הוספה מחול על הקדש

אור ל-א' אייר תשפ"ד – כפ"ח

הלכות שביתת עשור פ"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

שיעור הרמב"ם השבוע עוסק בהלכות יום הכיפורים. פרק א מציג את המקומות השונים בהם עוסק הרמב"ם ביום הכיפורים, חוץ מהלכות שביתת עשור, ומציג את המבנה הפנימי של מצוות היום. פרק ב מתמקד בחיוב להוסיף מחול על הקדש, שהרמב"ם מזכיר דווקא בקשר לעינוי ביום כיפור, ומסביר את זאת היטב לאור המבנה הפנימי היסודי שבפרק הקודם. הפרק חותם בשייכות המיוחדת של דין זה למצוות תוכחה, הבאה מתוך אהבה, ולהתחשבות הרגישה בתוצאות התוכחה שנלמדת מכאן – ענין החשוב, הלכה למעשה, במיוחד בדורנו.

א. מצוות יום הכיפורים

יום הכיפורים ברמב"ם

בפתיחת הלכות שביתת עשור מונה הרמב"ם ארבע מצוות: שתי המצוות הראשונות של "שבת שבתון"[ב] זהות למצוות השבת[ג] – "לשבות ממלאכה" ו"שלא לעשות בו מלאכה". שתי המצוות הבאות יחודיות ליום הכיפורים – "להתענות בו" ו"שלא לאכול ולשתות בו". בלשון הרמב"ם, הכל נכלל ב"שביתת עשור", משום שכמו את המצוה "לשבות ממלאכה"[ד], גם את העינוי – כלשון התורה – הוא מגדיר כ"לשבות בו מאכילה ושתיה"[ה] (והרמב"ם מביא[ו] את דרשת חז"ל[ז] כי מ"שבת" נאסרו אכילה ושתיה, שעונשן כרת, ומ"שבתון" ריבו גם את שאר עינויי יום הכיפורים, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה).

אכן, יום הכיפורים מוזכר עוד קודם לכן בהרחבה בהלכות תשובה[ח], בהיותו "זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ סליחה ומחילה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים"[ט]. הקשר בין מצות תשובה ויום כיפור כה הדוק, עד שיש מי שאומר[י] שמצות הוידוי עם התשובה – המצוה עליה מושתתות הלכות תשובה – היא 'מצוה חיובית' רק ביום הכיפורים[יא] (בעוד בשאר השנה היא 'מצוה קיומית' בלבד). במובן מסוים, האזכור בהלכות תשובה עיקרי ומרכזי עוד יותר מכל הלכות שביתת עשור, שהרי הכפרה – הבאה עם התשובה[יב] – היא-היא עיקר "עצומו של יום"[יג].

שוב חוזר יום הכיפורים בספר עבודה, בהלכות עבודת יום הכפורים, שנכללות כולן ב"מצות עשה אחת, והוא שיעשה מעשה יום הכפורים כולו על הסדר...". יום הכיפורים הוא יום של "אחת בשנה"[יד] – דבקות מוחלטת בה' במשך היום כולו – וכל עבודותיו נכללות ב"אחת" (כשהחלוקה החוזרת לחמש ביום כיפור – חמשה עינויים, חמש תפלות ועוד – מעידה שהדבקות חודרת-כוללת את כל הנרנח"י[טו], מהנפש ועד ליחידה, המדרגה החמישית-המשיחית שבנשמה). אותה דבקות מתבטאת בתפלה[טז], הנשמה הפנימית של עבודת יום הכיפורים (בזמן שבית המקדש היה קיים הכהן הגדול היה נושא תפלה קצרה בבית קדשי הקדשים[יז] ובימינו, כשבעוונותינו בטלה עבודת המקדש – שיבנה במהרה בימינו – התפלה היא תוכנו הגלוי והעיקרי של היום כולו, כפי שמסיים בעל החינוך את מצות יום כיפור: "ועכשיו בעוונותינו שאין לנו לא מקדש ולא כהן גדול ולא בגדי שרד ולא קרבנות, נהגו כל ישראל לעבוד ביום זה בתפילות ובתחנונים, וכמו שכתוב 'ונשלמה פרים שפתינו'[יח]"[יט]).

המבנה הפנימי

ארבעת עניני יום הכיפורים – השביתה ממלאכה, העינוי, התשובה והדבקות – מכוונים כנגד ארבעת העולמות (וממילא גם מקבילים לאותיות שם הוי' ב"ה שכנגד העולמות):

השביתה ממלאכה שייכת לעולם העשיה, המקום בו מתבצעות לט המלאכות מהן יש לשבות ביום כיפור. "הוי' בחכמה יסד ארץ"[כ] (ובלשון הזהר "אבא [המקנן באצילות] יסד ברתא [המלכות, המקננת בעשיה]"[כא]) – מקור השביתה הוא במדרגה הגבוהה ביותר, הבטול של עולם האצילות (פנימיות ספירת החכמה)[כב], אך הביטוי שלה בפועל הוא במלאכות של עולם העשיה.

עינוי הגוף, שמשמעותו הפשוטה היא עבודת האתכפיא[כג], שייך לעולם היצירה – עולם היצרים, בו יש להתגבר על היצר הרע ולכפות את תאוות הגוף (בפרט נועדו חמשת העינויים להמתיק חמש גבורות[כד], המתפשטות ב-ה הקצוות של פרצוף ז"א המקנן ביצירה). אכן, ביום הכיפורים מורגש ש"חולשא דגופא" הוא "תוקפא דנשמתא"[כה] – כאשר מכניעים את היצר הרע מתמלא היצר הטוב כח וחיים. לכן, ביום הכפורים יש גם חיוּת פנימית ואף תענוג בעינוי, סוד "לחיותם ברעב"[כו], כפי שנדרש בחסידות[כז] (שמי שחש בו מרגיש שביום כיפור פשוט לא צריך לאכול[כח]). גם החיוּת הזו שייכת לעולם היצירה, העולם של חיות הקדש, עליהן נאמר "והחיות רצוא ושוב"[כט] – הפסוק המובהק של דפק החיים בכלל ("אל תקרי 'חיוֹת' אלא 'חיוּת'"[ל]). כמובן, תכלית העינוי היא עבודת התשובה – השייכת לבינה, כפי שיתבאר מיד – בסוד "כונן שמים [ז"א] בתבונה" (ומהבינה בא כח המתקת הגבורות שיש בחמשת העינויים, כנ"ל).

עבודת התשובה של יום הכיפורים שייכת לעולם הבריאה – בעולם הבריאה מקננת ספירת הבינה, שבכל מקום בזהר היא סוד התשובה, כמאמר הפסוק "ולבבו יבין ושב"[לא] (הוידוי, המבטא את התשובה שבלב, הוא בסוד התבונה – "פה התבונה" מבטא את הבינה הפנימית שבלב, "בינה לבא"[לב]).

הדבקות של יום הכיפורים, המתבטאת בתפלות היום, היא הדבקות המוחלטת של עולם האצילות, עולם האחדות (כנגדו מכוונת ה-י שבשם, הכוללת גם את קוצו של י – דבקות בבחינת היחידה, כנ"ל).

שני הממדים ה'רוחניים' של היום – התפלה-הדבקות והתשובה – הם בגדר "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[לג], י-ה שבשם, ושני הממדים ה'מעשיים' יותר – העינוי והשביתה ממלאכה – הם כנגד ו-ה שבשם[לד], שכל אחד מהם כולל עשה ולא-תעשה, חסד-אהבה וגבורה-יראה[לה], שכנגד ו-ה עצמן[לו] (כשדווקא במצות העינוי מודגש ממד העשה, הציווי החיובי על עינוי, והגמרא צריכה לדון "מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי"[לז]). ולסיכום:

יעבודת הדבקות

התשובה ווידוי

ועינויי היום

השביתה ממלאכה

ב. הוספה מחול על הקדש

תוספת עינוי בכניסה וביציאה

אחרי הגדרת מצוות היום בשביתה ממלאכה ובעינוי כותב הרמב"ם[לח]:

כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה

ביום כיפור נאמר שלש פעמים "בעצם היום הזה"[לט], ולכן ניתן היה לחשוב ששבות המלאכה ושבות העינוי הן רק ביום, ונדרש לימוד מיוחד שגם הלילה בכלל[מ]. יום הכיפורים נקרא "יומא", כולו יום-אור, כאשר גם לילו נכלל ב"עצומו של יום" – "לילה כיום יאיר"[מא].

העיקר בו נעסוק הוא סיום ההלכה הזו:

וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו, שנאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב, כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי, וכן ביציאה שוהה בעינויו מעט מלילי אחד עשר סמוך לעשירי, שנאמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם.

מפשטות לשון הגמרא[מב] – וכן כתבו הרי"ף[מג] והרא"ש[מד] (וממילא כך נפסק בשו"ע[מה], המכריע לפי רוב עמודי ההוראה) – מהפסוק המלמד על המצוה להוסיף מהחול על הקדש ביום הכיפורים לומדים את אותו דין גם ביחס לשבתות וימים טובים. אמנם, הרמב"ם, שמציין את הדין כאן, ביחס ליום הכיפורים בו מפורש הלימוד מהפסוק, לא מזכיר אותו בנוגע לשבתות וימים טובים (ונחלקו מה דעתו בנוגע לתוספת בימים אלה[מו]). יתר על כן, מלשונו כאן ברור שגם ביום הכיפורים גופא התוספת שייכת למצות העינוי – הצום המיוחד ל"עצומו של יום"[מז] – אך לא לאיסור מלאכה (שרק הוא המשותף ליום הכיפורים ולימי הקדש הנוספים).

המפרשים במשך הדורות הקשו על הרמב"ם – הן בנוגע לכך שהוא מזכיר את הדין רק ביום הכיפורים והן בנוגע לכך שהוא משייך אותו רק לתוספת העינוי – והאריכו לדון במקור לדבריו בגמרא (בפירוש הסוגיות השונות ואולי אף בגרסא שונה מהמופיע לפנינו)[מח], וכאן יתבאר רק הצד הפנימי של הדברים:

התפשטות הכפרה

הענין של הוספה מחול על הקדש שייך במיוחד ליום הכיפורים[מט] – ודאי לדרכו של הרמב"ם, שמציין את ההוספה רק בנוגע ליום הכפורים, אך גם לפי הפסיקה שיש דין הוספה גם בשבתות ובימים טובים, שהרי הדין נלמד דווקא מיום הכיפורים[נ]. בכפרה, עניינו העצמי של הכיפורים, יש תופעה של התפשטות (שמזכירה 'גלגול שבועה') – מתוך הכפרה על דבר אחד יש כפרה גם על דבר נוסף[נא]. באופן תואם להתפשטות הכפרה, וכדי לפעול אותה כדבעי, יש להוסיף גם בעבודת יום הכיפורים עצמו, לפניו ולאחריו. בפרט, התוספת לפני היום הקדוש מרחיבה את מעגל הכפרה לחטאים נוספים הידועים לי, הנמצאים לפנים, בקדמת התודעה, והתוספת לאחריו מרחיבה את הכפרה גם לחטאים לא מודעים, כאלו הנמצאים באחורי התודעה.

תנועת ההתפשטות וההוספה שייכת למדת החסד והאהבה. כפי שהוזכר, יום הכיפורים נקרא "יומא", לשון אור-יום ("ויקרא אלהים לאור יום"[נב]), "יומם יצוה הוי' חסדו"[נג] (סוד "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[נד]), "להגיד בבקר חסדך"[נה], וכולו אומר אהבה – אהבת ה' ואהבת הבריות. הכפרה תלויה באהבה[נו] – הכפרה ביום הכיפורים היא משום שה' אוהב אותנו וכמים הפנים לפנים[נז] אנו מתענים ביום הכיפורים מתוך אהבה רבה לה' (בתחושת "לחיותם ברעב", כנ"ל) – וממילא לא מסתפקים במדה מצומצמת אלא רוצים מדה גדושה של אהבה וכפרה ומתוך כך מוסיפים בעינוי יום הכיפורים.

תוספת בעולם היצירה

כפי שהוזכר בפרק הקודם, שביתת-העינוי של יום הכיפורים – שלפי הרמב"ם תוספת יום הכיפורים נוהגת דווקא בה – שייכת ל-ו של שם הוי' ולעולם היצירה, עולם הרגש, בהם יש דגש מיוחד על האהבה, שהיא הרגש העיקרי המלווה את כל מדות הלב והיא-היא הגורמת להתפשטות ולתוספת (וכנ"ל ביחס לעשה של העינוי ולתחושת האהבה רבה שבו)[נח].

והנה, גם הסוד של ההוספה מחול על הקדש בכלל שייך לסוד ה-ו שבשם ועולם היצירה: הראשונים מדגישים[נט] כי כדי לקיים את ההוספה מחול על הקדש לא די להסתפק בהוספת הזמן של בין השמשות על קדושת היום הוודאית, משום שבהיותו זמן של ספק – "ספק דאוריתא לחומרא"[ס] – נוהגת בו בכל אופן כל קדושת היום, ויש להוסיף עוד זמן ניכר לפני בין השמשות. אם כן, במבנה הפנימי, קדושת היום (ודאי) וקדושת בין השמשות מצטרפות כ"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – קדושת היום הוודאית בחכמה (שנקראת "קדש") וזמן בין השמשות בבינה (לשון בינים, כנודע[סא]). ההוספה מחול על הקדש שייכת ל-ו שבשם – מקום ההתפשטות וההוספה מתוך אהבה (ו החבור, לחבר-להוסיף את החול על הקדש). זמן החול הוודאי – התשיעי (שכל האוכל בו כאילו התענה תשיעי ועשירי[סב]) – הוא המכוון כנגד ה תתאה שבשם, עולם העשיה בו אנו מתפקדים בימות החול[סג]. ולסיכום:

יעשירי ודאי

הבין השמשות

ותוספת יום כיפור

התשיעי

דווקא בעולם היצירה, עולם מלחמת היצרים, בו שקולים הטוב והרע[סד] – הקדש והחול – נדרשת (ואפשרית) ההכרעה-ההוספה מהחול על הקדש, ופעולת ההכרעה הזו עצמה נעשית מכח העינוי (אתכפיא שהופכת לחיוּת ותענוג, כנ"ל), לכן ההוספה נוגעת דווקא לעינוי.

זמן של אהבה ותוכחה

את הפרק מסיים הרמב"ם בהלכה נוספת:

נשים שאוכלות ושותות עד שחשיכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש אין ממחין בידן שלא יבואו לעשות בזדון שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו והנח להן שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכן כל הדומה לזה.

מפתיע שדווקא בהלכות יום הכיפורים, בנוגע למצות ההוספה מהחול על הקדש, מופיע דין ממנו נלמד כלל בהלכות תוכחה (ב"כל הדומה לזה")[סה]: במקרה בו יש חשש שהחוטא בשוגג לא יקבל את התוכחה – מתוך שלא יאמין לדברי המוכיח, משום שהדין עליו הוא עובר איננו מפורש בפשטות בתורה (אף אם הוא דין דאורייתא!)[סו] – עדיף שלא להוכיחו כדי שלא להכשילו במזיד[סז].

בערב יום הכיפורים יש מצוה מיוחדת של בקשת סליחה ופיוס בין חברים[סח], כהכנה ליום הקדוש שאינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו[סט], וכשם שעל הפוגע לפייס את הנפגע כך ראוי לנפגע להמציא את עצמו לפני הפוגע כדי לאפשר-להזכיר לו לבקש את סליחתו[ע]. יסודה של מצות תוכחה הוא חלק מאוירת הפיוס והשלום בין אדם לחברו, כפי שבולט מהמכלול בו היא מופיעה – "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. לא תקֹם ולא תטֹר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני הוי'"[עא]. אל לו לנפגע 'לשמור בלב' את הפגיעה – עליו להוכיח את הפוגע כדי ליישר את ההדורים ולהגיע למחילה גמורה, ויתכן גם שיתברר לו שחשדו היה חשד-שוא ודווקא עליו לבקש מחילה ממי שהוכיח אותו על כך ש'נשא עליו חטא'[עב]. לכן, הזמן המיוחד של תוספת יום הכיפורים – המחבר בין בקשת המחילה של ערב היום הקדוש לבין "יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת קנאה ותחרות" עצמו – שייך בפרט לעיסוק במצות תוכחה, או בתוכחה בפועל (כעיקר הדין), כדי להגיע למחילה ופיוס, או בויתור על התוכחה מתוך מחילה גמורה מראש ומחית כל שנאה בלב (מתוך מדת חסידות)[עג].

אכן, גם כאשר התוכחה היא בנוגע למצוה שבין אדם למקום – כדוגמא המובאת כאן, באכילה בזמן בו מצוה להוסיף מחול על הקדש – צריכה התוכחה להיות מתוך אהבה[עד] ("תוכחת מגֻלה מאהבה מסותרת"[עה]). ממילא, תוכחה כזו בוחנת היטב את התועלת הפנימית שלה ביחס לזולת, לדון האם עדיף להוכיח או דווקא להניח, ויכולה להגיע למסקנה "מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין"[עו] (בגימטריא אהבת ישראל[עז]!)[עח].

שיקולי אהבת ישראל בהקשר של מצות תוכחה משמעותיים מאד בדורנו: אדמו"ר הזקן מדגיש בפרק לב בתניא – הפרק שכולו אהבת ישראל – שמצות תוכחה היא דווקא ב"עמיתך", "עם שאתך בתורה ובמצוות"[עט] (והוסיפו[פ] שהוא הדין בחוטא שסביר להניח שעל ידי התוכחה יחזור להיות בגדר "עמיתך"). בדורנו, בו החוטאים הם ככלל בגדר "תינוקות שנשבו"[פא], נדרשת זהירות רבה עוד יותר שמא התוכחה לא תקרב אלא תרחיק ושמא במקום לגרום לקידוש ה'[פב] היא תגרום חלילה חילול השם. לכן, בדורנו הכרעת הדעת היא שככלל הדרך היא להבליג על ביטוי התוכחה ולהחליף אותה באהבה גלויה שתאפשר בסופו של דבר קירוב דעת, לימוד תורה משותף – בדגש על פנימיות התורה, שכולה מתיקות ואהבה – עד ש"המאור שבה מחזירן למוטב"[פג].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ליום הכיפורים שני ממדים 'רוחניים', דבקות ותשובה (י-ה), ושני ממדים 'מעשיים', שביתת-עינוי ושביתת-מלאכה (ו-ה).
• ביום הכיפורים מורגש התענוג הפנימי ("תוקפא דנשמתא") בעינוי החיצוני ("חולשא דגופא").
• ביום הכיפורים נכלל הלילה ב"עצומו של יום" – "לילה כיום יאיר".
• לתוספת מחול על הקדש קשר עצמי ליום הכפורים: הכפרה מתרחבת והולכת (על דרך "גלגול שבועה"), והיא נובעת מאהבה שטבעה התפשטות, ועל כן ראוי להוסיף בכניסת היום ויציאתו.
• ההוספה לפני יום הכיפורים שייכת לחטאים המודעים וההוספה אחרי היום לחטאים הלא-מודעים.
• הוספה מחול על הקדש שייכת לעולם היצירה – עולם מלחמת היצרים, הקדש והחול.
• ערב יום הכיפורים מיוחד לפיוס בין אדם לחברו ומצוות התוכחה היא חלק מהשלום והפיוס.
• תוכחה צריכה לבוא מתוך אהבה ולשקול כמה תועיל או תזיק למי שמוכיחים אותו.
• בדורנו יש להחליף את התוכחה הגלויה בקירוב מלא אהבה.