שיעורים במאמר לא תהיה משכלה תשי"ב (7)

ז' אייר תשנ"ז – שכם

אות ה - עקרה ומשכלה בעבודת ה'

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב ללמד את אות ה במאמר ד"ה "לא תהיה משכלה" תשי"ב. בתחילה הוסברו שני סוגים של עקרה ושל משכלה בעבודת ה'. לאחר מכן האריך הרב להסביר כיצד נעשה שימוש בחוש הפרטי של האדם יחד עם בטול. לבסוף הוסבר המושג 'הזזה עצמית' ממקורותיו בתורה ובחסידות.

א. עקרה ומשכלה בעבודת ה'

דבקות, הסתכלות, התבוננות, התפעלות והבעה

נגנו ניגון הכנה (לרבי הרש"ב).

מי שיש לו את המאמר לפניו, אנחנו בעמוד 9. התחלנו פה פרק בפעם קודמת והגענו לקושיה מסוימת שרק התחלנו להסביר אותה. אנחנו נחזור על זה. אני קורא בפנים:

וּלְבָאֵר אֹפֶן הָעֲבוֹדָה דְּוַעֲבַדְתַּם אֶת הוי' אלֹקֵיכֶם, מַמְשִׁיךְ בַּכָּתוּב לֹא תִּהְיֶ' מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה גּוֹ'.

ה' מבטיח וגם נותן את ההוראה איך עלינו לדאוג לכך שלא תהיה משכלה ועקרה בתוכנו. אז צריך להבין מהי משכלה ומהי עקרה בעבודת ה'. עקרה לכאורה יותר גרועה ממשכלה, שלא יולדת בכלל. מה שעוד יותר גרוע מזה – שאין לה בכלל בית ולד.

דְּהִנֵּה, עֲקָרָה הִיא שֶׁאֵינָהּ יוֹלֶדֶת בָּנִים, דְּקָאֵי עַל הַמִּדּוֹת אַהֲבָה וְיִרְאָה (תּוֹלְדוֹת הַהִתְבּוֹנְנוּת),

בעבודת ה' בנים הם אהבה ויראה, ולמה נקראו בנים? בגלל שנולדו על ידי התבוננות. התבוננות היא אמא, ההתבוננות מקבלת את הזרע שלה מאבא, "ברק המבריק על השכל"[ב], שהוא הזרע, והיא ברחם האם מפתחת את הזרע עד שהדבר הזה נולד כאהבה, כהתפעלות מורגשת בלב.

תמיד אנחנו מסבירים את הערכים שיש חמשה פרצופים כלליים: פרצוף הכתר, פרצוף חכמה, בינה, מדות ומלכות, כנגד קוצו של יו"ד וי-ה-ו-ה. כתר הוא דבקות עצמית; פרצוף החכמה, הנקרא פרצוף אבא שמוליד את הבנים, הוא הסתכלות – "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[ג]; פרצוף הבינה הוא אמא שמתבוננת ושוהה, זה נקרא שהיה, כמו שהחסידים הראשונים היו שוהים תשע שעות ביום[ד], כנגד תשעת ירחי לידה, כדי להוליד את המדות. שלש-שלש-שלש, שלש בכל תפלה, כמו שגם חז"ל מחלקים את תשעת ירחי הלידה לשלש תקופות של שלש-שלש-שלש[ה], זו השהיה; ואחר כך יש את הלידה והיא ההתפעלות מתוך ההתבוננות; אחר כך, כלפי חוץ, פרצוף המלכות, הנוקבא, עלמא דאתגליא, הם ההבעה, שאדם יכול להביע את זה, לגלות כלפי חוץ אל הזולת.

שוב, יש דבקות, הסתכלות, התבוננות, התפעלות והבעה, ככה אנחנו מחלקים את כל פרצופי האצילות וכל הפרצופים שבתוך נפש האדם.

עקרה – לא יולדת אהבה ויראה

הוא אומר שבתוך ההתבוננות – האמא שקבלה מההסתכלות-האבא והיא מתבוננת-מולידה בנים. מה עיקר הבנים? "אהבה ויראה (תולדות ההתבוננות)".

שֶׁאַהֲבָה הִיא בְּחִינַת בֵּן וְיִרְאָה הִיא בְּחִינַת בַּת.

בכללות היראה – או שהיא גבורה או שהיא-היא המלכות גם כן – נקראת בת. המלכות היא "אשה יראת ה' היא תתהלל"[ו], יראה תתאה. אז יש בן ובת – או שהם חסד וגבורה, או שהבן-החסד, "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[ז], כולל את כל שש המדות והבת היא המלכות. עקרה אם כן, לא יולדת בכלל.

משכלה – יולדת מדות בלי קיום

[יש עוד בחינה] וּמשַׁכֵּלָה הִיא שֶׁיּוֹלֶדֶת אַהֲבָה וְיִרְאָה [יש לה התפעלות בלב], אֶלָּא שֶׁאֵין לָהֶם קִיּוּם [למשכלת, "משכלה"]. וְעַל זֶה בָּא הַצִּוּוּי לֹא תִּהיֶ' [שוב, זה גם ציווי וגם הבטחה, שתי בחינות. אבל קודם מה שנוגע לעבודה זה ציווי שעלינו לעשות אותו.] משַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה, שֶׁהַהִתְבּוֹנְנוּת צ"ל בְּאֹפֶן שֶׁתְּהיֶ' מִזֶּה הוֹלָדַת הַמִּדּוֹת, וְהַמִּדּוֹת יִהְיוּ בְּקִיּוּם [צריך להוליד מדות ושהמדות תתקיימנה], שֶׁאָז תְּהִי' הָעֲבוֹדָה דְּוַעֲבַדְּתֶּם אֶת הוי' אלֹקֵיכֶם כִּדְבָעֵי [אז אפשר לעבוד את ה' כמו שצריך, עבודה מתוך ראשית העבודה היא יראה, אבל "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[ח], הוא הסביר קודם. יסוד העבודה הוא היראה, ההודיה, אבל עיקר תכלית העבודה הוא האהבה. אם יש יראה ואהבה אפשר לקיים את הפסוק "ועבדתם את הוי' אלהיכם" כמו שצריך].

שני סוגי "עקרה"

וּבֵאוּר הָעִנְיָן, הִנֵּה, בַּעֲקָרָה שֶׁאֵינָהּ יוֹלֶדֶת יֵשׁ ב' בְּחִינוֹת.

נקדים את המבנה הכללי למה שהרבי עכשיו יעשה: הוא יחלק את ה"עקרה" לשתי בחינות גלויות ואת ה"משכלה" לשתי בחינות נסתרות יותר, כלומר עדינות-דקות יותר. הוא לא אומר בפירוש שיש שתי בחינות ב"משכלה", רק שברור מהלימוד שנלמד בעזרת ה' – יש שתי בחינות של "משכלה". מכאן משמע ששתי הבחינות של ה"משכלה" הן כנראה כנגד שתי בעיות בנפש יותר נגלות, "והנגלת"[ט], ושתי הבחינות של "משכלה" הן כנגד שתי בחינות יותר נסתרות של פגם בנפש, של בעיה בעבודה.

שתי בחינות העקרה הן או שהיא לא יולדת, אבל כן יש לה בית קבול שנקרא "בית ולד"; או שגם את זה אין לה. אלו שתי בחינות של עקרה: או שהיא לא מסוגלת ללדת, או שהיא מסוגלת אבל משום מה יש עוד משהו שמונע שבפועל היא לא יולדת.

שני סוגי "משכלה"

עכשיו לגבי משכלה: יש את המשכלה שקוברת את בניה חס ושלום, הבנים לא מחזיקים מעמד, היא מולידה אבל הוא מת. זו המשכלה היותר גלויה, הפשט; ויש משכלה יותר עדינה, ששוב, היא כאילו הבחינה הכי-הכי עדינה כאן, שמולידה ואיכשהו הבנים מחזיקים מעמד, אבל היא לא מולידה מספיק, גם בכמות וגם באיכות היא נעצרת, יש איזו עצירה אצלה, איזה גבול שהיא לא פורצת.

עיקר תכלית המאמר כאן שהאדם יהיה כל הזמן ב"ופרצת"[י], "ופרצת" הוא גם לקיים-להוליד בנים. אם האדם קיים את מצות "פרו ורבו"[יא] בילדותו, חז"ל אומרים שעליו לקיים אותה גם בזקנותו[יב], הוא לא יכול להסתפק, אף על פי שהוא יצא ידי חובה. הבחינה הכי עדינה כאן היא שיש אדם שלכאורה יצא ידי חובת הולדת מדות, ואפילו קיום מדות, אבל הוא "משכלה" בכך שהוא לא מתקדם יותר. [זה לא "עקרה"?] בסוף-בסוף הוא אומר שהיא כמעט כמו "עקרה", אבל בעצם היא "משכלה". יש "משכלה" לגבי בנים בפועל ויש "משכלה" לגבי אותם בנים שגם אותם בנים לא מתפתחים כמו שצריך, וגם האפשרות להוליד-להביא עוד ילדים שיש לה – הראיה שהיא יולדת-מקיימת, אבל יש פה איזה מעצור, מעצור בנפש.

גם כן, כל המהלך של המאמר הוא להגיע לבחינה הזאת. כל מה שהרבי רוצה כאן מהמאמר הוא לגבי הבחינה האחרונה הזאת, בשביל להגיע לה צריך להקדים את שאר המדרגות. כשהוא מגיע כאן לסוף, כאילו למעצור הנפשי הכי עדין, הכי דק, אז הרבי בעצמו פורץ בבכי. כמו שראינו פה ודברנו, מכל המאמרים, אולי מכל הפעמים שהרבי התוועד ברבים, זו הפעם הכי-הכי מרגשת שממש הרבי פרץ בבכי, בקושי היה יכול לעצור את עצמו, במשך הרבה זמן, תכף נגיע לקטע הזה שהוא בכה.

אמא – התפעלות שכלית

בְּחִינָה הָא', שֶׁאֲפִלּוּ בֵּית וָלָד (בֵּית מַטְרוֹן) אֵין לָהּ, הַיְנוּ, שֶׁאֵין לָהּ כְּלִי קִבּוּל לְקַבֵּל הַהֵרָיוֹן לְצֹרֶךְ הַלֵּדָה. וְעִנְיָנוֹ בַּעֲבוֹדָה, שֶׁבֵּית וָלָד קָאֵי עַל הַהִתְפַּעֲלוּת שִׂכְלִית

אמרנו שמדות הן התפעלות, והתבוננות זו בינה, יותר גבוה – הסתכלות וכו'. אז יש דבר שנקרא המדות של ההתבוננות גופא. יש גם מדות של ההסתכלות, כאן מדברים על המדות של ההתבוננות, בלשון הקבלה קוראים לה תבונה, שיש בה התפעלות שכלית.

מכל מדות ההתבוננות המדה העיקרית היא יסוד אמא. אמא היא פרצוף שלם של כל עשר הספירות, המדות של אמא נקראו תבונה. אז בכללות כל המדות של אמא הן התפעלות שכלית, שהשכל מתפעל, מתוך כולן העיקר הוא היסוד של אמא, היסוד של אמא כולל את כל המדות שלה. כל ההתפעלות השכלית מרוכזת – נאמר – בכותלי הרחם. עיקר רגישות ההתפעלות השכלית הוא כביכול בכותלי הרחם של אמא והוא בית הולד שלה, מה שהיא מסוגלת להוליד. אם אין לה אותו היא לא יכולה להוליד.

עקרה שאין לה בית ולד – בלי התפעלות שכלית

יש כאן כמה וכמה חידושים מאד יפים, שגם צריך הרבה עיון אם בכל דרושי החסידות נוקטים הרביים באותה שיטה. אבל כאן במאמר הזה השיטה היא שמה שאחר כך נולד בלב כמדות מורגשות של אהבה ויראה, הבנים-התולדות ממש הוא לא ההתפעלות השכלית. הרבה פעמים חושבים שההתפעלות השכלית היא גופא העיבור, שהשכל מתפעל, שצריך אולי גם את זה להסביר יותר מה זה שהשכל מתפעל, שיש תזוזה, כל התפעלות היא כמו תנועה-תזוזה, שהשכל זז, משהו זז, שהשכל זז-מתפעל. יש לפעמים שמוסבר[יג], או שנדמה שהכוונה שההתפעלות הזאת בשכל היא העובר שעתיד להיוולד.

כאן הוא מסביר בפירוש לא ככה, כאן יש שיטה אחרת. ההתפעלות השכלית כאן היא בית הולד, כותלי הרחם, כלומר שלא זה מה שנולד. האהבה בלב היא לא האהבה בשכל שנולדה, האהבה בשכל קלטה משהו אחר והולידה את זה. מהי אהבה? משיכה. אם אדם לומד משהו הוא מתרגש בשכל. ההתרגשות-המשיכה הזאת בשכל, שהוא נמשך בשכל לדבר ההוא – קולטת זרע אחר שהוא העובר, והוא אחר כך התולדה בפועל בתוך הלב.

[השכל הוא אור והתפקיד של ההולדה הוא לגלות?] כן, בשכל זו התפעלות. [שם הוא אור] הוא רגש, האור הוא אור השכל [לעומת מה שמוליד אחר כך?] כן [כאילו קולט אור יותר עליון ועכשיו משמש רק כלי להוליד, לפני כן הוא בעצמו היה הענין] בסדר, תקרא לזה 'הענין', בגלל שאור הוא אור השכל. בתוך אור השכל יש התפעלות בשכל. עכשיו ההתפעלות בשכל זו הכשרת היסוד של השכל, לקלוט את הזרע. מהו הזרע? זה הוא יסביר תכף בהמשך.

עוד פעם, כך היא השיטה פה, שההתפעלות השכלית היא בית ולד, ואם אין לך התפעלות בשכל אתה "עקרה", אתה בטמטום המח ולא מסוגל לקלוט מאומה.

שֶׁעַל יָדָהּ תִּהיֶ' הוֹלָדַת הַמִּדּוֹת בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ [מה שעל ידי ההתפעלות השכלית הזאת באמת תהיה ההולדה, אבל לא שההולדה היא של ההתפעלות השכלית. זו עקרה שאין לה בית ולד], [מה התכל'ס? מה זאת אומרת?] וַעֲקָרָה שֶׁאֵין לָהּ בֵּית וָלָד פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁלֹּא זוֹ בִּלְבַד שֶׁאֵין לוֹ אהוי"ר בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ, שזהו"ע טִמְטוּם הַלֵּב [שהלב אטום מלהתפעל-מלהתרגש. לא רק זה], אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ אֲפִלּוּ הִתְפַּעֲלוּת שִׂכְלִית, שזהו"ע טִמְטוּם הַמּוֹחַ [שהמח גם כן אטום סתום, שהוא לא יכול להתפעל].

מה הסבה בעבודה אצל אדם שיש לו טמטום המח, אין לו התפעלות במח?

 וְהַסִּבָּה לָזֶה הִיא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ כְּלִי קִבּוּל,

עוד פעם, התפעלות במח היא שלְמה שהוא אמור להיות רגיש – הוא אדיש. יש רגישות ויש אדישות. עיקר עבודת ה' הוא להיות אדיש למה שצריך להיות אדיש וממילא להיות רגיש למה שצריך להיות רגיש. אבל אם האדם רגיש למה שהיה צריך להיות אדיש, הוא יהיה אדיש למה שצריך להיות רגיש. זה הכלל הגדול כאן שהרבי אומר. הוא אומר שהיות שהאדם הזה רגיש מאד למה שהיה אמור להיות אדיש כלפיו – ממילא הוא סותם את יכולת השכל להיות רגיש. התפעלות היא רגישות. הוא רגיש לזה, זה מרגש אותו. אפילו שהוא לומד ומבין את הענין, הוא לומד את המאמר ומבין, אבל הוא לא רגיש לו, בגלל שכל הרגישות שלו הלכה על משהו אחר. לכן אין לו התפעלות מזה, הוא לומד ולומד, הוא לא מתפעל מזה.

גם עכשיו ברגע זה, מי שלא מתפעל זה סימן, במלים פשוטות, שהמחשבה שלו היא במקום אחר. פשוט מאד, אם המחשבה שלך במקום אחר אז לא תתפעל מהלימוד. בן אדם הוא לא מלאך, מלאך יכול להתרכז רק בדבר אחד, בן אדם יכול להיות קצת מרוכז בכמה דברים יחד. הוא יכול כאן ללמוד, הוא יכול להבין טוב-טוב, אבל אם בעצם הוא במקום אחר הוא לא מתפעל מזה, הוא אדיש לזה. זה נקרא שלגבי האמת של התורה אין לו "בית ולד", הוא "עקרה" שאפילו בית מטרון אין לו. זה מה שכאן הוא הולך להסביר.

לִהְיוֹתוֹ כְּלִי מָלֵא [היות שהכלי שלו מלא. מה הכוונה? כמו שהוא יסביר תכף, הוא מלא רצונות. הוא מלא נפש, נפש היא רצון[יד]. יש לו הרבה-הרבה רצונות, ענינים בראש, הרבה-הרבה מחשבות יש לו, וממילא הוא אטום מכיון שהוא כבר מלא. הכלי מלא], וּבְמִדַּת בָּשָׂר וָדָם כְּלִי מָלֵא אֵינוֹ מַחֲזִיק.

מדת הקב"ה – כלי מלא מחזיק

תכף נסביר. עד כאן הגענו בערך בפעם הקודמת עם הקושיות האלה. מדת הקב"ה היא ההפך. את זה לא הסברנו, את זה גם צריך להסביר. אם האדם היה מגיע למדת הקב"ה, יש להניח שצדיק אמת הוא בבחינת מדת הקב"ה, אצלו כתוב הפוך, שכלי מלא כן מחזיק[טו], דוקא כלי מלא מחזיק. אבל מדת בשר ודם שהיא דעת תחתון, או נקרא לזה לאחר הצמצום, מדת הקב"ה היא לפני הצמצום. לאחר הצמצום שזה מדת בשר ודם – כלי מלא אינו מחזיק. זה אדער-אדער – או-או, או שהראש שלך שם או שהראש שלך כאן.

דְּהִנֵּה, כַּאֲשֶׁר הָאָדָם הוּא כְּלִי מָלֵא, הַיְנוּ, שֶׁהוּא מָלֵא מֵהָרְצוֹנוֹת שֶׁלּוֹ, לֹא מִבָּעֵי רְצוֹנוֹת דְּיֵצֶר הָרַע, שֶׁהֵם הָרְצוֹנוֹת לִדְבָרִים הָאֲסוּרִים, אוֹ אֲפִלּוּ רְצוֹנוֹת דְּנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית לִדְבָרִים הַמֻּתָּרִים, דְּעִם הֱיוֹתָם דְּבָרִים מֻתָּרִים, הֲרֵי הַתַּאֲוָה אֲלֵיהֶם הִיא בְּחִינַת שֵׁד מִשֵּׁדִּין יְהוּדָאִין עכ"פ, אֶלָּא אֲפִילּוּ רְצוֹנוֹת דְּנֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית, הַיְנוּ רְצוֹנוֹת דִּקְדֻשָּׁה, הִנֵּה אִם הוּא מָלֵא וְעָסוּק בְּהָרְצוֹנוֹת שֶׁלּוֹ, לוֹמַר שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ יֵשׁ לוֹ חוּשׁ בָּהּ כוּ', עֲבוֹדָה זוֹ הוּא רוֹצֶה וַעֲבוֹדָה זוֹ אֵינוֹ רוֹצֶה (דִּי עֲבוֹדָה וַיְל עֶר אוּן דִּי עֲבוֹדָה וַיְל עֶר נִיט), אֲזַי הוּא כְּלִי מָלֵא שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק, שֶׁאֵינוֹ תּוֹפֵס הָאֱמֶת בְּמוֹחוֹ וְשִׂכְלוֹ לִהְיוֹת מִזֶּה הִתְפַּעֲלוּת שִׂכְלִית.

עכשיו הוא מגדיר שיש שלש מדרגות של רצונות: יש רצונות אסורים, זה ודאי מטמטם אותו; יש רצונות לדברים מותרים, אבל זה גם – אם יש בהם תאוה, אפילו שזה מותר, עם הכשר הבד"ץ והכל, אבל הוא שד, הרצון התאוה-משיכה אל הדבר המותר הם "שד משדין יהודאין". דבר אסור נקרא "שד משדין נוכראין". אז זה לא טוב וזה לא טוב. על כך הרמב"ן כותב שיש מצות עשה דאורייתא[טז]. ככה אדמו"ר הזקן פוסק, מסכים אתו בתניא[יז], של "והתקדשתם"[יח], שהמצוה "קדושים תהיו"[יט] בפרשת קדושים קראנו – "קדש את עצמך במותר לך"[כ], מצות עשה דאורייתא לפי הרמב"ן, לפי התניא. זה כולל גם את הרצונות של ה"שדין הנוכראין" וגם כן את ה"שדין יהודאין".

שימוש נכון בחושים

אבל הוא אומר יותר מזה, שאפילו אם יש לו רצונות של הנפש האלוקית לכאורה, הוא יכול להיות ירא שמים בתכלית עם רצונות שהכל מבוסס על פי קדושה, וזה גם כן מטמטם אותו, שהוא לא מסוגל להתפעל התפעלות שכלית. הוא שואל, איך זה יכול להיות באמת נפש האלקית אם זה מטמטם לו את הראש. מה, הנפש האלקית יכול לטמטם לאדם את הראש?! צריך לומר שזה איזה ביטוי של הנפש האלקית בגלות. זו הנפש האלקית, אבל הנפש האלקית מוטעה, יש איזה לבוש זר, נקרא לזה חינוך, הנפש האלקית קיבלה, למדה באיזו ישיבה, חינכו אותה חינוך לא נכון, לכן עכשיו הנפש האלקית בגלות, זה המצב. קוראים למצב זה בחסידות "מצרים דקדושה"[כא]. היהודים, הנפש האלקית, היהודים בגלות.

איך זה מתבטא? שלאדם יש כל מיני רצונות – הכל מצד הקדושה, אבל זה לא זה, זה לא בדיוק מה שה' רוצה ממנו. למה הוא לא זוכה לכוון מה שה' רוצה ממנו? בגלל שאין לו את הבטול האמתי לה', כמו שנסביר את זה. עכשיו מה, איך הוא מתאר את המצב הזה? הוא אומר שיש רצונות דקדושה, שהוא רוצה דברים מסוימים מצד הקדושה. זה נקרא רצונות של קדושה, הוא רוצה לתקן את המדינה, זה ודאי מצד הקדושה. בשביל לתקן את המדינה אולי הוא רוצה לרוץ להיות ראש ממשלה, זה גם יכול להיות רצון מצד הקדושה, יכול להיות שזה רצון שמטמטם את המח, בגלל שאולי זה לא זה. אולי זה כן זה, הוא לא יודע, הוא גם לא יודע. אני רק רוצה להביא דוגמאות שיש כל מיני רצונות שהמקור שלהם הם לא סתם בקדושה, כל ההתפעלות שלו היא שם.

מה זה גורם תכל'ס? שבאמת שהוא לא רגיש, אין לו סבלנות. אם הוא רוצה להיות ראש ממשלה מצד הקדושה אין לו סבלנות ללמוד מאמר חסידות, אולי זה המבחן. אולי אם יש לו עדיין סבלנות ללמוד את זה והוא גם מתפעל מזה באמת וגם מוליד מזה מדות – אולי הוא כן יכול להיות ראש ממשלה. לכן זה בעצמו המבחן. אבל אם זה שהוא רוצה חזק משהו מצד הקדושה מביא אותו לאדישות, כמו שאמרנו קודם, וסתימות ביחס ל"דברי אלהים חיים", מה שהוא קורא כאן התפעלות שכלית, שהיא בית הולד בשביל התפעלות, בשביל להוליד אחר כך התפעלות רגשית בלב. [הוא לא רוצה להיות ראש ממשלה] גם יכול להיות. [מה שהבעיה שזה כאילו משנה לו, הבעיה היא לא הרצונות. טוב שיהיו לך רצונות אלא שאין לך מספיק. אלא מה שמפריע הוא שיש דברים שלא נראה לו, שלא דברים שבא לו. כמו מדת השתוות כזו] זה כתוספת, זו תוצאה, אבל זה לא העיקר. עיקר מה שהוא אומר שלעבודה הזאת יש לו חוש בה, ממילא הוא לא רוצה משהו אחר.

אם באמת לא היה רוצה משהו אחר שהוא העיקר – זה יותר מצד הקליפה. אבל אומרים שזה מצד הנפש האלקית. מצד הנפש האלקית הוא לא יכול לומר קודם כל שאני לא רוצה את זה. הוא רק יכול לומר שהיות ואני כל כך רוצה את זה ובזה יש לי חוש, אז כביכול חבל על הזמן על זה, על דבר שהוא טפל, אף על פי שהוא גם קדוש, צריך ללכת על מה שאני יותר מוכשר ומה שה' חנן אותי בחוש.

עד כאן הגענו בפעם קודמת ושאלנו את השאלה הפשוטה, שהרי האדם צריך להכיר את החושים שלו. יש ב"היום יום"[כב] המון שיחות מהרבי הקודם שאם האדם מחונן, יש לו חוש ללטש מרגליות ואבנים יקרות והוא הולך ונעשה אופה, אף על פי שהעולם יותר זקוק לאופה, זו עבודה יותר חיונית לעולם, אבל הוא חוטא ומחטיא למטרה ולשליחות שלו בחיים. אם ה' נתן לו חוש אז עם החוש הזה ה' נתן לו שליחות. ממילא לכאורה האדם צריך להכיר את החושים שלו והוא צריך ללכת עליהם.

[זה מתאים לא רק לראש ממשלה, אלא גם למי שרוצה להיות רבי?] ודאי, עוד יותר גרוע. למה בחרתי בכזאת דוגמה? בגלל שבדרך כלל – גם משמע מפה ככה – הרצונות הם לדברים יותר נגלים, ולכן זה פוגם בחוש היותר נסתר שלו. הרי על מה הוא מדבר? על התפעלות שכלית מלימוד, פנימיות התורה. אז מסתמא הרצון היותר נגלה עושה אותו קצת אדיש, קצת אטום וסתום להתפעל מדברים נסתרים, ככה המשמעות הכללית.

[זה תלוי באופי] בסדר, אז הנה, זה מה שרציתי לומר עכשיו, שאם הוא חסיד ויש לו יצר הרע של חסיד, למשל ללמוד הרבה חסידות, זה גם כן נגלה לגבי התפעלות. אם בסוף אנחנו רואים שזה סותם לו את המח לגבי התפעלות אמתית, אז גם כל החוש החסידי שלו להיות ידען אוטם אותו. [התפעלות אמתית מענינים של מעשה] נאמר שהוא כזה, שהוא רוצה להיות בקי, או יש לו חוש להיות בקי, יש לו חוש מאד גדול בלימוד והוא רוצה לעשות מזה ספרים, לכתוב ספרים. זה גם יכול להיות יצר הרע חסידי לגמרי, יכול להיות שיכתוב ספריה שלמה של ספרים והוא עדיין אטום בשכל. יחסית כל מה שהוא יעשה יהיה נגלה. מה זה נגלה? כמו 'חיצון', חיצוני לגבי הפנימיות, שזה ה"בית ולד" כאן, הרחם של אמא. בסוף ככה משמע מכאן, שכל מה שבסוף ישיג לפי מה שנדמה לו שיש לו בזה חוש, הכל יהיה חיצוניות, את הפנימיות הוא פספס. אז יש ודאי כזה חסיד ככה, וגם מתנגד, כל אחד בענין שלו.

[לא הפוך?] שמה? [שאם האדם חלש במצות מעשיות הדבר משפיע עליו בפנימיות?] זו לא הבעיה שלו כאן, זה לא עושה ממנו "עקרה". כאן הוא מדבר על "עקרה" ברוחניות. להפך, אנחנו מאמינים, כמו שהשל"ה כותב[כג], שאם האדם בריא ברוחניות אז בסוף זה ירד עד לגשמיות, ולאו דוקא הפוך. הכלל הגדול אצלנו הוא שחור קטן בגוף הוא חור גדול בנשמה[כד]. אבל אם האדם באמת חזק בנשמה בעולם הזה – בסוף זה יצא גם כן בפועל במצות מעשיות. אם באמת הוא מתבונן וקולט בפנימיות ומוליד מדות בלב, אז בסוף הוא יעבוד את ה' גם במעשה, גם יעשה-יקיים את כל המצות והכל, זה הסדר. אז כאן מתחילים מההתחלה, לא מהסוף.

ב. היחס בין שימוש בחוש לבין בטול

שימוש בחוש בחשאי

שוב, עדיין אנחנו תקועים. הרבה-הרבה פעמים אומרים שצריך להכיר את החוש, לחנך לחוש וללכת על החוש, ועוד יותר לפי מה שדיברנו ביום ראשון[כה] מי שהיה שם – "אבוך במאי זהיר טפי"[כו], שכלל גדול בספר התניא[כז], שכל אחד יש לו את ה"זהיר טפי" שלו, צריך לחפש במה הוא זוהר יותר, וזה צריך להיות עיקר העבודה. אם כי שצריך לעבוד את ה' "בכל מכל כל"[כח], אבל עיקר העבודה הוא ב"זהיר טפי", שהוא הגורל שלו בחיים, בחיים הרוחניים שלו, "מה נעים גורלנו"[כט]. אז מה כאן הבעיה?

כעת יש קצת יותר פנימי: הפשט הוא שהוא מתאר מצב, כמו כל דבר בחסידות – השורה התחתונה, או שהוא מבטא ישות או שהוא בטול, זו תמיד השורה התחתונה. רק שכאן במקרה הזה אפשר להסביר קצת יותר עמוק: עם כל הכבוד לך שיש לך כזה חוש ורצון טוב בקדושה, אבל אם יש בזה את ה"אִיך", את ה'אני', את הישות של האדם זה הורס לך את כל הענין. זה מה שהוא מתכוון על פי פשט. זה נקרא הגלות של הנפש האלקית, שהמלכות, שהיא ה'אני' של הנפש האלקית, מרגישה קצת הרגשת עצמו, כמו שהוא יסביר בהמשך.

זו תוצאה של חטא אדם הראשון, נשיכת הנחש הקדמוני, שנתן לאדם הרגשת עצמו, ומה שהוא רוצה לפי החושים שלי הכל ביטוי עצמי, הוא רוצה לבטא את עצמו. פעם אולי קראנו, אולי אתם זוכרים, מאמר על פתיחות-הזדהות-התכללות, שבעזרת ה' אולי נדפיס את המאמר הזה בפני עצמו[ל], הוא "שוה לכל נפש". אז גם שם, אם עיקר הרצון של אדם הוא לבטא את עצמו, Self-expression, אז זו צורה – דווקא בתקופה שלנו, אמרנו שזה עיקר המצב של תהו, של "אנא אמלוך" בדור שלנו, שכל אחד צריך לבטא את עצמו.

מה כתוב באותו מאמר, מי זוכר? אז באמת הוא לא פתוח, הוא לא מתחיל, הוא לא יכול להתחיל לעבוד את ה', הוא לא יכול גם למצוא את הרבי שלו – הזדהות היא למצוא רבי, למצוא צדיק – אם הוא לא פתוח. שם תיארנו ש"לא פתוח" הוא כמו בחורה שלא פתוחה לשמוע שידוכים, דומה מאד לאחד שאין לו בית ולד, אפילו לא פתוחה לשמוע הצעות, בגלל שהיא חיה לעצמה, היא מספקת את עצמה, אין לה שום פתיחות. בלי פתיחות אי אפשר הזדהות לומר "הנה זה מלך המשיח בא"[לא], "הנה זה בא"[לב], לזהות. כמו שהבחורה לא יכולה להתחיל לזהות את החתן שלה אם היא בכלל לא פתוחה לשמוע שידוך.

גם פה, הפשט כאן הוא שכל הנפש האלקית בגלות, המלכות, ה'אני' של הנפש האלקית נשוך נחש, ובגלות – כאן עיקר הדגש לפי הפשט שזה מה שאני רוצה לעשות, בגלל שזה מתאים לי, זה החוש שלי, וממילא משהו אחר הוא טפל, לא רוצה את זה, זה לא נאה לי.

מי שמלא כאלו רצונות זה מטמטם לו את הראש. כבר אמרנו שזה הפשט החיצוני כאן. הפשט היותר פנימי הוא – איך מחנכים אותו לחושים? בכל זאת יש דבר כזה, שיש לך חוש, טוב שתכיר את החושים שלך, טוב שתכיר את ה"זהיר טפי" שלך ושתעשה אותו עיקר בחיים. כמו שהרבי אמר לגבי מבצעים, הרבי תמיד היה אומר, ולדאבוננו המצב הלא טוב, הלא מתוקן, הוא בגלל שלא קיימו את זה אף פעם, הוא אמר בפירוש פעם אחר פעם שהוא לא רוצה שהמבצעים כולם יעשו אותם באותה צורה. קודם כל, יש הרבה מבצעים – כל אחד יחפש-ימצא איזה מבצע שהכי מתאים לו בכלל: אחד זה מבצע תפילין והשני מבצע תורה. גם בזה גופא, שלא יחשוב שצריך לעשות אותו דומה לאיך שמישהו אחר עושה אותו. צריך גם למצוא את ה-מבצע המתאים לו, השליחות שלו, וגם אותו עצמו לעשות באופן שטוב לו וממילא יהיו פירות בזה, הוא יצליח בזה. לא תוכי, לא קוף.

איך זה הולך יחד עם בטול? בשביל זה צריך את ההסבר היותר דק, והוא שחוש הוא לשון חשאי, זה אחד מהכללים שכתוב. [מה זה חוש?] חשאי. חוש מלשון חש, כמו "חש-מל"[לג], עת לחשות ועת לדבר, "עתים חשות עתים ממללות"[לד]. על מי כתוב חשאי? על כהנים[לה]. הלויים מרימים קול, אבל הלוי בעצמו שמרים את הקול צריך להיות טפל ובטל לכהן. מי שבאמת נותן את הפקודות בעבודת ה' הוא הכהן והוא פועל הכל בחשאי וב"רעותא דלבא"[לו], זה הביטוי של הזהר.

מי שיותר חשאי הוא גם יותר חיש-מהר. יש עוד פירוש ל"חש". גם כן מתאים בדיוק למה שהרבי כאן יסביר בהמשך המאמר, שעיקר התכלית כאן של כל עבודת ה' הוא לא להפסיק לרגע. כמה שיותר חיש, אבל כמה שיותר חיש תלוי גם כמה שיותר בחשאי. יכול להיות שאתה פועל קבל-עם ועדה בהתגלות לכל העולם כולו וביחד עם זה אתה "הצנע לכת עם הוי' אלהיך"[לז] בתכלית. אדרבה, זו נשיאת ההפכים כאן, ש"הא בהא תליא". החוש של הקדושה שלך, של הנפש האלקית שלך, שכאשר הוא לא בגלות, הגלות היא שהוא נשוך את נשיכת הנחש ב'הרגש מעלת עצמו', וממילא הוא רוצה בגלל שזה מבטא את עצמו, את עצמי, ויש בזה ישות.

יש כאן את נשיאת ההפכים: צריך לדעת מי אתה, כי יש ענין להכיר את החוש, את ה"זהיר טפי", אבל כביכול הוא מאד-מאד בחשאי. לא שאתה מנסה להסתיר אותו. כלפי עצמי, על מה אני חושב? אני לא חושב עכשיו שיש לי חוש ללמוד תורה, יש לי חוש לכתוב ספרים, אני רק חושב שאני בטל לרצון ה'. החוש שלי שהוא בחשאי יזרום בדרך ממילא. להפך, ככל שאני חשאי, שאיני חושב על החוש, ככה אני אתן לו לזרום יותר באמת. על מה אני כן חושב? רק בטול כלפי שמיא, אני רוצה לעבוד את ה', אני רוצה מה שה' רוצה.

אם כבר הגעתי מהפתיחות להזדהות אז אני רוצה מה שהרבי רוצה ממני, אבל איך שלא יהיה אני רוצה מה שהוא רוצה, לא רוצה מה שאני רוצה. זה נקרא "בטל רצונך"[לח].

אני יודע את השליחות. אפשר גם לדייק פה מאד יפה מה שחז"ל אמרו, כך הוא מביא בספר התניא – "אבוך במאי הוי זהיר טפי", אבא שלך מה היה ה"זהיר טפי" שלו? אפשר פה לרמז שהבן יכול לספר על האבא, אבל הוא לא יכול לספר על עצמו. אם החוש באמת בקדושה, החוש הוא בחשאי שלא יכול לומר על עצמו שאני "זהיר טפי" בזה, זה ה"זהיר טפי" שלי, הבן שלו יכול לספר עליו, לכן שאלו את הבן – אבא במה היה "זהיר טפי".

אבל אצל האבא – זה כמו שהוא עכשיו יסביר בהמשך המאמר לגבי רבן יוחנן בן זכאי, שלא יודע כלום על עצמו, לא יודע באיזה דרך מוליכין אותו[לט], על עצמו הוא לא יודע. הוא לא פעל לפי החושים? 'על עצמי אני לא יודע', בגלל שמה שמעסיק אותי, מה שמטריד אותי הוא בטול לה' ואף פעם אני לא מבסוט מעצמי. שוב, לא שאין לי חוש – החוש יזרום. זה כביכול הצו האלקי, שאתה תפעל, אם אתה יודע ללטש אבנים יקרות – תעשה את המלאכה הזאת, זה יבוא לו וזה יזרום בדרך ממילא.

[יש לך כל כך הרבה מטלות, אם תמצא לי עבודה שמתאימה לי אני איכשהו אצליח להסתדר] בסדר, זו קטנות, קטנות מוחין גמורה. באמת מה שכולם חושבים שרבי הוא בשביל לקבל 'רצפט' קל. [זה נכון שהרבי מעודד את כל החסידים שלו לעבודה, מבצע מצות, הרמקולים] אבל שוב, הכל בחיצוניות, גם בחיצוניות הוא דואג, אבל מה שהוא רוצה, המסר הפנימי, כמו כאן במאמר וגם לגבי מבצעים הוא רוצה משהו אחר, מה שלא כל כך הצליחו להרים, מה שהרבי באמת רצה ורוצה במבצעים. שוב, דרך המבצעים הוא רצה באמת לעזור לכל אחד להגיע לחוש שלו האמתי, לשליחות שלו האמתית.

[הוא לא בטל את עצמו] ברור שהכל מתחיל מבטול. מה אתה רוצה בסופו של דבר? מצד ביטוי הקדושה שבעצמך, הרי אתה לומד תניא, אתה מגיע לפרק ב' יש לך שם נפש האלקית, אז יפי, יש לי נפש האלקית. עכשיו מה אתה רוצה מהחיים? אם אתה אפילו אומר שאני רוצה לגלות את הנפש האלקית שלי – זה יכול לעצור אותך. עם כל הכבוד וכל החושים הטובים והיפים שיש לך שם אז זה עוצר אותך, זה מצרים דקדושה.

[הצד שמתבטל לא 'מבסוט'] עוד פעם, כמה כל הזמן אתה לא מבסוט – על זה נלמד בהמשך. אתה לא רוצה, אתה כל הזמן מהלך, לא עומד על המקום, אין לך רגע אפילו לעשות חשבון נפש מה עשית. אם נלמד את המאמר הזה טוב נלמד איך שהחסידות האמתית, העמוקה ביותר, לא יכולה ללכת לפי שיטת מוסר רגילה. שיטת מוסר, היא גם דרך טובה בעבודת ה' לכאורה, היא בנויה על כך שכל הזמן האדם חושב ועושה חשבון נפש, זה המוסר, מצוין, כל הזמן הוא עושה חשבון נפש, בשביל מה? לתקן.

באמת, יש ב"היום יום"[מ] שהרבי אומר שפעם בשנה כדאי ביום הולדת, זה נקרא מסיבת יום הולדת, שעושים איזה חשבון נפש, ומחליטים הלאה מה עושים. אבל כאן במאמר הזה, מה שיוצא בסוף הוא שאפילו יום בשנה אין לו זמן בשביל חשבון נפש. הוא כל כך טרוד קדימה, הוא כל כך לא שקט ופוחד לבזבז רגע אחד של שליחות ושל פריצה קדימה שהוא לא יכול בכלל לחשוב על עצמו, על שום דבר.

הקטנות והגדלות של ר' אהרן הגדול

[בשביל מה מתפללים?] בפסח היה יארצייט של רבי אהרן הגדול, י"ט בניסן, אנחנו עדיין בתוך החודש. אדמו"ר הזקן במעזריטש היה מאד-מאד מקורב אליו, אחד מהחברים הכי טובים, הוא הסתלק בחיי המגיד. אדמו"ר הזקן  אמר שאין בכלל בדור אחד שמול פניו יש יראה בדוגמתו של רבי אהרן הגדול. דברים דומים אמרו על הבעל שם טוב בדור שלו. הוא היה זה שקירב הכי הרבה בעלי תשובה, אלפים ורבבות בעלי תשובה, יותר מכל התלמידים של המגיד. אבל לגבי עצמו, כאילו העבודה-המצב של עצמו הוא יראת שמים.

לכן, אם אתם זוכרים, במחזור שם לפני "המלך" איך שהוא התעלף. זה כתוב בתוך המחזור, חלק מתפלת ימים נוראים הוא לחשוב על הסיפור של רבי אהרן הגדול. זה לא כתוב על שום צדיק אחר, אפילו על משה רבינו. [מה זה?] לפני "המלך" כתוב במחזור את הסיפור של רבי אהרן הגדול, שכאשר הוא הגיע ל"המלך" הוא התעלף מאד. [מי ניסח את זה? הרבי?] לא יודע. זה נוסח מקודש, נוסח עתיק יומין, חלק מהמחזור של חב"ד שצריך לחשוב על רבי אהרן הגדול, שהוא הגיע ל"המלך" הוא התעלף מאד, וכשהוא התעורר ושאלו אותו מה זה, אז הוא אמר שבאותו זמן לרגע הוא התבונן במאמר חז"ל[מא] שאם הוא מלך אני איפה היית עד עכשיו. זה חלק מהמחזור. שוב, זו רק הקדמה.

מה אמר אדמו"ר הזקן, איך הוא תיאר את זה? שהיו שני מצבים של יראה: בקטנות ובגדלות. הרי גם צדיק גמור לא כל הזמן בגדלות מוחין – יש לו גדלות מוחין ויש לו קטנות. על כך כתוב "שבע יפול צדיק וקם"[מב], שהוא נופל לקטנות אחר כך הוא קם, חוזר לגדלות. הוא אומר שהגדלות "לית כל מוחא סביל דא", אי אפשר לומר את זה בכלל מהי גדלות המוחין שלו ביראת ה'.

הקטנות היא ככה: הקטנות שלו, היראה שלו כל הזמן היא אחד שהוציאו עליו פסק דין מות, עכשיו הוא הולך להיהרג, ככה אדמו"ר הזקן אמר, זה היה לא אחרי הרבה זמן שהוציאו את הרובים שלנו. אז הוא אומר שהתיאור שלו שהוא עכשיו עומד מול אותו מבצע את הפסק דין שלו, ולא רק שהוא לא מורה באקדח או ברובה, אלא שהוא כבר לחץ והאש כבר יצאה, והוא רואה את האש של הכדור כבר יוצאת אליו. הוא אומר שזה מצב של קטנות מוחין של רבי אהרן הגדול, היראה שלו. אבל הגדלות – "לית כל מוחא סביל דא", אי אפשר לתאר אותה בכלל.

ברור שאחד שבקטנות שלו הוא ככה אז מן הסתם במצב הזה הוא לא חושב גם חשבון נפש אפילו, לא חושב על דברים אחרים, בטוח שהוא לא חושב כאן על משהו אחר... [אז איך הוא מתפלל?] אז הוא מתעלה... זה שאנחנו "עזין שבאומות"[מג]. חז"ל אומרים שעם כל זה שאנחנו מכירים את "מי שאמר והיה העולם" יש לנו את העזות לעמוד בתפלה, "עזין שבאומות".

[זה קרה לו כל שנה?] פעם אחת הוא לא חזר, "הימים האלה נזכרים ונעשים"[מד]. צריך כל פעם לזכור את זה מחדש, זה נעשה מחדש. כתוב שאז הוא עלה לפני התבה, לא יודע אם כל שנה, יכול להיות ששנה הבאה הוא לא התפלל לפני התבה. לא יודע, אולי כן אולי לא. גם הוא, בשביל שדבר יקרה צריך כמה מרכיבים. הרי זה הכל השגחה פרטית. כתוב "זה וזה גורם"[מה]. כמו בפורים, הסיפור של רבה ור' זירא, ש"קם רבה ושחט לר' זירא"[מו]. שנה הבאה הוא הזמין אותו עוד הפעם. למה הוא הזמין אותו עוד הפעם? כנראה ששוב רצה לחזור על זה. בגלל זה ר' זירא אמר שלא כל רגע יתרחש-מתרחש נס, "אתרחש ניסא", הוא לא רצה לבוא עוד פעם. אם לא רצה לבוא עוד פעם אז כנראה שגם רבה לא זכה לאותו כיף שהיה לו בשנה הקודמת.

[איך אפשר להנציח את הרגש?] זה בזכרון. ודאי, אפילו לגבי הצדיק הכי גדול, שיש רגעים מסוימים שלא יחזרו על עצמם אותו הדבר, די פעם אחת. אבל אם הוא זכה לזה פעם אחת – על ידי הזכרון הוא חוזר לזה. הרבי הקודם אומר[מז] שהיו לו שעות קבועות, אולי כל יום, להעלות זכרונות. במיוחד זכרונות מתקופת המאסר שלו, סתם לחשוב על זה. אם יש לו זכרון חי, אם יש לו "אבר חי" בזכרון – אז באמת זה חי לו, "נזכרים ונעשים", "נעשים" ממש.

עוד פעם, כאן זה מאמר של חינוך, אולי אין מאמר של חינוך ועבודת ה' יותר ממנו, שהרבי נתן לנו. מה שאנחנו אומרים עכשיו נוגע לכל מה שהוא כותב בסיום, בשיא כאן. הבעיה היתה מה הפשר שהוא שולל כאן שאדם יפעל לפי החושים שלו. אי אפשר לומר שהוא שולל שאדם יפעל לפי החושים, רק שהם לא יהיו בישות.

אם הוא בבטול, באיזה מצב החוש נמצא? הוא נמצא בחשאי ומה שבגלוי הוא יראת ה' האמתית. היינו באמצע דבר כזה, שהחסיד האמתי שבמדרגה הזאת שרוצים כאן לא יכול לכאורה להיות מוסר'ניק, עם כל הכבוד. כמובן הוא גם אולי לא משהו אחר.

שלש העבודות של ספירת העומר

אבל נקשר את זה למה שדיברנו ביום ראשון, מי שהיה שם, על ספירת העומר. דרך אגב, היום הוא היום שקוראים בתורה ספירת העומר, רביעי של פרשת אמור[מח], היום של ספירת העומר בספירה. אמרנו שכתוב בחסידות[מט] שיש שלש מדרגות של כוונה. מה הענין של ספירת העומר? המדרגה הכי נמוכה היא שמתאבלים על תלמידי רבי עקיבא, עם מנהגי אבלות, יש אבלות; ויש מדרגה יותר מזה שנקראת תיקון המדות, היום "חסד שבנצח", וכל יום הוא איזה תיקון, ולכן קוראים פרקי אבות, ש"דרך ארץ קדמה לתורה"[נ]. זה זמן של תיקון המדות; ויש עוד מדרגה שלישית, שזו הציפיה לשער החמשים, שער ה-נ, שסופרים ימים, כמו אשה. זו הכוונה של הזהר[נא], שמה שסופרים ימים הוא כמו אשה שסופרת שבעה נקיים, מחכה ליחוד-לזיווג עם בעלה, ביום החמישים, "תספרו חמשים יום"[נב]. זו הכוונה, גם עיקר הפשט, לא דברנו על זה, במלים "תספרו חמשים יום". כלומר, "חמשים" הם "עד ולא עד בכלל", אז למה אומרים "חמשים", הרי זה "לא עד בכלל"? בגלל שהכוונה האמתית היא שכל הזמן, כל יום שסופרים – סופרים את החמשים, סופרים אל החמשים. לכן הכוונה הזאת היא כוונה של אמא.

שלש העבודות האלה, הבחינות של ספירת העומר, הן שלשה טיפוסים בעצם. נקרא לזה: יש איש הלכה, יש איש מוסר ויש איש חסיד. אז אם כי כולם על פי תורתנו הקדושה, אבל שתי הבחינות התחתונות הן "והנגלת לנו ולבנינו", כאשר הבחינה העליונה היא כבר "הנסתרֹת להוי' אלהינו". מי שהוא איש הלכה – יש כזה ביטוי, מכירים את זה – אז מה שנוגע לו הוא דיני אבלות. גם אם יש לו עבודה רוחנית פנימית הוא עובד את ה' בהתאם להלכה החיצונית. [איפה החיבור של ההלכה? באופן פנימי, למה איש ההלכה ננעל דווקא על האבלות?] תכף נסביר.

אם הוא איש מוסר, ספירת העומר היא כיף החיים שלו, לא שהוא מחכה לשבועות, ספירת העומר עצמה, בגלל שהנה – יש לו 50 יום, 49 יום לעשות לעצמו לב טוב, לב טוב בגימטריא מט, שבכל יום הוא מתקן מדה. איך הוא מתקן מדה? על ידי חשבון נפש וכל מיני דברים טובים. בשביל האיש מוסר, שהוא ה"דרך ארץ קדמה לתורה", ספירת העומר זו התקופה הכי נהדרת שיש בשנה.

בשביל האיש החסיד, החסיד הזה של הרבי, הרבי עצמו, ודאי כאן יותר מכל מאמר אחר הוא מתאר את עבודת עצמו, אין כמו ספירת העומר להחדיר לתודעה או להחדיר לעבודת ה' את הציפיה קדימה, הציפיה לעתיד, הציפיה למשיח, הציפיה לישועה, הציפיה לשער הנו"ן, "תספרו חמשים יום".

באמת, בהשקפה ראשונה, כל העבודה כאן קשה מאד לתאר איך אפשר לעשות אותה יחד. כמו שאמרנו, אם באמת הוא במדרגה הזאת של "תספרו חמשים יום", הוא ודאי אומר את הנוסח 'היום נצח שבחסד', הוא גם יודע מה זאת אומרת בתור תיקון מדה, אבל הוא לא יכול כביכול לחשוב יותר מדי איך לקשר זאת לעצמו – זו לא העבודה שלו, זה לא הענין שלו, לא בראש של., אם זה קורה, וזה ודאי קורה – זה קורה בדרך ממילא. מה שבראש שלו הוא רק כיסופין וגעגועים ל"יום החמשים", "חמשים יום".

יש משהו דווקא כאן, באיש הלכה, שהוא אוהב דיני אבלות. גם אוהב את העבודה שמצד דיני אבלות, יותר מכל דבר אחר הם הכי 'מתלבשים' עליו. הוא הכי טוב עם זה. [היום שואלים רבנים רק דיני אבלות] פעם היו שואלים אותם על עופות, אם כשר או טרף. היום הוא אומר שזה הצטמצם עוד יותר...

למה זה הכיף של ההלכה? שוב, כאן ב'הלכה' אני משתמש במלה בצורה מאד מצומצמת, לא ההלכה האמתית, אלא של הטיפוס הזה. בגלל שיש לו חוש. מה הן שלש המדרגות האלה? עולם העשיה, "אף עשיתיו"[נג], עולם היצירה ועולם הבריאה, שלשה עולמות, כמו שורש נשמה.

שורש הנשמה שלמטה בעשיה, "אף עשיתיו", בתוך האף והחמה של העשיה, עיקר מה הפעולה שהתורה פועלת הוא עצירה, שהיא מגבילה, בגלל שיש כל כך הרבה פחד מיניקת החיצונים. עיקר התורה, הכח שלה, הוא כביכול לעצור בינך לבין המות, להקים ולהרים חומה בינך לבין קליפה שהיא המות. לכן הנושא הכי חשוב הוא כאילו לעצור אותך, להגדיר אותך, לצמצם אותך בדינים האלה גופא של האבלות. יש בכך איזה מין תיקון מיניה וביה בכך שההלכה מגבילה אותך. כמו שאמרנו שחוש הלמדן נקרא חוש הגבול, ואין בהלכה יותר גבוליות מאשר דיני אבלות. לכן גם בשבילו מאד כיף התקופה הזאת של ספירת העומר. ה"תספרו חמשים יום" זה נקרא כמו שאמרנו קודם – "עד ולא עד בכלל", זה הבלי גבול.

[אבא של יוסי פלאי (הרב מנחם פליקס) באחת הפעמים של ההתנחלות בסבסטיה שהיתה בשלשת השבועות והיה שם מוטה גור והוא ישב ללמוד אתו משנה ברורה, הלכות אבלות זכר לחורבן. הוא שאל אותו איך אפשר לחיות ככה?] עם כל הדינים האלה [עם כל הזכר לחורבן. הוא ענה לו שבאמת אי אפשר ומוכרחים לבנות את בית המקדש...] [מה עשו אנשי הלכה לפני שנהגו דיני אבלות?]  יכול להיות שלא היו אנשי הלכה... יש כמה אפשרויות...

ממי הביטוי הזה "איש הלכה"? [הרב סולובייצ'יק] איזה טיפוס היה הוא היה? הוא היה טיפוס בודד, מאד מר לו, מאד חושב, אבל מאד-מאד לחוץ. [הוא לא בדיוק כזה] בגלל שהוא זכה לטעום קצת טעם חסידות.

פרדוקס החושים – משיח

שוב, כאן אנחנו חותרים פה, זו היתה גם דוגמה למה שהרבי חותר פה במאמר שלאדם אין שום רגע פנוי לעשות חשבון נפש לגבי איפה הוא עומד. ממילא גם מה החוש שלי – אין לו זמן לחשוב על זה. לא שהחוש לא יבוא לידי ביטוי, אבל הוא יבוא לידי ביטוי בדרך ממילא כאשר הוא בטל לה'. אפילו שיאמרו שבאיזשהו רובד של המודעות הוא יודע את החוש, הוא אפילו מכוון לפעול לפי החוש, אבל זה כל כך חשאי בינו לבין עצמו. כמו המושג "בעל סוד" של הצמח צדק[נד], ש"בעל סוד" האמתי הוא זה שלא יודע שיש לו סוד, זה הבעל סוד האמתי האמתי.

טוב. הפרדוקס שהדבר הזה לגמרי יתגלה החוצה – זה באמת משיח. לכן כתוב[נה] שמשיח אותיות חשים, "חֻשים בן דן"[נו], צירוף אותיות משיח. הוא ימלוך, כלומר, יבוא לידי ביטוי בהתגלות חיצונית גמורה.

עד כאן הנקודה הזאת של החושים ומה שהרבי שולל. הוא אומר שאם אתה כלי מלא – אתה לא מחזיק. עכשיו באמת נגמור את זה: שאלנו שלכאורה אם אתה צדיק אמת אז אתה כבר בדרגת-מדת הקב"ה, בה כלי מלא כן מחזיק, דווקא כלי מלא מחזיק – אז הוא-הוא הדבר שעכשיו אמרנו. מהי מדת הקב"ה? שאתה באמת בטל לה', שהרצונות הם כבר לא של הבעה עצמית בלבד ואז כמה שיש לך חושים וענינים – להפך, אדרבה, שיהיו לך באמת חושים ותפעל. איך הוא תיאר כאן כלי מלא? מלא רצונות של מה טוב לפני ומה לא טוב לפני.

גם בעבודת ה' גופא, במבצעים – איזו שליחות לבחור. אם אתה מדת בשר ודם זה נקרא שאתה מלא וכמו שאמרנו אתה רגיש למשהו אחר, לעצמך, אתה לא יכול להיות רגיש לה', אתה אדיש לה' בגלל שאתה רגיש לעצמך. לא יכול להתפעל התפעלות שכלית שנקראת רגישות לה', לקב"ה. אבל אם אתה מדת הקב"ה –הכל הפוך, בדיוק הפוך. אז כמה שתהיה יותר כלי מלא תחזיק עוד ועוד, יותר ויותר.

עצת הרבנית שטערנא לאדמו"ר הזקן

קצת מזכיר לי עוד סיפור נחמד. ידוע שלאשתו של אדמו"ר הזקן – שטערנא – היתה מסירות נפש גדולה מאד עליו. כשאדמו"ר הזקן היה צעיר מאד ואז קראו עליו צדיקי אותו דור "רב תנא ופליג"[נז], עשו לו שם גדול מאד, לקח אותו לחתן איזה גביר גדול מאד בשם יהודה לוי סגל, השם שלו. כמו מנהג הימים ההם הוא לקח אותו כחתן צעיר בן 14 או משהו הביתה, עם הכלה אשתו הצעירה, שקראו לה שטערנא. אחרי החתונה אדמו"ר הזקן התחיל עוד יותר להקפיד, לעבוד את ה' במסירות, יומם ולילה לא ישקוטו, היה לומד ומתבודד ומתנהג בצורה מאד מוזרה, כל כך מוזרה שחותנו שלקח אותו בגלל שהוא עילוי, הוא וגם כל בני המשפחה קבעו-פסקו לו שהוא משוגע. הילד הזה, שעכשיו הגיע לגיל 18, החליטו כולם שהוא משוגע. היות שהוא משוגע צריך להתפטר ממנו, אז הם ניסו מאד-מאד להשפיע על אשתו הצעירה שתדרוש לקבל ממנו גט.

שטערנא היתה תקיפה מאד בדעתה, היא הכירה אותו והרי "הכל מן האשה"[נח], היא היתה אשת חיל ואשת חבר אמתית, היא לא הסכימה בשום פנים ואופן. התחילו לעשות להם צרות, הרי היו סמוכים על שלחן חותנו. אז לא נתנו לו נרות וחשמל, הפסיקו לו את החשמל. הוא נאלץ לצאת החוצה וללמוד כל הלילה לאור הירח. לא נתנו להם לאכול. אז גם חיו ברעב, היה מצב ממש קשה ביותר. אבל החזיקו מעמד. ככה התחילה מסירות הנפש של אשתו עליו.

אחר כך, לאחר הסתלקות המגיד, יותר מאוחר, וגם רבי אברהם הבן של המגיד וגם אחר כך רבי מענדל ויטבסקער כאן בארץ, בפעם הראשונה שהתחילו לנהור אחריו הרבה חסידים הוא תפס זעזוע עצמי, מה שנקרא הזזה עצמית, תכף נגיע לזה במאמר. הסיפור הוא ככה: הוא השקיף דרך החלון וראה שנוהרים יהודים חסידים אליו בתור רבי, להיות רבי. הוא חטף זעזוע וכדרכו, תמיד אצל אדמו"ר הזקן כשהיה מתפעל נורא היה מתגלגל על הארץ, קם כמו מתהלך ומתחיל להתגלגל, כאילו לצאת מדעתו. הוא התחיל לומר בקול רם "מה רוצים ממני? מה האנשים האלה רוצים ממני?". ככה הוא התחיל לצעוק בקולי קולות בתוך הבית, וככה הוא מתגלגל על הארץ.

מיד התקרבה אשתו שטערנא והתחילה לצעוק עליו, ש"לא רוצים ממך כלום, אתה ודאי לא יודע כלום, רק רוצים שתספר להם מה ששמעת מהמגיד, מהרבי, שתספר להם מה ששמעת, לא רוצים ממך שום דבר". ככה היא צעקה לו. כשהוא שמע את זה – זה מיד הרגיע אותו. הוא אמר לה "ניחמתני", ככה מסופר, ש"אם ככה, אם באמת רק רוצים לשמוע מה ששמעתי אני מוכן לספר, אדרבה שיבואו – אספר ואספר". ואז, איך שמביאים את הסיפור, החסידים הראשונים, הוא התחיל לספור עד שכי חדל לספור כי אין מספר... ככה מספרים את הסיפור הזה עד הסוף. שייך גם לספירת העומר. הוא התחיל לספור את העומר, עד כי חדל לספור כי אין מספר.

מה הענין? למה חשבתי על זה? הדבר הזה הוא כמו כאן – גם חש הוא הכנעה בנפש. כל נביעת האין סוף שאחר כך יצאה – צריך לשלול אותה, שלא הרצון שלי להביע את עצמי. פשט, מה שעכשיו אמרנו. כל זמן שזה רצון שלי להביע את עצמי, יכול להיות הצדיק הכי גדול –זה פסול. זה יגרום אפילו, כמו שהוא אומר כאן, ויוריד אותו לדרגה הכי נמוכה של כל המדרגות כאן – עקרה שאפילו בית ולד אין לה, לא מסוגלת להתפעל בעצמה, באמת. אלא מה? צריך להלביש אותו. איך מלבישים? שאני מספר את הדברים של הרבי. לפני שהיו רביים בעולם היה הקב"ה, אבל אז צריך לדעת איך לשמוע ממנו, שהוא עדיין חי וקים.

בין לחזור מאמר לבין לספר סיפור

רצינו עוד יותר לומר: ברגע שבסך הכל מה שרוצים לשמוע ממני הוא רק שאני אספר להם סיפורים ממה ששמעתי, אם נחשוב עוד קצת יותר על הסיפור הזה, הוא כמו שדיברנו הרבה מאד פעמים שבכל התורה כולה, אפילו במאמר הזה גופא, הוא מחלק את התורה לכמה מדרגות. רוב התורה הוא סיפור, מספרים סיפור, כביכול מה שקרה, סיפור מימים קדמונים. ככה הסגנון, ככה הלבוש של כל התורה כולה. אז גם כאן, כשאני אומר דברי תורה, המתוקן הוא שאני לא אומר דברי תורה, אלא שאני מספר סיפור – "אספר סיפור מה ששמעתי מהמגיד".

עוד פעם, זה גופא שאני אומר מה ששמעתי מהמגיד יכול להיות בשני קונטקסטים: יכול להיות או שאני עכשיו חוזר מאמר – הרבי אמר מאמר ועכשיו אני חוזר עליו – זה נקרא 'חוזר', זה משהו אחד, שאני חוזר מאמר; או שלא שאני חוזר מאמר אלא שעושים כאן התוועדות. התוועדות היא לא בשביל לחזור מאמר, התוועדות היא בשביל לספר סיפורים, אני לא חוזר עכשיו מאמר, אני מספר מה ששמעתי, יכול להיות שהוא עם אותן מלים ממש, "שמעתי אומרים 'לא תהיה משכלה ועקרה בארצך'" וכו', כל המאמר הזה, שמעתי שמישהו אמר את זה, אני אומר אותו בתור סיפור.

כמו כאן הביטוי הזה, הביטוי המקובל, שאז הוא התחיל עד כי חדל לספור כי אין מספר. אם אני חוזר מאמר הוא נגמר, בכל המובנים, הוא מוגבל, בתוך גבול. אבל לסיפור אין גבול. לסיפור אין גבול מכל מיני בחינות. כמו שגם אומרים על דברי אגדה שלא מקשים עליהם, הם מושכים את הלב[נט]. מה הכוונה מושך את הלב? מושך לומר עוד, להוסיף. קשור למה שאמרנו קודם בהלכה – חוש בהלכה הוא להגביל, אבל חוש באגדה הוא להפך, הוא מושך את הלב. [כמו בדיני אבלות, מתחילים בזה שזה נגמר...] אגדה שהיא פנימיות התורה מושכת עוד ועוד. לכן איך מתחיל הקונטרס אחרון של התניא? הוא גם מתחיל את זה – "להבין איך הקורא בסיפורי מעשיות שבתורה"[ס], שהם המדרגה הכי גבוהה, בחכמה עילאה. סיפורי המעשיות של התורה יותר גבוהים מכל השאר שבתורה. כמו שרבי נחמן אומר[סא] שהם באים מימים קדמונים.

מה רציתי? שמגיעים לזה שכל העבודה שלי היא על דרך זה, שלא הבעת עצמי אלא בטול לסיפור – זה נקרא שהגעתי למדת הקב"ה. זה מה שרציתי לומר. יש מדת בשר ודם ויש מדת הקב"ה. מדת הקב"ה היא "כלי מלא מחזיק", ומדת בשר ודם ההפך – "כלי מלא לא מחזיק", רק "כלי ריקן מחזיק". שוב, אם אני מספר, אני אומר, הדבר הזה עצמו כבר מתחיל למלא את הכלי ולא מחזיק שום דבר. אבל ברגע שזה בכלל לא אני, שזה רק לספר סיפור זה אחרת. כמו ששאלת מה ההבדל בין לחזור מאמר לבין לספר סיפור – לספר סיפור אמתי, מי שהכי טוב מספר הוא אחד שלא כאן, כמו בתיאטרון בובות שהמציג לא נמצא, רק הבובות, יש לו סרט [כמו בתורה, שלא ידוע מי המספר] כן. שעכשיו אני חוזר מאמר, אתה חוזר, אני חוזר. ככל שאתה יותר מספר ככה אתה לא פה. [הקטע האומנותי של המספר] כן, בדרך כזאת, אם ככה אפשר לספר את התורה, תורת ה', אתה מתחיל להיות בעצמך מדת הקב"ה ואז אתה מחזיק. מה אתה מחזיק? את החושים של עצמך, מחזיק טוב בחשאי את החושים העצמיים שלך ואז הם זורמים טבעי ואמתי. עד כאן.

סיפורי הרבנית שטרענא

פעם אחת, אחרי ההסתלקות אדמו"ר הזקן היתה שטערנא עם אדמו"ר האמצעי. אחר כך היא גרה ביחד עם הצמח צדק בדירה שלו, בתקופה האחרונה. פעם אחת היא כעסה על הבן שלה, על אדמו"ר האמצעי על משהו. ואז תוך כדי שהיא מוכיחה אותו, תוכחת אם, היא צעקה עליו ואמרה "מה אתה חושב? שאתה יודע לעשות פדיון יותר ממני, אני יודעת לעשות פדיון יותר טוב ממך...". [אחרי ההסתלקות?] כן, שהוא כבר היה רבי. כנראה שהיא קצת כעסה איך הוא נוהג את הרבנות שם, אז היא הוכיחה אותו, היא אמרה שאני גרתי 50 שנה עם אבא ואני יודעת לעשות פדיון הרבה יותר טוב. זה רק עוד ווארט לתאר את הדמות.

עוד סיפור, כתוב שכל פעם שהיא היתה כועסת על בעלה היא היתה מקבלת קדחת שלשה ימים, ככה מספרים, כנראה שהיא היתה בטבע כך. כל פעם שהתרגזה היא קיבלה קדחת שלשה ימים. פעם אחת היא באה לאדמו"ר הזקן ואמרה לו ש"גם ענוש לצדיק לא טוב"[סב]. יש פסוק שצדיק שכביכול מקפיד ועונֵש זה לא טוב. אז הוא הרגיע: "אני? חס ושלום, אם זה הייתי אני זה היה תשעה ימים קדחת"... זה רק שלשה ימים. יש עוד כמה סיפורים. גם בספירת העומר צריך לספר סיפורים. סיפורים כמו שאמרתי, הם דבר שנובע בלי סוף.

שימוש בחושים בלי לשים לב אליהם

נחזור לסיפור של רבי אהרן הגדול: למה התיאור הזה שהוא כבר רואה את האש, את הכדור יוצא מהרובה והאש בא אליו. אם נהפוך את הדף, הקטע הזה שהרבי בכה היה שהוא אמר, שאם אדם לא נוהג ככה ,שכל רגע הוא רק חושב קדימה, כביכול לוקח רגע פנאי בעבודה שלו, זה נקרא כמו "מחוו ליה במחוג קמי מלכא"[סג], לפני המלך. אז ח"ו באותו רגע הוא מורד במלך מלכים המלכים הקב"ה, ואז הרבי פרץ בבכי. במלים "מורד במלך מלכי המלכים הקב"ה" הוא התפרץ.

מה זה "מורד במלכי מלכים המלכים הקב"ה" שאז הוא מתחייב מיתה? אם רגע אחד הוא מפסיק את העבודה שלו את המלך. ממילא הוא לא יכול לחשוב על שום דבר אחר, שגם המחשבה על עצמו – מה הביטוי כאן? שאם מישהו יבוא וישאול אותו לגבי עצמו – אם יש לו רצון, תענוג, אהבה, יראה, הוא יתמה עליה ויאמר 'מה זה רצון? מה זה תענוג? מה זה אהבה? מה זה... מה זה הדברים האלה, מה נוגע לי הדברים האלה?'. אם לרגע אני מפסיק את העבודה, את המרץ שלה, ברגע זה אני מורד במלך מלכי המלכים הקב"ה.

ההרגשה הזאת היא כמו כל הדברים אצל הרבי: מצד אחד היא כמו המדרגה הכי נמוכה בעבודת ה' של קבלת עול, הכל הוא מלכות, הכל תודעה של עבד ומלך, אפילו עד כדי כך כמו שאמרנו קודם על יראה, שהמלך יכול לומר לאיזה חיל לפתוח עלי באש אם אני מורד בו, "מחוי במחוגא קדם מלכא". אבל מצד שני צריך להיות מצב שדווקא ככה האדם נפתח לכל האוצרות הכי טובים שיש בו בנפש, כל החושים והכשרונות, שהכל יפעל ויתקדם ויתפתח. זה הדבר הקשה כאן לתפוס איך זה, שני קצוות ממש.

[יש תחושה שיש קשר בין זה שהעסק לא התרומם בפנימיות, כמו שהרב אמר קודם, לבין מה שהרבי הדגיש?] עוד פעם, כמו בעסק, בעסק יש רק דבר אחד שהוא רוצה, הוא רוצה להרוויח כסף. אם הוא צריך לעשות ספירת מלאי או חשבון נפש לתקן פה ושם משהו, זו לא מצוה, לא כמו מוסר'ניק שעבורו זו מצוה בפני עצמה, שזה ענין. להפך, הוא ידחה את ספירת המלאי המון זמן. אם הוא באמצע 'שְׁווּנְג' העבודה שלו והוא מרוויח הוא אף פעם לא יעשה ספירת מלאי. רק אם נתקל במשהו, באיזו בעיה, הוא צריך מדי פעם אולי לעשות איזה חשבון ומה קורה, לבדוק את המציאות ולתקן מה שצריך לתקן. אם הוא באמת בעל עסק וכל כולו נתון רק להרוויח אין לו שום ענין בחשבון נפש, רק כמה הרווחתי היום וכמה מחר.

[סבא שלי היה אומר בשם מלמד אחד שאם הוא היה רוטשילד הוא היה יותר עשיר מרוטשילד, כי בין עסק לעסק היה עושה עוד קצת 'מלמדות' ומרויח. זה שהמלמד לא היה רוטשילד – זה אתה מבין מיד, הוא פשוט רק רצה להרוויח עוד קצת ועוד קצת... כאילו שמי ששקוע כל כך הרבה בלהרוויח באמת לא מרוויח כלום] גם כן, אפשר להיות להוט על משהו בחיצוניות. אתה רוצה לאכול סעודה טובה, אז כתוב מה ההבדל בין עני ועשיר? עשיר קצת שבע, אז יש לו הרבה זמן גם להכין את האוכל טוב, וגם אחר כך שהוא אוכל אותו. אומרים שמי יש לו יותר תאוה? זה ווארט מפורסם בחסידות, אתה מושיב שני אנשים ליד שולחן לאכול, תאות אכילה, אחד אוכל בנחת, ביס-ביס בנימוס, והשני נופל על הצלחת. האמת, זה שנופל על הצלחת הוא עני, הוא רעב, הוא מאד רעב, והשני הוא עשיר שיש לו, זה לא חידוש, כל הזמן הוא אוכל כאלו מאכלים. העני פעם ביובל שהוא רואה דבר כזה. למי באמת יש יותר תאוה? אומרים שלעשיר הזה שאוכל לאט-לאט בנימוס יש יותר תאוה, זו תאוה אמתית מה שהוא אוכל. פשוט שהעני רעב – זה חידוש גדול – בדיוק הפוך ממה שחושבים.

שוב, אם אדם עשיר גם כשהוא רוצה להרוויח הוא יכול לעשות את זה כמו שצריך, לאט לאט, להכין, וגם כשהוא אוכל זה בצורה מנומסת. באמת יש לו יותר רצון להרוויח, לאכול מהשני. השני רוצה אולי מהר לגמור לאכול, לעני יש משהו אחר לעשות, אבל בשביל עשיר זו התכלית, אותו אחד שאוכל הוא מלומד באכילה, הוא אוכל כמו שצריך.

אני אומר שלאו דווקא, זה לא כל פעם עוד פרוטה ועוד פרוטה. מי שבאמת רודף כסף יכול להיות מאד חכם בזה [נגיד שאותו אחד באמת יעצור ויבדוק. אז מה באמת? אם הוא יבדוק, יכול להיות שבאמת המצב שלו בכי רע] שוב, זה אחד מההסברים שהוא מביא אחר כך על רבן יוחנן בן זכאי. [הוא עסוק, אז נכון שהוא גס ומגושם] שוב, זה רבן יוחנן בן זכאי, שהוא לא יודע באיזה דרך מוליכין אותו. ככה הוא מסביר כאן.

ג. הזזה עצמית בתחילת העבודה

פרדוקס החושים – משיח

עד כאן היה קצת עם החושים. עכשיו, נגיע נלך הלאה, אחרת נתקע פה. [רבן יוחנן בן זכאי היה לו מן הסתם עוד..] בסדר, נגיע לזה תכף.

וְעִנְיָן הַב' בַּעֲקָרָה [המדרגה השניה], שֶׁיֵּשׁ לָהּ בַּיִת וָלָד, אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ יוֹלֶדֶת [מה הכוונה? שיש לו התפעלות, הוא לא מלא רצונות שנעשה אטום, יש לו התפעלות, אבל הוא לא יולד מדות בלב], וְהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּלִי קִבּוּל לֵדַע וּלְהִתְפַּעֵל בְּשִׂכְלוֹ, אֶלָּא שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה מִזֶּה הוֹלָדַת הַמִּדּוֹת בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ. דְּהִנֵּה, כְּשֵׁם שֶׁלְּצֹרֶךְ הַהוֹלָדָה בַּגַּשְׁמִיּוּת צ"ל עִנְיַן הַזְּרִיעָה ע"י גִּלּוּי כֹּחַ הָאֵין סוֹף, כמו"כ לְצֹרֶךְ הוֹלָדַת הַמִּדּוֹת צ"ל עִנְיַן הַזְּרִיעָה, אוֹר זָרוּעַ לצַדִּיק, דְּקָאֵי עַל הַזְּרִיעָה דְּתוֹרָה וּמִצְווֹת, וּבָא ע"י כֹּחַ עֶלְיוֹן דַּוְקָא, שֶׁזּוֹהִי הַהֲזָזָה עַצְמִית שֶׁלְּמַעְלָה מִטַּעַם וְדַעַת שֶׁצְּרִיכָה לִהְיוֹת לְכָל הַפָּחוֹת פַּעַם אַחַת בְּשָׁנָה, בְּהַתְחָלַת הָעֲבוֹדָה. וְגַם לְאַחֲרֵי הַזְּרִיעָה יֶשְׁנוֹ הַסֵּדֶר דִּימֵי הָעִבּוּר, שֶׁהַוָּלָד הוֹלֵךְ וְגָדֵל כוּ' עַד שֶׁמִּתְגַּלֶּה בַּאֲוִיר הָעוֹלָם, וּכְמוֹ כֵן יֶשְׁנוֹ גַּם הַסֵּדֶר דִּימֵי הָעִבּוּר כו' לְצֹרֶךְ לֵדַת הַמִּדּוֹת בְּהִתְגַּלּוּת הַלֵּב.

מה כאן? גם משהו מאד חדשני. אמרנו שמציאות הרחם זו ההתפעלות השכלית. אומרים שאחד שיש לו באמת כזו התפעלות שכלית, אבל הוא לא מוליד את הרחם, צריך להיות עכשיו עיבור. מהו עיבור? איך זה עובד? הוא אומר שהזרע, עצם מציאות הזרע, הוא תורה ומצוות. הוא אומר שצריך לזרוע, מה הכוונה תורה ומצוות? לימוד התורה אני מבין שיכול להיות זרע במח. קיום המצוות הוא משהו חיצוני, מצוות מעשיות, אבל גם במצוות יש איזו המשכה רוחנית.

ה' נתן לנו תורה ומצוות, "אשר קדשנו במצותיו", יש קידושי ביאה, שהוא נותן מצוה ומקיימים אותה, יש בה ביאה והזרעה. אבל יש עוד דבר שצריך להיות: הזרע עצמו לא פעיל אם הוא לא "יורה כחץ"[סד]. מה שנקרא כח גברא, שהזרע "יורה כחץ" הוא מה שנקרא כח האין סוף, גם זו סוג של חויה בנפש. מהי החויה של כח האין סוף שאז הזרע יפעל? זה נקרא הזזה עצמית.

כמו גם אפילו בגשמיות. יש פה מושג הזזה עצמית שהיא הגילוי של כח האין סוף, ואז זרע התורה והמצוות יתפוס בתוך רחם ההתפעלות השכלית מאלקות. אחרי שזה תופס, שזה נקרא קליטת הזרע, כביכול זרע התורה והמצוות צריך להיקלט בתוך ההתפעלות העצמית וזה על ידי כח האין סוף, שזו ההזזה העצמית שצריך תכף להסביר מהי. ואז יש עוד עבודות של ימי העיבור עד שזה נולד. מה נולד בסוף? אהבה ויראה, בן ובת.

אם כן, עיקר כאן הווארט הוא ההזזה העצמית הזאת. וגם כן, הוא אומר שצריכה להיות בעבודת ה' הזזה עצמית ממש בהתחלת העבודה לפחות פעם אחת בשנה. מתי? בימים נוראים אומרים. תמיד מקשרים את זה עם מה שהרבי תמיד אוהב ונוהג[סה] להביא מכתבי האריז"ל[סו] שכל מי שלא בוכה בעשרת ימי תשובה אין נשמתו שלמה. צריך להיות איזה זעזוע, שכל מהות האדם מזדעזעת, שוק, בהתחלת העבודה, שזה כח האין סוף שיורה בצורת "חי וקים" את כל התורה והמצוות שבמשך כל השנה כולה, שהאור שלהם, שהוא הזרע, יקלט בתוך רחם ההתפעלות השכלית ואחר כך יוולד.

הוא אומר שמי שאין לו את זה, מי שלא חוה אפילו פעם אחת בשנה את ההזזה העצמית הזאת, הוא "עקרה" מהסוג הב' – שבית ולד יש לו, אבל הוא לא נכנס להריון. כאמור, הכל לפי השיטה של הרבי כאן שההתפעלות העצמית היא לא ההריון, שהריון הוא משהו אחר. הוא מסוגל, כמו שילכו עכשיו לרופא ויבדקו את האשה אם היא מסוגלת להוליד, אז הכל בסדר, יש לה בית ולד והיא יכולה להוליד. אז מה באמת, איפה הבעיה? מתחילים לבדוק את הגבר. אם הבעיה היא לא אצל האשה אז הבעיה היא אצל האיש.

אבל היות שכאן הכל אצל אדם אחד עדיין קוראים לו "עקרה". אבל הבעיה כאן היא אצל הצד הזכרי, הגברי, שהוא לא חוה אפילו פעם אחת הזזה עצמית אמתית, וממילא הזרע לא "יורה כחץ" והוא לא תופס לתוך ההתפעלות השכלית שלו.

שוב, זה משהו מאד-מאד יפה כאן, אני לא זוכר מאמר שבדיוק מסביר את התהליך בצורה כזאת כמו שהוא כותב כאן. כאן עיקר הווארט הוא הזזה עצמית והוא אומר שלפחות פעם אחת בשנה, לכל הפחות פעם אחת בשנה, בהתחלת העבודה.

הזזה עצמית בתורה

לגבי הביטוי הזה, כל רבי, גם בחב"ד, כדרך בכלל משתמשים בביטויים שמקבילים כמובן בשביל אותה תופעה לביטויים של חויה שהראשונים השתמשו. אז הנה הביטוי הזזה עצמית, מי יכול לחשוב על משהו דומה? יש איזה דמיון? מה זה הזזה? באיזה לשון אחר, הזעזוע הזה? קודם כל, יש איזה מקום שהוא כמעט אותו לשון, איפה קרה דבר כזה? לא בחסידות חב"ד המציאו את הדבר הזה שיש הזזה עצמית בעולם, אבל ודאי, זו לשון מיוחדת. איפה? מישהו אחר ודאי אמר אותו במלים אחרות, שהכל מתחיל מזעזוע. זה קצת מזכיר את התאוריה של ה'ביג-בנג' היום במדע, שבהתחלת העבודה צריך להיות זעזוע, הכל מתחיל ממנו.

[במתן תורה] כן, מה שם הלשון? ["וינעו ויעמדו מרחוק"[סז]] "וירא העם וינעו", כן, "על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם"[סח], "ויעמדו מרחוק", ואז "מרחוק הוי' נראה לי"[סט], כלומר, הזזה עצמית שם. גם כן, הדימוי הוא שלפעמים לא רואים, גם הבעל שם טוב כותב את זה בפירוש בכמה מקומות[ע], לפעמים, גם רבי נחמן כותב[עא], לא רואים כשיותר מדי קרובים, לכאורה. רבי נחמן כותב במשל המעין על ההר, שכשמתקרבים יותר למטה כבר לא רואים אותו.

כתוב[עב] שגילוי עצמות האלקות הוא דווקא "מרחוק הוי' נראה לי". כתוב שהביטוי "מרחוק הוי' נראה לי" שוה הוי' ברבוע. במתן תורה ככה היה, ש"על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם". [כתוב שכל העולם הזדעזע] כן. אז הנה, יש ודאי בחז"ל דבר כזה שיש איזה זעזוע רציני בהתחלה של משהו.

שוב, אם בעבודת ה' הכל מתחיל מזעזוע, מהזזה עצמית, אז ודאי בבריאת העולם אותו הדבר. זו אסמכתא מאד יפה לציור הזה של בריאת העולם. [הזזה עצמית משמשת ראיה שאי אפשר לזוז מתוך עצמך, מישהו מזיז אותך] יפה נכון, לכן זה להתחיל את העסק עם בטול למי שמזיז אותך. [זה מעושה, מה שלא תעשה אלו לא הכחות שלך] מי שמזיז אותך הוא כדי להביא אותך למדרגה שלא יכולת להגיע בכחות עצמך. אתה לא מסוגל, מתן תורה הוא כמו גיור ובגיור מישהו מגייר. כמו גר, הוא לא יכול לא יכול להתגייר לבד, מישהו צריך לגייר אותך, לא אומר שאין לך רצון או בחירה חפשית, אדרבה, הרמב"ם אומר שאין בחירה חפשית יותר מזה[עג]. אף על פי כן, תכל'ס, צריך לבוא איזה הזזה עצמית, איזה כח עליון.

סיפורי "עבודה בכח עצמו"

כמו הסיפור המפורסם[עד] של רבי אייזיק מהומיל שאדמו"ר הזקן אמר לטבול איתו ביחד ואז הוא יעלה אותו למדרגת צדיק, הוא לא רצה, בגלל שהוא רצה – כמו ההוא אמינא שלך – "עבודה בכח עצמו"[עה]. [מי זה?] רבי אייזיק מהומיל. אחר כך בסוף ימיו הוא התחרט, הוא אמר ש"גם צדיק יש לו מה לעשות, הייתי עדיין יכול לעשות משהו". [מה הוא אמר?] רבי אייזיק מהומיל ואדמו"ר הזקן פעם הזדמן שהיו במקוה ביחד. אדמו"ר הזקן אמר לרבי אייזיק ש"עכשיו תטבול איתי ואני אעלה אותך". כמו שדיברנו ביום ראשון על תפלה, מי שהיה שם. 'אני אעלה אותך, תחת המים אני יכול להעלות אותך למדרגת צדיק'. הוא מיד ברח, שלא רוצה.

יש סיפור דומה על הגר"א[עו], דיברנו עליו כמה פעמים[עז], שגם לא רצה, אחר כך בסוף ימיו הוא התחרט, הוא אמר שמה היה אכפת לי שיעשה אותי צדיק, מה, צדיק אין לו מה לעשות? 'עדיין היה לי הרבה מה לעשות בחיים. להפך, היה לי עוד יותר מה לעשות, עוד יותר הייתי יכול  לקדם את הענינים'. לא שצדיק זה משהו גמור, אם כי שקוראים לו צדיק גמור.

זעזוע-זעה-זרע

טוב, זה היה במתן תורה. שם הלשון "וינועו" וחז"ל אומרים "אין נוע אלא לשון זיע"[עח]. בזיע יש תרתי משמע: גם זעזוע וגם זיעה, להזיע – להזדעזע ולהזיע. כנראה זה הסימן החיצוני של הזעזוע, הזעה. נדמה לי שאפילו כתוב בקבלה, שמתוך הזעזוע, הזרע נקרא להזיע. לכן המלה זרע היא מלשון זע, ה-ר של זרע היא אות נוספת. השורש של זרע הוא זע. איך הוא מזריע באופן של "יורה כחץ"? זה נקרא מזיע מתוך זעזוע. [זרע לא מלשון זריעה] לא שאין קשר, ודאי, לכל שלש האותיות יש שלש אפשרויות. כתוב שזרע הוא גם לשון רֵע, רצון, רעוא, אבל לפי כללי הלשון ר היא אות נוספת יחסית לאותיות ז-ע. ה-ר כאן היא "לתפארת הלשון"[עט]. ודאי שזרע גם מלשון זר וגם מלשון רע וכולם, יש שלש אפשרויות. אבל שוב, זע, היינו שמתוך זעזוע הוא מזיע. נדמה לי, אם אני יכול לסמוך על הזכרון, זה אפילו כתוב באיזה מקום. זה דבר ברור מאד. וגם כאן הוא מרמז את זה.

ענית שיש את זה במתן תורה בפירוש, יש את זה בבריאת העולם מן הסתם. אבל איפה עוד, כשאני רוצה איזה מקור, בלשון של הבעל שם טוב נאמר, איך הבעל שם טוב אמר את זה? [אלישע עם הילד הזדעזע] שמתעורר, כן, שם "ויזורר"[פ] הוא גם עם זר שם. הוא קם לתחיה, מה שאתה אומר הוא גם נדמה לי שזה טוב. [ ככה היה הבעל שם טוב ] כן, לכן אמרתי קודם שהסיפור שסיפרנו על רבי אהרן הגדול דומה לבעל שם טוב עצמו, בגלל שהבעל שם טוב היה כל הזמן בזעזוע, כל הזמן הוא היה בהזזה עצמית, באופן תמידי, כל כך שהמים בכוס גם כן רעדו, "וגילו ברעדה"[פא].

סיפור נוסף על הרבנית שטערנא

באותו סיפור של הזוג הצעיר, אדמו"ר הזקן ואשתו שעשו להם צרות, לא נתנו להם נרות ולא נתנו להם אוכל. הלשון שם בסיפור המקורי בבית רבי[פב], מקום עם ה-סיפורים המקוריים של חב"ד, לא מה שכותבים היום. שם כתובה הלשון שלא הזיז להם כלום... שכל הצרות, שרצו להכריח אותה להתגרש ממנו, שם כתוב שלא הזיז להם... זה המקור.

הזזה עצמית – יחוד יראה נורא

אם כן, גם בריאת העולם הוא ודאי עם זעזוע, וגם מתן תורה. מה קרה במתן תורה? באמת ה' נתן תורה ומצוות כדי שיקלטו. כדי שזה יקלט צריך להיות זעזוע. גם תחית המתים ודאי הולכת ככה, שיש זעזוע ואחר כך תחית המתים, גם אצל הילד.

שוב, כמו שיש הכנעה-הבדלה-המתקה אצל הבעל שם טוב[פג], יש לדבר הזה מטבע לשונית מובהקת, שתמיד אנחנו אומרים שזה הביטוי השני להכנעה-הבדלה-המתקה אצל הבעל שם טוב. אצלנו מספר אחד הוא הכנעה-הבדלה-המתקה, יש אחר כך מקום שני, שאולי באמת צריך להעלות אותו לראש, לעשות אותו מקום ראשון. מה המקום הזה? "יחוד יראה-נורא"[פד], ממה שכתוב על יעקב אבינו "וירא מאד ויאמר מה נורא המקום הזה"[פה].

כל זה רציתי בעיקר, בגלל מה שהרבי מתכוון כאן למה שאמור לקרות בימים הנוראים. ימים הנוראים הם גילוי של "נורא", עד ליום כיפור שהוא כבר "מה נורא המקום הזה" ממש, הוא בית המקדש. אבל לפני יום כיפור, לפני שה"נורא" במקום – הוא "נורא" בזמן. בפני היראה – לא היראה בפני עצמה – היראה בפני התגלות הנורא, שהיא כמו חשיפת העצמות, עצמות ה', אפילו לא אור אין סוף, שפתאום העצמות של ה', המלך עומד ערום. "נורא" נקרא שהמלך ערום וה"יראה", שנקראת "ירא בשת", היראה הכי גבוהה, בפני המלך הערום שנקרא ה"נורא", הוא הזעזוע, ההזזה העצמית. [היראה היא הכנעה או הבדלה?] אבל כאן זה לא חש, כאן זה משהו אחר [יותר מתאים להבדלה] כן. אחר כך הלידה של המדות היא המתקה. בסדר, שוב, מאד-מאד חשוב כאן הווארט הזה, ההזזה העצמית. הזזה עצמית היא לא שאני מזדעזע סתם.

קודם כל, איפה עוד כתוב שמישהו הזדעזע? [יצחק] כן, החרדה של יצחק היא ודאי זעזוע[פו]. על מי כתוב שהוא תפס זעזוע? [בעז[פז]] ממש קשור לענין, להזרעה, רק ששם הוא התאפק. כתוב שהוא תפס את עצמו ממש, ככה חז"ל מתארים[פח]. בעז הוא באמת דוגמה מצוינת, בדיוק מתאים לענין.

מה שאני חשבתי הוא על החברים של דניאל, שהוא ראה ונפל והם לא ראו אבל הזדעזעו, ושם מפרשים חז"ל שאף על פי ש"איהו לא חזי מזליה חזי"[פט], וזה מה ששורש הנשמה ראה. כביכול בשבילם, לפי המדרגה שלהם, גדול עליהם החזיון, לא יכולים לראות. אם זה היה מתגלה להם היו לגמרי 'אאוט', היו מתים מן הסתם. המזל ראה את ה"נורא" ופעל עליהם זעזוע. אז יכול להיות או שהמזל רואה את ה"נורא", או שממש כמו יעקב אבינו שהוא בדרגה שהוא יכול לראות במודע את "הנורא" ולהזדעזע ממנו.

התחלת העבודה – הזזה עצמית

איך יודעים שהדבר הזה הוא התחלת העבודה? התחלת העבודה צריכה להיות הסעיף הראשון בשלחן ערוך. איך יהודי צריך לקום מתוך המטה לפי הרמ"א[צ]? לקפוץ מתוך מה? [מתוך פחד] מתוך פחד... איך שהוא מתאר את זה, שזו ההלכה הכי קשה לתיאור. [הארי פוחד? הוא מסתער על הטרף] גם יש לו איזה גילוי של נורא. עוד פעם, כאן ה"יראה" היא לא העיקר, היא מתייחדת עם ה"נורא", התגלות. כל הווארט היה, מה שרצינו פה להסביר, שהדבר הזה, הזזה עצמית, כמו שאתה בעצמך אמרת, 'לא אני עושה את זה'. לכן גם רק הבעל שם טוב יכול להיות כל הזמן במצב כזה. צריך איזה משהו מיוחד מלמעלה להתגלות אלי, איזה דבר, הנורא. שוב, המלך צריך להתפשט בפני.

שוב, או שהמזל שלי רואה, או שאם אני במדרגה מספיק גבוהה שאני בעצמי רואה – ואז יש לי זעזוע, שזה יחוד הזה "יראה-נורא". באמת, כל הקליפות "יתפרדו כל פעלי און"[צא] מזה, שזו הבדלה. באמת זה מתואר כהבדלה, כאילו זה הדבר שמעיף או משליך את כל הקליפות ואז הוא קם בזינוק.

שוב, ככה הרמ"א מתאר מה צריכה להיות חוית הקימה כל בוקר, מתוך זעזוע, צריך לראות שהמלך עומד עליו ולהזדעזע. כל בוקר, אתה קם מהשינה, אתה שוכב על המטה, אתה רואה את המלך ואתה מזדעזע וקופץ, כך הוא מתאר את זה. אדמו"ר הזקן בשלחן ערוך כותב בפירוש שזו לא מדת כל אדם[צב], בדורות שלנו זה כבר לא עובד דווקא. התיאור הזה, שזה לא יכול להיות דבר מעושה, להזדעזע. שוב, זה משהו מאד יפה כאן במאמר שלא כל כך כתוב לפי ידיעתי במקומות אחרים, כל התיאור הזה כאן.

בהתחלה לימוד ואחר כך שליחות

אם כן, יש לנו שתי מדרגות של עקרה. [איזו עבודה זאת גדילת העובר ברחם?] הוא לא מתאר מה זה. כנראה, אם אנחנו עושים הקבלה ממש, זה כמו שחז"ל אומרים[צג] לגבי חודשי העיבור כמה טוב לעיבור עוד יחודים וזיווגים. בסוף זה מאד עוזר לעיבור, בהתחלה פחות, באמצע ככה-ככה. כביכול כל פעם יש עוד חויות כאלו, יותר קטנות כשהעיבור מתפתח, של הזזה והזרעה, שטובות לעיבור, זה מפתח את העיבור. בכללות, לפי מה שהוא כותב במאמר, זה עוד תורה ומצוות. כמו שנאמר לאשה הרה שהסגולה היא להדר יותר ויותר לעשות דברים טובים.

[בהתחלה לא טוב שאדם מזדעזע וחוזר בתשובה? שיעשה תורה ומצות, לא צריך?] שיעשה את זה בקל. נסביר שיש שני סוגים: יש "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"[צד]. אז בחודשים הראשונים צריך להיות יותר זיווג שבגדר תלמוד. מה זה תלמוד? להכין אותי ללמוד מה לעשות. גם בבעל תשובה ודאי נכון לומר שאחרי הזעזוע הראשון שהוא מתחיל לשמור שעכשיו תהיה לו תקופת לימוד בעיקר, לפני שהוא יוצא לשליחות. שלשה חודשים... [חייב קצת לנוח] כן, נכון.

כמו שהסברנו, בזמן רבי מנחם מענדל מויטבסק זה היה עיקר המחלוקת נגד החסידות, שהוא אמר שצריך לנוח באמצע הלימוד, על זה היה עיקר הביקורת של הרבנים המתנגדים הגדולים. הוא אמר שצריך לנוח בשביל לכוון, בשביל לחדש את הכוונה [מה שכתוב בתניא[צה]] כן.

[איפה אני בתוך כל מה שאתה אומר? לא איפה אני מצד התדמית, איפה אני משתלב?] בסדר, נגיע לזה, מה שצריך להפסיק הוא בשביל לכוון את עצמך לה' עוד הפעם [זה כל הזמן לחץ, חי בפחדים] אז עוד פעם, יש פה איזה מין פחד. [זה משוגע לגמרי] היות ש"כל הדרכים בחזקת סכנה"[צו] לכן להיאחז באיזה צדיק שבאמת גם ירגיע אותך וגם ישמח אותך, גם תוכל להיות משמח. [אנחנו מדברים על העיקרון] האמת היא כמה שאתה חזק. כמו הויכוח בין הנעם אלימלך לרבי זושא אם צריך להתחיל את העבודה משפלות האדם או מרוממות אל. אחד אמר כך ואחד אמר כך, והמגיד אמר שלכתחילה היה צריך להתחיל משפלות האדם, אבל בדורות שלנו לא ראויים לכך, אז מתחילים לכתחילה מרוממות אל [בתשובה הזאת הוא התחיל משפלות האדם...] נכון.

[יש מאמר של הרבי לגבי התפלה וכובד הראש, שם מתחילים משפלות האדם שהיא בהשלכה לרוממות אל, איפה הייתי צריך להיות] לא שפלות האדם, הוא כותב בתניא[צז] שכל חשבון נפש צריך להיות מול ה', לכן אסור לעשות אותו באמצע יום סתם לפני שאתה חושב קודם על ה'. [לכאורה זה תיווך קצת] לא, ודאי שהכוונה להתחיל משפלות האדם היא גם כן מול ה', לא סתם שפלות האדם. [מה זה נותן לאדמו"ר הזקן, הרב המגיד?] שלא דורשים ממך יותר ממה שאתה יכול, זה הכל. לא רוצים שתשתגע, לא שימות בהם, ש"וחי בהם"[צח]. כמו שלא רוצים רצוא בלי שוב.

[אם אתה עושה כמה שאתה יכול חזרתי למוגבלות. אם הייתי עובד לפי המוגבלות שלי זה לנוח כל היום על צלחת פיצוחים...] זה נושא שוב שגם אפשר לדבר בלי סוף. נאמר את זה אחרת: אם באמת במשל הכי טוב הזעזוע בבוקר הוא תחושת ערנות. יש מצב של ישן ויש מצב של ער. המעבר בין ישן לער הוא הזעזוע. אפילו יש סיפור של רבי נחמן ביער[צט], הנגון של היער, פתאום היה זעזוע והאיר היום, [חוכא] כן, חוכא. יש זעזוע שהוא גם חוכא. אבל יש עוד מלה שם בסיפור, יש זעזוע שם בסיפור, נדמה לי כן, שהכל הזדעזע, פתאום האיר היום. שוב, הזעזוע הוא המעבר.

"קמעא קמעא" – גברא; "משיח עכשיו" – חפצא

אפשר אפילו להסביר לפי זה את שתי השיטות של "אילת השחר"[ק], של "קמעא קמעא" – שיטת "קמעא קמעא" מול שיטת הרבי, "משיח עכשיו"[קא]. "קמעא קמעא" היינו עד לזעזוע הזה ולא עד בכלל והרבי משדר על גל הזעזוע. שזה כבר כאילו הרגע האחרון ממש. שם התיאור כאילו ש"אילת השחר" זה "קמעא קמעא" עד שבא האור, ואין שם באור שברגע האחרון יש זעזוע, שהכל מזדעזע.

[ומה מבחינת האדם שמתעורר?] כן, באמת צריך ככה לומר, שכביכול אוביקטיבית בחוץ הוא אין, אבל סוביקטיבית, מצד הגברא, עיקר ההתעוררות היא איזה זעזוע, איזה מן תהליך "קמעא קמעא". זו ממש הנקודה האמתית כאן, מצד מה אתה מדבר. שוב, מי חטא בזרע לבטלה? ער ואונן, בני יהודה. יש משהו בער או ש"לבי ער"[קב], ואז הוא מתעורר מתוך זעזוע, כמו שאמרנו, או שההזזה או שהזעזוע מזיע מתי שצריך, כמו כאן בקיום תורה ומצוות, או שצריך כמו אצל בעז ויוסף הצדיק. הזעזוע של הבוקר הוא כמו ער בן יהודה. מכל דבר כזה שמזדעזעים יוצא משהו. גם אצל אשה יש דבר כזה, "ותחלחל"[קג] כתוב שפרסה נדה[קד]. אצל אשה יש גם כן אותו דבר, שמתוך זעזוע היא מפריסה נדה. אם מתוך זעזוע אתה פורס נדה אז באמת כל היום 'על הפנים'. זה המבחן כאן. יש אחד שמזדעזע ואז הוא פורס נדה ואז הכל שחור.

[אצל שרה גם כתוב שפרסה נדה] אם היא כבר זקנה זה חידוש. כמו שסופרים נקיים, שזו ציפיה לעתיד, אז גם אשה שפסקה לראות – עצם הראיה היא ציפיה לעתיד.

[אולי מתוך הנפילה של הזעזוע מגיעים לעליה?] מה שאתה אומר עכשיו במלים של רבי נחמן נקרא "ירידה תכלית העליה"[קה], לא רק לצורך עליה. כמו משהו שאמרנו קודם, שהזעזוע הזה שם אותך רחוק, שדווקא משם אתה יכול לראות – "מרחוק הוי' נראה לי". שוב, איך רבי נחמן מסביר את ה"ירידה תכלית העליה", לא לצורך עליה? הוא אומר שתכלית העליה היא "ואציעה שאול הנך"[קו], ששם אתה מוצא אותו, זה ההסבר שלו, על דרך "מרחוק הוי' נראה לי".

חלישות הדור למתוח את הקשת

שוב, כל הדבר הזה קשור עם דריכת הקשת. זו שיחה שדיברנו המון פעמים. במה הדור שלנו חלש? למתוח אותו. הנפשות, הפסיכולוגיה של אנשים, המיתרים שלנו מאד חלשים. שוב, זה נושא שדיברנו המון פעמים. [לא זכור לי שדברנו על זה] מליוני פעמים אמרנו את זה כאן במקום הזה... שעיקר טבע הדור הוא חלישות היכולת למתוח. פעם לכתחילה, כשהדורות היו בריאים וחזקים אפשר היה למתוח, ככל שאתה מותח יותר מנגן לך יותר טוב. למתוח זה חיובי, חיוני, זה נקרא לדרוך בקשת, זו הקשת. לדרוך בקשת שלא תתפרק לך, לא תשבר לך על המקום.

אם זה דור חלש אתה לא יכול למתוח, ואם אתה מותח אז או שהוא מיד יורה את החץ שלא במקום, או שהוא נשבר בכלל – אתה מותח והוא לא מחזיק מעמד, ואז כל הקשת הולכת לך. יש דבר כזה בדור שלנו שמאד-מאד עדין הנושא של מתיחה, למתוח את העצבים נקרא לזה. לא למתוח את העצבים. צריך להתחשב בזה, לא למתוח.