"לא תהיה משכלה" תשי"ב (ו)

בע"ה

אותיות ד-ה: הכל תלוי באהבה

כ"ח אדר ב' תשנ"ז – מחנה חורון (פאתי שכם)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

א. עבודת האהבה מביאה לצרוף הבריות

התכלית – צרוף הבריות

ניגנו מניגוני קובליץ.

אנחנו היום רוצים להמשיך במאמר[ב], אבל היות שאנחנו לא במקומנו ואין את המאמרים אני אקרא קצת בעל פה מתוך המאמר וננסה להסביר אותו. אנחנו כאן באמצע המאמר שלנו. הנושא היה האם "עבודה לצורך גבוה"[ג], האם ה' צריך את העבודה שלנו או לא?

אמרנו שיש בחינה שכן, שהרי כל הקבלה היא שעל ידי העבודה שלנו אנחנו עושים תיקונים בכל העולמות, יחודים ובירורים, כל מיני דברים. אבל מצד שני יש מאמר חז"ל מפורסם "וכי אכפת לו לקב"ה מהיכן שוחטים, מהצוואר, מהעורף?! הוי אומר שלא ניתנו מצות אלא לצרף בהן את הבריות"[ד], כאילו שכל המצות הן לא לצרכו, "אם צדקת מה תתן לו"[ה], כל המצות הן רק לתקן אותנו, אבל ה' לא צריך אותן. ככה לכאורה מתקבל על הדעת, שה' לא צריך את העבודה – ה' הוא אין סוף, מה הוא צריך אותנו בכלל? אבל היות שהוא טוב, הוא עצם הטוב, הוא עושה לטובתנו, הוא לא צריך את זה.

הגענו לשלב כזה שהרבי הסביר שודאי האדם צריך לעבור את הסף, סף האין, שה' לא צריך אותי. אבל לאחר שהוא עובר את הסף שה' לא צריך אותי יש תכלית. הוא קורא לזה תוצאה, תוצאה מכך שאני מצטרף. כלומר, זה גופא שאני עומד ומתעצם עם אותו מאמר חז"ל "וכי אכפת לו", לא אכפת לו, רק לטובתי, זה גופא שאני מחדיר את לתודעה שלי מביא אותי לאיזה אין מול ה'. אז אני מסוגל להשיג שהתכלית היותר אחרונה, כלומר התוצאה – זה בעצם מה שה' רצה, וזה נקרא צרוף. עצם ההשגה הזאת שה' לא צריך אותי הוא מה שמצרף אותי, זה הצרוף.

אבל על ידי הצרוף, כאשר אני מצטרף ואני מזדכך, "שמן זית זך כתית"[ו], הבטוש שה' לא צריך אותי שנקרא "כתית למאור"[ז], באמת מגיעים למאור כזה שהתוצאה הזאת גופא היא מה שה' רצה, זה מה שעושה לה' נחת רוח, בשביל זה הוא ברא אותי, ברא את כל העולם. בשביל שאני אעבור את הסף, כאילו שהעבודה כן "לצורך גבוה" ואני אשיג את האמת שה' לא צריך, וזה גופא יצרף. על ידי הצרוף הזה, פתאום – כמו שעכשיו נסביר – אני מתחיל לעבוד אותו מאהבה. זה כבר השלב הבא, הפרק שנסביר היום.

לבחור בהכל ולא בפרס

כל העבודה הראשונה שכביכול "עבודה צורך גבוה" לפי התפיסה הראשונה, שעל ידי העבודה שלי נעשים כל מיני תיקונים בכל העולמות וכאילו שה' צריך אותה, שאנחנו מפרנסים אותו – כללות כל זה נקרא לעבוד את ה' מיראה. כמו שהרמב"ם אומר[ח] שיראה היא כמו שעובדים את ה' על מנת לקבל פרס, וידוע הפירוש בחסידות שפרס הוא לשון חלק[ט], כמו פרוסה של לחם, חלק בלבד. לא הולכים על הכל, הולכים על המשהו הקטן, מסתפקים במועט לגריעותא. [פרס הוא כמו פרוסת לחם] כן, פרס הכוונה משהו, פרוסה, כמו פרוסת לחם, חלק, לא הכל. זה נקרא להסתפק במועט לגריעותא, שעובדים בשביל פרס תוך כדי התודעה המוטעית מעיקרא ש'זה מה יש', כאילו שאין יותר מזה. אנחנו המוגבלים, אנחנו רק יכולים להתעסק עם הפרס של 'זה מה שיש', החלק. הכל הוא ממנו והלאה, אין לנו זיקה אליו, לשלמות.

בעצם רק למשה רבינו שיש תודעה של הכל, ואם כבר חלק – ה"חלק אלו-ה ממעל ממש"[י] הוא הכל, רק הוא יכול להרים אותנו, במודעות שלנו, לעבוד את ה' בשביל הכל. מה זה לעבוד את ה' בשביל הכל? בשבילו. כמו המשפט המפורסם של אדמו"ר הזקן[יא] ש"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"[יב], גארנישט, לא רוצה בכלל לא גן עדן ולא עולם הבא, רק אותך בעצמך. כל גן עדן ועולם הבא נקרא לעבוד את ה' בשביל פרס. מה שלא יהיה שם הוא חלקי בלבד.

[היראה היא מהכל?] הגישה הראשונה לעבוד את ה' מתוך יראה גם היא כביכול הגבלה. יראה היא צמצום, מצמצמת את האדם להתעסק רק עם הפרס. [מהי העבודה של 'ללכת על הכל'?] אהבה היא ללכת על הכל [היראה פחד ללכת על הכל?] כן. מה הפחד? הוא גם על פי שכל, כי זה גם לא מובן, לא ראלי. אמרנו שתמיד ליראה, דווקא ליראה, יש שורש בשכל. כאילו השכל אומר לאדם 'אתה לא יכול ללכת על הכל, אין לך סיכוי' – אין סיכוי לאהבה, אין סיכוי להכל. לכן תסתפק עם הפרס, תסתפק על החלק, כולי האי ואולי תשיג את הפרס, לא את הכל.

שוב, כל מה שה' כביכול צריך אותי הוא בשביל תיקון הפרסים, כל העולמות וכל התיקונים שנעשים – הכל פרסים מפרסים שונים. אבל אם אני משיג שבעצם ה' לא צריך אותי בכלל בכך גופא אני מתחיל לחשוב על הכל. מי שלא צריך אותי לפי התפיסה הראשונה הוא הכל, הכל לא צריך אותי. 'וכי אכפת לו איך אני שוחט את הבהמה מכאן או מכאן?! הוי אומר שלא ניתנו מצות אלא לצרף את הבריות', כאילו זה רק יכול להיות לטובתי.

אהבה שביראה

הבטול הזה גופא, הוא מה שמדלג אותי, מקיץ אותי, מעביר אותי את הסף הזה להגיע לעבוד את ה' מאהבה, שלא על מנת לקבל פרס. באמת כל מה שכתוב כאן על פי פנימיות הוא באמת לא הרבה אחרת מהרמב"ם, מהפשט – שמתוך קטנות מוחין, כמו ילדים וכו', עובדים את ה' על מנת לקבל פרס, ותמיד קטנות מוחין היא יראה. גם האהבה היא אהבה שביראה. בקטנות מוחין גם אדם שמרגיש שהוא אוהב הוא גם משהו חלקי ואז מה שמניע את האהבה שלו זו היראה.

יש גם כן כלל גדול בחסידות מה בא קודם, מה היסוד של עבודת ה'. בדרך כלל כתוב שיראה היא "ראשית העבודה ועיקרה ושורשה"[יג], זה היסוד. לגבי אהבה, כמו שאפילו כותב כאן בפירוש, היא באה רק אחרי-בעקבות היראה. אבל בפרטיות כאשר האדם עובד, כאשר עובדים את ה' מתוך יראה, האהבה שביראה באמת מופיעה שנית על מנת להשלים את היראה, כלומר שיש התכללות, יש אהבה גם בתוך היראה. אבל מתחילים מהיראה ואז מגיעים לאותה אהבה שכלולה בתוך היראה, החסד של הגבורה נקרא לה.

[אהבת הפרס] כן, אהבת הפרס, או לא יודע. אהבת ה' בתור מחלק פרסים. יש שם אהבה אבל זו גם כן אהבה של קטנות, אהבה של חלקים, בגלל שאין בתודעה את הכלל. אבל כאשר מגיעים לגדלות מוחין – זה גופא הגדרה מה בין קטנות מוחין לגדלות מוחין.עיקר המעבר לגדלות מוחין – זו ההתייחסות להכל, שאפשר להכיל, אפשר להתייחס להכל. זה גופא גדלות מוחין, שהתודעה מתייחסת להכל, גם לא לה' בתור מחלק פרסים וחלקים.

[אבל למה אם אני חושב שלא צריכים אותי אני 'הולך על הכל'?] שלא צריכים אותי פרושו בטול כל תודעת הפרס, התודעה של חלק, של גבול – אני בעצמי. מה שה' לא צריך אותי הכוונה שהוא בעצם לא כבול לחלקים, אז הוא לא צריך אותי.

עבודה מאהבה – צרוף הבריות

נסביר בע"ה יותר טוב: כשאני עובר את האין הזה ומגיעים לעבוד את ה' מתוך גדלות מוחין, כמו שהרמב"ם כותב, זה נקרא לעבוד אותו מתוך אהבה, לא בשביל שום דבר. לא בשביל שום דבר הכוונה בעצם בשביל הכל. לא בשביל כלום הוא בשביל הכל 'לא כלום' ו'בשביל הכל' הם כמו שה' הוא אין האמתי והיש האמתי. כשאני לא עובד בשביל כלום נקרא הכל אין האמתי, וכשאני עובד אותו בשביל הכל ה' נתפס בתור יש האמתי.

בעבודה האמתית מתוך אהבה – האהבה קודמת ליראה. יש בה גם יראה, היראה כלולה בתוך האהבה, ושם האהבה קודמת. לכן הרבה פעמים כתוב שאליבא דאמת בעולם האצילות האהבה קודמת, ואהבה היא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[יד], כולל גם יראה, שכל שאר המדות הן רק פרטים של האהבה. הכל בעצם אהבה. זה נקרא "עולם חסד יבנה"[טו], שכל עולם האצילות נבנה על ידי חסד, על ידי אהבה, וכל השאר הוא רק התפרטות של אהבה.

[הסדר הוא הפוך, זה מתחיל מכך שה' לא צריך אותי] שוב, זה שאני עדיין עובד אותו אף על פי שהוא לא צריך אותי הוא מה שהרמב"ם כותב, זה נקרא לעבוד אותו מתוך אהבה. תכף נראה גם מה זאת אומרת. מה שהוא לא צריך אותי וגם אני לא עובד אותו כביכול תלויים. זה לא כל כך על פי פשט, אבל מה שמסבירים שתלויים הא בהא אם הוא צריך אותי ואני צריך אותו בשביל לקבל משכורת. אם הוא לא צריך אותי אין לי מה לדרוש ממנו משכורת-פרס. מתי יש לי דרישה 'תשלם לי את המשכורת' שזה הפרס? אם עשיתי, כמו עבד שעבד את האדון, עשה איזו טובת הנאה לאדון, אז אם הוא צריך אותי גם מגיע לי. אם הוא לא צריך אותי לא מגיע לי.

אם אני עדיין ממשיך לעבוד אותו אף על פי שהוא לא צריך אותי וממילא לא מגיע לי כלום מהעבודה הזאת – מה שהרמב"ם כותב – זהו הפשט לעבוד אותו מתוך אהבה, שאני עובד אותו סתם כך, רק בגלל שאני אוהב אותו. אם הוא עשה את זה לטובתי זה כמו פירוש הקדושת לוי הלא ידוע[טז], כאילו שיש לו משהו שהוא רוצה לטובתי, אז אני עושה לו טובה שאני מצטרף. הוא רוצה לצרף, בסדר, אז הוא נתן לי את המצוה, בסדר, הוא לא צריך. בסופו של דבר, זה הדבר שבשבילו הוא ברא את העולם.

באמת הוא צריך, כביכול. הוא בחר בבחירה החפשית שלו לרצות ולקבל גם כן נחת אין סופית מהדבר הזה, שאני מצטרף ושאני עובד אותו, לא בגלל שיש פה איזה חוק, חוק הטבע האלקי שאני מתקן למעלה וממילא אני מקבל תמורת זה למטה. לא בגלל החוק הזה. רק אני עובד אותו עצמו, לא רוצה את הגן עדן ולא שום דבר בגדר העולמות, לא מעסיקים אותי העולמות ולא התיקון שלהם. ה' רצה לתקן אותי – טוב, אני עושה את זה, "לך לך"[יז] – "לטובתך ולהנאתך"[יח], ואז הוא מתחיל להיות יהודי, כמו אברהם אבינו שעובד את ה' מתוך אהבה. הוא זה שמשיג את תכלית הכוונה בשבילה ה' ברא את העולם, בשביל להשתעשע עם נשמות הצדיקים, "ועמך כלם צדיקים"[יט], יהודים שמלובשים בתוך גופים.

[הוא נתן את המצוות על מנת לתקן אותי?] אני לא הייתי עושה את זה, אבל הוא נתן לי אותם ככה, אז בסדר, אז נעשה מה שהוא אומר, אני עושה את זה, לא כדי להרוויח מזה, הוא לא מרוויח כלום מזה. [אבל אני מרוויח מזה?] אני יודע שהוא עשה את זה כדי לצרף את הבריות. [בסדר, אבל בסופו של דבר אני עושה את רק בשביל הרווח] נכון, אבל "עבדא בהיפקרותא ניחא ליה"[כ], לך ניחא לא להיות מצורף, יהיה לך יותר כיף לפי דעתך הראשונה...

זה בערך ה'גאנג', המהלך, שהתחלנו פה.

לחקות את ה'

["לצרף את הבריות" לטובתי נקרא אהבה או אהבה חיצונית?] שוב, אם זה כמו אברהם אבינו אז זו אהבה [בגלל שזה טוב לו] עוד פעם, יש כאן הרבה-הרבה שלבים. אם אחד מתקן את עצמו, בתחלת העבודה עובדים "אליבא דנפשיה" בשביל לתקן את עצמו, כדי שיהיה ראוי לקבל שכר. כל מה שאני מתקן את עצמי הוא על מנת לקבל שכר. אם זה לא על מנת לקבל שכר, כמו שאמרנו "בהפקירותא" – בשביל מה אתה מתקן את עצמך?

אבל בסופו של דבר צריך לומר שמה שה' רוצה לצרף אותנו – מהו הצרוף בכלל? לפי התפיסה הראשונה צרוף הוא להיות כלי ראוי לקבל שכר, אז מהו בכלל הצרוף הזה? צריך להעמיק ולומר שהצרוף הזה הוא לא על מנת להיות כלי לקבל שכר. את הצרוף הזה צריך לפרש שהוא על דרך להידמות אליו, שהגדרת הצרוף היא להיות דומה לו. למה להיות דומה לו? ודאי, מי שאוהבים אותו רוצים להידמות אליו, אפילו בלי שום טובת הנאה אחרת. [אני מקבל מזה משהו?] לא, בלי לקבל שום דבר – אם אני אוהב מישהו אני מחקה אותו, וזה נקרא לצרף אותי. אפשר לומר שלצרף אותי הכוונה לצרף אותי ל..., להצטרף.

[כשאני מנסה לחקות מישהו, זה מאהבתו או יותר מאהבת עצמי?] אם זה בתמימות אז מאהבתו. כשחסיד פשוט של הבעל שם טוב חיקה אותו זה היה אמתי, אבל אם תלמידי החכמים היו מחקים אותו זה לא היה אמתי. הסיפור המפורסם הוא שהתלמידים הגדולים של הבעל שם טוב לא חיקו את כל המנהגים שלו עד שלא ידעו ודאי, בפנים, בנפש שהם שייכים לזה. אבל היהודים הפשוטים מיד מחקים את הרבי – מה שרק רואים שהרבי עושה מיד עושים. זה טוב, למעליותא, בגלל שהם פשוטים. יהודי פשוט שמחקה זה מתוך נקודת אמת ושפלות. אין תנאים בזה, אין תנאים מוקדמים.

עבודה מאהבה נוגעת בתענוג שאינו מורכב

זה בערך איפה שאנחנו עומדים כאן. אולי נסכם עוד. למדנו שבתיקון העולמות זה ככה: יש תיקון הכלים של ההשתלשלות; יש תיקון האורות הפנימיים שמתלבשים בתוך הכלים, זה נקרא התלבשות; ויש אפילו תיקון שורש האורות של השתלשלות, שזה נקרא אריך, חיצוניות הכתר, כלומר השראה. הכל השתלשלות, התלבשות והשראה של השתלשלות. התפיסה הראשונה שה' צריך אותנו ושאנחנו עושים שוב, כל מיני תיקונים – היא גם בהשתלשלות העולמות וגם בהתלבשות, באורות הפנימיים, תיקון הפגם נעשה בתוך הכלים. אבל אם פוגמים בכלים האור מסתלק מהכלים, זה עושה חסרון באור וגם משפיע על מקור האור שנחלש, שהוא מקיף.

אז העבודה שלנו נוגעת ישירות לכלים ובעקיפין העבודה שלנו נוגעת גם לאורות שבתוך הכלים, וגם אפילו לשורש האור המקיף את האור שבתוך הכלים, שנקרא אריך אנפין, חיצוניות הכתר. זה נקרא השתלשלות, התלבשות והשראה והכל בהשתלשלות – שם "עבודה צורך גבוה". אבל בעתיק, בפנימיות הכתר, קורא לזה "שורש כל השורשים"[כא], שם העבודה שלנו לא נוגעת, "אם צדקת מה תתן לו"[כב], "וכי אכפת לו ממנו, הוי אומר שלא נתנו מצות אלא לצרף בהן את הבריות". אמרנו שזה מצד ז"ת דעתיק, דווקא ההתלבשות האמתית, מה שמתלבש בתוך אריך, מצד אריך העבודה עדיין צורך גבוה, אבל מצד ז"ת דעתיק – שם "וכי אכפת לו".

אבל אחר כך שמשיגים שבעצם זה מה שה' רצה, זה נקרא ההשראה האמתית. כלומר מצד ההתלבשות האמתית "וכי אכפת לו", "הוי אומר שלא נתנו מצות אלא לצרף בהן את הבריות". מצד ההשראה האמתית המוחלטת שם אומרים שמהתוצאה הזאת גופא של לצרף אותנו כן כביכול אכפת לה'. המצוות, שאני עכשיו מקיים מצוה, לא אכפת לו, הן רק ניתנו בשביל לצרף אותי. אבל התוצאה שאני יוצא מצורף.

[שם בז"ת דעתיק אכפת לו?] בז"ת דעתיק לא. זה מה שאמרנו שהתלבשות אמתית זו הבדלה אמתית, שה' בה הוא קדוש ומובדל. הוא מצד אחד מתלבש, נותן מצוות, אבל מצד שני הוא מובדל לגמרי, לא אכפת לו כביכול. אבל בהשראה האמתית שברדל"א – יש לנו כלל גדול שרדל"א תמיד חי את העתיד. לכן אנחנו אומרים, הפירוש הפשוט שלנו למה רדל"א הוא אמונה, הרי בדרך כלל בחסידות כתוב שכל עתיק הוא תענוג, אבל תענוג שעוד לא נולד, שאין לתענוג שום אחיזה במציאות, לזה קוראים אמונה.

כמו הפשט, אחת מההגדרות של אמונה – אמונה היא תענוג שלא נולד, היא רק תענוג לעתיד לבוא, לכן הוא נקרא לא מתלבש. התענוג המתלבש הוא תענוג שנולד. מה הכוונה? שהוא מורכב בתוך כחות הנפש הקיימים, אז הוא תענוג נולד, אבל האמונה היא תענוג לא נולד, לכן קוראים לו אמונה. מצד האמונה ה' כן מקבל מאתנו נחת רוח.

[אז איך אפשר לקרוא למצב הזה תענוג?] תענוג הוא אהבה, זו בעצם אהבה שלי, שיש לי אהבה אמתית, כלומר גדלות מוחין של תענוג לעבוד אותו, סתם ככה. תענוג אצלנו הוא רישא דאין, תענוג מלא להיות שוה כלום. התענוג המורכב בעבודה הוא מלהרגיש את עצמי לא שוה כלום, אין. זה נקרא רישא דאין, שאני לא שוה כלום. [למה הוא מורכב?] איפה אני לא שוה כלום? בכל מה שאני עושה – כל מה שאני עושה לא שוה כלום, כל השכל שלי לא שוה כלום. זה נקרא תענוג מורכב שנמצא בכל הכחות, כל השכל שיש לי לא שוה כלום, כל מה שיש לי רגש לא שוה כלום, כל מה שאני עושה לא שוה כלום. זה נקרא תענוג מורכב – דווקא בכל מה שאני עושה. אבל ברדל"א, שהוא ההשראה האמתית, שם התוצאה כן אכפתית לה'. מהעבודה עצמה לא אכפת לה', התוצאה מהעבודה, קרי הצרוף, שהבריות מצטרפות – זה כן כביכול אכפת ברדל"א. עד כאן היה המהלך שלנו.

[הפך לתענוג פשוט?] כן, זה תענוג פשוט [עיקר הווארט הוא לא עצם העבודה? עצם זה שהתאמץ – כמו שהבעל שם טוב אומר[כג] שאנחנו לא מצווים על האהבה, אלא על ההתבוננות שתביא אותה?] כן, כמו שאומרים שמאמינים שיהיה טוב, למי יהיה טוב? לה' יהיה טוב. עכשיו לא טוב לה'. מאמינים שיהיה לו טוב, יהיה טוב – יהיה לו טוב.

[כל הציור של תענוג והתלבשות הוא לא לגמרי?] לא. [יש צד הפוך בחסידות, שאנחנו שלוחים של ה' לפקוד את המציאות עצמה] זה בדיוק עכשיו הפרק הזה, מה שעכשיו הוא מתחיל לומר.

עיקר עבודת התפלה – מתוך אהבה

אז אני קורא עכשיו. קודם אמרנו שעבודה סתם, "ראשית העבודה ועיקרה ושורשה", היא יראה והיא באמת מתחילה מהודיה בבוקר, "מודה אני לפניך". זה מה שדיבר בפרק הקודם. עכשיו הוא עובר ואומר שבעצם הרמב"ם מביא מהפסוק הזה גופא מצות התפלה שצריך להתפלל:

אָמְנָם כֵּיוָן שֶׁהַפָּסוּק וַעֲבַדְתֶּם אֶת הוי' אֱלֹקֵיכֶם קָאֵי (גַּם) עַל עִנְיַן הַתְּפִלָּה, כמ"ש הָרַמְבַּ"ם מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְפַּלֵּל כוּ' שֶׁנֶּאֱמַר וַעֲבַדְתֶּם אֶת הוי' אֱלֹקֵיכֶם, מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמַדְנוּ שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ הִיא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם, אָמְרוּ חֲכָמִים אֵי זוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה, מוּבָן, [סימן שבפסוק שלנו] שֶׁבָּזֶה נִכְלָל (נוֹסָף עַל הָעֲבוֹדָה מִיִּרְאָה) גַּם עִנְיַן הָעֲבוֹדָה מֵאַהֲבָה, שזהו"ע הַתְּפִלָּה, לֵית פֻּלְחָנָא כְּפֻּלְחֲנָא דַּרְחִימוּתָא.

כתוב שתפלה היא עבודה, "עבודה שבלב", ועיקר העבודה הוא מתוך אהבה דוקא, לא מתוך יראה, ככה כתוב בזהר: "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[כד]. צריך להבין את זה.

וְהָעִנְיָן בָּזֶה, דְּהִנֵּה פְּעֻלַּת הַתְּפִלָּה הִיא הֵן בְּנֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית וְהֵן בְּנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית [התפלה שאדם מתפלל לה' כמו שצריך הוא פועל ישועות גם בנפש האלקית שלו, כלומר שהנפש האלקית גם זקוקה לתפלה, בשביל לפעול בה ישועות, וגם בנפש הבהמית שלו. איך להבין את זה?]. כִּי, תְּפִלָּה הוּא מִלְּשׁוֹן תֹּפֶל [תופל כלי חרס, זה נקרא לחבר, להדביק שברים], שהו"ע הַחִבּוּר, שֶׁעַל יָדָהּ נַעֲשֵׂית הִתְחַבְּרוּת נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית עִם שָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ.

מה התפלה פועלת לנפש האלקית? חיבור לשורש שלה, לאלקות. תפלה היא להתחבר לה'. מי מתחבר לה'? הנפש האלקית מתחברת, הנפש האלקית נשלחה למטה להתלבש בתוך הגוף, בנפש הבהמית, ועכשיו כשהיא מתפללת לה' היא חוזרת להידבק-להתחבר אל חיק אביה שבשמים. זו טובת התפלה לנפש האלקית.

תפלה עם יראת שמים לא מעדנת את הנפש הבהמית

[לגבי הנפש הבהמית:] וְעוֹד עִנְיָן בַּתְפִלָּה, שֶׁעַל יָדָהּ נַעֲשֶׂה בֵּרוּר וְזִכּוּךְ נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית [שאדם מתפלל הוא עובד עם הגוף והנפש הבהמית שלו תוך כדי התפלה, הוא מברר מזכך את הגשמיות שלו], וְהַעֲלָאַת הַנִּיצוֹצוֹת דְּגוּפוֹ וְחֶלְקוֹ בָּעוֹלָם [תוך כדי התפלה האדם מברר את הגוף והנפש הבהמית, וגם החלק שלו בעולם].

וּב' עִנְיָנִים אֵלּוּ הֵם בְּהָעֲבוֹדָה דְּאַהֲבָה דַּוְקָא

הרבי אומר שלפעול את שתי הפעולות האלה, הן מצד הנפש האלקית, לחבר את הנפש האלקית למעלה, לה', וגם לברר, שהנפש האלקית תברר את הנפש הבהמית – שניהם נעשו רק על ידי אהבה, לא על ידי יראה. יראה לא מחברת למעלה ויראה לא מבררת את הגוף, רק אהבה. כלומר, כמו שהרבי כותב כאן, אם האדם הוא ירא שמים ומתפלל מתוך יראת שמים – הכל טוב ויפה, יש לו הרבה מצות, כל היום הוא הוגה גם בתפלה שיש לו, מצות התפלה הוא קיים, ואפילו עם יראה, הוא לא התפלל סתם. אבל הוא לא תיקן בכי-הוא-זה את הנפש הבהמית שלו, הוא לא עידן את עצמו.

עוד פעם, אדם שמתפלל מאד-מאד חזק עם יראת שמים, עם המון כוונה של יראה לא עידן את עצמו. לברר את הנפש הבהמית נקרא עידון, אויס אידלן'זיך, הוא לא עידן את עצמו לאחר התפלה בכי-הוא-זה. כשהוא יגמור להתפלל, אם הוא התפלל חזק מתוך יראה – הוא לא יכעס על השני פחות מאשר קודם התפלה, אולי אפילו יותר, הוא לא יכעס על מישהו לאחר תפלה חזקה מתוך יראה פחות יותר מאשר קודם. יתכן שאפילו יכעס עליו יותר לאחר שהתפלל חזק מאד. [יותר טוב שלא יגמור להתפלל] לא, הפתרון אחר. תכף נסביר אותו.

עוד פעם, איך הסברנו קודם? שכל המנטליות של יראה קשורה עם זכות. כמו שדברנו, היכל הזכות נמצא בספירת הגבורה בקבלה, היראה, ושם כל תודעת היראה היא של מגיע-לא מגיע, תודעה של זכויות, זכאי לא זכאי. אחרי שהוא התפלל מאד-מאד חזק מתוך יראה, וככל שהוא מתפלל כך – להפך, גם בלא מודע שלו הוא שוקע יותר ויותר עמוק לתוך התודעה של הכל תלוי בזכות, שאם אני צדיק מגיע לי, אם אתה לא צדיק לא מגיע לך.

זה שמאל. מתוך כך שהתפלל חזק מאד בקו שמאל לאחר התפלה הוא דווקא יכעס על מישהו שנדמה לו שלא בסדר. ככל שאדם עובד את ה' מתוך יראה הוא נעשה יותר ויותר רגיש למי בסדר ומי לא בסדר ולכן הוא יותר כועס על מי שלא בסדר. אז לא רק שהוא לא מעדן את עצמו, הוא אפילו יכול לפעול את ההפך בתיקון המדות שלו.

תפלה מתוך ראש של 'מגיע לי'

שוב, בגלל שכל הראש הזה הוא של צודק. קוראים לזה, גערכט, מי צודק כאן. יראה נקראת ראש של צודק. כתוב[כה] שיש שני סוגי ראש – יש צודק ויש טוב.

[יצחק לעתיד לבוא יקרא אבינו[כו]] זה בגלל שהוא יגיע לשעשועים, השורש של יצחק הוא בשעשועים העצמיים, רישא דאין, הוא יגיע ליראה הכלולה בתוך האהבה, שאפילו יותר מהאהבה עצמה, "פחד יצחק"[כז].

[תפלה היא לבקש טובות, אם אתה עובד רק על זכות, מה יש לך לבקש? תעשה דברים טובים ויהיה לך טוב. זה צריך להיות 'תעשה לי טובה'] מי שיש לו שכל אמתי מבין שבשביל להתפלל אני באמת לא זכאי, לא מגיע לי כלום, אני רק מבקש טובה, כמו שאתה אומר.

אם אני רק מבקש טובה אני חייב לחנך את עצמי ללמד זכות על כולם. כמו שהבעל שם טוב מפרש[כח] את הפסוק "נפרעים מהאדם מדעתו ושלא מדעתו"[כט], מה זה "מדעתו ושלא מדעתו"? שאדם פוסק דין על מישהו אחר ונפרעים ממנו על אותו הדבר, כלומר מדעתו, "נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו". "מדעתו" – שככה הוא חשב על מישהו אחר; "ושלא מדעתו" – שלא ידע שזה חוזר על עצמו. כתוב שאי אפשר להיפרע ממישהו אם הוא לא פסק את אותו דין על מישהו אחר. זה כלל גדול על הבעל שם טוב. אם אתה לא פסקת על מישהו אחר שמגיע לו עונש על הדבר הזה אי אפשר לתת לך עונש על כך. אדם עשה עברה שמגיע לו עונש, אז יש כלל גדול, כתוב בקבלה – אי אפשר להעניש את האדם הזה כל עוד שהוא לא פסק את הדין ככה על מישהו אחר. [כמו דוד המלך] כן, זו הדוגמה [מה הדוגמה?] כבשת הרש. נתן הנביא שאומר לו – כן, "אתה האיש"[ל].

[ואם אני מתפלל על הזולת, על כלל ישראל?] אני אומר שמי שנכנס לראש שהוא באמת מתפלל והוא מבין את הדבר הזה הוא חייב להתחיל את התפלה עם "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך"[לא], הוא חייב ללמד זכות על כולם.

[איך אני מתפלל בראש אחר, שמגיע לי בגלל שהתפללתי?] יש כאלה... זה מה שחז"ל אומרים "עיון תפלה"[לב] לגריעותא – יש שני "עיון תפלה"[לג] – שאדם מתפלל ומחכה, הרי התפללתי מתי זה יתקיים? זה חז"ל מפורש – להתפלל מתוך יראה, מתוך ראש שמגיע לי בגלל שהתפללתי, נקרא "עיון תפלה".

גם כתוב – מה שאמרת קודם – שהגוים רק מתפללים ככה[לד]. לכן שלמה המלך מבקש[לה] שה' באמת יעשה להם, בגלל שהם רק חושבים בראש כזה, שאם התפללתי מגיע לי. זה תפלת גוי, על תפלת גוי כתוב "עבדו את הוי' ביראה"[לו].

[אם מתפללים על הזולת יש מקום למדוד את המצב שלי. מה שאין כן אם אני מתפלל על עצמי] תכף נגיע, הווארט הסופי של כל המאמר הוא שאדם לא חושב על עצמו בכלל. [מי שמתפלל על הזולת לא חושב על עצמו] זה לא סתם, לכן אנחנו אומרים שבשבילנו אם אנחנו לא נגיע למצב כזה שהולכים על הכל ולא על הפרט, לא על המקום הפרטי – באמת אנחנו עובדים על מנת לקבל פרס ולא על מנת לקבל את הכל. אין יותר המחשה של הדבר הזה מאשר בארץ ישראל. ההבדל בין ללכת על הפרט לבין ללכת על הכל. לגבי הארץ זה באופן מוחלט, שיש אנשים שהולכים רק על הפרס, על הפרט [עד הפרת...] סימן שלא צריך להסתפק רק עד הפרת, צריך גם לעבור את הפרת.

[אחד שמתפלל בתודעה שאני שום דבר, אז מה? מצוות אתה עוד עושה משהו] שאני שום דבר אין הכוונה שלא מגיע לי כלום, שהכל רק חסד חינם, לא שאין לי הרגש עצמי בכלל, על זה גם נדבר. [מה חסד חינם?] אני צריך לחיות, רוצה לחיות. [שאני רוצה לעשות דברים שלא בא לי?] חסד חינם הוא שיהיה לך מה לאכול, מה ללבוש. [אז בשביל מה הוא מתפלל? ממילא זה חסד חינם?] צריך לבקש [מה לבקש?] הוא רעב [מה אכפת לו שאני מבקש?] לא, אבל אם אתה רעב, בכל זאת. 'זושא רעב – זושא רוצה לאכול', בבקשה, שמישהו יביא לו לאכול. תכף גם את זה נסביר יותר.

הנה, מה עשית עכשיו? [עכשיו אני לקחתי מהמקרר שלו, אני לא צריך לבקש ממנו אפילו] הרגשת קצת מתוח... אתה צריך לאכול. ככה יש אנשים שמרגישים קצת מתוח צריך להכניס משהו לפה, לפני כן צריך לבקש מה', תהיה רגוע, לא תצטרך לאכול, גם לא תצטרך להתפלל...

[למי שיש עבד, משל לנפש הבהמית, רואים שהכנעה כן פועלת, אתה נותן לו מכות וזה פועל הכנעה, גם אם לא המתקה] עוד פעם, להכות את הסוס לא עוזר בדרך כלל. סתם להכות לא מעדן אותו דווקא. תכף הוא יסביר את זה.

שוב, הוא אומר כאן שהתפלה היא מלשון תופל, ויש פה שני חיבורים, יש את עיקר החיבור שהנפש אלקית מתחברת למעלה בשורש בשעת התפלה; ויש את החיבור השני שהנפש האלקית מתחברת לנפש הבהמית כדי לתקן-לברר את הנפש הבהמית. המושג חיבור לא שייך ליראה, הוא רק שייך לאהבה. לגבי הנפש הבהמית – החמור – כתוב "עזב תעזב עמו"[לז]. מה הבעל שם טוב אומר[לח]? "עזב" מלשון תעזור, תתחשב, תתחבר עם החמור, עם היראה מהחמור לא תתחבר אף פעם. כדי לברר משהו צריך להתלבש בו.

אהבה הכלולה ביראה

דְּהִנֵּה, בַּעֲבוֹדָה דְּיִרְאָה וְקַבָּלַת עוֹל לְבַדָּהּ [יראה וקבלת עול הולכים יחד], הֲרֵי לֹא שִׁנָּה אֶת עַצְמוֹ, וְלֹא פָּעַל בֵּרוּר וְזִכּוּךְ נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, וּכְפִי שֶׁרוֹאִים בַּמּוּחָשׁ, שֶׁיֶּשְׁנָם כָּאֵלֶּה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם טִבְעִית, וּבְהִתְבּוֹנְנוּת קַלָּה יְכוֹלִים הֵם לְעוֹרֵר אֶת הַיִּרְאָה לִהְיוֹת סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב,

[חסר קצת] ...יראה מביאה את האדם ל"ועשה טוב"[לט], שהוא קטנות מוחין. זה מה שאמרנו קודם על אהבה הכלולה בתוך יראה. מתוך יראה האדם הוא חרדי והוא "סור מרע ועשה טוב". אבל כתוב ש"ועשה טוב" בא מאהבה. זאת אומרת, שיש באמת אהבה כלולה בתוך היראה, שאם מתוך שהאדם ירא שמים הוא בונה סוכה בסוכות, אבל כשהוא בונה סוכה הוא צריך קצת להשקיע את הלב. זה נקרא אהבה שכלולה בתוך יראה.

[יש גם יראה שכלולה באהבה?] כן, אמרנו שיש מצב הפוך של ה"פחד יצחק", שהיראה גם כלולה בתוך האהבה העליונה, ואז היא עוד יותר, היא נקראת שעשועים עצמיים. [כל אדם שירא בעצמו, שתמיד דואג לקיום שלו, כל הפינוקים שלו הם תמיד מפחד על עצמו] נכון, אין הכי נמי, כן. גם האהבה, אפילו אהבה בין בני זוג יכולה להיות על רקע של פחד תהומי מבדידות, מקיום עצמי, בהחלט.

עבודת "סור מרע ועשה טוב" לא מתקנת את הנפש הבהמית

ואעפ"כ, גַּם כַּאֲשֶׁר הַנְהָגָתָם בְּסוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב הִיא בִּשְׁלֵמוּת [אף על פי שאדם הוא בשלמות מקיים את כל המצוות, גם את ה"סור מרע" וגם את ה"עשה טוב", הכל מתוך יראה], נִשְׁאֶרֶת נַפְשָׁם הַבַּהֲמִית בְּתָקְפָה וּבִגְבוּרָתָהּ כְּתוֹלַדְתָּהּ, וְאַדְּרַבָּה, נִתְחַזְּקָה יוֹתֵר בְּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן ע"י רִבּוּי הַהִשְׁתַּמְּשׁוּת בָּהּ.

כמו שכתוב בספר התניא[מ], שכל מה שבמשך הזמן אדם אוכל ומשתמש בנפש הבהמית שלו לכל תענוגות בני האדם היצר מתחזק. אף על פי שהוא שלם מאה אחוז בקיום התורה והמצוות, הכל מתוך יראה. אז לא רק שהוא לא עידן, תיקן ובירר את הנפש הבהמית שלו מאומה – הנפש הבהמית שלו אפילו התחזקה במשך הזמן, והוא יהודי חרדי בשלמות. [זה לא שהוא ביטל את הישות שלו?] רק לענין המעשה, לא לענין הלב, לא לענין המדות. הוא משתלט, יש לו "מח שליט על הלב"[מא] לענין המעשים.

[לתת צדקה או כל מיני דברים כאלה, האדם לא נהיה מהם יותר עדין? אחד שמוותר מעצמו ונותן לאחר] עד כאן אמרנו שזה אותו דבר כמו הרמב"ם, שיש שתי בחינות של עבודת ה' – מיראה שזו קטנות מוחין ועבודת ה' מאהבה שזו גדלות מוחין. אבל כאן יכול להיות באמת שזו טיפה אחרת. באמת לפי הפשט, הרבה פעמים כתוב בחינוך וברמב"ם שמכח החיצוניות האדם משנה-מתקן את הפנימיות[מב]. אז יש בזה משהו, אבל נאמר שזה גופא, מה שהחיצוניות פועלת על הפנימיות הוא רק חיצוניות של הפנימיות. כלומר, גם בפנימיות בלב יש את חיצוניות הכלי ופנימיות הכלי.

אפילו יש ביטוי על כך בקבלה וחסידות, זה נקרא צחצוח הכלי מבחוץ[מג]. החיצוניות יכולה לצחצח את הכלי הפנימי מבחוץ. אבל היא לא יכולה להגיע פנימה לצחצח את הכלי מבפנים. זה כתוב בקונטרס העבודה מהרבי הרש"ב, אם תקרא-תלמד תראה שהוא מסביר שזהו בדיוק מה שהאהבה עושה בתפלה. אם האדם מתפלל באהבה, שזה עיקר העבודה מתוך אהבה, הוא מצחצח את הכלי מבפנים, מה שהחיצוניות אף פעם לא תצליח. מבפנים הוא נשאר בדיוק עם אותן תאוות ואותם יצרים כמו קודם, ואפילו מתחזק במשך הזמן.

[מה זה שהרבי הריי"צ אומר שכשעובדים בחיצוניות זה מקלקל את הפנימיות] הרבי הקודם. זה לא עבודה חיצונית לקיים מצוות, זה נקרא 'חיצון' ממש, כמו עם בליטות, אדם עושה להפגין כמה שהוא צדיק. בחיצוניות, אם אתה לא מבחין. [מותר עבודה בחיצוניות?] לא, יש חיצוניות ויש חיצוניות. כאן מדברים על חיצוניות בסדר, שאדם מקיים תורה ומצות זוהי חיצוניות. מה שכתוב שחיצוניות מקלקלת פנימיות הוא אם אדם התרגל להיות 'חיצון', להפגין או ללכת על חיצוניות במקום פנימיות, במקום שהיה יכול. אפילו בלימוד תורה, אם אדם מתרגל ללמוד רק בשטחיות ויש לו ראש ללמוד לעיון – זה עשוי במשך הזמן לקלקל לו את החוש הפנימי. ככה כל דבר שהוא עושה דווקא בחיצוניות בזמן שכן היה יכול באותו זמן ממש להעמיק בו יותר הוא עשוי לקלקל לו את החוש להעמקה. זה משהו אחר. זה נקרא להיות 'חיצון', להפגין חיצוניות במקום שכן הייתי יכול להיות פנימי. אבל כאן מדברים פשוט על המצוות, שהמצוות עצמן הן חיצוניות, עולם המעשה הוא עולם חיצוני, הוא לא עולם פנימי.

[הוא אז לא מדבר פה על בינוני?] הוא כן מדבר על בינוני. הבינוני של התניא שעליו כתב אדמו"ר הזקן בתניא[מד] שאפשר להיות בינוני של תניא וכל יום לא רק שאתה לא מעדן בעצם את היצר הרע שלך, הוא מתחזק לך. אתה ממש בינוני של תניא, והנפש הבהמית נעשית מיום ליום יותר ויותר גסה. אבל איזה בינוני זה? שעובד את ה' מתוך יראה. בגלל שאפשר להיות בינוני גם עם אהבה. בינוני שעובד את ה' מתוך יראה באמת לא פועל את הזיכוך והבירור על הנפש הבהמית שלו, והיא מתחזקת לו מיום ליום.

הכל תלוי באהבה

וְכֵיוָן שע"י הָעֲבוֹדָה מִיִּרְאָה לֹא פָּעַל בֵּרוּר וְזִכּוּךְ נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, לֹא פָּעַל גַּם הִתְחַבְּרוּת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית עִם שָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ [שהא בהא תליא: הנפש האלקית רק מתקשרת לשורש, השורש הוא מה שקראנו קודם 'הכל', שהחלק הוא הכל. רק אם היא פעלה את השליחות שלה לברר ולעדן את הנפש הבהמית. כל עוד שהיא לא פעלה את זה היא לא מסוגלת להתחבר למעלה לשורשה. למה?], כִּי, הִתְחַבְּרוּת נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית הִיא ע"י מִלּוּי רְצוֹנוֹ יִת',

להתחבר לשורש פרושו להתחבר לרצון הפנימי של ה'. מה ה' רוצה? את הצרוף הזה, שאדם יצרף את עצמו. זה חוזר למה שאמרנו שה' באמת רוצה את הצרוף. כל זמן שאתה לא מקיים את השליחות לצרף את עצמך, לתקן את עצמך זה לא ענין של קבלת שכר עכשיו. כמו שאמרנו קודם שלצרף פרושו להצטרף לה'. עכשיו הוא מסביר שהא בהא תליא: אם אתה לא מצרף את עצמך, אתה לא מצטרף – גם פנימיות הנפש האלקית לא יכולה להצטרף, כלומר להידמות-להתחבר עם ה' למעלה בתפלה. אם אתה לא מצרף את הגוף והנפש הבהמית שלך. הכל תלוי באהבה, לא ביראה. שוב, הראש של אהבה בנוי על "וכי אכפת לו", לא על "עבודה צורך גבוה".

[למה זה לא מצרף? אדרבה יש לו נפש בהמית שכל הזמן גדלה ולמרות זאת הוא כל הזמן שמח, סימן שהוא אדם טוב] לכן כתוב "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"[מה]. הרי דווקא על אחד כזה, היות שכל הזמן בפנים הפצצה יותר ויותר מתקתקת – לכן כתוב "אל תאמין בעצמך", אל תאמין שאתה בינוני, אתה ככה תישאר לעולם ועד, אבל בפנים קורה משהו, זה לא לטובתך מה שקורה.

[כמו הסיפור עם הרבי מקוצק, שהיה רב זקן שלא הלך ללויה שלו, שאלו אותו למה? הוא אמר שיש אדם שרוצה להשתמט וזה לוקח לו 400 שנה, והוא מת בגיל 90 באמצע, בשביל זה אני אלך להלוויה שלו?!... – למה האהבה היא ראש של ז"ת דעתיק, למה לא להגיד שהיא ג"ר, שבאהבה בשורשה בסוף כן אכפת לו?] אמרנו שברגע שמגיעים לקו שלא אכפת לו בדרך ממילא כבר אכפת לו. ההשראה שורה בדרך על ההתלבשות הזאת של 'לא אכפת לו'.

[כשאני עובד אהבה באיזה 'ראש' אני עובד?] תכלית הכוונה היא שתעבוד את ה' מאהבה, שאתה לא רוצה גן עדן, לא שום פרס, לא על מנת לקבל פרס [רק הכל] כן, רק ה'. [מצד הראש שלי מה צריך להיות?] כמו שתמיד כתוב, בשביל להגיע לחיוב יותר גבוה צריך לעבור שלילה. יש חיוב, ידיעת החיוב, ויותר גבוה ממנה ידיעת השלילה. כמו שהרמב"ם כותב שהשגה בגדלות היא ידיעת השלילה. קטנים חושבים שיודעים בידיעת החיוב וצריך להתבגר לעלות מכך לידיעת השלילה. החסידות מחדשת שמעבר לה יש ידיעת החיוב מצד העצם, שהעצם הוא באמת "חלק אלו-ה ממעל", והעצם כשאתה תופס בחלק אתה תופס בכל[מו].

[זה נשמע דבר היפותטי, כמה אנשים יש "סור מרע"? מסתמא יש בזה גם אהבה] כל הדברים, כל מה שלומדים בתורה – הכל נמצא בכל הרף עין, בכל נקודה הכי קטנה. קודם, לא צריך להיות צדיק גמור לפני שאתה מגיע לזה. ברגע הזה אתה יכול להיות במדרגה הזאת, זה הכל, זה מה שצריך לדעת. לא צריך לעבור קורס ולהשתלם עם מבחנים והכל. זה עכשיו ברגע הזה. בשביל זה לומדים תורה, שלפחות באותו רגע שאתה לומד תהיה שם, קצת... יותר סיכוי מזה אין לך... אבל שקצת תהיה שם באותה שניה שאתה חושב על זה...

[יש מקור לזה שאחד שעובד ביראה לא מתקן את עצמו?] זה כתוב כאן. [בקבלה, במדרש?] כתוב[מז] שכל עולם התהו היה יראה, לא רק שלא תיקן את עצמו, הוא נשפט בגלל זה שלא היתה אהבה. כמו שאמרנו כאן יש קצת איזון [הם התפוצצו] כן, כאן זה לא בדיוק טוב, בגלל שיש את האיזון של "סור מרע ועשה טוב", שיש אהבה בתוך היראה. אבל שם הכל יראה ופחד.

בית המקדש – רמ"ח-שס"ה-רמ"ח

וַהֲרֵי רְצוֹנוֹ יִת' הוּא שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּבָרֵר אֶת הַגּוּף וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, וּבִשְׁבִיל זֶה יָרְדָה הַנְּשָׁמָה לְמַטָּה, שֶׁהֲרֵי הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ אֵינָהּ צְרִיכָה תִּקּוּן, וִירִידָתָהּ לְמַטָּה הִיא כְּדֵי לְבָרֵר אֶת הַגּוּף וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא פָּעַל בֵּרוּר נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, לֹא מִלֵּא אֶת רְצוֹנוֹ יִת', וְלָכֵן לֹא פָּעַל הִתְחַבְּרוּת דְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית עִם שָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ.

כאן מה ששאלת קודם, העיקר הוא השליחות. אם אתה לא פועל את השליחות אתה לא מתחבר לשורש. שלחו אותך לעשות משהו – תעשה את זה תוך כדי שאתה עובד על כך. אפילו שלא גמרת את השליחות, אבל אם אתה מסור לשליחות שלך כבר מחברים אותך לשורש. אם הרבי רואה שאתה שליח טוב הוא מיד מקבל אותך ליחידות לכמה זמן, שלא יזיק לך להמשך הפעילות. ברגע שהוא רואה שאתה מסור באמת לשליחות – אתה מתחבר. אבל אם אתה לא מסור באמת לשליחות, אתה לא מתחבר למעלה. אם אתה עובד מיראה – אתה לא עושה את השליחות בכלל. עיקר השליחות, אף על פי ששוב, אתה מקיים את כל תרי"ג המצוות.

איך אנחנו מפרשים תמיד את בית המקדש? שבית המקדש הוא רמ"ח שס"ה רמ"ח. כתוב שהמספר בית המקדש שוה רמ"ח שס"ה שהוא תרי"ג, ועוד פעם רמ"ח. בית המקדש הוא מספר משולש מ-1 עד אם, 41. אם במשולש, שם אהיה (21) פעמים 41. בית המקדש, כמו ראש השנה, כמו תהלת ה', כמו מתתיהו, כמו הרבה דברים ששוים את המספר הזה. [מלכות יוסף הצדיק] כן. מה זאת אומרת? כמו שאמרנו קודם: חיוב-שלילה-חיוב. בסוף יש חיוב שהוא יותר מהשלילה.

כתוב שהחיוב הראשון הוא ו"ה[מח]. ו"ה זכרי – רמ"ח, והשלילה יותר גבוהה י"ה עם שמי – שס"ה. אבל יש עוד פעם רמ"ח, עוד אברהם אחד, שני אברהם. כתוב "אברהם אברהם"[מט] "פסיק טעמא בגויהו"[נ], ש"פסיק טעמא" הוא כמו יוסף הצדיק – שס"ה מצוות לא תעשה, וביחד המספר בית המקדש. כדי לזכות למקדש, לשלמות – צריך להגיע לעוד מהדורה שניה של עשה. דוקא מצוות עשה צריכות להיות בשתי קומות, בשתי מהדורות, כשבאמצע יש את הלא תעשה, השלילה.

[בשביל מה צריך את המהדורה הראשונה? גם אחד עם מנטליות של יראה עושה מצוות] המהדורה הראשונה כולה בשביל לתקן את העולמות, גם עשה וגם לא תעשה. [אותו אחד שעובד מיראה לכאורה לא צריך שלב כזה] של יראה בכלל? ודאי שצריך. [כי אנחנו אומרים שהוא לא מתוקן] הוא עושה מצוות, הוא עושה תיקון, כמו שאמרנו קודם, הוא מגיע עד אריך אנפין. [גם אותו אחד שעובד מאהבה עושה מצוות] כן, אבל הוא מגיע עד עתיק יומין. [בסדר, מספיק מאהבה, כי מיראה לא עושה כלום] הוא כן עושה... [כן, אבל אם הוא יבוא מאהבה הוא יגיע ישר, למה צריך את זה בתור שלב?] זה מה שכתוב בתניא[נא] על "עבדת מתנה אתן את כהנתכם"[נב]. אם זה היה לכתחילה זה היה בלי עבודה בכלל, היה "עבדת מתנה אתן את כהונתכם". "כהנתכם" זו אהבה גדולה בלי הקדמת היראה.

[לא צריך להקטין אותה לגמרי] כן, יכול להיות שאדם בגן עדן לפני החטא היה מיד יכול, אם היה עושה את זה נכון, אהבה בלי יראה. ברגע שהוא נפל וחטא הוא קיבל את ההרגש העצמי, כמו שהוא יסביר בהמשך, אז הוא חייב את היראה, להתגבר-לעבור אותה. היראה זו מציאות האדם מחוץ לגן עדן, מחוץ לבית המקדש, המציאות של הגלות שמתחילה מגירוש אדם הראשון מגן עדן. זו היא המנטליות של העבודה מיראה.

עבודה מאהבה פרושה להתפשט מהלבושים לגמרי, תצא החוצה, תתפשט ותעבוד את ה' מאהבה כמו אדם ראשון, "ולא יתבששו"[נג]. זה נקרא עבודה מאהבה בלי יראה בכלל, בלי יראה הכוונה בלי בושה. כתוב "למען תהיה יראת הוי' על פניכם"[נד] זו בושה[נה]. אם היה מתגבר על הבושה שלו, כלומר על הלבושים שלו לגמרי – היה מתגבר על העבודה הראשונה של יראה. אדם הראשון בגן עדן נברא גדול, בן 20[נו], בשיעור קומה, ואנחנו נולדים קטנים לאחר החטא. העובדה שאנחנו נולדים קטנים משקפת את העבודה שלנו – קודם קטנות מוחין ואחר כך גדלות מוחין.

התנדבות מול משכורת

הוא אומר שאם האדם לא מקיים את השליחות הוא לא מתחבר למעלה ושני הדברים דוקא תלויים באהבה, לא ביראה:

וְדַוְקָא בַּעֲבוֹדָה מֵאַהֲבָה, שֶׁעַל יָדָהּ פּוֹעֵל בֵּרוּר וְזִכּוּךְ נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, ה"ה פּוֹעֵל גַּם הִתְחַבְּרוּת נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית עִם שָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ. וְעוֹד עִנְיָן בָּזֶה שֶׁלֹּא מַסְפִּיק הָעֲבוֹדָה מִיִּרְאָה אֶלָּא מֻכְרַחַת לִהְיוֹת גַּם הָעֲבוֹדָה מֵאַהֲבָה [עכשיו הוא אומר עוד משהו מאד מענין, נקודה בפני עצמה], דְּהִנֵּה עֲבוֹדָה הִיא מִלְּשׁוֹן עִבּוּד עוֹרוֹת,

כלל גדול בחסידות[נז], שעבודה היא לשון כבד. יש לעבוד ויש לעבד, כמו עיבוד מוזיקלי. אומרים, זה כלל גדול בחסידות, שעיקר העבודה הוא לא רק לעבוד, בלשון קל, אלא לעבד, בלשון כבד.

מה מעבדים? עורות, הביטוי הוא "עיבוד עורות". עור הוא הדבר הכי גס באדם. לא סתם הנפש הבהמית שלו, ולא סתם הגוף שלו, את העור שלו צריך לעבד. צריך לעבד אותו כל כך שה־ע תהפוך ל־א ואז ה"כתנות עור"[נח], כמו בספר תורה של רבי מאיר הופכות ל"כותנות אור"[נט] עם א, וזה גילוי החשמל, סימן שעיבדת את העור.

הכל אפשר לעבוד עד הבשר. כתוב שיש עצמות-גידים-בשר[ס], אז גם בגוף, הכל מספיק עבודה, לשון קל, עד שמגיעים לעור. ושם צריך עיבוד, עיבוד לשון כבד – יש לשון קל ולשון כבד. עיקר העבודה הוא לעבד את העור שבחוץ, שהוא עיוור. כמו השאלה ששואלים האם אפשר להסביר לעיוור צבעים, מי שלא ראה אף פעם צבע, מהו צבע? בעבודה הרגילה אי אפשר להסביר לו. אפשר להסביר לו מה זה צבע רק אם אתה מפקח אותו, שאתה צריך לעבד, גם פונקציה של לימוד, אתה כל כך צריך ללמד אותו עד שאתה מעבד את העור את העוורון שלו והופך אותו להיות פיקח, פוקח עוורים, לפקוח עינים. זה נקרא עיבוד עורות.

עכשיו הוא אומר שעיבוד הוא פשוט שאדם משקיע את כל כולו, את כל המסירה והנתינה, כל היגיעה, כל מסירות הנפש משקיע בעבודה הזאת. גם כן, כאן הוא אומר 'כל' ו'חלק' במובן אחר. יש ללכת על הכל, כאילו שאני בוחר אם להתייחס לכל או להתייחס לחלק. זה כאילו משהו נקי, מה שדברנו קודם.

עכשיו הוא מתרגם את זה למעשה, יש שאדם בוחר להשקיע כוחות חלקיים של נשמתו בעבודה. כלומר, הוא עובד, אבל כמו איזה פועל, כמו היום, שקצת מזלזל בעבודה שלו. כמו שיש גם הלכות בזה בגמרא בשולחן ערוך[סא], שפועל אמתי משקיע את כל כולו בעבודה, ואם הוא שומר קצת כח בשביל לעשות משהו אחר הוא מועל בתפקיד שלו. כאן הוא אומר שמי שעובד את ה' דווקא מאהבה, משקיע את כל כולו בתוך העבודה, הוא עובד קשה.

יש כאן כאילו דבר והיפוכו: חושבים שאם אני חושב שעבודה מאהבה היא כמו "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" – זה אולי גם הסבר למה צריך קודם את היראה – אז זה הכיף הכי גדול, כמו עולם הבא. אין ציור שבעולם הבא עובדים קשה, עולם הבא הוא רק נעם ה', "אחת שאלתי מאת הוי'... שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם הוי'"[סב]. "לחזות בנעם הוי'" זה לצאת לפנסיה. עוד פעם, אחד שעובד קשה, כמו היום, יש לו איזה משרד שעובד קשה בשביל ועם מחשבה שכך הוא עובד קשה עד גיל 60-65, ואחר כך יוצא לפנסיה ולכן הוא עובד קשה. זה לא נקרא שהוא עובד עם כל הכחות, בגלל שזה נקרא שעובד לגן עדן, בשביל גן עדן. הוא אומר – זה כמו פרדוקס – כמה שאדם עובד בשביל שכר זה מגביל כמה הוא עובד, את עצם הכמות כמה הוא משקיע.

זה גם דבר מאד נוגע למעשה, האם אפשר לבנות מוסד על התנדבות, על נחשון. מחרתיים ראש חדש ניסן, נחשון בן עמינדב שקפץ לים, מה זה בן עמינדב? שהוא מתנדב לעם, ככה חז"ל אומרים[סג]. חז"ל דורשים אותו נחשון שהוא קופץ לים במסירות נפש מתוך התנדבות, עמינדב. כמה אפשר לבנות מערכת על התנדבות? [שבונים מערכת על שכר...] לחיים לחיים...

איך אנחנו נסביר בשביל מה כן צריך לשלם משכורת. לכאורה היה יותר טוב התנדבות בלי משכורת, בשביל מה כן? כמו שאומרים למה שותים בהתוועדות, שהמשקה הוא בשביל לשכר את הנפש הבהמית שתרד ממני, כמו שעיר לעזאזל. [זה לא נכון מה שאני אומר, שזה משהו הרבה יותר משמעותי?] קודם כל המשכורת היא בבחינת שעיר לעזאזל, שכאילו היצר הרע לא יתקומם, ואז כששמת אותו בצד אתה יכול באמת להתנדב למלאכה, לשים את כל כולך בתוך העבודה. זה הפשט, זה כמו הסיבה ששותים משקה בהתוועדות.

מה אתה אומר? אתה אומר יותר מזה [כמו שבלעדי זה אשתי לא תסכים שאני אבוא...] נכון. נו, מה אתה אומר? [אני אומר שזה אינדיקציה להבין שהעבודה פועלת] שוב, זה נקרא בדקות לקבל שכל, שאתה יודע שלא משעבדים אותך עבודת דחק סתם, שיש איזו תועלת ממה שאתה עובד, שעשית משהו. זה יותר בדקות, כאילו להיות רגוע, שבאמת "עבודה צורך גבוה", כמו אדון, שעבד עברי – אסור לתת לעבד עברי לעבוד עבודת דחק. לעבד כנעני אומרים כן סתם לעדור, אבל לעבד עברי כתוב[סד] שאסור לתת לו עבודות כאלה.

[למה? זה לא לגמרי באמת, מקבלים משכורת. "עבודה צורך גבוה" תיקנתי את העולמות] לא, עוד פעם, כמו שאמרנו קודם, משלמים משכורת, זה הועיל, סימן שעשית משהו וזה סימן שרוצים שתמשיך לחיות כדי להמשיך לעשות, שיהיה לך מה לאכול ותמשיך. מה שמשלמים משכורת הוא גם על העבר וגם בשביל העתיד. כאילו שעשית משהו ורוצים אותך הלאה. זה כמו שאמרנו קודם שפסיכולוגית יש לפעמים אהבה מתוך פחד, שלא רוצים אותי, או שאני בודד. המשכורת באמת מכסה את זה, שאתה רצוי ונצרך, רוצים אותך ואוהבים אותך.

[לפי זה מה זה פנסיה?] פנסיה היא עולם הבא... [שרוצים אותך זה עצמו דבר חיצוני, או זה גופא ענין העבודה?] תלוי איפה אתה עומד. אם אתה עומד במקום הראשון זה כאילו גילוי אריך, המדרגה הכי גבוהה בהשראה של ההשתלשלות. אם הגעת לכך שרוצים אותך בשביל התוצאה הזאת שהוא מדבר, של צרוף הבריות – אז זה כבר אמונה פשוטה.

[לא רק שרוצים אותך, שיהיה לך קיום] שוב, אז המשכורת אחרת. אם אתה בדרגה של רדל"א שאמרנו, המשכורת היא כבר לא משכורת, היא מסירת העצם. המשכורת היא הכל, ש"כותב את כל נכסיו"[סה]. אם אתה בדרגה גבוהה המשכורת היא כתיבת-מסירת כל נכסיו, לא סתם משכורת. לא סתם כל נכסיו – עצמו הוא.

כמו הסיפור של האשה שדרשה את בעלה[סו]. הסיפור המפורסם של רבי שמעון בר יוחאי, שהאשה לא רצתה שום פיתוי, שום דבר, היא שיכרה את הבעל ואחר כך הובילה אותו עם המטה שלו, היא אמרה שאתה החפץ הכי אהוב אצלי, לא רוצה משהו אחר, רק רוצה אותך בעצמך. זה המקור בגמרא בחז"ל ל"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ".

יגיעת האהבה באין ערוך מיגיעת היראה

טוב. אז הוא אומר שהכל תלוי באהבה. עכשיו שוב, הנקודה הזאת. הוא אומר שעיבוד עורות, דרגת היגיעה שמעבדת את העור היא רק האהבה, שיחסית אין כל כך הרבה יגיעה ביראה מאשר באהבה. הוא אומר שיחסית בשביל יראה לא צריך בנפש, אפילו שאדם צריך להביא על עצמו יראה, לא צריך כל כך הרבה יגיעת הנפש, 'ארעוועניא', עבודה קשה, כמו בשביל אהבה.

[הנושא של היראה קיים באופן טבעי?] הוא יותר טבעי. אצל יהודי הוא יכול להיות כמו מה שכתב קודם, שיכול להיות טבעי לגמרי, זה נקרא חרדיות. מה שהוא לא כותב כאן הוא לכאורה פליאה, אבל ודאי ידוע שכתוב שהשאלה הראשונה ששואלים אותך, יש מקום אחד בחז"ל – "יגעת ביראה"[סז], הוא לא מביא את זה כאן. חז"ל עצמם משתמשים במלה יגיעה ליראה, לא לאהבה. "יגעת ביראה".

כאן הוא כותב, ודאי הוא מודע לחז"ל הזה, לכן הוא אומר, זה משהו יחסי, שרמת היגיעה היא באין ערוך. כמה שאדם משקיע באהבה זה באין ערוך יותר אשר היגיעה של היראה, עד כדי כך שזה לא נקרא יגיעה בכלל יחסית לאהבה. שוב, יראה יכול להיות יגיעה של עבודה, "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", אבל זה לא מגיע לעצם האהבה. [אפשר להגיד שמה שצריכים את שלב היראה הוא כדי ללמוד להתייגע?] כנראה.

יגיעה – געגוע

[מצד האהבה לא טבעי להתייגע. אבל אם מתייגעים באהבה זה יותר נעלה] כן, נכון. [היראה קודמת כדי להתחיל להתייגע] כן, להתחיל את היגיעה. זה בדיוק מה שרציתי לומר. רציתי לדרוש על המלה געגוע. תמיד דורשים שלהתגעגע לשון יגיעה, געגועים. אבל אפשר לעניננו לדרוש שבעצם יש פעמיים גע, געגוע. פעמיים גע אפשר לדרוש שאלו שתי יגיעות – היגיעה הראשונה של יראה, אבל לא להסתפק ביגיעה הראשונה של "יגעת ביראה", אלא להגיע לעיקר היגיעה שמשלימה את הגעגוע.

חז"ל דורשים געגוע מלשון "אשירה להוי' גאה גאה"[סח] עם א, שהיא שירת השור, ככה יש חז"ל מפורש[סט] – השור גועה עם ע, ומה הוא גועה? "אשירה להוי' כי גאה גאה" עם א. [פרק השירה של השור] כן זה פרק שירה של השור[ע], אחד מהיחידים שמופיע בפירוש בגמרא, אולי היחיד בעצם שמופיע בפירוש בגמרא עם ההסבר שלו.

שליחות – צרוף הבריות

שוב, הגעגוע לפי זה הוא קודם היגיעה הראשונה של יראה ועיקר היגיעה הוא היגיעה של אהבה. זה מה שכותב כאן:

וּכְשֵׁם שֶׁבְּעִבּוּד עוֹרוֹת יֵשׁ צֹרֶךְ בכו"כ פְּעֻלּוֹת הַבָּאוֹת ע"י טִירְחָא וִיגִיעָה גְּדוֹלָה עַד שֶׁנַּעֲשָׂה הָעוֹר מְעֻבָּד וְרָאוּי לִהְיוֹת קְלָף שֶׁיִּכְתְּבוּ עָלָיו פַּרְשִׁיּוֹת כוּ' [צריך להיות העור ראוי לכתוב "תורה אור"[עא]. באמת מתי העור עם ע מאיר עם א? כשהוא הופך להיות קלף שכותבים עליו את אותיות הקודש, תורה אור, אז העור הופך להיות אור חשמל. מה זה חשמל? שיש רקע חש, ומתוך הרקע החש מבהיק אור. זה נקרא אור החשמל – חש-מל], כְּמוֹ כֵן צְרִיכָה לִהְיוֹת עֲבוֹדַת ה' בְּאֹפֶן שֶׁל עֲבוֹדָה דַּוְקָא, טִרְחָא וִיגִיעָה גְּדוֹלָה.

וּמִזֶּה מוּבָן שֶׁהָעֲבוֹדָה מִיִּרְאָה אֵינָהּ אֲמִתִּית עִנְיַן הָעֲבוֹדָה, כִּי, בְּיִרְאָה אֵין הֶכְרֵחַ שֶׁתְּהִי' עֲבוֹדָה וִיגִיעָה גְּדוֹלָה [הוא כותב. אין הכרח שאדם יעבוד מאד מאד קשה בשביל יראה], וְכַנַ"ל שֶׁיֶּשְׁנָם כָּאֵלֶּה [כמו שאמרנו קודם, שיש אנשים] שֶׁיֵּשׁ לָהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם טִבְעִית כוּ', וְלָכֵן בְּהֶכְרֵחַ לִהְיוֹת גַּם הָעֲבוֹדָה מֵאַהֲבָה, שֶׁבָּאָה ע"י עֲבוֹדָה וִיגִיעָה גְּדוֹלָה דַּוְקָא. וּמִזֶּה מוּבָן שמ"ש וַעֲבַדְתֶּם אֶת הוי' אלֹקֵיכֶם, קָאֵי הֵן עַל הָעֲבוֹדָה מִיִּרְאָה, שֶׁהִיא רֵאשִׁית הָעֲבוֹדָה, וְהֵן עַל הָעֲבוֹדָה מֵאַהֲבָה, וְכַמְּבֹאָר בְּקֻנְטְרֵס הָעֲבוֹדָה שֶׁשְּׁלֵמוּת הָעֲבוֹדָה הִיא הֵן מִיִּרְאָה וְהֵן מֵאַהֲבָה.

צריך את שניהם – גם תשובה למה שאמרת – גם היראה וגם האהבה, ואז יש לעוף את שתי הכנפיים בשלמות, ואז הוא יכול להיות "פרחא לעילא"[עב]. [איך זה מתבטא בשליחות?] זה מה שהוא אמר, שאם האדם לא יהיה מסור לשליחות עם יגיעה עצומה עד כדי עיבוד העור שלו, הנשמה אף פעם לא תשיג את הכל, שזה להתחבר לשורש.

[בתודעה הזאת יש בטול?] שוב, אם הוא עובד מתוך אהבה, אהבת ה', נמצא בתודעה את "וכי אכפת לו", מה שהסברנו. הוא כבר עובד בדרגה של "וכי אכפת לו" – יודע שמצד אחד זה רק לצרף, הוא יודע את כל הסוד הזה. השליחות האמתית היא שהוא כבר עמד על כל הסוד שהוא אמר קודם, שה' לא צריך אותי, אבל התוצאה של לצרף היא שכן אכפת לו. זו השליחות שלי. שליחות אמתית היא לעמוד על סוף הסוד, מה שכתב קודם.

[זה להיות שליח] להיות שליח הכוונה לצרף את הבריות, בגלל שמהתוצאה של לצרף את הבריות באמת אכפת לה'. [מצרף אותי גם?] אני גם כלול, אבל יוצא לשליחות. כך הוא גם מתאר את השליחות, שהשליחות היא עם הנפש הבהמית שלי קודם כל. לצאת לשליחות היינו להתפלל עם תודעה ועבודה קשה שתוך כדי התפלה עובדים – אני עובד עם עצמי, אני מצרף את עצמי, זה כבר שליחות. כמובן ששליחות היא גם לצאת החוצה, לרחוב, אבל כאן הוא מדבר על שליחות עם עצמו באמת. [התודעה של השליח היא שהכל יהיה קשור לרבי?] כן.

עד כאן היה פרק אחד, הפרק של האהבה.

גם יראה וגם אהבה

[מה רצית לומר עם הגעגוע?] אמרנו שאפשר לומר שאלו שתי הבחינות. היגיעה הראשונה שלא נזכיר בכלל, ועל זה אמרו חז"ל "יגעת ביראה", אבל עיקר היגיעה שהוא געגוע אמתי-מושלם, שעליו באה היגיעה הכבדה הקשה של האהבה. לפי זה – זה באמת לבנות התנדבות על בסיס של משכורת. כלומר, לשלם לו כסף, אבל לצפות ממנו שאם הוא יעבוד טוב אז ש־24 שעות ישקיע בזה. זה יבטא את הגעגוע האמתי, את שלמות הגעגוע, ואז "רב תבואות בכח שור"[עג], הוא יהפוך להיות שור אמתי ויצאו ממנו המון תבואות.

[צריך את שניהם?] כן צריך את שניהם ביחד. [יש יראה מתוך אהבה?] קודם אמרנו שיש באהבה גם את היראה בהתכללות, אבל על פי פשט הוא מתכוון שצריך את שתי המדרגות, משהו מסודר – שקודם יראה, אחר כך אהבה. [אין כזה דבר שיש ליהודי אהבה באופן טבעי? הוא יוצא מנקודת הנחה שיראה ישנה] זה נקרא יוצא מן הכלל. על כך כתוב גם בתניא שזה יוצא מן הכלל[עד]. לכל אחד יש גם את זה וגם את זה, יש לכל יהודי אהבה מסותרת, אהבה טבעית, השאלה מה מתגלה: כשהוא מתחיל לעבוד את ה' מה מתגלה קודם? בדרך כלל היראה ויש יוצאים מן הכלל, בעלי תשובה, שאהבה מתגלה קודם. ואז הוא צריך להשלים, לאזן אותה גם עם היראה. [כולם בעלי תשובה] נכון, בדור שלנו צריך הרבה אהבה. לכן טוב שלומדים על אהבה.

א. פירושי "משכלה ועקרה בארצך"

חשיבה רק על השליחות

הלאה, עוד פרק. בעצם מה שלמדנו עכשיו הוא להשלים את הענין הקודם שדובר כאן במאמר. עכשיו הוא מתחיל עם עיקר הווארט של המאמר, אפשר לומר, שהוא מהם "משכלה ועקרה". עיקר הפסוק כאן הוא "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא", אז מה זה ברוחניות? בעצם הוא יסביר כאן ארבע מדרגות: יש משכלה אחת, יש שתי עקרות ויש עוד בחינה שנקראת "בארצך", שעל פי פשט היא מילה חיובית, זה טוב, אבל כאן הוא יסביר אותה על דרך השלילה, שלא תהיה, לא המשכלה ולא שתי בחינות העקרה, וגם לא את ה"בארצך", שהכל תלוי שלא תהיה את ה"בארצך".

כבר נאמר את הסוד: "בארצך" הוא רצון, ארץ לשון רצון, חז"ל אומרים[עה]. "בארצך" הוא מפרש, כלומר זה לא הוא, זה מאדמו"ר הזקן[עו] והלאה – דורשים את "בארצך" שביעות רצון מעצמך, שאדם מקבל מעצמו שביעות רצון, סיפוק. זה הכלל הגדול אצלנו ב"פרק בעבודת ה'"[עז] מאז היותנו לגוי, שעיקר הבעיה כאן, עיקר הבעיה שלנו נקראת שביעות רצון מעצמך, סיפוק עצמי. מכל המאמרים של אדמו"ר הזקן יכול להיות שזהו המקור העיקרי לכל הנושא הזה, השורש של כל הבעיות הנפשיות של "משכלה ועקרה" מתחיל מהבעיה הזאת. לכל היהודים, הוא כותב בסוף, לכולם, גם צדיק גמור, יש את הבעיה הזאת. כל אחד יש לו הרגש עצמו, הרגש מציאות עצמו. לכן הוא יכול, גם צדיק גמור של תניא, עדיין עלול ליפול לדבר שנקרא "בארצך" – לקבל שביעות רצון מעצמו. אף אחד לא פטור מזה בעולם הזה. שוב, זה עיקר תמצית כל העבודה.

מה יוצא מכל זה? שוב, זה עיקר המוסר השכל: מי שמודע לזה וכל הזמן בוכה על זה, שלא יפול בזה – הוא לא יכול להיות מודע ממה שמתרחש אתו, מה שנקרא המדרגות של עצמו בכלל. עיקר הסימן שהאדם הוא לא "עקרה" ולא "משכלה" וגם כן לא "בארצך" הוא שמכך הוא "ואת מספר ימיך מלא". הוא רק חושב על השליחות כל רגע ורגע ולא יכול לפספס-להפסיד-לבזבז רגע. הוא לא מסוגל לחשוב איפה אני נמצא. הוא לא יכול לבחון את עצמו, ואין לו גם זמן לעשות חשבון נפש רגיל איפה אני עומד, באיזו מדרגה, בגלל שיש בזה משום הפסק.

זה כאילו שפיץ-שפיץ. כמו אצל לא-חסידים שפיץ-שפיץ שאסור לבטל תורה אפילו הרף עין, עד כדי כך שהכי שפיץ הוא גם שלימוד מוסר הוא בטול תורה. הרי זו היתה מחלוקת בין ישיבות המוסר לבין הישיבות האמתיות, שאפילו לימוד מוסר שאדם כאילו לומד, הוא לא רק לומד, הוא לומד וגם חושב על עצמו באותו זמן – זה גם בטול תורה. כמו הסיפור המפורסם על הגר"א, שכל פעם שהוא ביטל כמה דקות היה רושם אותן בפנקס. בסוף השנה היה עושה את החשבון, היה 3 שעות, ככה מספרים. במשך כל השנה כולה הוא הגיע לאיזה 3 שעות שהוא בזבז ועל זה היה לו יום כפור – 'ער עטס דערפראוועט יום כיפור', היה לו מה לעשות ביום כיפור.

בסדר, מה שעכשיו אמרתי הוא כל המאמר עד הסוף, זה כל השאר בקיצור. עכשיו נתחיל ללמוד.

"ארצך" – סיפוק

[חסר קצת] ...והתיקון של הדבר הזה הוא חיים נצחיים – לחזור לגן עדן מקדם או לחזור למעמד הר סיני, ש"פסקה זוהמתן"[עח] ולחיות חיים נצחיים. לחיות חיים נצחיים היינו בלי הרגש עצמי, בלי "בארצך", אלא "ארץ אשר הוי' אלהיך דֹרש אתה"[עט]. אפשר לקשר את זה עם הארץ ממש. תמיד אומרים שהמבחן של ארץ ישראל הוא אם לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"[פ]. זה כביכול בגסות, שכל הבעיה של הציונות היא "כחי ועצם ידי". אבל בדקות הדבר הזה עצמו שאומרים הוא הרבה יותר דק. מהי הארץ הזאת? האם זו "ארצך" או שהיא ארץ ה'? זו שביעות רצון מההישגים של עצמך, אף על פי שאתה לא אומר "כחי ועצם ידי"? הרי אפשר גם לומר, כביכול, שזה לא "כחי ועצם ידי" אלא "הוא הנתן לך כח לעשות חיל" וגם לקבל מכך, סיפוק נפרד.

זה כל פרק בעבודת ה': יש גם שמחה בה', זה לא סיפוק רע. יש לשמוח בה' שהצלחנו, השגנו משהו, זה נקרא "שמחו צדיקים בהוי'"[פא]. על זה אנחנו לא מדברים, להפך – השמחה בה' היא הכח המברר את זה. אבל שוב, אפשר בהחלט בתודעה לומר "הוא הנתן לך כח" ועדיין למות "בעטיו של נחש"[פב] שנותן לך סיפוק עצמי והרגש.

[איך למי ששמח בה' יש הרגש עצמי?] אמרנו שאם זו שמחה אמתית רק בה' אין לו הרגש עצמי. אמרנו שהשמחה האמתית בה' היא המברר. [איך יודעים שזה מתייחס לה'?] טוב, זה כמו שאומרים שצריך "שמינית שבשמינית"[פג] גאוה גם לקום לעבוד את ה'. זה נקרא שהוא מטהר את הטמא ומטמא את הטהור[פד]. שהוא מטהר את הטמא, אחר כך אם הוא ימשיך עם זה – זה בדיוק הסיפוק העצמי, הוא יטמא את הטהור. שוב, זה כל הנושא שלנו. כל פרק בעבודת ה' הוא כאן במאמר הזה. לכן אנחנו כל כך רוצים ללמוד אותו בעיון. כל מה שדברנו כל השנים – הכל כאן במאמר. [מתו בעטיו של נחש זה משהו מיוחד או שהוא ביטל את הישות לגמרי?] אף אחד לא הצליח בזה [זה לא אפשרי?] מנסים, ממשיכים לנסות.

אם תסתכלו בעוד שני עמודים – יש כאן שלש נקודות, שלא היה אף פעם דבר כזה: הרבי פרץ בבכי תוך כדי שהוא מדבר על זה, שאם אדם שניה אחת מרגיש את עצמו הוא כותב כאן שהוא "מורד במלך מלכי המלכים הקב"ה", הוא מורד במלכות, להרגיש את עצמו לשניה, ואז תוך כדי שהוא אמר את זה הוא לגמרי יצא מהכלים ופרץ בבכי. לא היה אף פעם מאמר שהרבי כל כך התרגש, יצא מהכלים, כמו במאמר הזה.

[לגבי המאמר "אם אני כאן הכל כאן"[פה]] זה לא הקב"ה, זו השכינה. "שכינתא דאיקרי אני"[פו], זה מה שכתוב [זה על דרך פירוש, לא הפשט] אם הוא בדרגה שמשיג את הכל, כמו שהיום דיברנו על 'הכל', אפשר לפרש את זה גם על פי פשט. [מה זה וידוי? אדם מנחש שהוא חטא? – זה נוסח התפלה...] זה כמו האשה שמברכת "שלא עשני אשה", כתוב – כתוב...

עיקר התזוזה – תאוצה

[אם יש יגיעה איך אפשר להגיע לסיפוק?] מה שאתה שואל הוא בכלל, הבעיה כאן אפשר להסביר את זה. יש סיפור מפורסם של המגיד מקוז'ניץ, שאנחנו מסתמא שמענו אותו כמה פעמים. הקוז'ניץ מגיד, העבודת ישראל שנקרא על שם הבעל שם טוב כי הוא נולד ביום שהבעל שם טוב הסתלק, בשבועות תק"כ. בסוף ימיו הוא עשה שאלת חלום ושאל ככה בחלום: "למה כשהייתי צעיר בעבודת ה' שלי הרגשתי חזק מאד את כל התנועה", לא סיפוק של אי-תנועה. תכף נסביר שסיפוק עוצר את התנועה, הבעיה של סיפוק היא רגע לחשוב על עצמך עוצר את התנועה. כמו חיכוך של מכונה, כאילו האידיאל כאן הוא להגיע למכונה perpetual – מתמיד, ברגע שיש רגע של הרגש עצמך הוא נקודת חיכוך, עוצר את התנועה. שואל המגיד מקוז'ניץ "למה כשהייתי צעיר הרגשתי את התנועה, הרגשתי שאני זז, לא משנה מתקדם או לא מתקדם, הרגשתי שאני זז, שמשהו קורה", ועכשיו שהוא זקן הוא לא מרגיש ששום דבר קורה אצלו, כאילו סתם. [מרגיש ששום דבר לא קרה אצלו?] לא, גארנישט, כלום. את התנועה הוא לא מרגיש, מה קורה אצלו, מה הוא התקלקל? הוא ירד? ככה הוא שאל בחלום.

שוב, אנחנו תמיד מביאים את הסיפור הזה. יש כמה סיפורים כאלה. ענו לו – שזה אחד מיסודות האווירון – שזה ההבדל בין אחד שנוסע בקרקע לבין אחד שנוסע באוויר. כשנוסעים על הקרקע אתה מרגיש כל אבן, כשהעגלה נוסעת על הקרקע כל דבר אתה מרגיש, אתה זז, מהחיכוך של הקרקע, שהגלגלים והקרקע מרגישים את התנועה. אבל אם נוסעים באוויר קודם כל נוסעים באין ערוך יותר מהר, וגם לא מרגישים כלום בגלל שאין שם חיכוך. [וגם באמת לא זזים] כן בצלחת שלך, איפה שאתה עכשיו יושב, באווירון כאילו שלא זז.

[זה באמת לא זז, זה לא משמעותי] לפי היחסיות עיקר התזוזה הוא רק תאוצה, velocity (מהירות) קבוע הוא באמת כאילו שאתה לא זז. מהירות קבועה היא באמת כאילו שאתה לא זז, אם אין חיכוך. אם יש חיכוך ואתה מחזיק מהירות קבועה אתה זז. אבל אם אין חיכוך ואתה כל הזמן באותה מהירות אז כאילו שאתה סטאטי. [אז אם אין חיכוך זו אותה מהירות כל הזמן?] כן, אם אין חיכוך. לכן כתוב שהתנועה האמתית היא רק תאוצה, acceleration, שלא מספיק לנסוע באותה מהירות. גם ב־acceleration לא תרגיש חיכוך, אבל בכל זאת, גם אם לא תרגיש אותו, אבל באמת קרה משהו. [אם יש תאוצה גם לא מרגישים] גם לא מרגישים אבל קרה.

מה הכוונה שלא מרגישים? זו התשובה לשאלה שלך עכשיו. אם יש תאוצה בלי חיכוך לא מרגישים, אבל צריך להתייגע. זה מה ששאלת. בתאוצה, אם הדבר מחזיק באותה מהירות ואין חיכוך – אין שום יגיעה. בשביל להגביר את המהירות צריך יגיעה. אבל אם אין חיכוך אין הרגשה. זה כאילו ההיכי תמצי-המשל, שיש יגיעה אבל אין הרגשה בכלל.

[אם מדברים על תחית המתים, על גוף ועל אימת מות לכאורה כן מדברים באיזה שהוא מקום על כל הדברים האלו. כל הציור ללא תאוצה הוא כמו זקן מנוון שכבר די נפרד מהעולם הזה. אז מאי נפקא מינה בגוף?] הוא גם כן אומר את זה, שזה לא החיכוך, זו היגיעה. זו מסירות הנפש. נאמר את זה ככה: שעשוע הוא חיכוך, יש חיכוך מגורם חיצוני ויש חיכוך מיניה וביה והוא נקרא "הרע כסא לטוב"[פז]. החיכוך הוא חלק מהמשחק, מהשעשוע. עוד יותר, הוא עושה את השעשוע. שוב, זו היגיעה ללא חיכוך חיצוני וממילא ללא הרגש עצמך כמשהו, כמציאות בכלל.

[כשלמדנו פרק בעבודת ה', אחד הפירושים שהרב הביא לפסוק "לך הוי' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" – אולי הפירוש הכי משונה –] הכי 'משוגע'... [בזה שהוא חושב שהוא עושה, לא שיש לו סיפוק] מה? שהוא שם ידיים, "כמסייע שאין בו ממש"[פח]? זה פירוש הבעל שם טוב[פט] [שהתשלום למעשה הוא שהאדם חושב כאילו שהוא עשה] שאתה נותן לו להרגיש כך. בסדר, אז זו עבודת דחק, שאמרנו קודם, זה עבד כנעני. [אז זה בערך מה שהרב אומר לגבי תאוצה פנימית, שהוא מתייגע] לא, אבל הוא באמת עושה את התאוצה [אבל אז זה חסר משמעות] זה עם מלא משמעות, למה זה חסר? [כי הוא לא זז ממקום למקום] הוא כן זז מהמקום, ודאי שהוא זז. בתורת היחסיות עמידה במקום היא רק במהירות קבועה, לא בתאוצה. זו כל תורת היחסיות.

[איפה הבחירה פה בכל הסיפור?] גם הבחירה הפכה להיות משהו עצמי אצלו, עצמי הוא המסירות. שוב, אם נראה מה שהרבי מתאר מהי מסירות, מהו חשבון נפש. כאילו שחשבון הנפש יעזור לו להגיע למצב כזה שלא עושה אף פעם חשבון נפש כלפי עצמו. זה מה שהוא כותב כאן, שצריך להיות חשבון נפש יסודי שנקרא "את מספר ימיך אמלא" כדי לשלול את ה"בארצך", את שביעות הרצון מעצמו. ואז, אם הגעת לזה, אתה מתחיל לנסוע, לרוץ בלי חיכוך. אמרתי במשפט בתמצית את כל המשך הדפים כאן.

בחינה א' ב"עקרה" – טמטום המח

שוב, זה הווארט. עכשיו נתחיל לקרוא כאן. לכן המאמר הזה הוא כל כך יסודי אצלנו:

וּלְבָאֵר אֹפֶן הָעֲבוֹדָה דְּוַעֲבַדְתֶּם אֶת הוי' אלֹקֵיכֶם, מַמְשִׁיךְ בַּכָּתוּב לֹא תִּהִי' מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה גּוֹ'. דְּהִנֵּה, עֲקָרָה הִיא שֶׁאֵינָהּ יוֹלֶדֶת בָּנִים, דְּקָאֵי עַל הַמִּדּוֹת אַהֲבָה וְיִרְאָה (תּוֹלְדוֹת הַהִתְבּוֹנְנוּת), שֶׁאַהֲבָה הִיא בְּחִינַת בֵּן וְיִרְאָה הִיא בְּחִינַת בַּת.

"עקרה" היא מי שלא יולדת. מי הם הבנים? אהבה ויראה – בן ובת.

וּמְשַׁכֵּלָה הִיא שֶׁיּוֹלֶדֶת אַהֲבָה וְיִרְאָה, אֶלָּא שֶׁאֵין לָהֶם קִיּוּם. וְעַל זֶה בָּא הַצִּוּוּי לֹא תְּהִי' מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה, שֶׁהַהִתְבּוֹנְנוּת צ"ל בְּאֹפֶן שֶׁתִּהְיֶ' מִזֶּה הוֹלָדַת הַמִּדּוֹת, וְהַמִּדּוֹת יִהְיוּ בְּקִיּוּם, שֶׁאָז תִּהְיֶ' הָעֲבוֹדָה דְּוַעֲבַדְתֶּם אֶת הוי' אלֹקֵיכֶם כְּדִבָּעֵי. וּבֵאוּר הָעִנְיָן, הִנֵּה, בַּעֲקָרָה שֶׁאֵינָהּ יוֹלֶדֶת יֵשׁ ב' בְּחִינוֹת [יש שתי בחינות של עקרה שלא יולדת. יש טמטום הלב, להיות עקרה – להיות טומטום, להיות מטומטם, אבל יש טמטום הלב ויש טמטום יותר גרוע – טמטום המח. טמטום הלב זו בחינה אחת של עקרה והכוונה שהמח כן קולט אבל הוא לא מסוגל להוליד את המדות בלב. אבל טמטום המח עוד יותר גרוע, שגם בשכל הוא לא קולט, אין לו כלי, מה שנקרא בית ולד לקלוט את הזרע בכלל].

בְּחִינָה הָא', שֶׁאֲפִלּוּ בֵּית וָלָד (בֵּית מַטְרוֹן) אֵין לָהּ [כתוב על שרה אמנו, שהיתה עקרה], הַיְנוּ, שֶׁאֵין לָהּ כְּלִי קִבּוּל לְקַבֵּל הַהֵרָיוֹן לְצֹרֶךְ הַלֵּדָה. וְעִנְיָנוֹ בַּעֲבוֹדָה, שֶׁבֵּית וָלָד קָאֵי עַל הַהִתְפַּעֲלוּת שִׂכְלִית שֶׁעַל יָדָהּ תִּהְיֶ' הוֹלָדַת הַמִּדּוֹת בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ [בית ולד נקרא התפעלות שכלית, מי שאין לו התפעלות אמתית בשכל לא יכול לצפות אף פעם להוליד מההתבוננות שלו מדות בלב. קודם צריך להתפעל בשכל מהדבר, ואחר צריך להוליד את ההתפעלות שתופיע גם בלב], וַעֲקָרָה שֶׁאֵין לָהּ בֵּית וָלָד פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁלֹּא זוֹ בִּלְבַד שֶׁאֵין לוֹ אהוי"ר בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ, שזהו"ע טִמְטוּם הַלֵּב, אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ אֲפִלּוּ הִתְפַּעֲלוּת שִׂכְלִית, שזהו"ע טִמְטוּם הַמּוֹחַ. [מה הסבה?] וְהַסִּבָּה לָזֶה הִיא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ כְּלִי קִבּוּל, לִהְיוֹתוֹ כְּלִי מָלֵא, וּבְמִדַּת בָּשָׂר וָדָם כְּלִי מָלֵא אֵינוֹ מַחֲזִיק.

כתוב[צ] שבמדת הקב"ה כלי מלא מחזיק, אבל במדת בשר ודם מי שהוא מלא, אצלנו בגשמיות כלי מלא אינו מחזיק. מה זאת אומרת? שאם אתה כלי מלא בשכל אין לך בית קיבול להתפעל באמת משום השגה אלקית, וממילא אתה אטום. מי שהוא כלי מלא בשכל בראש הוא אטום לגמרי באמת, טמטום המח. מה זאת אומרת?

דְּהִנֵּה, כַּאֲשֶׁר הָאָדָם הוּא כְּלִי מָלֵא, הַיְנוּ, שֶׁהוּא מָלֵא מֵהָרְצוֹנוֹת שֶׁלּוֹ,

מה זה במח מלא ממשהו? מה שהוא חושב. המח כל הזמן חושב. כתוב המחשבה משוטטת תמיד, כל הזמן האדם חושב. זה ההבדל בין מחשבה לבין דיבור. כל הזמן המח הוא מחשבות משוטטות. מה זו מחשבה? כתוב שמחשבה היא ביטוי של רצון. כל ההרהורים הם מה שאדם רוצה. אם האדם מלא רצונות עצמו, כלומר שכל המחשבות שלו כל הזמן משוטטות ומבטאות את הרצונות של עצמו, הוא כלי מלא שאינו מחזיק, הוא מטומטם במח, הוא לא מסוגל לקלוט שום התפעלות אלקית. זה שאני אומר שהמח מלא מחשבות של רצונות, הוא מפוזר ברצונות שונים במח – זה נקרא פיזור הנפש. נפש היא רצון, "אם יש את נפשכם"[צא], פיזור הנפש בא מריבוי רצונות במחשבות שלו ואז הוא מפוזר.

לָא מִבָּעֵי רְצוֹנוֹת דְּיֵצֶר הָרַע, שֶׁהֵם הָרְצוֹנוֹת לִדְבָרִים הָאֲסוּרִים, אוֹ אֲפִלּוּ רְצוֹנוֹת דְּנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית לִדְבָרִים הַמֻּתָּרִים, דְּעִם הֱיוֹתָם דְּבָרִים מֻתָּרִים, הֲרֵי הַתַּאֲוָה אֲלֵיהֶם הִיא בְּחִינַת שֵׁד מִשֶּׁדִּין יְהוּדָאִין עכ"פ, אֶלָּא אֲפִילּוּ רְצוֹנוֹת דְּנֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית, הַיְנוּ רְצוֹנוֹת דִּקְדֻשָּׁה, הִנֵּה אִם הוּא מָלֵא וְעָסוּק בְּהָרְצוֹנוֹת שֶׁלּוֹ, לוֹמַר שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ יֵשׁ לוֹ חוּשׁ בָּהּ כוּ', עֲבוֹדָה זוֹ הוּא רוֹצֶה וַעֲבוֹדָה זוֹ אֵינוֹ רוֹצֶה (דִּי עֲבוֹדָה וַיְל עֶר אוּן דִּי עֲבוֹדָה וַיְל עֶר נִיט), אֲזַי הוּא כְּלִי מָלֵא שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק, שֶׁאֵינוֹ תּוֹפֵס הָאֱמֶת בְּמוֹחוֹ וְשִׂכְלוֹ לִהְיוֹת מִזֶּה הִתְפַּעֲלוּת שִׂכְלִית.

זה ווארט מאד מענין שצריך לעמוד עליו, מה שהרבי כותב פה. הוא אומר שלהיות מלא רצונות בראש עושה טמטום בראש ואז אתה לא כלי לקלוט התפעלות אלקית. "לא מיבעי" רצונות של דברים אסורים, שנקראים שדין נוכראין, "לא מיבעי" רצונות לדברים מותרים שנקראים שדין יהודאין, אלא שאפילו שהראש מלא רצונות של קדושה גם כן יכול לעשות אצלו טמטום המח. מתי? אם הרצון מחליט – הרי רצון יש גם בדעת של המח, יש כח החלטה שמחליט – שבקדושה גופא זה מענין אותי וזה לא מענין אותי.

הוא אומר את זה עוד יותר עדין: הרי מהו רצון? הוא גם במה להתעסק, מה ללמוד, איזה מבצע לעשות. אז אם הוא אומר ברצון שבמח, המחשבות כל הזמן אומרות לו שבדבר זה יש לי חוש טוב אז כדאי ללכת עליו ובדבר אחר אין לי חוש אז נמנע מללכת על הדבר השני בקדושה. אם כן, אם יש לו כאלה רצונות בראש – זה עושה אצלו טמטום המח. אפילו שאחר כך נדמה לו שהוא לומד איזה מאמר חסידות בגלל שיש לו חוש בזה, איזה דבר שנדמה לו שיש לו חוש בזה ואז הוא מתפעל מזה – הכל דמיונות, שקר וכזב, הוא בטמטום. לא רק שהוא לא מתפעל – הוא גם יותר גרוע. זה כמו חיצוניות שמקלקלת את הפנימיות, שיש לו כל מיני הזיות של התפעלות במח.

חוש – דבר טוב או לא?

[מה זה שאומרים שלעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ[צב]?] זה בדיוק מה שאומרים. [מה שהבעל שם טוב אומר שתסור מה"סור מרע" אבל "עשה טוב"] הוא אומר שני פירושים[צג]: או "סור מרע" על ידי "ועשה טוב", או 'סור מרע ועשהו טוב'. אלו שני פירושים, פירוש לבינונים ופירוש לצדיקים.

[זה שאני בוחר זו גם בחירה] יפה, בגלל זה אמרתי שהקטע-המשפט הזה דורש מאד ביאור. איך אנחנו מפרשים – לחזק את זה יותר – כל הזמן חנוך? כתוב[צד] שחנוך הוא חן הוי', לגלות את החן של כל אחד, את החוש שלו, כל אחד יש לו חוש מיוחד. הרבי הקודם אומר שאם יש לאחד חוש ללטש מרגליות והוא מתעסק בדבר יותר חיוני לעולם, כמו לאפות לחם, הוא מועל בתפקיד שלו, בגלל שאדם צריך ללכת דווקא על מה שהוא חונן, על החוש שלו, ולא לעשות משהו אחר, אף על פי שאותו משהו אחר יותר נצרך לכאורה בעולם, בגלל שזו השליחות שלך. אז כל זה דומה לכך.

זו קושיה גדולה מאד: מה כאן הדבר הלא רצוי, שכל כך לא רצוי עד שעושה טמטום המח, המדרגה הכי גרועה מכל המדרגות כאן, שאתה לא יכול להתפעל מכלום? [איך אתה יודע אם אתה מתפעל באמת או שסתם?] נכון, הוא אומר שבמצב הזה האדם לא מסוגל במח להתפעל מכלום ולא קולט שום דבר, היות שכל הזמן עסוק בעצמו, מה שנדמה לו טוב לו, טוב לפניו. ואם כבר כן נדמה לו שהוא מתפעל ממשהו אלו דמיונות שווא. עוד פעם, מתי זה ענין ללכת על עצמך מתוך מודע ומתי לא זה הענין, מתי צריך להיות הכל שוה?

חז"ל אומרים[צה] לגבי מצות שאסור לשקול מצוות מה יותר חמור, מה יותר קל, מתי יותר כדאי. לכאורה, אם כבר יש אסמכתא בחז"ל אז ודאי הוא מתכוון לאסמכתא שאסור לאדם לשבת ולשקול מצוות. ["שמועה זו נאה וזו אינה נאה"[צו]] כן, נכון. [הגמרא אומרת שמותר להגיד "שמועה זו נאה וזו אינה נאה"] תלוי מי אומר את זה, מאיפה זה בא. על ענין שכתוב בגמרא – ללכת על השמועות של הרב שלך – כתוב בפירוש שכל אחד יקרות לו האותיות, לשון רבו, שמתפעל מהן יותר ויותר חשוב לו לשמוע ולקבל את זה מלשמוע ממישהו אחר. [וזה אמתי?] כן, זה אמתי. [אם אדם אוהב משהו] שוב, זו השאלה, זה מה שאנחנו שואלים עכשיו. [אם לא נתפעל מחסידות מסוג מסוים מאשר משהו אחר] נכון, זה מה שאנחנו שואלים. זו שאלה מאד עקרונית, מתי אומרים לאדם שכן תלך על החוש שלך? מה הוא כותב כאן? שאחד שאומר לעצמו 'יש לי בזה חוש אז נלך על זה, ובזה אין לי כל כך חוש אז לא נלך על זה', זה טמטום, הוא מטמטם לו את כל הראש.

אז מה קורה? מה זה? היות שכבר צריך לזוז – חוש הוא גם לשון חיש... – בקיצור נמרץ, אולי נמשיך בזה אחר כך, אבל הנקודה היא ככה. קשור גם עם ראש חדש ניסן, החושים הם החדשים. אנחנו בערב ראש חדש ניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים"[צז], כלומר שיש איזה חוש כאן שהוא ראש כל החושים. החודש הזה הוא "ראש השנה למלכי ישראל"[צח], אם אין לך את הראש חדשים, אין לך את החוש הראשי – כל שאר החושים הם סתומים.

מה הוא אומר כאן? שזה שלאדם נדמה ש'זה נאה לי וזה לא נאה לי, שמועה זו נאה לי או שמצוה זו נאה לי ומצוה אחרת לא נאה לי' – זה מטמטם. מתי זה מטמטם? כשאין לו את חוש החושים, נקרא לזה. כמו שיש קודש הקודשים ושיר השירים – יש חוש החושים של יהודי. מהו חוש החושים? כמו שנסביר גם יותר בהמשך, חוש החושים במלה אחת הוא להיות באמת פתוח.

מה הוא רוצה לתאר כאן? מצב שאתה סתום, שאתה אטום, בגלל שאתה מלא, "כלי מלא לא מחזיק". הדבר הזה קשור, כמו שבעצמו הוא יקשר בהמשך לענין הזה גופא, שאתה עסוק עם הרגש עצמך. יש חוש שאתה אומר שהחוש של 'בזה יש לי חוש ובזה אין לי חוש' – הכל נובע מהרגשת עצמך. זה לא החוש היסודי של היהודי, של כל יהודי, להיות פתוח.

עוד פעם, חוש החושים של היהודי הוא להיות פתוח, מה שאומרים 'ראש פתוח'. אם אין לך את החוש הזה אתה מעיקרא סתום. כל מה שידמה לך שיש לי חושים, שזה נאה וזה לא, שמועה זו נאה ושמועה זו לא נאה, בזה יש לי חוש ובזה אין לי חוש, המצוה הזו חשובה והמצוה הזו פחות חשובה – זה יהיה סינדרום כזה שיגרום יותר ויותר טמטום המח. שוב, בגלל שהכל נובע מהנקודה הזאת של סיפוק, כאילו שאתה מודה במה יש לך חוש לפי מדת הסיפוק העצמי שלך.

זה משהו שאני מספר בשם הרבי, שבאתי ביחידות הראשונה שלי לרבי ושאלתי אותו לגבי משהו, לא חשוב מה, הרבי ענה לי 'תנסה, אם זה יצליח לך טוב, אם לא – תעזוב את זה'. השאלה איזו מין תשובה זאת, שאם הולך לך טוב ואם לא תעזוב את זה? או שזה נכון או שזה לא נכון. מה קורה כאן? אם זה חלק מהשליחות שלי צריך מסירות נפש, להפך. כתוב שדבר שהוא השליחות – תמיד יש מניעות ועיכובים וקשה לקיים, אם קשה לקיים צריך להתגבר במסירות נפש, להתגבר על זה, לא לעזוב את זה. כמו כאן שמישהו יאמר 'אם קשה להיכנס לשכם בא נעזוב את זה, מה זה חשוב? זה סימן מן השמים, ה' עושה לנו קשיים, אז סימן משמים צריך ללכת לתל אביב. זו השגחה פרטית ברורה, מה צריך את כל זה?'. אבל יש לפעמים שאומרים בדיוק הפוך, שזה שיש קשיים הוא הסימן שצריך עם כל הכח ללכת על זה, לשבור את כל המניעות והעיכובים.

מה שהוא מדבר כאן חושים, והוא מדבר עליהם לגריעותא – בזה יש לי חוש ובזה אין לי חוש – קודם כל, איך אנחנו מבחינים בין שני הדברים האלה? לכל אחד יש את שני הסוגים. יש דברים בחיים שבהחלט לא קריטי לך, לא נוגע לעצם תיקון הנשמה שלך. כאילו השגחה פרטית היא בשביל דברים לא חשובים. ההשגחה הפרטית היא בשביל הדברים הלא חשובים בחיים, שאם הוא לא חשוב, עד העצם, אז תלך לפי ההשגחה פרטית: הולך לך – תלך על זה; לא הולך לך – עזוב את זה. כאילו מה שה' רוצה.

אבל דבר שנוגע לעצם ממש, אז להפך – ה' עושה, ההשגחה הפרטית מעמידה מניעות ועיכובים-קשיים כדי שתתעצם. זה כמו החסידות, כתוב שהמתנגדים עשו את החסידות. כאילו גם המתנגדים אומרים את זה, וגם החסידים. רבי נחמן[צט], שמחרתיים יום ההולדת שלו, גם אמר שהמתנגדים גורמים להתעצמות.

על פי פשט הרבי מתכוון שאדם שמקבל שליחות, מה יש לי חוש ומה אין לי חוש בחיצוניות הם כמו הדברים האלה, מה מצליח לי יותר, שהכל פונקציה של סיפוק, שאני בסדר. אבל יש דברים – עצם השליחות לא תלוי בחוש, להפך – יכול להיות שנדמה לך שלא הולך לך בכלל, לא מצליח לך, אין לך חוש – אבל צריך להילחם על זה, ללכת עד הסוף. זה נקרא לא-חוש, אבל אני קורא לזה, שהוא החוש האמתי, זה נקרא חוש להיות יהודי, חוש שאתה פתוח. צריך הרבה יותר להעמיק בזה, שאתה פתוח קודם כל לעצם, אתה פתוח לשינויי כיוון.

נחזור לזה שאומרים לך שאם מצליח טוב, ואם לא מצליח לא טוב, תעזוב את זה. תעזוב מה? תעזוב ותשכב במיטה?! תעזוב את זה – תראה את האצבע האלקית שמצביעה על מה שבאמת אתה צריך לעשות. אם אתה עוזב משהו סימן שכל זה היה בשביל משהו יותר טוב, שתדע כן מה התפקיד שלך בחיים.

כמו שאומרים שיש הרבה שידוכים עד שיוצא השידוך האמתי, אז כל שידוך שלא מצליח גם אומר כביכול תעזוב את זה, אבל הוא מקרב אותך להתמקד על האמתי, למצוא את האמתי, שעם האמתי אתה כורת ברית. מהי כריתת ברית עם הבחורה האמתית? שאף פעם לא תעזוב אותה, ויהי מה, עם כל הקשיים שבעולם. היו הרבה נסיונות, או שיוצא טוב או שלא יוצא טוב. עד שמוצאים משהו ואתו הולכים עד הסוף. לפעמים המניעות והעיכובים רק באים לחזק את זה, להגביר את ההתעצמות בדבר הזה.

שוב, יש החוש היסודי שאדם, נקרא לו חוש הבטול, שהוא בטל לה', הוא באמת בטל. מה שאמרנו קודם שהשגחה פרטית היא בשביל דברים לא חשובים, עכשיו הסברנו שלא בדיוק ככה – ההשגחה פרטית אומרת 'תעזוב את זה' בשביל לקרב אותך לדבר האמתי שלך. כל הראש הזה הוא ראש שאדם באמת בטל, זהו הבטול האמתי לה'. מה זה בטול? חכמה. מהי חכמה? פתח, פתיחות. פתיחות היא חכמה וחכמה היא בטול.

על כך כתוב "החדש הזה לכם ראש חדשים", שאנחנו עם חכם קודם כל, עַם פתוח ובטל-פתוח לה', בטול אמתי לה'. לאדם יש בית קבול בראש, ואז הוא יכול להתפעל מאלקות, ואם אין לו אותו, הוא רק סגור על עצמו, גם על מה שנדמה לו שהוא החוש שלי וכו', מה שהוא כותב כאן 'שמועה זו נאה ושמועה זו חשובה' – זה נקרא שהוא מטומטם, שפשוט יש לו טמטום גמור. זה "עקרה" בדרגה יותר קשה, של טמטום המח. אחר כך יש את ה"עקרה" השניה, שהיא טמטום הלב. זה גם משהו מאד-מאד עמוק כאן בעבודה שהוא כותב בכמה שורות כאן בהמשך. זה בהמשך.