מבחר שיעורי התבוננות חלק ל"ב
ב"ה
מבחר שיעורי התבוננות
חלק ל"ב
סמינר קול שופר
ערוך מהקלטות שעורי מו"ר
הרב יצחק גינזבורג שליט"א
לא מוגה
העלה על הכתב וערך – עמרם לידא
שנת וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לפ"ק
ה'תשפ"ה
הקדמה
הספר המונח לפנינו – "מבחר שיעורי התבוננות" חלק ל"ב – הינו מבוא לקבלה ולעבודת ההתבוננות המיוסד על מושגי קבלת האריז"ל המתבארים בלשון החסידות. חבור זה, הכתוב בסגנון עכשוי השוה לכל נפש, ערוך כספר לימוד ומביא ברציפות את דברי מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א כפי שנאמרו בסדרות שיעורים בפני צבור גדול ומגוון במשך שנים רבות.
ספר זה, כמו גם ספרים נוספים מסדרת שיעורי הרב גינזבורג, אינו בא לספר, לתאר או להסביר את מושגי הקבלה ופנימיות התורה באופן נקודתי – אלא כל כולו התבוננות עמוקה בשרשי המושגים וביחסים ביניהם. כל שעורי הרב גינזבורג הם דוגמאות לנו כיצד מתבוננים. תוך כדי התקדמות הלימוד מתבונן הרב גינזבורג במערכות המושגים – ומנחה ומלוה ולוקח את הלומדים יחד אתו אל תוך מרחבי ההתבוננות בהן.
שפת המשלים החסידית וההתבוננות בהם – מפשיטה את מושגי הקבלה מגשמיותם ומתארת אותם כמושגים ותהליכים נפשיים, וממילא מאפשרת לחוש המחשה ואחיזה מסוימת גם במושגים הסתומים ביותר שבקבלת האריז"ל. ההתבוננות המעמיקה והמפורטת מולידה הבנה – עד שבע"ה משיג התלמיד יותר ויותר את עומק הדברים. סגנונו המיוחד של הרב גינזבורג בא לידי ביטוי במיוחד בסדרת ספרים זו המיוסדת על שעורי הרב – ובזה הם מתאימים לשמש פתח ושער וכניסה אמיתית לתלמידים ומתחילים המשתוקקים לבוא בשערי הקבלה בכלל – וקבלת האריז"ל בפרט.
הקוראים ימצאו בדברים אלו בנין שלם שכולו חידוש אמיתי שיש בכוחו להאיר ולהחדיר ולעורר חיות ושמחה בהשכלת כל מקצועות התורה, בקיום המצות ובעבודת ה' שבלב – היא תפילה.
דברי הרב נכתבו מתוך הקלטות השיעורים והובאו כסידרם, כמו שנאמרו בשעת השעור בו נלמדו הדברים, וכולל גם את החזרות שנעשו במהלך השעור, שהרי אין בית המדרש בלא חידוש. דברי הרב נערכו עריכה קלה בלבד תוך שמירה על סגנונם המיוחד. הכותרות, כותרות המשנה והחלוקה לפסקאות, סודרו במיוחד כדי להקל על התמצאות הקורא בתוך רצף הדברים.
הסברי המושגים השונים נאמרו בד"כ כפי הנדרש לצורך רצף ההסבר – ולכן אין בהגדרתם כאן משום "קביעת מסמרות" – שהרי כל מושגי הקבלה והחסידות עמוקים ביותר ונוגעים בכל חדרי התורה כולה. תוך כדי עריכה, היו הדברים לעיני הרב, ופעמים רבות נוספו הארות, דגשים ורמזים לדברים כפי שנאמרו. הערות העורך בסוגריים ( )!
שפת המשלים החסידית מאפשרת לנו לתרגם את מושגי הקבלה לחויות ותהליכים נפשיים. בסוף הספר מצורף נספח מבנה הנפש ובו תמצית המונחים והמושגים העיקריים המשמשים בחיבור זה.
ספר "מבחר שיעורי התבוננות" חלק ל"ב – כולל שמונה שיעורים שנאמרו בחודש אלול שנת תשס"ג – במלון כינר – שלחוף הכינרת:
א – קול שופר – שיעור א' – סמינר קול שופר – הקדמה.
ב – קול שופר – שיעור ב' – סיפורי צדיקים.
ג – קול שופר – שיעור ג' – עשרת טעמי השופר של רס"ג.
ד – קול שופר – שיעור ד' – אשרי איש שלא ישכחך.
ה – קול שופר – שיעור ה' – כל העמים תקעו כף.
ו – קול שופר – שיעור ו' – המשך טעמי הרס"ג.
ז – קול שופר – שיעור ז' – המשך טעמי הרס"ג.
ח – קול שופר – שיעור ח' – סמינר קול שופר – סיום.
תוספות: פרצוף טעמי הרס"ג; הקבלת טעמי הרס"ג לספירות; תפילה חשאית.
שיעור א' – הקדמה
ערב טוב,
הנושא שלנו בימים אלו הוא ההתעוררות של השופר, גם בחודש הזה, חודש אלול וגם אח"כ: "מצות היום בשופר" בראש השנה תשס"ד הבעל"ט. תוקעים בשופר גם בסיום יום כיפור – זכר לשיחרור העבדים ביום זה – בשנת היובל. וכן, כל מה שקשור לשופר מתמצת לנו את התוכן של הזמן הזה. והנה, היות שהכל הולך אחר הפתיחה ו"בתר רישא גופא אזיל" – אזי ממילא, כל השנה כולה הולכת לפי הראש – כמבואר באריכות בחסידות. כלומר, איך שהאדם בונה את הראש – כך כל ההמשך בא ומתגלה!
ובכ"ן – לפני שתוקעים בשופר בראש השנה אומרים ובכ"ן פסוקים כלומר, 78(=3 פעמים שם הוי') פסוקים. קוראים את פרק מ"ז בתהלים שבו י' פסוקים שבע פעמים וממילא, יש לנו עד כאן כבר 70 פסוקים. אחר כך קוראים פסוק 1 נוסף: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ". אח"כ קוראים עוד 6 פסוקים שראשי התבות שלהם הוא קר"ע שט"ן (בשיעור הבא נסתכל במחזור לראש השנה ונוכל לראות את כל הסדר הזה). אחרי ששת הפסוקים ממשיכים, חוזרים וקוראים שוב את הפסוק השישי של פרק מ"ז: "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה הוי' בְּקוֹל שׁוֹפָר". בכך השלמנו לקרוא 78 = ובכ"ן פסוקים!
אח"כ ישנה תפילה, "יהי רצון..", שנעמיק בה בהמשך. אח"כ אומר הבעל תוקע את הברכות שלפני תקיעות השופר!
נחזור, יש שישה פסוקים של קר"ע שט"ן – כולם מפרק קי"ט בתהלים – הוא פרק התורה שבתהלים ובו כנגד כל אות של כ"ב אותיות לשון הקודש נכתבו שמונה פסוקים. זהו הפרק הכי גדול בתנ"ך בכלל ובו 176 פסוקים המסודרים לפי סדר ה-א"ב! ואם כן, סדר זה רומז לכך שכל ענינו של פרק זה גם קשור עם כ"ב אותיות לשון הקודש – כמבואר בדרושי החסידות והוא, שה"קול שופר", הקול הפשוט הזה שמוציאים מן השופר – הוא בעצם בונה את המלכות היינו, בונה את הדיבור שלנו בהיותנו מסוג ה"מדבר" (כסימן הידוע בסדר מלמטה למעלה: דומם, צומח, חי, מדבר) – בעיצומו של ראש השנה. כלומר, בו ביום ברא ה' את ה"מדבר". ושוב, את ה"מדבר" הכולל יחד קול ודיבור – ברא ה' בראש השנה. וזהו שבנין המלכות, שהיא הדבור, שהרי המלך שולט בכח הדיבור שלו! ואכן, הבנין של ראש השנה זה לבנות את הדיבור – ולצורך זה צריך קודם כל את ה"קול" שהרי אין דיבור בלי קול ותיקון הקול – הוא בשמיעת קול השופר!
והנה, אח"כ, התיקון המפורט של הדיבור ואמירת הפסוקים בתפילת המוסף, שם נוספו 10 פסוקים מן התנ"ך בכל אחת מ"מלכויות, זכרונות, שופרות – וזה תיקון ובנין הדיבור!
כלומר, שאדם הראשון, שבכל אחד ואחד מאיתנו – חוזר כביכול לאדם וחוה – כדי להבראות ולהיתקן מחדש – בראש השנה על ידי קול השופר ואמירת הפסוקים!
קול ודיבור – כתוב בחסידות, בשם המגיד ממעזריטש – כשם שה' בורא את העולם "יש מאין" – כך התפקיד של הצדיק, "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ" – להחזיר את היש לאין. ושוב, לא לבטל את היש, לא לבטל את העולם, שהרי ה' רוצה את העולם. כלומר, על הצדיקים לבטל את הישות הנפרדת – לבטל את יש ונפרד בפני עצמו, לבטל את תדמית הרשות הנפרדת שישנה בהרגשתו הראשונה של העולם – ולהחזירו לה' יתברך – שאין עוד מלבדו! וכאן זה להחזיר לה' את הקול שלנו (שזה כביכול "החומר של הדיבור") – לשלוח את זה בחזרה כלפי מעלה! כלומר, להחזיר לה' את הדיבור שלנו שהדיבור יהיה קודש לה' ואז האדם, המדבר, נתקן!
אלף פלא – ואם כן, בהמשך נראה הרבה הרבה דברים ובהם שכוונות השופר בפרט וכל כוונות ראש השנה בכלל – הכל קשור עם תיקון כ"ב האותיות. הקול הפשוט, שעליו מסביר ואומר הבעש"ט שהקול הזה הוא בחינת אין או אות א שקודמת – ובעצם מהוה נשמה לגבי כל כ"ב אותיות לשון הקודש! ושוב, כ"ב האותיות מתחילות עם אות א אבל אות א זאת היא בגדר "אחד המנוי" כלומר 1,2,3..וגו'. והנה, כדי להחיות ולתקן את כ"ב האותיות אנו מוציאים אות א אחרת, תוך כדי התקיעה ושמיעת קול השופר. וכאמור, זאת אינה אות א של: א, ב, ג.. – אלא אות א שהיא רוחנית לגמרי – ואפשר לומר גם מרחפת על גבי כל כ"ב האותיות. כלומר, שאות א הזאת הפשוטה נקראת "אחד האמת", "אלף פלא", זה גם "אור מקיף" לגבי כל האותיות. וכן, זה גם הופך להיות אור פנימי ונשמה פנימית לגבי ה"כ"ב אותיות".
ואם כן, אות א הזאת, הפשוטה – זה סוד ה"קול" שמוציאים בתקיעת השופר! אחר כך, אפשר לבטא, להביא לידי ביטוי, את כ"ב האותיות לפי הסדר: א, ב, ג, ד .. וגו'.
על אות א הפשוטה הזאת נאמר ב"פתח אליהו": "אנת הוא חד ולא בחושבן"! ושוב, א,ב,ג,.. זה נקרא אחד המנוי כלומר, שיש 1 ואחריו 2 וכך הלאה. אבל ה"קול שופר" זה כדי לגלות בנפש ולמעלה – את ה"חד ולא בחושבן"! ושוב, "אנת הוא חד ולא בחושבן" – אתה ה' אחד – אחד ולא בחושבן! ביחס לעשר ספירות זאת המדרגה ה"עשתי עשרה" כלומר, המדרגה האחת עשרה, 11 שלמעלה מעשר!
לגבי ה-כ"ב אותיות – אותה בחינת א של "חד ולא בחושבן" – זה כעין בחינת כ"ג = חי"ה ביחס ל-כ"ב האותיות כולן יחד!
כתוב בקבלה שהמילה העיקרית ששוה כ"ב זו המילה "יחד" = 22 (שמופיעה רק פעם אחת בחח"ת), "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". ואם כן, למעלה מ"יחד" צריכה להיות אחדות פשוטה שאינה נמנית שכאמור היא בבחינת "חד ולא בחושבן" – וזה צריכים להוציא בתקיעת השופר בראש השנה!
נחזור, אמרנו שיש שישה פסוקים שראשי התבות שלהם עושים את הצרוף קר"ע שט"ן – לקוחים כולם מפרק קי"ט שמוקדש כולו ל-כ"ב אותיות התורה! לגבי קטע פסוקי קר"ע שט"ן – יש שני פסוקים שמקיפים אותו – זה מכאן וזה מכאן. לפניו מתהלים קי"ח: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" ואחריו פסוק מתהלים מ"ז: "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה הוי' בְּקוֹל שׁוֹפָר". כמו כן, יש שבעים פסוקים של פרק מ"ז בתהלים הכולל עשרה פסוקים – ואותו אנו קוראים שבע פעמים! על קריאת מזמור זה שבע פעמים – אפשר לומר שזה שיא ההתרגשות – של ראש השנה!
ובכן – ואם כן, לפני התקיעות אנו אומרים ובכ"ן = 78 פסוקים ואכן, מילה זאת חוזרת הרבה פעמים בתפילות הימים הנוראים, כאשר בכל תפילת ח"י – חוזרת מילה זאת ארבע פעמים. בהמשך הלימוד נסביר מה טיבו של רמז זה הכולל ארבע פעמים ובכ"ן! ושוב, מילה זאת ובכ"ן = 78 זה רמז למספר פסוקים שאנו אומרים לפני התקיעות!
והנה, הפסוק האחרון "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה, הוי' בְּקוֹל שׁוֹפָר" – הוא בעצם פסוק שכבר אמרנו אותו שבע פעמים בתוך פרק מ"ז – ולבסוף חוזרים עליו בפעם שמינית. ואכן, פסוק הזה הוא הפסוק העיקרי שבו נמצא סוד השופר, סוד תקיעת השופר כלומר, מה זה פועל למעלה ומה זה פועל למטה, מה זה אמור לפעול בנו, בפנימיות נפשנו!
נתבונן מעט בפסוק זה: במילה תרועה ישנה אתנחתא המחלקת את הפסוק לשני חלקים. בחלק הראשון נמצא שם אלוקים – ואילו בחלק השני נמצא שם הוי' – שם המיוחד! וממילא, הייתי יכול לחשוב שהפסוק הוא בדרך עליה – קודם שם אלוקים ואח"כ שם הוי'. ואכן, כך אפשר לפרש את פשט הפסוק: "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה הוי' בְּקוֹל שׁוֹפָר" – שמתחיל עם הביטוי "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה" ואח"כ עולה גם שם הוי' בקול שופר!
רצוא ושוב – והנה, באים חכמי הקבלה והחסידות – ואומרים לא כך אלא שיש כאן שתי תנועות כעין "רצוא ושוב". כידוע, "אֱלֹהִים" הוא השם הקדוש של מידת הגבורה – שהיא תמיד בתנועה של העלאה מלמטה למעלה ואילו "שם הוי'", שם הרחמים, שם של חסד, שהטבע בהם זאת המשכה וירידה מלמעלה למטה! לכן, מה שמתבקש – וכך באמת הפירוש: "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה", חלקו הראשון של הפסוק – זאת עבודה פנימית של "רצוא" – העלאה מלמטה למעלה. ואילו, ועל ידי כך גופא – בחלקו השני של הפסוק, "הוי' בְּקוֹל שׁוֹפָר", נמשך בתנועת "שוב" – שם הוי' בקול השופר! ושוב, לאחר שאלוקים עלה בתרועה – נמשך שם הוי' בקול תקיעת השופר!
ע"פ החסידות יש בפירוש זה שלושה שלבים שמביא הרבי הריי"ץ במאמר אחד. אומר הרבי שהבעש"ט פירש זאת כמו שהסברנו כאן: "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה" – שמכח שם אלוקים יש העלאה ואילו ההמשכה למטה באה מכח שם הוי', "הוי' בְּקוֹל שׁוֹפָר" – כך אמר הבעש"ט!
אחרי הבעש"ט בא ממלא מקומו, הדור השני של החסידות – המגיד ממעזריטש והוסיף לבאר את דברי הבעש"ט – באומרו שהכוונה בזה היא לא באופן שיש העלאה בשם אלוקים והמשכה בשם הוי' – כמו שמשמע מהפשט. מדגיש המגיד ואומר – מה שעולה, היינו שם אלוקים בעצמו עולה בתרועה! כידוע: "אֱלֹהִים" = 86 = הטבע. כלומר, אם "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה" וכאמור, "אֱלֹהִים" = הטבע, מכאן סימן שכל הטבע, בכל העולמות – הכל עולה, חוזר לשורשו – בתרועה שאנחנו תוקעים בראש השנה, כאשר "מצוות היום בשופר"! כלומר, שלא רק החיצוניות של העולמות שנבראו על ידי שם אלוקים – עולה, אלא גם שם אלוקים בעצמו עולה!
וכן, אותו דבר גם לגבי שם הוי' כלומר, לא שההמשכה זאת הארה או אור שנמשך משם הוי' ומאיר בתוך העולמות לאחר התקיעות שופר – לפי הסדר הקבוע של "רצוא ושוב". אלא, שיש בזה חידוש והוא שעצם שם הוי' – נמשך ומאיר. ושוב, כאשר שם אלוקים עולה – אזי גם עצמות שם הוי' בעצמו יורד ונמשך ומתגלה בתוכנו! עד כאן דברי המגיד ממעזריטש.
שופר – כאמור, כל אחד כאן מפרש את דברי קודמו ומהמגיד אנו מגיעים לדור השלישי, מגיעים לאדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי תלמיד המגיד ומייסד חסידות חב"ד. אדמו"ר הזקן הוסיף והסביר שכדי להבין את דברי המגיד ממעזריטש שבאר את דברי מורנו הבעש"ט – צריך להסביר ענין זה לפי ג' הקולות שאנו מפיקים בתקיעת השופר: תקיעה, שברים, תרועה! לכאורה, אפשר היה לחשוב שהשופר מפיק רק קול אחד פשוט – תקיעה, תוקעים בשופר. אבל, אנחנו יודעים וכך גם ההלכה – שאמנם צריכה להיות תקיעה בהתחלה ותקיעה בסוף – אבל בתורה נקרא יום זה יום תרועה: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". והנה, לומדים מגזרה שוה: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי", מהכתוב בענין שנת היובל, "שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי" – שהתרועה הזאת היא תרועה בשופר!
נחזור, מה שכתוב בתורה זה רק "יוֹם תְּרוּעָה" כלומר, לא כתוב תקיעה ולא כל משהו אחר – ואפילו לא כתוב שופר! וכאמור, חז"ל צריכים ללמוד שהתרועה הזאת היא בחפץ הזה שאנחנו קוראים "שופר". זאת לומדים חז"ל בגזרה שוה מהכתוב לגבי שנת היובל: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי"! ושוב, ראש השנה זה "יוֹם תְּרוּעָה"!
שברים – אנו יודעים שהיה ספק אצל חז"ל מהי המהות של ה"תרועה": האם זה קולות קצרים, קולות שהביטוי שלהם הוא גנוחי גנח כלומר, האם התרועה זה כמו אנחה של אדם שנאנח – ולזה אנו קוראים שברים. וכן, שברים זה פרוש אחד של חז"ל להגדרה בתורה של תרועה כלומר, למה מתכוונת התורה כאשר אומרת "תרועה"!
תרועה – והנה, יש גם פרוש נוסף בחז"ל האומר שהכוונה במילה תרועה – היא "ילולי יליל" כלומר, בכיה! והנה, בכיה אלו קולות מאד קצרים ואילו אנחה אלו קולות קצת יותר ארוכים מקולות הבכיה! ואם כן, כך אנו מרכיבים את סדר השמעת הקולות: בתחילה ובסוף ישנה תקיעה שהיא קול אחד ארוך ואח"כ באים השברים שבהם שלושה קולות! אח"כ באה התרועה ובה לפחות תשעה קולות. בהמשך נסביר את סוד הסדר הזה שהולך ע"פ חזקות של 3, וזהו, ש"הקול" כאן הוא משולש!
משולש – תקיעה זה 1 = אחד – כאשר אחד זה גם 3 כלומר, 30 , שלוש בחזקת 0! אח"כ, השברים זה שלושה, 31 כלומר, שלוש בחזקת 1; לבסוף התרועה זה תשעה קולות (לפחות), 32 , שלוש בחזקת 2! אם נחברם יחד: 1 ﬩ 3 ﬩ 9 = 13 – שזה גילוי של י"ג מידות הרחמים. כדאי גם לדעת ש"משולש" = 676 = 262 כלומר, משולש משקף את שם הוי'! והנה, ישנה תופעה מתמטית פשוטה מאד האומרת שסכום כל ג' חזקות רצופות של המספר 3 – מתחלק למספר 13! וזאת התופעה שראינו כאן! ושוב, אם אני לוקח כל שלוש חזקות רצופות של 3 – סכומם יתחלק ב 13!
תשרי – נוסיף כאן עוד מאמר מוסגר קטן. כאשר כותבים את ראשי התבות של, תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה בסוף – כותבים בקיצור תשר"ת! כלומר, אות ת היא ר"ת תקיעה; אות ש היא ר"ת שברים; במילה תרועה, אות ת אינה אות שורשית אלא תוספת וממילא, העיצור הראשון של השורש רוע היא האות ר . והנה ר"ת של תקיעה, שברים, תרועה הם "תשר" וזה מזכיר לנו את חודש תשרי! ידוע, לגבי חודש תשרי, שאותיותיו נכתבות לפי סדר יורד של הא"ב מהסוף להתחלה: ת,ש,ר,ק וכו' עד אות א! ואם כן, אותיות תשר בשמו של חודש תשרי הן בדיוק שלוש האותיות הראשונות, הר"ת של שלושת שורשי שמות קולות השופר: תקיעה, שברים, תרועה!
אנו נסביר ששורשים אלו והענין שבתקיעת השופר – זה כנגד ג' החגים גופא שכלולים בכל חודש תשרי: התקיעה – כנגד ראש השנה בכלל; השברים – כנגד יום הכפורים; התרועה – כנגד חג סוכות! ושוב, עולה מכאן שכל חודש תשרי בנוי על האותיות "תשר" – על תקע, שבר, הריע! עד כאן המאמר המוסגר שעסק בחודש תשרי.
תרועה – והנה, אחרי התקיעות אנו אומרים שלושה פסוקים מפרק פ"ט בתהלים. הראשון בהם הוא : (ט"ז) – "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה הוי' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן" – כלומר, מדגישים קודם את התרועה – וממילא, ודאי פסוק זה אמור לכלול את כל ענין התקיעות והעבודה הפנימית של התקיעות. אומר אדמו"ר הזקן ש-ג' קולות אלו – התקיעה והשברים והתרועה יש בהם עליה. ואכן, לפי הכוונות, התקיעה זה כנגד אברהם; השברים זה כנגד יצחק; "ילולי יליל", הבכי שבתרועה, זה כנגד יעקב!
תקיעה גדולה – והנה, מצד אחד אברהם הוא "הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים" ומתוך כך הייתי מצפה שה"תקיעה" תהיה הגדולה משאר קולות השופר. כך באמת רואים זאת בסוף התקיעות כאשר מסיימים עם "תקיעה גדולה" – שזה אברהם גדול מאד – שכאמור, עליו כתוב בספר יהושע "הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים"! ושוב, האדם הגדול בענקים – הוא התקיעה הגדולה בסוף המסיימת את 30 קולות דמיושב שאנו תוקעים בשופר בראש השנה!
אברהם אבינו הוא המכונה "הגדול" בין שאר האבות ואילו יעקב הוא הקטן שבהם ככתוב בתנ"ך. וממילא, יוצא שיצחק הוא הבינוני! ושוב, אברהם הוא הגדול שבאבות – יצחק הוא הבינוני – ואילו יעקב נקרא הקטן שבאבות. וכידוע, על יעקב, הקטן שבהם כתוב שהוא "הבחיר שבאבות" כלומר, יעקב הוא הכי מובחר!
סדר – ואם כן, יתכן מאד שיש כאן איזה רמז – ש-ג' הדורות הראשונים של החסידות הם מה שנקרא "סדר": הבעש"ט כנגד אברהם; המגיד הוא כנגד יצחק; אדמו"ר הזקן – הוא כנגד יעקב הקטן – והוא הבחיר (המעשי) שבהם! והנה, אומר אדמו"ר הזקן שקולות השופר הם בגדר צעקה: תקיעה זאת צעקת הלב; השברים זאת אנחה; ואילו התרועה זאת בכיה! אלו השמות שמופיעים בחסידות.
אומר אדמו"ר הזקן שמצד הפנימיות – יש כאן עליה: מהצעקה לאנחה ועד לבכיה! הצעקה הפשוטה – זה כמו שיש איזו הנחת יסוד שנקרא לה בשם "גילוי כוונה". אבל, לאחר הגילוי הזה של הצעקה, שאני צועק אליך ה' מקרב איש ולב עמוק – צעקה שאינה פנייה סתמית – צעקה שאינה דיבור רגיל של תפילה! וזאת, על דרך סיפור ידוע של הבעש"ט על אותו ילד שהתרחק ומתוך כך כבר שכח את שפתו של אביו – ורק צועק לאביו בצעקה פשוטה!
שברים – והנה, אח"כ יש תיקון פנימי של "לב נשבר": "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" שזה ודאי לב נשבר הרומז ל"שברים". ושוב, השברים זה בא לאחר הצעקה הזאת הספונטנית והפתאומית והפשוטה – שהרי זה קול פשוט! והנה, יש עבודה נוספת "לשבור" ונשאלת השאלה למה יש קול שופר שנקרא "שברים"? כאמור, שברים זה אחד מהשמות של תרועה – ואכן יש במילה תרועה (מלשון רעוע) גם לשון שבירה. וכן, אחד הפרושים לביטוי "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה" – שיודעים לשבור את עצמם! וכן, את הפסוק ב"מזמור לתודה" מפרשים: "מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ" – שאת כל הארציות צריכים לשבור למען שמו יתברך! ושוב, "הָרִיעוּ" – תשברו לשם ה' את כל הארציות!
בכיה – והנה, אם יש הבדל בין שברים לתרועה – מיד נשאלת השאלה: מה ההבדל בין אנחה לבין בכיה? כתוב ש"אנחה" שוברת את כל גופו של אדם. ושוב, אנחה שוברת את הגוף כלומר, זה עושה איזה תיקון בגוף – וזמנה לאחר הצעקה הפשוטה (תקיעה)! ושוב, בזמן הצעקה – אין עדיין תיקון הגוף – שהרי זה מתקיים רק לאחר האנחה שבאה לאחר הצעקה. ובכל אופן, גם תיקון הגוף אינו התכלית. אלא, התכלית היא ה"בכיה" בקולות הקצרצרים שלה, מה שאמרנו לגבי שלוש בחזקת שתים – 32! כאמור, ריבוע זה שלמות, ריבוע זה זיווג. כלומר, בתרועה יש זיווג כמו שנראה בהמשך הלימוד.
הנה, הקולות גופא של השופר כולם הם "שופרות" אבל יחסית, כל עניני ראש השנה כלולים יחד. ושוב, יחסית, התקיעה והשברים והתרועה – זה כמו מלכויות, זכרונות ושופרות! כלומר, שה"שופרות" שבשופר – זאת התרועה של "ילולי יליל", הבכיה! מה עושה הבכי?
חב"ד – אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד (חכמה, בינה, דעת) – ולכן הוא בא ומוסיף עוד מימד לפרוש המגיד על דברי הבעש"ט ואומר שהתרועה חייבת להיות בידיעה ככתוב: "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה"! כלומר, כמו שהאבות, אברהם, יצחק ויעקב הם כנגד: אלוקי אברהם חכמה, אלוקי יצחק בינה, ואלוקי יעקב דעת!
יודעי – והנה, יכולתי גם לחשוב שחכמה זה יותר מבינה ובינה זה יותר מדעת – אבל לפי רש"י בחומש כתוב בפרוש לא כך אלא: שחכמה, בינה, דעת – זה הכל בדרך עליה כלומר, שבינה זה יותר מחכמה ודעת זה יותר מבינה! וכאמור, כך גם מסביר כאן אדמו"ר הזקן (שהרי הוא בן הדור השלישי – אחרי הבעש"ט והמגיד) ואומר: מה שאנחנו קוראים "תרועה" זה הבכי – היינו סוד "הידיעה"! ושוב, תרועה זאת ידיעת האלוקות תוך כדי הבכי! תוך כדי הבכי צריכה להיות ידיעה, "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה". ואם כן, כאן אינו מפרש כפרוש הקודם "אשרי העם שיודעים לשבור את עצמם" – שהרי זה תרועה מלשון "שברים". אלא, כאן מפרש אדמו"ר הזקן מה שאנחנו קוראים תרועה – שזה ה"ילולי יליל". כאמור, זאת אינה שבירה, זאת אינה "אנחה" ומה זה? אומר אדמו"ר הזקן שהבכיה הזאת אינה אנחה ששוברת את כל הגוף – אלא זאת הבכיה שמזככת את הגוף. ושוב, זה נקרא זיכוך הגוף – זיכוך הנשמה שבתוך הגוף!
נחזור, כאמור, קודם צריך להיות "גילוי עמדה" והגילוי זאת התקיעה, ה"צעקה"! אחר כך צריך "בטול היש" – צריך קצת לפורר (לשון שבירה) את האדמה, את "הישות" של האדם. כאמור, אדם הוא עפר מן האדמה – וצריך לפורר אותו. אם רוצים שמתוך האדמה יצמח צמח – צריך לחרוש אותה שזה לפורר את הגושים הקשים של האדמה? ואם כן, אדם הראשון הוא גוש עפר, גוש אדמה שצריך לפורר אותו! וכאמור, זה עושים על ידי הקולות שנקראים "שברים".
צמיחה – והנה, תכלית השבירה זאת הצמיחה, ה"הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל הוי'" – וזה עושים בתרועה. ואומר אדמו"ר הזקן – אם יש תרועה ב"ידיעה", עם דעת – אזי התרועה פועלת הזדככות הגוף עם הנשמה שמלובשת בתוך הגוף – וזאת תכלית העליה של ראש השנה! ושוב, כאשר זוכים להזדככות – זה כמו שאדם בוכה, שאזי הדמעות, הבכי, פועלים אצלו טהרה! והנה, האנחה אינה מטהרת – אלא רק מכשירה בשביל הטהרה שתבוא! ושוב, מה שמטהר, מה שמזכך – זה הבכי!
ואם כן, אחרי ההזדככות של "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה" אזי בא המשך הפסוק: "הוי' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן"! כלומר, שם הוי', שם העצם, והאור העצמי, מתגלה – כך כותב אדמו"ר הזקן, שם העצם מתגלה לכל הליכות העם הזה – העם הקדוש, עם ישראל קדושים – "הוי' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן"! ושוב, הכל בבחינת "המרחב העצמי". כאמור, הפסוק שמסמל את השופר בעצמו הוא: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" כלומר, מן המיצר באים למרחב ולהגיע למרחב, זה להגיע ל"הוי' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן"! עד כאן הקדמנו בענין ג' הקולות: "תקיעה, שברים, תרועה" – כאשר אנו מביאים את פרושיהם של הבעש"ט, המגיד ממעזריטש והאדמו"ר הזקן – כאשר כל אחד מפרש את קודמו – "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה הוי' בְּקוֹל שׁוֹפָר"! זאת אומרת ש"עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה" – זה כולל הכל עד למעלה ועד בכלל.
וכן אפשר לומר ש"הוי' בְּקוֹל שׁוֹפָר" – זה נפעל על ידי התקיעה שלאחר התרועה – על כל ג' הקולות שבה!
כדי להבין זאת, מסביר הרבי ומתיחס לזה שאלוקים זה שם הגבורה, שם של מידת הדין – ועל זה אומרים חז"ל שהקב"ה יושב על כסא דין ועומד ומתישב על כסא רחמים. כלומר, זה מה שכתוב "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה הוי' בְּקוֹל שׁוֹפָר". כלומר, זה מה שצריך לצייר היהודי כשאומר פסוק זה. הוי' הוא האלוקים – יש רק השם, הוי' אחד. אבל, כאשר הוא, הקב"ה, יושב על כסא דין – אז הוא נקרא "אלוקים" שהוא שם של דין.
כסא רחמים – והנה, כל זמן שהקב"ה ישב על כסא דין – אז הוא נקרא בשם "אלוקים". ועכשיו, "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה" – כלומר, שעל ידי התרועה אני כביכול מקים אותו – ומתוך כך, הקב"ה מתישב על כסא רחמים ואזי הוא נקרא בשם "י‑ה‑ו‑ה" – שכידוע, הוא שם הרחמים – לדון את העולם ברחמים וכאמור, זה "הוי' בְּקוֹל שׁוֹפָר"!
בנין המלכות
והנה, "אֱלֹהִים" = הטבע וזאת מידת הדין. נמשיך להסביר באריכות שיש עוד בשם "אֱלֹהִים" והוא, שיש כאן גם בנין המלכות – כלשון הכלל "בנין המלכות מן הגבורות" וכידוע, גבורות בקבלה – היינו שמות "אֱלֹהִים"! ושוב, גבורה זה דין, זה יראה – ולכן ימים אלו הם "ימים נוראים", ימים של יראה, כמו שיוסבר בהמשך. ושוב, יראה זה שם "אֱלֹהִים" – ודוקא היראה בונה את המלכות! ואכן, הבעיה שלנו – גם בחיי הפרט וגם בחיי הכלל של עם ישראל כולו ובמיוחד בארץ ישראל – היא שהמלכות אינה בנויה! ושוב, המלכות אצלנו היא עדיין מאד "גלותית" – והכונה שהיא "נקודתית"! ואכן, בזה יש להתבונן בכלל כאשר באים בטענה שהמלכות של הקדושה היא "כמעט אפסית" שהרי כל שאר הספירות נאצלו על התכללות של ספירה שלמה – הכוללת עשר ספירות פרטיות – ואילו המלכות נאצלה רק עם נקודה אחת של "כתר מלכות"!
נקודה – והנה, הכתר הוא נעלם – ולכן זה מתרחש רק ברצון הלא מודע. נחזור, איך המלכות הולכת, מבקשת, שנבנה אותה, שנתיחס אליה? כמו אשה שרוצה התיחסות רוצה להיבנות (ללדת בנים): "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל" בלשון ירמיהו הנביא. כלומר, צריך לבנות והקב"ה מבטיח: "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל"! ושוב, בתחילה המלכות היא רק נקודה אחת – והכונה כאן שזה גם לא בגילוי – במודע זה אפס! ואכן, כך זה גם בחכמת החשבון – שנקודה אחת ממש – אין לה גודל ואי אפשר לראותה. כאשר אני רואה נקודה – זאת כבר נקודה מצויירת ואינה נקודה מתמטית שאין לה גודל. ושוב, לנקודה אין שום מימד – לא אורך ולא רוחב ולא עומק ולכן, נקודה אי אפשר לתפוס ואי אפשר לראות בכלל!
יראה – והנה, נאמר ש"ראשית בנין המלכות מן הגבורות" כלומר, שבונים את המלכות דוקא על ידי "יראה", על ידי גבורות. אח"כ, משפיעים במלכות חסדים, "אהבה"! ושוב, ראשית בנין המלכות – זה דוקא על ידי "גבורות". כתוב בחסידות – שאם כי שתמיד הכלל הוא ש"ראשית בנין המלכות מן הגבורות" – אבל בעצם יש בזה שלושה שלבים – שהם גופא כנגד "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה" – כאשר התרועה כאן זה הסיום – הסוף שהרי קודם צריכים להיות "תקיעה ושברים"! וממילא, כל זה יחד, פועל את "עָלָה אֱלֹהִים" – וכל זה בשביל לבנות, לתקן, את המלכות.
ואם כן, כל זה אומר שיש "אֱלֹהִים" של בנין המלכות גרידא! ואם כן, בנין המלכות גרידא (בלבד) – זה בשביל שיהיה עם, מלשון גחלים עוממות, נפרדים, זרים – שירצו, "את מלכותו ברצון קבלו עליהם" – ירצו לקבל עליהם עול מלכות!
צמצום – והנה, כדי להמציא עם זר, נפרד, צריך צמצום – שהרי אחרת כולם הם בגדר בנים – והרי על קרובים, על בנים – לא שייכת מלכות – אי אפשר למלוך על בנים. ישנו משל האומר – אפילו שיהיו לאדם אלף בנים ואפילו אלפי אלפי בנים – לא שייך שהוא ימלוך עליהם! ושוב, לא מולכים על בנים – אלא רק על זרים! אלא מה, שהזרים חייבים להיות מאותו מין כמותו! ושוב, מצד אחד לא מולכים על בנים – ומצד שני לא מולכים על חיות!
אמרנו שהענין של ראש השנה זה בריאת מין המדבר. לכן ראש השנה זה יום הדין לכל באי עולם – גם ליהודים וגם להבדיל ללא יהודים! נחזור, בשביל למלוך צריך – לא על בנים וגם לא על חיות. כלומר, שצריך להיות בן אותו מין שלך – ורק שיהיו גופים זרים ולא בנים שלך!
לא בנים – והנה, כדי לפעול את המציאות הזאת צריך גבורה, צריך צמצום. אם עיקר עבדי המלך הם – מי שאמור לבוא ולהמליך את המלך – הם בני עם ישראל, ממילא צריך גבורות לדאוג, לפעול – שאנחנו לא נהיה בנים. ושוב, צריך איזה רגע, או תחושה, שאנחנו לא בנים – בגלל שאם אנחנו רק בנים של ה' – אנחנו לא יכולים להמליכו! ואפילו להיפך – כל עוד שהיינו רק בנים – ה' נמלך בנו אם לברוא את העולם. ושוב, צריך הרבה צמצום כדי להרחיק אותנו מה' – כדי שאנחנו נוכל להמליכו!
כתוב אצלנו בספרים באריכות – שיש שלושה יחסים בינינו לבין הקב"ה: כתוב במחזור, "אם כבנים אם כעבדים"; יש יחס נוסף והוא היחס של שיר השירים – הקודש קודשים של יחס החתן והכלה. ושוב, או שאנחנו עבדים כלפי ה'; או שאנחנו בנים כלפי ה'; או שאנחנו אשה כלפי ה'! והנה, שלושה יחסים אלו הם כנגד: מלכויות, זכרונות, שופרות!
בשופר – ישנה קושיה גדולה מאד בלשון הגמרא, בחסידות, בין תלמידי הבעש"ט שמתרצים קושיה זאת. שואלים בגמרא למה אנו אומרים בראש השנה "מלכויות זכרונות, שופרות"? כתוב בגמרא כך: "ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה – בשופר." והנה, הקושיה כאן היא לגבי: "ובמה – בשופר"? מה זה במה? הרי, אמרנו עשרה פסוקי מלכויות כדי להמליך את ה'. אח"כ אמרנו עשרה פסוקי זכרונות – כדי שיעלה זכרונינו לפני ה' לטובה. ואם כן, מהי הכונה במה, "במה – בשופר"?
נחזור, מהו הפשט של לשון חז"ל "ובמה – בשופר"? ה"שפת אמת" מחסידות גור אומר כך – מה שאומרים, אומרים. אומרים פסוקי מלכויות, אומרים פסוקי זיכרונות – וכאמור, לשון הגמרא היא: "ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות."! אומר השפת אמת ווארט יפה: אימרו הולך על האמירה של הפסוקים – אבל כדי שזה יבוא "לפני", כדי שהאמירה הזאת תיכנס "לפני ולפנים", עד לקודש הקודשים שהוא מכונה "חדר המיטות" – מקום הזיווג והייחוד של – הקב"ה ועם ישראל – על זה כתוב "ובמה בשופר", ("וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ")!
כדרכו, ובגאונות המופלאה שלו – מסמיך את זה ה"שפת אמת" על מאמר מפורש בגמרא. נסביר, יש בגמרא מחלוקת בין רבי יוסי וחכמים האם מותר לתקוע בקרן של שור? ר' יוסי אומר שבקרן של שור אפשר לתקוע – אבל חכמים אומרים שאי אפשר לתקוע בקרן של שור – וכך ההלכה!
והנה, לר' יוסי יש פסוק מצוין: "וְתִיטַב לַהוי' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס". וכידוע, שור פר – זה שופר ואכן, איך אפשר להתנגד לתופעה כזאת? הרי זה מוכיח ש"שופר" יכול להיות שור פר? וכאמור, בכל אופן חכמים מתנגדים וזאת על סמך כלל בתורה האומר ש"אין קטגור נעשה סנגור":"דאמר רב חסדא: מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה – לפי שאין קטיגור נעשה סניגור!" ואכן, מין הפרה, הוא מין העגל (עגל הזהב). כאמור, תוקעים בשופר כדי לבקש רחמים – שה' יסלח לנו על החטא הכולל ביותר של עם ישראל, חטא העגל ועל כל שאר החטאים. ואכן, זה מה שהיה בראש השנה ויום הכיפורים הראשונים. לאחר יציאת מצרים בחג שבועות היה חטא העגל ומשה מתפלל אל ה', עד שה' סולח לעם ישראל. וממילא, אי אפשר לבוא ולתקוע בשופר של מין הפרה, הקטגור, כדי לבקש סליחה! אמנם הבהמה כאן היא בהמה טהורה לכל דבר – שהרי מקריבים על המזבח את הבהמה הזאת לפני ה' באופן תדיר – וכן, להקריב פר זה הרבה יותר גדול מלהקריב כבש! ואם כן, למרות כל זאת לתקוע בקרן של פר – זה לא יתכן – בגלל שאין קטגור נעשה סנגור.
כאמור, שואלים חז"ל שאלה זאת על בגדי הזהב של הכהן הגדול. והנה, יש עגל ויש גם זהב – שני קטגורים: מין הפרה זה קטגור המזכיר את חטא העגל וגם "מין הזהב" מזכיר את עגל הזהב. והנה, נשאלת השאלה: איך זה שהכהן הגדול לבוש בגדי זהב, שהרי אין קטגור נעשה סנגור? ואומרים, שמשום כך נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים ביום הכיפורים אחת בשנה – לא לפני שפושט את בגדי הזהב ונכנס לקודש הקודשים לבוש רק בבגדי הלבן! לעומת זה – מחוץ לקודש הקודשים הוא חוזר ולובש גם את בגדי הזהב שלו! כלומר, מחוץ לקודש הקודשים אין חוששים לענין זה של "אין קטגור נעשה סנגור". וכאמור, דוקא בפנים, במקום המקודש ביותר, ישנו החשש של "אין קטגור נעשה סנגור"!
לזיכרון – שואלים: זה מדבר על שופר – וכמובן שאין מביאים שופר לתוך קודש הקודשים. ושוב, בשופר תוקעים בחוץ ולא בפנים. מתרצת הגמרא ואומרת משהו מופלא: "כיוון שלזיכרון עביד"! כלומר, שהשופר לזיכרון נעשה – כדי להזכיר אותנו לטובה לפני הקב"ה "כלפנים דמי". ושוב, היות שזה עשוי לזיכרון – זה כמו שהשופר נמצא בקודש הקודשים!
מה לומד מכל זה ה"שפת אמת"? הוא לומד דבר גדול מאד והוא, שהיות שהשופר, בכל מקום, הוא "כלפנים דמי" – לכן כוחו של השופר הוא להכניס את האמירה הזאת "לפני" וזהו: "ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה – בשופר". ושוב, כדי שזה יגיע "לפני", "כלפנים דמי" – זה תלוי בשופר!
יונתי – אם נעמיק בזה עוד טיפה ונשאל: מה זה אומר? זה אומר שבעצם, השופר זה יחס של איש ואשה! חוץ מזה שעצם המילה שופר רומזת לתענוג היחוד של איש ואשה. כידוע, ומבואר בחסידות שאומרים בתפילות שלנו: "אפתנו בשופר" – וזהו שנאמר, "ובמה – בשופר". ושוב, משתמשים בנוסח זה, ואכן זה כל כך רגיש – ויש כאלו שמשנים את המילה הזאת "אפתנו". ושוב, בכל אופן, אנחנו אומרים "אפתנו בשופר"! וכן, גם אנחנו, עם ישראל, "מתפתים" מה' למעליותא ולכן אנחנו מכונים "יונה פותה", אנחנו היונה של ה': "אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי"! יש ביטוי בתנ"ך "יונה פותה" כלומר, שהיונה מתפתה לבן זוגה וכמו שאנחנו מתפתים למעליותא מהבן זוג שלנו, מהקב"ה, כך בכוחנו לפתות אותו כלפינו ובמה, בשופר!
מלכויות – ואם כן, פסוקי המלכויות – זה בנין המלכות מן הגבורות. ויש לומר, שכל מה שהסברנו עכשיו – זה בא להסביר את שם אלוקים, הגבורות הראשונות, (ראשית בנין המלכות מן הגבורות) כדי לבנות את המלכות – שזה "להמציא נפרדים", "זרים"!
זכרונות – פסוקי הזכרונות זה יחסית פשוט. הפסוק העיקרי בזכרונות הוא "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד". כלומר, הזכרונות זה יחס של בנים לאבא!
ושוב, עיקר המלכויות כפשוטו זה "מלכנו", יחס של עבדים למלך וזהו שהתקיעה היא להכריז להצהיר על המלכת המלך. לעומת זאת, השברים זה בא לעורר את זיקת האב לבנו.
שופרות – אבל התרועה, הבכי שפועל הזדככות בנשמה – זה כאשר הבכי בא דוקא בידיעה ככתוב: "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה"! וכאמור, הידיעה כאן זה על דרך "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ". ואם כן, הבכי הזה הוא בכי של זיווג. על זה כתוב שזלגו עיניו של רבי עקיבא דמעות כאשר גילו לו את הרזין דאוריתא דוקא משיר השירים – שאלו רזין של חתן וכלה!
והנה, עיקר הידיעה בחודש תשרי היא בחג סוכות: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי הוי' אֱלֹהֵיכֶם" – הסוכה לגבי הזוג זה הבית, תדורו כעין דירה (שם מגדלים את הדורות). צריך לדור בסוכה – דירה בתחתונים (כלשון המדרש), "ביתו זו אשתו".
ושוב, על הביטוי "יוֹדְעֵי תְרוּעָה" (כתוב שתרועה זה גם לשון רעות) – הם בלשון הזהר: "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". זאת התרועה שבסוף שכנגד עצם השופרות שלכן, יום ראש השנה נקרא בתורה: "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם"! ושוב, כל זה היתה הרחבה למה שמוסבר שאלוקים הראשון הוא בעצם אלוקים של תקיעה. וכך, דרך אגב הסברנו עוד כמה וכמה ענינים.
תקיעה – מלכויות – אלוקים הראשון בונה את המלכות בכך שממציא, מצמצם – גופים זרים נפרדים – אם כי שהם מאותו מין המדבר – כדי שיוכלו לקבל את מלכות המלך – תקיעה!
שברים – זכרונות – אלוקים השני – זה אלוקים שאינו פועל את מציאת המלכות, בנין המלכות והמצאת עם, "אין מלך בלא עם", עם מלשון עוממות. אלא פועל את מה שנקרא "עליית המלכות". כלומר, שהמלכות תעלה למעלה ממצבה התחתון למטה בעולמות התחתונים – שם היא, במצבה הטוב – מולכת על הזרים. ואם כן, עליית המלכות זאת חזרה לביתה האמיתי, חזרה לשורשה האמיתי למעלה בעולם האצילות. כאמור, כל העלאה כאן זה על ידי גבורות (גבורה, צד שמאל – עבודה מלמטה למעלה).
נחזור – כל פעולה, משלוש הפעולות כאן שעל ידי שם "אלוקים" זה דורש ה' גבורות וזאת ע"פ המושג בקבלה: ה' חסדים; ה' גבורות! כלומר, כדי לבנות את המלכות במציאות, למטה, צריך קודם כל ה' גבורות, שהם ה' שמות אלוקים! זאת פעולת שם אלוקים הראשון, "תקיעה" כמו שהוסבר! אח"כ יש עוד פעולה, עוד בחינה של שם אלוקים, ה' גבורות, כדי לפעול את עליית המלכות, כלומר, שם אלוקים השני – "שברים"!
תרועה – שופרות – אח"כ צריך עוד שם אלוקים, אלוקים השלישי, עוד ה' גבורות, בשביל הולדת המלכות! (היינו שהמלכות תוליד, לא שתיוולד).
הולדת המלכות – ושוב, המושגים בחסידות עליהם דברנו כאן הם אלו: בנין המלכות; עליית המלכות; הולדת המלכות! כידוע, המלכות היא כנסת ישראל – שנקראת גם "אמא תתאה" – היא צריכה להוליד נשמות בעולם הזה, היא הגוף ששם נמצא אוצר הנשמות – וכאשר כל הנשמות יוולדו – אז יבוא המשיח: "אמר רבי אסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף". והנה, גם הולדת המלכות תלויה בגבורות – ולא בחסדים! ושוב, הייתי חושב שהולדה זה חסד, רחמים – וההסבר הוא שהגבורות האלה של הולדת המלכות הם בסוד "גבורות גשמים" כלומר, הטיפה שמפרה ומולידה וגם פועלת את לידת המלכות – צריך להיות בזה הרבה גבורה, הרבה כח – כמו גשם שיורד בגבורה.
הגשם היורד בגבורה, אינו גשם שוטף – אלא הוא צריך להיות טיפין טיפין שזה כמו תרועה המורכבת מקולות קצרצרים – קולות של בכי ושל דמעות כך הגבורות גשמים – דהיינו, האלוקים של הולדה!
ושוב, האלוקים של עליית המלכות – זה בסוד ה"שברים" – שיש בזה חלוקה של ג' קולות – כמו שמקפיץ מלמטה למעלה ב"ג' דרגות": תא, תא, תא – להעלות את המלכות! ושוב, הקול הפשוט – התקיעה – הוא פשוט בונה את המלכות!
ואם כן, כל ג' בחינות אלה של המלכות: בנין, עליה, הולדה – זה "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה"!
והנה, הרבי מסביר איך זה בעבודה, בעבודת הנפש:
בנין המלכות ע"י גבורות – כאמור, כל ג' המדרגות כאן זה על ידי גבורות כלומר, בנין המלכות זה דין, שהטבע הזה נקרא "מח שליט על הלב"! כלומר, כאשר האדם מבין (שכל) – שדבר זה נכון אצלו לעשותו – אזי הוא יכול גם לכפות על הלב שלו – שמרגיש שאינו רוצה לעשות ככה – שגם הוא יבטל את רצונו מפני השכל, מפני המח!
עול מלכות – ואם כן, כאשר האדם מבין את הנושא, את הענין, של קבלת עול מלכות שמים, הוא מקבל זאת על עצמו – לעשות רצון קונו! והנה, חז"ל מביאים כאן כלל לגבי יחסי עבד ואדונו ואומרים: אכן, האדם הוא כרגע עבד, אבל הכלל הוא ש"עבד בהפקרותא ניחא ליה" – כלומר, הטבע שלו, הנטיות שלו, זה הפקרות – אבל הוא יכול – עם ה"מח שליט על הלב" שלו – להכריח את עצמו נגד הטבע שלו – לקבל על עצמו מלכות! ושוב, כנגד טבעו הוא יכול לקבל על עצמו עול מלכות כעבד – שמרגיש בעצמו טוב טוב שמצד המודע שלו – הוא גוף זר מהמלך! ושוב, באתכפיא, שהוא כופה על עצמו – הוא מקבל עליו את עול המלכות!
בנין המלכות – זה כמו אחד שמתגייס לצבא ב"אתכפיא"! למשל, היה איזה בחור – שרוצה לעשות משהו אחר בחיים – אבל מסיבות, לא לכתחילה אצלו, לא זורם בטבעיות אצלו להתגייס לצבא – הוא מבין שהוא חייב להתגייס – והוא מתגייס וכאמור, כל זאת עם "מח שליט על הלב"! ואכן, הוא משרת בצבא – משרת טוב וכאמור, זה הכל בדרך של אתכפיא ושוב, זה "ראשית בנין המלכות מן הגבורות! זה הגבורות הראשונות – תקיעה!
עליית המלכות – אחר כך אומר הרבי ש"עליית המלכות" בעבודת הנפש – זה שהאדם זוכה ליותר מזה – זוכה באמת לבטל את עצמו, את היש שלו לאין (האלוקי). זה כבר דורש התבוננות של התהוות העולמות כולם – וההתהוות האישית הפרטית שלו – בכל יום ובכל רגע תמיד, "יש מאין ואפס המוחלט". והנה, אם ההתבוננות הזאת נקלטת במוחו – אזי כבר אינו צריך לקבל עליו עול מלכות ב"אתכפיא". מה שקורה כאן אצלו זה מהפך כלומר, שכל הישות שלו נשברת – תוך כדי התבטלות לאין שמהוה את היש! ואם כן, זה נקרא "עליית המלכות" – שברים! ושוב – "היש אצלו מתבטל לאין"
הולדת המלכות – ממשיך הרבי ומסביר שהולדת המלכות בעבודת הנפש זה כשהאדם זוכה, תוך כדי התבוננות בשעת התפילה, בדרך כלל בתפילת שחרית שהרי "שמחה בצפרא" – שאזי הוא זוכה לעבוד את ה' בשמחה – ונולדות בקירבו, בנשמתו פנימה – הארות! ושוב, הוא מקבל הארה אלוקית, הוא חווה אהבת ה' ויראת ה'. לחוות אהבת ה' ויראת ה' – זאת "הולדה" בנפש! ממשיך הרבי ואומר שעיקר עליית המלכות זה בלילה – כמו עבודת הנפש של "קריאת שמע על המיטה" ואילו, עיקר "הולדת המלכות" זה ביום! דבר זה תואם לגמרי מה שכתוב בכוונות האריז"ל – שהזיווג הרוחני לצורך הולדה, הוא דוקא הזיווג של היום ולא הזיווג של הלילה!
כתוב שהזיווג של הלילה הוא על מנת לעשות כלי! לעשות כלי בעבודת הנפש זה לעשות שקיעה פנימית בנפש – שזה בעצם ביטול היש לאין! לכן הוא אומר, שעליית המלכות זה עשיית הכלי (בית קיבול) במלכות, לקבל אח"כ את ה"זרעא חייא וקיימא" מלמעלה – שזאת (הזריעה), שהיא כבר הפעולה השניה במדרגה זאת! וכאמור, יש גם אלוקים של הולדה – שהיא כבר הפעולה השלישית במדרגה זאת על דרך גבורות גשמים – שזה בדרך כלל בתפילת שחרית, שאזי האדם זוכה להארה אלוקית בנפשו – תרועה!
היום יום – אח"כ, ממשיך הרבי ואומר שכל הדברים האלה – זה בעצם ג' בחינות של בנין המלכות – בכל יום ויום – ולאו דוקא בראש השנה. ומוסיף ואומר, שבראש השנה יש חידוש נפלא – ועיקר החידוש הוא לגבי הדבר הראשון, התקיעה בשופר, התקיעה באיכות אחרת לגמרי! ה"ראשית בנין המלכות מן הגבורות"!
מודעות טבעית
כידוע, קודם כל בראש השנה צריכים אנו לקבל עלינו עול מלכות שמים. שהרי, כל הענין של היום הוא להמליך עלינו את המלך! ואם כן, מהו ההבדל כאן – שהרי בכל יום ויום היהודי צריך לקבל עליו עול מלכות שמים, להמליך עלינו את ה'? ושוב, מהו החידוש של "ראש השנה"? אומר הרבי שהחידוש הגדול של ראש השנה הוא שה"קבלת עול מלכות שמים" נעשית "בהנחת עצמותו" לגמרי! ואז, כאשר ה"קבלת עול מלכות שמים" נעשית ב"הנחת עצמותו" לגמרי – אז זה כבר לא בדרך של אתכפיא יותר, זה גם לא בגדר "מח שליט על הלב". אלא, זה הופך להיות "אֱלֹהִים" בגימטריא 86 = הטבע!
טבע יהודי – הפסוק בתהלים פ"ב מביא את דבר האלוקים כאשר בורא את העולם: "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם". כלומר, שהטבע שלכם, הטבע היהודי – יהיה טבע אלוקי! היינו, קבלת עול מלכות שמים בהנחת עצמותו לגמרי שאז, הקבלת עול מלכות שמים – היא בבחינת מה שאנו קוראים "מודעות טבעית". והנה, כך מסביר הרבי שזה החידוש הגדול של ראש השנה לגבי כל ימי השנה כולה!
נחזור, אם התקיעה והקבלת עול מלכות שמים – היא בהנחת עצמותו לגמרי – אזי זאת איכות אחרת לגמרי וכמובן, שגם שתי הפעולות האחרות – השברים והתרועה – גם הן מצטרפות עד שהכל זה "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה"! אבל העיקר זה "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה" – כמו שמסביר אדמו"ר הזקן – שאז הולכים למרחב העצמי, בכל הליכות החיים שלנו – ואז: "הוי' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן"!
דור לדור – נסיים הקדמה זאת – עם עוד שני דברים שהרבי מביא בשם המייסדים של החסידות. כאמור, בכוונות של התקיעות – התקיעה, זה כנגד אברהם אבינו, כך כתוב בספר הזהר הקדוש; השברים – זה כנגד יצחק אבינו; והתרועה – זה כנגד יעקב אבינו! והנה, המגיד ממעזריטש, הדור השני של מיסדי החסידות (ממלא מקומו של הבעש"ט), דיבר בפרטיות, על "העלאת והחזרת היש לאין" שזאת הפעולה השניה שאמרנו: עליית המלכות – שברים! הרבי מביא זאת כעוד מסורת של החסידות ואומר שאדמו"ר הזקן, הדור השלישי של החסידות, סיפר ששמע מרבו, המגיד ממעזריטש שהוא בעצמו שמע את הבעש"ט, מייסד תנועת החסידות, מסביר לנכדו, ה"דגל מחנה אפרים", את כוונות השופר! ושוב, המגיד שמע איך שהבעש"ט אומר לנכדו, שהיה מחבב אותו מאד מאד ומושיב אותו על ברכיו – מה זה כוונות השופר!
מספר הרבי כך: כאשר באים ליום הדין הגדול, "ראש השנה" ועומדים עכשיו לתקוע בשופר – אזי הקב"ה יושב על כסא דין. והנה, בא אברהם אבינו... מסביר כאן הרב גינזבורג, כמאמר מוסגר – שנמשיך בשיעורים הבאים ב"ה להסביר שכאשר אנו באים לבנות את השנה החדשה בצורה הכי טובה – לזה צריך הרבה הרבה דימוי (לדמות מילתא למילתא) כדי לפתח ולתקן (אצלנו) את כח המדמה דוקא בראש השנה שאזי עלינו להתבונן ולהזדהות עם צדיקים. כידוע, שעצם המושג "התקשרות לצדיק" – זה בעיקר נוגע לראש השנה, ולכן דוקא בראש השנה נוסעים לצדיק!
אברהם – וכן, גם בכוונה צריך הרבה הרבה דימוי – של צדיקים. וזה מה שאנו רואים כאן בסיפור על אדמו"ר הזקן שעכשיו חוזר על מה ששמע מהמגיד – איך הבעש"ט מסביר, מספר לנכדו – את כוונות תקיעת השופר בראש השנה! וכאמור, באופן הפשוט ביותר אתה צריך לראות שהקב"ה, "אל רם ונישא", יושב עכשיו על כסא דין – ומיד בא אליו אברהם אבינו – ומתחנן ובוכה לפני ה' ואומר לו: תקום הקב"ה מכסא דין – ותשב על כסא רחמים! ואם כן, זה מה שעושה אברהם אבינו, מתחנן לה'! (וכאמור, זאת התקיעה – שהיא ראשית בנין המלכות – ואברהם אבינו הוא הוא ראשית בנין בית ישראל!)
יצחק – אחר כך בא, נכנס, יצחק אבינו ומתחיל גם הוא להתחנן לפני ה' – ומזכיר לו את העקדה ואומר: אני פשטתי את צוארי על המזבח במסירות נפש להיקרב למען שמך הגדול! והנה, כאשר הוא מזכיר את העקדה לפני הקב"ה – אזי דבר זה קורע את כל המסכים והפרסאות שבינינו לבין אבינו שבשמים – (אלו השברים – שכנגד "עליית המלכות" – יצחק אבינו, קו שמאל, עבודת ה' שעולה מלמטה למעלה)!
יעקב – אח"כ בא ונכנס יעקב אבינו – הקטן (זה הקטן גדול יהיה) שבין האבות – שהוא גם ה"בחיר שבאבות" וממשיך לבכות ולהתחנן לפני ה' – ורק מבקש רחמים! באחד הפיוטים שאנו אומרים כתוב: "בקש רחמים כעני בפתח" – ס"ת משיח. יעקב אבינו הוא כנגד התפארת, רחמים – כנגד ה"תרועה", "הולדת המלכות". קולות של בכי, ילולי יליל, ככתוב על יעקב אבינו: "וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ: וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ"! ושוב, הוא רק בא ומיד בוכה שה' ירחם עלינו!
אחר כך, בא משה רבינו ומצטרף לצדיקים (לאבות), ופשוט מתפללים מקרב איש ולב עמוק! ואם כן, את כל הציור הזה – צריך היהודי לכוון, לצייר אצלו – לפני תקיעות השופר! ושוב, כל זה מספר הבעש"ט כהסבר לנכדו לגבי מה קורה בזמן תקיעות השופר בראש השנה!
ממשיך הרבי ואומר – שסיפור זה הוא כמובן מיוסד על יסודות של "רזין דרזין דאוריתא" – ובמיוחד הדבר הראשון – שכתוב בפרוש בספר הזהר הקדוש! ושוב, הזהר אומר שאברהם אבינו בשעת התקיעה "התקין כורסיא". כלומר, שאברהם אבינו מתקן את הכסא! ואם כן, זה מה שעושים בתקיעה הראשונה!
כסא רחמים – והנה, איך ממחיש זאת הבעש"ט? ושוב, מה זה לתקן את הכסא? הוא פשוט מסביר לרבש"ע: הנה יש לך כאן עוד כסא – בבקשה ממך – תקום מכסא דין שאינו נאה לך, "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" – והרי משפט זה "עמודא דאמצעיתא" כלומר, "רחמי", רחמים! ואם כן, יש כאן עוד כסא, כסא רחמים! ושוב, הוא אומר לקב"ה שיש כאן עוד אפשרות לשפוט, להנהיג את העולם. אינך חייב להנהיג את העולם ע"פ שורת הדין. אתה יכול עכשיו להנהיג את העולם ע"פ מידת הרחמים!
היו הרבה צדיקים שאמרו שאם היו נותנים לי להנהיג את העולם – הייתי מנהיג את העולם אחרת אבל בסוף חייהם חזרו בהם ואמרו שהייתי מנהיג את העולם כמו הקב"ה – וזה כנראה לאחר תקיעת השופר. ושוב, לפני תקיעת שופר – בא אברהם אבינו ואומר לפני הקב"ה: למה לך לשבת על כסא דין? תקום ותשב על כסא רחמים! ואם כן, זה נקרא שאברהם מתקן את הכסא בתקיעה!
אח"כ בא יצחק אבינו ומזכיר את העקדה וכאמור, בזה הוא קורע את כל המסכים והפרסאות. אמרנו, שלפני תקיעת שופר אנו אומרים שישה פסוקים שראשי התבות שלהם קר"ע שט"ן – כדי לקרוע את השטן – עוד לפני שיתחיל לקטרג!
צעקה – רבינו יעקב בעל הטורים, שהוא בנו של הרא"ש, מגדולי הפוסקים, כותב רמז שלא כל כך ידוע ואומר שכדאי לכוון בזמן הברכה, כאשר אומרים את המילה שופר – "לשמוע קול שופר" – את הביטוי: אין שטן ואין פגע רע" – ר"ת שופר! והנה, לפני אותיות שופר יש עוד מילה (אין) ר"ת א! ומסביר שאות א זאת היא היא אות א פשוטה שמוציאים בקול השופר! אות א זאת – זה סוד ה"אין" – עצם האין – שעל זה כתוב בפרשת כי תצא: "כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ"! כמה פסוקים קודם כתוב על אותו ענין שמתרחש בעיר – ושם הנערה לא צעקה: "אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר"!
קול שופר – ושוב, "עִיר" מלשון התעוררות כלומר, אם יש לך התעוררות ואינך צועק – אזי אתה חייב מיתה רח"ל. אבל בשדה, שזה בגלות שנקראת שדה, "שְׂדֵה אֱדוֹם" – שם, מן הסתם היא צעקה – רק שע"פ פשט לא היה מי שישמע את צעקתה! לעומת זאת, כאשר אנו בהתעוררות מלאה ומקיימים את המצוה של "לשמוע קול שופר" – אנו בטוחים שהקב"ה ישמע ויושיע אותנו. וזה כמו שהבעש"ט תמיד היה דורש לגבי המילה "אֵין" – אל תקרא "אֵין" (מזל לישראל) אלא "אַיִן" (הוא המזל של ישראל)! ואם כן, כך נקרא את הפסוק ע"פ הבעש"ט: צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה [שזה אנחנו כאשר האונס, שהוא היצר הרע שבא לאנוס אותנו] וְאַיִן [אם הצעקה יוצאת באמת מקרב הלב זה מגיע עד לאַיִן האלוקי ש]מוֹשִׁיעַ אותנו! וזאת כלשון הפסוק: "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי"!
קר"ע שט"ן – וכאמור, זהו רמז שמובא בספר הטור (ארבעה טורים) ש"שופר" ר"ת אין שטן ואין פגע רע. וזה קשור לר"ת הפסוקים שאנו אומרים: קר"ע שט"ן. זהו שם קדוש אותו אנו פוגשים בתפילה בשם של מ"ב אותיות אותו אנו אומרים ע"פ הפיוט של ר' נחוניא בן הקנה: קבל רינת עמך שגבנו טהרנו נורא – ר"ת קר"ע שט"ן! – זאת השורה השניה בפיוט – כנגד הגבורה – יצחק אבינו. לכן, פעולתו של יצחק היא לקרוע את המסכים – כמו שסיפר הבעש"ט לנכדו!
הפסוק: "עָלָה אֱלֹהִים [דין] בִּתְרוּעָה הוי' [רחמים] בְּקוֹל שׁוֹפָר" – שה' יעמד מכסא דין וישב על כסא רחמים – זה מה שעשה אברהם אבינו (תיקון המלכות), "תקיעה"! הפסוקים קר"ע שט"ן זה מה שיצחק אבינו עושה, "שברים" (קורע את המסכים – עליית המלכות). ואילו את הפסוק: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" – שהוא הכי דומה לפסוק "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה הוי' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן" – זה מה שאומר יעקב אבינו (הולדת המלכות) – "תרועה", עצם בקשת הרחמים – "מן המיצר אל המרחב"!
לב נשבר – כאמור, יצחק אבינו מזכיר את העקדה – ובזה אינו מזכיר רק את העקדה האישית שלו – אלא מזכיר את המסירות נפש של כל היהודים במשך כל הדורות – כולל ובעיקר הדור שלנו! לכן, כאשר תוקעים בשופר "שברים", שזה באמת הדבר ששובר את הלב – צריך לזכור את כל הקדושים שמסרו את נפשם על קידוש ה'! ובתוך כך, "כל הקרוב קרוב". והנה, כאשר זוכרים ומזכירים את כל הקדושים שמסרו את נפשם בפועל ממש על קידוש ה' – זה גם שובר אותי עצמי – שברים, שמביאים אותי לידי "לב נשבר", "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה"! וכן, זה שיהודים מוסרים את הנפש על קידוש ה' – זה מה שקורע את כל המסכים, את כל השטנים!
דעת – ושוב, אחרי זה יכול לבוא יעקב ורק לבקש רחמים, שה' ירחם! שהרי הוא עיקר, עצם מידת הרחמים וכידוע, עצם מידת הרחמים זה תלוי בדעת – שזה "יוֹדְעֵי תְרוּעָה" – בחינת: שופריה דיעקב אבינו, "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" שעליו נאמר: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ". ולכן, עיקר התיקון של אדם וחוה ותיקון יעקב ורחל (וגם לאה) – הוא תיקון הדעת! שכאמור, אצל יעקב זה "התעוררות רחמים רבים" – "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" – לעורר רחמים רבים על רחל, הבכי הזה זאת התרועה!
תפילה – והנה, אחרי שיעקב בוכה ומעורר רחמים – אז משה רבינו וכל שאר הצדיקים (האבות) באים – כאשר הם בעצם מייצגים אותנו הבנים שהרי כתוב: "אין קוראים אבות אלא לשלושה: אברהם, יצחק ויעקב"! לעומת האבות, שפועלים את שלוש הפעולות הגדולות האלה: תקיעה – לתקן את הכסא; שברים – לקרוע את המסכים; תרועה – ואז באים עצם הרחמים על עם ישראל! אח"כ, כולם באים ומתפללים. כך משמע גם ברבים ממשלי הבעש"ט – שבסוף כל אחד צריך להתפלל לעצמו – ולא לסמוך על אף אחד!
ושוב, כל אחד עכשיו בא וחייב לצעוק, להתפלל בעצמו – ומי שמעורר זאת אצלנו – זה הציור שאנו מציירים את משה רבינו וכל הצדיקים באים ומתחילים להתפלל. כל זאת, לאחר שיעקב אבינו עורר את הרחמים למעלה!
נסיים שיעור זה ונשאל: מה ההבדל בין "תקיעה" לבין ל"תרועה"? שהרי ידוע שבתורה לא נאמר "שברים" אלא תקיעה ותרועה.
ותקעתם תרועה – וכן, יש גם ביטוי השייך לחצוצרות ולמסע המחנות במדבר בפרשת בהעלותך: "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה". במקום זה בתורה מרוכזים ריבוי לשונות של תקיעה ותרועה ובהם גם לשון "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה"! נמצאים שם: שמונה פעמים לשון תקיעה וחמש פעמים לשון תרועה. מספרים אלו 5, 8 הם חתך הזהב של המספר 13 כידוע בטור מספרי אהבה (ראה חדו"ה ח', ט', באריכות על נושא זה).
בעל תוקע – והנה, כאשר רוצים לחבר יחד את שתי המילים "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה" – אנו רואים שהמילה "תקיעה" זה עיקר הפועל – ואילו המילה "תרועה" זה עיקר השם! וזאת, כמו לגבי יום ראש השנה – שאין קוראים לו "יום תקיעה" אלא "יום תרועה". וכן, אין קוראים לבעל תוקע – בעל מריע! ואכן, לכאורה אפשר היה לקרוא לו בעל מריע – ובכל אופן לא אומרים כך אלא אומרים "בעל תוקע" – ושם זה הולך על כל סוגי התקיעות ולא רק על "תקיעה"! כלומר, שהפעולה היא התקיעה! ואילו הנפעל, המצב שרוצים לגרום על ידי הפעולה הזאת – היא התרועה! והנה, פעולה זאת היא פעולה שרוצים לפעול בגברא, אך הנפעל זה בחפצא – כלומר שרוצים לפעול זאת בכל העולם כולו!
זיכוך – בהמשך לכל זאת – נסכם עוד דבר עמוק וחשוב: כאשר אדם זוכה לזכך את עצמו בדעת – אינו רק מזכך את עצמו – אלא מזכך את כל חלקו בעולם! כלומר, הזדככות אינה פעולה ב"גברא" – אלא הזדככות היא פעולה ב"חפצא"! ושוב, גם אני, הגברא, מזדכך – אבל עיקר ההזדככות זה מגיע לחלקי הנשמה שלי שיכולים להיות מאד רחוקים ממני – אי שם בקצה העולם!
והנה, ההזדככות היא הבחינה הכי גבוהה – בגלל שזה בא מבחינות חיה, יחידה – מהמקיפים שלי, שהם נמצאים מפוזרים בכל המציאות, בכל העולם כולו – כמבואר בחסידות!
שברים – ושוב, הלב נשבר – היא פעולה בי, בגברא שלי – השברים פועלים עלי!
תרועה – התרועה, אם כי שזה בכי, כבר נאמר שהבכי מזכך אותי. אבל עיקר סוד ההזדככות שעל זה כתוב: "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה" – זה מזכך את העולם. ושוב, לא רק שהדמעות מטהרות אותי – אלא שדמעות אלה מטהרות את כל העולם, מטהרות את כל חלקי בעולם! כלומר, דמעות אלה מכשירות את חלקי בעולם לקבל גילוי אור עצמי של שם י‑ה‑ו‑ה ב"ה! זהו אור עצמי שיוליד אותו שיצמיח אותו – מצמיח ישועות!
סיכום: פעולה (תקיעה, תיקון הכסא), פועל (שברים, לב נשבר), נפעל (תרועה, גילוי אלקות בעולם). שהם: בין גברא לחפצא (אברהם), גברא (יצחק), חפצא (יעקב).
והנה, עיקר הסוד, למי שמתבונן בזה – זה לא כנגד חג"ת – חסד, גבורה, תפארת אלא כנגד חב"ד – חכמה, בינה, דעת שנקראים גם: "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב". חז"ל אומרים שהתקיעה – היא חכמה ולא מלאכה. ושוב, התקיעה זאת אמנם פעולה, לתקוע – אבל זאת חכמה ולא מלאכה – בחינת "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם"! ואכן, באותו פרק מ"ז – שאומרים לפני התקיעות מזכירים את "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם" – שהוא התוקע!
נוסיף, מה זאת הפעולה? הפעולה זה להקים את ה' מכסא דין – ולהושיב אותו על כסא רחמים! זהו גם סוד הנסירה: "גורעין, מוסיפין ודורשים"!
עד כאן שיעור א' – הקדמה לסמינר "קול שופר".
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.