שפלות וקלות בעבודת ה'

אור לכ"ט ניסן תשפ"ד – כפ"ח

הקלטה להילולת בעל פרי הארץ

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

א. מן-דל

לאמת את השפלות

מסופר[ב] על בעל ההילולא, רבי מענדל'ע ויטבסקער, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, שדווקא כאשר הוא בא לארץ ישראל הוא התחיל לחתום על מכתביו לחסידים שבחו"ל "השפל באמת". ידוע שהוא חתם "השפל באמת", אבל לא שמים לב שזו הנהגה שהוא קבל על עצמו דווקא כאשר הוא זכה, במסירות נפש, לעלות לארץ ישראל.

רבי שמואל גרונם בחב"ד, המשפיע של תומכי תמימים, הסביר זאת: פעם אחת הרבי הקודם הראה לו אחד המכתבים בכתב יד של רבי מענדל'ע, שהיה חתום "השפל באמת", והוא בעצמו הסביר – לעצמו, לנו – שזה מפני שרבי מענדל'ע הוא מלכות דאצילות. כל זמן שהוא בחוץ לארץ, לפני שהוא זכה לעלות לארץ, הוא "שכינתא שכיבת עד עפרא"[ג], המלכות דאצילות בגלות, אבל ברגע שהוא זוכה לעלות לארץ ישראל הוא כבר נעשה, בלשון הקבלה, "נקודה תחת היסוד"[ד]. כלומר, קודם יש לו פרצוף שלם – הוא רבי, עם חסידים – שנקרא פרצוף של חוץ לארץ. אבל כאן, בארץ ישראל, הוא צריך להתחיל מחדש – צריך לסתור את הפרצוף הקודם ולבנות פרצוף חדש לגמרי. במקום להיות "ראש לשועלים" בחוץ לארץ הוא צריך להתחיל להיות "זנב לאריות" בארץ ישראל[ה]. לכן דווקא כאן הוא מרגיש את עצמו שפל באמת. יש אפילו סיפורים שכאשר הוא עלה לארץ היו לו ביטושים, מכל מיני כיוונים, והוא הגיע להרבה יותר שפלות.

אם כאן הוא חתם את עצמו "השפל באמת" משמע שגם קודם היה שפל, אבל כאן, בארץ ישראל, "אמת מארץ תצמח"[ו], הוא זכה לתאר "השפל באמת" ("נקודה תחת היסוד" הדבוקה ביסוד-צדיק-אמת דעולם האצילות, עולם האחדות האלקית). הסברנו לאחרונה[ז] שלאמת את השפלות פירושו גם לחבר את השפלות עם היסוד, מה שנקרא "נקודה תחת היסוד", וגם לקבל דווקא מקו ימין, מהחסד והנצח, לקבל את האורות של "חסדי דוד הנאמנים"[ח] בתוך המלכות, בתוך השפלות. זו גם השראה של תפארת, "תתן אמת ליעקב"[ט]. בכל אופן, כאן הוא זכה לתאר "השפל באמת", כך הסביר הרש"ג, נקרא בלשון הקבלה "נקודה תחת היסוד".

המשך הבעל שם טוב והמגיד

נספר עליו עוד כמה דברים: הצדיקים הגדולים, תלמידי המגיד, שדברו על רבי מענדל'ע החזיקו ממנו כתלמיד הגדול ביותר של המגיד – אמרו שהוא הראש והראשון שממשיך את תורת הבעל שם טוב דרך המגיד. הוא גם זכה להיות אצל הבעל שם טוב[י]. הוא גם הגשים את השאיפה של הבעל שם טוב להגיע לארץ. הבעל שם טוב ניסה להגיע ולא הצליח. אפשר להגיד שמי שקיים את הרצון שלו, הכי פנימי והכי עצמי, לעלות לארץ, הוא רבי מענדל'ע ויטבסקר, שהצליח להגיע ולשכון כבוד בארצנו הקדושה.

שוב, הצדיקים אמרו עליו שהוא התלמיד הכי גדול של המגיד. כמובן בחב"ד מקובל שהתלמיד שצעיר ממנו בהרבה (כחמש עשרה שנה), אדמו"ר הזקן – שגם היה תלמיד-חבר שלו – הוא הבן החביב ביותר של המגיד. בכל אופן, כשמדברים על מי שמשפיע, שהיה ראש של כל הצדיקים, שכולם קבלו אותו אחרי הסתלקות המגיד – זהו רבי מענדל'ע. כידוע, על שמו בחב"ד נקרא הרבי הצמח צדק[יא] ועל שמו נקרא הרבי. גם מלך המשיח נקרא בשמו, "מנחם שמו"[יב].

מן-דל – אמונה ושפלות

אמרנו שרק כשעלה רבי מענדל'ע לארץ ישראל הוא חתם "השפל באמת". החידוש הוא אימות השפלות בארץ, אבל מדת השפלות היתה בו כל הזמן. הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין אמר[יג] שסבו, הרב המגיד, רמז על השפלות בכך שקרא לרבי מענדל'ע 'מן דל', לשון דלות ושפלות.

מי שמסר את הווארט אמר שכנראה הניקוד צריך להיות מַן דַל, מן לשון כלי (מנא בארמית), היינו שמן דל הוא כלי דל. גדולי הצדיקים הסבירו שרבי מענדל'ע החביא את השפלות שלו בתוך גבהות – כמו מי שמטמין יהלום באשפה, כדי להסתיר אותו – וכך מתפרש מן דל ככלי של גדלות שמכיל-מחביא את הדלות. אבל אפשר לפרש באופן נוסף, שנראה עוד יותר מכוון, שההנהגה המלכותית היא לא רק כלי להסתיר את השפלות, אלא שהיא הסימן לשפלות אמתית, כי השפלות גורמת לגילוי הרוממות העצמית. מן דל הוא כלי שכולו דלות ושפלות – "חותם שוקע" בשלמות – אבל דל הוא גם לשון הרמה, כמו "ארוממך הוי' כי דִליתני"[יד], סימן שמי שדל, מי שבשפלות, גם מתרומם. יש כאן תופעה, שאפשר למצוא בעוד דברים, גם במדע, שהסימן להוכיח משהו הוא ההיפוך שלו – ההפך משתקף בהפך, וממילא יש את שניהם יחד. כך מוסבר בחסידות[טו] ששפלות אמתית של מלך היא בגלל הרוממות העצמית שלו – הרוממות העצמית אינה בגלוי עד שהוא נעשה מלך, ואז הוא מתעצם עם השפלות הפנימית, וממילא החידוש הוא שגם הרוממות העצמית מתגלה, משתקפת.

אפשר להסביר את מן-דל עוד טפה, יותר בעומק, שהמלה מן היא לא רק לשון כלי, אלא גם קיצור של אמונה. מסבירים תמיד[טז] שמנא, כלי, הוא לשון אמונה כי "שרש הכלים גבוה משרש האורות"[יז] – שרש האורות בתענוג, ברישא דאין של הכתר, ושרש הכלים באמונה, רדל"א. לפי זה, מן-דל היינו אמונה-שפלות, הראש והסוף של כל כוחות הנפש – "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[יח] (עם כל הרמזים שיש בחבורן, החל מכך ש-שפלות עולה ח"פ אמונה[יט]).

מן רומז גם למן שירד לבני ישראל במדבר. המן ירד בזכות משה רבינו[כ], שרבי מענדל היה ניצוץ שלו (כדלקמן באריכות), לכן יש לו זכות להוריד מן. הזכות היא השפלות שלו, שהיא כח להוריד מן ופרנסה לעם ישראל. "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים"[כא] – הוא מפרנס את ה' בעבודה שלו, מתוך שפלות ובטול, ובאותו אופן, לפי העבודה שלו, ה' ממשיך את המן לעם ישראל – ה'מן' יורד בזכות ה'דל'[כב].

אמונה-חיות-דלות

אנחנו אוהבים לתת סימנים של המלה "אחד", כוונות לכוון בקריאת שמע[כג].

לפי הרמז של מן-דל, שעיקרו של רבי מענדל הוא הדלות, נפרש שה-ד של "אחד" רומזת אליו. גם על פי פשט[כד] האות דלת היא לשון דלות, סוד המלכות "דלית לה מגרמה כלום"[כה]. ה-ד של "אחד" היא ד רבתי – ודווקא כשהוא עלה לארץ והפך להיות "השפל באמת" הוא זכה להיות ד רבתי, ד אין סופית.

כהמשך לכך נאמר שה-ח היא רמז לרב המגיד. חית לשון חיות[כו] – אפשר לומר שהחידוש של המגיד שהוא הכניס חיות בכל העבודות, שבהכל יהיה "רצוא ושוב"[כז], דפק החיים.

הבעל שם טוב הוא כבר ה-א – סוד האמונה.

אפשר לפתח את הרמז של אמונה-חיות-דלות ל'מאמר'[כח], לתת לכל מילה ביטוי שאפשר לכוון בו:

ב-א של האמונה, של הבעל שם טוב, אפשר לכוון "אני מאמין באמונה שלמה".

ל-ח 'בא לי' שמתאים הפסוק "והחי יתן אל לבו"[כט], שאדמו"ר הזקן מסביר בתניא[ל] ביחס להסתלקות של צדיק – באגרת הקדש שנכתבה כנחמה על הסתלקות רבי מענדל עצמו! – שעל החי לתת אל לבו את חיי הצדיק ש"שבק חיים לכל חי", היינו את מדות הלב שלו, אהבה, יראה ואמונה, שהן-הן חייו. על ידי התקשרות לצדיק, שהיא אהבה כלפיו ודבקות בו, ממשיכים את רוחו לתוכנו.

ל-ד מתאים פסוק חשוב של דל, בו נאמר פעמיים "דל"[לא] – "אל תגזֹל דל כי דל הוא"[לב]. פשט הפסוק הוא שקל לגזול את הדל, שקשה לו להתגונן, ולכן צריך אזהרה מיוחדת כלפיו. אבל לפי הידוע[לג] ש-גזל ראשי תיבות "גם זו לטובה"[לד] אפשר לתת פירוש חסידי – אל תצדיק את הדין על הדל ("תגזול" אותו ותאמר ש"גם זו לטובה") אלא תתעורר עליו ברחמים ותתאמץ לסייע לו בפועל ממש (כידוע מרבי פינחס מקוריץ[לה] שגם במדת הכפירה יש להשתמש בעבודת ה', כאשר רואים עני, שאין להאמין שה' עשה אותו עני וכך ראוי, אלא להתאמץ בכל הכח לשנות את מצבו לטובה).

אחרי שחשבתי על שלשת הביטויים האלה עשיתי גימטריא, וראיתי לתדהמתי ש"אני מאמין באמונה שלמה", "והחי יתן אל לבו", "אל תגזֹל דל כי דל הוא" עולה בדיוק 1820 ("סוד [פעמים] הוי' ובריתו להודיעם"[לו])[לז]!

ב. בחינות משיח אצל רבי מענדל'ע

ניצוץ משה רבינו

חוץ מזה שרבי מענדל'ע הוא גדול תלמידי המגיד, הצדיקים אמרו עליו שני דברים גדולים:

דבר אחד, אמרו שהוא ניצוץ משה רבינו, שהוא רעיא מהימנא. זהו דבר עצום. כתוב ש"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[לח] ואמרו עליו שהוא עיקר ההתפשטות של משה בדורו, שהוא רעיא מהימנא. כידוע בזהר, בחלק שנקרא רעיא מהימנא, כתוב[לט] שיש משיח בן יוסף, יש משיח בן דוד, וגבוה מהכל יש משה רעיא מהימנא, שהוא ה"תורה חדשה" של מלך המשיח[מ]. בעצם תורתו של משיח, תורה חדשה, היא תורת הבעל שם טוב, ולפי הווארט הזה מי שהתעצם ביותר עם הרוח הפנימית של תורת הבעל שם טוב, מבין כל תלמידי המגיד, הוא רבי מענדל'ע. זה פשיטא.

אחר כך מי שהעצים עוד יותר את תורת הבעל שם טוב הוא אדמו"ר הזקן. כאן המקום גם להזכיר מה שאנחנו תמיד אומרים[מא], שיש שיחה של הרבי[מב] שיש הוה-אמינא לכלול את רבי מענדל'ע בין נשיאי חב"ד, כי בין המגיד אחרי הסתלקות המגיד אדמו"ר הזקן קבל אותו לרבי. אדמו"ר הזקן רצה לעלות איתו לארץ, רק שהוא מנע זאת ממנו. הוא אמר לו 'אתה חייב להשאר, לדאוג לצאן-קדשים שבחו"ל, להיות המנהיג של כל חסידות רייסין' – הפקיד זאת בידיו. בזמן המגיד האחראי על מדינת ליטא ורייסין היה רבי אהרן הגדול מקרלין, אבל הוא הסתלק בחיי המגיד. אחר כך המגיד ייעד בפירוש את רבי מענדל'ע ויטבסקער להיות הרב של כל רייסין, אם לא של כל העולם, וכשהוא עלה לארץ הוא מסר את מנהיגות רייסין, של רוסיה וליטא ובלרוס, לאדמו"ר הזקן[מג].

מפקיעין עד טבריה

לאור ההגדרה שהוא התפשטות עיקרית של משה רבינו גם אפשר להבין הרבה יותר לעומק שהוא זכה והצליח להגיע לארץ ישראל במסירות נפש, עם חבורה שלמה של שלש מאות תלמידים, ולהתחיל את הישוב בארץ ישראל.

היו לו שלש תחנות בארץ – קודם פקיעין, אחר כך בצפת ואחר כך בטבריה[מד]. בהתחלה הוא הביא את כולם לפקיעין, בה הוא ניסה להקים מושב חקלאי, שיעבדו חצי יום וילמדו חצי יום. אז, לפי המסורת, השטן בא אליו ואמר לו שאם אתה לא תעזוב כאן אני עוזב את כל העסקים שלי בכל העולם כולו ומתמקד רק בך. בפועל היתה מכת זאבים שהגיעה לפקיעין והערבים תלו זאת בחסידים, לכן גרשו אותם משם. הוא אמר שאם הוא יזכה להיות שנה שלמה בפקיעין, עם החסידים, יבוא מלך המשיח. ביאת המשיח היתה קשורה לתכנית שלו, של חצי יום לעבוד וחצי יום ללמוד – התכנית הזו היא מה ש'הקפיץ' את הבעל דבר, את השטן. אחר כך הם הגיעו לצפת – קבלו אותם יפה, אבל גם היתה בסוף מחלוקת שמה, לכן עזבו את צפת וירדו לטבריה.

לפי אחד הסיפורים, הסבה בפנימיות לכך שהם הגיעו לטבריה היא שבטבריה, מרוב החום, יש פחות תאוות – זהו מקום יותר נקי. הרי ענין עיקרי בתורה של רבי מענדל'ע הוא להשתחרר מהכבדות של הגשמיות, של העולם הזה – צריך להיות קל ברוחניות של התורה והמצוות. ב"פרי הארץ" על פרשת אמר, הפרשה של השבוע הבא, הוא מפרש ש"מצוה קלה"[מה] היא מצוה שכולה רוחנית – ככה היא קלה. אם יש לאדם איזו פניה או מניע גשמי למצוה הם עושים את אותה כבדה. ידוע שכבדות היא יסוד העפר של הקליפה[מו]. צריך שהכל – גם המצוות וגם התורה – יהיה קל. כמה שהוא התאמץ ומסר את הנפש בעבודת ה', בסוף הוא רצה שהכל יהיה קל – אם הכל רוחני אז הכל קל, הכל בשביל השכינה. ממילא, כל הברכות וכל ההשפעות שרוצים בבני חיי ומזוני – הכל יבוא ממילא, אם אתה קל, כלומר, שאתה רק חושב על השכינה, לא חושב על עצמך.

משה וחזקיהו

שוב, כל זה היה לומר שיש סברא שרבי מענדל'ע ויטבסקער הוא עיקר האתפשטותא דמשה רבינו, יש לו ניצוץ גדול של נשמת משה רבינו. אבל יש עוד מסורת בין צדיקי אותו דור, שרבי מענדל'ע ויטבסקער הוא ניצוץ של חזקיהו המלך[מז]. לא אמרו את זה בכדי. לומר שהוא ניצוץ של משה רבינו – מילא, יש משה בכל דור. אבל לומר משהו יותר ספציפי, יותר ממוקד, אומר שכנראה הכירו באופי שלו, בתורה שלו, בהנהגה שלו, נוכחות של חזקיהו מלך יהודה, מלך ישראל. על חזקיהו אמרו חז"ל[מח] שראוי היה להיות משיח, והסיבה שהוא לא זכה להיות משיח בפועל, שהוא 'פספס', היתה שלא אמר שירה אחרי הנס הגדול של מפלת סנחריב וכל צבאו באותו לילה. היו ממש נסי נסים, כמו יציאת מצרים[מט], וכיון שהוא לא אמר שירה הוא לא היה משיח. סימן שמשיח צריך להיות חזקיהו, אבל לתקן את העיוות שלו וכן לומר שירה אחרי שה' יעשה לנו נסים, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[נ].

ודאי ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים"[נא], ובודאי הוא גם ניצוץ של משה רבינו וגם ניצוץ של חזקיהו המלך. באריז"ל אלה שני שרשים שונים. דבר פשוט באריז"ל שמשה רבינו משרש הבל[נב]. הרי כל השרשים הם או הבל או קין[נג]. משה רבינו משרש הבל, ו-משה גם ר"ת משה-שת-הבל למפרע, הוא מהימין, כמו שכתוב "מוליך לימין משה"[נד]. אבל האריז"ל, כאשר הוא מגלה לנו את השרשים, אומר לנו שחזקיהו הוא משרש קין. גם משיח הוא משרש קין. איזה משיח? משיח בן יוסף. לכן האריז"ל אומר בפירוש שכאשר חז"ל אמרו שחזקיהו ראוי להיות משיח הם התכוונו למשיח בן יוסף. חזקיהו הוא משבט יהודה, אז הייתי חושב שהוא משיח בן דוד, אבל האריז"ל אומר שמה שחז"ל אמרו שהוא המשיח היינו דווקא משיח בן יוסף, שמשרש קין.

נדיר, לא מצוי בכלל, שיש בתוך אדם אחד ניצוצות משני השרשים, גם שרש קין וגם שרש הבל. אם הצדיקים אמרו שהוא גם משה וגם חזקיהו, סימן שהוא גם הבל וגם קין יחד, גם ימין וגם שמאל – זהו חידוש גדול דווקא אצלו. שוב, ודאי ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים", ששני הדברים נכונים. להיות גם הבל וגם קין זה בעצם להיות אדם הראשון, ששניהם יוצאים ממנו. על מי אומרים שהוא לא הבל ולא קין, רק אדם? על "דוד מלך ישראל חי וקים"[נה], כידוע[נו] ש-אדם ר"ת אדם-דוד-משיח – משיח מדוד ודוד מאדם. בדוד יש גם דברים שהם משרש הבל וגם דברים שהם משרש קין – יש לו את שתי הבחינות. גם לרבי מענדל'ע יש שני שרשים, של משה ושל חזקיהו, ויש בזה הרבה-הרבה רמזים יפהפיים וגימטריאות שלא נאריך בהם כעת[נז].

ידוע שמשה "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[נח], ראוי להיות משיח, אז אם הוא יכול לעבור משרש הבל לשרש קין – המעבר מתחיל להתממש אצל רבי מענדל ויטבסקער, שיש לו את שתי הבחינות[נט]. חזקיהו הוא לשון חזק. יש בכתבי האריז"ל תורה שלמה^נה שיש שני 'חזקים', אחד חזקיה והשני יחזקאל. הוא מסביר את ההבדל, ששניהם שרשים חשובים של אדם הראשון, רק שחזקיהו יותר גדול אפילו מיחזקאל. חזקיהו הוא לשון חזק וידוע[ס] שמשה עולה "חזק חזק חזק" – ממוצע כל אות הוא חזק – לכן אומרים אחרי כל חומש מתורת משה "חזק חזק ונתחזק". אלה שני השרשים של רבי מענדל'ע.

"גל עיני" במקוה

יש עוד ווארט, גם הוא במסורת חב"ד[סא], דרך אחד מגדולי החסידים, רבי מיכאל דער אלטער, שוודאי פעם סיפרנו אותו[סב]: עוד לפני שרבי מענדל'ע עלה לארץ, הוא היה מרבה לטבול, כמו כל הצדיקים. הבעל שם טוב אמר שהוא זכה לכל מה שזכה בזכות הטבילות. כידוע[סג], טבילה היא בטול, טבילה אותיות הבטול, והבטול הוא טהרה, מקוה טהרה, "מקוה ישראל הוי'"[סד]. רבי מענדל'ע גר בהורדוק, עיירה ליד ויטבסק. בכל העולם, שרחוקים מהאזור, קוראים לו ויטבסקער, על שם העיר הגדולה, אבל בחב"ד ובסלונים, שהיו באזור, קוראים לו הורודוקער, על שם העירה הקטנה ליד ויטבסק, פרבר של ויטבסק, שבה הוא גר. מסופר שכאשר היה טובל שם, בעירה הקטנה, הוא היה צועק בטבילה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[סה] – הוא צעק כל כך בקול עד שכל העירה שמעה אותו.

יש כאן קצת פלא – מים וגלים אולי הולכים יחד, כמו גלי ים, אבל חוץ מזה – מה הקשר בין מקוה ל"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"?! אפשר לומר שבתוך המים, בתוך הבטול, יש גילוי – בתוך הגלים משהו מתגלה – לכן הטבילה במקוה קשורה לפסוק הזה.

כאן לא נתאפק מלומר כמה רמזים יפהפיים: כל הפסוק "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", שוה ג"פ תריג, כידוע, ואם נוסיף לו מקוה טהרה נקבל בטול ברבוע, 47 ברבוע. אם נחבר רק את שתי המלים הראשונות, "גל עיני", עם המלה מקוה, נקבל חי ברבוע. אם נחבר "גל עיני ואביטה" ל-מקוה טהרה נקבל כד ברבוע. זה כבר מתחיל להיות משהו פלאי, "נפלאות מתורתך". בכל אופן, זהו עוד ווארט שאנחנו אוהבים לספר על רבי מענדל'ע, שגם קשור לגילוי תורת משיח על ידיו.

ג. "פרי הארץ" לפרשת אמר

שלש אמירות

נסיים עם קצת המשך של התורה שלו על פרשת אמור[סו], שהתחלנו להסביר:

הפרשה מתחילה "ויאמר הוי' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו"[סז].

יש בפסוק שלש אמירות – "ויאמר... אמֹר... ואמרת". ידוע בקבלה[סח] ש-אמר ר"ת אור-מים-רקיע, סוד העיבור. 'אור' הוא הרוחני לגמרי, 'מים' הם כבר המיין-דכורין (מ"ד) וכשהשפע נכנס לרחם האם ומצטרף למיין-נוקבין (מ"ן) שלה הוא הופך להיות 'רקיע', העובר שהולך להוולד בעזרת ה'. ה' ברא את העולם בעשרה מאמרות[סט], כל מאמר הוא "ויאמר אלהים", וכתוב באריז"ל[ע] שהיינו אור-מים-רקיע. כל נברא נולד מתוך זיווג של אור-מים-רקיע – זהו משהו יסודי ביותר.

כאן יש שלש אמירות בפסוק הראשון. כל אמירה כוללת אור-מים-רקיע, אבל אפשר לומר ששלש האמירות עצמן הן כנגד אור-מים-רקיע: הראשון, "ויאמר הוי' אל משה", הוא מדרגה בפני עצמה – מה שה' מגלה למשה הוא לא משהו שהוא מסוגל אחר כך לגלות לזולת, זהו האור של האמירה. "אמר אל הכהנים בני אהרן" היינו המים, המ"ד. השלישי – "ואמרת אליהם", שלכאורה מיותר, לכן חז"ל צריכים לפרש אותו במיוחד – היינו הרקיע, העובר שעומד להוולד.

ההסבר הזה, לפיו יש כאן תהליך של לידה, הולך טוב עם פירוש חז"ל לתוספת הלכאורה-מיותרת הזו, שהוא "להזהיר גדולים על הקטנים"[עא] – להזהיר את הכהנים הגדולים על הקטנים, אזהרה שהיא בעצם חינוך של הדור הבא. לפני כמה ימים דברנו על חינוך ברמב"ם[עב]. אחד המקורות העיקריים של החינוך בתורה הוא הפסוק שלנו, "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם", "להזהיר את הגדולים על הקטנים".

להזהיר גדלות על הקטנות

איך מוסבר בפרי הארץ "להזהיר גדולים על הקטנים"? "להזהיר את הגדלות על הקטנות". גדלות היא מצב שיש בו בהירות מוחין, בלשון הקדושת לוי, שאוהב להזכיר בהירות[עג] – כאשר יש לאדם בהירות מתוך תורה, מתוך פנימיות התורה, זו גדלות מוחין. אבל לפעמים אדם נופל לקטנות. זהו אחד מיסודות תורת הבעל שם טוב, שיש לאדם מצבים של גדלות ומצבים של קטנות, סוד "והחיות רצוא ושוב", וצריך לדעת איך לעבוד את ה' גם בקטנות[עד].

כך כתוב בקונטרס חנוך קטן בתניא על "שבע יפול צדיק וקם"[עה], שצריך לא ליפול לגמרי, "כי יפֹל לא יוטל"[עו] – שהצדיק שנופל לא יפול עד לארץ אלא למקום של החינוך שלו. זהו כל הענין של חינוך, שיהיה בסיס קבוע, שגם כשהוא יפול הוא רק יפול למדרגת החינוך. מהו החינוך? בתניא, כאשר מדובר על צדיק שמתקיים בו "שבע יפול צדיק וקם", הבסיס שהוא נופל אליו הוא מדרגת הבינוני. אבל כך צריך אצל כל אחד ואחד, שאם הוא נופל – שיפול רק לבסיס שלו, שלא יפול לארץ וישבור את העצמות, ח"ו. שוב, " כי  יפֹל לא יוטל".

לכן צריך להזהיר את הגדלות, שבמצב של גדלות יהיה "המשׂכִלים יזהִרו כזהר הרקיע"[עז], לשון אור ובהירות, ומתוך כך כשאדם נמצא בקטנות צריך, כמו שכתוב בתניא, שישאר רשימו – שיהיה אצלו רושם של הגדלות. גם בזמן הנפילה הגדלות קיימת באיזה מקום בנפש, רק שהיא לא נמצאת עכשיו בפנימיות אלא במקיף, מרחף. אבל יש לאדם רושם מהגדלות וצריך שהיא תזהיר ותאיר את הקטנות – כך הוא מסביר. יש בענין גם הרבה רמזים יפים, שלא נגיד כעת.

לא לטמא את התפלה

מה האזהרה? "לנפש לא יטמא בעמיו". רש"י מביא את דברי חז"ל "בעוד שהמת בתוך עמיו, יצא מת מצוה" שמותר להטמא לו. אבל בפרי הארץ הוא מפרש אחרת לגמרי: הוא אומר שנפש היא דוד[עח], שאמר על עצמו "ואני תפלה"[עט]. מתי הנפש נטמאת? אם אדם מתפלל אך ורק על צרכיו הגשמיים. זהו יסוד אצל הבעל שם טוב[פ], שדברנו עליו הרבה פעמים[פא] – מתי נכון שאדם יתפלל על צרכיו הגשמיים שלו ומתי לא נכון. כאן, אצל רמ"מ, ה'נכון' הוא שאדם צריך להכליל את עצמו בשכינה ולהתפלל על הכלל, וממילא כל חסרונות הפרט, של כל אחד ואחד, יתמלאו עם מילוי חסרון הכלל. לעומת זאת, אם האדם מתפלל רק על הגשמיות של עצמו – הוא מטמא את הנפש שלו.

שוב, הנפש שלו היא עבודת התפלה. עיקר עבודת ה' הוא התפלה – "לאהבה את הוי' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם"[פב], "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זה תפלה"[פג]. כך פוסק להלכה הרמב"ם[פד]. התפלה היא גם עבודה של "עבדא קמיה מריה"[פה] וגם "כבן המתחטא לפני אביו"[פו]. תורה לומדים כמו בן שאביו לומד איתו תורה, אבל התפלה היא בעיקר כעבד לפני אדונו (אף שיש גם בן המתחטא אצל אביו), כמו שכתוב בפרק החדש של הרבי – "כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו. חננו הוי' חננו"[פז].

איך הוא מסביר את "בעמיו"? "נפש" היא תפלה ו"בעמיו" שהיינו שהאדם מתפלל רק על אברי הגוף שלו. לא טוב להתפלל כך, כי צריך להרים את השכינה – צריך להתפלל על הכלל, על השכינה, ואם מתפללים על השכינה כל הצרכים הגשמיים מתקבלים בדרך ממילא.

"לשם שמים" – להרים את המלכות

בסוף דבריו הוא מביא את מאמר חז"ל[פח] על שתי השיטות של שמאי והלל: ידוע ששמאי הזקן עשה הכל לכבוד שבת קדש – כאשר הוא היה מוצא בהמה בשוק הוא קנה אותה לכבוד שבת, ואם אחר כך הוא מצא בהמה יותר יפה הוא היה מחליף ואומר שזה לכבוד שבת. "מחדא בשבתא לשבתא"[פט], הכל אצלו היה במחשבת כבוד שבת – זו מדת שמאי הזקן. אף שבדרך כלל פוסקים כבית הלל, כאן לפי רוב הפוסקים פוסקים כמו שמאי[צ]. אבל הלל הזקן "מדה אחרת היתה לו", ש"כל מעשיו לשם שמים". הוא היה אומר "ברוך ה' יום יום"[צא], ולא הכין את הבהמה היפה מחדא בשבתא לשבתא, אלא סמך על ה' שבערב שבת ימצא את הבהמה הכי יפה. זהו בטחון. למה לא פוסקים כך? כי זו הנהגה שסומכת על הנס[צב] – לא בדיוק, אבל באופן יחסי – ולא צריך לסמוך על הנס[צג]. רבי מענדל'ע צועק גיוואלד – ובטח עוד מפרשים[צד] – על מה שכתוב "מדה אחרת היתה עמו שכל מעשיו לשם שמים". משמע מכך שהנהגת שמאי לא היתה לשם שמים, חס ושלום – איך אפשר לומר כך?!

לכן הוא אומר שצריך להבין את סוד הביטוי "לשם שמים" וגם את ההבדל בין שמאי להלל. כתוב[צה] על בית שמאי שהם "מחדדי טפי" אבל הלל היה ענו יותר, ולכן הלכה כמותו – פוסקים כמו הענו, לא כמו החכם-הפקח, כי התורה נמשלה למים[צו], שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, ולכן הפסק מגיע דווקא למי שהכי ענו-נמוך. לכן כל גדולי הפוסקים הצטיינו במדת הענוה שלהם – אם זה הלל הזקן, שיצאה בת קול ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" אבל "הלכה כבית הלל"[צז], ואם זה רבינו הקדוש[צח] או הבית יוסף. כתוב[צט] שהבית יוסף הצטיין בענוה. היו בדורו חריפים ממנו, כמו המהרש"ל, אבל הלכה כמותו, וכך הלאה וכך הלאה. בכל אופן, הוא מסביר ש"לשם שמים" היינו יחוד – "שם" הוא מלכות ו"שמים" הם ז"א, תפארת. הכוונה במשפט "מדה אחרת היתה עמו שכל מעשיו לשם שמים" היא שבכל דבר הוא עשה יחוד בין ה"שם" לבין ה"שמים". האותיות שם נמצאות במלה שמים, וגם שמאי עצמו הוא לשון שמים, אבל לפי מה שכותב רבי מענדל'ע שמאי כולו שמים בלבד – הוא כותב בפירוש שהוא לא יכול לרדת בשביל להרים בתפלה שלו את המלכות דשכיבת עד עפרא, להגיע לנמוכים ביותר, גם בעם ישראל.

הפגם של שמאי הזקן בגמרא היה שהוא לא קרב גרים, הוא דחה אותם, כמסופר[ק]. זהו סימן ששמאי לא היה מסוגל לרדת ולהרים את הבנין מלמטה. אחד הדברים שאמר רבי מענדל'ע על עצמו היה שהוא שפל – בתכלית השפלות – כי דווקא מי שהכי נמוך בעם ישראל מסוגל להרים את כל עם ישראל. מכאן מסתמא לקח אדמו"ר הזקן את "משל הליווער" הידוע שלו[קא], המשל של המנוף, שאם רוצים להרים את הבנין צריך להרים אותו מהכי למטה, כי אם תתפוס אותו מהאמצע תשבור אותו. זו מדה של הלל דווקא, שהוא הכי ענו, לכן דווקא הוא יכול להגיע לגרים ולקרב אותם. גם אל הגרים שאינם במצב הכי טוב, כמו שמוכח מהשאלות שלהם, הוא יכול להגיע, לקרב ולגייר את כולם, ובסוף הכל טוב.

שוב, הסוד של "לשם שמים" הוא לרדת הכי למטה, להרים את השכינה, "השם", והוא אומר בפירוש ששמאי לא יכול לעשות זאת. לכן דווקא על הלל כתוב "שכל מעשיו לשם שמים", וזו היא "מדה אחרת". כנראה בזכות ה"לשם שמים" שלו הוא מסוגל להנהיג בהנהגה על-טבעית, כמו שאמרנו, לומר "ברוך ה' יום יום" ולסמוך על כך שביום ששי תזדמן לו הבהמה הכי טובה לכבוד שבת קדש. בפסוק כתוב "ברוך א-דני יום יום" – א-דני בגימטריא הלל, זו המדה המיוחדת של הלל.

מצוה עושה חריץ

בתחלת המאמר הוא מביא את המשנה "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העברה שמצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה, ששכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה"[קב]. זהו מאמר של בן עזאי, שלפי קבלה[קג] הוא הגלגול העיקרי של שמאי הזקן. שמאי דחה גרים, כנ"ל, ולכן היה צריך לבוא בן עזאי – וגם רבי עקיבא, שלפי דעה אחת הוא השווער שלו[קד] – לברוא נשמות גרים. זו שאלה אם בן עזאי לא התחתן בכלל או שהוא התחתן ואחר כך פרש מן האשה[קה], אבל בכל אופן הוא עסק והצליח בבריאת נשמות גרים. אחריו, בין האמוראים, עסק בכך אביי, שהוא שרש הבעל שם טוב, כידוע[קו]. כל העבודה הזו היא תיקון שמאי.

איך הוא מסביר את דברי בן עזאי "הוי רץ למצוה קלה"? "מצוה קלה", כמו שהזכרנו, היא מצוה הנעשית לגמרי לשם שמים. דווקא מכיון שהיא לשם שמים היא קלה, אין בה כובד של פניה גשמית, של הישות של האדם. צריך לרוץ למצוה קלה, בסוד "הוי רץ כצבי"[קז] – עבודה השייכת במיוחד לארץ ישראל, ארץ הצבי[קח]. בן עזאי ממשיך "שמצוה גוררת מצוה" ובפרי הארץ מוסבר לפי הפסוק "דרך מצותיך ארוץ"[קט] – כאשר אדם עושה מצוה לשם שמים הוא עושה באדמה של ממד הזמן וממד החיים שלו כעין חריץ. בהלכות שבת כתוב שכאשר גוררים משהו על הארץ הוא עלול לעשות חריץ[קי]. כך הוא מסביר "מצוה גוררת" – שכל מצוה לשמה יוצרת דרך. הרבי הקודם מסביר[קיא] את הווארט הזה על הפסוק – שלא מובא כאן בפרי הארץ – ""אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם"[קיב]. "מסלות" שוה מצות – כל מצוה עושה מסלה, עושה דרך, עליה נאמר "דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי". על פעולה זו נאמר "שמצוה גוררת מצוה" – המצוה הראשונה "גוררת", עושה חריץ במציאות, ודרך אותו חריץ האדם עושה עוד מצוה ועוד מצוה. בזכות החריץ, "המסלות בלבבם", הוא אוטומטית גם בורח מעבירה.

רבי מענדל'ע מסביר רק את "הוי רץ למצוה קלה... שמצוה גוררת מצוה", ולא את ההמשך, "ששכר מצוה מצוה", אבל ממילא אפשר להבין שהשכר הגדול הוא המצוה עצמה, שכוללת את כל המצוות שבאות בעקבותיה, דרך הדרך, החריץ, שהיא עושה.

השראה מבעל פרי הארץ

אם כן, כאן למדנו כמה נקודות מתוך פרי הארץ של פרשת אמור. נסיים בתפלה שנזכה לקבל ממנו השראה. מסופר שכאשר הדפיסו את פרי הארץ, הראו את הספר לאדמו"ר הצמח צדק – שנקרא על שמו, כנ"ל – והוא התפעל שהכל "דברי אלהים חיים". בכל אופן, הוא אמר, 'סבא כתב זאת יותר ברור'. היות שהכל אצלו כל כך קל, כל כך רוחני, לא פשוט להבין אותו וכל שכן לא פשוט להפנים אותו.

בכל אופן, התורות הראשונות של אדמו"ר הזקן מאד דומות לסגנון התורות שלו. כנראה אם יש הוה-אמינא של הרבי שצריך לכלול אותו בין נשיאי חב"ד – צריך להתחשב בהוה-אמינא. שה' יעזור לנו לקבל ממנו את כל האור. הבעל שם טוב עובר דרך הרב המגיד ואדמו"ר הזקן, אבל יש משהו ברבי מענדל'ע, שהוא – כמו שאמרנו – מימוש של הבעל שם טוב עצמו. כאילו יש איזה דילוג וקשר ישיר בין הבעל שם טוב לרבי מענדל'ע ויטבסקער שמופיע בסגנון המיוחד בו הוא העביר לנו את נשמת החסידות. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, שיהיה הילולא שמח, הילולא של ביאת משיח בפועל ממש.