ב"ה

"פתח רבי שמעון" תשל"ד (9)

אותיות ו-ז (2)

ח' שבט תשנ"ה – שכם

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.      מדרגות הפנימיות בנפש (נפש-רוח-נשמה)

לפני שנתחיל את החומר, שאני מבין שקצת הכינו פה, נחזור על חמש המדרגות שלנו עם קצת הבהרה נוספת לפי בקשה של ישראל פעם קודמת. השאלה שלו היתה איפה אתה בהתאחדות? [איפה מה?] במדרגה הכי גבוהה של הנפש, שם הכל אחד – איפה אתה? זה דבר שהוא מתעקש עליו, הוא לא מוכן להתאחד לגמרי... בשבילו זו גריעותא...

חמש המדרגות בכללות

חשבתי להסביר את זה קצת יותר, נחזור להתחלה:

יש התקשרות למטה, קראנו לה נפש; אחר כך דבקות ניכרת, קראנו לה רוח; דבקות בלתי ניכרת – נשמה; אחר כך התקשרות פנימית למעלה מסדר השתלשלות, למעלה מאיך שהתורה יורדת בהשתלשלות כדי לקשר בינינו לבין ה' כמו שהיא במקורה. אמיתת הענין של "תלת קשרין מתקשרן דא בדא"[ב] היא כמו שהתורה במקורה, לא כמו שהיא יורדת אלינו; בסוף, הקשר הישיר עם הקב"ה מצד זה שאנחנו חלק ממנו, כאן לא זקוקים לתורה בכלל.

במאמר של הרבי האמצעי[ג] הסתכלתם? לא הבאתי היום את הספר [לא הספקנו] שם כנראה מה שיוצא הוא – הרבי במאמר שלנו אומר לא אותו פירוש –שהקשר הישיר עם ה' דרך התורה השקופה הוא בעצם המדרגה הרביעית של הרבי. שם אדמו"ר האמצעי מדבר על שתי בחינות של התקשרות דרך התורה: התקשרות לנגלה של התורה ואחר כך התורה מתקשרת לקב"ה, זו המדרגה השלישית שלנו, כמו שהתורה באה בהשתלשלות, יורדת לתוך האצילות; אחר כך הוא אומר שיש קשר ישיר – לו הוא קורא הקשר השלישי – והוא בעצם איך שמתקשרים לה' למעלה מההשתלשלות, אבל עדיין דרך התורה.

לכאורה יוצא – בלי שנסתכל שם – שהסיבה שהרבי כאן בדוקא אומר שהפירוש שלנו לקשר שלישי הוא לא אותו הפירוש היא בגלל שהקשר השלישי שם הוא כנראה המדרגה אחת לפני הסוף, אבל הרבי רוצה להגיע לעוד מדרגה, עוד יותר ממנה. זו מדרגה של התאחדות ממש, לא באמצעות התורה כלל, רק שעל ידה אני משפיע לתוך התורה – עם ישראל משפיעים את העצמות בתורה.

התקשרות-דבקות-דבקות

שוב, נחזור להתחלה. נסביר את זה פשוט. אמרנו שההתקשרות התחתונה היא בבי"ע, הדבקות היא אצילות והדבקות העצמית למעלה מאצילות. מדרגות גבוהות מאד שלכאורה לא שייכות. אפילו כמו שהרבי הקודם הסביר[ד], שדבקות הניכרת היא אהבה רבה והדבקות הבלתי ניכרת היא אהבה בתענוגים – גם אלו מדרגות רמות ונישאות שקשה לחשוב איך אני יכול ליישם אותן. ננסה להוריד את כולן בכמה עולמות.

הכלל אצלנו היה שבהתקשרות תמיד יש ממד שכלי. נאמר בצורה הכי פשוטה: בהתקשרות הראשונה שלמטה משתי הדבקויות יש אדם שחושב על ה', הוא חושב שיש הקב"ה בעולם. הוא גם מחפש אותו בשכל, מחפש השגחה פרטית. לא עצמות ה', הוא מחפש את הפעולות של ה'. יש אחד שהולך לדרכו וחושב על עצמו בלבד, יש לו אינטרסים, הוא לא חושב על הקב"ה, ויש יהודי שחושב על ה'. יהודי שחושב על ה' – או שהוא מקיים מצוות או שלא. אפשר לחשוב על ה' גם בלי לקיים מצוות, להאמין שיש ה' ויש השגחות פרטיות – להיות מקושר. מקושר הכונה התקשרות במחשבה, אני חושב עליו. למי שבאמת מקושר יש טענה. מישהו יכול לבוא ולומר שאני יותר מקושר לקב"ה ממך, ובכל זאת אני לא מקיים מצוות ואתה כן מקיים מצות, אז בשביל מה טוב לקיים מצוות? אני יותר מקושר ממך...

התקשרות בחשיבה על האחר

שוב, אני חושב עליך, וכשאני חושב עליך אני מקושר אליך. יש מישהו שלא חושב עליך ועושה לך כל מיני דברים טובים, נותן לך מתנות וכו'. אפשר לחשוב על ה' וגם לקיים מצוות, לא סותר. גם להיות דתי. אבל אם הדתיות לא במדרגה יותר גבוהה היא כמו דבר נוסף, "מצות אנשים מלֻמדה"[ה]. הוא עושה מצוות, מאמין בה', כך חינכו אותו. אבל הקשר שלו לקב"ה הוא בגלל שהוא חושב עליו. כמובן שגם בזה יש הרבה מדרגות, יש אחד שחושב יותר ויש אחד שפחות. כל זה שייך לעולמות התחתונים. לזה אני קורא נפש, התקשרות.

מה הרווחתי מזה? קודם כל קישרתי את זה לשכל, לא שייך למעשים. מעשים הם אחור, דבקות, לא התקשרות. מצד שני הוא לא נביא עדיין, לא התגלה לו הקב"ה בשום פנים. מה שכן התגלה לו הוא השגחת ה', הפעולות, הסיבות בלשון החסידות. כל מיני סיבות, הוא מפתח נפשית חוש, רגישות ליד ה' בעולם.

דבקות באמצעות תורה (אורות) ומצוות (כלים)

מה יכול להיות יותר מזה? יותר מזה הכונה שזה כבר מתחיל להיות אצילות. אצילות היא כבר להיות מחויב דרך האלקות כמו שה' גילה לנו במתן תורה. אצילות היא עולם התיקון. עולם התיקון הוא על פי תורה. רק מה? שם יש כלים ואורות. מי שנאחז בה' דרך הכלים והאורות של עולם האצילות – תורה ומצוות – מצוות הן הכלים והתורה היא האורות. [איפה ההשגחה פרטית נמצאת באצילות?] על ידי תורה ומצוות אתה לא צריך לחשוב עליו, לכן זו דבקות. [אתה מפסיד] זה מה שאתה שואל – איפה ההתקשרות פה? כמו שאמרנו קודם שאפשר להיות מקושר וגם להיות דתי – אני אומר אותו דבר כאן, וכל שכן וקל וחומר – אני יכול להיות דבוק ולא לעזוב את ההתקשרות הראשונה. במיוחד אחד שעלה מדרגה לדרגה, קודם הוא היה בהתקשרות ועכשיו הוא מוסיף עוד נדבך.

[הציור של השגחה פרטית, איך שהרב צייר לכאורה, הוא שאדם קודם מקיים מצוות ואחרי זה הוא מבין שצריך גם לשים לב להשגחה פרטית] תלוי מה החינוך שלו, למי שבא מהחוץ, מהעולמות התחתונים, ולמי שבא וחונך חינוך תורני, שלפי דרכנו עכשיו הוא נולד באצילות, "אצילי בני ישראל"[ו]. למשל, הרבי המהר"ש אמר לאחר מחסידיו שהיה בעל עסק: "אִיך בִּין דיר מקנא"[ז] – אני מקנא בך. אתה רואה אלקות. אתה יושב בחנות, מסתובב ברחוב, אתה רואה את ה' בכל צעד ושעל, ואני יושב ולא רואה את ה' כמו שאתה רואה אותו. כתוב שיושב אהל צריך לקנא בבעל עסק שהוא באמת רואה יותר את האלקות. [שאלקות מתגלה בחוץ הרבה יותר – לא קשה להבין] "אמצאך בחוץ"[ח], כתוב. [אבל כשקוראים לזה בי"ע, הרי בין אצילות לבי"ע יש איזה יחס. ההגדרה של אצילות וההגדרה של בי"ע הן הגדרות של יחס ביניהם. הגדרות של מדרגה. בדרך כלל אצילות היא המדרגה הגבוהה ובי"ע היא המדרגה שפחותה ממנה.] אז מה? [ממילא, התיאור שהשגחה פרטית נחוית דוקא למטה נראה הפוך ממש, שדוקא בעולמות הנמוכים האלקות יותר מתגלה]. במדה מסוימת "אמא עילאה מקננת בכורסיא"[ט]. מה הדוגמה לאחד שמקושר ועדיין לא דבוק על ידי תורה ומצוות? פילוסוף, חוקר. פילוסוף הוא בעולם הבריאה. כל היום הוא חושב על ה' ומחפש אותו. יכול להיות שהוא לא יהודי בכלל, הוא יכול להיות פילוסוף גוי עדיין, ודאי שאין לו תורה ומצוות. יהודי שיש לו תורה ומצוות, אם הוא באמת דבק בהן, הוא באצילות, איפה שהוא לא ימצא. גם למטה-מטה בעולם העשיה התחתון – עליו נאמר "אצילות איז אויך דא"[י]. זה מתן תורה. מה הכונה מתן תורה? שאצילות נמצאת למטה. יש תורה ומצוות, יש אצילות פה למטה.

זה לא אומר שהוא בדוקא לא חושב על ה'. בשביל זה באה החסידות ואפילו הרמב"ם. הרמב"ם רצה שגם יהודים שומרי מצוות יחשבו על הקב"ה, גם יתפלספו, אז הוא כתב מורה נבוכים. היו אחריו עוד שחשבו כך וכתבו עוד ספרים. [גם באצילות יש השגחה פרטית?] באצילות זה קצת אחרת. השגחה פרטית למטה היא הפתעה. עיקר הווארט הוא שהיא לא ב"פשיטות" אלא ב"התחדשות". אלקות למטה היא תמיד ב"התחדשות", לכן צריך לחפש אותה, כשאתה מוצא אותה היא מציאה. אתה גם יכול להרגיש שהטבע עצמו חדור אלקות, אבל אתה גם כל פעם מחפש איזה נס שקצת חריג. חריג גורם את ההרגשה שלך ש"יש הוי' בקרבנו"[יא]. הפסוק הכי טוב לזה הוא מפרשת השבוע: "היש הוי' בקרבנו אם אין". הוא בבי"ע. יש קושיא כזאת על פי פשט.

דבקות ניכרת – מאמץ מורגש להדבק

עכשיו נעלה עוד: אנחנו אומרים שבאצילות יש קשר לה' על ידי תורה ומצוות. המצוות הן הכלים והדבקות היא דבקות ניכרת. עכשיו ננסה להסביר קצת את שני הביטויים 'דבקות ניכרת' ו'דבקות בלתי ניכרת'. האור, שהוא התורה כאן במקום הזה, הוא דבקות בלתי ניכרת. הפשט של דבקות ניכרת הוא שאתה נדבק, וגם אתה וגם הזולת רואים את הדבקות, את הדבק, את מקום התפר. דבקות בלתי ניכרת היא שהוא לא מוכר, לא לך ולא לזולת.

מה שאומרים כאן יהיה קצת נוגע לתחילת המאמר שנלמד מהרבי הרש"ב[יב]. אברהם מצא את הקב"ה. בהתפלספות שלו, נקרא לזה, בחקירה שלו הוא חקר, חקר וחקר עד שמצא את ה' ואפילו הקב"ה התגלה לו במדה מסוימת – "אני בעל הבירה"[יג], כתוב. אחר כך הוא רצה איזו מצוה בשביל לדבוק. אחרי ההתקשרות במחשבה הראשונה, שהוא מצא את ה' במציאות, הוא רוצה עכשיו לדבוק בו. לדבוק בו היינו על ידי משהו, על ידי מצוה. לכן הוא חכה לברית מילה, אין דבקות יותר מברית מילה שהיא האות שה' חתם בבשרנו ממש.

מהי דבקות ניכרת? דבקות שיש בה פעולה מורגשת ואילו דבקות בלתי ניכרת שהפעולה היא ממילאית. כל דבר שאינו ניכר הכונה שהוא קורה בדרך ממילא, בלי מאמץ מחושב וישיר. אני פתאום גליתי אותך, גליתי את דוד ואני מאד אוהב אותו ואני רוצה לדבוק בו. אני יכול לעשות כמה דברים, אני יכול להשליך את עצמי עליו בכח, "השלך על הוי' יהבך"[יד]. כבר היתה התקשרות שכלית, אבל להשליך את עצמי עליך זו דבקות. דבקות עם מאמץ אדיר ומורגש.

איך הדבר הזה מסתייע לי? כמו בחור ישיבה שנדמה לו שזו אמת אבל באמת זה דמיון שווא, שהוא מחפש בתפלה שלו את הקב"ה. בחב"ד מנסים לחנך לא להגיע למצב החיצוני הזה, אבל אתה רואה 'פרומער' אמתי מתפלל שמנסה בכח להשליך את עצמו על ה', לזרוק את עצמו על ה', לדבוק בכח בקב"ה. זה משהו בנפש, שאני עכשיו הולך להיות דבוק בה'.

במצב הזה, המצב הכי טוב, לא דמיון שוא, הכי אמתי, עבודה כזו, הרגשה כזו היא דבקות ניכרת. דבקות ניכרת הכונה שיש בה מאמץ יזום לדבוק בה' והיא עולה על השכל. לכן, איך שהרבי הקודם הסביר אותה, היא ממש אהבה רבה, בגלל שהיא יצאה מגדרי השכל. [לא הבנתי] אהבה רבה היא שאני כבר תפוס באהבה, לא שאני שולט בה. המצב הראשון מוליד בנפש אהבת עולם ואהבת עולם הכונה אהבה שהלב מכיל, אהבה שלא יצאה מכלי הלב לתפוס אותי לגמרי. אהבה רבה היא שאני כבר תפוס בו, משוגע עליו, "באהבתה תשגה תמיד"[טו]. אחד שבאמת רוצה לדבוק חזק במישהו או בקב"ה – במדרגה הכי גבוהה זו אהבה רבה שהוא מסביר שם. אבל להוריד אותה מטה מטה זה כמו אחד שמנסה להדבק בה', שזה הרבה יותר מאחד שחושב על ה'.

למה להתאמץ? הרי יש מצוות...

נעשה מזה הכי פשוט: יש אחד שהעבודה שלו היא לחשוב על ה', להתפעל מה', להתפלסף ביחס לקב"ה – זו התקשרות. אבל יש אחד שאומר 'אם כבר התפלספתי ושוכנעתי שיש ה' בעולם, אני רוצה לדבוק בו'. בסוף בא איזה חכם ורואה את אותו בחור שהורג את עצמו בתפילה לזרוק את עצמו על ה', אז הוא מגלה לו סוד, כמו שכתוב בתניא "אם רץ לבך שוב לאחד"[טז] – אם אתה רוצה לדבוק בה', בשביל זה ה' נתן מצוות. רק צריך הרבה התבוננות שהתפלין שאתה מניח כל יום ושאר המצוות שאתה עושה, הדברים המעשיים האלו, הם הדבקות בה', המצוה מלשון צותא[יז]. זה אצילות, אבל זו עדיין דבקות ניכרת, גם אחרי שהוא ילמד את הסוד הזה, שמה שינסה לזרוק את עצמו על ה' הוא בעצם המצוות שנתנו לנו – זו עדיין דבקות ניכרת.

[מה שיוצא הוא להיות ליטוואק. זה הולך כך: יש אחד שצועק לה' ורוצה להתקרב אליו אז אומרים לו לך תקיים מצוות ותהיה דבוק. כמו שליטאי שואל מה ה' רוצה ממני, הוא רוצה שאני אניח תפילין? בסדר, אני אניח תפילין, רוצה שאני אטול לולב? בסדר, אני אטול לולב] זה פוילישער, לא ליטוואק. הליטוואק הכי טוב יכול להיות במדרגה הבאה, שיש לו דבקות בלתי ניכרת על ידי תורת הנגלה, אליה עוד לא הגענו. [למה ניכרים התורה ומצוות?] אני מחלק בין תורה למצוות, בינתיים אני מדבר רק על מצוות, לא על לימוד תורה. ראש של מצוות, גם תורה בתור מצוה, הוא שהמצוות ניתנו כדי לחבר אותי לה'. [זהו ראש שכלל לא ניכר] לא, כל מצוה שאתה עושה אם תודה. זה נקרא כונה פשוטה של מצוה. כאן אנחנו מדברים שאדם רוצה לדבוק בה', מי שעושה את זה כמו הליטוואק שלך יכול להיות שהוא למטה מטה.

[אני מדבר כך: הרב תיאר שיש אחד שרוצה לדבוק בקב"ה והוא בפשטות, על פי שכלו והבנתו, מבין – איך דבקים בקב"ה? צועקים אליו, מתפללים אליו בכח וכו'. בא אליו מישהו וסיפר לו: 'תשמע חבוב, לא כך דבקים בקב"ה, עושים מצוות, כך דבקים בקב"ה'] בסדר, אבל את כל ההתלהבות הזאת הוא גם ישים במצוה. אני מדבר על אחד שיקיים מצוות על דבקות, כמו פוילישער. שיקיים את המצוה עם תודעה כזו. את "מצות אנשים מלֻמדה" שמתי למטה. [אז מהי הדבקות?] שאת כל הכח והאנרגיה שלו הוא ישקיע במצוות וגם עדיין נראה עליו את ה'ברֶען'. [לא שאמרו לו שהמצוות הן הדבקות] כן, זה מה שאמרו לו. [הראש של הפולישער הוא שצריך לעשות את המצוות בדבקות. יש שני דברים: יש את המצוה ואותה צריך לעשות בדבקות] בגלל שהוא יודע שמצוה היא לשון צותא. חוץ מלצאת ידי חובה, שה' אמר 'תקע' ואני תוקע, יש לו עוד כונה כללית לגבי כל המצוות, שהן לשון צותא – "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל" – והוא עושה את ה"לשם יחוד" בשיא ההתלהבות. [למה הוא צריך בכלל צריך לעשות את ה"לשם יחוד"?! בגלל שיש ענין, זו לא סתם דבקות עצמית. יש ענין לדבקות בפני עצמה. זו לא דבקות ממש דרך המצוות] שוב, מדברים על תודעה, אבל תודעה של אחור.

ההבחנה במאמץ

נאמר לפי דעתך: אם באמת אדם הגיע לכך שהדבקות שלו נעשתה כל כך טבעית אולי יש אפשרות שהוא יעשה את המצוות בשקט, שלא נראה אותו כל כך. אבל מי שמבחין טוב יוכל להבחין במאמץ של הדבקות. [זו המחלוקת, לפי מה שאומרים תמיד, בין נפש החיים והתניא: נפש החיים תמיד אמר שהנקודה של הכרת אלקות צריכה להיות כללית, שאני צריך לדעת שעל ידי המצוות אני דבק באלקות ועצם המצוות הוא הדבקות, והחסידים אמרו לא, אני צריך דבקות מודעת-תודעתית] על זה אני מדבר, זו אהבה רבה. החסיד רוצה אהבה רבה שהוא יתפס בתוך הגילוי. [אז זו דבקות לא דרך התורה ומצוות] היא כן! [היא דבקות שנפרדת מהתורה ומצוות] לא, לא, לא, לא, לא. [יוצא שיש כל מיני אפשרויות להתחבר אליו: יש אפשרות להתחבר אליו בתפלה, יש אפשרות בלטייל ולראות אותו בעולם] לא, לא. כאן מספרים שהחיבור האמתי הוא כאשר אתה עושה דבר שהוא – מי שאותו אתה מחפש – נתן לך פטנט כדי להתחבר אליו. אתה רוצה אותו? הנה, הוא עצמו בא לקראת, הוא נתן לך הרבה פטנטים. [זו שיטה נפלאה ומצוינת, רק מה שאני לא מבין פה הוא דבר אחד: הרי אצל אותו ליטאי, שעושה את המצוות כי הקב"ה ציוה, הוא אמר שכך דבקים וכו'] כשנגיע למדרגה הבאה נבין יותר טוב. מה שאמרת זו מדרגה יותר גבוהה. יכולה להיות מדרגה יותר נמוכה, ויכולה להיות מדרגה יותר גבוהה.

אם זו התלהבות מורגשת באמצעות המצוות, וגם התורה בגדר מצוה – זו רוח, התלהבות. מאד מתאים לי שזו רוח. אם אני חושב על ה' וגם עושה "מצות אנשים מלֻמדה" – זה נפש. אם אני בהתלהבות ודבקות וגם מבין שבשביל זה יש לי מצוות כדי שהיא תהיה באמת – זו רוח, זה באמת 'פוילישער חסיד'. [עדיין יש לך תודעה כפולה, לא תודעה אחדותית – יש לך תודעה של דבקות ויש לך מצוות.] נכון, באחדות נגיע הכי גבוה, הכל יהיה אחד.

[אני אתן לך (ישראל) דוגמה קיצונית: כתוב בספרי חסידות לגבי אהבת אשתו שצריכה להיות כמו לאהוב תפילין. למה הוא מביא את הדוגמה של תפילין? לא בגלל שהוא אוהב תפילין כמו שהוא אוהב את אשתו, אלא בגלל שהוא אוהב את אשתו כמו שהוא אוהב תפלין. למה מתכונים שמביאים דוגמה כזו? שאתה לא נכנס בענין עד הסוף, זה לא מתאחד לגמרי, זהו אמצעי] כן. אם היית יכול לא היית צריך אמצעי. כמו שמצוות "בטלות לעתיד לבא"[יח], לא צריך את האמצעי.

שוב, מהו הראש כאן? שהמושג 'דבקות ניכרת' הוא בגלל שיש כאן פעולה יזומה, זריקה – אני זורק את עצמי כי אני רוצה לדבוק בך. ככל שאני רוצה ואני יוזם את זה בכח, ובמקרה הכי גרוע קוראים לזה אונס – יש בזה הרבה מדרגות – ככל שאני זורק את עצמי עליך, כמה שזה לא יצליח, תמיד תהיה דבקות ניכרת.

דבקות בלתי ניכרת – פעולת ממילא

מהי דבקות בלתי ניכרת? שהיא בדרך ממילא. מה הציור שלה אצלנו? אחד שדבוק לה' דרך התורה, דרך השור והחמור, דוקא דרך הנגלה של התורה. בשעת מעשה הוא כביכול לא חושב על הקב"ה, אבל באיזשהו מקום מאד-מאד עמוק בנפש הוא דבוק בה'. הוא חושב מאד עמוק בסוגיא בגמרא, אבל הוא לא חושב כל כך עמוק על הקב"ה, או בכלל לא, לכן זו דבקות. דבקות היא תמיד אחור, היא לא הקשר על ידי השכל, היא משהו עצמי. משהו פנימי ועצמי שדבוק בה'.

כל זה הוא הסביר איך שההתקשרות עובדת כאשר התורה יורדת לתוך ההשתלשלות. דוקא הפנימיות של ישראל, הממד הכי פנימי שלי, חייב לדבוק בנגלה של התורה, בגוף התורה ואז הוא מתחבר לפנימיות והכל עובד מעצמו. מפנימיות התורה ל'סתים' שלה ואחר כך ל'גליא' של קוב"ה עד שמגיע ל'סתים' דקוב"ה. אבל מה שיש לי לעשות הוא רק לדבוק בנגלה. פעם דברנו על תלמיד חכם שיודע חסידות ועדיין לומד נגלה – אין לך שפלות יותר מזה. יש בזה המון שפלות וגם הרבה אתכפיא לפעמים, זה שהוא לומד דוקא נגלה, אם כי שהוא מכיר את כל הסודות האלו. מהי השפלות? הוא מכיר את מקומו. הוא לא שם את עצמו למעלה מההשתלשלות. זה גם מה שכתוב בתניא[יט], שעיקר הבירורים שנעשים בעולם הזה הם על ידי עסק הנגלה. לכן גם רשב"י עסק מיעוט הזמן בנסתר ורוב השנים והימים שלו עסק בנגלה. זה מה שצריך לעשות בעולם הזה.

דבקות בלימוד הנגלה

נגלה הוא שפלות גם לגבי הפילוסוף. למשל אבולעפיא[כ] שם את החקירה בדרגה יותר גבוהה מלימוד הנגלה, זו אחת מהסיבות שהרשב"א החרים אותו. הוא הוסיף לבזות תלמידי חכמים שלא עולים בדרגה, הוא אמר את זה בפירוש, הוא כתב את זה מאד בוטה. מה זה היום? בלי לדבר על חקירה באלקות – יש הרבה פעמים שבא הרהור לראש כמו לאיזה מדען באוניברסיטה שלא חושב על ה' כלל, רק על הטבע שה' ברא את העולם. לכאורה הוא יותר רציני ממני, יש ודאי מחשבה כזו. אני חושב על שוורים, חמורים ופרות.

נאמר את זה בצורה עוד יותר חריפה: להבדיל, אם התורה והחוקים האלה לא היו משהו אלקי מוחלט, הרי מהם כל החוקים האלה? תיקון חברה – חוקים שאמורים לתקן את החברה. [מה?] הנגלה של התורה. [אבל יש גם את בן אדם למקום] בסדר, גם לזה אפשר לקרוא תיקון חברה, שילכו לבית כנסת הוא מן תיקון חברה. להבדיל, אלף אלפי הבדלות עד אין קץ, גם אפלטון כתב – חוץ מהפילוסופיה שלו, חוץ מהחקירה – את הנגלה שלו. [אין אדם שלומד נגלה מתוך קבלת עול מלכות שמים מינימלית שאין לו את התודעה האלקית בזה] יפה, אז אני אומר שאם יש לו את התודעה האלקית בזה הוא כבר מתחיל להגיע למדרגה השלישית שלנו שהיא דבקות בלתי ניכרת.

מעלת החקירה על הנגלה

[דובר הרבה בין התלמידים על ההבדל בין דבקות והתקשרות בראי הפילוסופיה, פילוסופים...] פילוסופיה היא עולם הבריאה. נאמר מה שאתה אומר אחרת. יש הרבה סיפורים, גם אצל הגר"א[כא] יש סיפור כזה וגם בחסידות יש אצל רבי אייזיק מהומיל, הסיפור המפורסם[כב] שניסו לתת לו מדרגה מהשמים והוא סירב לקבל. [הסיפור עם המקוה?] כן. בגלל שהוא לא רוצה מתנות מלמעלה, הוא רוצה להשיג לבד. הוא פילוסוף, בגלל שהוא יודע שאם הוא יקבל מלמעלה, הדבקות שלי – שיכול להיות שאצלו היא יותר מהתקשרות – תהיה אחור, לא תהיה פנים. אחר כך הוא גם התחרט על זה, יש צד להתחרט.

[יש עוד נקודה: כשכתוב הרבה פעמים בספרי הקבלה שצריך ללמוד קודם חקירה...] איפה זה כתוב? [לא חשוב, זה לא למעשה] רק אבולעפיא אמר את זה באמת. אצל אדמו"ר הזקן הסדר היה שקודם כל הנגלה, אחר כך כל הקבלה ואחר כך חקירה. [מעל? או שהיא השלמה?] חקירה אחרי שאתה בקי גם בנגלה וגם בנסתר היא משהו אחר, היא עצמות. זו דוגמה להתקשרות שלמעלה מדבקות. [הרבי הרש"ב אמר שהוא אף פעם לא הסתכל בספרי חקירה, רק לפעמים הוא היה מסתכל בעיונא, מלמעלה, רק במה שהוא צריך וישר היה עוזב את זה] הצמח צדק למד עם המהר"ש[כג] מורה נבוכים, למדו אותו שְָנים יחד.

[אני חוזר לשאלה: מה שתמיד רואים בספרי חקירה שבאים לחקור ורואים אחרי זה איך שהחסידות מתיחסת לאותו מושג – לדוגמה "תכלית הידיעה שלא נדע"[כד] – היא בדרך כלל מכניסה לו פן חיובי. המקסימום שהחקירה יכולה להגיע הוא לפן השלילי של המושג, לפן ההפלאתי הגמור, אבל הפלאה באופן שאין שום דבר מעבר לה. אבל החסידות באה ומביאה לזה פן שבאותה מחשבה של הפלאה יש הכרת אלקות מסוימת במדרגה מסוימת] זה נקרא "ידעתיו הייתיו"[כה], כמו שהרבי הרש"ב אמר שלפעמים אפשר לומר בניחותא: "ידעתיו – הייתיו"[כו].

[ממילא עולה השאלה: איזה רצון ואיזו קנאה יש בדבר הזה, בפילוסופיה?] [הכוונה פה לעיסוק במה תאכל ובאיזה סדר תלבש את הנעלים וכד'...] עדין שטיינזלץ תמיד מספר שכשהוא התחיל להתקרב אצל הרב ששונקין, הוא אמר שהדבר שגמר אצלו להתקרב לאלקות הוא שלמד אתו הלכות בית הכסא, אז הוא חזר בתשובה. [יהודה רובין אמר שכשהוא התחיל לחזור בתשובה באו שני צעירים מידפת, קבלו חופש ללכת ללמוד יהדות בצפת. הם שאלו אם יש כאן רב כלשהו, היה שם איזה רב ליטוואק – אז עוד לא היה חסידים בכלל בצפת – הם באו אליו והוא אף פעם לא ראה דבר כזה, הוא לא שמע על אנשים שמתענינים ביהדות, הוא לא ידע מה עושים עם זה בכלל. אז הוא שלף טור אורח-חיים, ואמר 'טוב, נשב ונלמד'. התחילו ללמוד ושם היה את הלכות הקימה בבוקר. פתאום יהודה עוצר אותו ואומר לו 'אתה רוצה להגיד לי שלפי הדת הזו לאלקים אכפת איזו נעל אני קושר בהתחלה? הוא אף לא חשב בניסוח הזה, ואמר לו 'כן'. יהודה אמר לי שזה עורר אצלו השתאות, הוא היה נרגש מזה וזה לא נתן לו מנוח.] אפשר להיות יהודי חרדי וכל היום לחלוץ וללבוש נעלים, יש מה לעשות בחיים, לא משעמם...

קנאה ב'חן' הנמצא בגלות

[בסוף, אחרי החסידות, מה יש עוד לקנא בפילוסופיה?] קנאה היא דבר טוב, "קנאת סופרים תרבה חכמה"[כז]. אני גם מקנא בראש הממשלה, במעמד שלו. יש הרבה דברים בעולם שאפשר לקנאות בהם.

נאמר בצורה הרבה יותר פשוטה: רבי נחמן כותב בהתחלה שהגלות היא 'גלות החן'. החן עכשיו נמצא ב"לעומת זה", אז ודאי שיש מה לקנא. אפילו נדמה לי שכתוב –לא יודע אם שלי או שכתוב שם – שחן הכונה לחינוך, ממסד החינוך. עיקר הגלות הוא הממסד החינוכי שיש בעולם שנקרא אוניברסיטה. זו גלות השכינה. אם אני מקנא במשהו זה על הנתינה ותוספת היניקה לקליפה. יש דברים יפים בעולם – כמו "יפת אלהים ליפת"[כח] – שיכולים לשמש את הקדושה, וזה שבינתיים הם משמשים את הקליפה – זה חורה לי, מעורר בי קנאה. למה הם שם? זו גלות.

[אולי הדברים האלה הם יותר בכלים שלהם יותר מאשר באורות] כן, מה הדוגמה לכלים? המוזיקה. יש לי ניגון חסידי, אני בודאי לא מקנא במנגינה הגויית. אבל מה שכן אפשר לקנא הוא בעיבודים שלהם. [למה? גם במנגינה יש דברים שאפשר לקנא בהם] אם יש משהו, באמת לוקחים להם, זה נקרא ניצוץ. [המנגינות הכל כך מורכבות ומשוכללות נקראות רק עיבודים? זה לא עצם המנגינה?] לא, בעיקר בעיבודים. בטהובן ידע לעשות את זה. התוים של המנגינה הם פשוטים וסתמיים, לא שווים גארנישט. המנגינה לא שווה כלום. [כך גם דניאל (שליט) חושב?] בערך..

עצם הניגון – ראיה, עיבוד הניגון – שמיעה

[מהי נקודת ההבדל בין עצם הניגון לעיבוד שלו?] נקודת ההבדל היא בדיוק כמו מה שכתוב באריכות בקונטרס ההתפעלות שרבי הלל מסביר שגם העולמות התחתונים, שיכולים להיות גם גוים, מצטיינים בחוש השמיעה. אני לא רוצה להכנס לעסק ביש, במיוחד בגלל הספר של הנזיר[כט]. על פי פשט הגוי מצטיין בחוש השמע ויהודי אמור להצטיין בחוש הראיה. כמובן שיש נשמות של יהודים שהן נשמות של בי"ע, שאצלן העיקר הוא שמע, אבל היות והוא יהודי והוא אצילות – "אצילי בני ישראל" – יש לו ראיה. חוש הראיה הוא עצם המנגינה והעיבוד הוא איך שהיא נשמעת.

אפשר לבנות אותה שתשמע כל כך יפה. המגינה היא הראיה, "רֹאים את הקולֹת"[ל] – עצם המנגינה הוא לראות משהו. על זה דברנו שלשום בערב נגינה[לא]. יש געגועים ויש ניגון שמחה (קודם ביקשת ניגון שמחה). הרבי מסביר שניגון שמחה הוא בעיקר שמיעה וניגון געגועים הוא בעיקר ראיה. אי אפשר להתגעגע לדבר שאתה לא רואה. לא מתגעגעים לסיפור, כל סיפור שבעולם. אני יכול לשמוח, "שמועה טובה תדשן עצם"[לב] – אני יכול לשמוח, לקום לרקוד ולשיר ניגון שמחה. כמובן שאפשר גם לשמוח מראיה, אבל הוא אומר שיש ניגון שעיקרו קול ויש ניגון שעיקרו ביטוי או תגובה של ראיה אות זיכרון. גם זיכרון הוא ראיה. מהם געגועים? אני מתגעגע למה שזכור לי לטוב. הוא אומר שגעגועים אמתיים תמיד בנויים על נקודת ראיה. לכן הם נקראים מוחין דאבא וזה הדבר שמאפיין את העם היהודי, כולו אצילות, "אבא מקנן באצילות"[לג]. מה שאין כן, מי שרק שומע הוא מוחין דאמא.

הגוים בגלות לוקחים את המוזיקה וחוש השמיעה שלהם מאד מפותח, לכן הם יכולים לעבד דבר שנשמע כל כך טוב שיכול אחר כך לפעול על אחד פנימי-יהודי כלות הנפש, יותר מהגעגועים, רק בזכות השמע הטוב. בגלל שהוא לא תמיד זוכה – כמו שכתוב בהקדמת התניא שלא כל אחד זוכה להכיר את חלקו בתורה. חלקך בתורה הוא גם בחינת ראיה, איפה אתה רואה, לא מה שלמדו אותך, שאתה שומע. מה שהוא כותב למשל שלא כולם זוכים להכיר את חלקם בתורה – זו הראיה שלי. על אותו משקל – לא כל אחד זוכה לגעגועים האמתיים שלו. לכן הוא לא תמיד מגיע לכלות הנפש כל כך אפילו מניגונים מאד-מאד אמתיים-פנימיים של חסיד, אבל הוא יכול לשמוע איזו סימפוניה של בטהובן ולהתמוגג וליפול – כמו שמסופר על כמה חסידים – על הארץ ולהגיע לכלות הנפש. בגלל ששוב, העיבוד הוא חוש השמע, איך הדבר נשמע.

מי שמתחיל ספונטאנית לנגן ניגון בתפלה או בלימוד לא חושב איך הניגון נשמע. הוא אומר את הניגון, 'זאג א ניגון'. "יום ליום יביע אֹמר"[לד]. אֹמר ראשי תבות אור מים רקיע[לה], מה שנולד מנקודת אור. ניגון אמתי נולד מתוך אור ועד שהוא מגיע למשהו מגובש יש תהליך של אור מים רקיע. עד כאן הסטיה.

[יש הרבה חסידויות שיש להם ניגונים מאד-מאד יפים. המנגינה מאד יפה ואתה אפילו לא יכול בכלל לשמוע מה הם שרים] בגלל שהם מזייפים אותה. [הם דבוקים לגמרי כשהם שרים, את היפי של ה'איך' כל אחד שר במקום אחר] זה כאילו לא נשמע בכלל. אבל למי שמשדר יש ראיה נהדרת וגעגועים אמתיים.

ניגוני סלונים וקרלין

[לסלונים יש מקורות מוזיקה טובים] לסלונים? כן, הם הכי קרובים לחב"ד. [יש להם חוקי מוזיקה אחרים לגמרי] זה ה'איך' שהם שרים. [אני ראיתי איך הם לקחו ניגון של מישהו אחר ושרו אותו באיטיות שלהם. לא רק באיטיות, גם בחצאי טונים וסולמות] חצאי טונים הם דבר ידוע בחסידות, בכל הנגינה החסידית יש חצאי טונים. יכול להיות שהם מדגישים אותם במיוחד. רבי משה מקוברין, הרבי של רבי אברהם מסלונים (הראשון) היה כל שבת מחדש ניגון, הוא היה בעל מנגן גדול מאד.

[בקרלין, למרות שהם קרובים, הם דוקא די טובים בקטע של ה'איך'.] בגלל שזה הרבה יותר פשוט אצלם. פעם היו בעלי מנגנים שהיו מדשים ומלחינים ניגונים והיו הולכים מחצר לחצר, גם בקרלין, ולכן את הניגונים נגנו גם בנוסח קרלין. הוא ידע איך לנסח לקרלין (כמו נעם ארנון...) וכשהלך לליובאוויטש וניסח אותו בנוסח חב"ד. יש הרבה ניגונים כאלה. כל השנים רציתי להביא לכאן את בן-ציון גרוסמן, הוא האיש הכי מצוין לזה. הוא האח הגדול של הרב גרוסמן, חבר שלי. לבן-ציון יש כמה ניגוני קרלין שמאד דומים אחד לשני, כנראה של אותו אחד שהלך מפה לשם. את ניגוני קרלין שרנו קצת בפסח, "אחד מי יודע" וכו', [כל מה שלא אומרים בחב"ד?] כן, מאד-מאד יפה. חוץ מזה שגם תפלת שבת, הלל הגדול נוסח קרלין. יש אחד של ר' עודד ויש עוד אחד חסידי שהוא לא יודע מאיפה הוא בא. יש אחד שאני שר מבן-ציון גרסמן של קרלין, "כי לך נאה". אבל הכי חשוב הוא נוסח התפלה של קרלין. הרבי מאד אהב אותו. הרבה שנים הוא שם בעל תפלה שיתפלל נוסח קרלין. [איזה נוסח?] נוסח של היום-יום, הנוסח של הניגון. הוא לא ישנה מנוסח האר"י, אל תעלה על דעתך דבר כזה...

אם כן, עכשיו הסברנו מהי הדבקות בלתי ניכרת. [אז עכשיו היינו במדרגה הרביעית שהיא דרך הנגלה?] לא, זו המדרגה השלישית.

ב.      מדרגות מקיפי הנפש (חיה ויחידה)

עכשיו נעלה: לְמה זה משאיר לנו מקום? לשתי מדרגות שלמעלה מאצילות. קודם כל, מה יצא לנו מכל זה? שעולם האצילות הוא עולם הסגולה, כמו שאנחנו "עם סגולה"[לו]. גם המצוות הן סגולות, אבל סגולות ניכרות, סגולות לדבקות ניכרת וגם התורה היא סגולה, "אוריתא תליתאי"[לז], סגולה לדבקות בלתי ניכרת. [הליטאים מאד אוחזים בתורה כסגולה להתחבר לה'] כן. [באמת המצוות הן מעל התורה] הן כמו כלים, "שרש הכלים יותר גבוה משרש האורות". [דבקות בלתי ניכרת היא גם משהו שעושים אותו] אמרנו שהמלה דבקות היא יחסית אחור, בלי תודעה של פנים בפנים.

[יש נקודות בלתי ניכרות במצוות יותר מאשר בתורה. כיון שהתורה מעצם טבעה היא תודעתית..] במלים הכי פשוטות: אי אפשר לקים מצוה בלי לחשוב על ה'. [אלא אם כן אתה חושב על מצוות בראש שבכלל לא דברנו עכשיו, שיש מצב כזה, כמו שרבי אייזיק מדבר, על טבע היהדות] שהוא? [בלי לחשוב על ה'. נוטלים ידים, מברכים ברכת המזון..] עיקר החידוש שלו לגבי טבע היהדות הוא שכל ההגיון של הגמרא הוא סגולי, לא הגיון מדעי. זה עיקר הווארט שרבי אייזיק מדגיש. לכל המדות שהתורה נדרשת בהן אין שום מקום בהגיון. כל הראש היהודי, השכל, הטבע היהודי, אתה אומר שהשכל היהודי הוא הלכה למשה מסיני.

רבי אייזיק אומר שגוי בעל הגיון רגיל לא יסכים לך. זהו ראש של הלכה למשה מסיני, ראש שחושב אוטומטית הלכה למשה מסיני. היום הרבה דברים נפתחים, אחד מהדברים הכי חשובים שנפתחו במדע הוא שיש גם ערעור על עצם כלל ההגיון. תורת הקוואנטום מטילה ספק וערעור לגבי כל תורת ההגיון מאז יון – כל ההגיון נופל. ברגע שההגיון נופל באמת נפתח פתח להגיון-על. [זה נראה כמעט הפוך – כל מי שחושב לא דרך התורה חושב לא בהגיון] יש שני דברים לגבי מה שאתה אומר: דבר אחד, לכאורה אתה צודק כי רואים שיהודים מצליחים בביזנעס בעולם, מתעשרים. יהודי עם הראש היהודי שלו יותר מוצלח מהגוי המטומטם. זו לכאורה הוכחה אחת. אבל על זה גופא כותב הש"ך ש"דעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה"[לח]. מה זאת אומרת? שדעת בעל הבית של היהודי ספוגה תורה כדי להתחכם ולהצליח קצת על-טבעי ביחס לגוי שרק שקוע וטבוע בתוך הטבע. זו דוגמה פנטסטית של היחסיות, העיקרון של היחסיות. אותה דעת בעל הבית שהיא היפך דעת תורה, לגבי גוי היא ראש יהודי מובהק.

[אם יש ליהודי ראש כזה מצוין למה בהסכמי השלום זה לא מצליח?] בגלל שזה 'טמטום עצמו לדעת'. אותם בעלי בתים של הש"ך היו חרדים וגם תלמידי חכמים. [על ה'שערי יושר', ר' שמעון שקופ, כתוב הפוך, שלפני שהיה אומר שיעור היה הולך לדבר עם בעלי בתים, לא בשביל להגיד ההיפך מהם, הפוך, בשביל ללמוד מהם] זה רק בגלל שכל התורה שלו היא 'מִגוֹ', ומגו לומדים מעמי הארץ.

"לאסתכלא ביקרא דמלכא" (דבקות מצד החיה)

קדימה, הדברים יגעים: ההתקשרות שלמעלה מזה היא שאני רוצה "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[לט], היא מצד החיה שבנפש. הדבקות של הנגלה, הבלתי ניכרת, היא נשמה, ולמעלה ממנה יש את החיה. החיה היא באמת "לאסתכלא ביקרא דמלכא", "מלך ביפיו תחזינה עיניך"[מ] – אז מתחילה כבר להיות התקשרות. אני כבר לא אחור באחור עם הקב"ה, אני כבר פנים בפנים אתו. אם אני כבר אדבר אתו, רק לנוכח המדבר, אתה "ברוך אתה ה'". בכל אופן, "יקרא דמלכא" הוא גופא הרזין דאורייתא. "'יקרה היא מפנינים'[מא] – גם מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים"[מב]. [זה חוזר למצב הראשון?] בכלל לא. כאן הכל מסילה "עֹלה בית אל"[מג]. [אי אפשר שאדם יבין דברים ביקרא דמלכא בלי תורה ומצוות, רק עם פנימיות התורה?] שיתעסק עם פנימיות התורה? לא. [שיהיה 'מבין' בזה] לא, בגלל שזה לא רק 'מבין', זו גם סגולה. [זה לא רק שכל, זה גם שכל חוויתי פנימי, לא?] כן, ודאי, זה למעלה מהשכל. רק מה? הוא "פנים בפנים"[מד]. ודאי לא שכל אנושי. כתוב[מה] שהקליפות שאומרות להסתכל ביקרא דמלכא בורחות. זה המבחן כדי להבדיל. זה גם יהיה יפה לנו – בגלל שהחיה היא עצם החכמה. על עצם החכמה כתוב "כולם בחכמה אתברירו"[מו]. במדרגה הזו באמת נבדלים ומתבררים "מי להי' אלי"[מז] ומי לבעל. כאן מגיעים רק אנשים של "מי להוי'". [למה הקליפות בורחות משם?] בגלל שלא יהיה להם שום טובת הנאה, אז חבל על הזמן.

[לכאורה גם למישהו מבורר שמסתכל ביקרא דמלכא יש טובת הנאה] יש לו תענוג. [ותענוג אינו טובת הנאה?] זה כמו שכתוב[מח] שיש תענוג מהתאפסות ויש תענוג מהתפשטות היש. התענוג הוא מהדבר ההפכי שהכי מפחיד את הקליפה. מה שהכי מצער את הקליפה הכי מענג את הקדושה. הקליפה יכולה לראות שהוא מתענג אבל הוא לא מבין איך הוא מתענג מדבר כזה, בגלל שזה הדבר שהיא הכי לא אוהבת. מה שהוא הכי אוהב הוא תענוג מהתאיינות, מ"עיניך יונים"[מט], "לאסתכלא ביקרא דמלכא".

"לאשתאבא בגופא דמלכא" (דבקות היחידה)

מה שיותר מזה, שבעצם הוא מביא לכך, הוא מצד אחד "לאשתאבא בגופא דמלכא"[נ]. יש שתי ביטוים בזהר: הראשון הוא "לאסתכלא ביקרא דמלכא" ואחר כך "לאשתאבא בגופא דמלכא". זה תמיד ההסבר בחסידות לירידה לצורך עליה שיש בבריאת העולם בכלל, ובירידת הנשמה לגוף בפרט. הרי גם לפני ירידת הנשמה לגוף היא היתה בבחינת "לאסתכלא ביקרא דמלכא", נהנים מזיו השכינה. אז בשביל מה היא יורדת לגוף? בשביל "לאשתאבא בגופא דמלכא". זהו כלל גדול בחסידות. אבל כאן בדרך העליה, קודם מגיעים למדרגה של "לאסתכלא ביקרא דמלכא" שהיא כמו לחזור הביתה, לחזור למעמד הראשון, "חדש ימינו כקדם"[נא] לפני שהנשמה ירדה לגוף. אחר כך, כיון שהיא באה בדרך אור חוזר, ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו"[נב] שלמעלה מראשית תודעת הירידה. מה שאומרים שהנשמות לפני שירדו לגוף היו בבחינת "לאסתכלא ביקרא דמלכא" אין הכוונה ששרש הנשמות לא יותר גבוה, אבל הוא לא היה מודע. ודאי יש קדמות אמתית לנשמה, שהיא-היא ה', "כל עצם בלתי מתחלק"[נג]. הנשמה היא חלק מן העצם, ממילא היא העצמות ממש, אבל היא לא זוכרת את זה. הזכרון אולי הכי הכי עליון הוא שהקב"ה נמלך בי לברוא את העולם. אני אשמה בעסק הזה, הכל בגללי, "בשבילי נברא העולם"[נד], ממש בשבילי, בגללי.

כל המטרה של ירידה לצורך עליה הוא להגיע לתודעה, כלומר, להתגלות של "לאשתאבא בגופא דמלכא". אם היא כבר התגלות, כן יש בה 'אתה', היא לא איבוד מוחלט, כלומר שאני הולך לאיבוד בתוך ה' וגמרנו. ["לאשתאבא בגופא דמלכא" זו התאחדות?] כן, התאחדות שלמעלה מהתקשרות. מצד אחד הוא קורא לזה הקשר השלישי, הוא משתמש במלה קשר ומצד שני אנחנו אמרנו שלכאורה הייתי קורא לה עוד פעם דבקות. ממילא צריך לומר שזה וזה יש פה. בהתאחדות הזאת יש נשיאת הפכים. בעת ובעונה אחת יש בה גם התקשרות וגם דבקות. יש לה את המעלה של שניהם. אפשר לומר שמעלת הדבקות היא מעלת האחור, שהיא הצד הממילאי שבה, חותם האמת שבה. חותם האמת הוא יסוד ויסוד הוא בחינת אחור. זה שהיא ממילא הוא חותם האמת, "אמת לאמיתו". זה נקרא יוסף-יסוד, והוא אחור יחסית, דבקות, "ודבק באשתו"[נה]. פנים הם תפארת, יעקב. [קשר טבעי] יש גם את הטבעיות, במדרגה הזו יש גם את הממילא, את הדבקות, וגם יש קשר. הקשר שומר על 'אתה' דוקא בגלל שהוא עדיין נקרא קשר שלישי.

דבקות עבד באדונו – "בן שנעשה עבד"

אם זו היתה רק דבקות ולא התקשרות, באמת האני ואתה היו הולכים לאיבוד לגמרי. איך לצייר את זה? נחשוב שאני יכול לומר לך 'אתה' בלי שום אמצעי. בלי שום ציור של אמצעי. היכולת שלי לומר 'אתה' ואין שום דבר שמקשר ביננו, אין גם שום רווח ביננו. לא בגלל שיש אויר ביננו, לא בגלל שום דבר. גם לא בגלל שאתה נחמד. הטיעון כאן הוא שאותו 'אתה' הוא 'אתה' שבתוכך.

נאמר את זה אחרת: זה שה' נתן תורה ומצוות במתן תורה עשה אותו מבן לעבד, כמו שמבואר באריכות בחסידות. נעשנו עבדים לקב"ה ויש מעלה בעבד יותר מבן שאינו עבד. תמיד אומרים בחסידות שמדרגת עבד היא בעולמות התחתונים בי"ע ואילו מדרגת בן באצילות. כאן יוצא כמעט הפוך – אם בן הוא התקשרות, על אב ובן לא אומרים דבקות, אומרים דבקות על איש ואשה, "ודבק באשתו". "ורות דבקה בה"[נו] – היא גם כמו שפחה בגבירתה. עבד יכול לדבוק באדונו ואדון בעבדו, מלך בעם ועם במלך, איש באשה – בכולם מתאימה דבקות. באב ובן לא כל כך מתאימה דבקות, יותר מתאימה התקשרות.

מה שיצא לנו היום הוא שיש משהו שנשמע 'איפכא מסתברא' מכל הכללים שלנו: תמיד כתוב שבנים אלו נשמות דאצילות ועבדים הם זרע בהמה, נשמות דבי"ע. אבל המעלה של מתן תורה היא "בן שנעשה עבד"[נז]. על ידי תורה ומצוות אתה עובד את ה' כעבד. כשאתה מחפש את הקב"ה זה איזה צד של בן. ההתאחדות הכי הכי גבוהה כאן, גם קשר וגם דבקות יחד – בלשון התניא זה בן שזוכר איך הוא חלק ממח האב, כל התיאור בפרק ב בתניא. זה חשוב שהבן הוא מח האב. לא כתוב שהוא הלב של האב. אפשר לומר בדרך אפשר שאשתך היא הלב שלך, אבל הבנים הם טיפות של המח שלך. יש מעלה בכל אחד משני אלה – שהבן חוזר להיות בשרש כמו שהוא טיפת מח האב. זהו עדיין יחס, אבל הוא יחס ישיר בלי שום אמצעי שבעולם.

'אני' או 'הוא', ללא 'אתה' באמצע (טעותו של בובר)

עכשיו נאמר כמה דברים 'חיצוניים': אמרנו שפעם עסקנו הרבה בשיטת בובר. אם כבר מדברים על 'אני' ו'אתה' מול 'אני' ו'הוא', היות והוא היה יהודי וגם חסיד וגם למד את כל החסידות, הוא תפס את הנקודה הזו שכל התורה כולה היא שיש שני 'אני', שמקבילים לנפש הבהמית ונפש האלקית. ה'אני' שהוא הנפש הבהמית הוא 'אני הוא' – אני שיכול להתיחס רק לעצמים נסתרים. הוא לא יכול ליצור אף פעם קשר ישיר אמתי של 'אני-אתה'. הוא אני אחר. יש את האני של הנפש הבהמית שיכול להתיחס רק ל'הוא'ים ויש אני שהוא בעצם הנפש האלקית – בשבילו – שהוא אני שמיד מתקשר ישירות ל'אתה'. והוא אומר 'אני-אתה'. שוב, זהו אני אחר לגמרי.

יוצאים מזה כמה בלבולים ושיבושים. כמו שאמרנו קודם, עם כל הקדושה וכל האלקות זה 'אני אתה'. זה בדיוק שישראל שאל קודם, שאפשר להגיע לכך גם בלי תורה ומצוות. להיפך, מה שיוצא בצד הכפירה שלו הוא שבמתן תורה, באותו יום היה להם 'אני אתה', אבל ברגע שנחקקו המצוות על ספר כבר הפך להיות 'אני הוא', נשארנו בהמות. היינו זרע אדם רק באותו רגע גדול של מתן תורה, שנפתחו השמים וממילא גם בנפש נפתח ה'אני' האמתי שהוא 'אתה' עם ה'. ברגע שיש מצוה שגרתית שהופכת להיות חֹק, גמרנו עם האמת הטריה. עד כאן השיבוש שלו.

השאלה תמיד היא מה מקור הטעות? [חסרה ארץ ישראל. ארץ ישראל אמורה להכניס את הממד של 'אני אתה'] בסדר, אפשר לומר ארץ וישראל וגם תורה שבעל-פה בכלל, שהרי אותה אסור לכתוב[נח]. אם לא גלות, שכחה, אסור לכתוב אותה כדי שהיא תהיה דבר חי. כך באמת הוא יסביר את האידיאל של תורה שבעל-פה, שהיא כל הזמן חיה, מתחדשת. [מתן תורה הוא 'אני-אתה' כי הקב"ה התגלה אליהם מלמעלה, אבל המצוות שאנחנו עושים, אם הן מתקשרות לארץ והקב"ה מתגלה בארץ, זה עובד מ'אני-אתה' ל'אני-הוא' ושוב ל'אני-אתה'] בסדר, עיקר קיום המצוות הוא בארץ, פשיטא. זה מה שמשה רבנו התאוה והתפלל תקט"ו תפילות כדי שיכנס לארץ ישראל[נט], שיוכל לקים את המצוות בארץ. המצוות בחוץ לארץ הן רק ציונים, אפילו בתור מצוה היא ציון, כלומר, זה לא 'אני-הוא' למטה מאצילות.

הכרח הממוצע המחבר

בכל אופן, חוץ מהנקודה הזו, יש טעות פטאלית בכל המבנה. בדרך כלל, או הרבה מאד פעמים טעות היא לא בגלל שאחד מהדברים שאתה מגדיר אינו נכון או שהוא מזויף, אלא שלפעמים, או בדרך כלל, דוקא אצל אנשים חכמים הבעיות והשיבושים הם בגלל שלא הבחינו בכל המרכיבים – חסר משהו בתמונה כדי להשלים אותה. נאמר בצורה אחרת: אם יש שני דברים קוטביים, בדרך כלל מה שחסר אצל כל הפילוסופים האלה הוא מן ממוצע ביניהם. כמו שיש 'אני-הוא' ויש 'אני-אתה', אולי יש ממוצע ביניהם-בתוכם.

מהו ממוצע המחבר? שיש התכללות של אחד בתוך השני. בובר, למשל, נקרא מרובע. הוא כל כך פנאטי בשתי נפשות, כל כך חב"דניק שרוף שאצלו או שהיא נפש הבהמית או שהיא נפש האלקית, גמרנו את הסיפור. אין לו למשל את נפש השכלית שמנסה להיות משהו באמצע. [הוא באמת לא מאמין שיש תקשורת עם השני?] לא-לא. מה שרוצים לומר הוא שהדבר הזה שהוא התקשרות שלמעלה מההשתלשלות, אבל על ידי פנימיות התורה הוא עוד לא ההתאחדות המוחלטת שהרבי רוצה להגיע אליה בסוף, הקשר השלישי שבלי התורה כאמצעי כלל. אבל זה 'אני-אתה'. אומרים שהתקשרות היא 'אני-אתה'. כלומר, יש בהחלט 'אני-אתה' עם משהו באמצע. אבל זהו ממוצע מחבר, לא ממוצע מפסיק.

החידוש כאן הוא המדרגה הרביעית, שהוא בעצם החידוש של אדמו"ר האמצעי. כדי להבין אותו טוב צריך ללמוד את המאמר של אדמו"ר האמצעי, איך התורה היא ממוצע המחבר. זו בכלל כל הבעיה עם רבי – כל אחד אומר, 'בשביל מה צריך רבי, הרי הוא ממוצע המפסיק'? רחמנא ליצלן. כל המושג ממוצע המחבר הוא שיכול להיוצר יחס של 'אני-אתה' גם על ידי משהו, על ידי קטליסט, שזקוקים לו בשביל החיבור הזה. זה גופא "לאסתכלא ביקרא דמלכא". או שזה רבי, הדוגמה כאן היא פנימיות התורה, "נשמתא דאורייתא"[ס]. [כלומר, מה שרואים ב"יקרא דמלכא" הוא ממוצע יחס "למלכא" עצמו?] כן. אלו רזין דאורייתא. הם למעלה מהשתלשלות, זוהי מדרגת חיה.

מה שקורה תמיד הוא: היות ואין את הממוצעים המחברים האמתיים כל המערכת משתבשת והכל מתמוטט בסוף. נוצר ניתוק מוחלט בין דברים, כמו אצלו בפילוסופיה שלו. הכל משתבש – לא יודעים מהי תורה ולא יודעים מהן מצוות. [רזין דאורייתא הן רזין של ממוצע המפסיק?] לא, הן ממוצע המחבר. [מהי אורייתא סתם, בלי רזין?] היא הנגלה. מה שצריך להבין כאן שהם בהדרגה. גם במה שיחסית אני לא מסתכל על ה', אני רק לומד חזק נגלה בעיון, גם בזה יש משהו סגולי – גם זה דבר שהוא כפר בו – שבאמת אתה מקושר, שהוא לא ממוצע המפסיק, במובן השלילי.

מוחין בעצם – התקדמות ישירה

[מתוך כך אתה עתיד לגלות את זה? או שאתה צריך לעזוב כדי לגלות?] יש ודאי דבר כמו רבי זירא שהיה צריך לצום כך וכך תעניות בשביל לשכוח תלמוד בבלי על מנת להגיע לתלמוד ירושלמי[סא]. יש דבר כזה. אחד שנעשה חסיד, שקודם היה מתנגד, יש איזה אין באמצע שצריך לשבור את המצב הקודם. כתוב שלעתיד לבא העליות יהיו בלי צורך לשלול-להתפשט מהקודם. אבל בעולם הזה העליות הן תמיד עם קושי של פושט צורה על מנת ללבוש צורה חדשה. זה גם כתוב באריכות אצל רבי הלל[סב], שכותב שזהו ההבדל בין עבודת הלב לעבודת חב"ד, מה שנקרא "מוחין בעצם". "מוחין בעצם" מתקדמים תמיד, עולים מחיל אל חיל בלי שום צורך לפשוט את המדרגות הראשונות. אבל מוחין ששייכים למדות, כל ברור המדות – אי אפשר לזוז ממקום למקום בלי להתנתק, מה שנקרא "אסורה מכאן להתקרב לשם"[סג] שמשה רבנו עצמו אמר בסנה. צריך לסור מכאן כדי להתקרב לשם.

גילוי 'סתים' דקוב"ה מתוך הנגלה עצמו

[באיזו מדה אני מרוויח את זה בנגלה? בסופו של דבר זהו ממוצע המחבר שמפסיק לגמרי] זה מה שהוא אומר שזו עליה בזיג-זג – אתה מתקשר לנגלה והנגלה בעצמו מתקשר בדרך ממילא. למשל: כתוב שמה שאתה לומד בעולם הזה נגלה, לאחר מאה ועשרים כשעולים לשמים, אתה לומד אותם דברים. אותן סוגיות שהתעסקת כאן למטה מגלות לך את הרזין. כלומר, כל הזמן זה היה כמונח בקופסה. זו גופא הסגולה. זהו ראש יהודי, גם התלמיד חכם בנגלה יודה בכך. אפילו מי שאומר שתחכה ללמוד נסתר עד גיל ארבעים, עד גיל שבעים, עד גיל מאה ועשרים – אם נלמד עליו זכות, זה לא רק בגלל שהוא מרחיק את הענין.

נאמר את זה בצורה הכי יפה בשבילו: הוא מבין שהנסתר מעובר, הוא מאמין שהוא בעיבור בתוך הנגלה שהוא לומד, הוא נמצא שם. אני רוצה לתת לו את הזמן להתעבר, להתבשל עד שהוא יתגלה לי. אם אני יוליד אותו מתוך הנגלה שלי יותר מדי מהר הוא יהיה נפל. אני לא רוצה שהוא יפול לי, אני רוצה שהוא יולד לי. לכן הוא מחכה אתו עד גיל מסוים. הרמב"ם מתאר את זה כשני תחומים, שני לימודים, שני דברים. אבל לפי איך שהזהר מתאר אלו לא שני לימודים – הם אחד בתוך השני. לכן כשאתה מתקשר לנגלה יש בתוכו את הנסתר וכך הוא עולה.

במתן תורה ניתן הכל

[הרמב"ם אומר לך שכל המצוות בעולם הן נימוסים, בשביל להגדיר את החברה תקינה. מה העיקר? דעת אלקים. בסוף הוא אומר[סד], מה השיא של דעת אלקים? "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך"[סה]] בסיום החיבור שלו הוא מתאר כל מה שיהיה והתכל'ס הוא "כי מלאה הארץ דעה את הוי'"[סו]. יכול להיות שבמורה נבוכים – צריך להסתכל – הוא לא מדבר על ימות המשיח, הוא מדבר על עכשיו.

[אני לא מבין כאן דבר עקרוני: כל הגילוים שהתגלו אחר כך בתורה – הדרש, הרמז וכו' – יותר גבוהים מהתורה שירדה מסיני?] הם מה שנתנו מסיני, בסיני ניתן הכל. יש את הווארט המפורסם שבאמת שייך לשיבוש שאמרנו קודם: כתוב שבזמן מעמד הר סיני הנסתר היה בגלוי והנגלה היה בהסתר ואחר כך התהפך – הנגלה נעשה גלוי והנסתר נעשה נסתר. אבל החויה של "וכל העם רֹאים את הקולֹת"^לא וכל מעמד הר סיני היתה שהנסתר היה בגלוי. כמו שכתוב בחסידות[סז] לגבי ההבדל בין לפני הצמצום לאחרי הצמצום – לפני הצמצום כח הבלי-גבול בגלוי וכח הגבול בהעלם, והצמצום הופך את היוצרות – כח הגבול מתגלה וכח הבלי-גבול מסתתר. יום אחד אחרי מתן תורה הוא כבר צמצום. מיד כשנגמר מעמד הר סיני יש צמצום והכל מתהפך ואז אתה אומר שמה שניתן במעמד הר סיני הוא הנגלה, זהו הפרדוקס. על שם היום השני אתה אומר שמה שניתן לי אתמול הוא הנגלה. אבל אתמול, כשזה קרה, מה שקיבלת אז – היה הפוך.

תלמיד ותיק

[מה שכתוב ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר ניתן למשה מסיני"[סח] – על איזו תורה זה כתוב?] "תורה חדשה מאתי תצא"[סט], רזין דרזין, טעמי תורה שלא נתגלו בעולם הזה. [הוא לא מדבר על תורה חדשה שיוצאת עכשיו מהקב"ה, הוא מדבר על תורה חדשה שיוצאת מהתלמיד. לא "תורה חדשה מאתי תצא", היא תורה ישנה שיצאה כבר] בסדר, זה כמו המושג נשמות חדשות שעתידות להיולד לתוך העולם. יש נשמות חדשות בתוך מערכת הנשמות של אדם הראשון, שעוד לא היו, יש נשמות חדשות שמחוץ לאדם הראשון. החידושים של עולם הזה הם באמת חידושים, הם עוד לא היו בגלוי בעולם, אבל הם בתוך אדם הראשון של התורה שנתנה מסיני. ויש נשמות חדשות, חידושים כאלה שמעל לזה. צריך לומר שגם מהם בעצם שרה או נתגלה ממד בסיני, בגלל ש"נאך א מאל מתן תורה וועט ניט זיין"[ע].

במיוחד לפי הידוע שתלמיד ותיק בגימטריא ישראל בעל שם טוב[עא]. הוא כבר מחדש תורת משיח, תורה חדשה. תלמיד ותיק שווה 1000, אלף אורות שנתנו למשה בסיני. אלף שווה ישראל בעל שם טוב. "ישמח משה במתנת חלקו"[עב] – ישמח אותיות משיח, כשהוא קיבל את אלף האורות הוא כבר קיבל את נשמת ישראל בעל שם טוב שהוא ה"תורה חדשה" של משיח.

התאחדות – 'אני-אתה' ללא אמצעי כלל

[רזין דאורייתא הם "אסתכלא ביקרא דמלכא" – למעלה מעולמות, הפשטה של מה שיש בהם?] אמרנו שאורות האצילות הם התפשטות התורה וכאן הוא עצם התורה. זה העצם של המדרגה הקודמת, שהוא רק הארה מן העצם, התפשטות ממנו. [אתה אומר שיש מה להסתכל פה] כן, יש תורה. מהם רזין דאורייתא? ברזין דאורייתא לא צריך להתחשב בטענות שקר, זה תמיד הפשט. הם לא באים לברר מי דובר אמת ומי שקרן, בגלל שאין שם שקרנים. כשהתורה מתפשטת היא מבררת את האמת. התורה כמו שהיא למעלה לא מבררת שום דבר, היא חכמה ברורה לעצמה. [זה כמו להגיד עצם האור?] כן. אחר כך, כאשר מגלים אותם ממש ממשיכים אותם גם בתוך התורה.

מה שאמור לצאת מכל זה הוא שגם בהתאחדות יש 'אני-אתה' המוחלט בלי שום אמצעי, אין בינינו כלום. זה נקרא התאחדות. זהו המשל בזהר של האריה והלביאה[עג], אוי ואבוי למי שיבוא ביניהם. כלומר, אסור שמישהו יהיה שם באמצע. יכול להיות שבגלל זה כאשר היא נפלה לתוך עולם הזה היא נעשתה חיה טמאה. אסור שיהיה משהו באמצע היינו שאפשר להתחבר ישר, בלי תורה, בלי אמצעי.

[במדרגה החמישית אמרת שיש שני ביטוים, יש "לאשתאבא בגופא דמלכא"..] כן, אמרנו שיש "לאסתכלא" ויש "לאשתאבא". הבחינה בה הבן חוזר לתודעה של טיפת מח האב היא לכאורה עד יותר מבחינת "לאשתאבא בגופא דמלכא". להיפך, אמרנו שבהתאחדות יש גם דבקות וגם התקשרות. צד הדבקות שם הוא "לאשתאבא בגופא דמלכא". זו הדבקות העצמית, פן הדבקות שבהתאחדות. טיפת מח האב – לדבר עם האבא מתוך זה שאתה טיפת המח שלו, לתקשר עם האבא, גם כן 'אני-אתה', אבל כטיפת מוחו. טיפה מלשון טף – אני ילד שלך. זו ההתקשרות, הקשר השלישי לפי פירוש הרבי מהו הקשר השלישי.

[ניגנו "האדרת והאמונה" (מקולמוס הנפש)]. זה ניגון מהקלטת שהושפע מנוסח נדבורנה, שהוא צאצא של הבעל שם טוב. ההשראה לניגון היא מאחת מזמירות שבת לפי נוסח נדבורנה.

[ניגנו "יום שבתון" של נדבורנה] כעת אפשר למצוא את הקשר [ניגנו שוב "האדרת והאמונה" ושוב "יום שבתון"]. הניגון הבא "כי אשמרה שבת" נשמע ניגון אחר אבל הוא אותו ניגון שעובר לתנועת שמחה [ניגנו "כי אשמרה שבת"].

הסדר הוא שהפה אמור לבטא את הלב, שהרגש הוא הדבר החשוב ביותר שיוצא ממנו. [מה שהרב אמר לגבי ניגון, נשמע שהפה מבטא בעיקר את ה'איך'] כן, אלא שמלובש בתוכו הרעיון, הגרעין-הזרע. [האם גם אדם ששר גרוע יכול לראות את הרעיון?] יתכן שכן. אם רואים נכון ולא מטושטש גם המנגינה במקור ודאי ברורה ונכונה, אלא שיתכן נתק או בעיה בביצוע.

ג.      יצר טוב ונפש אלקית, יצר רע ונפש בהמית (סה"מ עת"ר ד"ה אמנם הנה נת"ל)

טוב, כאן יש לנו מאמר מאד-מאד יפה^יג. מראה המקום של הרבי לרצון עצמי שאין בו שני קוים הוא בעמוד קעז. אבל המאמר כל כך יפה שכדאי ללמוד את הכל.

השתנות – רק בשני קוים

קודם כל, כללות כל נושא המאמר היא שבכל המדרגות, לאפוקי היחידה שבנפש, יש "לעומת זה". "לעומת זה" הכונה או ישות ממש, בערבוביא, כמו שהרגע שאמרנו, או שהיא על כל פנים ישות שעומדת מנגד ועלולה להפוך מחשבות, או להחליש את הענין האלקי עד כדי כך שהוא יכול להשתלשל ולהתדרדר להיפך. כל המושג שני קוים שדברנו פעם קודמת – האם יש במקום שני קוים או שהוא בעצם קו אחד – הוא יגיע למסקנה שקו אחד יש רק ביחידה, למטה מהיחידה יש שני קוים. [לא ששניהם בקדושה] שמאל וימין.

פעם קודמת הסברנו לכאורה לא איך שכתוב כאן. בשביל להבין את זה נכון וגם ליישב את הדברים צריך ללמוד את המאמר הזה טוב. פעם קודמת פשוט ניסינו להסביר ששני קוים הם שיש בנפש חלוקה בין רוצה את הטוב ולא רוצה את הרע. אבל כשאתה מגיע לעצם הם נעשים – אהבת הטוב ושנאת הרע – היינו הך, אי אפשר לומר שהם שני דברים. [זה מה שהוא אומר פה?] על פי פשט זה לא מה שהוא אומר. אנחנו ננסה לישב את זה, אבל מה שכתוב כאן על פי פשט הוא לא כמו שאמרתי פעם קודמת.

הפשט הוא כמו שאבי קרא את זה. מה שכתוב פה הוא ששני קוים הם שינוי, לא רק שהוא רוצה את הטוב ולא רוצה את הרע, אלא שהרצון הטוב לאלקות עלול להשתנות – יש בו עליות וירידות. אם הוא יורד הרבה הוא מגיע גם לרצות משהו אחר, הוא לא משהו קבוע. הוא אומר שאם הרצון לא קבוע כל אפשרות ההשתנות בתוך הרצון – יותר רוצה את הטוב, פחות רוצה את הטוב, אולי רוצה משהו אחר במקום הטוב – הכל דרגות בין שני קצוות. לרצון שלו בטוב יש שני קצוות. יש לו הרבה רוצה ופחות רוצה. כמו מודד חם שיכול לעלות גבוה ויכול לרדת נמוך והמצב הכי נמוך הוא היפך המצב הכי גבוה, שבמקום לרצות את הדבר הזה הוא רוצה משהו אחר במקומו.

הוא אומר שמצב כזה נקרא מצב של שני קוים, זה מה שכתוב בהמשך. מצב של קו אחד הוא שאין בו שינוים, לא יתכן רצון אחר בכלל, לא שהוא 'דלוק' עליו. זה בערך דומה למה שכתוב בפרקי אבות על "אהבה שתלויה בדבר" ו"אהבה שאינה תלויה בדבר"[עד]. "אהבה שתלויה בדבר" יכולה להשתנות, ויש"אהבה שאינה תלויה בדבר" שלא יכולה להשתנות. הוא אומר שאהבה כזו שלא יכולה להשתנות נקראת קו אחד ושנאת הרע היא חלק מהדבר עצמו. זה לכאורה מה שכתוב פה. בכל זאת, היות ששמענו בטעות צריך גם להצדיק אותה ולומר בכל זאת שיש בה משהו... (זה גם פירוש עמוק לפסוק "מודה ועֹזֵב ירֻחם"[עה], שירחמו עליו ויצדיקו את הפירוש המוטעה שלו...).

ביחידה רק קו אחד

איך כל זה נוגע במאמר? הוא יסביר שבכל המדרגות, עד לחיה ועד בכלל, כן יש שני קוים ורק ביחידה אין שני קוים בגלל שהיא משהו עצמי. אבל כדי לעלות צריך להתחיל מלמטה. שוב, זה מאד יפה, הרבה נושאים מקונטרס ההתפעלות, כל מה שנוגע לישות, כתובים כאן במאמר. לפני זה, נקשר את הרעיון עם מה שאמרנו קודם לגבי 'אתה' האמתי שהוא מצב של התאחדות. ביחס של 'אני-אתה' יש עליות וירידות, יכול להיות פחות ויכול להיות יותר, גם בדרגה של להתקשר לה' על ידי רזין דאורייתא.

במלים פשוטות: אם אני זקוק למשהו באמצע, שהוא אפילו בדקות שבדקות, "אהבה התלויה בדבר", כלומר שיש משהו באמצע, לפי כמה "יקרא דמלכא" שאני רואה, כך ה'אתה' לקב"ה. שוב, ה'אתה' הוא לא ל"יקרא דמלכא", אלא הוא לעצמות ממש, אבל הוא דרך "יקרא דמלכא". אז אם ה"יקרא" בתודעה שלי עולה ויורדת, גם ה'אני ואתה' עולה ויורד. זה מה שהרבי התכוון. אבל בהתאחדות ממש, שם אין שני קוים, זה בגלל שאין שום דבר באמצע, גם לא תורה. המצב האמתי הזה בנפש הוא בלתי משתנה. יש 'אני-אתה' שאי אפשר לרדת ממנו.

יצר טוב – צורת המדות המורגשות

מה הוא אמר?

יצר טוב הוא התפשטות הצורה והן המדות מורגשות שבלב [מה שהוא מרגיש בלב].

אנחנו למדנו מרבי הלל על חיצוניות הלב שמושרשת בכתר וכך הלאה, כל האריכות הזו. כשקוראים כאן את הרבי הרש"ב לכאורה זו התעלמות גמורה ממה שלמדנו שם. שם הוא כל הזמן רצה לטפוח על שכם החיצוניות, תמיד לחיצוניות יש שרש יותר גבוה, עצם המדה. מה היה יפה שם? שהוא הבחין גם בין השכל שנעשה פנימיות המדה לבין אהבה נטו. אי אפשר לומר שאהבה נטו היא שכל, בכלל. אהבה נטו היא חיצוניות המדה, השכל מחיה ומנחה אותה, ולה יש שרש בכתר, יותר גבוה מכל השכל.

כאן כתוב שהמדה המורגשת בלב – איך שאתה מרגיש את המדה – היא צורה, התפשטות מהנפש האלקית שהיא השכל. לכאורה זו תפיסה ממש הפוכה, תפיסה מתעלמת מכל ההתחכמות שם של רבי הלל. כמו שאמרנו, גם בקבלה – אתמול היה היארצייט של הרש"ש, י' שבט – הוא כותב שהכל חב"ד[עו]. הוא החב"דניק הכי גדול שבעולם, הכי קיצוני שבעולם הוא הרש"ש האומר שכל הספירות הן חב"ד. למדת את חסדי דוד בתחילתו? היה סמינר לפני שנה[עז]. שם יש קטע שהוא מסביר לפי שיטת הרש"ש איך הכל חב"ד – הכתר הוא חכמה, השכל הוא בינה והמדות הן דעת. בקיצור, הכל חב"ד. אין כתר וגם אין מדות, אם באמת מגיעים לעצם. הכתר הוא החכמה, כל מה שנקרא שכל, כל חב"ד הן בינה, וכל מה שנכלל במדות הוא דעת. כמו בתניא, רק שבתניא הוא חצי חב"דניק, הוא לא מזכיר כתר, רק חב"ד. אחר כך בכל החסידות מדברים על הכתר ועל היחידה וכל מיני כאלה, אבל בתניא אין כתר. [יוצא שלמטה אין לך כלום? או שלמטה הכל חב"ד?] הוא רוצה להביא אותך אל הפנימיות האמתית, הוא רוצה לקרב אותך לה'. אפשר לומר שזה כמו עולם הבא של הרמב"ם.

לכן מאד חשוב לשים לב, כאן הוא מלמד אותי לכאורה השקפה הפוכה ממה שלמדנו לפני כמה ימים. הוא אומר שהמדה המורגשת בלב היא באמת חיצוניות שמתפשטת מהפנימיות, שהוא השכל. זה יצר הטוב.

אמרנו למשל שרבי אייזיק אוהב מוחין, צריך לחשוב אם הוא היה כותב כך. כמובן שזה צריך להיות אמת, "אלו ואלו דברי אלקים חיים"[עח]. קודם שמים לב שזה נדמה הפוך ואחר כך צריך לחשוב איך "אלו ואלו דברי אלקים חיים". שוב, זהו דבר מאד חשוב לגבי איך להבין את הלב.

למשל: הרבי הקודם בקטע שלמדנו בנושא הזה גם הציג שאהבה היא חיצוניות השכל, התפשטות מן השכל? לא. הוא אמר שיש את מהות האהבה, שהיא נעימות וחום, נעם וחום. הוא לא אמר שנעם וחום הם התפשטות חיצונית של השכל. הוא אמר שיש משהו שנקרא אהבה ואם כבר רוצים לנסות למצוא מלים בשביל להגדיר אותה הוא אמר שנקרא לה נעם וחום. הוא לא אמר שאהבה היא יצר טוב. אפשר גם לומר שהרבי הקודם הוא יותר בעל רגש, יותר מתיחס לרגש, מכבד את הרגש. תוך כדי ההמשך אולי נצא מזה.

מה הוא כותב?

יצר טוב הוא בחינת ההתפשטות והצורה והן המדות מורגשות שבלב וכו'

מדות מורגשות שלב היינו אהבה, יראה, מה שאתה מרגיש. רבי הלל אומר שזו חיצוניות המדה שמושרשת בכתר. להתעקש ולומר שאין הכי נמי, אולי ליצר הטוב יש שרש בכתר יותר גבוה מנפש האלקית שהיא השכל – זה יהיה קצת חידוש. בגלל שאמרנו שהענין שהוא רוצה להדגיש הוא שנפש האלקית היא אלקות ויצר הטוב הוא לא אלקות. לומר שלדבר שאינו אלקות יש שרש יותר גבוה מלדבר שהוא אלקות זה...

[ממש פירש ישוב טוב עם רבי הלל, רק פנימיות המדות] אבל מה שהוא אומר "והן המדות מורגשות שבלב" – הוא לא פנימיות המדות. מדות מורגשות שבלב הן חיצוניות המדות.

מקיפי הנפש – שתיקה

והנה, הנה"א הוא טוב, ואין בו רע [רק מה? יכול להיות כמו אדם הראשון לפני החטא בגן עדן שאין בו אבל לעומתו יש רע. בנפש האלקית אין רע], שעש"ז נק' נשמה אלקית [גם כאן הוא הגדיר לנו שמוצדק לומר על דבר שאין בו רע – אלקי. ברגע שאין בו רע הוא כבר זכה לאלקות], וכמשנת"ל ד"ה הנ"ל שהמקיפי' הם אלקות ממש,

הוא אומר שקודם הסברנו שבנפש האלקית יש מקיפים ויש פנימיות. הפנימיות היא ההשגה, השכל, המקיפים הם כמו "סיג לחכמה שתיקה"[עט]. אני לא יודע אם כך הוא הסביר את זה, אני רק מנחש בגלל שלא קראתי את כל המאמר הקודם. הוא אומר שקודם הסברנו שבנפש האלקית, שהיא השכל, יש מקיפים ויש את האור הפנימי של השכל. האור הפנימי של השכל הוא ההשגה, מה שאתה מבין, והמקיפים הם למעלה מהתפיסה הפנימית. אמרנו שהמקיפים של הנפש האלקית הם אלקות לגמרי וגם ההשגה היא אלקות.

רק שנבין מהם מקיפים: מקיפים הם כמו השתיקה, "שתוק, כך עלֵה במחשבה לפני"[פ], זהו ווארט של רבי נחמן[פא]. אם רוצים להתעלות במחשבה לפני, זה על ידי שתיקה. בדרך כלל "סיג לחכמה שתיקה" הוא מקיפין דאבא. הוא אומר שהמקיפים הם אלקות. למה אני מתעקש דוקא על שתיקה? אני לא יודע אם זה מה שהוא כתב קודם, בגלל ששתיקה בשבילי היא בטול. ממילא זה הולך כאן טוב – כמה שיש יותר בטול יש יותר אלקות, יותר מקום שאתה נותן לאלקות נטו.

גם השגת נפש האלקית – אלקות

הוא ממשיך:

וגם כח ההשגה שלה היא אלקות [למה אני אומר שגם כח ההשגה של נפש האלקית הוא אלקות?] דלכן עצם ההשגה דנה"א הוא בעניני אלקות, לא בענינים אחרים כלל וכו' [הוא אומר שלא מענין את השכל של נפש האלקית שבישראל שום דבר בעולם, אין לו שום עסק בשום דבר, רק בה'. לכן אני אומר שגם ההשגה היא אלקות]

מה אמרנו? אפילו שההשגה הפנימית אינה על שם הבטול המוחלט – המקיפים הם בטול במציאות והפנימי של נפש האלקית היא שאצלי הכל בטל חוץ ממה שאני רוצה את ה' או חושב עליו – זה גם בטול. זה שהכל בטל אצלי ושאני ממוקד על ה' הוא מספיק בטול כדי להיקרא אלקות, שהמצב הזה הוא אלקי, אבל שהאלקות תיכנס בי לגמרי, שאין 'אני' בכלל – אלו לכאורה המקיפים של הנפש האלקית.

[כשלומדים נגלה זוהי גם נפש אלקית?] ודאי, הכל נפש אלקית. במדה מסוימת אפילו ההתקשרות הכי נמוכה – אם אדם חוקר לשם שמים את ה' – יכולה להיות נפש אלקית. אמרנו שהמדרגה הכי נמוכה יכולה להגיע לדרגת אברהם אבינו. אברהם אבינו הוא כבר הנפש האלקית והראיה שמה שמענין אותו בחיים הוא רק ה', "אל עולם"[פב].

קליפת חקירת הדתות

[זאת אומרת שהדבקות לא צריכה להיות בדוקא מודעת] כן. מה המקצוע הכי שנוא באוניברסיטה? איזה מקצוע צריך להיות הכי קליפה? יותר גרוע מכפירה, שאתה כופר בהכל. יש מקצוע שנקרא Comparative Religion – השואות בין דתות, זה השפיץ. לומדים את כל הדתות כדי להשוות ביניהם. [לכאורה זה גם קצת הפוך – שאתה מוציא יקר מזולל, אתה מניח שכל מקום אחר מת ואצלך הוא חי] אם זו הגישה, זה אחרת. לא על ראש כזה אני מדבר. [לכאורה את אותו דבר אפשר להגיד על הפילוסופיה החיצונית] פילוסופיה טהורה היא לא כזאת. מי שלומד פילוסופיה טהורה – אני מכיר – מחפש את האמת, יותר מאשר הם. הוא טיפוס אחר לגמרי. מי שנכנס ללמוד דתות לעומת מי שנכנס ללמוד פילוסופיה הוא ממש טיפוס אחר.

המשל לזה הוא הסיפור של הזבוב והעכביש של רבי נחמן[פג], שמציקים אבל בסוף יצא מזה משהו טוב, בגלל שאותו מלך היה נשמה טהורה. היו עושים הצגות של כל הדתות, כל הנימוסים של עם ועם, ותוך כדי הצגה היה כתוב בספר על כל דת ודת, היה ספר של השואת דתות ומנהגים. יש השואת דתות ויש עוד מקצוע מאד דומה – אנתרופולוגיה, רמה יותר נמוכה, חקר האנושות, השבטים, הגזעים והתרבויות. מה אותו סיפור אומר? שההצגה היתה בשביל לעשות צחוק מכולם. מציגים אותם כדי לצחוק מהם, כמו שמשון אצל הפלשתים[פד]. זה יכול להיות בדקות שבדקות. יכול להיות באמת איזה תלמיד מאד תמים שעושה את זה בגלל שהוא מחפש איזו דת. אבל בפנימיות זהו זלזול גמור.

[בלנינגרד היה מוזיאון שכל ילד ברוסיה היה צריך לבקר בו. יש כל מיני חלקים במוזיאון שכל אחד עושה צחוק מדת אחרת. נתן גרינברג, אתה מכיר אותו? הוא סיפר לי שכשהיה ברוסיה הוא פגש שם בעל תשובה שלימד גמרא שם. שאל אותו נתן 'איך הגעת לזה'? הוא אמר לו שהוא היה גר לא רחוק משם ונכנס למוזיאון ובחלק של היהדות היה מוצג של ספר תורה פתוח 11 עמודות, בפרשת כי תבוא באיזור של הקללה בעיקר. כל פעם הוא היה בא וקורא וזה משך אותו כמו לא יודע מה. הוא פחד להגיד למי שאחראי שם שיסובב ויגלול את הספר... הוא בא לשם הרבה פעמים עד שהתחיל להתענין ולחפש את הספר הזה] איך הוא ידע עברית? [או שהספר היה מתורגם, או שהוא היה ציוני] זה ממש הסיפור של הזבוב והעכביש.

טוב, הוא אומר שהמקיפים של הנפש האלקית הם אלקות ממש, וגם ההשגה של הנפש האלקית היא אלקות בגלל שלא מענין אותה שום דבר אחר.

"לעומת זה" במקיף החיה

הוא אומר בסוגריים:

(ומ"מ [אף על פי שאומרים שנפש האלקית היא אלקות] יש בחי' לעו"ז [זה מה שאמרנו קודם, שביצר טוב יש גם אחיזה של רע. בנפש האלקית אין אחיזה של רע אבל יש לעומת זה] גם נגד בחי' מקיף דחי' [מקיף דחיה הוא המקיפים של הנפש האלקית. גם שם יש לעומת זה] וכמשנת"ל ד"ה ועשית ציץ,

[מהו הלעומת זה?] כמו שאמרנו, שיש איזה כח חיצוני, כמו נחש בגן עדן שאינו חלק מאדם הראשון, שיכול לפתות אותו. יש משהו שיכול לשנות גם את המדה של "לאסתכלא ביקרא דמלכא". [זו הנפש הבהמית מושכת אותה אליה, לא שבנפש האלקית עצמה יש את "לעומת זה"] זה שהיא נתונה בכך, שהיא עלולה ליפול בזה, הנפש האלקית, אותה מדרגה [לא הנפש האלקית עצמה נופלת, האדם עצמו נופל] את זה נראה בהמשך, מה נקרא נופל. את זה הוא באמת מסביר. הוא אפילו מדגיש את זה מאד-מאד – לא שבאמת האדם משתכנע אחרת, אלא הוא נגרר, נחלש ומתעלם. מה שאתה אומר עכשיו הוא אחד מהחידושים היפים פה. ברגע שאתה עלול, מכל צד שהוא, ליפול ברוח, מהמצב למשל, לקבל חלישות דעת ממה שקורה – זה נקרא להגיע עד לחיה שבנפש האלקית ועד בכלל. אבל מצד היחידה שום דבר בעולם לא יפיל אותך ולא ישנה את מצב הרוח שלך, את התקוה שלך.

[ליפול הכונה שנפש האלקית תירדם ותתעורר נפש אחרת? או שזו הנפש עצמה?] היא פגיעה. להיות פגיע במובן הזה שמישהו יכול לתפוס אותך בגלות, להגלות אותך. [היא עצמה גולה? לה קורה משהו או רק לי קורה משהו שאני עוזב אותה?] גם לה קורה משהו, היא גולה. זה מה שהוא יסביר בהמשך. לא קורה משהו בעצם, הוא לא ממיר את דתו, אבל מוליכים אותו שולל.

[שוב, מה ההבדל בין בחינת ה"לעומת זה" באלקות לבין ה..] זה מה שהוא יסביר עכשיו. ביצר טוב זו ישות של ממש, כאן היא רק.. [בנפש האלקית ממש יש את ה"לעומת זה"?] ביצר טוב? כן, בתוכו גופא. יש כאן דקויות. הוא יסביר ונראה את זה.

כי תכלית הטוב ממש [שאין בו שום לעומת זה] הוא [רק] בחי' יחידה [כמו שהוא יסביר בהמשך, זהו המצב שאין בו שינוים וממילא אין בו שני קוים, הכל קו אחד]

"בבואה דבבואה"

דלכן בבואה דבבואה לית להו כו'.

כתוב[פה] שלקליפות, לשדים, אין צל של צל. צל של צל בקבלה הוא היחידה[פו]. "בבואה", צל אחד, היא החיה והצללים הם המקיפים.

[מה זה בעצם אותם צללים?] אמרנו פעם. קודם כל מפורש – זה רמ"ה בשולחן ערוך[פז] שאומר – שאנחנו לא בקיאים בזה. בכל אופן, כשהייתי בחור, כשבאתי לארץ שאלתי את עדין שטיינזלץ, חשבתי שהוא ודאי חכם ויודע דברים כאלו, הוא לא ידע מה לענות לי, מהי בבואה בגשמיות. יש שאומרים בפשטות, שכשיש צל כל גוף תופס משני כיוונים ואז יש מקום שהוא רק מצד אחד ואחר כך יש מקום בסוף שהוא בחפיפה. כלומר, הצל שמגיע משני הצדדים חופף אחד על השני ואז הוא יותר כהה, יותר מודגש. אפשר לומר שזה אולי "בבואה דבבואה". לפי זה, הסיבה שלקליפות אין את זה היא בגלל שהמציאות שלהם לא דו-ממדית. אולי נדמה לך שיש להם שני צדדים אבל אין להם. זה הדבר היחיד שאולי אפשר לומר.

אפשר לומר בצורה אחרת לגמרי: בבואה, חוץ מזה שהיא צל, היא גם דמות במראה, ראי. אם היא ראי אז פשוט מה הכונה "בבואה דבבואה" – השתקפות של השתקפות.

האם יש לגוי "צלם אלהים"?

בכתבי האריז"ל^פז "בבואה דבבואה" היא ה-ם סתומה של הצלם. הכל בתוך המלה צלם – האדם הוא ה-צ של הצלם; ה"בבואה", הצל הראשון, שהיא החיה שבנפש היא ה-ל של הצלם; "בבואה דבבואה" היא ה-ם סתומה של הצלם. לפי זה גם לגוים אין צלם – מאד נוגע ל"בין ישראל לעמים", לא יודע אם כתבת את זה שם[פח]. אמרנו שבכלל לספר הזה צריך להוסיף עוד נספח גדול מאד על מה שהתעורר בזמנו – כל הדעות שישנן האם לגוי יש צלם, האם גם היום גוי נברא בצלם או לא. התגובה של ר' אברום (שפירא) – לא יודע איך הוא אמר אותה – היתה שגם לגוי יש "צלם אלהים". ר' אברום, שהעביר עלי בזמנו[פט] ביקורת בתקשורת, זה היה על כך שגם לגוים יש "צלם אלהים". הדבר הזה מאד שנוי במחלוקת במפרשים[צ]. כמובן שרובא דרובא בנחרצות גמורה שוללים את הצלם מהגוי. גם אצל הרבי[צא] ובחסידות[צב] יש פנים לכאן ולכאן, צריך להבין את זה. זה נושא מאד גדול שהיה צריך להיות נספח בספר.

שוב, לפי הקבלה לגוי יש צל, אבל אין לו צלם. יש לו מדרגה אחת של מקיף, מה שנקרא "בבואה אית להו אבל בבואה דבבואה לית להו"^פו. [לרב הנזיר לא היו תמונות בבית. הוא אמר שהגוף הוא הצל של האדם והתמונה שלו היא הצל של הצל] הוא לא רצה תמונות של גוים? [לא, גם של רבנים] אבל "בבואה דבבואה אית להו". הוא באמת לא הגיע ליחידה שבנפש.

הרבי האחרון מלעלוב

הרבי מלעלוב האחרון עליו השלום – היארצייט שלו הוא כ"ד טבת, כמו אדמו"ר הזקן, היה מאד קשור לאדמו"ר הזקן – מאד החזיק מהרבי. פעם אחת באה בחורה אליו, לבחורה היתה נטיה לחב"ד והיא אמרה לו שמציעים לה שידוך, הבחור מאד מוצא חן בעיני, הבחור היה מפונוביז' כנראה, היה מתנגד. היא סיפרה לרבי ש'דברנו על הבית שלנו לעתיד, אני רוצה לתלות תמונות של הרבי בסלון, והבחור המשודך, החתן, מתנגד בכל תוקף, 'אויף שידוך' הוא לא מוכן שיתלו תמונה של הרבי בבית שלו. מה לעשות'? הרבי מלעלוב אמר לה לבטל את השידוך, כי אחד שלא רוצה שתמונה של הרבי תתלה בבית שלו – אין לו יראת שמים. זה סיפור של הרבי מלעלוב.

למה נזכרתי ממנו במיוחד? בגלל שבן-ציון גרוסמן, שהזכרנו קודם, גדל בבית שלו, היה בן בית אצלו. הוא סיפר לי מהילדות שלו דברים מופלאים. הוא אמר שבאותו רגע שקנדי נרצח באמריקה, באותו רגע שזה קרה, לפני החדשות, הוא אמר לו את זה. זה אחד מהדברים שאני זוכר, בין היתר. רבי דוד מלעלוב הראשון, בעל המימרא שאנחנו תמיד אוהבים לחזור עליה, ש"לעתיד לבא תהיה מסכת רבי דוד מלעלוב"[צג] – היארצייט שלו היה ביום ראשון, ז' שבט.

שוב, הוא אומר שרק אצל היחידה כתוב ש"בבואה דבבואה לית להו", אבל אצל היחידה – "בבואה דבבואה אית להו".

נשמות קדושות במדרגת היחידה

ובכללות יש בזה חילוקים בנשמות דיש נשמות קדושות שאין להם לעו"ז גם לבחי' נפש שלהם וכמ"ש בע"ח שע"נ פ"ג

הוא אומר שיש מדרגות כאלו שגם המדרגה הכי נמוכה היא כמו היחידה. נשמע חידוש נפלא – גם בנפש שלהם אין "לעומת זה". לא רק שלא מעורב טוב ורע, גם אין שום "לעומת זה". איך אני קורא לנשמה כזו? צריך להסתכל שם בעץ חיים מה הכונה, אבל לכאורה זו נפש שכל נר"נ ח"י שלה הן בדרגת היחידה – נר"נ ח"י של יחידה. הוא זכה למדרגה הזו. אלו נשמות קדושות שכל מערכת הנפש שלהם בדרגת היחידה. הקבלה כולה אומרת שכל דרגה בנפש כלולה מכולם.

שנשמות קדושות שכבר נטהרו נעשה להם לבוש מכתנות עור [עם א'[צד]] דהיינו שאין להם יצה"ר כלל [הוא אומר כאן ש"לעומת זה" הכונה יצר הרע שיכול להתנגד ולהשפיע על המדרגה הזו. אם אין יצר הרע בכלל שיכול להשפיע שום דבר, על שום מדרגה שלך – אתה טהור גמור ואין לך "לעומת זה", גם כנגד בחינת הנפש] ([איך זה מתבטא?] ואין להם שום הרגש בענינים החומריים והכל בדרך כפי' לבד וכאלו כפאו כו' [זו אפשרות אחת, שאין לו שהרגש בזה, הוא לא מרגיש בכלל שום תענוג גשמי ולכן כל מה שהוא צריך לאכול וכו' – הכל בדרך כפיה], או שהכל הוא במדרי' הקדושה [יכול להיות גם הפוך – בכל דבר גשמי הוא מרגיש תענוג אלקי, אם הוא מקיים אותו בקדושה וטהרה] וכמ"ש במ"א בענין האבות [הוא אומר שהאפשרות השניה שהכל בקדושה היא כמו מה שלמדנו בענין האבות] שכל עניניהם הגשמיים היו אלקות ממש כו') [בסדר, אלו נשמות קדושות שאין להן שום "לעומת זה", גם לא בנפש שלהן].

ספקו של רבי יוחנן בן זכאי

אמנם בכל נשמה בחי' יחידה שבה אין כנגדה לעו"ז כו'. ומ"ש במ"א בענין ריב"ז שאמר א"י באיזה דרך [מוליכים אותי] כו'

מוסבר בחסידות[צה] שהוא ידע שבכל הכחות הגלויים אצלו הכל בסדר. אז איך זה שהוא לא יודע באיזה דרך מוליכים אותו? כמו שכתוב בתחלת התניא[צו] על רבה שאמר "כגון אנא בינוני"[צז], הרי לא חושדים בו שהוא טועה לגבי עצמו, שהוא עושה חשבון נפש לא צודק. הרי כל אחד "ידע איניש בנפשיה"[צח] – גם ברע וגם בטוב. אז איך רבי יוחנן בן זכאי אומר שהוא לא יודע באיזו דרך? ודאי לא מצד הכחות הגלויים שבו אלא מצד הלא-מודע שלו. הוא לא יודע איפה ההתקשרות של שרש הנשמה, אם שרש הנשמה נמצא במקום טוב, אולי לא במקום טוב.

אנחנו לומדים את זה תמיד, במיוחד רבי יוסף בער סולובייצ'יק[צט], אולי אתם זוכרים איך הוא רוצה לפרש את זה? לגבי יבנה וחכמיה[ק], שלא יכול להכריע אם טוב או לא טוב. מאד מתקבל על הדעת, זו דוגמה לדבר שאני לא יכול להכריע בשכל, אבל הוא משקף איפה עצם נשמתי נמצא. אם ההחלטה הזו היתה נכונה, סימן ששרש הנשמה שאמר לי כך להכריע נמצא במקום טוב. אבל אולי לא, אולי שרש הנשמה שלי שם למעלה.. אם כי שרק התכונתי לטוב, אולי הוא נמצא שם למעלה במקום רע?...

הוא מצד שרש הנשמה כו' [תמיד מוסבר בחסידות שהספק שלו היה לגבי שרש הנשמה, סימן שגם שרש הנשמה יכול להיות לא בסדר, שגם בו יש "לעומת זה"] צ"ל שזהו בחי' מקיף דחי' כו' [שרש שם הכונה מה שמטה את ההחלטות הוא מקיף דחיה. כנגדו באמת יכול להיות לעומת זה, רע].

טעות בשיקול הדעת – ללא תיקון חב"ד

אחר כך באמת הוא משאיר את זה בצריך עיון:

 וצ"ע שהרי מבואר ע"ז ענין לא ידעתי נפשי כו').

יש פסוק בשיר השירים "לא ידעתי נפשי שמתני"[קא] ודורשים אותו[קב] "לא ידעתי נפשי" – אני לא יודע איפה שרש הנשמה שלי נמצא, במדרגת רדל"א. אם הספק הוא לפי הפסוק הזה, הביאור של "לא ידעתי נפשי" הולך על יחידה, לא על חיה. לכן את כל הדבר הזה הוא משאיר הרבי בצריך עיון.

כתוב שבעולם הזה, גם צדיק גמור שאין לו שום יצר הרע עדיין יכול לטעות בשיקול הדעת. שיקול הדעת ויצר הרע הם שני דברים שונים לחלוטין. כלומר, אתה יכול להיות מצד היצרים זך וטהור במאת האחוזים ועדיין לטעות בשיקול הדעת. הדבר הזה הוא אחד מ'אור החיים' הראשונים על התורה. יש הרבה שיחות ומאמרים על זה. מהי חסידות חב"ד? ראשית המדרגה שלעתיד לבא. תיקון חב"ד נקרא תיקון של המשיח, שאז צדיק שבחב"ד טהור וכבר לא טועה בשיקול הדעת. בעולם הזה, שהוא עולם של תיקון המדות, גם אחד שתיקן את המדות במאת האחוזים יכול לטעות בשיקול הדעת. [מי לא טועה?] רק הנשמות לעתיד לא טועות. [זאת אומרת שהיום טועים?] היום טועים, אלא אם אתה אומר שיש כמה מהעתיד היום, כמו רבותינו נשיאנו.

ממי לומדים שיש טעות בשיקול הדעת אף על פי שאין יצר רע? מהמלאך מט"ט שטעה לגבי אלישע-אחר[קג]. נתנו לו עונש על הטעות הזו, ששים מלקות אש. למעלה שמלאכים ישבו זה משהו חריג, מותר להם לשבת רק בשביל לכתוב את הזכויות של ישראל. אלישע-אחר עלה לפרד"ס, נכנס ורואה אותו יושב והוא למד שאין ישיבה למעלה – ישיבה למעלה היא כביכול דו-רשויות, שהוא רשות לעצמו ויכול לעשות מה שרוצה, שאינו "כגרזן ביד החוצב בו"[קד]. לכן הוא טעה ויצא לתרבות רעה. למה אין ישיבה? הרי יש לו רשות לשבת! הפשט הוא שאם היה לו שיקול דעת נכון הוא היה צריך לעמוד לפניו. לא לתת לו מקום, זה היה בבחינת "ולפני עור"[קה]. הוא עבר על "ולפני עור", אם כי שהוא עשה ברשות והכל בסדר. בשביל "לפני עור" של המלאך מט"ט הוא קיבל ששים פולסי דנורא.

זה נקרא טעות בשיקול הדעת, לא היתה לו שום כונה לרע. הוא עושה רק טוב, אין לו שום יצר הרע בכלל. אומרים שלצדיקים בעולם הזה יש להם את זה. גם מי שתיקן את כל הז"ת שלו, את כל החג"ת – עדיין יכול לטעות בשיקול הדעת. אבל כל הענין של חב"ד מאז ומתמיד הוא שהצדיקים של חב"ד הם כבר ב'תיקון חב"ד', שגם שיקול הדעת נתקן.

[למלאך יש בחירה? הוא יכול לטעות בשיקול דעת?] הרי המלאכים שרים לה', אין למלאך בחירה בין טוב לרע. אבל אם הוא לא בעולם האצילות, שם הוא נקרא בטל לאלקות – כמו שהרמב"ם אומר – יש לו שכל, הוא מכיר את הבורא, עובד אותו. כתוב שכאשר המלאך בשליחות הוא בטל, "שלוחו של אדם כמותו"[קו], כמו אדם העליון. כאשר הוא עושה משהו אחר – מלאכים גם עובדים את ה', מלמטה למעלה – יש לו הכרה, כמו שהרמב"ם אומר שיש מדרגות שונות של הכרה. בדבר הזה הוא כמו אדם, אחרת אין שום משמעות לזה שהוא עובד. זה שמישהו יברא רובוטים לעבוד אותו, להלל ולשבח אותו – זה 'ניט שייך'.

אם כן, ניסינו לתרץ את הצריך עיון כאן. [זה לא מתרץ בכלל את השאלה העיקרית: אם שייך להסתפק על היחידה איפה היא. כי לכאורה מה שאומרים שליחידה אין שתי אפשרויות, אין צל-צל, לא שייך בכלל להסתפק] הוא אומר שצריך עיון, גמרנו. [זה לא תירץ האם שייך להסתפק לגבי היחידה, איפה היא] הוא אומר שאם יש טעות בשיקול הדעת כן אפשר להסתפק, אף על פי שאין בה שום רע. [מה זה קשור ליחידה? שיקול הדעת הוא יחידה?] בכל מקום יש מערכת של שלמה, גם ביחידה יכול להיות שיקול הדעת, בכל מקום. [זה עוזר לי "באיזה דרך מוליכים אותי"? עד שמגיע לי עונש?] כן, כמו המלאך.

טוב מוחלט וטוב שלעומתו רע

מה יצא לנו מכל זה? שהנפש האלקית היא אלקות, רק שבסוגריים הוא אמר באריכות שגם עד החיה ועד בכלל יש באמת "לעומת זה". עכשיו הוא חוזר להתחלה:

אך היצ"ט יש כנגדו לעו"ז והוא היצה"ר [יש יצר טוב ויש יצר הרע] כו'. דהנה יצ"ט ויה"ר שניהם הם מעה"ד

כלל גדול שנסביר כאן במאמר הוא מהם עץ הדעת ועץ החיים. זהו דבר שודאי דברנו עליו הרבה פעמים, דבר שמהווה בלבול אצל הרבה אנשים שלומדים, הרבה אצל בעלי תשובה חושבים. שיש ערכים שמוגדרים על ההיפך שלהם – האם ערך כזה יכול להתקיים בפני עצמו.

למשל: בבר מצוה לפני כמה ימים, אתה זוכר מה מאיר שאל? אני עניתי לו, לא רציתי להאריך. מאיר זקס היה שם, הבאנו את הפתגם "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"[קז] – אין שמאל בעתיק, בכתר, הכל ימין. הסברנו שבאמת מכפל הלשון לומדים שיש שרש של שמאל, אבל השמאל גופא הוא עוד יותר ימין מימין. כמו "טוב מאד"[קח] – ימין מאד. הוא שאל, הוא אמר שלמדו לפני כמה ימים את המשפט הזה מהזהר ושאלו את השאלה – לפי הפשט שאין שמאל בכלל – איך יכול להיות ימין אם אין שמאל? זה סוג של קושיא ראשונה. מהנסיון שלי עם אנשים, הבעיה הזו, שמקבלת כל מיני גוונים שונים, מאד-מאד מפריעה. אחת מהקליפות הכי קשות על השכל, להתבונן בחסידות, באלקות. בגלל שאם השכל אומר לך שתמיד יש רע – זה נקרא אמונת שניוּת, עד למעלה מעלה. זה כבר לא יהודי. איך אפשר לומר שה' טוב, אם באותו מקום שאתה אומר טוב אין בכלל רע?

הבעיה הזו מכניסה את הצלם להיכל אצל כל חוקרי הקבלה, מ(גרשון) שלום והלאה, שמחפשים את שרש הקליפות באור אין סוף שלפני הצמצום. זה הגישמאק שלהם, הכיף הכי גדול הוא 'כאילו' להוכיח מספרי הקבלה הראשונים שהרע נמצא בתוך ה'. חס ושלום... [היו צמצומים עד אין סוף ואז יצא איזשהו..] בסדר, כך הרמח"ל מסביר, אבל הם מכניסים צלם בהיכל. אפשר לומר שזה הפירוש העמוק ביותר של להכניס צלם להיכל – בעיה בעצם ההגיון איך יכול להמצא טוב בלי רע. הרע מגדיר את הטוב, או בלשון החסידות "הרע כסא לטוב"[קט]. איך אתה יכול לומר על פי פשט "כולא ימינא" אם אין שמאל? מה המשמעות למלה ימין בלי שמאל, יש ימין בלי שמאל?

הכלל בחסידות[קי] הוא שבכל מושג טוב, חיובי נקרא לו, יש שתי מדרגות: יש טוב שיש לעומתו רע ויש עוד טוב כזה שאין רע כנגדו. קל לומר, אבל לא פשוט להבין את זה. היא אותה מלה ויש לה שתי דרגות הפוכות כמעט. אצל רבי הלל יש 'אחד', אחד המנוי נקרא לו, ויש 'אחד' הלא-מנוי, אחד בלי שנים. [אפשר להגיד את זה על חכם, חכם שיש מולו טיפש ויש שאין לו טפשות] אתה מדבר בתוך החכם עצמו? [גם חכמה, יש חכמה שהיא ההיפך מטיפשות ואז יש בה חיסרון, ויש חכמה מוחלטת] בחכמה לא כל כך פשוט לומר את זה, חכמה היא מושג מורכב. מחפשים מושגים יותר פשוטים.

ב"ה