מבחר שיעורי התבוננות חלק ל"ב

שיעור ג' – עשרת טעמי השופר של רס"ג

בוקר טוב,

רבינו סעדיה גאון

טעם וענין – בהרבה מחזורים כתוב שיש לכוון בשעת תקיעת השופר את עשרת הטעמים לתקיעת השופר – מרבינו סעדיה גאון! הרמז הוא: 10 פעמים טעם = 1190 = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" שנאמר על המשיח! והנה, בלשון רס"ג כתוב ענין ולא טעם ואכן, ענין = 180= אין טעם, סוד "אין טעם לרצון" שהרי, "רחמנא אמר תקעו" בלי טעם. כמו כן,  10 פעמים ענין = 1800 = הרבוע הכפול של ל סוד ל' קולות של תקיעת השופר בראש השנה!

ציור פנימי – ואם כן, היות שרבינו סעדיה גאון אמר עשרה טעמים וענינים על תקיעת שופר – יש בזה ודאי גם כוונות עמוקות והקבלה לעשר ספירות – וזה מה שנלמד בשיעור זה! אנחנו נקרא בפנים – איך שהוא מנסח כל טעם וטעם – ומתוך כך נוכל לחשוף עוד ענינים בסוד התקיעה! וכן, יש להקדים ולומר, שכל מה שקשור לטעמים של תקיעת השופר – אלו "ציורים פנימיים" כמו שדברנו בשיעור הקודם!

נציג בהמשך:

את ציור הספירות ופנימיות הספירות!

את פרצוף טעמי הרס"ג!

את הקבלת טעמי הרס"ג לספירות!

הספירות ופנימיות הספירות

פרצוף טעמי הרס"ג

 

הקבלת הטעמים, הענינים, לספירות – לשון הרס"ג

מה שצונו הבורא יתברך לתקוע בשופר בראש השנה יש בזה עשרה ענינים:

ואמרו במדרש כל השנה השטן מקטרג על ישראל לפני הקב"ה והקב"ה דוחה אותו לראש השנה וליום הדין. ובראש השנה בא השטן לקטרג ומביא חמה להעיד על עונותיהם של ישראל. והחמה מעידה והקב"ה אומר לו עד אחד אתה ואין עד אחד נאמן, הבא עוד עד אחר עמך והוא הולך להביא את הלבנה ואינו מוצא אותה שהיא נכסת שנאמר תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו יום שהלבנה מתבקשת ואינה נמצא שהיא מכוסה. ועוד תמצא בכסה בגי’ לבנה לרמוז שהיא מתכסה בו. ואמרינן בפסיקתא רבי ברכיה פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו וכי כל החדשים אינם נכסים אלא ליום חגנו והלא ניסן חודש ונכסה ויש לו חג בפני עצמו אלא חודש ויש לו חג וחגו בן יומו ואיזה זה תשרי. ונקרא תשרי על תשרי ותשבוק על חוביהם אימתי בחדש השביעי!

נמשיך את הלימוד, מוקדם יותר רשמתי על הלוח את תמצית הענינים, הטעמים של הרס"ג – ולא תמיד באותה לשון שמשתמש הרס"ג!

א – הטעם הראשון – הוא שצריך לשמוע היטב איך שהתקיעה באה כדי להכתיר את המלך.

ב – הטעם השני – הוא שצריך לשמוע היטב איך שמכריזים עם השופר – שהגיע הזמן לעשות תשובה!

ג – הטעם השלישי – הוא שצריך לשמוע היטב ומתוך כך להזכר ולחוות מחדש את מעמד הר סיני שהרי כבר למדנו שכל פסוקי התורה של השופרות – הכל פסוקים של מעמד הר סיני – שזה המקור של השופר בתורה!

ד – הטעם הרביעי – הוא שצריך לשמוע בתקיעה את השופר של הצופה בפסוקים שנקרא מתוך ספר יחזקאל. והוא, שהצופה, כלומר הנביא – משתמש בשופר כדי להזהיר את העם מפני האויב שמתקרב! וכן, על העם לציית טוב טוב לצופה שעומד על הר גבוה וברגע שרואה את האויב מרחוק מתקרב – הוא תוקע בשופר. והנה, מי ששומע ומציית להזהרת הצופה – הוא מילט את נפשו. לעומתו, מי שמתעקש ואינו מציית להזהרת הצופה – הוא מתחייב בנפשו!

ויש לדעת, שבין עשרת הענינים, הטעמים, של הרס"ג, יש פסוקים שבאים מתוך פסוקי השופרות. ושוב, הרבה מאד דברים כמו שנמשיך לראות כאן – אלו פסוקים מתוך פסוקי השופרות אבל יש גם ענינים שהרס"ג בוחר מכל התנ"ך כולו ולוקח פסוקי שופר – בהם אין זכר לפסוקי השופרות ע"פ פשט וכמו השופר של הצופה שאנו רואים כאן!

ה – הטעם החמישי – הוא שאומר הרס"ג שהשופר – זה לאו דוקא השופר של תרועת מלחמה בכלל – אלא בפרט צריכה תרועת השופר להזכיר לנו את חורבן בית המקדש!

כלומר, שהאויב בא באמת – והצופה כנראה צפה והזהיר אבל אנחנו לא צייתנו לאזהרות, לא הקשבנו לצופים, לנביאים – ואז הגיע אלינו שופר אחר – שופר המלחמה של האויב ממש – והחריב את בית מקדשנו! וממילא, גם את השופר הזה צריך לשמוע – השופר של האויב שבא להחריב אותנו במלחמה!

ושוב, זהו השופר שצריך לקחת ביד כדי לצאת לקרב – זה שופר של יציאה לקרב – זאת תרועת מלחמה. כלומר, שתרועת המלחמה של האויב אמורה גם לעורר אצלנו תרועת רגש ותרועת מלחמה כאשר אנו יוצאים לקרב. ואם כן, זהו טעם החמישי שצריך לשמוע בשופר כפי שאומר רבינו סעדיה גאון!

ו – הטעם השישי – הוא שאומר הרס"ג שקול השופר צריך להזכיר לנו את "אילו של יצחק" כפי המתואר בעקדת יצחק. נסביר, שמצוה מן המובחר לתקוע בשופר של איל – שמזכיר לנו את אילו של יצחק. ואכן, כתוב שהשופר הגדול של המשיח לעתיד לבוא: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל" גם הוא שופר של הקרן הימנית מאילו של יצחק!

כידוע, בעקדת יצחק – אברהם אבינו לא לקח את קרן האיל ועשה ממנה שופר. ואם כן, מי הראשון שתקע בשופר מקרן אילו של יצחק? הקב"ה במתן תורה! ואומרים חז"ל, שבמעמד הר סיני הקב"ה תקע רק בשופר שנעשה מהקרן השמאלית של אילו של יצחק. וממשיכים חז"ל ואומרים שכאשר יבוא המשיח – "יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל" – ואז יהיה גם קיבוץ גלויות: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהוי' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" – וכאמור, זהו השופר הגדול שנעשה מהקרן הימנית של אילו של יצחק שכמובן, יותר מעולה אפילו מאשר השופר של הקרן השמאלית – שזה השופר של מתן תורה!

עקדה – ובכל אופן, השורש כאן של השופרות – גם השופר של מעמד הר סיני וגם השופר של לעתיד לבוא – זה הכל מאילו של יצחק. וזהו, שכאשר שומעים את קול השופר – צריך לזכור את השורש. כלומר, השורש זה לזכור את עקדת יצחק (שמידתו מידת הגבורה). ואכן, הרס"ג כותב בפרוש – שתוך כדי הזכירה של עקדת יצחק – צריך לעורר בנפש נכונות למסירות נפש. כלומר, שכל אחד הוא כמו יצחק אבינו, כל יהודי הוא בן ונין ונכד ליצחק אבינו – ויש לו גם רצון "לפשוט את צווארו", להקריב את עצמו מתוך אהבה רבה. ושוב, מידתו של יצחק נקראת גם "פחד יצחק" – אבל כאשר יצחק פשט את צווארו – וזה נקרא: "כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי" – אע"פ ששם בגמרא מדובר על שופר של יעל שהוא פשוט ולא כפוף כשופר של איל – ויתבאר בהמשך. ושוב, יצחק אבינו בשעת העקדה פשט את צווארו בפשיטות כלומר, הוא מוסר את נפשו לה' בפשיטות – פשט את צווארו על גבי המזבח!

ושוב, דבר זה צריכים אנו לזוכרו – וזה מעורר רחמים וכאמור, זהו הטעם השישי שמביא הרס"ג.

ז – הטעם השביעי – שאומר הרס"ג – הוא הטעם הידוע מספר עמוס שגם מקשר בין השופר לבין האריה, "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי הוי' דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא". וכך נאמר גם קודם: "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ". כלומר, קול השופר מפיל על השומע אימה ופחד! ואם כן, השופר זה בשביל להוציא קול רעם שבא בשביל לזעזע את השומע. כתוב, שקול רעם מזעזע, מרעיד, ועל ידי כך הוא גם מיישר את העקמומיות של הלב! ומתוך כך, הוא גם שובר את גסות הרוח, את הישות שבלב וגם מיישר את הלב תוך כדי שהוא מנער ומרעיד את הלב. וכאמור, זהו הטעם השביעי של השופר – כמו שמביא הרס"ג מספר עמוס הנביא!

גוג ומגוג – אחרי כל זאת באים שלושת הטעמים האחרונים של השופר שמביא הרס"ג – שהם שלושה שלבים של עתיד! ואכן, לכאורה יש כאן גם קושיה שהרי הטעם השמיני ראוי היה להיות בסוף – כפי שיתבאר. אנחנו מפרשים ע"פ פשט שיום הדין הגדול – בא לאחר תחיית המתים. כלומר, יש תחיית המתים וכולם עומדים לתחיה, ואז בא מה שאנו קוראים: "יום הדין הגדול"! ואם כן, פה צריכים אנו לעיין בזה שרבינו סעדיה גאון מסתמך על נביא – שע"פ דבריו – יום הדין הגדול – אינו אותו יום הדין הגדול של חז"ל ברוב המקומות שמזכירים ענין זה. כלומר, שאינו יום הדין הגדול שלאחר תחיית המתים אלא, שיום הדין הגדול שמביא הרס"ג מהנביא הוא יום הדין הגדול שלאחר מלחמת גוג ומגוג! ושוב, יום הדין הגדול לכל אומות העולם כלומר, לכל אומות העולם וגם לישראל – חל לפני קיבוץ גלויות! ואם כן, זה ברור ששלושת הטעמים האחרונים של הרס"ג – זה הולך לפי הסדר שהוא חוזה.

ח – הטעם השמיני – קודם יש שופר של יום הדין הגדול – כאשר הפשט כאן שיום הדין הגדול זה כמו שנראה בנביא – שזה יום הדין הגדול לכל אומות העולם! ושוב, זה הטעם השמיני לקול השופר שמביא הרס"ג!

ט – הטעם התשיעי – אח"כ יש את קול השופר של קיבוץ גלויות – שזה בעצם קול השופר של מלך המשיח! הפסוק שמביא הרס"ג הוא פסוק מישעיהו שאנו אומרים בסוף סדר השופרות: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהוי' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם"! ושוב, הפסוק מדבר על הטעם התשיעי של השופר שמביא הרס"ג! ושוב, "בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים וגו'" היינו הטעם התשיעי שצריך לזכור ולצייר לעצמנו במחשבה בזמן תקיעת השופר – את השופר של קיבוץ גלויות!

י – הטעם העשירי, אחרון אחרון חביב. אחרי קיבוץ גלויות וכל תקופת ימות המשיח – אזי התכלית היא תחיית המתים – שנפעלת על ידי תקיעה ב"שופר גדול" של ה'! מיד גם נביא מהנביא את הפסוק אותו מביא רס"ג – המדבר רק מענין קיבוץ גלויות. וממילא, צריכים אנו לעיין היטב מהיכן באותו פסוק מביא הרס"ג את הרמז לשופר הגדול של תחיית המתים!

הפסקה – יש כאן עשרה טעמים המופיעים במחזורים הגדולים, המלאים,  לפני תקיעת השופר. וממילא, לפני תקיעת שופר צריכה להיות בבית הכנסת הפסקה שתאפשר גם להתבונן בטעמים אלו. וכן, יש כאלה שהולכים למקווה ויש שלומדים מאמר חסידות – שהרי צריך להתכונן לפני התקיעות – שאכן תקיעות השופר – זה שיא ההתעוררות של היום הקדוש! ושוב, אחד מהדברים שכתוב שצריך להתבונן בהם לפני תקיעות השופר – זה בעשרת הטעמים האלו של רבינו סעדיה גאון! וכך, בשעת תקיעת השופר אפשר לחוות את כל מגוון הטעמים של השופר!

בעל תוקע – נחזור, המצוה של השופר, היא מצוה "לשמוע קול שופר" ולא לתקוע בשופר. אכן, מישהו, הבעל תוקע, צריך לתקוע בשופר אבל הברכה שמברכים לפני התקיעות היא "לשמוע קול שופר". וכידוע, אפילו התוקע בעצמו – אם הוא תוקע לתוך בור (שאזי ישמע את הקול החוזר מדפנות הבור) אינו יוצא ידי חובה. ושוב, גם אם מישהו תוקע תקיעות מלאות, טובות, אבל הוא בעצמו שומע רק הד של התקיעות של עצמו – אינו יוצא לידי החובה "לשמוע קול שופר"!

לשמוע – וזהו שיש כאן חילוק בין השופר של ראש השנה לבין השופר של היובל – שתוקעים פעם בחמישים שנה כסימן לשחרור העבדים – ושם המצוה היא אכן לתקוע בשופר! ועל כן, יש מחלוקות רבות בין הפוסקים לגבי מהי המשמעות של תקיעה זאת! ושוב, ביובל המצוה היא לתקוע בשופר – כך יוצא לפי סגנונו של הרמב"ם! וכאמור, בראש השנה המצוה היא רק "לשמוע קול שופר" וממילא יש האומרים שאפילו חרש, שוטה וקטן שתקעו – אפשר לצאת בזה ידי חובת השמיעה של קול שופר – אך ההלכה אינה כך – וצריך גם להסביר למה זה לא ככה! והנה, יוצא בהשקפה ראשונה שאין שום חיוב בעצם התקיעה – אלא רק בשמיעת קול השופר. וממילא, אם עיקר החיוב זה דוקא השמיעה – אזי מה זה משנה לי מיהו התוקע בשופר? ובכל אופן, צריך שהתוקע יהיה בר דעת. למה זה אכן כך? זאת היא חקירת האחרונים!

ורמז: לשמוע קול שופר ראשי תיבות שקל – מלשון שקול הדעת – לתוקע צריך להיות שקול הדעת כדי להוציא אותנו ידי חובת שמיעת קול שופר, ועוד, קול מלא והיינו סוד הדעת של התוקע מפתחא דכליל שית – הרי הטעם הפנימי של תקיעת שופר הוא לפתוח את הלב של השומעים.

ובכל אופן, כל זה בא רק להדגיש שעיקר מצוות השופר זה רק "לשמוע קול שופר"! לכן המצוה "לשמוע קול שופר" קשורה עם המצוה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהֵינוּ י‑ה‑ו‑ה אֶחָד". ועוד יותר קשורה עם הפסוק דב', י"א, י"ג: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת הוי' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" – הפרשה השניה של קריאת שמע. והנה, פרשה שניה זאת באה בהמשך לפסוק שאמרנו אתמול – שהוא הפסוק היחיד בתורה שבו רמז מובהק לביטוי ראש השנה – מן התורה, דב' י"א, י"ב: "אֶרֶץ אֲשֶׁר הוי' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי הוי' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"!

ראש השנה – נחזור, כזכור, לגבי ראש השנה נאמר: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". לעומת זאת בפסוק שהבאנו נאמר הביטוי: "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" שממש, מרמז, מדבר, על ראש השנה! וכן, "מֵרֵשִׁית" – אותיות תשרי! וכאמור, בהמשך, בסמיכות, בא הפסוק הפותח את הפרשיה השניה של "שמע ישראל": "וְהָיָה [צרוף י‑ה‑ו‑ה] אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם". והנה, "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" – "אִם" (זה אותיות "אֵם" מלשון אמא) וכן, אם = 41; 41 ∙ 10 = 410 = "שָׁמֹעַ" = "שְׁמַע"! ועוד, ראש השנה = 861 = אם (41) במשולש!

ושוב, עיקר ענינו של יום ראש השנה – בפנימיות – זה המשך נעלם מחודש אב, החודש שמזלו אריה (אותיות יראה) – שעיקר השאגה שלו היא תקיעת השופר ששומעים בראש השנה! וזהו שכבר אמרנו שהמילה הראשונה בתורה היא  בראשית = אב תשרי! וכן, החוש המיוחד של חודש אב הוא חוש השמיעה! אבל עיקר מצות השמיעה, בכל התורה כולה, היא שמיעת קול השופר בראש השנה!

למשל, בחודש הראשון, חודש ניסן – המצוה היא לספר, "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". והנה, ספר ושֹׁפָר קרובים זה לזה. ואכן, שורש השופר, "שפר" – מופיע פעם ראשונה בתורה בברכת יעקב אבינו לנפתלי: "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר" – מלשון סיפור דברים! וכן, יש לדעת ששופר מופיע בתורה גם חסר אות ו: "וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד"! ושוב, פעם ראשונה ששורש שֹׁפָר מופיע בתורה זה מלשון יופי, שפר. וכן, זהו אחד משמונה לשונות של יופי המצויים בלשון הקודש – כאשר "שפר" זאת הדרגה הכי גבוהה של יופי! והנה, אצל נפתלי – ששמו הוא ביטוי של יחוד וזיווג מלשון נופת לי ככתוב במדרש רבה: "ונפתלי נקרא שמו על התורה שקבלו ישראל מהו נפתלי נפת לי זו התורה שכתוב בה (תה' י"ט) הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים. ונתנה לארבעים (ארבעים יום וארבעים לילה) יום מנין לי = 40"!

שפר – ושוב, נפתלי, מלשון נופת, תענוג, "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן" ר"ת אשה! ושוב, "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר" – ר"ת אשה – עוד פעם! ואם כן, זאת הפעם הראשונה שמופיע השורש שפר, שורש השופר – בתורה!

והגדת – והנה, חז"ל דורשים את הביטוי: "אִמְרֵי שָׁפֶר" – אל תקרי שפר אלא ספר! כלומר, שלפי חז"ל השופר והספר – קשורים זה לזה! ואפילו קשור מאד ועד כדי כך שהשופר והספר זהים! ואכן, שני הכתרים של השנה הם: א – "הַחֹדֶשׁ (ניסן) הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" – הוא ראש חודש ניסן שגם הוא בגדר ראש השנה – ראש השנה למלכי ישראל! וכן, המלכות נקראת עולם הדיבור – כאשר החוש המיוחד לחודש ניסן הוא חוש הדיבור ככתוב בספר יצירה. ואכן, המצוה המיוחדת שקשורה לחוש הדיבור היא המצוה שאנו מקיימים בליל הסדר "והגדת לבנך" שהיא המצוה לאבות לספר לבנים: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" (מצרים = 380 = מספר = ספר לי)!

ואם כן, יש מצוה "לשמוע קול שופר" ויש גם מצוה לספר (ולשמוע) את סיפור יציאת מצרים – שפר, ספר!

מאימתי – א' תשרי הוא יום ראש השנה, יום הדין – הכתר השני של השנה! זה היום בו אנו ממליכים את הקב"ה עלינו, על עם ישראל! והנה בהקשר לראש השנה – דורשים בקבלה ובחסידות את הפסוק מישעיהו ל"ג, י"ח: "לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל [שֹׁקֵל ראשי תיבות לשמוע קול שופר כנ"ל] אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים". הפסוק מתחיל: "לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה" וכאמור, ראש השנה הוא יום של אימה (משער אם), יראה, למעליותא. ואם כן, פסוק זה הוא מהפסוקים החשובים ביותר בתנ"ך שמדברים על "אֵימָה". והנה, דברנו על שאלות ואמרנו שהביטוי הפותח התורה את שבע"פ הוא "מאימתי", "מאימתי קורין את שמע בערבית"? וכמובן, אימתי זה "מתי"? שאלת זמן, "מתי יבוא המשיח"? והנה, השאלה של חיצוניות הכתר, של אריך אנפין – של הרצון בנפש, היא "אַיֵּה"! ואכן, הפסוק העיקרי בתנ"ך של הביטוי "אַיֵּה", המופיע כאן שלוש פעמים, הוא הפסוק שלנו: "אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים" – שהוא כדברי הרב, פסוק "סוּפר ציורי"! ורמז: איה ברבוע פרטי = 126. נכפיל ב3 = חשמל.

ושוב, "לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים"? וכאמור, יש קשר בין השנים, בין ה"סֹפֵר" כאן לבין ה"שֹׁפָר" של ראש השנה (וכמובן, בראש השנה נפתחים שלושה ספרים ...ואנו נכתבים וכו'). ושוב, ניסן הוא חודש של השפעה – והמצוה בו היא שעלינו לספר ביציאת מצרים, לדבר (פה סח)! חדש ניסן הוא חדש האביב, לשון אבא – בליל הסדר האבא מספר לבניו (כנגד ארבעה בנים שדברה תורה) את הספור של יציאת מצרים.

אוזן מילים תשמע – ר"ת אמת. לעומת זאת, בחודש תשרי שזה בחינת אמא – שהיא מבחינת שמיעה, הקשבה, קליטה פנימית, ובלשון החסידות "דערהער". ובמילים פשוטות, אבא אומר ואמא שומעת ועושה רצון בעלה! והנה כל הנזכר כאן זה כדי להבין את עשרת הטעמים של הרס"ג!

לכן, מצוות היום בשופר אינה מצות התקיעה אלא זאת מצות השמיעה: "ברוך אתה ....לשמוע קול שופר"! כמו כן, אמרנו שהביטוי "שמע" וכן, "והיה אם שמע" שכתוב חסר אות ו שוה: שמע = 410 = 10 פעמים אם! וזהו שכתוב: "אִם לַבִּינָה תִקְרָא" ודורשים: "אֵם לַבִּינָה תִקְרָא". על מספר זה נרחיב ביותר בהמשך!

פרצוף – כאשר בונים פרצוף (מודל של התיחסות), הפרצוף כולל 10 ספירות. והנה, גם "ספירות" בקבלה אלו "שופרות". בראש השנה – "עשר ספירות בלי מה, עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה" – היינו, עשרה שופרות! והנה, עשרה שופרות – אלו עשרת הפסוקים של "שופרות" שאומרים במוסף של ראש השנה, וגם מכוונים, חושבים, על עשרת הטעמים של הרס"ג שצריך לשמוע, לקלוט – כאשר שומעים את קול השופר!

קול פראי – כתוב בחסידות, שביחס לשאר כלי הנגינה – השופר הוא בכתר. ושואלים הפרשנים מהיכן, ע"פ פשט, הגיעה המילה הזאת – "שופר"? והנה, השימוש הראשון והמקורי של השורש "שפר" הוא "אִמְרֵי שָׁפֶר". ואם כן, איך הגיעו מ"אִמְרֵי שָׁפֶר" – למשמעות של "שופר" שהוא חפץ, קרן של בעל חי שתוקעים בו? מסבירים הפשטנים שלשופר יש "קול צלול ובהיר". כלומר, אם יש בעל תוקע טוב וגם שופר טוב – אזי עד כמה שקול השופר הוא היולי מבחינה מוזיקלית – הוא נשמע צלול ובהיר. כלומר, זה כלי שמשמיע קול "ערום" כלומר, אינו מלובש! (זה מזכיר את מה שאמר ר' אשר פריינד, שכל אחד צריך לעמוד ערום לפני ה' – ובפרט בראש השנה). כל קול שיוצא מכלי נגינה אחר – יש לו לבוש – ואילו על קול השופר כתוב שהוא "קול פראי", "קול חייתי", "קול פשוט". כלומר, קול מופשט בלי כל לבוש – ולכן הוא ממוקם בכתר שלמעלה מהתלבשות בכלים!

ושוב, אם הקול הזה הוא קול חייתי, קול מן היער – לא הייתי מצפה שהקול הזה יהיה הכי יפה. ושוב, דבר שהוא בגדר חייתי – הוא משהו מחוספס ואינו דוקא יפה – והנה פלא שאומרים שהשם "שופר" הוא באמת מלשון "אִמְרֵי שָׁפֶר"! ושוב, אם באמת הבעל תוקע עושה מלאכתו נאמנה ושומעים את הקול של השופר כראוי – אזי שומעים את קול השופר – הכי צלול והכי בהיר! צלול – שפועל צלילות הדעת אצל השומע. וכן, הוא גם הקול הכי בהיר! בהיר זה כמו "בהר סיני" מלשון בהירות ועד כדי שלאחר מעמד הר סיני כתוב: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר"! כידוע, החידוש של מתן תורה הוא "שראו את הנשמע"!

פלא של רמז – מראשו ועד סופו

"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" – נראה את הרמז ע"פ הביטוי המודגש: "וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר" ר"ת: ו, ק, ה = 111 = אלף = פלא! ס"ת "ת,ל,ר = 630 = שלש! נראה כאן שגם הביטוי "משולש" = 676 = 26² וגם המספר שלש הם משתתפים חשובים מאד כאן בתהליך החישוב!

"וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר" = 1128 = בטול במשולש כלומר, סכום כל המספרים מ‑1 ועד 47! והנה, יש בביטוי 3 מילים, ואכן, המספר 3 הוא בעצמו המשולש של המספר 2 כלומר 1﬩2=3! וכן, בביטוי 10 אותיות – כנגד 10 פסוקי השופרות (בתפילת מוסף של ראש השנה) שהם בעצמם כנגד 10 הטעמים של הרס"ג וכידוע, המשולש של 4 הוא 10 כלומר, 1 ﬩ 2 ﬩ 3 ﬩ 4! והנה, חלוקה זאת 1 ﬩ 2 ﬩ 3 ﬩ 4 מתאימה בדיוק לסדר האותיות בביטוי שלנו: ו-את-קול-השפר. לאור כל זאת נחבר ונחשב את ערכו של הביטוי שלנו "ואת קול השפר" במילוי אותיות כדי לגלות מה צפון בתוכו: וו, אלף, תו, קוף, וו, למד, הא, שין, פא ריש = 1758 = 3 פעמים שופר! וכן, אם נחבר את שני המספרים יחד – 1758 ﬩ 1128 = 2886  = פלא פעמים י‑ה‑ו‑ה!

וזהו שראינו פלאי פלאים – פלא מראשו ועד סופו

קול שופר – וזהו, שכל נס שמתרחש – הוא קורה דוקא באותו חלק של הטבע – שהכי ראוי וקרוב לגלות את הנס הזה! ושוב, אם רוצים לפעול כזה נס שרואים את "הקול" – צריך להיות לכתחילה – קול כזה שהוא הכי קרוב לראות אותו! ואכן, בטבע הרגיל – לא רואים קולות בכלל. ובכל אופן, אם במעמד הר סיני צריך להיות: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" – רואים את הנשמע – אזי דבר זה צריך להתלבש בקול כזה – שגם מצד הטבע ראוי לראות אותו! על פי פשט הקולות שראו ("רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת") היו עשרת הדברות – אנכי ולא יהיה לך, אך קול הדברות היה מלווה בקול השופר – ומפני כך ראו את הקלות, ושוב, זה הקול שאין לו לבוש המגביל ותו להיות רק קול נשמע – ולא נראה.

והנה, השאלה כאן היא: איך אפשר לפעול התכללות בין החושים? רק אם מפשיטים אותם מהלבושים שלהם! ושוב, בשורש – שהכל ערום שם החושים יכולים להתערב ולהתחבר – ולכן, אם מוצאים כזה קול שניתן גם לראותו – הוא הקול הכי מופשט, הכי פשוט, הכי צלול והכי בהיר. וכמובן, התואר "בהיר" הולך על חוש הראיה ולא על חוש השמיעה! וכאמור, זהו שכך כתוב לגבי השופר: שהשופר משמיע "קול בהיר" – ולכן הוא הקול שהכי קרוב לראותו ממש! ואם כן, זה היה במעמד הר סיני והוא גם אחד מטעמיו של קול תקיעת השופר בראש השנה– כפי שמביא רבינו הרס"ג.

ושוב, עיקר המצוה זה לשמוע בפנימיות, "דערהער" – את כל עשרת הטעמים שמונה הרס"ג – ואזי תוקעים בשופר כדי להמליך עלינו את הקב"ה וגם לפתות אותו – שתמיד נזכה לראות אותו! "רצוננו לראות את מלכנו".

פרצוף טעמי הרס"ג – והקבלתם לספירות

 

עשרה טעמים – עשר ספירות

לאחר הקדמות אלו נקרא את לשונו של רבינו סעדיה גאון – איך הוא כותב את עשרת הטעמים שלו והנה, כדי שנוכל גם לראות ולא רק לשמוע – נקדים ונסדר את הטעמים לפי סדר עשר הספירות, (שופרות). וכמובן, סדר הטעמים של הרס"ג אינו מקביל לסדר הספירות – לא מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה אלא, יש כאן איזה הגיון פנימי אחר! (ראה לשון הרס"ג מיד בתחילת שיעור ג' )

מלכות – א – ברור שהטעם הראשון הוא כנגד המלכות – המלכת המלך!

בינה – ב – הטעם השני – הוא שצריך לשמוע היטב איך מכריזים עם השופר – שהגיע הזמן לעשות תשובה! כלומר, שהסדר של הרס"ג הוא מהמלכות, אות ה תתאה דהוי' ישר לבינה, אות ה עילאה דהוי'. ובעצם, אלו שתי בחינות של תשובה: תשובה תתאה – תשוב אות ה תתאה ותכף תשובה עילאה – תשוב אות ה עילאה! בהמשך, נקרא ישירת מהכתוב – ונבין את הסדר הזה יותר, טוב יותר!

תפארת – ג – הטעם השלישי הולך על מעמד הר סיני שהוא תפארת. שורש התפארת זו חכמה – אך אנו נראה בהמשך בפרוש, בקבלה, שסוד השופר הוא בתפארת! ויש בזה הרבה גורמים ובהם זיקה ליסוד אמא שמסתיים בתפארת ז"א (ה-ש, רומז ליסוד האש של הבינה ו-פר של שפר רומז לתפארת) שזה השופר של מתן תורה. וכאמור – יש בזה גם בחינה של אבא וגם בחינה של אמא. אבל המקום המיוחד של מעמד הר סיני והשופר שלו – הוא תפארת! הרמז הוא: תפארת ועוד "לשמוע קול שופר" = 2249 = 13 פעמים "אנכי י‑ה‑ו‑ה אלהיך" = 13 פעמים "גל עיני", עיקר מתן תורה!

נצח – ד – הטעם הרביעי שמביא הרס"ג – אלו דברי הנביא האומר שהצופה עומד על הר גבוה ותוקע בשופר כדי להזהיר את העם. הנביא מכוון כנגד הנצח (נביאים בנצח, חוזים בהוד) וגם הצופה הוא בנצח!

הוד – ה – הטעם החמישי שמביא הרס"ג הוא זכירת חורבן הבית שהוא בחינת "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית" מפרק י' בדניאל! ושוב, צריך לאזור גבורה כדי שגם אנחנו נשמיע תרועת מלחמה להלחם נגד האויב ולנצח אותו עד גמירא. וזאת כלשונו של דוד המלך "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" וכתוב בקבלה ש"וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" זה בספירת ההוד! ושוב, ראשית הנצחון זה אמנם כנגד ספירת הנצח אבל "לֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" – זאת הנחיצות שלא תהיה עוד פעם מלחמה – שלא יקום גוי אל גוי עם שום חרב – זה אפשרי רק אם אנחנו  גומרים את המלחמה עד סופה! כלומר, עלינו לגמור את מציאות המלחמה בעולם עד שאין יותר מלחמה! ושוב, אם רוצים שלום נצחי – אזי אנחנו צריכים לגמור את המלחמות! וזהו שכתוב בחסידות שמלחמה זה אינו מצד הטבע שלנו אלא זה היפך הטבע היהודי! אנחנו, היהודים – איננו אנשי מלחמה אבל אם יש מלחמות בעולם – שמצב זה אינו רצוי, אזי עלינו לגמור עד הסוף את מציאות המלחמה! ושוב, אם אנחנו – רק פעם אחת נגמור – אזי נגמור את זה לנצח! "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" – ולא תהיה עוד שום מלחמה בעולם!

והנה, כל זה מצד ההוד – וצריך גם להודות בשעת התקיעה – וצריך גם לשמוע את השופר הזה כך: או שאנחנו גומרים את המושג מלחמה מן המציאות ומחסלים סופית את המלחמות או ש-ר"ל, עדיין יכול לקום איזה גוי ולהפחיד אותנו עם תרועת המלחמה שלו. ושוב, אם אנחנו לא נזכה – אזי יכול להיות ח"ו והיו לא תהיה עוד – מה שהיה בחורבן הבית שעליו נאמר: "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית"!

יסוד – ו' – הטעם השישי, מצד היסוד, שאותו מביא הרס"ג הוא הזיכרון והקשר לעקדת יצחק! הייתי חושב בהשקפה ראשונה שעקדת יצחק זה אולי גבורה בגלל שיצחק שייך למידת הגבורה. כידוע, אברהם הוא חסד; יצחק הוא גבורה; ויעקב הוא התפארת שפנימיותה רחמים! ויש לדייק כאן שהרי פעולת העקדה אינה מתייחסת רק ליצחק אבינו אלא גם פעולה שמתייחסת לאברהם אבינו. והוא, שעיקר הנסיון היה על אברהם אבינו – לקחת את בנו יחידו, את יצחק, ולעקוד אותו ולהקריבו על המזבח! וכן, הזכרון הזה שמזכירים בראש השנה את עקדת יצחק נקרא: "זוכר הברית" – זאת הברכה האמצעית, הברכה החמישית, של תשע הברכות של מוסף של ראש השנה!

אתמול אמרנו שראש השנה נקרא בתורה שבכתב "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". לעומת זאת, בתורה שבע"פ (מסכת ראש השנה) השם של החג הוא: "ראש השנה"! והנה, מוסבר בחסידות שלשון התפילה, נוסח התפילה, הוא ממוצע המחבר בין לשון התורה שבכתב לבין לשון התורה שבע"פ! לדוגמא, למה הדבר דומה? כאשר כותבים פסוק מן התנ"ך ואין מסיימים אותו עד סופו – נוהגים לכתוב וגו' – כלומר "וגומר". ושוב, אם אני כותב את הפסוק הראשון בתורה בלי לסיימו אזי אני כותב רק "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים וגו'". לעומת זאת אם אני כותב את דברי התורה שבע"פ  אני כותב: "מעשה ברבי יהושע וכו'"! ואם כן, מה לגבי תפילה, או אפילו מה לגבי פיוט? אם אני מתחיל לכתוב: "אור עולם באוצר חיים" ורוצה להצביע גם על ההמשך: "אורות מאפל אמר ויהי" – אזי אני כותב וגו' כמו שכותבים לגבי פסוק בתנ"ך: "אור עולם באוצר חיים וגו'"! כלומר, שיש בחינה, ובמיוחד לגבי מטבע הלשון שטבעו חז"ל, אנשי כנסת הגדולה בתפילה – שמטבע לשון זאת מקודשת כמו התורה שבכתב! ובכל אופן, זה לא ממש תורה שבכתב אלא "ממוצע" בין התורה שבכתב לבין התורה שבע"פ!

שם החג – והנה, יש משהו מיוחד בשמו של חג הזה שהרי יש לו שם אחד בתורה שבכתב, "יום תרועה" ויש לו שם שני בתורה שבע"פ, "ראש השנה"! והנה, יש לו גם שם מיוחד בלשון התפילה לדוגמא: האשה שמדליקה נרות ומברכת אינה אומרת להדליק נר של יום תרועה – ואינה אומרת להדליק נר של יום ראש השנה – אלא אומרת "להדליק נר של יום הזכרון"! ואם כן, בתפילה נקרא יום זה בשם "יום הזכרון". וכאמור, יום זה הוא יום הזיכרון של "זכרון הברית" – הזיכרון של עקדת יצחק!

רישא דעמא – והנה, זה פשוט מאד שהביטוי, השם, "יום הזכרון" הוא כנגד עשרת פסוקי הזכרונות שבתפילת המוסף. וממילא, מה זה השם "יום תרועה"? גם זה פשוט – שהרי שם זה הוא כנגד עשרת פסוקי השופרות שבתפילת המוסף! ושוב, מה זה השם "ראש השנה"? שם זה הוא כנגד עשרת פסוקי המלכויות שבתפילת המוסף, שהרי המלך הוא "הראש". על זה נאמר בספר הזהר: "כד אתתקן רישא דעמא איתתקן כולא עמא" – כאשר ראש העם (המלך) מתוקן – מתוקן כל העם! כלומר, כאשר מתקנים את המלך, את ראש העם ב"ראש השנה", אזי כל העם מתוקן במשך כל השנה כולה!

ושוב, ברור שהשם שטבעו חז"ל "ראש השנה" – הוא שם של מלכויות. בנוסח התפילה השם הוא "יום הזכרון" וכמובן, הוא שם של זכרונות ואילו, השם שמוזכר בתורה הוא "יום תרועה" – כנגד שופרות! ואם כן, יש לנו עוד פעם רמז מאד מאד חזק של: מלכויות, זכרונות, שופרות!

זכרון – נחזור, מה זה זכרון ו"זוכר הברית"? כמו שנראה, הטעם השישי הזה שמביא הרס"ג לגבי תקיעת השופר – זה בשביל להזכיר ולזכור את עקדת יצחק – שהוא כנגד היסוד, "הצדיק יסוד עולם", ה"זכר" שהוא שורש הזכרון. ע"פ הקבלה – השורש האמיתי של היסוד הזה – הוא ביסוד אבא: "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". ושוב, זה שתוקעים בשופר להזכיר לקב"ה ולזכור בעצמנו את עקדת יצחק – זה נקרא "תיקון הברית"!

את ברכת זכרונות חותמים עם "זוכר הברית" והתוכן של הברכה הוא בעיקר עקדת יצחק, אותה צריך לזכור. בעקדה עומדים בנסיון אברהם ויצחק ואחר כך גם יוסף עומד בנסיון של אשת פוטיפר – וממנו והלאה כל מי שעומד בנסיון הוא בבחינת יוסף, כי כל נסיון הוא בשביל לתקן את הברית (ברית היא חיבור בין שנים, כמו החיבור של אברהם ויצחק בעקדה). פנימיות היסוד היא אמת, יוסף המאמת את העמידה בנסיון וחותם עליה. כשעומדים בנסיון מגלים את עצם הנפש, את היחידה, ואפשר לקרוא לזה גם גילוי הקרן – כלומר, לכל אחד יש "קרן קימת  לעולם הבא", ואם הוא  ממשיך אותה לעולם הזה, הוא עומד בנסיון (ב"עשר קרנות" שהמדרש מונה יש "קרנו של אברהם", "קרנו של יצחק" ו"קרנו של יוסף", כאשר במיוחד ליוסף יש כח להמשיך את הקרן לעולם הזה). ורמז: אברהם-יצחק-יוסף עולים יחד ברית = 612 = שלש פעמים צדיק, כנגד שלשת הצדיקים! ואכן, אנו נראה בהמשך ש"תיקון הברית" גם קשור עם הנכונות למסור את נפש כמו יצחק אבינו – לפשוט את הצואר על גבי המזבח! וזהו, שקול השופר הוא "קול פשוט"!

 

גבורה – ז' – הטעם השביעי שמביא הרס"ג – יראה וחרדה – הוא הטעם שכנגד מידת הגבורה! יראה וחרדה – זה עצם הגבורה: "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא". כלומר, זה שובר את הלב ובזה מיישר את העקמימות שבלב! ושוב, הוא מכין את הכלי של עליית המלכות – כמו שלמדנו בשיעור קודם.

והנה, אי אפשר לומר שרבינו סעדיה גאון אינו חושב כלל וכלל על יום הדין הגדול שלאחר תחיית המתים. כזכור, אמרנו שהפסוק והפשט שלו מדבר על יום הדין הגדול שהוא לפני קיבוץ גלויות וכמובן, שזה גם בחינת גבורה – שהרי זה יום גדול ונורא כמו שהנביא מתאר את היום הזה. והנה, הגבורה כאן זאת הגבורה דעתיק יומין שמתלבש במוחא סתימאה דאריך אנפין (בלשון החסידות: גבורה של תענוג בתוך חכמה של רצון)! ואם כן, זאת אמנם גבורה – גבורה של הכתר – אבל זאת הגבורה שהיא שורש כל הגבורות של יום הדין הגדול!

והנה, בסופו של דבר נראה שיש כאן הגיון בסדר הטעמים של הרס"ג. אחרי שהוא כותב את היראה שפועלת אצלנו אימה וחרדה. כזכור, אצל יצחק שהוא כנגד מידת הגבורה שנקראת גם "פחד יצחק" – וגם חרדה שייכת ליצחק אבינו: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד". ואם כן, אחר כך מהחרדה הזאת עולים לגבורה הכי עליונה שתפעל גם את מפלת הרשעים – מפלת בבל ומפלת כל הרשעים לעתיד לבוא. ושוב, זאת הגבורה הגבוהה  ביותר, "הגבורה דעתיק" שמתלבש "במוחא סתימאה דאריך"! בפסוק שהזכרנו זה גם נקרא "איה שוקל": "לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים". מובא בחסידות ש"שוקל" – זה "בוצינא דקרדוניתא" – שיקול! ככתוב אצל דניאל על הכתובת שנכתבה על הקיר שמדברת על מפלת בבל: "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין" – תקל מלשון משקל, שיקול. והנה, "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין" = "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהֵינוּ י‑ה‑ו‑ה אֶחָד" =  1118 ואין כאן המקום להאריך בענין זה. (1118 עולה 43 פעמים י‑ה‑ו‑ה). ומתחלק, שרק "מנא מנא" עולה 7 פעמים י‑ה‑ו‑ה(= יעקב), ו"תקל ופרסין" שוה ל"ו פעמים י‑ה‑ו‑ה, שעולה גם רח"ל במספר קדמי)!

מנא מנא – ובכל אופן, הכתב הסודי שהאצבע כתבה שם על הקיר: "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין" – אומר שהכל מנוי, שהכל שקול. עד כאן שלטה ממלכת בבל – ומכאן ואילך "וּפַרְסִין" – ממלכת פרס היא השולטת! ואצלנו, פרס, אותיות ספר ואותיות שופר – "אמרי שפר"!

איה סופר איה שוקל – אם "אַיֵּה שֹׁקֵל" הוא "בוצינא דקרדוניתא" כלומר, קו המידה – שהקב"ה כביכול שוקל את המלכות – מתי הגיע הזמן לסיים את שלטונה של אותה מלכות – ולעניננו – מתי יגיע הזמן לסיים את הגלות, לסיים את מלכות הרשעה – אחת ולתמיד! ושוב, יש כאן "אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים" – יש כאן: איה סופר מכאן ואיה סופר מכאן!

לפי זה שוקל – זה הקו של אור אין סוף הממלא כל עלמין. ואם כן, לפי זה איה סופר ואיה סופר – זה כמו "אני ראשון ואני אחרון" – אור אין סוף הסובב כל עלמין המקיף מכאן ומכאן את הקו של "איה שוקל" – הממלא כל עלמין – כמבואר בחסידות! כלומר, ש"איה סופר" בעצם זה "איה שופר" – שממשיך את אור הסובב של "אני ראשון ואני אחרון"!

כתר – ח' – הטעם השמיני שמביא הרס"ג זהו להזכירנו יום הדין הגדול – גילוי של גבורה דעתיק (שמלובש בחכמה סתימאה של אריך), שרש כל הגבורות-הדינים (אבל עליו כתוב ש"לית שמאלא בהאי עתיקא").

חסד – ט' – הטעם התשיעי שמביא הרס"ג הוא קיבוץ גלויות – שכנגד ספירת החסד, "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי"! הביטוי אומר: שמאל דוחה וימין מקרבת! על קיבוץ גלויות אומר הכתוב בישעיהו: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהוי' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם"! וכן קודם נכתב: "וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – ה' מלקט את כל אחד ואחד ביד ימינו בקרוּב, באהבה, בחיבה יתירה – ומביא את כולם אליו הביתה! כלומר, מחזיר את כל הבנים הביתה על ידי התקיעה בשופר הגדול – הרומז למדת החסד ("הגדוּלה")!

שופרא – כאמור, אנחנו בונים כאן פרצוף שלם של עשרת טעמי השופר שמביא רבינו סעדיה גאון. והנה, רובם ככולם הן בחינות של גבורה – שהרי ראש השנה הוא יום הדין וממילא, כל יום ראש השנה – הוא יום של גבורה! כאמור, ככלל – כולו שייך ליצחק אבינו. יצחק אבינו הוא הכולל את כל עניני ראש השנה. והנה, יצחק זה גם מלשון צחוק ושעשועים! והנה, התענוג הכי גדול שיש בעולם – הוא התענוג של הגבורה ולא התענוג של החסד! ואם כן, שופר הוא מלשון תענוג – השופר זה כֵּיף – הכֵּיף הכי גדול שיש בעולם! ושוב, העונג הכי גדול שיש בעולם, השופרא דשופרא – הוא דוקא מן הגבורות! והנה, אם כי שאנו בונים כאן פרצוף שלם של כל עשר הספירות והשופרות – עלינו לזכור שהכל אלו בחינות של תענוג מגבורה!

ואם כן, כל זה שייך לשיר – גם לאלו ששרים בפה וגם לאלה שמנגנים בכלים – הם הלויים – שכולם מצד הגבורה! וכאמור, מהו עיקר העונג של האזן השומעת: "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם". ואם כן, קיבוץ גלויות הוא כאן כנגד החסד. ושוב, לא היה לנו כאן חסד ממש – וקיבוץ הגלויות הוא על ידי השופר שעשוי מקרנו הימנית של אילו של יצחק – כנגד החסד, הימין מקרבת, שהרי מה אומר הפסוק? "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהוי' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם". כלומר, כל מטרת קיבוץ הגלויות זה להגיע ל"וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהוי' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם"!

חכמה – י' – הטעם העשירי שמביא הרס"ג זה תחיית המתים! תחיית המתים היא גם בחכמה. על החכמה שבתחיית המתים כתוב: "יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה". כלומר, גם אחרי שימותו – איך שוללים את המות? "יָמוּתוּ וְלֹא" על ידי "בְחָכְמָה", "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ "! טל תחייה – הוא טל תורה – שהרי "אוריתא מחכמה נפקת". ושוב, ה"טל תחיה" הוא בעצם הפנימיות של החכמה! שעל זה כתוב "פנימיות אבא פנימיות עתיק" – לכן תחיית המתים זה יותר גבוה גם מיום הדין הגדול. נחזור, יום הדין הגדול – שורשו מגבורה דעתיק – אבל ה"טל תחיה" אם כי שהוא מאיר ומתגלה דרך ספירת החכמה – אבל שורשו שם ב"פנימיות אבא פנימיות עתיק"! וכן, גם השורש של קיבוץ גלויות שה' חובק אותנו, מחזיר אותנו זה מחסד דעתיק!

ושוב, "קבוץ גלויות" שה' חובק אותנו – זה מחסד דעתיק המתלבש בגלגלתא!

נחזור, כדי להבין נכון את ג' הטעמים האחרונים – יש לומר ששלושתם שייכים למשיח – והם: גבורה דעתיק; חסד דעתיק; ורדל"א שזה פנימיות עתיק! נפרט,

יום הדין הגדול – זה מגבורה דעתיק!

קיבוץ גלויות – זה מחסד דעתיק!

תחיית המתים – זה מרדל"א, פנימיות עתיק! זה מהשעשועים העצמיים, מהטל, שהוא נצחי, תמידי. ושוב, בתוך טיפות הטל – יש את "חביון עוז העצמות" שפועל את תחיית המתים – פנימיות אבא פנימיות עתיק!

נחזור, ואם כן, אחרי שהצגנו את הטעמים לפי הספירות – וגם השלמנו את ההסבר – הרבה יותר קל להבין מה קורה כאן – שכאמור, שלושת הטעמים האחרונים שייכים למשיח – שגם מקבץ גלויות, גם כופה את בני ישראל ללכת בדרך התורה – ובכך גם מכין את המציאות לקראת תחיית המתים.

והנה, לאחר שעברנו מעט על עשרת הטעמים אפשר גם להבין קצת את ההגיון של סדר עשרת הטעמים שמביא רבינו סעדיה גאון: הוא מתחיל דוקא מהמלכות, אות ה תתאה דהוי' ומשם עובר מיד לאות ה עילאה דהוי' – ספירת הבינה! אח"כ עובר לאות ו דהוי' – ספירת התפארת! ואם כן, יש כאן רמז יפיפה שרוצה הרס"ג שנלמד נושא זה לאו דוקא בראש השנה – אלא שנתכונן החל מחודש אלול ללמוד את עשרת הטעמים שלו – שהרי, צירוף שם הוי' של חודש אלול יוצא מסופי תבות הפסוק: "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי" כמבואר בכוונות "ה‑ה‑ו‑י". ושוב, טעם א'- אות ה תתאה דהוי' – מלכות; טעם ב'- אות ה עילאה – בינה; טעם ג'- אות ו – תפארת; טעם י'- אות י דהוי' – חכמה!

נחזור, צרוף שם הוי' של חודש אלול הוא "ה‑ה‑ו‑י" ואכן, אלול הוא חודש ההכנה לראש השנה – והנה, כל חודש אלול תוקעים בשופר לאחר תפילת שחרית. וממילא, אם בכל יום מימי חודש אלול נכוון אחד מהטעמים של הרס"ג – נהיה כבר מוכנים בראש השנה לשמוע קול שופר ולשמוע בשמיעה פנימית גם את כל עשרת הטעמים של הרס"ג, הכל יחד! וסימנך: אבג"י – אנא בכח גדולת ימינך.

נקרא את דברי הרס"ג המובאים באוצר הגאונים.

כתב רבינו סעדיה גאון, מה שציונו הבורא יתברך לתקוע בשופר בראש השנה יש בזה עשרה ענינים:

א – הענין הראשון הוא מפני שהיום הוא תחילת הבריאה שבו ברא הקב"ה את העולם ומלך עליו. וכן עושים המלכים בתחילת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום התחלת מלכותם וכן אנו ממליכים עלינו את הבורא יתברך ביום זה וכך אמר דוד: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הוי'" (רמז: כל הפסוק עולה 2106 = אנכי פעמים הוי', והמילה הריעו עולה לפני המלך הוי')

. נבאר,

נברא אדם – הוא מביא קודם כל מה שאנו אומרים בתפילה "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון". למה הוא מתכוון כשאומר שהיום תחילת הבריאה? הוא מתכוון לבריאת אדם הראשון ביום השישי של מעשה בראשית. כך גם הסברנו בשיעור קודם – שעד שלא נברא אדם הראשון – ה' לא מלך בעולם שהרי הכלל הוא: אין מלך בלא עם והעם צריך להיות בן מינו של המלך, והוא גם צריך להיות בר דעת – שיוכל לבטל את עצמו למלך. ואם כן, עד שלא נברא אדם הראשון – ה' אינו מלך! ואם כן, בענין מלכות ה' – הדבר הראשון שצריכים אנו לזכור הוא "בריאת אדם הראשון"!

וכן, גם אדם זה לשון מלכות שהרי ידוע ש"אדם" זה ראשי תבות: אדם, דוד, משיח! וכאמור, אם אדם הראשון היה זוכה ולא חוטא – מיד היה משלים את האדם שבו – והופך להיות "אדם", אותיות "מאד" – בסוד הפסוק הנאמר על מלך המשיח: "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד"!  כלומר, אדם הראשון היה נעשה משיח! וממילא, זאת שלמות תיקון המלכות!  ורמז: אדם = 9 במשולש, מלכות = 31 במשולש. אדם מלכות = ישראל.

נמשיך, "וכן עושים המלכים בתחילת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום התחלת מלכותם". זה כמו שאמרנו קודם – ש"ראש השנה" זה תחילת מלכותו של ה' על העולם! ולכן, אפשר לשאול: למה זה לא היה אתמול? זאת קושיה שאין עליה כל כך תרוץ! ושוב, יום השישי, יום בריאת אדם הראשון נקרא: "זה היום תחילת מעשיך", תחילת מלכות ה' בעולם – והסימן לכך זאת "תקיעת השופר"!

נמשיך, "וכן אנו ממליכים עלינו את הבורא יתברך ביום זה וכך אמר דוד: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הוי'"! הרס"ג מביא פסוק מתהלים צ"ח – שהוא גם אחד מעשרה הפסוקים של שופרות בתפילת המוסף של ראש השנה! וכן, פסוק זה אנו אומרים מדי כל שבוע ב"קבלת שבת" ואח"כ גם בשבת בבוקר! הרמז הוא:

"בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר, הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ י‑ה‑ו‑ה" =  2106 = "אָנֹכִי פעמים  י‑ה‑ו‑ה"! וכמובן, אלו שתי המילים הפותחות את עשרת הדברות! וכן, כל מה שקשור לתקיעות אלו חזקות של 3: "אָנֹכִי" = 81 = 9² = 3⁴.

ראשי התבות של הפסוק: ב, ו, ש, ה, ל, ה, י = 358 = משיח!

הפסוק מתחלק לשנים: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר," ר"ת חש = 308!

"הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ י‑ה‑ו‑ה" ר"ת מי = 50! וביחד 358 = משיח!

ושוב, כל הפסוק זה אנכי פעמים י‑ה‑ו‑ה ואילו ראשי תבות הפסוק זה משיח! והנה, היות שהמילה האחרונה בפסוק זה שם י‑ה‑ו‑ה ב"ה אזי עד שם הוי' ולא עד בכלל – זה גם מתחלק בשם הוי'. ושוב, אם כל הפסוק זה 81 כפול 26 – אזי בלי שם הוי' בעצמו זה: 80 כפול 26 = 2080 = עשר פעמים יצחק שכאמור, הוא העיקר בתקיעת השופר! כמו כן, המספר 2080 הוא גם המשולש של 64 = דין כלומר, סכום כל המספרים מ 1 ועד 64 = דין – יום הדין. וכן, יצחק הוא מידת הדין!

המתקה – ושוב, "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" = 81 פעמים י‑ה‑ו‑ה. וזהו שהסברנו שתקיעת השופר, "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה י‑ה‑ו‑ה בְּקוֹל שׁוֹפָר" – זה כביכול מה שמקים את הקב"ה מכסא דין ומושיב אותו על כסא רחמים. ושוב, שם הוי' הוא שם הרחמים. כלומר, שם הוי' זה הפיכת, המתקת הדין, להיות כולו אומר רחמים!

ואם כן, פסוק זה הוא פסוק של מלכות ככתוב: "הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ י‑ה‑ו‑ה"! וכאמור, פסוק זה הוא בשביל להמליך את המלך! וכזכור, אנו עדיין מדברים על הענין, הטעם, הראשון שמביא הרס"ג – שכנגד ספירת המלכות כמו שהוסבר!

והנה, יש כאן רמז נוסף ממסכת ראש השנה שהוא בעצם "פשט" והוא, שכתוב שבבית המקדש ישנה זיקה מיוחדת בין "ראש השנה" "בזמן" – לבין בית המקדש "במקום"! וזהו, שהתכלית של ראש השנה זה להגיע ליום כיפור. יום כיפור הוא "אחת בשנה" והוא היום בו הכהן הגדול שהוא "אחד העם" נכנס לפני ולפנים לתוך קודש הקדשים! וכידוע, שכל הבחינות היחודיות לגמרי הן קשורות יחד. כלומר, רק הכהן הגדול, שהוא האחד מתוך כל עם ישראל – אחד יחיד ומיוחד – נכנס למקום שגם הוא בגדר אחד יחיד ומיוחד – וזאת באותו יום "כיפור" שגם הוא אחד יחיד ומיוחד!

בית המקדש – אם כן, כמו שיום כיפור הוא כנגד קודש הקדשים של בית המקדש – כתוב שחג ראש השנה – הוא כנגד כללות בית המקדש! והרמז הוא הוא: ראש השנה = 861 = בית המקדש שעולה גם מ"א = 41 במשולש! נחזור, ראש השנה זה כל בית המקדש – ואם כן, קודם צריך לבנות את המקדש, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו! ואם כן, בנין בית המקדש, זה בנין המלכות בראש השנה! וכך גם בכוונות האריז"ל שעל פיהן בנין המקדש נגמר עוד לפני יום כיפור!

אחרי בנין המקדש – אז בא יום כיפור, י' בתשרי, שבו אפשר למצות בתכלית את הרצוי מבית המקדש – דהיינו שהכהן הגדול יוכל להכנס לפני ולפנים כלומר, לקודש הקדשים! ואם כן, לפי זה צריך בסוכות, ט"ו בתשרי, להיות מצב גבוה עוד יותר – זה כאשר נכנסים (כל ישראל) מתחת לכנפי הכרובים. כתוב שהסכך של הסוכה גם נעשה מענן הקטורת שהקטיר הכהן הגדול בתוך קודש הקדשים. ושוב, הענן יורד – וכל עם ישראל יושב בחג הסוכות מתחת ל"צילא דמהימנותא" של סכך הסוכה שהרי "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת"!

השנה הבאה עלינו לטובה היא שנת תשס"ד – ומכאן אפשר להוסיף עוד רמז מאד מאד יפה: "רזא דמהימנותא" = 764 = תשס"ד! רז האמונה – זהו ביטוי מקורי, עמוק עמוק, מתוך ספר הזהר הקדוש! ואם כן, עיקר ה"רזא דמהימנותא" זה כאשר יושבים מתחת ל"צילא דמהימנותא" – בחג הסוכות שם כל עם ישראל זוכה לשבת ולהשתתף ביחוד של שני הכרובים באותו מקום שהכהן (המייצג את כל עם ישראל) נכנס שם ומקטיר קטורת ביום הכיפורים. ושוב, כל עם ישראל נמצא שם ומשתתף ביחוד – תחת החופה שנעשתה מענן הקטורת!

לפני ה' – ושוב, איך יודעים שיש משהו מיוחד בין ראש השנה לבין בית המקדש? זה פשט שלומדים חז"ל ממשנה במסכת ראש השנה – והוא שבבית המקדש היה הטקס של תקיעת השופר – אחרת ממה שאנו עושים היום! אנחנו היום רק תוקעים בשופר – אבל הפסוק שלנו מתאר זאת אחרת: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הוי'"! ואם כן, אנחנו זוכים להיות "לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הוי'" – כך למדנו גם בשיעור קודם שכל ענין תקיעות השופר זה להכניס אותנו לפני ה' שזה ממש בבית המקדש! והנה, במקדש לא תוקעים רק בשופר – אלא שם יש סדר של חצוצרות מכאן וחצוצרות מכאן כלומר, משני צידי התקיעה בשופר – יש תרועת החצוצרות! והכתוב אומר, שבראש השנה החצוצרות "מקצרים" ואילו השופר "מאריך" שהרי "מצוות היום בשופר"!

השופר מאריך – ואם כן, חוזרים הרבה פעמים על הביטוי ש"מצוות היום בשופר" – וכאן ראינו את המקור של חז"ל: "מצוות היום בשופר"! ושוב, מצוות היום בשופר – בא להסביר למה בתוך בית המקדש ביחד עם השופר היו חצוצרות – אבל החצוצרות "מקצרים" והשופר "מאריך" למה? בגלל שמצוות היום בשופר! כלומר, "השופר מאריך" כי צריך בסוף לשמוע רק את השופר! ושוב, שומעים את השופר ביחד עם החצוצרות – אבל בסוף, מה שנשאר מהתשלובת הזאת – העצם, הרשימו שישאר – זה רק קול השופר – כמו טעם האפיקומן שנשאר אחרי כל סעודת ליל הסדר! ושוב, בתחלה שומעים את קול השופר עם חצוצרות משני צידי קול השופר – כנלמד מהפסוק שלנו!

וכאמור, כל זה מהפסוק שלנו, הפסוק הראשון שמביא הרס"ג – בסוף הענין הראשון שכולו כוונות שאפשר לכוון כאשר אומרים את עשרת הפסוקים של שופרות" – ואז יש ביחד עם קול השופר גם קול תרועת החצוצרות!

איש ואשה – הזכרנו קודם, שמוסבר בחסידות, סוד עמוק – שהשופר בעצם זה כח מייחד: השופרות זה יחס של איש ואשה; הזכרונות זה יחס של אב ובן; המלכויות זה יחס של מלך ועבד! כלומר, היחס במלכויות זה דוקא עבד כלומר, "לא בן"! רמז חשוב מאד לכך – שהשופר הוא בחינת יחוד וזיווג – כתוב בחסידות והוא שכל ענינו של בית המקדש (גם לשון קידושין) הוא יחוד הקב"ה וכנסת ישראל – על דרך כל פסוקי שיר השירים שרומזים על בית המקדש – כלומר, מה היה בבית המקדש!

בשר אחד – והנה, ידוע בשם המגיד ממעזריטש שחצוצרות אלו שתי חצאי צורות! שתי חצוצרות כסף שמשה רבינו נצטוה בתורה לעשות לו – הם שתי חצאי צורות. מי הם שתי חצאי הצורות? הקב"ה ועם ישראל! מתי אנחנו שתי חצאי צורות? זה כבר לא מלך ועבד וזה גם לא אב ובן – אלא, החצוצרות שזה חצאי צורות – זה מה שהאיש, לפני שנושא אשה – הוא רק "פלג גופא", הוא רק חצי, כל אחד מהשנים הוא רק חצי – ורק ביחד יש שלמות וכמו שמודגש בתורה: "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" שהרי רק ביחד זה אחד ואילו כל אחד בפני עצמו הוא רק חצי!

הכתוב אומר: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" מצא בשורש, בשורש המשותף לשניהם, "לַדֶּבֶק טוֹב" בגלל שהוא הגילוי מילתא מה היה במקור, בשורש! והנה, לפי זה מוסבר בחסידות ווארט מאד עמוק – שלאחר הבריאה ועל דרך חתן וכלה בעולם הזה כלומר, ה' ברא את העולם והוריד את הנשמות של החתן והכלה לתוך העולם הזה – כל אחד בתוך גופו. וכידוע, בתחילה הגופים רחוקים ונפרדים זה מזאת ואינם מכירים אחד בשני. וממילא, צריך שדכן, צריך איזה כח רוחני שמשדך, שמקרב – וממציא כל חצי לחציו! וזהו שכתוב שהכח הזה להמציא ולקרב את השנים – זה השופר שתוקע בין החצוצרות, (בין שתי חצאי הצורות), בבית המקדש! כלומר, השופר הוא המייצג את השותף השלישי!

שרח – וזהו, שעד עכשיו רק שמענו את קול השופר לבד – אבל לא שמענו את עיקר התכלית של השופר. ושוב, עיקר תכלית השופר ושמיעת קול השופר – שהוא יפעל וישמש כממוצע המחבר את שתי חצאי הצורות של החצוצרות! ומתי עושה זאת השופר? הוא עושה זאת בראש השנה! ואם כן, לפי זה ראש השנה זה היום בו הקב"ה עושה את כל השידוכים – ומתוך כך אנו יודעים שראש השנה הוא היום שבו נפקדו העקרות – כאשר הרמז הוא שרח בת אשר, שרח – ראשי תבות: שרה, רחל, חנה – שלוש העקרות שנפקדו בראש השנה! ושוב, כמו שזה יום של פקידת העקרות, לפקוד זה לזכור – וממילא, כך זה גם היום בשורש, שהוא ההכנה והקריאה לזיווג!

שידוך – והנה, כאשר ביום כיפור הבנות יוצאות במחול – ואז עושים את השידוכים בפועל – עלולים לחשוב ששם זה על דרך חטיפה –אלא, שעשו שידוכים קודם, בראש השנה, בשורש – ולכן לא צריכים לעבור יותר מעשרה ימים בין השידוך ל"לקיחה" ("כי יקח איש אשה"). כלומר, הכל בהשגחה פרטית והשידוך כבר מתוכנן בראש השנה, ביום הדין – וכבר אמרו "בת פלוני לפלוני וכו'" וכך בכל השידוכים וכדי להוציא כל זאת לפועל ממש עושים מחולות וכל אחד חוטף,לוקח והבנות פונות לבחור ואומרות לו: "שא עיניך וברור לך וכו'" – אבל השידוכים כבר נעשו – דבר לא יעזור!

ואם כן, זהו אחד מהסודות של ראש השנה היוצא גם הוא מתוך הפסוק שלנו: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הוי'"! ושוב, פסוק זה הוא הטעם של "המלכת המלך", מלכות. – וממילא, סימן הוא שזה שייך לכל הטעמים כאן – שהרי המלכות מקבלת הכל! ושוב, גם הדבר הכי נעלה כאן, השופר בין שני החצוצרות, הממוצע המחבר בין שני חצאי הצורות – כדי לפעול את הזיווגים בתוך עם ישראל ולבסוף גם הזיווג של החתונה הגדולה בין הקב"ה לבין כנסת ישראל – והכל מכח השופר! והנה, אם נתבונן במילים 'שותף ראשון' נראה שמסתתר בתוכן השפר – השותף השלישי שהוא בעצם השותף הראשון, בסוד 'אני ראשון ואני אחרון', ואם כן, מכאן הסימן ש"כל הנחלים הולכים אל הים" כלומר, ש"ים המלכות" מקבל את הכל (אותיות כלה)!

ושוב, לכן בפשטות – הטעם הראשון, "מלכות" – הוא הטעם העיקרי, הטעם הכולל ביותר של כל הטעמים שמביא כאן הרס"ג! ומטעם זה נוכל גם להפסיק כאן את המשך השיעור – אחרי הטעם הראשון וב"ה נמשיך בשיעור הבא את לימוד שאר הטעמים!

עד כאן שיעור ג' של סמינר קול שופר!