שמחה יתירה

אור ל-ח' אייר תשפ"ד – כפ"ח

שיעור רמב"ם לבני המשפחה (26)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

א. השמחה במעגל השנה

"ושמחת בחגך"

על המצוה לשמוח בחגים כותב הרמב"ם[ב]:

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו'

בפשוטו של מקרא הפסוק "ושמחת בחגך"[ג] מדבר בשמחת חג הסוכות, אך הרמב"ם לומד ממנו שמחה גם לכל שאר ימים טובים[ד] – פסח (בו כלל לא נזכרה שמחה בתורה בפרוש), שבועות (בו הוזכרה השמחה פעם אחת[ה]), שהם הרגלים, ובפשטות גם ראש השנה (עליו נאמר בספר נחמיה "אכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדות הוי' היא מעֻזכם"[ו]) ויום הכיפורים (שהוא יום תענית, אך גם יום טוב שחייב בכבוד[ז], ובפנימיות מורגשת בתענית שבו חיוּת[ח] של "לחיותם ברעב"[ט], וחיות גם היא שמחה)[י].

כיצד ניתן ללמוד מפסוק האמור בסוכות על כל החגים? אחרי פסוק השמחה בחג השבועות (ה'ממוצע' בין פסח, שלא נזכרת בו שמחה, וסוכות בו חוזרת השמחה שלש פעמים) – "ושמחת לפני הוי' אלהיך וגו'"[יא] – נאמר "וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החקים האלה"[יב]. בספרי על הפסוק דרשו "מלמד שכל שנוהגים בעצרת נוהגים בפסח וחג"[יג]. כלומר, בכל מקום בו נוהג "וזכרת כי עבד היית במצרים" נוהג "ושמחת לפני הוי' אלהיך" – בכל הזמנים המקודשים שהם "זכר ליציאת מצרים", שבראשם חג הפסח, כמובן, ישנה מצות שמחה[יד]. זכירה שייכת בפרט למח החכמה[טו] ושמחה למח הבינה – חכמה ובינה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[טז] ובכל מקום שיש זכירה יש גם שמחה. מכאן מובן ששמחת "ושמחת בחגך" (המרבה בספרי "בכל מיני שמחות", וכדלקמן) – הבאה עם שמחת זכר ליציאת מצרים שנוהגת בכל החגים – מלמדת על שמחת החגים כולם (והרמב"ם, כדרכו, מביא את הלימוד הפשוט והמובן ביותר[יז]).

התפשטות השמחה

הרמב"ם ממשיך:

אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.

והוא מדגים זאת בהלכה הבאה[יח]:

כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין

לפי הרמב"ם במצות "ושמחת בחגך" כלולה מדאורייתא השמחה של "כל אחד ואחד כראוי לו" (ולכן גם בזמן הזה, בו אין בשר שלמים, מתקיים – מן התורה! – "אין שמחה אלא בבשר" וגם "אין שמחה אלא ביין"[יט])[כ].

השמחה, שמתפשטת מקרבן שלמים לכל אחד ואחד כראוי לו – בזמן הבית וכל שכן לאחר החורבן – מתפשטת גם מבני הבית, האיש ואשתו[כא], לשאר מי שצריכים לשמח אותו[כב]:

וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.

"שמחה יתירה" בסוכות

בפרק האחרון בהלכות שופר, סוכה ולולב מדבר הרמב"ם על השמחה המיוחדת בחג הסוכות[כג]:

אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו. ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה.

והיאך היתה שמחה זו החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו. ומי שיודע בפה בפה. ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותושבחות ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.

מצוה להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע.

הרמב"ם מתאר את שמחת בית השואבה, אך מבלי להזכיר כלל קשר שלה לשאיבת וניסוך המים (הלכה למשה מסיני, שלא נזכרה בתורה). הוא מציין אותה כ"שמחה יתירה" על גבי שמחת כל המועדות ומביא לה מקור מהפסוק שמופיע בסיום פסוקי ארבעת המינים – "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים"[כד]. אכן, הרמב"ם אינו מונה את "ושמחתם" כמצוה בפני עצמה[כה], ובספר המצוות[כו] כותב הרמב"ם בפירוש שבציווי "ושמחת בחגך", ממנו נלמדת השמחה בכל הרגלים – הן בשלמי שמחה[כז] והן בשמחה של כל אחד בראוי לו – נכללת גם שמחת בית השואבה:

וכולל באמרו ושמחת בחגך מה שאמרו גם כן לשמח בכל מיני שמחה ומזה לאכול בשר בימים טובים ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים ולשחוק בכלי ניגון ולרקד במקדש לבד והיא שמחת בית השואבה זה כלו נכנס תחת אמרו ושמחת בחגך

ואכן, הרבי מליובאוויטש מסביר[כח] ששמחת בית השואבה שמתאר הרמב"ם היא חלק ממצות השמחה הכללית של החגים, אלא שהעובדה שהתורה מדגישה את "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם" עוררה את ה"שמחה יתירה" שנהגה במקדש, שאיננה חיוב נפרד וגמור, אלא מעין 'הידור מצוה' מדאורייתא במצות "ושמחת בחגך". כך הוא מסביר את סגנון התיאור בו נוקט כאן הרמב"ם, בניגוד לסגנון של ציווי; את הסתירה שעל אף שיש כאן דין של "שבעת ימים" בפועל מתחילים אותו רק אחרי היום טוב הראשון; את עצם הדין ששמחה זו, על אף שהיא מן התורה, אינה דוחה שבת (אף שככלל "אין שבות במקדש"[כט]); את העובדה שאף שבפשטות המצוה מן התורה, ככל מצוה, מחייבת את כולם, יש 'חילוקים' בקיומה בין כל העם לבין החכמים הגדולים (והרבי מרחיב בכך שהפירוט הגדול של הרמב"ם במי נהגו לקיים שמחה זו – הרבה יותר מההגדרות של חז"ל, שמסתפקים ב"חסידים ואנשי מעשה"[ל] – נובע מעיונו בדוגמאות שהוזכרו בחז"ל והפיכתן לכללים[לא]) ועוד. מכיוון שמדובר כאן בתוספת המרחיבה את עיקר הדין של "ושמחת בחגך", אין היא דוחה את הכל מפניו ומחייבת את כולם בשוה – כשם שמצות "ושמחת בחגך" היא "כל אחד ואחד כראוי לו" כך גם ההתגברות שלה בזמנים מסוימים היא "כראוי", בהתאם ליכולת לבטא אותה בלי לפגוע בקדושת החג ולפי מעלתו הרוחנית של האדם (או אף כשרון השירה והנגינה שלו, כפי שנראה מתיאור השמחה בהלכה יג).

גוונים של שמחה

היסוד העולה מההסבר של הרבי לרמב"ם, לפיו הדין היסודי של השמחה מתפתח לדרגות של "שמחה יתירה" ומתבטא בגווני שמחה שונים[לב] מתאים למהותה של השמחה: "שמחה פורצת גדר"[לג] ודווקא בה מתבקשת מציאות של "שמחה יתירה" ושל "מצוה להרבות"[לד]. טבע ההתפשטות של השמחה מסביר גם למה דווקא ביחס אליה נדרשת זהירות יתרה, כפי שהרמב"ם מזהיר בהרחבה מהוללות ושכרות החורגות מעבודת ה'[לה]; דורש מינוי שוטרים שיפקחו שהשמחה לא הופכת לפריצות[לו]; ונדרש "תיקון גדול" להפרדה בין גברים ונשים גם בבית המקדש (ובכלל יש כאן איסורים חריגים של שבות במקדש, כנ"ל) – התפשטות השמחה דורשת שמירה (ואף ב"שמחה בטהרתה"[לז], שלכאורה אין בה שום גבול והגדרה, השיוך של השמחה דווקא לעבודת ה'[לח] דואג מיניה וביה לשמירתה מיניקת החיצונים[לט]).

ועוד, שינוי גווני השמחה בתוך אותה מצוה מתאים גם לכך שדין שנאמר ביסודו בסוכות מלמד על כל זמני השמחה במעגל השנה – כולל שלשת הרגלים, בהם יש דרגת שמחה משתנה (מהשמחה ה'צנועה' של פסח, השמחה בחרות של "זמן חרותנו", שלא מפורשת בתורה; דרך השמחה בתורה ב"זמן מתן תורתנו", שמחה אחת בתורה; ועד ל"שמחה יתירה" של "זמן שמחתנו" – שותפות בחוית השמחה שלנו עם השמחה של ה', "שמחתנו" המשותפת[מ] – המשולשת בתורה)[מא], וכולל ימי השמחה הנוספים, דוגמת ראש השנה ויום כיפור (ואף שבתות וראשי חדשים)[מב] – כנ"ל באריכות.

היסוד הגדול של עבודת ה' הוא השמחה (כפי שמסיים הרמב"ם את הפרק, וכדלקמן באריכות), ובשמחה זו גופא יש דרגות שונות. בדרך כלל אנחנו מסבירים[מג] כי יש חמש מדרגות של שמחה – כנגד אותיות שם הוי' ב"ה עם קוצו של י וכנגד חמש מדרגות הנשמה נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה: שמחה תמידית, שמחת יום טוב, שמחת "זמן שמחתנו" (כולל שמחת בית השואבה), שמחת תורה ושמחת פורים (הנר"נ חיובים מן התורה, לשיטת הרמב"ם שה"שמחה יתירה" של סוכות היא מהתורה, והח"י הוספות של דברי חכמים ומנהג ישראל). אכן, מכאן עולה ששמחת החגים גופא, "ושמחת בחגך", כוללת בעצמה גוונים שונים של שמחה, בכל ימי השמחה, וממנה מתפשטת ועולה ה"שמחה יתירה" (המכוונת כנגד הבינה-הנשמה, שפנימיותה היא-היא השמחה) הכוללת את שמחת בית השואבה וגם את שיאי השמחה הגבוהים יותר בשמחת תורה ובפורים.

ב. השמחה – מצוה כללית

שמחה של מצוה

את הלכות שופר, סוכה ולולב חותם הרמב"ם בכך שהוא הופך את השמחה לכלל גדול של עבודת ה' שצריך ללוות את כל המצוות:

השמחה שישמח אדם בעשית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'.

הרבי חותם את השיחה בהסבר שסיום כזה מתאים דווקא כהמשך להלכות הקודמות, בהן הודגש שהשמחה כוללת בעצמה 'התרבות' מתוך חביבות המצוה – והרמב"ם מרחיב את הכלל הזה למצוות כולן (כאשר בשמחה שאיננה ב"זמן שמחתנו" המסוגל לשמחה מורגשת עוד יותר היותה "עבודה גדולה"). הרמב"ם מציין בפרט את השמחה "באהבת האל", שהיא מצוה תמידית[מד]. בנוסף, כפי שהדגיש הרבי מליובאוויטש אין-ספור פעמים, כל חיי היהודי הם עבודת ה' – מהמצוות המפורשות ועד ל"כל מעשיך היו לשם שמים"[מה] ו"בכל דרכיך דעהו"[מו]– וממילא שמחה של מצוה היא חווית-יסוד של שמחה תמידית בכל חיי היהודי[מז] (כנ"ל במבנה השמחות).

הרמב"ם מקשר כאן את השמחה לאהבה, בה יש לשמוח והשמח עצמו הוא "העובד מאהבה"[מח], ולשפלות, שהיא התנאי להשגת האהבה, כפי שלומדים מדוד המלך (ומוסבר באריכות בחסידות[מט]). שמחה, אהבה ושפלות הן הכוחות הפנימיים של בינה, חסד ומלכות – כנודע[נ] – וממילא יש כאן מבנה מובהק של הוה בשם הוי': הבסיס הוא השפלות של ה תתאה (מלכות), שרק על גביו יכולה לבוא השמחה של ה עילאה (בינה) – בסוד "הא [עילאה] בהא [תתאה] תליא" – כשביניהם מחברת ה-ו (ו החבור) שעיקרה מדת האהבה (שבהיותה "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[נא] כוללת את כל ו מדות הלב).

עבודת ה' מתוך רצון

להתפשטות השמחה אל כל המצוות ביטוי נוסף בשיטת הרמב"ם. הרמב"ן בהשגותיו על מנין המצוות של הרמב"ן מוסיף עוד יז מצוות לא-תעשה, ששתי האחרונות שבהן – הנמנות גם אצל הבה"ג[נב] – הן מצוות ביחס לרגש הלב בעת קיום מצוות מסוימות:

המצוה הט"ז שנמנענו שלא יחר בעינינו בשלחנו העבדים חפשים בשנה השביעית, ולא נחשוב שלוחם הפסד ומיעוט בעשרנו וכבודנו. ואם שלחנו אותם ע"פ ב"ד שכפו אותנו על זה, או מעצמנו מפני דבר אחר לא ברצון נפשנו נעבור בלאו, אבל יהיה לנו חפץ ורצון בענין לקיים מצות מי ששלח אותנו חפשים מיד אדונים קשים יתברך שמו ויתעלה מלכותו, ונחשב זה ריוח לנו שהוא יברכנו בעבור זה ויתן לנו עבדים ועושר ונכסים וכבוד, והוא אמרו יתברך לא יקשה בעינך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה.

המצוה הי"ז היא שנמנענו גם כן שלא יחר בעינינו בתתנו צדקה לעניים, ולא נתן אותה להם בעין רעה ונחשוב אותה מיעוט לנו, אבל יהיה זה בעינינו שכר ותוספת בממוננו, לפי שהוא יתברך ישלם לנו הכל בכמה כפלים, והוא אמרו יתברך נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך.

בעל המגלת אסתר מתרץ כי הרמב"ם לא מנה איסורים אלו משום שהם נכללים כפרטים של מצוות שילוח עבדים ושל מצוות צדקה (ולא ראוי למנות פרטים כמצוות בפני עצמן, כפי שהגדיר הרמב"ם בשרש השביעי משרשי המצוות שלו). אכן, בעל ליקוטי מהרא"י[נג] שולל את דבריו, בהזכירו שמכיון שמדובר בלאוין – ולא רק בפרטי עשה – כן היה ראוי למנותם גם לדרכו של הרמב"ם, והוא מציע תירוץ נפלא אחר. הוא אומר שאצל הרמב"ם מצוות אלו הן חלק מ"צווי כולל לכל התורה" שאינו נמנה בפני עצמו[נד] (ו"אף שנשנה אצל מצות מיוחדות עם כל זה אין בכך כלום"), שהוא הוראת השמחה בעבודת ה' המפורטת כאן, אותה הסביר המגיד משנה כך:

ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת ויקל בעיניו טרחן ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגיל...

כלומר, השמחה של מצוה המתוארת כאן היא בעצם צווי כולל המלמד לא רק על השמחה בכל המצוות, אלא על כך שיש לעשות את המצוות מתוך הזדהות פנימית וללא תחושה שיש בהן כפיה נגד רצוננו[נה].

"חכם לב יקח מצות"

על הפסוק "חכם לב יקח מצות"[נו] דורש מורנו הבעל שם טוב[נז] כי "חכם לב" לוקח בכל מצוה שהוא עושה "מצות" לשון רבים (ו"מיעוט רבים שתים"[נח]) – מצות הכוונה, שהיא המצוה הפנימית, ומצות העשיה, בפועל ממש (כאשר גם במצוות שהן חובת הלבבות יש פן מעשי, הרגש גשמי בלב[נט]).

אכן, לפי המבואר עד כה, אפשר להוסיף מצוה שלישית בכל מצוה – מצות השמחה, שהיא מצוה כללית המלווה את כל המצוות, במעשה בפועל ובכוונת הלב האוהב את ה' (ומזדהה עם מצותיו). ורמז מובהק: "חכם לב יקח מצות" עולה "ושמחת" (מקור כל התפשטות השמחה במצות "ושמחת בחגך")! מדוע הבעל שם טוב, ה'חסיד' הגדול של עבודת ה' בשמחה, לא מציין בפירוש את מצות השמחה בפירושו ל"חכם לב יקח מצות"? משום שבעוד את הכוונה ועשיה צריך לחבר במודע – לקיים את המצוה בפועל תוך כדי מאמץ לכוון את הכוונה הנכונה – השמחה היא השראה אלקית השורה מאליה על מקיים המצוה בכוונת הלב הראויה, מתוך בטול ושפלות (אור מקיף השורה על האורות הפנימיים של העשיה והכוונה).

במושגי הבעל שם טוב, שלש המדרגות – כונה-עשיה-שמחה[ס] – הן בסוד הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל[סא]: כוונת המחשבה השקטה היא ה"חש" (וענינה הפנימית הוא הכנעה, שפלות ובטול בקיום המצוה[סב]); עשית המצוה בפועל היא פעולה של תיקון (עשיה לשון תיקון[סג]) והבדלה בתוך המציאות, "מל" לשון ברית מילה (שעושה את היהודי ליהודי...); השמחה של מצוה היא המתקה, והיא מתגלה ומתפשטת עוד ועוד, "מל" לשון דיבור. גם כאן, הכלל הוא שעבודת האדם היא הכנעה והבדלה – כוונה ועשיה – כאשר ההמתקה (שמחה) היא השראה הבאה מעליה מלמעלה כ"עבֹדת מתנה"[סד].