חצוצרות בצרה ובשמחה

אור ל-ט"ו אייר תשפ"ד – כפ"ח

שיעור רמב"ם לבני המשפחה (27)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

מצות החצוצרות היא אחת המצוות החביבות על הרב, שדן בה במשך השנים בשיעורים רבים. בשיעור הרמב"ם הנוכחי נידונה שיטת הרמב"ם במצות חצוצרות (תוך מעט השוואה לשיטת הרס"ג), תוך חידוש שהרמב"ם עצמו שינה את שיטתו בין ספר המצות והיד החזקה. אחרי פריסת ההלכות וניתוח פנימי של הפסוקים עוסק השיעור בעיקר בישובים ל'קושית המגיד משנה' מדוע לא מנה הרמב"ם שתי מצוות נפרדות – תרועה במלחמה ובכל עת צרה ותקיעה על הקרבנות בימי השמחה – אלא כלל את סוגי התקיעות השונים במצוה אחת. לשלל התשובות שבאחרונים מצטרף הביאור הפנימי כאשר כל הביאורים נערכים כ'פרצוף' לפי סדר הספירות. בהשגחה פרטית פרסום השיעור נדחה והוא נכנס לגליון חג השבועות, "זמן מתן תורתנו" – מה שמזמין את הלומדים להעמיק במיוחד בהערה מז, המסבירה את הסוד העמוק של החצוצרות בהקשר של התורה כולה וקושרת אותן במיוחד לחג השבועות.

חצוצרות בתענית

בהקדמה להלכות תעניות כותב הרמב"ם שהן כוללות מצוה אחת מן התורה:

מצות עשה אחת והיא לזעוק לפני ה' בכל עת צרה גדולה שלא תבא על הצבור וביאור מצוה זו בפרקים אלו.

בהלכה א הוא מגדיר את המצוה:

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

הרמב"ם אומר שהתרועה בחצוצרות היא מצוה הנוגעת לצבור דווקא, כאשר מתרגשת עליו "צרה גדולה", והדוגמאות שהוא נותן הן אסונות טבע[ב]. בדברי הרמב"ם – בהלכה זו וגם בהמשך – הוא מדגיש שיש לזעוק-להתפלל בעת צרה ויחד עם התפלה גם להריע בחצוצרות (עד שיש מי שכתב[ג] שהוא מפרש "והרעֹתם בחצֹצרֹת" כ"והרעֹתם" בתפלה[ד] ו"בחצֹצרֹת" כ"עם חצוצרות", היינו שיש לצרף לתפלה חצוצרות).

בשתי ההלכות הבאות משייך הרמב"ם את המצוה הזו לכלל הגדול של עבודת התשובה (הכלל הגדול, שלמעלה אף מהתורה עצמה[ה]):

ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו' וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.

רק בהלכה הבאה – הלכה ד – מגיע הרמב"ם לנושא שבכותרת ההלכות הללו, הלכות תעניות:

ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר השופר מקצר והחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'.

הרמב"ם מדגיש שהתענית עצמה ההיא תוספת מדרבנן[ו] על עיקר הציווי לזעוק ולהריע, שמתקיים ביום התענית – התענית (מדרבנן) תומכת את הזעקה והתרועה (מדאורייתא) וגורמת לכך שהן תנבענה מעומקא דלבא (ואף מעומקא דעומקא דלבא, עומק לפנים מעומק), "ממעמקים קראתיך הוי'"[ז] (בגבולין בחצוצרות בלבד ואילו בבית המקדש בחצוצרות ובשופרות – "בחצֹצרות וקול שופר הריעו לפני המלך הוי'"[ח] – כשם ששמחת סוכות מתעצמת "לפני הוי' אלהיכם"[ט] כך גם תרועת התענית גוברת דווקא במקדש).

פרשת החצוצרות

מקור המצוה הוא בפרשת החצוצרות[י]:

וַיְדַבֵּר הוי' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת. וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם. וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ. וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי הוי' אֱלֹהֵיכֶם וְנושַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי הוי' אֱלֹהֵיכֶם.

לחצוצרות שלשה שימושים: שמונת הפסוקים הראשונים מתארים את שימוש החצוצרות במקרא העדה ומסע המחנות – שעל פי הפשט נוהג רק בדור המדבר[יא] ושייכים רק למשה[יב] – תוך חלוקה בין מקרא העדה כולה, מקרא נשיאי העדה ומסע המחנות. הפסוק התשיעי והעשירי מתארים עוד שני שימושים של החצוצרות – הנוהגים לדורות – תרועה בימי מלחמה, עם הבטחה שכך נזכר לפני ה' ונוושע מהאויבים (היינו שכר-מצוה מידי), ותקיעה על הקרבנות בימי שמחה.

בולטת בפסוקים ההבחנה בין תקיעה לתרועה: בשימוש הראשון תקיעה משמשת להתכנסות פנימה – של כל העדה או של ראשי העדה – ותרועה למסע, יציאה החוצה. כלומר, היחס בין תרועה לתקיעה הוא יחס של "רצוא ושוב"[יג] (או "מטי ולא מטי"[יד]). גם לדורות, התרועה היא זעקה בעת יציאה למלחמה והתקיעה היא במקדש, מקום כינוס כל ישראל – כהנים בעבודתם, לויים בשירם ובזמרם וישראל במעמדם – במיוחד ברגלים ובזמני שמחה (ויתכן שהיא באה בפרט בהודיה על הנצחון כאשר שבים מהמלחמה[טו], ובכלל את המקדש בונים אחרי הנצחון בכל המלחמות – כולל מלחמת עמלק, אליה מגיעים "בהניח לך הוי' אלהיך מכל אֹיביך מסביב"[טז] – וממילא המקדש עצמו הוא סמל לנצחון ומלא בשמחת נצחון).

את י הפסוקים בפרשיה (הפותחת בהשגחה פרטית את פרק י) מתאים לכוון כנגד י הספירות מכתר ועד מלכות: פסוק הכותרת הוא הכתר והפסוק השני הכולל ב'נקודה' את תכלית החצוצרות הוא החכמה. כינוס כל העדה שייך לבינה, שיש בה כח של כינוס וקיבוץ כל הפרטים (שמיעה, שבבינה, מובנה גם איסוף וכינוס[יז]), וכינוס התוועדות "הנשיאים ראשי אלפי ישראל" בחסד (ללמד על אהבת ישראל ודאגה לטובת הכלל שמניעה את כינוסם). התרועה למסע המחנות בגבורה – כח של פריצה למציאות במגמת תיקון – ובתפארת (שייך לסידור המחנות המפואר). פסוק הנצח חוזר להדגיש שבהקהלת העדה, ניצוח על המחנה, יש רק תקיעה ולא תרועה. פסוק ההוד מלמד שהתוקעים הם הכהנים, בני אהרן השייך לספירת ההוד. התקיעה בעת מלחמה שייכת ליסוד, בו "תמורת שלום מלחמה"[יח] (הרמב"ם מוסיף שתקיעה זו מתקיימת בימי העינוי, השייך ליסוד שנקרא עני[יט], וקובע את המצוה בהלכות תעניות, המכוונות כנגד היסוד במבנה עשר ההלכות של ספר זמנים[כ] – התענית, הזעקה והתרועה הן תיקון היסוד). התקיעה על הקרבנות במקדש, כאשר מתקבץ אליו כל עם ישראל היושב בארצו כאשר מלכות ישראל על מכונה, שייכת למלכות.

המצוה לפי הרמב"ם

לגבי מנין המצוות[כא]: מבין שלשת העניינים של החצוצרות – מקרא העדה ומסע המחנות, תרועה בעת צרה ותקיעה על הקרבנות – יש המונים (גם) את הענין הראשון[כב], אך מכיון שלפי הפשט הוא אינו מצוה לדורות, הרמב"ם מתייחס רק לשני העניינים האחרונים (פסוקי היסוד והמלכות[כג], החותמים את הפרשה).

בספר המצוות[כד] כותב הרמב"ם:

היא שצונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת כל קרבן מקרבני המועדות והוא אמרו ית' וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרת... וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנזעק לפני השם ית' והוא אמרו וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו'.

וכן בקצרה במנין המצוות שבהקדמת הספר משנה תורה (ש'נאמן' לאריכות בספר המצוות):

לתקוע בחצוצרות על הקרבנות ובשעת הצרות, שנאמר "ותקעתם בחצוצרת".

בשני המקומות עושה הרמב"ם עיקר מהמצוה (הקבועה) בבית המקדש, הנזכרת בפסוק י, ומצרף אליה כנספח את המצוה (המשתנה לפי הצורך) להריע בתעניות[כה], הנזכרת בפסוק ט (כלומר, יש כאן היפוך של סדר הפסוקים – אולי מתוך קריאת הפרשה כהולכת מהחולף והארעי אל הנצחי והקבוע).

אמנם, כפי שצוטט, בריש הלכות תעניות מתייחס הרמב"ם בהגדרת המצות-עשה של החצוצרות אך ורק לזעקה ותרועה לפני ה' בעת צרה, ללא כל אזכור של התקיעה במקדש. את התקיעה במקדש מזכיר הרמב"ם בהלכות כלי המקדש, 'מובלעת' לחלוטין בין ההלכות העוסקות בנגינת הלויים במקדש[כו], ללא ציונה כמצות עשה (ובסגנון של תיאור[כז])[כח]:

בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרין שירה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות

לכן נראה ברור שבמשנה תורה חזר בו הרמב"ם ממה שכתב בספר המצוות (ובמנין המצוות בריש משנה תורה) – בנוגע לדגש העיקרי של מצות החצוצרות – ולשיטתו האחרונה עיקר מצוות החצוצרות הוא התרועה על "הצר הצֹרר" (ובכלל "בעתות הצורך והצרות") הנזכרת בפסוק ט (פסוק היסוד, מתאים לשיבוץ הדברים בהלכות תעניות דווקא, כנ"ל).

שני עניינים במצוה אחת

על שיטת הרמב"ם כאן ישנה קושיא ידועה של המגיד משנה:

וראיתי לרבינו בספר המצות שלו שמנה תרועה זו ותקיעה שבשעת הקרבנות במצוה אחת. ותמה אני למה שהרי שני פסוקים הם בכתוב. ונראה שדעתו ז"ל שהמצוה היא אחת כללית לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין ואין ראוי למנותן בשתי מצות ועוד צ"ע.

בנסיון לתרץ מדוע מנה הרמב"ם כמצוה אחת שני עניינים נפרדים המוזכרים כציוויים שונים בשני פסוקים רבו התירוצים:

יש מי שהסביר[כט] שאכן לשיטת הרמב"ם רק התקיעה בעת צרה נמנית כמצוה, בעוד התקיעה על הקרבנות איננה מצוה בפני עצמה אלא חלק ממעשה הקרבנות והשירה עליהם. תירוץ זה מתאים ללשון הרמב"ם בריש הלכות תעניות, עליה עמדנו לעיל, אך איננו מיישב את לשונו בספר המצוות (בו הוא עושה עיקר מהתקיעה על הקרבנות).

יש מי שהסביר[ל] בדיוק ההיפך, שרק התקיעה על הקרבנות היא מצוה שנמנית בפני עצמה ואילו התרועה בעת צרה היא פרט במצות הזעקה[לא] לה' בעת צרה (ויש אפילו מי שכתב[לב] שתרועת החצוצרות 'הכשר מצוה' לעורר את הלב לתשובה ולכן היא נכללת במצות התשובה והוידוי אצל הרמב"ם) – כלומר, החצוצרות מעמיקות את תנועת הזעקה לה' (והתשובה), אך גם בלעדיהן מתקיימת המצוה מן התורה כאשר זועקים לה' ומחפשים בשל מה באה הצרה ושבים בתשובה, כדברי הרמב"ם כאן (ומכאן גם הסבר לכך שמתקופת הראשונים לא נוהגים בפועל לתקוע בחצוצרות בעת צרה[לג]). תירוץ זה מתאים ללשון הרמב"ם בספר המצוות, כמובן. הוא נתמך גם בכך שבהגדרת המצוה בכותרת להלכות תעניות לא מוזכרת בפירוש התרועה בחצוצרות אלא רק המצוה לזעוק לה', ובהגדרה בהלכה א מוקדמת הזעקה לתרועה ("לזעוק ולהריע"), רמז שהתרועה היא פרט בזעקה, אך הוא לחלוטין לא מתיישב עם כך שבהלכות תעניות כן הוזכרה המצוה להריע בחצוצרות כמצות עשה ולעומת זאת בהלכות כלי המקדש אין זכר למנין המצוה או הגדרתה[לד].

הסברים נוספים מבוססים על כך שאכן יש כאן שני עניינים – שכל אחד מהם הוא עיקר העומד בפני עצמו – אלא שיש טעם מיוחד לכך שהם נכללים במצוה אחת:

הסבר אחד[לה] מתבסס על דברי החינוך בשרשי המצוה, לפיהם כח התקיעה הוא לעורר את הכוונה – דבר הנכון הן לקרבן (בהם "צריכין לכוון דעתם יפה בענינו... וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציונו עליו") והן לעת צרה (בה "צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפני בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו") – "ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה". אם כן, מכיוון שענין המצוה הוא אחד, לעורר את הכוונה, אפשר למנות את שני זמני התקיעה השונים במצוה אחת.

בדומה לכך יש מי שהסביר שהצד השווה של שתי התקיעות מפורש בפסוקים – התרועה במלחמה פועלת "ונזכרתם לפני הוי' אלהיכם" והתקיעה במקדש היא "לזכרון לפני אלהיכם" – ושתי התקיעות הבאות לזכרון הן כשני חלקים של מצוה אחת, לתקוע כדי לעורר את זכרוננו לטובה אצל ה' (לעומת זאת, מצוות שיש להן תוכן פנימי שונה, אף שהפעולה שלהן שוה, נמנות כמצוות שונות[לו]).

יש הסבר[לז] הפוך בדיוק, שתולה את חיבור שתי התקיעות למצוה אחת לא בכוונה הפנימית אלא במצוה בפועל – בעוד התקיעות בשופר בראש השנה וביובל נמנות לשתי מצוות, כי בראש השנה המצוה לשמוע קול שופר וביובל המצוה לתקוע בשופר, הרי שמעשה התקיעה בחצוצרות זהה במלחמה ועל הקרבנות ולכן זו מצוה אחת.

עוד הסבר[לח] שמחבר את המצוות הוא על פי המבואר בראשונים[לט] שזכות הקרבנות מגינה על עם ישראל במלחמה, והתורה קבעה שהתרועה במלחמה תעורר את זכרון הזכות הזו, הרי שהתרועה במלחמה היא כתקיעה על הקרבנות ומעוררת את זכרונה – וממילא מתאים למנות אותן כמצוה אחת (ובפרט כאשר מריעים ביום תענית, בו מיעוט חלבו ודמו של המתענה הוא מעין הקרבת חלב ודם הקרבנות על גבי המזבח[מ], וממילא התרועה היא מעין תקיעה על גבי הקרבן). הסבר זה יכול להתאים לסגנון הרמב"ם בספר המצוות, המקדים את מצות הקרבנות כעיקר ומזכיר אחריה את התרועה בעת צרה, אך קשה להולמו בסדר הפסוקים שמקדימים את התרועה במלחמה לתקיעה בזמני השמחה במקדש (כלומר, התרועה במלחמה באה לפני שיודעים על כך שתקיעה מזכירה את זכות הקרבנות).

הסבר נוסף[מא], פשטני יותר, הוא שמכיון שהתורה סמכה את שני הפסוקים זה לזה, כהמשך אחד העוסק בחצוצרות, מובן שכוונתה היא שיש כאן מצוה אחת (כלומר, יש מצות חצוצרות, הבאות לידי שימוש בזמנים שונים).

שני חצאי צורה

לקושית המגיד משנה יש גם תירוץ פנימי: יסוד מוסד בחסידות הוא ביאור הרב המגיד ממעזריטש נ"ע על סוד החצוצרות, שהן שני חצאי צורות[מב]. לפי זה, מתבקש שמצות החצוצרות תהיה מורכבת משני חצאים שונים ואף הפוכים – חצי אחד של תרועה בעת צרה וחצי שני של תקיעה ביום שמחה[מג].

הרב המגיד מסביר שה' וישראל הם "שני חצאי צורות", כביכול, המתחברים לשלמות אחת. הוא דורש זאת על סוד השם "אדם", המורכב מ-א ומ-דם. ה-דם היינו דבור ומעשה של האדם, שהם אמנם חיוביים אבל חלקיים בלבד, וה-א היא גילוי אלופו של עולם, שכאשר האדם בטל במציאות ונדבק בו הוא משלים את צורתו. אז מתגלה שכל אהבת ה' היא לישראל וכל אהבתנו אליו, כל מחשבותיו הן אך ורק עלינו וכיוצא בכך בכל המחשבות, הדבורים והמעשים שלנו אנחנו מתדבקים בו יתברך. בחצי התחתון, הדבור והמעשה בפני עצמם, מורגשת הצרה והצורך, צרת היצר הרע הצורר אותנו והמלחמה בו והצורך בקרבת ה', ובחצי העליון מורגשת שמחת הדבקות בה' כבימי השמחה בבית המקדש. הצרה והצורך קודמים לדבקות ולשמחה, בסוד "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר"[מד] – מתוך הרגשת ההזדקקות מלמטה הדבקות נעשית עמוקה, פנימית ומשמחת.

לחיבור שני החצאים האלה יחד בעבודת האדם יש ביטוי בספר הזהר – "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"[מה]. משפט זה, כפי שמוסבר בספר התניא[מו], מבטא את עומק החויה היהודית נושאת ההפכים. מחד, כל אדם שעדיין נזקק למלחמת היצר, "הצר הצֹרר", ומזדהה עם גופו וצרכיו, הוא מתמרמר בבכיה (בחלל השמאלי של הלב). מאידך, כשהוא מתבונן בכך שהוא זוכה לעבוד את ה' ולהדבק בו בלימוד התורה ובקיום המצוות הוא מרגיש את ישועת ה' ומתמלא חדוה (בחלל הימני של הלב), שמחה בזכות הישועה. בספר התניא מובן שעל אדם לחוש בו-זמנית את הבכיה והחדוה, לחבר בתוכו את שני חצאי הצורה, אך לעתים כתוב[מז] שיש זמנים בהם מורגשת במיוחד החדוה בעוד הבכיה טמונה במעמקי הלב ויש זמנים בהם דווקא הבכיה מורגשת והחדוה נסתרת יותר (כלומר, שני חצאי הצורה שמתחברים הם המודע והלא-מודע של האדם).

שתי ה'צורות' היהודיות הללו, של הבכיה (בשל "הצר הצֹרר") ושל החדוה ("ביום שמחתכם"), הן-הן שני חצאי-צורות של מצות החצוצרות – מצוה אחת בעלי שני פנים הפוכים ומשלימים[מח].

המבנה הפנימי

נסדר את התירוצים כפרצוף של הספירות:

הטעם הפנימי, שיש כאן שני חצאי צורות, הוא בסוד "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[מט] – חכמה ובינה (י-ה) שהן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[נ], שני חצאים של שלמות אחת. החכמה היא שרש התורה ("אורייתא מחכמה נפקת"[נא]) והבינה היא שרש ישראל ("מחשבתן של ישראל"[נב], בחינת אמא שלפיה נקבעת היהדות[נג]). בהקשר של החצוצרות, התקיעה על הקרבנות בזמני שמחה היא מצד התורה[נד], המורה כיצד להתקרב לה', ואילו התרועה בעת צרה היא מצד ישראל, כאשר "עת צרה היא ליעקב"[נה] (כאשר עצם מציאותו של יעקב בעולם הזה היא "עת צרה" עבורו). נמצא שהחדוה בחכמה (חדוה בגימטריא חיה, המקיף הקרוב שכנגד החכמה) והבכיה בבינה (בכיה בגימטריא יחידה, שרש הבינה בכתר למעלה משרש החכמה[נו], בסוד "אהיה [כתר] אשר אהיה [בינה]"[נז], שם גאולת ישראל מכל צרה). מסירות הנפש המתגלה במלחמה היא עצם מעלת ישראל – שלמעלה מהתורה – ואילו "יום שמחתכם" היינו יום מתן תורה לישראל (כשהדברים "שמחים כנתינתם מסיני"[נח]).

התירוצים בנגלה הם כנגד "והנגלֹת לנו ולבנינו" – ו מדות הלב וספירת המלכות (ה תתאה): ההסבר שעיקר המצוה הוא רק בקרבנות שייך לגבורה, עמוד העבודה[נט], כח העליה של "רזא דקרבנא עולה עד רזא דאין סוף"[ס], וההסבר שהתקיעה מזכירה גם בעת צרה את זכות הקרבנות – הטעם היחיד שיש בו זכות לישראל – הוא החסד המשלים את הגבורה. ההסבר לפיו עיקר המצוה הוא רק בעת צרה שייך להוד, המקום בו "הודי נהפך עלי למשחית"[סא] (ועל ידי הזעקה והתרועה יש להפכו חזרה). ההסבר לפיו סמיכות הפסוקים מלמדת שזו מצוה אחת הוא בנצח, בסוד "סמוכים לעד לעולם [לנצח נצחים]"[סב]. התירוצים שמוצאים את הצד השוה של המצוות שייכים לקו האמצעי – התעוררות כוונת הלב בתפארת (מקום הלב, בו מתייחדים יסודות החכמה ובינה[סג]), התעוררות הזכרון לפני ה' ביסוד (שהוא סוד הזכרון, כנודע[סד]) וההשוואה מכיון שיש כאן מעשה זהה של "תרועת מלך"[סה] במלכות (מקום המעשה בפועל), ודוק.