית הרבי לחסידים נקראת בקשה – הוא מבקש. החסיד שואל, פרעגט, והרבי ענפערט, עונה. חידוש הזה הספר הזה שהוא כל התשובות על כל השאלות, כך הוא כותב. הרבי עצמו פונה לחסידים ומבקש מהם שאחד יעזור לשני להבין מה שכתוב כאן. מה שכתוב כאן מרוכז מאד – כל כך מרוכז, שאדם פשוט, אף שיכול להיות חכם מאד, אדם פשוט של אז לא מסוגל להבין בדיוק מה שכתוב כאן, לכן מבקש שיעזרו אחד לשני להבין, ובמיוחד פונה לגדולים, שנקראם המשפיעים שבכל מקום ומקום, שלא לשום יד לפה. [אם כן למה הבן הזקן של אדמו"ר הזקן שתק?] הוא לא היה ממונה, אדמו"ר הזקן לא מינה אותו להיות משפיע – הוא מינה את הבן הגדול להיות משפיע. זה תיקון פרטי, משהו פרטי אצלו. באמת כל חסיד גדול – אחד הדברים המיוחדים של חב"ד שהרבי היה ממנה בכל ישוב של חסידים משפיע. כמו שבכל קהילה יש רב – בחוץ לארץ בכל עיירה היה רב ליטאי, ואם היו חסידים היה רב חסידי – וחוץ מהרב החסידי של המקום, שפוסק לפי אדה"ז וכו', היה משפיע בכל עיירה, שתפקידו היה להשפיע את האברכים הצעירים בעבודת ה'. היום זה בחורים, אבל פעם בחור לא היה שום דבר – היו אברכים צעירים, יונגלייט, והיה צריך מישהו שידריך אותם בכל מקום. זה אחד הדברים המיוחדים של חב"ד, שמתחלת חב"ד בכל מקום היה משפיע, ממונה מטעם הרבי. כאן הרבי עצמו פונה לחסידים האלה, המשפיעים, ומבקש מהם שיעשו את המקסימום שלהם להשפיע ולחקור, להעמיק בספר הזה, להבין לכל אחד ואחד את העצה שלו.

יוצא מכאן שלא צריך כבר לשאול את הרבי שום דבר, כי כל התשובות בספר הזה, אבל רק לא זוכים בדיוק להבין. אבל לא כמו ספרים אחרים שלא מובנים, ספרים אחרים שכתב קודם שלא שוה לכל נפש, ואפילו אם כן שוה – לא תמיד זוכים לראות את האור כי טוב הגנוז בספרים, כמו שהיה כתוב קודם. אבל המיוחד בספר הזה שאינו רק אוסף מאמרי חז"ל, אלא שהוא תשובות על שאלות. היחוד של אדמו"ר הזקן, כמו שהסברנו, שהוא אור ישר שאחרי אור חוזר. הוא אומר שמאמרי חז"ל הם כן שוים לכל נפש, אבל הם בבחינת אור ישר, מלמעלה למטה, וכאן היחוד שזהו קובץ רק של תשובות לשאלות – זאת אומרת שזה אור חדש שיורד כאתערותא דלעילא שאחרי אתערותא דלתתא. אור חדש, המשכת מ"ד, המשכת עצמות, אחרי שאלה – שחסיד בא באמת, בהשתפכות הנפש, ושופך את נפשו לפני הצדיק. כמו שכתוב "הגיעו מים עד נפש" – שאלה של חסיד היא לא שאלה תיאורטית, אלא שאלה ש"הגיעו מים נפש", כמו השאלות של רבי אייזיק שאומר שאם הרבי לא יענה לו הוא מת. כשחסיד שואל, ויש כמה עשרות שנים שחסידים שואלים עצות בעבודת ה', ענין של חיים ומות, והרבי השיב תשובות – וכאן הוא מקבץ את כל התשובות לכל השאלות, ומקובל אצלנו שהכוונה עד ביאת משיח, אז באמת הכל נמצא כאן יותר מכל ספר אחר, שזה תשובות לשאלות. הדיוק שאנחנו רוצים לדייק, שפנית החסיד לרבי נקראת שאלה ופנית הרבי לחסידים נקרא בקשה – הוא מבקש מהם לא לנהוג בענוה ושפלות של שקר.

יש כאן רמז יפה: בתחלת פרשת שבוע רש"י מביא מאמר חז"ל שעובר פשתני והנפח תמה איפה כל הפשתן הזה יכנס, ובא חכם אחד ואומר לו – יש לך נר, או אש, וניצוץ אחר יוצא מהאש שלך ושורף את כל הפשתן. כך, בסוף פרשת וישלח יש את כל אלופי עשו, המון קליפות, ויעקב אבינו תמה – איך אפשר להלחם נגד כל הקליפות האלה, כל אלופי עשו? בא חכם אחד, הקב"ה, ועונה לו שניצוץ אחד יוצא ממך, יוסף, ושורף את כל הקליפות. זה לפי פסוק, "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו קש", רש"י מביא בתחלת הפרשה. אם כן, בתחלת הפרשה יעקב הוא אש, יוסף להבה ועשו קש. רק אש בלי הלהבה לא יכולה להגיע לקש, אבל עכשיו ניצוץ אחד של אש יוצא ושורף על הקש.

שריפת להבת יוסף – מבלהה

קודם כל, נראה כאן כמה דברים חשובים: ידוע שבפרשה הקודמת היה החטא של ראובן, שכתוב ששכב את בלהה. חז"ל אומרים שלא ממש שכב אותה, רק שבלבל את יצועי אביו, תבע את עלבון לאה אמנו – אחרי שרחל נפטרה יעקב לקח את המטה מאהל רחל לאהל בלהה, וראובן אמר "אם רחל היתה צרה לאמי שפחת אחות אמי תהיה צרה לאמי?!", לקח את המטה והעביר לאהל בלהה, והפסוק מעלה כאילו שכב את בלהה. כך חז"ל מפרשים. קודם כל, יש פליאה על יעקב עצמו – למה באמת עשה כך? למה יעקב קבע את הדירה עם בלהה יותר מאשר עם לאה? הרי כל מה שיעקב עבד היה בעיקר בשביל רחל, עיקר האהבה היתה בשביל רחל, ורחל היא אם יוסף, ויוסף יותר גבוה מכל שאר השבטים – שייך לעולם האצילות בעצם, כמו שכתוב בחסידות. הוא יסוד ז"א דאצילות, מה שאין כן כל שאר השבטים שייכים לבריאה, להיכל קדש הקדשים דבריאה. רק יוסף כמו האבות, שהם מרכבה עילאה דאצילות, ושאר השבטים הם רק מרכבה תתאה. לכן כל ישראל נקראים על שם יוסף, "רועה כצאן יוסף". כל עם ישראל נקרא על שם יוסף, יותר מכל שאר השבטים.

מזה נבין עוד דבר, בפרשת השבוע, בחלום השני של יוסף בעצמו, שהוא חלם שהשמש והירח ו-יא כוכבים משתחוים לי – יעקב רצה לבטל את החלום, שלא יעורר קנאה ושנאה וקנטור של האחים שלו, אז הוא אמר לו שהרי אמך לא בחיים. הלבנה, שצריכה לרמז לאמא, לא יכולה להתקיים – וכמו שזה לא יכול להתקיים כך כל החלום לא יכול להתקיים. מה רש"י אומר שם בהמשך? שיעקב עצמו לא ידע שהדברים מגיעים לבלהה, שנחשבת אמא לגבי יוסף. כיון שהיא גדלה אותו היא נחשבת לאמא ממש – היא ממלאת המקום של רחל. יעקב אהב את יוסף מכל בניו. היחוד של איש ואשה הוא בשביל בנים. אפילו אחרי שהבן נולד – היחוד הוא להמשיך תוספת אורות לנשמה של הבן על ידי היחוד והזיווג. לכן, גם כן, בפנימיות – זה הפלא, שהוא עשה קודם דבר ברוח הקדש, ואחר כך הוא לא ידע מה שהוא עשה. הוא קבע את המטה אצל בלהה בשביל יוסף. מכיון שבלהה נעשית כעת האמא לגבי יוסף, ויוסף המיוחד בין הבנים, "אותו אהב מכל אחיו כי בן זקנים הוא לו", "זיו איקונין שלו דומה אליו" – הוא רצה להמשיך לו עוד יותר אור, ולכן קבע את עיקר המטה שלו שם. לכן יוסף ראה בחלום את הלבנה והכוונה לבלהה, שנחשבת אמא שלו. איך רואים זאת כאן? יוסף בתורה נקרא להבה, אותיות בלהה. הוא מקבל את הלהבה שלו מבלהה – זה החידוש. זו הפנימיות, שמרחל לא היה מקבל את תכונת הלהבה שלו, וקבל אותה רק מבלהה – שהוא להבה לאש יעקב. בכך שיעקב קבע את המטה אצל בלהה הוא המשיך ליוסף את הלהבה – בשביל לשרוף את כל הקש של עשו. זהו החידוש כאן.

זה מה שלמדנו ממי השילוח, שהרבה פעמים צדיקים עושים משהו לפי הרגש, לפי חוש, ולא יודעים עד היכן הדברים שלהם מגיעים. מה שיעקב קבע מטתו אצל בלהה הגיע רחוק מאד. לכן כתוב שהוא עצמו תמה מה אעשה עם כל הקש הזה, ואחר כך הוא עצמו חשב שהחלום בטל כי יכול להיות רק רחל. הוא עשה דבר עמוק מאד – אפילו יותר עמוק מתודעת עצמו. בזה הוא המשיך תוספת גדולה ליוסף, התקשרות יעקב ויוסף יחד, שנקראת סוד הלהבה – יוסף הלהבה של יעקב לשרוף את הקש. מה החידוש כאן? מה יוסף היה עד כה? מבלהה קבל להיות להבה, ומה קבל מרחל? את סוד השם שלו, "יוסף הוי' לי בן אחר", שהצמח צדק דורש שיוסף הוא כח לעשות בעלי תשובה, לוקח "אחר", רחוק, ועושה ממנו "בן". ככה הצמח צדק מפרש את שמו של יוסף. אם כן, הענין של יוסף, שקבל בתחלה, הוא ענין של לקרב – כמו "ימין מקרבת", חסד. מה הוא קבל מבלהה, השפחה? את מדת הדין נגד עשו, בשביל לשרוף את עשו. גם קודם אנחנו רואים שהוא הגן – כתוב שהוא עמד בפני רחל, להגן שעשו לא יסתכל בה. עד כאן הוא רק הגן בעד רחל, אבל לא בטל את עשו – רק הגן על אמא שלו. מבלהה הוא מקבל אפילו את הכח לשרוף את עשו – לקחת את האש של יעקב, לעשות ממנה להבה ולשרוף את כל הקש של עשו הרשע. אם כן, הוא קבל מבלהה את ה"שמאל דוחה". "ימין מקרבת" הוא קבל מאמא שלו, השרש שלו, ומבלהה קבל "שמאל דוחה". הרי יוסף הוא המשפיע, וכל משפיע צריך להיות ממוזג מ"שמאל דוחה וימין מקרבת" – "שמאל דוחה" קבל מבלהה ו"ימין מקרבת" קבל מרחל. זהו בכלל ענין עמוק מאד, סוד בלהה והלהבה של יוסף.

כעת נראה משהו חשוב. יש כאן שלש מדרגות – פסוק שרש"י מביא לפי דרשת חז"ל – אש-להבה-קש, ששוות יחד 743, רמז של השנה, תשמ"ג. זו השנה של האש והלהבה ששורפת את הקש. זו השנה של "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו קש", שהלהבה יוצאת מהאש ושורפת את הקש. [כבר היו שנת תשמ"ג בכל אלף.] כן, אבל לא היה האלף הששי, שכולו כנגד יוסף. בתוך האלף הששי, שכולו כנגד יוסף, זו שנת אש-להבה-קש. משהו מיוחד שקשור להשנה. קשור גם לפרשה וגם לנושא שלמדנו בבבא-קמא.

אש-להבה-קש

כעת נראה רמז יפה: אם נקח את ה-להבה, שהיא הממוצע כאן, ונחבר שתי אותיות ל-אש מצד אחד ושתי אותיות ל-קש מצד שני, מה נקבל? בצד הזה אותיות שאלה ובצד הזה אותיות בקשה. לכן רציתי להסביר שקשור עם שיעור התניא של היום. יש שתי מדרגות, שאלה ובקשה. "ועמך כלם צדיקים" – כל יהודי יכול להיות הצדיק הזה, שמתחבר עם האש, הצדיק הגדול שהוא יעקב, בשביל לשרוף את עשו. הסברנו שהשאלה היא האתערותא דלתתא מצד החסיד, שהוא צריך להתעורר מלמטה להתקשר לרבי. יש רמז שהרבי שליט"א תמיד מביא, שנשיא הדור הוא "ניצוצו של יעקב אבינו" – רמז מהספרים הקדמונים, שהרבי תמיד מביא. שואלים את הרבי. כל אחד צריך להיות משפיע וצדיק, אבל ההתקשרות שלו עם הרבי נקראת שאלה – הוא שואל שאלה. אחר כך, כשהרבי עצמו רוצה לעשות ממנו משפיע – לשרוף את הקש. מהו הקש? בלבולי הדעת. מעשו יצא עמלק, בגימטריא ספק. הקשר כאן הוא בלבולי הראש שיש לכל אחד בראש. כל השטויות – על זה יעקב תמה, יש כאן כל כך הרבה פשתן, מחשבות זרות, שטויות שממלאות את הנפש, מה עושים עם כל הדברים-בטלים? אמרנו של המחשבות זרות באות מדברים בטלים. מה עושים עם כל זה? הרבי צריך לתת כח. מה שנותן כח לשרוף את הקש – קש לשון קושיא, "קושיא מסטרא דרע" כמו שכתוב בסוף אגרת הקדש, הקש של עשו הוא הקושיות-הספקות שלו, מה עושים עם כל הספקות האלה? צריך קצת התלהבות של חסיד, שמתלהב, וקצת התלהבות שורפת את כל הקושיות, אין כבר שום קושיות. אבל בשביל שאקבל את הלהבה הזו – הרבי מבקש זאת ממני. יש בקשה, שהיא לא להתנהג בענוה ושפלות של שקר, ובבקשה הזו עצמה הרבי ממנה אותו להיות משפיע. הסברנו שהיה משפיע בכל עיר, והרבי בקש ממנו שלא ימנע בר. אבל כאן, אם נקרא יותר טוב, בבקשה זו גופא הוא עושה אותו משפיע. כי קודם רק קרא לו "גדולים שבעירו", היה אדם גדול אך עדין לא משפיע. הוא מבקש ממנו לא למנוע בר, לא להתנהג בענוה ושפלות של שקר, ובכך גופא עושה ממנו משפיע. אם כן, בזה שהוא מבקש ממנו – הבקשה של הרבי היא מה שנקרא אצל חסידים נתינת כח, נותן לו כח להיות משפיע ולשרוף את כל הקש של עשו.

עוד פעם, ההתקשרות ליעקב נקראת שאלה והבקשה של הרבי היא נתינת הכח בתוך החסיד, שהוא יוכל להתלבש. כתוב שכאשר שני אנשים מתאבקים – כמו שלמדנו שבוע שעבר – המברר צריך להתלבש בלבושי המתברר. לכן ה-בה צריך להתלבש כאן ב-קש ולעשות בקשה. לא ממש מתערב בו, אלא אובק-חובק אותו – בה מסביב ל-קש, ה-בה צריך לגבור על ה-קש ולבטל אותו, לבטל את הקושיות.

אם כן, השנה הזאת היא השנה של שאלה-בקשה – אש-להבה-קש, שלש המדרגות של פרשת השבוע. הכל ענין של השנה הזאת וענין של שיעור התניא של היום.

את הניגון ששרנו קודם שרים גם על פסוק אחד שמחבר שאלה ובקשה – בפשט שניהם כלפי מעלה. בדרך כלל שאלה היא בינה ובקשה היא מלכות. השאלה והתשובה הן בינה ובקשה – לפי הפירוש הזה – היא המשכת כח של מלכות, "מאן מלכי? רבנן", המשפיע הוא מלך. יש בקשה שהמלכות מבקשת מלמעלה, תפלה נקראת בקשה, שהיא מתפללת. אבל מה שמבקשים ממנה, ובזה נותנים לה כח שהיא תהיה מלך – המלכות. באמת שאלה קשורה עם ה עילאה שבשם ובקשה קשורה עם ה תתאה שבשם. כאן הבקשה באה מהרבי, "אבא יסד ברתא", "הוי' בחכמה יסד ארץ" – הבקשה באה מהרבי, שהוא החכמה, והשאלה היא מה שהבינה שואלת את החכמה. אחר כך החכמה, ה-י, הרבי, נותן כח למלכות עם הבקשה שלו לצאת לעולמות התחתונים בי"ע ולשרוף שם את כל הקליפות, כל הקושיות, כל הקש של עשו. הפסוק העיקרי בכל התנ"ך שיש בו גם שאלה וגם בקשה היא "אחת שאלתי מאת הוי' אתה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו" – בפשט הכל דוד המלך מבקש. שרים זאת עם המנגינה ששרנו קודם. [נגנו.]

כי יאיר ה' פניו אליהם אור פני מלך חיים. ומחיה חיים יזכנו ויחיינו לימים אשר לא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי וגו' כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו' אכי"ר.