מבחר שיעורי התבוננות חלק ל"ב
שיעור ד' – אשרי איש שלא ישכחך
ערב טוב,
אנו מסתכלים במחזור לראש השנה, במוסף של ראש השנה – בפסוקי הזכרונות – שאצלי במחזור זה בעמוד ע"א. לקטע זה יש גם ניגון מיוחד שחיבר אותו הרבי המהר"ש כלומר, החסידים היו שומעים איך שהרבי בעצמו מתפלל ושר את הקטע הזה של התפילה:
"אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך
כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח
כל החוסים בך"
והנה, כבר הזכרנו בשיעורים הקודמים שיש כמה וכמה תורות של הבעש"ט, אימרות קודש של הבעש"ט, לגבי המאמץ המיוחד שהאדם צריך לעשות בראש השנה – ולא לסמוך אפילו על שליח הציבור! כידוע, הציבור ממנה את שליח הציבור לעבור לפני התבה – ולדבר זה יש משמעות סמלית בכלל – ולא רק הסיבה הגשמית של צורכי התפילה. ושוב, סומכים על אותו יהודי להנהיג אותנו, להעתיר בעדינו וכו'. ואם כן, יש כאן דמות של צדיק, צדיק אמת – יסוד היסודות, כמו שנסביר בהמשך. ושוב, דוקא בראש השנה צריכים אנו להתחזק באמונת צדיקים! ואף על פי כן, ישנן כמה תורות בהן הבעש"ט – שהוא הצדיק שיודע גם שכל עיני עם ישראל נשואות אל השליח, אל הצדיק – ובמיוחד בימים נוראים, בהם המלך מחליט ודן וגוזר גזרות! וכך גם למטה, "מאן מלכי רבנן" – רבנן הם המלכים שגוזרים והקב"ה מקיים מה שהם, הצדיקים, גוזרים. ואכן יש הרבה הרבה אסמכתאות שהצדיק הוא העיקר – דוקא בימי הדין!
והנה, אף על פי כן – חוזר ואומר הבעש"ט שברגע האחרון – הצדיק בעצמו פונה ואומר לציבור: אל לכם לסמוך עלי בכלל – אין על מי לסמוך! כלומר, שעל כל אחד לעשות את המאמץ ולהתחזק ולפנות בעצמו לקב"ה!
גיבור – ושוב, יש משלים של הבעש"ט, בהקשר של צבא, בהם הצדיק (השליח ציבור) הוא הגיבור – שכולם סומכים עליו כלומר, שיש גיבור אחד שודאי הוא ינצח לנו את הקרב! וכאמור, ברגע האחרון משהו משתנה וכו'. יש משל אחד אומר שברגע האחרון גונזים לו לגיבור את כל הכלי זין שלו, את כל הנשק שלו – ופתאום כבר אינו יכול להלחם שהרי הוא ללא כלי מלחמתו! וממילא, ברגע שתופסים את המצב הזה – כולם נכנסים לפניקה אבל, תוך כדי הפניקה של הציבור – כל אחד ואחד צריך לעשות מאמץ עילאי שהרי הכל מוטל עכשיו על כל אחד ואחד – הכל תלוי בנו!
מלך החיות – יש משל נוסף של הבעש"ט שמובא כאן – אשר מדבר על החיות – שבאות לדין לפני מלך החיות! החיות חטאו למלך החיות, לאריה (אותיות יראה) וממילא, היו צריכות כל החיות לגשת ולפייס את המלך, לבקש מחילה. והנה, החיות מינו אחת מהן, את השועל הפיקח, שייצג אותן שידבר בעדן וימליץ טוב לפני המלך! והנה, פתאום כשמתקרבים למלך – פונה השועל לכל החיות ואומר: רבותי, חברי – אין מילים בפי ואיני יכול לומר מאומה וממילא שכל אחד ואחד יתחיל לצעוק בעצמו!
וכאמור, יש מהבעש"ט כמה משלים מסוג זה – שהלקח הוא שבימים נוראים על כל אחד ואחת להתאמץ – שהרי הכל נסמך על התפילה שאנו מתפללים לפני אדון כל, "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך"!
והנה, זה לא כתוב כאן – ואפשר לפרש שבביטוי התפילה כאן יש שנים: "איש" ו"בן אדם". "אשרי איש שלא ישכחך"; "ובן אדם יתאמץ בך"! כלומר, "בן אדם יתאמץ בך". והנה, איש בדרך כלל זאת אישיות, איש חשוב ואילו בן אדם זה אדם רגיל, בן אדם פשוט, עמך! ולכן, אפשר לפרש שאותו אחד שנקרא איש, הממונה, המנהיג – שלא ישכח את ה' וידמה לעצמו שאני כאן הקובע – אני האסמכתא גם בשביל הציבור. ושוב, שלא ישכח את המוגבלות של עצמו כלומר, אם הוא שוכח את המוגבלות של עצמו – אזי בעצם הוא שוכח את ה'! ומתוך כך שאינו שוכח את המוגבלות של עצמו – הוא פונה לציבור שכל אחד יצעק בעצמו – שזאת העבודה הפנימית של תקיעת השופר! ושוב, האיש אינו שוכח את ה' וזה מה שמביא אח"כ את כל אדם ואדם – להתאמץ, "ובן אדם יתאמץ בך"!
אריה – והנה, במקום אחר אנחנו מסבירים שעצם המילה "אומץ" – היא מילה חשובה מאד שבה מסיימים את הפרק המיוחד מאד, תה' פרק כ"ז (שמתחיל לדוד ובו י"ד = דוד פסוקים) אותו מוסיפים לומר פעמיים בכל יום מחודש אלול עד סוף הימים הנוראים כלומר, עד הושענא רבא: "קַוֵּה אֶל הוי' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל הוי'"! וכן, הסימן של ימים אלו הוא אריה (אותיות יראה) ע"פ הפסוק: "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא": אריה ר"ת אלול, ראש השנה, יום כיפור, הושענא רבא! כלומר, כל התקופה הזאת "בה הכל הולך אחר החיתום" הם ימי: "חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ" – שבהם צריך לאמץ את הלב!
ושוב, עיקר האומץ זה בלב – ומוסבר באריכות ש"אומץ" זה נוטריקון "אמונת צדיקים!" ואם כן, נשאל את השאלה: אם אומץ בא לאדם ע"י אמונת צדיקים – איך זה תופס מקום באותם המשלים של הבעש"ט – בהם מסיימים ואומרים שאין לסמוך על הצדיק – ולפעול כל אחד בכח עצמו? שוב, הפשט של אומץ – זה לעשות מאמץ עצמי שהרי לכאורה, בענין שלנו כאן – אין על מי להישען! ובכל אופן, אומץ הוא הוא "אמונת צדיקים". ושוב, נשאל: איך באמת מתקשרים כאן הרמז והפשט?
נחזור ונזכיר קודם כל, שאומרים תפילה זאת בתפילת מוסף של ראש השנה בפסוקי הזכרונות:
"אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך
כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח
כל החוסים בך"
אב, בן – כזכור, הסברנו שהזכרונות הם כנגד יחס של אב ובן. אמרנו שעבדים – לא יכולים להיות בנים למלך. אבל הזכרונות, שזה "זכור אזכרנו עוד" שייכים, כמו בפסוק העיקרי של הזכרונות: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם הוי'". ואם כן, זכרונות זה מה שהאבא זוכר את בנו – אפילו במצב שהבן הוא רחוק רחוק וכבר הרבה שנים לא התראו השנים. ושוב, עם טיפת התעוררות, כחודו של מחט, האבא תמיד יכול להזכר בבנו. כלומר, האבא מוציא מה"לא מודע" (וכמובן שאצל הקב"ה אין לא מודע שהרי יודע כל הנסתרות) שלו את הזכרון של הבן. ויש לומר, שבלשון בני אדם, במשל – הנסתרות אלו הזכרונות שניתן גם לגלותם, בינו לבין עצמו וגם כלפי חוץ! ואם כן, דוקא לגבי בן זה מאד קל לעורר את הזכרון שהרי, בגלל שהוא בן – זוכרים אותו!
ושוב, אמרנו ש"שופרות זה יחס של איש ואשה – וכאן זה לא כל כך מתאים "להיזכר". וכך גם ביחס של "מלך ועבד" לא נזכרים וכאמור, נזכרים זה דוקא בבן: "זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד" – אבא ובן! וכמובן, מדובר על בן שהתרחק מאביו!
ושוב, דוקא כאן בקטע פסוקי הזכרונות – אנו אומרים תפילה זאת "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך וגו'". כלומר, שסימן האומץ כאן – קשור דוקא עם האומץ של הבן שרוצה לחזור לאבא ולפייס אותו לאחר שחטא נגד האבא – שהרי גם בן יכול לחטוא כנגד האבא.
אבא – וכמובן, ש"כרחם אב על בנים" יש "אב הרחמן" ו"אב הרחמים" והוא, שהאבא נוטה לסלוח ולמחול ולרחם – ובכל אופן, יש צורך בכל התפילות שלנו כדי לפייס את האבא.
בנים – הביטוי הוא: "אם כבנים, אם כעבדים" ומדבר על אמונת צדיקים. אמונת צדיקים בפשטות, זאת דמות שרואים על הצדיק – שהוא בן של ה' – זה בן של ה"אין סוף"! וכן, כמו לשונו של הרבי שאמר שכאשר אני מסתכל על הרבי הקודם, על הרבי הרי"ץ – אני רואה גילוי אלוקות! ובצורה הכי פשוטה – הרבי הקודם זה כביכול לא נברא, זה לא עוד דבר שהקב"ה בורא העולם – וברא אתו בששת ימי בראשית – ויש לו מקום מוגדר ויש לו דעת ושכל – והקב"ה, תובע ממנו לעבוד אותו כמו עבד וכו'. אלא, יש פה משהו מעבר לכך, משהו אחר – יש כאן התגלמות של ה' בעצמו – יש כאן "צלם אלוקים" שהרי: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ". ושוב, מדובר רק על האדם שנברא בצלם "אתם קרואים אדם" (שהם דוקא נשמות ישראל)!
נחזור, אנו מדברים על אמונת צדיקים (אמונה = 102 = בנים)! אנחנו כולנו "בשר ודם" – ואכן, במחזור אנו מוצאים מספר חזרות על ביטוי זה לאחר "ונתנה תוקף": כי אתה הוא יוצרם ויודע יצרם כי הם בשר ודם! אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו משול כחרס הנשבר כחציר יבש וכציץ נובל כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף ואתה הוא מלך אל חי וקיים! לא נוכל לנתח כאן את כל הלשונות והדימויים שיש בתפילה זאת – מה זה האדם הזה – שיסודו מעפר וסופו לעפר – כמו שנאמר לאדם הראשון?
אדם הראשון – והנה, אדם הראשון הוא הנושא המרכזי של ראש השנה, הוא נולד, נברא וחטא באותו יום וזה מה שנאמר לו לאחר החטא: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב"! ואם כן, הצדיק מזכיר לנו, משקף לנו, את דמותו של אדם הראשון לפני החטא – כמו שדברנו אתמול. ושוב, על אדם הראשון שלפני החטא לא כתוב: "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב", שהרי זה חלק מהקללה שנאמרה לאחר החטא. כאמור, זה מתחיל: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו משול כחרס הנשבר כחציר יבש וכציץ נובל כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף"! כלומר, יש כאן 8 דימויים, משלים – וצריך לבנות מזה פרצוף – אבל הסך הכל הוא שהאדם הוא "חתיכת אפס"!
אומץ – נחזור לתפילה: "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך" ונסביר מה זה אומץ. והנה, אם האדם הוא כזה אפס – איך הוא בכלל עשוי להתאמץ? ואם כן, האדם צריך לראות, ולחוש בחוש הפנימי שלו, כמו ר' אייזיק שאמר שאני לא רבי אבל "אני מבין ברביים, במדרגות של צדיקים" – כך צריך כל אדם לראות, ולהבין בצדיקים (וכן, מבין = 102 = אמונה על דרך: "וַיַּאֲמִינוּ בַּהוי' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ"). וכמובן, שגם כל יהודי צריך להיות מספיק חכם ובעל יכולת הבחנה. ושוב, מצד אחד זאת אמונה פשוטה – שהיא נחלת יהודים פשוטים שהרי זאת אינה חכמה שכלית, נלמדת – אלא זאת חכמה חושית שבאה עם פשטות האמונה – כמו קול פשוט של שופר, שיש בנים! וזהו שהצדיק הוא הבן של ה' – אמץ נוטריקון אמונת צדיקים!
צדיק – נחזור, אני אמנם אפס – אבל יש כאן אחד שהוא צדיק, בן – ובתחילה אני באמת סומך עליו. וכאמור, אח"כ הבן בעצמו, הצדיק – אינו שוכח להזכיר לי שאני בן של ה' ממש כמוהו! ושוב, אתה אומר שאני בן – ואני אומר שאתה בן. והיות שאתה בן – עליך להתחיל להתאמץ – תתחיל להאמין בצדיק שבך! ושוב, אומץ זה אמונת צדיקים שהרי, "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" וכדי לגלות את הצדיק שבך צריך שזה ישתקף מהצדיק ויחזור עליך! ואז, אתה, אי"ה, תוכל אפילו לעבור אותו כמו שחז"ל אומרים שחייב כל אחד ואחד מישראל לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב"! וכמובן כאן הפרוש הוא שזה ממש – ואינו רק משל. כך גם אמרו הרבה צדיקים שזה לו רק שאני עושה כאן – אלא אני עושה כאן דוגמא. ושוב, הצדיק אמור להיות דוגמא חיה – ממני תראו וכן תעשו – ותהיו כמוני!
והנה, כתוב בחסידות שהדבר אינו כל כך פשוט. אדמו"ר האמצעי, לפני שהיה רבי – מינה אותו אביו האדמו"ר הזקן להיות המשפיע על האברכים הצעירים. והאדמו"ר האמצעי, בתמימותו, תבע מהם עבודות פנימיות של התבוננות, עבודה שבלב היא תפילה וכו'. ואכן, התלמידים הצעירים לא יכלו לעמוד בדרישותיו. והנה, מישהו בא ואמר לו: מה אתה דורש מאיתנו – אתה לבטח ירשת מאביך כשרונות רבים ולכן כך אתה יכול לדרוש מעצמך וגם לבצע – אבל מאיתנו (עניי הצאן) לא תוכל לדרוש כל זאת. כאשר שמע אדמו"ר הזקן על ענין זה ברך את אותו חסיד שפנה לבנו אדמו"ר האמצעי ולימד אותו "פרק בעבודת הוי"!
ושוב, יש כזה דבר שמעמידים דרישות לתלמידים המתחילים שיידעו שיש גם צורך להתאמץ אבל מצד שני יש גם לדעת שלא כולם, מיד מתחילת הלימוד, יוכלו במהרה להסתגל לדרישות רבות – שהרי הדבר תלוי גם ביחוס ובכשרונות ובסגנון הלימוד הקודם וכו'.
וגבה מאוד – וביחד עם כל זה, מה שהקב"ה דורש מכל אחד ואחד – זה רק לפי כוחו: "איני מבקש אלא לפי כוחכם"! הכתוב אומר: "וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". והנה, המאוד זה מושג יחסי כלומר, המאוד שלי זה לאו דוקא המאד של הצדיק אבל, אם אני מגלה את המאוד שלי – זה בדיוק פועל כמו הגילוי של המאוד שלך. וכן, יש בזה חידוש ונחת רוח ותענוג בשביל ריבונו של עולם – בדיוק כמו שהצדיק יגלה את המאוד שלו! והנה, אם אני מגלה את המאוד שלי והצדיק עדיין אינו בהתגלות של המאוד שלו – אזי בעצם, באותו רגע, אני יותר גבוה ממנו. ואם כן, מה זה להתאמץ? להתאמץ זה גילוי המאוד – שזאת בחינת המשיח כמו שהזכרנו קודם: "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד"! ואם כן, זאת התגלות וגבהות של האדם – וזה יותר גבוה מאדם! וכן, זה גם יותר גבוה מאדם הראשון לפני החטא שרק השיג את ה"חיה" שבנפש (שבה 5 מדרגות נר"ן ח"י) – היא מדרגת האצילות לפי הקבלה!
והנה, אד"ם זה ראשי תבות: אדם, דוד, משיח וממילא, אות מ של משיח זה ה"מאוד" של המשיח – שזאת מדרגת היחידה הכללית – של אות מ של המשיח, דרגת האצילות. ושוב, אדם, אותיות מאד, המאוד של המשיח שלמעלה גם ממעמדו של אדם הראשון שלפני החטא! כלומר, אם אדם הראשון שלפני החטא היה בדרגה זאת – לא היה חוטא! ויש לומר, שהנסיון שניצב לפניו היה כדי להעלות אותו, להביא אותו, לדרגת המשיח! וכאמור, הוא לא עמד בנסיון ואפילו לא זכה להיות יהודי בשלמות! והנה, עצם היהדות הגלומה בפוטנציאל בתוך האדם – זה שייך לעם ישראל ולכן כתוב "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" ונאמר: אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם!
התחדשות והתחזקות
ואם כן, יש כאן נושא מרכזי ביותר של ראש השנה והימים הנוראים – שתוכנו יאמר בהמשך ב"ה והוא התוכן של המאמר הנאמר כאן: "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך"! וכזכור, מאמר זה שייך במיוחד לפסוקי הזכרונות הנאמרים במוסף של ראש השנה – "הבן יקיר לי אפרים": "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד"!
אשרי איש – והנה בפסוק "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך" יש שני פעלים: 'ישכחך' ו'יתאמץ'. ישכחך = משיח. יתאמץ = ישראל, שרש שכח (שכיח זה מצוי) בארמית פירושו מציאה וכן יתאמץ אותיות מצאתי – כלומר, על ידי יגיעה והתאמצות מגיעים למציאה. כל הפסוק עולה 7 פעמים איש.
משה – אמרנו שחודש ניסן הוא חודש של התחדשות של אבא, של אביב – חודש האביב. ואילו חודש תשרי הוא חודש של התחזקות ותשובה של אמא! ושוב, חודש תשרי זה חודש של תשובה – ובכלל, ימי חודשי אלול ותשרי – הם ימי התשובה על חטא העגל וכל זאת עד ש-ה' סלח לנו ביום הכיפורים! ובאמת, בתקופה זאת יש לנו צדיק שמליץ טוב בעדינו – הוא משה רבינו שעולה להר סיני. כל הימים האלו, מראש חודש אלול ועד ליום כיפור – אנחנו למטה ואילו משה רבינו עלה להר ועושה לנו לכאורה את העבודה!
צדיק – והנה, אנחנו זוכרים שהוא נמצא על ההר ומתקשרים אליו בכל יום כאשר תוקעים בשופר. ושוב, תקיעת השופר בימי חודש אלול – זה הסימן שמשה רבינו נמצא עכשיו על ההר ופועל את הסליחה וכמובן, שגם אנחנו צריכים לעשות משהו בענין. בשיעור קודם אתמול בלילה סיפרנו הרבה סיפורים מר' זושא מאניפולי – ושם אמרנו שענין ההתקשרות לצדיק בכלל ובפרט ע"פ המסורת החסידית – תופס מקום הכי מרכזי – דוקא בראש השנה!
ושוב, התקשרות לצדיק היא היכולת בנפש לצייר את הצדיק ובלשון רבי נחמן: לראות את עצמי עם הצדיק! כמו שאני מדמיין את האומץ שלי, שזה "אמונת צדיקים" – כך אני צריך לראות את עצמי ביחד עם הצדיק! ואם כן, זאת כבר השתקפות שממנו, מן הצדיק – זה כבר חוזר אלי. וזה, כמו במשלים אצל הבעש"ט, שהצדיק בעצם אומר: זה לא אני – זה אתה – אתה בעצמך – תעשה בעצמך!
אמרנו בשיעור הקודם שנוסף לפסוק של ראש השנה בתורה נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר הוי' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי הוי' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"! כמו כן, אמרנו בשיעור הקודם שהביטוי "ראש השנה" = 861 = "בית המקדש"! אח"כ אמרנו שיחסית, "יום כיפור" זה "קודש הקדשים". ושוב, מצד אחד – "ראש השנה" זה "בנין המקדש", בנין המלכות! מצד שני יש משהו עוד יותר כללי בראש השנה והוא ש"ראש השנה" הוא כנגד "כללות ארץ ישראל"! והרמז לזה הוא בתחילת הפסוק שלנו: "אֶרֶץ אֲשֶׁר הוי' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי הוי' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ וגו'" כלומר, הקב"ה משגיח כל הזמן על הארץ – ודרך הארץ הוא משגיח על כל העולם כולו!
ראש דברך אמת – וכן, לא רק שדרך ארץ ישראל ה' משגיח על כל העולם – אלא גם שדרך הזמן הזה, יום ראש השנה – ה' משגיח על כל העולם! ושוב, מה"ראש" הוא משגיח על כל השנה. קודם הדבר נמשך לראש ואח"כ הוא מתקרב ונמשך לכל יום ויום שבשנה – וזהו ש"כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה" – ככתוב, "רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ". ושוב, קודם הדבר נמשך בראש ואח"כ הדבר מתפרט ונמשך לכל העולם במשך כל יום ויום במשך השנה!
ונתתי מטר ארצכם בעתו – והנה, אמרנו שבהמשך לפסוק זה ישנה הפרשה השניה של קריאת שמע: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת הוי' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וגו'"
תשתה מים – כאן כתוב, "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" – ולפני בסמוך כתוב: "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם"!
תירוש – ומתוך כך מסבירים המפרשים מהו יתור הלשון "תִּשְׁתֶּה מָּיִם"? כלומר, זה פשוט שבכלל מטר השמים, יש גם מים לשתיה! ושוב, מה פשר הביטוי "תִּשְׁתֶּה מָּיִם"? אחרי זה בא הפסוק שרומז לראש השנה "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" ואחר כך הפרשה השניה של ק"ש שם כתוב: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". רשית כתוב חסר אות א, צרוף אותיות "תשרי" וכן צרוף אותיות נוסף: "תירוש". כלומר, זהו שכתוב: "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". ושוב, תירוש נכתב חסר ו "תִירֹשׁ" – וגם זה צרוף אותיות "תשרי"! ויש להסביר שהדגן והתירוש והיצהר הם בקבלה: חב"ד מלמטה למעלה – ויש בזה שני פרושים. הפשט של יצהר זה שמן, שמן זית ואילו תירוש זה יין. וכמובן, דגן זה חיטה!
והנה, שמן ויין בקבלה הם תמיד חכמה ובינה. השמן הוא החכמה ומסמל את הרזין דרזין דאוריתא ואילו היין הוא הבינה – "נכנס יין יצא סוד", על דרך מבין דבר (גדול) מתוך דבר (קטן)! ה"יין" ברוחניות זאת התבוננות, התבוננות באלוקות. השמן, שנקרא "שמן למאור" הוא "הסתכלות", "לאסתכלא ביקרא דמלכא". רזין דרזין זה היכולת להסתכל – שמן למאור!
נחזור, אמרנו קודם שמי שנמצא אצל הצדיק – זוכה לראות את ה"מאן פני האדון ה' דא רשב"י" – זה אמנם לא דבר פשוט – אבל יש כזה דבר! ושוב, זה שמן, יצהר: "לאסתכלא ביקרא דמלכא"! וכאמור, תירוש זה יין – יכולת התבוננות ותוך כדי כך – גם להכיר את מי שאמר והיה העולם, להכיר את ה'! והנה, ה"דגן" זה דעת ככתוב: "אין התינוק יודע לקרוא אבא עד שיטעם טעם דגן"! כאן היה נתק בהקלטה.
בינה ושמיעה – והנה, עיקר ועצם החודש הזה, חודש תשרי הוא בחינת בינה, אֵם: "כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא" וכן כל הפרשה השניה של קריאת שמע עליה דיברנו פותחת: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר"(אותיות ראש) וכידוע בחז"ל, "וְהָיָה" זה לשון שמחה. הזכרנו קודם את צרוף שם ה' של חודש אלול: "ה‑ה‑ו‑י" היוצא מפסוק בפרשת ואתחנן: "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי" ואילו "ו‑ה‑י‑ה" זה צרוף שם ה' של חודש תשרי. ושוב, כל הפרשה השניה של שמע ישראל מתחילה עם חוש השמיעה השייך לבינה, אמא – "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה"! קודם לכן, בתחילת פרשת עקב מופיע שוב הצרוף של חודש תשרי בהקשר של חוש השמיעה: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים וגו'" הנקרא אצל חז"ל "לשון שמחה. וכמובן, זה מדבר על "עֵקֶב", ב"עיקבתא דמשיחא" כלומר בדור שלנו! ושוב, בפרשה השניה של שמע ישראל כתוב: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר".
הזכרנו קודם את הפסוק הבא בפרשה השניה של ק"ש: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ"! הביטוי "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" – הוא רמז ברור לחג האסיף – הוא חג סוכות. והנה, הביטוי: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ" – זה בעצם תחילת הדין על המים וגם על הגשמיות בכלל, ככתוב בפרשת בחוקותי: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ". והנה, אצלנו כאן כתוב "מְטַר אַרְצְכֶם" ולא גשמיכם – אבל בפרשת בחוקותי, שמותנית גם היא במילת התנאי "אִם" – "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" – כתוב "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם"!
גשם – והנה, הענין כאן הוא: מי אומר את המילה ונתתי? ואכן, שם בפרשת בחוקותי הקב"ה אומר "וְנָתַתִּי", "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם" – וזה כולל את כל הגשמיות. כידוע הרמז היפיפה שכתוב שם שלוש פעמים וְנָתַתִּי. ושוב, אם מקיימים את התנאי של "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" – כתוב אח"כ: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם" ואח"כ כתוב: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ" ואח"כ כתוב: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם"! ואם כן, ראינו כאן שלוש פעמים "וְנָתַתִּי": "גִשְׁמֵיכֶם "; "שָׁלוֹם"; "מִשְׁכָּנִי"! ואכן, ראשי התבות כאן הם: גשם ואילו סופי התבות הם: מים! וכאמור, הכל כלול בברכה, בהבטחה: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם"!
שכינה – וכאמור, בפרשה השניה של ק"ש כתוב: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ"! ונשאלת שוב השאלה: מי אומר את הפסוק הזה מפרשת עקב שבספר דברים? וכידוע, כל הפסוקים בספר דברים נאמרו על ידי משה רבינו! וממילא, כאשר משה רבינו אומר "וְנָתַתִּי וגו'" – מזה לומדים ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". ושוב, משה רבינו מדבר ומתבטא גם בגוף ראשון, מדבר בעדו – בשם ה'! ושוב, אין לך יותר התגלמות של אלוקות בתוך צדיק יותר מהתופעה הזאת של "וְנָתַתִּי"!
ואם כן, עצם הדבר הזה שייך לחודש תשרי – ולכן נוסעים לצדיקים בחודש תשרי. כלומר, נוסעים לאותם צדיקים שמאמינים בהם ששכינה מדברת מתוך גרונם – שדוקא מראשית השנה יש להתחזק עם "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי"!
ושוב, "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת הוי' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ"!
אסיף – ושוב, אם "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" מדבר על חג האסיף – שהוא חג סוכות, אזי סימן ש"וְנָתַתִּי" שנאמר קודם זאת כבר הכנה לאסיף של ראש השנה ויום כיפור – ובעיקר זה ראש השנה! כלומר, אותו יום ששומעים בו דוקא את משה רבינו אומר "וְנָתַתִּי" כלומר, לא את ה' האומר "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם". ושוב, כאשר שומעים דוקא את משה רבינו באומרו: וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת הוי' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ! והכל בגוף ראשון, מדבר בעדו – הכל משה רבינו אומר!
נחזור, שאלנו קודם מה זה שנאמר בפסוק מפרשת עקב: "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" כלומר, מה זה התוספת של "תִּשְׁתֶּה מָּיִם"? מה זה רוצה לומר, מה זה בא להוסיף? הפשטנים אומרים שמה שהיה כתוב לפני כן: "אֶרֶץ אֲשֶׁר הוי' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי הוי' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", הוא הוא "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ"! ואם כן, הרמז הבולט כאן הוא שה"מטר" זה כלל – אבל הוא מתפרט לשני פרטים: פרט אחד בתחילת המטר כלומר, שיש התחלת המטרה. ושוב, שם כתוב גשם, גשמיות ואילו כאן כתוב מטר, מטרה וזה גם מלשון רחם כמו שאומרים בראש השנה: "היום הרת עולם" – לידת המציאות מחדש. ושוב, מטר בלשון חז"ל זה רחם כלומר, זה רומז לאישה, מטרוניתא, מלכה! ובאמת איהו מטר ש"יורה כחץ" (צרוף כח היוצר) ואיהי מטרה – קולע אל המטרה ולא יחטיא, המטרה של ירית החצים, בסוד מים ה-מ הראשונה היא המטר ה-מ השניה היא המטרה וה-י שביניהן, הטפה (אותה האיש "יורה כחץ").
מטר – ואם כן, אמרנו שיש כלל שנקרא "מטר". וכן, מטר זה גם לשון מטרה, מטרה לחץ שזאת פעולת הקשת לירות חיצים למטרה! כידוע, קריאת שמע זאת מלחמת חרב ובלשון יעקב אבינו: "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". את המילה "וּבְקַשְׁתִּי" אפשר לקרוא גם כלשון בקשתי, תפילתי. וכן אסתר המלכה אומרת: "וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי" – ושוב, תפילה זאת עבודת הקשת לירות חיצים וזהו שכתוב "וּבַקָּשָׁתִי" – ואילו קריאת שמע זאת עבודת החרב (לכן בקריאת שמע רמ"ח תיבות, סוד הרֹמח).
תפילה – והנה, קודם כל צריך לעמוד להתפלל מתוך "כובד ראש" כלומר, הכנעה ושפלות – שזה למשוך חזק ביתר, במיתר של הקשת וככל שיותר האדם משפיל את עצמו כך הוא מושך יותר למטה – כך החץ עולה מעלה מעלה גבוה יותר. והנה, בהכוונה אלוקית ה' מכון את החץ שיפגע במטרה ולא יחטיא! ושוב, אנחנו אמנם מתפללים והמטר הזה, "מְטַר אַרְצְכֶם", עליו ניתן לומר שהמטרה הכללית שלו זאת ארץ ישראל – "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ" וזה מתחלק לשני חלקים: "יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ"! ה"יוֹרֶה" יורד בתחילת הזריעה, בחודש מר חשון והכל כבר מוכן ומזומן מראש וכן, ה"מַלְקוֹשׁ" יורד בסוף בתקופת הקצירה. ושוב, יש מטר בתחילת המטרה ויש מטר בסוף המטרה הם היורה והמלקוש!
והנה, כאשר מסתכלים באותיות – זה מאד מאד בולט שהכלל, המטר, ושני הפרטים "יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ" – מטר יורה מלקוש – עושים בראשי תבות את המילה מים! [ורמז: ראשי וסופי התיבות (מים שרה) עולים 595 – 34 במשולש, שאר האותיות (טורלקו) עולות 351 = 26 במשולש = "אַרְצְכֶם" (המלה הבאה אחרי "מטר" בפסוק). סך כל שלשת המילים עולות 946 = 43 במשולש. נמצא: 26 במשולש ﬩ 34 במשולש = 43 במשולש!! ועוד, אם נקח רק את אותיות המילוי של שלש המילים (ם ית יש וד ו יש א ם מד וף ו ין) נקבל 1323 – 3 פעמים אמת – 441]. וזהו שנאמר הביטוי, החרוז: "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". ושוב, "אֶרֶץ אֲשֶׁר הוי' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי הוי' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" – "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ...וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ"!
מכלול – והנה, השנים, היורה והמלקוש הם זוג מובהק של תורה – אלו שתי בחינות של מים שכלולים בתוך ה"מטר". וממילא, בין שני בני הזוג, צריך להיות ביניהם אחד שהוא החתן ואחת שהיא הכלה. כל ביטוי כזה בתורה נקרא "מכלול" מלשון כלולות! ושוב, אם יש זוג של מונחים אזי מונח אחד הוא הזכר ואילו המונח השני זאת הכלה. והנה, יורה הוא אצלנו הזכר ואילו מלקוש זאת הנקבה! ובלשון הקבלה: מי הוא המים הדכורין ומי היא המים הנוקבין?
והנה, יש בענין זה כלל מאד מאוד יפה – מהדוגמאות הכי מובהקות בתורה – והוא, שהגימטריא של המונח הזכרי מתחלק ל‑13 ואילו הגימטריא של המונח הנקבי מתחלק ל‑7! תופעה זאת מאד נפוצה בתורה והזוג שלפנינו, יורה ומלקוש – זאת אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לכלל זה! נבדוק את ההתאמה: יורה = 221; 221/13 = 17! מלקוש = 476; 476/7 = 68! והנה, 17 = טוב; 68 = חיים = טוב, טוב, טוב, טוב! כלומר, יותר מזה שבשני המושגים מתקיים הכלל של חלוקת הזכר ל‑13 וחלוקת הנקבה ל‑7, יש גם מכנה משותף לשני בני הזוג שלנו שהוא טוב. יורה הוא 13 פעמים טוב ואילו מלקוש הוא 28 פעמים טוב כאן גם כדאי להוסיף: חי ﬩ טוב = 18 ﬩ 17 = 35 = יהודי! וכן, יורה כחץ – זה דימוי מובהק של זכר (יורה כחץ זה הביטוי, הדימוי, בהלכה להזרעת הזכר וזהו שאמרנו שהיורה זמנו בתחילת הזריעה). יורה כחץ הוא רגע הבריאה, כעבור מ' יום מגיע זמן יצירת הולד ברחם האשה – היינו כח היוצר.
ואם כן, ראינו כאן משהו טוב מאד – ממש פנינה של רמז – בזוג של "יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ". ושוב, יורה הוא בהתחלה ומלקוש הוא בסוף ושניהם כלולים בתוך אותיות מם של מים! כמו כן, כל האות מם היא מלשון "מים" – זהו הפשט של האות מם! וכן, האות מ מתמלאת עם ים – שהוא יורה ומלקוש ככתוב: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ" ומתקיים "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" ואז גם "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" [=1891 = 61 במשולש אמ"ל].
וכמובן, שהכל נמשך כאן מהשכינה שמתלבשת ומדברת מתוך גרונו של משה רבינו!
משה – ושוב, אותו משה רבינו שפונה ליהודים ואומר להם שכל היהודים, כל אחד ואחד, עליו להתאמץ – שהרי הוא משקף את ה"מאד" של כל יהודי ויהודי ומעורר כל יהודי ויהודי להתאמץ כלומר, להתאמץ בעצמו וכאילו לעבור אותו (את משה רבינו) ולא להסתמך עליו! והנה, בפסח אנו אומרים בהגדה של פסח: "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח". הרמז כאן הוא: לא מלאך; לא שרף; לא השליח – ראשי תבות משה! וכן, משה הוא אכן השליח, באות ה הידיעה, ששלח ה' להוציא את בני ישראל ממצרים!
וכן, יש לזכור מה שחז"ל בעצמם אומרים על הפסוק: "וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם" – שהמילה "מלאך" כאן זה הולך על משה רבינו! וממילא, מה שצריך לזכור – זה דוקא בסדר של פסח שאני, הקב"ה, מלך מלכי המלכים – נגלה עלינו בכבודו ובעצמו, ככתוב בהגדה: "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח – אני הוא ולא אחר"!
צדיקים – ואם כן, מה רואים כאן? רואים שבחג הפסח לא מצאנו שהחסידים נסעו לרבי, כמו שמצאנו בראש השנה – ודבר זה אומר דרשיני! ושוב, לא בחג הפסח ולא בחודש ניסן שעליו כתוב: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" אלא רק בחודש תשרי נוסעים לרבי. וכאמור, יש מי שנוסע בגשמיות ומי שנוסע ברוחניות ולמה? מבואר בחסידות, שלפני חטא העגל – אנחנו כולנו בגדר צדיקים – כל אחד הוא צדיק בעצמו. וצריך כל אחד בעצמו לזכור כל הזמן את הקב"ה – ואין עדיין את המושג "אמונת צדיקים"!
הצדיק בראש השנה – מתי זה מתחיל להיות רלוונטי – איך שהחסידות יודעת לפרש ולהמחיש "אמונת צדיקים" – שזה אומץ ושייך רק כאשר האדם חוטא! והנה, כאשר האדם חוטא – ישנה כבר נקודת חולשה, יש כבר נקודת תורפה! ושוב, דוקא האדם החוטא זקוק לצדיק – שהוא גם הרופא שלו! ויותר מזה: מי זה הצדיק בראש השנה? כלומר, מהו המשל הכי טוב לעניננו – להמחיש את כל אותם המשלים של הבעש"ט – שלא להסתמך על הצדיק. והנה, המשל הכי טוב והכי פשוט והכי ישר לענין – זה משל של אחד, חוטא, שהוזמן לבית המשפט. ואם כן, מה אחד כזה עושה? הוא "מחפש בנרות" את העורך דין הכי טוב! במשלים אחרים זה השועל ואצלנו קוראים לו "עורך דין"! ושוב, צריך לענין זה לחפש את השועל, את העורך דין הכי ממולח!
יוסף – והנה, אחד מהניסים הגדולים שהתרחשו בראש השנה הוא שיוסף הצדיק השתחרר, יצא לחפשי מבית האסורים! וזהו שיש ליוסף הצדיק, "מזלו גובר", כמו לאדם הראשון שנברא, שנולד, בראש השנה! כתוב בקבלה שיש זיקה בין יוסף לאדם הראשון – והוא שיוסף נקרא "אדם" בפרט וכך גם על פי נגלה וע"פ קבלה וחסידות. אם עושים את חשבון "אדם" במספר קדמי כלומר, במספר קדמי – כל אות שוה לסכום כל האותיות מאות א = 1 עד אותה אות: א = 1; ד = 10; ם = 145, נחבר: 1 ﬩ 10 ﬩ 145 = 156 = יוסף! ושוב, זהו רמז ישר וחשוב בקבלה – והוא ש"אדם הוא יוסף"! ואם כן, אדם הראשון נברא – וזה כמו התגלות, כמו שמבקשים התגלות של המשיח. ושוב, אדם הראשון נברא, נתגלה בראש השנה. והנה, כתוב בחסידות ש"לברוא" זה לגלות ונקרא "יציאה לבר" כלומר, להוציא משהו החוצה, לחשוף אותו, לגלות אותו! ושוב, אדם הראשון, נברא בראש השנה וכך גם יוסף שיצא לחופש מתוך הבור בראש השנה!
ואם כן, לצאת מתוך הבור זה לצאת מהקבר וזה משל ללידה חדשה לכן זהו מזלו של יוסף הצדיק – שהוא הצדיק באות ה הידיעה בחז"ל! וכדאי גם לדעת שהתבה "יוסף" מופיעה בכל התנ"ך 203 פעמים ובצרוף פעם אחת שנקרא "יהוסף" מופיע 204 = צדיק פעמים!
עורך דין – והנה, "יוסף הצדיק = 365 = עורך הדין". ושוב, רק "עורך דין", בלי אות ה הידיעה שוה: שכם = 360! וממילא, כל מי שקשור לשכם (העיר שיעקב נתן ליוסף) – זקוק לעורך דין! והנה, יוסף הצדיק = 365 = שס"ה = אוצר חיים! ואם כן, יש אחד שנברא ונתגלה ומזלו גובר בראש השנה – ואנחנו זקוקים לו! למה זקוקים? בגלל שאנו עומדים בדין, במשפט – וידע איניש בנפשיה – שזה לא פשוט שאני אצא זכאי בדין. אם כי שבוטחים אנו – צריך להתגבר ולבטוח בזכאות, שה' יזכה אותנו ושבסוף יהי "דידן נצח" – וכבר אפשר ליהודי להתלבש בלבנים, בבגדי חג, ולשמוח שהרי כתוב על ראש השנה: "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת הוי' הִיא מָעֻזְּכֶם". וכן כתוב: "וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק". וכזכור, העז כאן זה האריה של שמשון הגיבור שכבר הזכרנו בתחילת הלימוד בהקשר לשנה הנוכחית: "מֵעַז יָצָא מָתוֹק" = תשס"ד = 764!
מעז יצא מתוק – ואם כן, יש בתוך ראש השנה גופא ענין ה"עוז" – והוא כאשר אוכלים את התפוח בדבש: "מֵעַז יָצָא מָתוֹק" ובלשון הפסוק "וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת הוי' הִיא מָעֻזְּכֶם". כלומר, העזות והבטחון בה' – והחדוה שבאה עם הבטחון בה' – שודאי נצא זכאים – ודאי הוא לנו ש"מֵעַז יָצָא מָתוֹק"! ושוב, שמאותו "עז" – ודאי יצא מתוק! וכזכור, המתוק – זה המתוק של התפוח בדבש – שה' יחדש עלינו שנה טובה ומתוקה!
תשובה – והנה, יש שיר השייך לזמן הזה האומר: "אשרי מי שלא חטא" – שהיו שרים בשמחת בית השואבה שהוא השיא של חג הסוכות "בכסה ליום חגנו"!! ובכל אופן, מי שחטא ישוב וימחל לו! ושוב, היות שחודש תשרי הוא חודש של מי שחטא – ולא חודש של מי שלא חטא – לכן זה בינה, אמא – עבודת התשובה: "וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ"! וכידוע שתשרי זה לא כמו חודש ניסן – שזה חכמה, אבא כלומר, צדיקים – שעדיין לא חטאו. והנה, למה לא חטאו? בגלל שהם חדשים גם בנפש! ושוב, חדש זה אחד שקם בבוקר – כאשר הנקודה היא: "איך אני קם בבוקר"? אם אני קם בבוקר "חדש", "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים" – זה כמו חודש האביב שאזי באמת זאת אינה עבודה של תשובה אלא זאת התחדשות וכאמור, התחדשות זה צדיק, נקי – אני קם נקי, טהור – כמו תינוק שזה עתה נולד טהור, נקי! וכאמור, אין פה תשובה ואין פה עורך דין – לא צריך שום עורך דין!
ושוב, תלוי איך אני קם בבוקר: "על רגל שמאל" – שבשורש זה בינה או "על רגל ימין" שבשורש זה חכמה. וכידוע, הסיכוי לקום דוקא "על רגל ימין" הוא 50%. זה כמו לזרוק מטבע – וממילא, 50% תקום בניסן ו50% תקום בתשרי! וכאמור, אם אתה קם בתשרי – אתה בגדר מי שחטא ומיד עליך להתחזק, עכשיו צריך לעשות תשובה! וממילא, גם צריך עורך דין!
נחזור, ומהם כל המשלים האלה של הבעש"ט האומר שבסוף, בבית המשפט – אינך סומך על העורך דין שלך, יוסף הצדיק, שממליץ טוב עליך ועד שלבסוף אין לו יותר טענות מה לטעון במשפט. כמו כן, העורך דין בעצמו אינו שוכח את תכלית כוונת ה': "אשרי איש שלא ישכחך"!
מאמץ – כלומר, העורך דין יודע בעצמו שתכלית כוונת ה' שעשה אותו צדיק – זה כדי שזה ממנו ישתקף ויחזור למי ששלח אותו ליצגו במשפט – ולהוציאו צדיק בדינו! ואז, מי ששלח אותי לייצגו במשפט – עושה בעצמו את המאמץ, "ובן אדם יתאמץ בך" – ומתוך כך הוא מגיע לדרגה גבוהה של "מאד", אותיות אדם – שזה באמת כבר עובר את דרגת המאד של העורך דין! וזאת מתוך כך שהמשפט הזה ותוצאותיו זה דבר הנוגע לעצמו! וזהו, שיפה תפילת החולה, החוטא – אפילו מתפילת הצדיק! ושוב, ככל שהדבר יותר נוגע לאדם עצמו – אפילו הוא אדם פשוט, עם הארץ – יכול הוא לברור את המילים היותר מתאימות שהרי "אמת מארץ תצמח"!
נחזור, "אדם קרוב אצל עצמו" והדבר נוגע לו! על זה יש המון המון משלים בחסידות המדגישים ואומרים: מה שנוגע לך זה באין ערוך – אזי גם הרגש נמצא, וגם היכולת להתאמץ נמצאת לך – לעומת כל אדם אחר, וכמו שאומרים חז"ל "יפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו", "יפה תפלת החולה לעצמו יותר מכל" ו"יפה תפלת החולה לעצמו מתפלת אחרים". וזה נאמר אפילו על אחד שהוא מאד מאוד צדיק ממך – אבל שהענין אינו נוגע לו ממש!
ואכן, גם כאן – הצדיקים היו מצטערים ולפעמים גם חוזרים בתשובה ממש על כך שהזולת, היהודי השני – אינו נוגע לי בדיוק כמו שאני נוגע לעצמי או כמו שהבן שלי נוגע לי! ושוב, כאשר הבן של מישהו אחר בא לבקש מהצדיק רחמים, לעורר עליו רחמים – והצדיק מרגיש בעצמו שאינו חש, מרגיש, רחמים עליו – כמו שהיה מרגיש רחמים על בנו שלו – אזי הצדיק בעצמו מיד עושה תשובה גדולה על כך! ואף על פי כן – גם האדם צריך לדעת שכאשר הדבר נוגע לו – אזי יש לו בפוטנציאל הכי הרבה כח לייצג את עצמו ולטעון את טענותיו – יש לו הכי הרבה כח להתאמץ ולהצליח!
ושוב, כתוב שהדבר הזה ש"נוגע לי" – זה גם פועל על השכל אצל האדם וזהו שכתוב שגם אם אותו אדם, שאינו יודע ללמוד – אם הוא צריך לעמוד לדין מול יריב בעל דין – אזי גם אחד עם שכל פשוט מאד יכול להמציא טענות צודקות על פי תורה – שגם החכמים, חכמי התורה הגדולים ביותר – אינם מסוגלים להמציא!
ישנה הוכחה מן הגמרא – שזה נקרא "דיני מיגו" (מתוך) ובכללות אומרים שדוקא אנשים ונשים שלא ידעו הרבה ללמוד – מסוגלים להמציא טענות מחוכמות ביותר – כאשר זה דבר שנוגע להם! ושוב, כאשר זה נוגע להם – אזי גם השכל אצלם עובד להפליא – אפילו יותר מתנאים ואמוראים שעל דברים מסוג זה צריכים הם להתעמק ולהתפלפל בטענות ההלכתיות שממציאים פשוטי העם לגמרי! ושוב, הוא אינו יודע ללמוד הרבה – אבל בזמן שהדבר נוגע לו אישית, ללב. ושוב, הוא מתאמץ ומאמץ ומאמת בשכלו את הטענות הכי צודקות ע"פ תורה!
ואם כן, זה נקרא להתאמץ – מאמץ רגשי ומאמץ שכלי – ולכן העורך דין הכי טוב הוא היודע שאת הטענות הכי צודקות ונוצחות יטען רק שולחי! הוא ודאי יכול לטעון יותר טוב ממני – שהרי דבר זה נוגע לו מאד – ורק צריך לעורר אותו, שלא יסמוך עלי, על עורך דינו! ואם כן, לשם כך הצדיק הזה נברא – שלא ישכח האיש את האמת הזאת, שלא ישכח האיש את ה'!
אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך = 2177 = 7 פעמים איש. זה כמו במנורה הטהורה שיש בה שבעה קנים – כנגד כל שבעה שורשי הסוגים הכלליים של שורשי נשמות עם ישראל (חסידים, גיבורים, מארי תורה, נביאים, חוזים, צדיקים, מלכים). ואם כן, שבע פעמים איש אומר שכל יהודי, שכל סוג של יהודי – הוא אותו איש חשוב, אותו צדיק (עורך הדין)! והנה, הכל כאן כלול במילה איש – שהרי החשבון של הביטוי הוא שבע פעמים איש!
והנה, יש כאן רמז נוסף לשנת תשס"ד – ואצלינו כל רמז צריך להתפתח ולהיות ספר נוסף! וכמובן, שכל ספר זה שופר! הרמז שלפנינו הוא רמז יפיפה וחשוב ביותר לחסידים בכלל ולחסידי חב"ד בפרט. ככתוב בספר היסוד של החסידות, ספר התניא. איך אדמו"ר הזקן פותח את ספר התניא, עם איזה פסוק? הפתיחה של ספר התניא היא בהקדמה המתחילה מפסוק במשלי פרק ח': "אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא" – כאשר אישים אלו הגדולים, החסידים, המשכילים!
תשס"ד – נחזור, אדמו"ר הזקן פותח את ספר התניא – התורה שבכתב של החסידות עם: "אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא" = תשס"ד – כאשר הלב של ביטוי זה הוא: ש"ס = שכם, ר"ת: "שם כבוד מלכותו"! ואם כן, מי שיכתוב השנה ספר על שכם – זהו הסימן הכי מוצלח!
עד כאן למדנו את נוסח התפילה: "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך"!
לפני שנחזור לעשרת הטעמים בתקיעת השופר של רבינו סעדיה גאון – נשלים כמה דברים. נאמר עוד תורה של הבעש"ט שקשורה לנוסח הביטוי שלמדנו עד כאן. כמו כן, בעצם עדיין לא השלמנו את לימוד הרמזים של "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ...." שזה סמוך למרשית השנה ועד אחרית השנה. והנה, המטר כאן הוא התקיעה ואילו היורה והמלקוש אלו השברים והתרועה. ושוב, "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" – ולפני בסמוך כתוב: "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם"!
יתד – ואם כן, כל זה בשביל להמשיך מים – מים חיים מירושלים – מבנין ירושלים, "בנין המלכות" – ראש השנה! חוץ מזה ש"דגן תירוש ויצהר" – הם "דעת, בינה, חכמה" – מלמטה למעלה. והנה, יש עוד רמז בקבלה האומר מה זה: "דגן, תירוש, יצהר" והוא הרמז לפי ראשי התבות שלהם: "דתי" – ר"ת "דעת, תפארת, יסוד"! והנה, כאשר הופכים את ה"דתי" הוא נעשה "יתד" שעליו נאמר: "וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְהָיָה לְכִסֵּא כָבוֹד". וכאמור, כאשר כותבים בקבלה "דתי" הכוונה היא לקו האמצעי של הספירות העליונות: דעת, תפארת, יסוד! וממילא, "יתד" הוא אותו סימן – רק בדרך של מלמטה למעלה – "יסוד, תפארת, דעת"!
דת"י – והנה, "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" – הוא חב"ד מלמטה למעלה אבל כאשר נקביל זאת ל"דתי" – אזי נקבל סדר ישר של: דעת, תפארת, יסוד. ואם כן, איך שני רמזים אלו מתחברים? כתוב שיסוד אמא (בינה) קצר מסתיים ב"תפארת זעיר אנפין" ואילו יסוד אבא (חכמה) ארוך ומסתיים ב"יסוד זעיר אנפין"! נחזור, "דְגָנֶךָ" שזה הדעת נשאר במקומו; כאמור, קודם היה "תירוש" – בינה ואילו עכשיו הבינה מתפשטת עד תפארת ז"א; וכן, מה שהיה קודם חכמה כלומר "יצהר", שמן – עכשיו השמן יורד עד ליסוד ז"א! ואם כן, בעצם שני רמזים אלו משלימים אחד את השני כלומר, שדגן, תירוש, יצהר – זה "דעת, בינה, חכמה" – חב"ד מלמטה למעלה ואילו סדר זה מתגלה בלב: "דעת, תפארת, יסוד" – דת"י, באופן של מלמעלה למטה!
וכאמור, הפסוק שהכי זכור לנו של המילה יתד הוא: "וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְהָיָה לְכִסֵּא כָבוֹד"! והנה, יתד = 414 = אור אור = אור אין סוף = מקור חיים = ואהבת ועוד הרבה דברים חשובים. ואכן, אנו משתמשים בפסוק זה כי נמצאת בו מילה – שהיא מילת המפתח של כל הנושא שלנו – לתקוע כלומר, ראש השנה ותקיעות השופר!
ושוב, מה אנו רואים בפסוק זה? רואים שתוקעים יתד! וזהו שאמרנו שעיקר הפעולה בראש השנה – היא התקיעה ואילו התכלית היא התרועה! ושוב, הפסוק בענין נסיעת המחנות אומר: "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה" ואם כן, תוקעים תרועה!
ואם כן, ודאי ראוי מאד ללכת בדרכי ה' – "אסתכל באוריתא וברא עלמא" – כלומר, נסתכל גם אנחנו ונראה בתורה מהו השימוש המקורי של "לתקוע"? "וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד"!
לתקוע – והנה, היום יש בזה מגוון מאד רחב של שימוש – עד שאפשר ממש להתקע כאשר מתבוננים יותר מדי בשורש תקע ואפילו, אפשר להתקע במקום, בישוב, שנקרא "תקוע"! ואם כן, מהו הפרוש המילולי, הפשט הכי פשוט של "לתקוע"? זה להכות על ראש היתד – כך גם מסבירים המפרשים ע"פ פשט בתנ"ך. ושוב, הפרוש הפשוט של לתקוע – זה להכות! ובלשונינו, מי שתוקע את חברו, זה שם לו מכשול שעוצר אותו מלזוז ממקומו ולהתקדם בענין שלו. ואכן, לתקוע יתד זה כמו להכות שורש – להכות כדי לחדור!
ושוב, מה זה שופר? והנה, ההלכה, הקביעה, של חז"ל היא שמכינים שופר מקרן של בהמה אבל לא מקרן של שור או פרה – שאין בהם "זכרות". וכידוע, דוקא קרן של איל (כבש), יעל, תיש – שיש להם זכרות – מתאימים לעשות מהם שופר. מוציאים ומקלפים מתוך הקרן את החלק הפנימי, הזכרות – ואז הוא נעשה חלול! ואכן, בתוך החלל תוקעים!
והנה, יש עוד כלי נגינה, כלי נשיפה, שקשור לשופר ושניהם יחד ממש זוג – חצוצרה: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הוי'"! וכן, יש עוד כלי נשיפה עיקרי בבית המקדש הנקרא חליל – מלשון חלול! איך מנגנים בחליל? מכים בחליל: "והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו החליל מכה לפניהם". והנה, עיקר הזמן שמכים בחליל בבית המקדש – בשיאו של חג הסוכות! ושוב, החודש פותח עם להכות, לתקוע בשופר – "מצות היום בשופר" – וחג הסוכות מגיע לשיא עם שמחת בית השואבה שכל מי שלא ראה את שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו!
מכה בחליל – ומה עושים שם? מכים בחליל! כאמור במסכת סוכה פרק ה' משנה א': "החליל חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה שאינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב אמרו כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"! ומפרש הרמב"ם: "חליל, הוא כלי מכלי זמר הידוע בשם "אלמזמאר", והיה שם מינים רבים של כלי זמר, אבל מפני שזה הוא העיקר בשיר יחסו הכל בשמו"!
נחזור, פשט הקשר בין השופר לחליל זה כמו שאמרנו קודם: השופר הוא חלול, הוא חלול בכח וצריך להוציא בפועל את הזכרות מן הקרן כדי שישאר חלול. וכמובן, השופר חלול כמו חליל ותוקעים בו. ואם כן, בחז"ל יש "לתקוע בשופר" ויש גם ביטוי "לתקוע באוזן של מישהו" שזה כמו להכות אותו באוזן!
ושוב, יש כאן ביטוי מובהק בתנ"ך: לתקוע יתד, "וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן". ואם כן, תוקעים יתד במקום נאמן שבל ימוט לעולם! וכאמור, ה"יתד" זה מלמטה למעלה: יסוד, תפארת, דעת – שזהו הקו האמצעי בספירות – קו האמת שעל זה נאמר: "רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ"! ואם כן, זהו חודש תשרי – שכולו חודש של "ראש" ושל "אמת" – מידת האמת בנפש!
אמת ליעקב – וכן, הכתוב אומר "בְּמָקוֹם נֶאֱמָן" כאשר השורש של נאמן ושל אמת – אחד הוא: "אמן". כלומר, היתד הנאמן שהוא הקו האמצעי – הוא קו האמת! הביטוי הוא "אמת ואמונה" – כאשר אמת היתה צריכה לכאורה להיות "אמנת" אלא שאות נ נפלה ונשארנו עם אמת! ושוב, את היתד הנאמן הזה עלינו לתקוע בנפש – להרביץ את זה כמו ש"מרביצים תורה". ושוב, צריך להרביץ אמת בחודש תשרי – שזה "לתקוע בשופר"! וכן, מידת האמת זה יעקב: "שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם הראשון" וכמובן, שופריה זה שופר!
השורש תקע – ושוב, הכל הולך אחר הפתיחה – ואם כבר הגענו לשורש "תקע" – עלינו להסתכל בתורה כדי לראות מתי שורש זה מופיע פעם ראשונה בתורה! ואכן, שורש זה מופיע בתורה י"ב פעמים כאשר בפעם הראשונה הכתוב מדבר בענין יעקב ולבן: "וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד"! וכאמור, איך שמופיע השורש פעם ראשונה בתורה – זה הראש שלו (כאן הוא נולד), עיקר המובן שלו – זה ראש השנה שלו!
ושוב, התקיעה הראשונה בתורה מוזכרת תוך כדי מריבה בין לבן ליעקב, תוך כדי דין ודברים בדומה למשפט. יש כאן טוען ונטען – לבן ויעקב.
נחזור, לבן רודף את יעקב ושופט אותו לרעה (כסא דין) כלומר, אומר שיעקב הוא הרשע ואכן, יעקב צריך להצטדק. ושוב, לבן משיג את יעקב ומשיג זה כמו השגה (יש לו השגות לגבי דרך פעולתו של יעקב). לבן זה משהו גבוה מאד ותוך כדי ההשגות שיש לו על יעקב – הוא רוצה לאבד אותו כליל – "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי"!
ואכן, לבן הוא יותר גרוע מפרעה, כמו שכתוב בהגדה של פסח! ושוב, לבן שופט את יעקב בדין קשה ביותר שהרי לבן ביקש לאבד את הכל! וכאמור, קודם כל לבן משיג את יעקב – ואחר כך כל אחד מהם תוקע עמדה! זו ההופעה הראשונה בתורה של שורש "תקע" שמופיע פעמים באותו פסוק!
אוהל – נתבונן ונראה שיש הבדל דק בזה שההופעה הראשונה מדברת דוקא על "וְיַעֲקֹב תָּקַע". ושוב, מי שפותח ב"לתקוע" בתורה – הבעל תוקע הראשון בתורה הוא דוקא יעקב אבינו: "וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר" כמו שמיד נסביר. את מה הוא תקע? את האוהל שלו. ואם כן, איך תוקעים אהל? מהו הפשט של לתקוע אוהל? את האוהל מציבים תוקעים באמצעות יתדות – תוקעים יתדות בקרקע ומחזקים את האהל בחבלים הקשורים ליתדות: "בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ"! והנה, לא כתוב שלבן תקע את אוהלו – אין לו בכלל אוהל – הוא לא בא עם אוהלים. ואם כן, מה הוא תקע ואת מי הוא תקע?
הכתוב אומר: "וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד"! כלומר, אחיו אלו הבנים שלו, האוהבים שלו, המשרתים שלו כלומר, לבן תוקע את האנשים! ושוב, יעקב תוקע את האוהל – וזה ודאי הבדל גדול וחשוב. ובכלל, זה מאד חשוב שיש הרבה מושגים שזה דוקא מתחיל מהשלילה ורק אח"כ מדבר על הפן החיובי, על דרך "ברישא חשוכא והדר נהורא". והנה, כאן זה דוקא מתחיל מהפן החיובי – תקיעת יעקב את אוהלו – ורק אח"כ השלילה – תקיעת לבן את אחיו!
ממש פלא לשוני – והנה, כאן יש ממש פלא לשוני בלשון הקודש, שהיא הלשון שבה ברא הקב"ה את העולם והוא – שאחד הפרושים של השורש שפר – זה שופר מלשון "נטה שפרירו" ככתוב בירמיהו פרק מ"ג, י': "וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר הוי' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְשַׂמְתִּי כִסְאוֹ מִמַּעַל לָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר טָמָנְתִּי וְנָטָה אֶת שפרורו שַׁפְרִירוֹ עֲלֵיהֶם"! ואכן, זהו ביטוי חד פעמי בתנ"ך והשאלה היא: מה זה שפריר?
שפריר – לרוב המפרשים שפריר הוא אוהל! וממילא, "וְנָטָה אֶת שַׁפְרִירוֹ" זה נטה אוהלו! ושוב, אם יש משמעות של שופר – שהוא "שפריר" לשון אוהל – אזי אפשר לומר ש"וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ" – היינו, תקע בשופרו! ואכן, הביטוי נטה מופיע פעם ראשונה בתורה אצל יעקב אבינו בהגיעו לשכם: "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ"! והנה, מה קורה בראש השנה שחל להיות בשבת (כמו בשנה הקרובה) שלא תוקעים בשופר? זאת ראינו אצל דוד המלך – שחילק לעם, לכל מי שהשתתף בהעלאת ארון הקודש לירושלים: "וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ".
אשפר – ואכן, דוד המלך העלה את הארון לירושלים בשמחה רבה ועצומה – שם הוא רקד עם כולם וגם עם פשוטי העם וכך אמר אח"כ לאשתו מיכל בת שאול: "וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה': וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה"! קודם כתוב על מיכל שנשקפה מהחלון ומצאה טעם לפגם בהתנהגותו של המלך דוד. מפרש הרד"ק: "וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ" – כראותה אותו מן החלון בזתה אותו בלבה כי חשבה כי אין כבוד המלך להתנהג כמנהג הדיוט אפי' לפני הארון ה'! וכאמור, בהזדמנות זאת דוד המלך חילק לעם: "וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ".
זוגיות – ראינו כאן שני מושגים, תופעה של שני מושגים המהוים זוג בתורה – שמאד שכיחה בתנ"ך. התכונה המיוחדת היא שהגימטריא של הזכר בזוג – מתחלקת ל‑13 ואילו הגימטריא של הנקבה בזוג מתחלקת ל‑7! נבדוק: לֶחֶם = 78; 78/13 = 6! ואם כן, לֶחֶם הוא צד הזכר בזוג! אֶשְׁפָּר = 581; 581/7 = 83! ואם כן, אֶשְׁפָּר הוא צד הנקבה בזוג שלנו!
ושוב, מה זה אשפר? יש מי שאומר שלכבוד ראש השנה שחל להיות בשבת צריך להכין קוגל מיוחד – קוגל כזה שפועל בדיוק אותה פעולה שפועלת תקיעת השופר! ואם כן, לפי הדימוי ששופר זה אשפר – אומרים חז"ל ש"אשפר" זה נוטריקון: אחד משישה בפר! כלומר, זה חתיכת בשר! ולא סתם חתיכה קטנה של בשר – אלא חתיכה גדולה של בשר! כלומר, דוד המלך נתן לכל אחד ממשתתפי בשמחה: "וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה", אחד משישה בפר – כלומר, חתיכת בשר גדולה שראוי להתכבד בה! ואם כן, זה ודאי שופר – לפי רבי יוסי (שמכשיר לתקיעה בראש השנה שופר העשוי מקרן הפרה) ע"פ פשט ולפי דעת חכמים ע"פ סוד! וממילא, אם מכינים חמין – זה בדרך אפשר! ושוב, אם מכינים חמין עם בשר – ומחלקים בבוקר ראש השנה לכל אחד אשפר, אשפר מכובד – אז ודאי ובדרך אפשר – שבאשפר זה יצאים ידי חובת תקיעת השופר! (ולהמחשה: אחד משישה בפר = 950 = "וַיָּרַח הוי' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ = "נָתַתִּי לָכֶם"!).
והנה, במיוחד לפי הרמז שאמרנו אתמול מבעל הטורים שכותב: ששופר זה ראשי תבות: אין שטן ואין פגע רע – כאשר אות א כאן היא אות א של אשפר! וכאמור, אשפר זה אותיות אפשר – וממילא, הכל אפשר כאן! ושוב, אם יש אשפר – אזי הכל אפשר! ושוב, כאשר תוקעים בשופר כדבעי אזי הכל, בכל השנה כולה – הכל אפשר שהרי אין דבר העומד בפני התשובה! הכל אפשר – הכל אשפר!
אשפר – היום משתמשים במילה צ'ופר שאולי נכתבת כך – ואנחנו מציעים לכתוב זאת: תשופר – ואז זה משתפר כסימן יפה ל"תקיעת שופר"! וממילא, את התשופר הזה יש לחלק לכל אחת ואחד כאשפר ואז הכל יבוא על מקומו בדרך אפשר ויפעל בדיוק את הפעולה של תקיעת השופר!
ויעקב תקע – ואם כן, אמרנו עכשיו שלשורש שפר יש עוד שני מובנים: שפריר – אהל; ואשפר – חתיכת בשר, בשר בקר! נחזור לפסוק ונראה שהכל כמובן קשור: "וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד"! אהלו – זה לשון "יהל אור" וכן, בהר סתם – זה לשון בהירות. אמרנו שהמדקדקים ע"פ פשט אומרים שכלי זה נקרא "שופר" – בגלל שהוא מוציא את הקול הבהיר ביותר! ושוב, זה לשון המדקדקים – קול השופר הוא הכי "בהר", הכי בהיר. ואם כן, יעקב "תקע" (על דרך תקע בשופר) שהרי כתוב ש"שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון"! כלומר, "וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר" – מלשון יהל אור – שזה גם אור מקיף שיוצא מהשופר. ושוב, האור החדש שיורד לעולם בראש השנה – הוא האור שיצא מפי השופר – "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ"!
אור חדש – ואם כן, יש אור חדש שיוצא – אור שהוא יותר נעלה מכל אור – שהיה מאז בריאת העולם בתוך העולם הזה! כלומר, האור הקודם הסתלק בערב ראש השנה – ועכשיו בתקיעת השופר – יורד אור חדש, אורו של משיח!
ושוב, מה תקע יעקב? הוא תקע עמדה לפני המשפט, עמדה נוצחת, עמדה צודקת ואיתו בנו יוסף, יוסף הצדיק – עורך הדין. ושוב, הוא סומך על הבן שלו בפנימיות וכאמור, בחיצוניות, הוא בעצמו טוען את טענותיו כמו שהוסבר – מול לבן הרשע! ואכן, לאותו לבן הרשע – יש שורש מאד מאד גבוה – "הלובן העליון"!
נחזור, ראינו איפה נמצאת התקיעה הראשונה בתורה – "לתקוע אוהל" – וזה קשור עם נטית שפריר וכמובן שלתקוע אוהל – זה גם קשור עם תקיעת יתד – היתד של האוהל, היתד של הבית! וכך, גם של ה"אוהל מועד" – המקום שאנחנו מתוועדים עם הקב"ה: ("וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְהָיָה לְכִסֵּא כָבוֹד"). והנה, אהל מועד = 156 = יוסף! והנה, אותו אהל מועד, להתוועד עם ה' – אנחנו תוקעים אותו בראש השנה שזה ענין של "בנין המלכות"!
לא הצלחנו להתקדם עם עשרת הטעמים של רבינו סעדיה גאון – ובעזרת ה' נמשיך בזה מאוחר יותר.
קול שופר – עד כאן שיעור ד' – אשרי איש שלא ישכחך
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.