שיעורים במאמר ד"ה "להבין ענין נרות חנוכה" תשכ"ו (ב)

אות ג': תקון הנצח וההוד – מלחמה ומנוחה

כ"ו כסלו תשנ"ה – כינר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

א.     תקון הנצח וההוד

נצח והוד – כח ופועל

אתמול בלילה[ב] סיימנו בכך שהיחס בין החגים חנוכה ופורים הוא כמו בין הספירות נצח והוד. מהנקודה הזו אנחנו נתחיל היום. לפני שנתחיל לקרוא בתוך המאמר נאמר איזה נושא כללי בעל פה – בניית הפרצוף הכללי בקבלה של כל החגים בשנה.

כלומר, ברגע שאני מקביל חג מסוים לספירה מסוימת – כבר אמרתי שיש קשר בין החגים לבין הספירות – ממילא יש ודאי קשר בין כל החגים לכל הספירות. ככל שנבין את הכלל כך הוא ילמד על הפרט, כמו שהפרט מלמד על הכלל, וזו תמיד הדרך שלנו והגישה שלנו לנסות לראות כל תופעה פרטית ביחס לתופעה הכללית.

הפרט, או שני הפרטים, עצמם שהזכרנו – נצח והוד כנגד חנוכה ופורים – גם כאן מאד מענין שבכתבי האריז"ל ישנן שתי שמועות. לפעמים כתוב כמו שאמרנו, וזהו ודאי הפשט הפשוט ביותר, שחנוכה הוא חג הנצח – שהמעטים נצחו את הרבים והחלשים את הגבורים במסירות נפש של מתתיהו ובניו; ולעומתו פורים הוא חג ההוד –  "ונהפֹך הוא אשר ישלטו היהודים"[ג] – יהודים מלשון הוד. מסירות הנפש של היהודים בחג הפורים היתה של עמידה איתנה על היהדות – לא להמיר את הדת חס ושלום, ובמשך שנה שלימה עמדו חזק מול איום וסכנה של הרג והשמדה[ד]. כח זה, לעמוד חזק נגד איום ולא חס ושלום לבוא לשום חולשת דעת ונפילת דעת ולא להמיר חס ושלום את דתנו, רחמנא לצלן, הכל על פי פשט מצד ספירת ההוד.

אף על פי כן, לפעמים כתוב בכתבי האריז"ל[ה] שבחנוכה מתתיהו ובניו תקנו את ההוד, ולעומת זאת בפורים מרדכי ואסתר תקנו את הנצח. לפעמים משמע הפוך מאשר אמרנו. אז קודם כל, פשוט שבין שני החגים הללו יש קשר מיוחד – שניהם שייכים לשתי הספירות נצח והוד, שהן הספירות המבצעות כל דבר בפועל.

לאחר שיש שכל, יש החלטה בשכל ובדעת – חכמה ובינה, ואחר כך הדעת מחליטה – הרגש מתעורר, חסד גבורה תפארת, ולאחר מכן באות שתי הספירות נצח והוד והן המבצעות את ההחלטה של השכל והרגש שבלב בפועל ממש. לכן בקבלה תמיד נצח והוד הם או הכליות שיועצות איך לבצע בפועל – "כליות יועצות"[ו] היינו עצה מעשית, לא עצה תיאורטית. העצה איך להתמודד עם המציאות כדי לבצע את המשימה בפועל ממש; או עוד יותר פשוט – הנצח וההוד בקבלה הן הרגליים, כמו שכתוב ב"פתח אליהו" – "תרין שוקין"[ז]. קשור גם למה שאמרנו אתמול, שמצות נר חנוכה היא "עד שתכלה רגל מן השוק"[ח] – עם ה"רגל" דלעומת זה, ה"הרגל" של ה"שוק" (גם מלשון שוֹק), של הלעומת זה.

ישנו פסוק קצר ועניני ביותר לגבי שתי הרגלים מספר משלי, שמופיע כאן בהקשר לשתי התכונות שאנו תמיד מזהים את הנצח וההוד אתן – בטחון ותמימות. כמו שלמדתם בדף הזה, הנצח הוא בטחון – הכוונה כאן היא לבטחון פעיל, שגורם לקום, לצאת לקרב ולנצח בו – וההוד הוא תמימות, במובן של "הולך תמים"[ט]. בכל התנ"ך יש ריבוי גדול של פעמים שכתוב "תמימות" יחד עם "הליכה". הניב שחוזר על עצמו הרבה מאד פעמים בתנ"ך הוא "ללכת תמים", "אשרי תמימי דרך, ההולכים בתורת הוי'"[י] ועוד. יש הרבה הרבה פסוקים של הליכה בתמימות.

מהי הליכה בתמימות? שהאדם הולך ישר ליעד שלו. יש לו איזה שהוא יעד, שלא ההוד מחליט עליו אלא ההוד מודה ליעד שהוא כבר מוחלט ברמה יותר גבוהה בנפש – בשכל, בדעת. בדרך כלל, כשהאדם מחליט לפעול ולהוציא את ההחלטות שלו מהכח אל הפועל – הפעילות של הדעת מתעלמת. זהו כלל גדול בעולם הזה בדרך ה', כשמתחילים לעשות משהו, לא מבינים בדיוק למה אני הולך עליו. יש לדעת כל מיני חולשות באמצע. הכח בנפש להתמיד נקרא בחסידות "הסכם חזק בלב", זהו הביטוי בדרך כלל, שאני מסכים ליעד שכבר הוגדר והוחלט אצלי. על אף איבוד הבהירות בשעת מעשה, יש לי הסכמה בלב – הסכמתי לעשות זאת, והיות שכך אני חייב ללכת עד הסוף. זוהי התמדה, על אף אי הבהירות. זהו ההוד, וזהו עיקר הכח ההולך, המהלך בהתמדה לקראת הסוף.

כשהאדם מתקרב אל היעד, הוא מרגיש אט אט ש"הנה הנה הוא בא" – היעד בא, ואז הוא מתגבר בחשק לגמור בכי טוב את המשימה שלו. זהו היסוד – הדבקות. יש לו דבקות במטרה, עם חשק. אבל לאורך כל הדרך, להחזיק מעמד בדרך ארוכה, כמו גלות ארוכה של אלפי שנים, שבה פשוט הולכים והולכים ולא בדיוק רואים לאן הולכים ובשביל מה הולכים – הכח שמוליך, ההסכם בלב ללכת עד הסוף ולא להתייאש – המושג "אין יאוש בעולם כלל"[יא], הולכים והולכים וממשיכים ללכת, עובר עליו עוד יום שלכאורה לא הצליח, ועוד יום ועוד חדש ועוד שנה ובכל זאת ממשיכים – זוהי ספירת ההוד. זהו גם פירוש המלה תמימות, כשהאדם בתמימות קיבל על עצמו משהו והיות שהוא קיבל אותו הוא מחוייב לאותו דבר שהוא קיבל. כך הוא הסכים – הלשון בחסידות היא "הסכם חזק"[יב], בלב – ולכן הוא ילך עליו, ויהי מה.

אם כן, יש פסוק בספר משלי של ארבע מלים המאחד את הנצח וההוד – "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח"[יג]. כאן רואים שהתֹם, התמימות, ההוד, מופיע לפני הנצח, "בטח", הבטחון. הסדר הזה הוא כפי שכתוב בספר יצירה על חוש ההילוך. יש בנפש י"ב חושים, ואחד מהם הוא "חוש ההילוך"[יד]. לכל חוש יש 'מנהיג' בלשון ספר יצירה. המנהיג של ההילוך, לפי ספר יצירה, הוא רגל שמאל דוקא. אמרנו שזו האסמכתא למה שאומרים בצבא 'שמאל, ימין' – מתחילים בשמאל, משום מה... האסמכתא לכך בקבלה היא שחוש ההילוך מונהג על ידי רגל שמאל, זהו הביטוי. רגל שמאל היא התֹם, וככל שיש יותר תֹם יש אחר כך יותר "בטח". הפסוק הזה הוא כל כך קצר ולענין, עד שאמרנו שאולי במקום 'שמאל, ימין' אפשר לומר: "הולך בתֹם ילך בטח", "הולך בתֹם ילך בטח", וכך ללכת...

תקון הנצח וההוד

"הולך בתֹם ילך בטח". אמרנו שהפשט הוא שחנוכה הוא הבטחון הפעיל, הנצחון והנצח, וההוד הוא התמימות. אבל אמרנו שבתמימות של ההוד יש גם בטחון סביל, כמו שדיברנו אתמול בלילה על חזקיהו המלך – שהוא הולך לשון בשקט ובוטח בקב"ה שיטפל באויבים שלו, ואכן כך הדבר – שהקב"ה באמת מטפל לו באויבים, ועם כל זאת – לא בשעת מעשה, יש כבר נבואה שעתידה גלות לבוא, וחזקיהו משלים עם כך – טוב, אבל העיקר שלא יהיה בימי. שתבוא הגלות, אבל העיקר הוא שיהיה שלום ושקט בימי. בגלל זאת, או כתוצאה מהסבילות שלו ואי היכולת שלו לפעול בשטח, להלחם ולנצח – נגררה מכך הגלות. כך דיברנו אתמול. מתאים לספירת ההוד – כתוב שהגלות נגררת תמיד מרגל שמאל, נאחזת ויונקת תמיד מרגל שמאל, ההוד. על כך כתוב "הודי נהפך עלי למשחית"[טו], "כל היום דוה"[טז]. המלה דוה היא הוד הפוך. כך מרומז – "הודי נהפך" – כאשר ההוד נהפך, הוא נעשה "דוה". הוא "נהפך עלי למשחית", יש פסוק שמשלים – "כל היום דוה", יש גלות. שוב, מצד אחד חנוכה הוא נצח ופורים הוא הוד; אבל לפעמים כתוב שהגבורים של שני החגים הללו – מתתיהו ובניו כאן ומרדכי ואסתר בפורים – תקנו את הספירה השניה: כלומר שמתתיהו מתקן את ההוד, ומרדכי ואסתר תקנו את הנצח.

למה זה כך? יש דבר אחד בפשטות, שמתתיהו ובניו הם הרי כהנים, נדבר על כך בהמשך המאמר על פי הפסוק "וחסידיך יברכוכה"[יז], שהכהנים הם החסידים – כהן הוא "איש חסד"[יח], שייך לצד ימין, והוא מברך את העם, "כֹּה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך הוי' וישמרך"[יט], מברכים את העם, ובכל זאת הכהן הגדול – אב הכהונה, אהרן – מזוהה בקבלה עם ספירת ההוד. ענין זה עצמו דורש ביאור – הרי אהרן הוא חסד, איש חסד! לפעמים כהן גדול בקבלה הוא חכמה, שגם היא קו ימין – או עוד יותר מכך – לפעמים כתוב בזהר הקדוש ש"כהנא רבא" הוא "רב חסד" שבכתר[כ], שעליו כתוב "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"[כא], שם הכל ימין. בכלל, הכהן הוא בדרך כלל קו ימין! בכלל, יש כהנים לויים וישראלים, שהם ימין שמאל ואמצע.

בכל זאת, משם מה, כאשר מזהים ומקבילים את הנשמות הכלליות – שבעת הרועים של עם ישראל, כמו בחג סוכות שיש אושפיזין – האושפיז שכנגד ההוד, לפי דרך הזהר, הוא אהרן כהן גדול והנצח הוא משה רבינו. משה ואהרן הם נצח והוד. מתתיהו, היות שהוא כהן גדול, הוא שייך לאהרן. ומרדכי, של פורים, כתוב עליו שהוא יותר מכל איש אחר בתנ"ך משקף – או בלשון הקבלה הוא "גלגול" – של משה רבינו. אין אחד שיותר מזוהה עם משה רבינו בתנ"ך מאשר מרדכי היהודי. זהו דבר גדול וחשוב בפני עצמו, שצריך להאריך בו בסעודת פורים. אבל מרדכי הוא כנגד משה, ומתתיהו הוא כהן גדול, כנגד אהרן. לפי זה, יוצא שמרדכי אמור לתקן את הנצח, בחינת משה, ומתתיהו את ההוד – בחינת אהרן.

שׂיכול הידים – מגבורה לנצח ומחסד להוד

בקריאה היום, בשלישי של פרשת מקץ, קוראים על לידת אפרים ומנשה, שני בני יוסף הצדיק. קודם נולד הבכור, מנשה, והשני הוא אפרים. אחר כך, בפרשת ויחי כאשר יוסף מביא את שני בניו ליעקב אבינו על מנת שיברכם לפני מותו, הוא מביא כסדר הלידה שלהם – קודם הוא מקרב את מנשה לרגל ימין של יעקב, על מנת שיעקב יניח את יד ימינו על ראש מנשה; ואת אפרים הוא מקרב מול רגל שמאל של יעקב, על מנת שישים את יד שמאלו עליו ויברכם לפי סדר לידתם. אבל – יעקב יודע, הוא אומר לו "ידעתי בני ידעתי"[כב], הוא יודע מסדר הלידה, אבל הוא בדוקא הופך את הסדר, ובלשון התורה הוא "שִׂכֵּל את ידיו"[כג] – מלשון שכל. כלומר, הוא העביר שכל גדול, העביר שכלים והמשכת מוחין גדולים בתוך הידים, מה שפעל את היפוך כיוון הידים. מינון גדול של שכל, באופן בלתי רגיל, שכל על שכלי, פעל היפוך של הידים כך שיד ימין תלך לרגל שמאל ויד שמאל לרגל ימין. כלומר, החסד להוד והגבורה לנצח.

כאן מאד מובן, על פי פשט, הקשר בין הספירות הללו: כאשר גומלים חסד עם מישהו, התגובה הטבעית היא הודיה – להודות, תודה רבה על החסד. על פי פשט ההוד הוא האור החוזר, התגובה – איך מגיבים – של חסד. אם כן, מאד מובן שחסד והוד קשורים ופועלים יחד. כך גם פשוט הקשר בין גבורה לנצח – הגבור הוא מי שיוצא לקרב ומנצח. קשרים אלו כל כך פשוטים, בין נצח להוד ובין גבורה לנצח, שזו קושיא על הקבלה בכלל: למה בסדר הספירות שמים את הנצח תחת החסד ואת ההוד תחת הגבורה? הרי כל כך פשוט לכאורה שהקשר הוא הפוך, שהענף של הגבורה הוא הנצח, ואילו של החסד – ההוד.

משום מה הסדר הרגיל הוא לא כך, אלא שנצח בצד ימין והוד בצד שמאל. אבל כאשר יש את המינון הגדול שכל, "שִׂכֵּל  את ידיו", נפעל היפוך היוצרות ואז יעקב באמת שם את יד ימינו על ראש אפרים ואת יד שמאל על ראש מנשה, וכך הוא מברך אותם.

שוב, כאן רואים בתורה בפירוש את טבע שתי ספירות אלו, וגם של שני האישים אפרים ומנשה, שהוא להתהפך. מי בכור, מי ראשון ומי שני. בלשון הקבלה והזהר, בכתבי האריז"ל כתוב שיותר מאשר כל זוג אחר של ספירות נקראו נצח והוד "תרין פלגי גופא"[כד] – שני צדדים של גוף אחד. כמו שאומרים ביטוי פשוט, "שני צדדים של מטבע אחת". זו מטבע אחת, בעלת שני צדדים. כל פעם המטבע מתהפכת. עד כדי כך, שהתכונות הללו של נצח והוד הדוקות יחד עד שבהרבה מאד תופעות בקבלה נצח והוד נחשבו ספירה אחת, אפילו לא שתי ספירות.

על המלאכים במעשה מרכבה נכתב "רגליהם רגל ישרה"[כה] – כך כתוב על חיות הקדש. בקבלה תופעה זו של "רגל ישרה", כמו שיהודי עומד ב"קדושה" או ב"שמונה עשרה"[כו] – מהדקים יחד את הרגלים, שמים את הרגלים ביחד דוקא. צריך לכוון, כאשר מהדקים את הרגלים יחד, לקיים את הפסוק "רגליהם רגל ישרה" – עושים משתי הרגלים רגל אחת.

ואז, כאשר "רגליהם רגל ישרה", רגל אחת, נעשים הנצח וההוד אחד ואז גם שם אחד לשניהם – הרי לכל ספירה יש שם קדוש מהשמות הקדושים שאינם נמחקים – השם המשותף של נצח והוד הוא השם "צבאות", הוי' צבאות". צבאות מלשון צבא, וגם מלשון יציאה – יציאה לקרב. יותר מכך, בקבלה כתוב שיש מלה אחת שהיא חיבור של שתי המלים "יוצא" ו"בא" – צבאות. שם זה הוא היחיד שלא מופיע בתור שם קדוש בחמשה חומשי תורה, אלא הוא מופיע פעם ראשונה אצל חנה, אם שמואל, שגם הוא תיקן בקבלה את ספירות הנצח וההוד[כז]. רק שם, לראשונה בכל התורה, כתוב "צבאות" בתור שם קדוש.

רגלים – יציאה החוצה

כלומר, יש משהו בשם זה שהוא "לבר מגופא", מחוץ לגוף, כמו הרגלים שהן מחוץ לגוף ומתפשטות החוצה, "לבר", לשוּק – "רגל מן השוק"[כח]. הרגלים יוצאות החוצה – "יפוצו מעינותיך חוצה"[כט]. לשתי הרגלים יש תכונה של יציאה החוצה.

למרות זאת, העיקרי שמגיע חוצה, רחוק, בפירוש וביזמה הוא הנצח, כפי דיברנו. ה'חוץ' של ההוד הוא שהחוץ יונק ממנו. הנצח, יוצא החוצה בריש גלי, לכתחילה, אבל ההוד גם הוא "הודי נהפך", "רגליה יורדות"[ל], ההוד מגיע לאחיזה שהחוץ נאחז בהוד, ברגל שמאל. הביטוי על הרגלים הוא "לבר מגופא".

לכן גם שני החגים הללו, כמו שנסביר עכשיו בפרצוף של כל חגי ישראל, שני החגים חנוכה ופורים הם לבר מגופא. מה הכוונה שהם "לבר מגופא"? הם לא חגים מדאורייתא, אלא הם חגים מחוץ לחגי התורה, חגים שהתחדשו בדורות היותר אחרונים וממילא היותר חיצוניים, על ידי חז"ל. אם הייתי רוצה לחשוב, בלי לדעת את כל הרמזים ואת כל הקשרים, לאן צריכים להיות שייכים חנוכה ופורים – ודאי מי שיש לו קצת בקבלה – ודאי הייתי חושב שהם צריכים להיות "לבר מגופא" – כלומר נצח והוד, רגלים – היות שהם לא חגים מהתורה. ואכן, בשתי הספירות הללו יש התפשטות מחוץ לגוף.

כאמור, יש יותר חיבור וקשר והתחלפות, נטיה להתחלף, בשתי הספירות הללו, יותר מאשר כל ספירות אחרות בפרצוף הספירות בקבלה. הן גם פועלות בשיתוף. ישנו הבדל פשוט בפיזיולוגיה מהו ההבדל בין הידים לרגלים: יש פעולות שעושים בשתי הידים יחד, מי שרוצה לנגן בפסנתר למשל משתמש בשתי ידים, אבל עקרונית הוא יכול גם לנגן ביד אחת. אפשר גם לאכול בשתי ידים, אבל הרבי הריי"צ היה מקפיד לאכול רק ביד ימין. גם להחזיק כוס של ברכה אפשר בשתי הידים, אבל יש סוגיא בגמרא במסכת ברכות[לא] שצריך להחזיק רק ביד ימין, בלי סיוע של יד שמאל. כלומר, בהחלט יש שתי ידים על מנת לעשות דברים יחד, יש איזה שיתוף פעולה ביניהן, אבל בכל זאת לידים יש נטיה הפוכה – "שמאל דוחה וימין מקרבת"[לב] – ולמעשה תכל'ס אפשר לפעול הרבה דברים ביד אחת, או ביד ימין או ביד שמאל.

לעומת זאת, תפקידן של הרגלים הוא ללכת. אין הרבה דברים שהרגלים עושות. יש להן תפקיד אחד – ללכת. ללכת אי אפשר ברגל אחת. ברגלים נחוץ, חיוני והכרחי שיתוף פעולה – אם הן לא תפעלנה בשיתוף פעולה כל הפעולה שלהם נפסדת ומתבטלת לגמרי. פעולה זו היא האסמכתא בקבלה שבשם של הרגלים – שם צבאות – יש משהו בנצח והוד שדורש שותפות. זהו רעיון מאד עמוק, שאם אדם הוא 'ביזנס-מֶן', איש שוּק – יש תמיד שאלה האם כדאי לעשות מפעל לבד – הכי טוב לכאורה, יש פתגם ביידיש 'אליין איז א-נשמה ריין', שאם אדם עושה משהו לבד יש לו נשמה טהורה, אבל ברגע שיש לו שותף – גם השותף הכי טוב מסבך את הענינים. מצד שני, יש משהו בשוק, בשוקיוּת-ברגלים, שחייב שותפות.

מהי האסמכתא לכך שבצבא צריך שיתוף? שמאותו שם צבאות מתקבל שם אחר על ידי חילוף האותיות באתב"ש – יש חילוף אותיות א"ב שנקרא אתב"ש – שמחליפים את האותיות א-ת, ב-ש, וכך הלאה – ואז אתה מקבל מלה. בדרך כלל המלה באתב"ש היא לא בעלת משמעות, אי אפשר לקרוא אותה, אבל יש פעמים נדירות שכן יש משמעות מובנת מאליה בחילוף של אתב"ש. כאן, במקרה של המלה צבאות, כתוב בספרי הקבלה שכשאני מחליף את המלה צבאות באתב"ש – נעשה זאת יחד: צ הופך להיות ה, ב – ש, א – ת, ו – פ, ו-ת – א. אם כן, אני מקבל שם השתפא[לג]. האותיות באמצע, חוץ מה-ה בהתחלה וה-א בסוף, כלומר השם הוא מלשון שיתוף, להשתתף. כל המושג שיתוף הוא בעייתי, אפשר לומר, בגלל ששיתוף באמונה הוא היפך האמונה, אבל שיתוף בפריה ורביה צריך – "שלשה שותפין הן באדם הקב"ה ואביו ואמו"[לד]. כלומר, שני השותפים העיקריים שאי אפשר בלי שיתוף הם אבא ואמא. כמו שאמרנו על שתי הרגלים שהן לא יכולות לפעול בלי שיתוף. ידים יכולות לפעול בלי שיתוף.

יש הרבה זוגות באדם: יש שתי עינים – אפשר לראות גם באחת, אפשר לשמוע גם באוזן אחת מתוך שתי האזנים, אפשר להריח בנחיר אחד מתוך שני הנחיריים... הזוג היחיד שחייב לפעול בשיתוף הוא רק הרגלים. אי אפשר ללכת, אולי אפשר לדלג, בלי שתי רגלים. לכן, השם המשותף של הרגלים הוא השם צבאות, ובאתב"ש רואים שהאתב"ש שלו הוא לשון שיתוף, להשתתף.

היות שאכן יש בעיתיות מסוימת במושג שיתוף לכן הספירות נצח והוד הן "לבר מגופא". בגוף יש אחדות. אבל "לבר מגופא" – יש שיתוף והוא למעליותא, כלומר שיש מקום שבו חייבים את השיתוף, ויש שיתוף שהופך להיות "רגליה יורדות מות". השיתוף שמשתלשל בצד שמאל, על ידי ספירת ההוד שנאחזת על ידי הקליפה והקליפה יונקת ממנה, היא עלולה באמת להגיע לשיתוף אסור, כמו שיתוף באמונה.

עד כאן יסודות, על מנת להבין את שתי הספירות נצח והוד שהן חנוכה ופורים. עכשיו רק נתרץ את עצם הענין: חנוכה על פי פשט הוא נצח ופורים על פי פשט הוא הוד, אבל לפעמים כתוב שמרדכי מתקן את הנצח ומתתיהו מתקן את ההוד. למה? אם, כמו שכאן אנחנו לומדים, הנצח הוא בעיקר בטחון ובחידוש של בטחון הוא "בטחון פעיל" – הרבה יותר בטחון מאשר בטחון סביל – בכל זאת כח הבטחון שמעניק הבטחון הפעיל של גם להוד הוא מה שהנצח, שמתתיהו, מתקן את ההוד. מה שההוד מכליל את תכונת בתוך הנצח – שזו התמימות בבטחון, תיכף נסביר מהי – זהו התקון שמרדכי מתקן את הנצח. אמרנו שהוד בפני עצמו הוא הרגשה או החלטה, הסכם בלב שאני הולך עד הסוף בלי שום יאוש – אין שום יאוש בעולם. לתת לו הרגשה טובה שאני בטוח – לא רק שאני הולך ודופק את הראש בקיר עם "אין שום יאוש בעולם כלל", אלא שיש הרגשה טובה ממש, כלומר חיובית, של בטחון שהכל יסתדר – "יהיה טוב". לומר בבטחה מלאה שיהיה טוב, תיכף ומיד, או כמו הביטוי המפורסם בחסידות "טראכט גוט זאל זיין גוט"[לה] – מכח המחשבה, ככל שתחשוב יותר טוב כך יהיה יותר טוב ובגילוי, בטוב הנראה והנגלה עכשיו. זהו התקון שהנצח מתקן את ההוד.

לפני שנמשיך נאמר עוד דבר: אמרנו שעיקר השיתוף הוא בין הרגלים. בכללות, עיקר השיתוף הוא בין אבא ואמא. מהו שיתוף? מתי שאי אפשר בלי שנים. אי אפשר לפעול את הפעולה בלי שיתוף של שנים יחד. אז או שאלו שתי רגלים בפעולת ההליכה, או שאלו אבא ואמא בפעולת ה"פרו ורבו"[לו] – הלידה. "לא סגי הא בלא הא", לא יתכן אחד בלא השני.

נצח והוד – זיווג ותקון הדדי

אם כך, יש שתי רגלים וגם אבא ואמא, שלא יתכנו אחד בלא השני – מה הקשר ביניהם? הקשר פשוט: בקבלה יש ביטוי שבעשיית הזיווג של אבא ואמא – יש ביטוי שנלמד יותר בהמשך "איהו בנצח ואיהי בהוד"[לז]. אבא ואמא, שפועלים כשני שותפים במצוה הראשונה של התורה "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו" – שזו תכלית כל התורה כולה, המצוה הראשונה – גם הם פועלים בפירוש כמו הזוג הזה של נצח והוד. הם מולידים על ידי כך ש"ברא כרעא דאבוה"[לח] וגם "ברא" הוא לשון "לבר מגופא", רגל היא התפשטות, "לבר מגופא" ביחס לאב. גם האבא והאמא עומדים "איהו בנצח ואיהי בהוד", זהו הביטוי בקבלה, וגם התולדה היא "לבר מגופא", כלומר "ברא כרעא דאבוה".

כאשר זוג מתחתנים ברור שכל אחד מתקן את השני. האיש ממתיק את הדינים של האשה – בלי איש האשה היא בעלת דינים, וכדי לבסם את הדינים – זהו הביטוי בקבלה[לט] להמתקת הדינים של האשה – היא צריכה בעל, וכך האיש מתקן את האשה. אבל גם האשה מתקנת את האיש – האשה הכשרה "עושה רצון בעלה"[מ] שהפירוש ע"פ קבלה הוא שהיא מתקנת ומבררת את הרצון שלו[מא]. "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"[מב], "אשת חיל עטרת בעלה"[מג] – יש לה איזה שהוא מין חוש לכוון אותו – היא המכוונת ומנתבת אותו. בלי אשה האיש לא מנותב והרצון שלו לא מבורר. אם כן, ברור שהאשה נחוצה לתקן את האיש. האשה מנתבת, ובכך מתקנת, את האיש וגם האיש ממתיק את האשה.

מה הכוונה להמתיק דין? בדיוק כמו הביטוי "טראכט גוט זאל זיין גוט" – דין הוא פסימיות, איזו מן מרירות כלפי החיים. מה שהאיש אמור להעניק לאשה הוא בטחון שיהיה טוב, להסתכל בעין ימין. כתוב שלאשה בלא איש יש רק עין שמאל, עין בקורתית על המציאות; והאיש מוסיף לה עין חיובית על מציאות, אופטימיות. אל תדאגי, אל דאגה הכל יהיה בסדר גמור.

זהו התקון שהנצח מתקן את ההוד. למה צריך שיתוף? בגלל שכל אחד מתקן את השני. ההוד צריך את הנצח כדי להמתיק את האשה, העומדת בהוד, עם ההסכם החזק. לאשה יש התמדה, אבל יכולה להיות לה התמדה עם מרירות מסוימת כל הזמן. צריך להמתיק ולבשם את ההתמדה שלה, לתת בטחה בתוך התמימות. להכליל, זו התכללות, זהו התקון שהנצח מתקן את ההוד.

בכיוון ההפוך, הבטחון בלי הוד – עיקר הבטחון כאן הוא דוקא בטחון פעיל, כפי שאמרנו כבר כמה פעמים, בטחון בעצמי, בטחון שיש לי כח לקום, לזום מעשים ולהלחם, לצאת לקרב ולהתמודד. בלי האשה, הבטחון עלול לעבור את המדה להפריז ולהגיע לבטחון מופרז בו באמת האדם נופל בטעות של "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"[מד]. מה שהאשה נותנת לבעל וכך היא באמת מנתבת אותו בבדרך הנכונה הוא התמימות, שהבעל לא יטעה בטעות של "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". התמימות שהאשה נותנת לו היא שירגיש תמיד ש"הוא הנתן לך כח לעשות חיל"[מה]. זו התמימות של ההוד המתקנת את הבטחון.

מה שאמרנו עכשיו הוא למוד מאד יסודי בפני עצמו: מה הבטחון עושה לתמימות? הוא נותן בטחה ודחף בתוך חוש ההתמדה. ההתמדה היא משהו עצום וגדול, אבל היא גם יכולה להיות מרה, לא חייבת להיות מתוקה ולא חייבת להיות עם בטחה גדולה שיהיה טוב, ומהר, עכשיו. וזה מה שהבטחה, הבטחון, מעניקים לתמימות. ולהיפך, התמימות נותנת לבטחון את ההרגשה ש"הוא הנתן לך כח לעשות חיל". לכן חייבים לפעול בשיתוף.

אם כן, כאן היה לנו הסבר על דרך החסידות מה הכוונה שחנוכה ופורים הם נצח והוד, ובכל זאת כתוב גם שכל אחד מתקן את הצד השני – מתתיהו ששייך לחנוכה ולנצח מתקן את ההוד, ומרדכי ואסתר ששייכים לפורים ולהוד מתקנים את ספירת הנצח. זהו באמת התקון המלא והשלם, תקון השיתוף.

ב.     פרצוף החגים

חג"ת – פסח שבועות סוכות

כל זה היה רק כדי שמתוך כך נבנה עכשיו, ונעשה זאת בקיצור – פרצוף שלם של כל החגים. כמו שאמרנו, זו תמיד הדרך שלנו – ברגע שאני מזהה פרט, אפילו אחד, כל שכן כאן כאשר יש לי שני פרטים, אני חייב להתבונן בכלל. אם אני אומר שחנוכה הוא נצח אני צריך לדעת את כל הספירות, ואז הכלל ילמד עבורי על הפרט והכלל ילמד על כל הפרטים.

ידוע ש-ג הרגלים של התורה הם כנגד האבות. זהו דבר מוסכם ופשוט[מו] – שהפסח הוא החג של אברהם אבינו כנגד האהבה; שבועות – בו קיבלנו תורה מפי הגבורה, בשופר, שהוא אילו של יצחק אבינו[מז] – הוא כנגד יצחק; וסוכות –"ויעקב נסע סֻכֹתה"[מח], והוא עשה סוכות –  הוא החג שכנגד יעקב אבינו. כך לפי סדר השנה, פסח-שבועות-סוכות כנגד אברהם-יצחק-יעקב. לפי זה, כאן ההקבלה הכי פשוטה, חגים אלו הם כנגד החג"ת – ג' הכחות של הלב. כמו כאן בציור שלנו – אהבה, יראה ורחמים, חסד גבורה תפארת, פסח שבועות וסוכות. ממילא, יוצא שחנוכה מתחת פסח ופורים מתחת חג שבועות.

גופא ובריתא – שמיני עצרת

מה לגבי היסוד? בסוכות יש תופעה מיוחדת שלא קיימת בשאר החגים, שיש לו יום נוסף. אותו יום נקרא "יום שמיני" של סוכות, ובזה שהוא נקרא יום שמיני הוא מתייחס לשבעת הימים הראשונים. אבל בכל זאת, בששה דינים, לפי חז"ל[מט], הוא רגל בפני עצמו, חג בפני עצמו, הקובע ברכה לעצמו – הוא לא סוכות. לכן גם בתפלות אנחנו אומרים – גם בשביעי של פסח, שהוא יום טוב – "חג המצות", אין לו שם מיוחד. לעומת זאת בשמיני עצרת – כל הסוכות אומרים "ביום חג הסוכות הזה" וכשמגיעים לשמיני עצרת אומרים "ביום שמיני עצרת החג הזה"[נ]. כלומר, זהו חג חדש בפני עצמו. אם כי שניהם "זמן שמחתנו" – הזמן, ההרגשה הכללית, היא אותה הרגשה כללית, זמן שמחתנו. יש "זמן חרותנו", "זמן מתן תורתנו" ו"זמן שמחתנו", אז בתוך הרגשה כללית הכל הוא שמחה –  להיפך, יש עוד יותר שמחה שהולכת ומסיפה באור – אבל בתור חג הוא רגל בפני עצמו.

הקשר בין סוכות לשמיני עצרת בקבלה הוא "גופא ובריתא חשבינן חד"[נא], זהו המשך ישיר מהגוף, התפארת, לברית, שהיא ספירת היסוד. לכן, היום של הזיווג[נב], שמתבטא בתפלת הגשם, הוא בשמיני עצרת. שוב, שמיני עצרת הוא כנגד היסוד – הוא המשך ישיר של סוכות שהוא התפארת. לידים ולרגלים אין המשך ישיר ביניהן, כך מבואר בקבלה. יש הפסק בין יד ימין לרגל ימין, ובין יד שמאל לרגל שמאל. אבל "גופא ובריתא – חשבינן חד". הם המשך אחד ישיר. אלו הספירות תפארת ויסוד, והן כנגד סוכות ושמני עצרת.

מהי המלכות? גם המלכות היא חג בתורה, ראש חדש. חידוש הלבנה. עד כאן אמרנו את כל הז"ת – ז' תחתונות. ז"ת, על פי פשט, הן פסח, שבועות, סוכות – לסוכות יש רגל בפני עצמו שנמשך בהמשך ישיר ממנו, שמיני עצרת, והיסוד הוא לא "לבד מגופא". היות ש"גופא ובריתא חשבינן חד" לא אומרים על ספירת היסוד "לבר מגופא", ולכן הוא גם כתוב בתורה. מה ש"לבר", בהתפשטות מ"גופא", אלו רק הרגלים, דוקא הרגלים, נצח והוד. לכן, כאמור, הם שני החגים מדרבנן, שלא כתובים בפירוש בתורה – חנוכה ופורים. גם לפי סדר השנה – כמו ששלשת הרגלים, פסח שבועות וסוכת הם לפי סדר השנה – גם לפי סדר השנה חנוכה הוא לפני פורים, נצח ואחר כך הוד.

מוחין – ימים נוראים

מה עם ג"ר, הג' הראשונות? מה נשאר לנו? ראש השנה ויום הכפורים, וגם שבת קדש, שכל המועדים הם "מקרא קדש", ושבת היא ה"קדש" עצמו. כתוב בזהר[נג] ש"מקרא קדש" הכוונה הזמנה, כמו קריאה, שהקדש קורא להם לבוא להשתתף או לסעוד יחד אתו. הם קרואים לקדש, אבל עצם הקדש הוא השבת, "מִקַדשא וקיימא"[נד], קדוש ועומד מאז ששת ימי בראשית. אז במערכת הכללית השבת, יום עֹנג, שהיא גם שלימות ותכלית מעשה בראשית וכל העולם כולו, תכלית הביאה כולה – הוא הכתר של המערכת.

תחתיו נמצאים "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[נה] – חכמה ובינה, יה של שם הוי', הן "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". החכמה, על פי פשט, היא ראש השנה. הראש הוא החכמה, השכל, כמו שכתוב באריכות בחסידות[נו] ש"ראש" הוא לא תחלת השנה ולא סתם היום הראשון, אלא הוא הראש – שמנהיג את כל השנה – "חכמה מוחא"[נז]. כללות הראש היא החכמה, "ראשית חכמה"[נח]. איך זה מתבטא בעבודה הפנימית של היום? עיקר העבודה של ראש השנה הוא בטול לבעל הרצון, הכתרת המלך. מי מכתיר את המלך? כתוב שבנפש, להכתיר את המלך הוא או ספירת המלכות בנפש, שהיא קבלת על מלכות שמים, או עוד יותר מכך וזהו עיקר העבודה, כפי שמבואר בחסידות[נט] על העבודה של ראש השנה – הבטול לבעל הרצון, שאני בטל למלך. הבטול למלך, שהוא בעל הרצון, עוד לפני שהוא מבטא את הרצונות שלו -שהוא אומר את המצוות שלו – כחו של אותו בטול הוא פנימיות ספירת החכמה. לכן ראש השנה הוא בפנימיות החכמה המתבטלת בפני ה', ובכך מכתירה את ה' למלך.

מהו יום הכפורים? יום הכפורים הוא "אֵם" – כמו שאמרנו אתמול על פרה אדומה, "תבוא האם ותקנח צואת בנה"[ס] – הכפרה על חטא העגל. כל המושג טהרה לפני ה', "לפני הוי' תטהרו"[סא], וכפרה אלו מושגים בקבלה של "התגלות עתיקא באמא"[סב]. יום כפור הוא גילוי גדול מאד, גילוי של פנימיות הכתר. אבל איפה גילוי הזה מתרחש? באמא. לכן בכללות כל הכוונות בקבלה[סג] של יום כפור – שוב, כל המושג טהרה לעומת טומאה, האדם היה טמא ועכשיו הוא בא להטהר, "לפני הוי' תטהרו", שיש חטא אבל צריך לסלוח, למחול ולכפר על החטא – הכל מושגים של אמא, היות ש"מינה דינין מתערין"[סד].

גם ה' העינויים של יום כפור – יש חמשה עינויים ביום הכפורים, שאסור לאכול, לשתות וכו'[סה] – הם הגבורות של אמא, שכאשר זוכים הם כל כך מתמתקים שעצם העינוי הוא "שבת שבתון", תענוג שבתענוג. "לחיותם ברעב"[סו], כמבואר בחסידות[סז], שאת עיקר החיות – התענוג של כל השנה – מקבלים על ידי הרעב, העינוי של יום הכפורים. זה נקרא "לחיותם ברעב". כל זה בקבלה הוא "התגלות עתיקא באמא". הפרצוף הוא גם לפי סדר השנה, הסדר הכי פשוט שיכול להיות. הפרצוף שעכשיו בנינו הוא הפשט הכי פשוט.

לסיכום:

	כתר
	שבת קדש
חכמה		בינה
ראש השנה		יום הכפורים
חסד		גבורה
פסח		שבועות
	תפארת
	סוכות
נצח		הוד
חנוכה		פורים
	יסוד
	שמיני עצרת
	מלכות
	ראש חדש

אמנם, כמו שאמרנו, בקבלה יש לפעמים היפוך לגבי נצח והוד אפשר למצוא בכוונות כל מיני הקבלות, אבל מה שעכשיו אמרנו זהו פשט ההקבלה של הקבלה. מאד חשוב שכולנו נרשום את הפשט הזה ונתבונן בו: כאשר יש לי זוג של "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[סח], עשרת ימי תשובה שלמעלה מימי המעשה, מ"ימות עולם" – ראש השנה ויום הכפורים, אבא ואמא; הכתר של הכל הוא שבת; אחר כך ז"ת, החגים של התורה – פסח, שבועות וסוכות – כאשר לסוכות ישנה עוד התפשטות של שמיני עצרת ביסוד; והמלכות היא ראש חדש.

הרבה פעמים בתנ"ך רואים את הקשר דוקא בין שבת וראש חדש[סט]. גם בחנוכה יש קשר בין שבת לראש חדש – אלו שני דברים שהיונים רצו לבטל, יחד עם המילה. ניסו לבטל שלשה דברים – שבת, ראש חדש ומילה. אם כן, רואים שאת החגים לא רצו לבטל אלא רק את השבת וראשי החדשים. במבנה שלנו הן "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"[ע], "כתר עליון איהו כתר מלכות"[עא], זהו הקשר בין הכתר ובין המלכות, "נעוץ סופן בתחילתן".

מצוות עולם, שנה, נפש

בחסידות מסבירים שהיונים התנגדו ורצו לבטל אצלנו את האמונה בחידוש. הרי ידוע שלפי חכמת יון לא מאמינים בחידוש העולם. עיקר המלחמה היתה אם העולם מתחדש תמיד או לא, לפי דעתם. ולכן, דוקא בחרו בשלש מצוות הללו, שהן שלש מצוות של התחדשות, ולכן גזרו לבטל אותן.

העולם נברא בשלשה ממדים: עולם, שנה, נפש[עב]. כתוב ששבת היא חידוש העולם, שלאחר שה' ברא את העולם בששת ימי בראשית, ובעצם אנחנו מאמינים שכל הזמן ה' "מחדש בטובו בכל יום מיד מעשה בראשית"[עג], יום השבת – בממד הזמן – בא להעיד על העולם, שהוא מחודש.

ראש החדש, במיוחד, מחדש את הזמנים, "מקדש ישראל והזמנים"[עד]. החדש בא להעיד על חידוש השנה. כל הזמנים שלה שנה. למרות שהשבת היא תופעה של זמן היא קבועה, "מקדשא וקיימא". הזמנים לא משתנים על פי השבת, היא רק באה להעיד על כך שהעולם מחודש מעיקרו. אבל מה שמחדש את כל מחזור הזמנים הוא ראש חדש. כשמו כן הוא – "ראש חֹדש", הוא מחדש, בא להעיד על ההתחדשות בממד הזמן.

ברית המילה באה להעיד על ההתחדשות בממד הנפש. הרי הנפש היא גוף החי עם נשמה בפנים, וה"אות ברית קדש", ברית המילה, היא שהנפש מתחדשת ויש כח בנפש של היהודי לחדש את עצמו תמיד. עיקר עבודת ה' הוא שהאדם יחד את עצמו כל יום – "חדשים לבקרים"[עה]. כל יום הוא קם בריאה חדשה. כתוב[עו] שמה שמגדיר יהודי – אולי אלו הדברים הכי עמוקים להגדיר מהי ברית מילה – שאנחנו מהולים ולא ערלים. מי שהוא ערל הטומאה אוכלת בו, שהוא לא מסוגל לחדש את עצמו. הוא לא יכול להתחדש.

ידוע כמה חשוב המושג תִקון הברית, שקשור גם להתקשרות לצדיק שדיברנו קודם, לצדיק ולארץ ישראל. תקון הברית הוא היכולת בנפש להתחדש, שאין קליפה וערלה שאוחזת בי ולא נותנת לי כח לחדש את עצמי לגמרי.

שוב, אלו שלש המצוות שרצו לבטל – את חידוש העולם, הזמן ועיקר החידוש, שהוא בנפש – המילה, ראש החדש והשבת. הזכרנו זאת רק בקשר לכך שבפרצוף החגים שעכשיו בנינו השבת היא הכתר, וראש חדש הוא המלכות, ו"נעוץ סופן בתחילתן".

תחילות קו ימין

אם נתבונן, רק לעניננו בקיצור, בקו ימין של המערכת הזו, נראה שבעצם לכל קו ימין יש מכנה משותף, שכולו התחלות. כך באמת כתוב בקבלה, שקו ימין אמור להיות שלש התחלות – התחלה בשכל – ראשית השכל, "ראשית חכמה",  כלומר שעד אליו לא היתה תופעה של שכל כלל. "הברק המבריק על השכל"[עז] הוא החכמה.

אחר כך יש התחלה של רגש – הרגש הראשון שאמור להופיע בלב הוא רגש של משיכה אל משהו. הרגש הזה של משיכה לְמשהו נקרא אהבה – הכח שמניע את הרגש. התחלת כל רגש – אהבה. אחר כך באה יראה. אם ההתחלה היא יראה זה לא טוב ולא יהודי. כתוב שגם ליהודי יש יראה, אבל היראה באה לאזן את האהבה. זו לא התחלה, זהו לא המצב הטרי-הטבעי, הילדותי. המצב של "טל ילדותך"[עח], פסוק שנאמר על אברהם אבינו[עט], שהוא המצב הילדותי של יהודי, הוא אהבה. רק שהיראה באה לאזן את האהבה, וגם לעזור לה להתפתח ולהתקדם. שוב, כפי שבשכל ההתחלה היא חכמה, בלב ההתחלה היא אהבה. במעשה, ההתחלה היא אותו כח שנותן לך את הדחף לִזום ולעשות משהו – זהו הנצח. אחר כך, להתמיד בכך, זהו ההוד. אבל הכח לקום ולהתחיל לעשות משהו בחיים, לא רק לשכב, הוא הנצח.

לכן יש פה שלש התחלות. בחגים ההתחלות הללו הן כפשוטן – תחילת השנה בראש השנה. ברור שפסח הוא ראש השנה. ב"מועדים לשמחה" של התורה התחילה היא פסח. כל המועדים הם "זכר ליציאת מצרים", ויציאת מצרים עצמה, "זמן חרותנו", היא ההתחלה. זמן חרותנו, לפי הסבר זה, זהו הזמן בו הלב משתחרר, שהוא יכול לאהוב בחפשיות, הוא חפשי לאהוב. לפעמים מסבירים שפסח הוא פה-סח, חופש הדיבור, כמו שהיום בארץ חופש הדיבור, זו בעיה ידועה...

לפעמים מסבירים שחג הפסח הוא חופש הדבור, אבל זהו חפש בכלל – חפש להרגיש, לחפש לצאת מהכבלים של מצרים בהם אתה לא יכול אפילו להרגיש שום דבר, אתה אטום בלב, אתה לא יכול אפילו לאהוב. כאשר הלב משתחרר הוא מתחיל לאהוב בחפשיות. זו ההתחלה של חג הפסח.

חג החנוכה הוא תחילת החופש בו האדם קם גם נגד עולם של רֶשע, אפילו שהוא גבור ורב ממך. לקום מתוך בטחון גמור ש"דידן נצח", שאנחנו הולכים לנצח, המעטים את הרבים והחלשים את הגבורים, כמו שלמדנו אתמול. שוב, קו ימין אלו שלש התחלות. ממילא אפשר להבין שהשרש של הנצח יונק מהחכמה. כתוב בספרי הקבלה והחסידות שהנר הראשון של חנוכה הוא הגילוי של קול השופר של ראש השנה, כך כתוב בספר "קדושת לוי" של רבי לוי"צ מבארדיטשוב[פ].

לכן כל חג החנוכה הוא מן סיום אורו של ראש השנה. האור החדש שהמשכנו לתוך העולם בראש השנה מתחיל להאיר לעינינו ממש בחנוכה – אלו נרות החנוכה, האור החדש של ראש השנה. לפי דרכנו, זהו הקשר בין ראש השנה שבחכמה לחנוכה שבנצח.

הקשר בין יום הכפורים שבבינה לפורים שבהוד גם הוא ברור – עכשיו אנחנו לומדים מהכלל על הפרט, כפי שאמרנו, אז כל המערכת הזו היא כדי לקבוע יותר טוב את הנצח וההוד שלנו, חנוכה ופורים. דיברנו גם אתמול קצת באריכות שפורים יוצא מיום הכפורים, יום כ-פורים[פא]. הוא יוצא דרך שבועות, חג מתן תורה, "'קיימו וקבלו היהודים' – קיימו מה שקבלו כבר"[פב]. מתן תורה הוא עדיין "מכאן מודעא רבא לאורייתא", קבלו אותה בכפיה מסוימת ש"כפה עליהם ההר כגיגית", אבל חזרו וקבלו אותה מרצון בחג פורים. בפורים יש כפרה – סועדים עד דלא ידע, "חייב איניש לבסומי בפוריא"[פג], "לבסומי" היינו גם "אתבסמת נוקבא"^מא כמו שדיברנו קודם, לבסם את הנוקבא שבהוד. "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" – מאד ברור למתבונן הקשר בין יום הכפורים וחג השבועות לחג הפורים. זהו קו השמאל שלנו.

קו ימין הוא ראש השנה, פסח וחנוכה. יש משהו 'פסחי' דוקא בחנוכה – לידה חדשה, יש איזו מן אביביוּת דוקא עכשיו. לכאורה הייתי חושב שפורים יותר קרוב לאביב, אבל לא – יש משהו אביבי דוקא עכשיו. איזה רמז יש לכך? אותה קריאה בתורה שקוראים עכשיו בחג חנוכה, הנשיאים – הזמן העיקרי שלהם, וגם נוהגים לקרוא אותם בזמן שההתרחשות הזו אירעה. זה קרה באותו יום של "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"[פד]. לכן קוראים את הנשיאים בתחלת ניסן. בקריאה בתורה רואים את הקשר בין תחלת ניסן לחנוכה, שזהו יום חנוכת המזבח, חנוכת המשכן.

יש משהו אביבי במתתיהו ובניו, שקמים ונלחמים נגד היונים הרשעים. זהו כח של האביב, של ראש השנה למלכים. כמו שראש השנה הוא ראש השנה לכל העולם כולו, ראש חדש ניסן וחג הפסח הוא ראש השנה למלכי ישראל. לכן גם אותם נלחמים של חנוכה נעשו מלכים – אף על פי שעל דרך התורה כהן לא צריך להיות מלך, הם בכל זאת נעשו, למעלה מטעם ודעת של התורה גופא הם הפכו להיות מלכים. זהו גם סימן שיש פה קשר בין חנוכה לבין ניסן. בפורים מרדכי לא נעשה מלך, הוא נשאר משנה למלך. ואיזה מלך כאן? לא מלך ישראל, מלך גוי. אבל בחנוכה נעשו מלכים פשוטו כמשמעו, הפכו להיות מלכים מתתיהו ובניו, בית חשמונאי.

כאן המקום לומר את מה שאומרים כל שנה, ש-חשמונאי צירוף אותיות משיח נאו. הרבי תמיד היה אומר שיש לכתוב 'נאו', איך שכותבים בלשון הקדש[פה]. החשמונאים, שהם אנשי ה'משיח נאו', נעשים מלכים בעצמם. ממילא האירוע קשור לראש חדש ניסן, ראש השנה למלכי ישראל. מלכות ישראל נמנית מחדש ניסן, ולכן בראש חדש ניסן הביא את קרבנו ראשון נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, שהוא המלך בעם ישראל.

אחרי שבונים כזה מבנה, היינו יכולים להאריך בלי סוף. לשרטט לעצמנו כל מיני קשרים ויחסי גומלין בין החגים. למה עשינו אותו בכלל? קודם כל עשינו זאת, הסבה העיקרית, מפני שזהו עיקר הדרך שלנו תמיד. כאשר יש איזה פרט שכנגד ספירה, מחובתנו – כאשר רוצים להתבונן בפנימיות – להשלים את התמונה. ברגע שמשלימים את כל התמונה, חז"ל אומרים שיש דברים שהם "עניים במקומן ועשירים במקום אחר"[פו]. קשור גם למושג שהזכרנו אתמול, תופעה מקומית ותפעה לא מקומית. יש דבר שכל זמן שאתה מתייחס אליו כתופעה מקומית הוא עדיין "עני בדעת", אבל כאשר אפשר להשליך אותו כ'לא מקומי', דוקא על ידי שבונים פרצוף, הוא פתאום נשלך ומתקשר ממילא לקצה האחרון השני שלו, על פי הצנורות שמקשרים בין הספירות, ואז התופעה מקומית הופכת להיות תופעה לא מקומית. זו תמיד עיקר השיטה שלנו.

לעניננו, הפרצוף הזה היה כדי לחזק עוד יותר את המעמדות של חנוכה ופורים כנצח והוד, על מנת לראות את הזרימה בחנוכה מקבלת מראש השנה ומפסח, והזרימה של פורים מקבלת מיום הכפורים ומשבועות. היינו צריכים לראות איך השבת קשורה מכל החגים לסוכות, ומשם לשמיני עצרת, ומשם לראש חדש. זהו קו האמצעי. למרות שהכתר בעצם קשור להכל, אבל בפרטיות הוא ראש הקו האמצעי. עד כאן בנינו פרצוף כללי, אתו אפשר ללוות את כל השנה ולראות את כל החגים.

ג.      הבירור ההכרחי בדרך מלחמה

אור עצמי ואור של התפשטות

נמשיך בפרק ג במאמר:

ג) והנה זה שהאור שהאיר במקדש הי' גילוי דהשתלשלות, שהחושך הוא מנגד לגבי' [אמרנו שאם אתה מגלה אור ששייך להשתלשלות – החשך עדיין מנגד שלך, ולכן אין לך כח לצאת החוצה ולהלחם בו. לכן המנורה של המקדש היא בפנים, אי אפשר להוציא את האור הזה "על פתח ביתו מבחוץ".] (כמובא לעיל מהדרושים), הוא בערך האור דחנוכה [עכשיו הוא אומר שכל זה הוא רק "לפי ערכין". "לפי ערכין" בקבלה היינו כמו שאומרים היום 'יחסית', תורת היחסיות, לפי ערך. הניב בספרי הקבלה הוא "לפי ערכין"], אבל בכללות, גם האור שהאיר במקדש הי' גילוי שלמעלה מהשתלשלות, שאין החושך מנגד לגבי'.

לגבי אור אחר – לגבי זמן שאין בית המקדש קיים – ודאי שהמקדש הוא גילוי אור גדול מאד שלמעלה מהטבע. כל מה שהיה במקדש היה למעלה מהטבע, היו עשרה נסים קבועים בבית המקדש[פז]. למעלה מכולם, לא בכלל עשרת הנסים, היה משהו שהוא נס אפילו לגבי הנסים, שהוא מקום הארון בקדש הקדשים ש"אינו מן המדה"[פח]. אבל גם כאן, במנורה שאינה בקדש הקדשים אלא רק בקדש, בכל זאת היא במקדש שיש בו גילוי שכינה והכל נוהג שם בדרך נס למעלה מדרך הטבע. אז אי אפשר לומר שמנורת המקדש היא השתלשלות גרידא. גם היא גילוי שלמעלה מההשתלשלות, שהחשך אינו מנגד לגביו. זה מסביר לנו, כמו המשל שאמרנו אתמול, שיש אחד שיושב בפנים בבית, ומאיר אור מהמקום שלו. כמו במנורת המקדש, ודאי האור היה אמור להגיע חוצה, והאור שאמור להגיע חוצה ממתיק את המציאות החיצונית. הוא עצמו לא יוצא החוצה, רק הזיו שלו מגיע החוצה, אבל לא העצם שלו. זהו ההבדל בין עצם והתפשטות.

בנית המקדש על ידי שלמה

וכמו שנתבאר לעיל (בד"ה פדה בשלום) דזה שבנין בית המקדש הי' על ידי שלמה דוקא (אף שתבנית המקדש נעשה על ידי דוד [דוד הכין את המקדש, אבל שלמה בנה אותו]) הוא כמ"ש הוא (שלמה) יהי' איש מנוחה וגו' ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו (ולכן) הוא יבנה בית לשמי גו'  [היות שהוא איש שלום – הוא זה שראוי ויזכה לבנות את הבית לשמי. כך אומר הקב"ה],

וזה שכל הגוים היו בטלים לשלמה [שלכן הי' בימיו שלום ושקט] הוא לפי ששלמה הוא בחינת מלך שהשלום שלו [תמיד דורשים, במיוחד בשיר השירים על הפסוק "שיר השירים אשר לשלמה"[פט], ששלמה הוא בחינת "מלך שהשלום שלו"[צ], שזהו כינוי של הקב"ה. כתוב גם "וישב שלמה על כסא הוי' למלך"[צא], הוא ממש כמו ה'], אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות, דלגבי גילוי זה (שלמעלה מהשתלשלות) מתבטלים כל המנגדים [לכן בימי שלמה כולם התבטלו בפניו]. דגילוי זה (שהאיר על ידי שלמה) הי' גם לפני שנבנה בית המקדש,

בעצם אישיותו של שלמה הוא איש מנוחה, הוא איש שלום בעצם – אפילו לפני שהוא ביצע את התכנית של דוד אביו לבנות את המקדש, כבר היה שלום ושלוה – יחסית לכל מה שהיה לפניו ולאחריו – בעם ישראל. על הנקודה הזו אולי נרחיב קצת בהמשך. הוא היה רבי, ובעצם האישיות של רבי ושל הצדיק קיימת הבחינה שהוא בא להנחיל לעולם, עוד לפני שהוא מבצע את הפעולות שלו. יש אחד שחושב, למשל לגבי משיח, שעל פי פשט, כאשר פותחים את הרמב"ם, אפשר להאמין במשיח רק לאחר שהוא גומר את כל הפעולות שלו – שיבנה מקדש במקומו, ויקבץ נדחי ישראל, ורק אז משיח אומר שהוא משיח ודאי[צב]. לפני כן, אפילו אחד שהוא מלך, וכפה את העם לעשות תשובה ולחם מלחמות ה' והכל – הוא עדיין רק 'בחזקת משיח'. אז מי שפועל על פי פשט רק מחכה לתוצאות, אין לו ודאות לפני כל התוצאות. כך הוא האיש הפשוט, וגם היהודי הפשוט. זו מנטליות של 'נחכה ונראה'. אין זו גישה פסולה, אבל אחד כזה הוא לא אחד שקשור לצדיק. יש מנטליות – שוב, זהו דבר מאד מאד חשוב, במיוחד היום – שאני לא מכחיש, לא כופר, בשום דבר, מאמין בהכל, אבל נחכה ונראה.

כמו נח, שכתוב עליו שהוא "מקטני אמנה"[צג], הוא בונה תיבה מאה ועשרים שנה ועדיין לא מאמין בשלימות לכל הספור הזה. הוא עצמו עסק בכך הרבה זמן, אבל עד שלא בא המבול הוא לא בטוח בכך במאה אחוז. גם הוא אומר 'נחכה ונראה'. לכן גם הוא לא מתאמץ להתפלל על כל הדור שלו, כי הוא בכלל לא בטוח שהגזירה תבוא. הכל מנטליות של 'נחכה ונראה'.

לעומתו, יש אחד שלא ככה, שמהרגע הראשון הכל ודאי אצלו, בגלל שהוא רואה את התוצאה וחש כבר, יש לו תחושה, הוא חש את התוצאה באישיות המזוהה של המלך שעכשיו מתחיל בנשיאות שלו, במלוכה על עם ישראל. הרבי קצת מרמז כאן לשתי הבחינות הללו כאשר הוא אומר שהשם 'איש שלום', השקט שלו, וכל זה מתחיל בעצם מהרגע הראשון, טבוע ונטוע בעצם הנשמה והאישיות של שלמה המלך. כל זה מתחיל האיר לעם ישראל עוד לפני שהוא בונה את בית המקדש. למרות שכל השלום הוא על שם בית המקדש, הוא מתחיל משלום עצמו, ששמו שלמה, על שם "מלך שהשלום שלו".

מי שמקורב באמת, חש זאת על ההתחלה – שכאן יש שלום בתוך גוף, כמו הביטוי "אלֹקות בתוך גוף"[צד], שמזהים בשלמה, ברבי הצדיק הזה, שכאן נמצא השלום. אחר כך, כאשר הוא מגשים את התפקיד והשליחות שלו ובונה את המקדש במקומו – השלום באמת מתגלה לכל עם ישראל ולכל העולם כולו. הרבי כותב כאן שעוד לפני שנבנה בית המקדש היה שלום, היה שלמה שהוא שלום בעצם.

ובבית המקדש האיר גילוי זה עוד יותר [כשהוא עשה את הפעולה עצמה האיר השלום עוד יותר]. ואף על פי כן, לגבי הגילוי דחנוכה [מה שאמרנו שהכל הוא לפי ערכין, ביחס], גם הגילוי שהאיר בבית המקדש הוא בכלל השתלשלות [עדיין נקרא טבע, כמו שאמרנו אתמול שהשתלשלות בכל מקום היינו טבע. כלומר, לגבי משהו אחר הם למעלה מהטבע, אבל לגבי הגילוי של חנוכה בית המקדש הוא טבע]. וצריך ביאור בהחילוק שבין הגילוי דבית המקדש להגילוי דחנוכה [אם אומרים שזה יחסי, צריכים להתבונן בכך הרבה יותר עמוק – איך יתכן שביחס לחווית הטבע שלנו ודאי שבית המקדש הוא נסי, על טבעי, אבל יחסית לגילוי של חנוכה עדיין לטבע יחשב?].

גם צריך ביאור במה שהובא לעיל מהדרושים דזה שזמן הדלקתם של נרות חנוכה הוא משתשקע החמה הוא בכדי להאיר את החושך [בבית המקדש מדליקים מבעוד יום, אבל בחנוכה מדליקים דוקא בתחלת החשיכה, בגלל שהכח המיוחד של נר חנוכה הוא להאיר את החשך ולהפוך אותו לאור], דלכאורה, זה שהאור דנרות חנוכה מאיר את החושך הוא על ידי שהנרות מאירים בלילה [הרי מה מאיר כאן? הנר הוא אור והנר משמש בלילה, שהרי ביום "שרגא בטיהרא מאי אהני"[צה] – יש ביטוי שאומר – נר ביום מה הוא מועיל, אינו עושה שום דבר, הוא בטל במציאות. אבל נר בלילה מועיל, כי אז הוא מאיר], ולמה צריך שהדלקתם תהי' משתשקע החמה.

בעצם הארכנו קצת בכך אתמול, שעיקר המצוה היא בהדלקה, ושם אנו רוצים להתעמת בפירוש עם החשך, ולא רק להמשיך כח מאור היום. כאן הרבי שואל זאת בפירוש. עיקר מה שנר חנוכה הוא להאיר את הלילה זו הפעולה של נר – להאיר. למה דוקא ההדלקה צריכה להיות משתשקע החמה?

ועד"ז צריך ביאור במה שהובא לעיל מהדרושים בנוגע למקום עמידתם, דזה שמקום עמידתם הוא מבחוץ הוא בכדי שיאירו את החושך דרשות הרבים, דלכאורה, כיון שהאור דנרות חנוכה הוא אור שלמעלה מהשתלשלות, אור בלתי מוגבל, הרי גם באם היו בפנים, הי' ביכלתם להאיר ברשות הרבים [גם כמו שאמרנו לגבי נרות המקדש – הרי אם זהו אור בלתי מוגבל, או מה שקראנו אור 'לא מקומי', מה משנה איפה אני שם אותו? הרי גם אם אשים בפנים האור יגיע החוצה! מה הכורח הגדול והחשוב שחייבים לשים את הנר בחוץ?] (כיון שהאור שלהם הוא אור בלתי מוגבל) [הרי האור לא מוגבל, ודבר שאינו מוגבל – מה משנה איפה שמים אותו?].

בירור המשכן בדרך מלחמה ובירור המקדש בדרך מנוחה

ובפרט לפי מה שנתבאר לעיל (בד"ה פדה בשלום)

המאמר שאנו לומדים פה הוא המשך של מאמר שהרבי אמר כמה ימים קודם, בי"ט כסלו, על הפסוק "פדה בשלום נפשי"[צו]. זהו המאמר של חנוכה, והוא בא בהמשך לי"ט כסלו. שם דובר על החילוק בין המשכן לבין בית המקדש. שם כתוב באריכות, ואנחנו נסביר זאת קצת בהמשך, שהמשכן היה בגדר מלחמה והמקדש בגדר מנוחה. המשכן היה נוסע, נלחם עם כל הקליפות – עם הנחשים, עם האויבים, היה מוריד את ההרים הגבוהים ומיישר את העמקים – הוא היה לוחם ומנצח את המציאות. זה היה כל הענין, כח, "קומה הוי' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך"[צז]. זה היה ענין המשכן, להלחם עם קליפות המדבר, "ויהי בנסע הארון", לנסוע תוך המדבר ולהלחם עם הקליפות של "מדבר העמים" – זהו המקום של ג' קליפות הטמאות, נחש, עקרב וכו' – המשכן לחם בהן.

אבל המקדש הוא בחינת מנוחה. גם פה צריך להבין – למשכן לגבי המקדש יש מעלה וחסרון. החסרון פשוט, שה' בחר כמקום של מנוחת עולמים, "בית עולמים"[צח], את המקדש בירושלים. ברגע שיש מקדש בירושלים אסור להקריב במקום אחר, אפילו כאשר הבית חרב, כיון שהמקום הזה הוא המקום שנבחר בדוקא, לעולם ועד. בונים אותו כבית אבנים, בית קבע – לא עץ וצומח כמו המשכן, וברור שהתכלית היא לבוא למקדש. ברגע שיש מקדש, המשכן בטל. מצד שני, כאשר מסתכלים על הנשמה הכללית שעשתה את המשכן, זה הפוך: המשכן נעשה על ידי משה רבינו, וכל מעשה ידי משה נצחיים[צט] – כמו שאמרנו קודם שמשה הוא נצח. יש תרתי משמע בנצח: יש נצח של נצחון, ויש נצח של נצחיות בתוך המשכן. לכן המשכן אף פעם לא חרב, אלא רק נגנז. הוא לא חרב אף פעם, לעומת המקדש הראשון וגם השני שנחרבו. הם לא נעשו על ידי משה רבינו, שכל מעשי ידיו נצחיים. המקדש הראשון, שהוא העיקר, נעשה על ידי שלמה המלך, שאינו בדרגת משה רבינו עדיין.

אם כן, מצד העושה חשוב המשכן לכאורה באין ערוך יותר מהמקדש. כל זה, מצד הפועֵל. אבל מצד הנפעל, המקדש הוא באין ערוך יותר מאשר המשכן. הנקודה הזו תוביל אותנו עכשיו לתוך עיקר הנושא כאן של כל הסמינר שלנו, שהוא מלחמה ושלום. על פי פשט, מה שכתוב כאן הוא שיש משכן, שהוא עדיין בגדר מלחמה, למעלה ממנו יש מקדש – שהוא כבר שלום, אבל הוא עוד לא הגילוי של העתיד לבֹא, ולכן הוא חרב, כי הוא לא הגילוי של חנוכה, שהוא יותר גבוה גם מהמקדש. נקרא עד הסוף ונמשיך להסביר זאת קצת.

בענין החילוק בין הבירור על ידי הגילוי שהאיר במשכן להבירור על ידי הגילוי שהאיר בבית המקדש, דהבירור שעל ידי הגילוי דמשכן הי' (כמו) בירור בדרך מלחמה [בירור ניצוצות בדרך מלחמה. מהי מלחמה? כאשר צריך לצאת לקרב. צבא מלשון לצאת, לצאת לקרב. צריך להלחם, אבל זהו בירור שדורש יציאה לקרב], שהמשכן הי' מהלך במדבר בכדי לברר ולהעלות את הנצוצות שנפלו לשם, [ולעומת זאת] והבירור על ידי [הגילוי שהאיר על ידי שלמה ובפרט [ובפרט היינו כמו שאמרנו קודם, יש שהוא שלמה מצד עצמו, מצד הרבי שלו ומצד האישיות שבו – ] על ידי] הגילוי שהאיר בבית המקדש [בית המקדש הוא הפעולה שלו] הי' בדרך מנוחה [שלא צריך לצאת, צבא, נשארים באותו מקום], דשלמה הי' במקומו,

בחסידות תמיד אומרים שזהו ההבדל בין הבעל שם טוב למגיד. הבעל שם טוב היה מסתובב, מגיע לכל מקום הוא בעצמו, והמגיד – תלמידו המובהק – היה יושב בבית, לא זז, לא יוצר מהבית. התירוץ לכך בדרך הטבע, הוא שהמגיד היה חולה ברגליו, היה לו קשה ללכת למקומות, ולכן הוא באמת נשאר בבית כל הזמן ולא יצא. והבעל שם טוב, דוקא, יצא. אלו שתי הנהגות – זו הנהגה של משכן.

הבעל שם טוב הוא כמו משכן נוסע, וממילא משכן נוסע זהו בירור בדרך מלחמה. לפיכך, המגיד הוא בסוד מקדש עומד במקומו. מקדש עומד במקומו הוא בירור בדרך מנוחה, כלומר שהמברר לא צריך לצאת אל המתברר אלא שהמתברר מאיר באור גדול מאד במקומו וכל הניצוצות נמשכים אליו, כמו אל אבוקה. הבירור תמיד בדרך מנוחה במקומו נקרא בקבלה סוד האבוקה[ק]. שיש אבוקה גדולה, וכל הניצוצות בדרך ממילא נמשכים, באים ונכללים, נשאבים, אל תוך האבוקה. כך הוא שלמה. אבל משה, לכאורה, שוב הוא לכאורה אבוקה יותר גדולה משלמה, למרות ששלמה הוא "חכם מכל אדם"[קא]! אף על פי כן משה והמשכן שלו צריכים לנסוע לכל מקום, להכנס אל עמקי-עמקי הקליפות, "מדבר העמים", כדי לברר שם את הניצוצות. אלו שתי בחינות.

והנצוצות (גם הנצוצות שבמקומות הרחוקים) נמשכו אליו מעצמם. ומזה מובן לכאורה במכש"כ בנוגע להאור דנרות חנוכה שהוא למעלה גם מהאור שהאיר בבית המקדש, דזה שהוא מאיר את החושך דרשות הרבים הוא (לא על ידי שהוא יורד למקום החושך להאיר אותו, אלא) באופן דבדרך ממילא.

זה מקשה עוד יותר את הקושיא: אם נרות חנוכה הם יותר אפילו מנרות המקדש, ונרות המקדש הם יותר מנרות המשכן בכך שהם לא צריכים לצאת אלא עומדים במקומם כמו אבוקה והכל נמשך אליהם – לכאורה כל שכן וקל וחֹמר שנר חנוכה צריך להיות בפנים והכל צריך להיות נמשך אליו בדרך ממילא! אז עוד יותר קשה למה חנוכה הוא כמו המשכן, שיוצאים לקרב ואת החנוכיה צריך להניח על פתח ביתו מבחוץ, דוקא בחוץ ולא בפנים! הם היו צריכים להיות הכי בפנים!

ועפ"ז צריך ביאור עוד יותר בזה שנר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ.

כאן, בסיום הפרק הזה, צריך לומר משהו. יוצא, אפילו לפני שנאמר הלאה, שיש משהו בחנוכה שנושא הפכים. המשכן הוא בירור בדרך מלחמה, המקדש הוא בירור בדרך מנוחה ונר חנוכה הוא אפילו יותר מבירור בדרך מנוחה, ובכל זאת יש לו את הדגש על "פתח ביתו מבחוץ". אם כן, יש פה פן של מלחמה, וגם כל מסירות הנפש היא של מלחמה, מסירות הנפש של מתתיהו ובניו לצאת מהכל – הרי הם משרתים בקדש בבית המקדש, הם הכהנים, הם לא ישראלים שמסתובבים בחוץ, הם כל הזמן בתוך המקדש – והם יוצאים מהמקדש שלהם להלחם בחירוף נפש נגד היוונים הרשעים. אם כך, יש פה איזו מלחמה שהיא יותר ממנוחה. או לומר זאת אחרת, צריך לומר שיש בחנוכה איזה כח שנושא את ההפכים – של מלחמה ושלום – יחד, והיות שהוא נושא אותם יחד לכן הוא יותר גבוה משניהם, כידוע הכלל שכח לשאת הפכים הוא יותר גבוה באין סוף ובאין ערוך מאשר שני ההפכים שהוא נושא אותם.

"תמורת שלום מלחמה"

אם כן, כאן המקום להתחיל בקיצור לדבר על עיקר הנושא שלנו – מלחמה ושלום. לא נאריך עכשיו, רק נאמר כמה נקודות של הקדמה:

בספר יצירה כתוב שישנן שבע תמורות, יש במציאות שבעה ניגודים שנקראים תמורה, כמו "תמורת חכמה איולת", "תמורת עשר עוני"[קב]... יש שבע כאלו. אחת משבע התמורות, התמורה הששית היא "תמורת שלום מלחמה". התמורות הן שבעה ניגודים עיקריים שיש במציאות, גם במציאות החיצונית וגם במציאות הפנימית של האדם. התמורות הן כנגד ז"ת, ז התחתונות, ימי בראשית – מחסד עד מלכות בקבלה. התמורה שכנגד היסוד, הצדיק, הברית – "ברית שלום"[קג] – היא התמורה הזו, "תמורת שלום מלחמה". כלומר, ניגודי מלחמה ושלום משתייכים שניהם לספירת היסוד – יוסף, הצדיק, הברית.

על פי פשט, אם מתבוננים בשמות הספירות, מלחמה צריכה להיות שייכת לגבורה וגם לנצח, "שִׂכֵּל  את ידיו". יש "הוי' איש מלחמה"[קד] ו"הוי' גבור מלחמה"[קה] – והגבורה של המלחמה היא על מנת לנצח. מי שיוצא למלחמה יוצא עם בטחון שאני אנצח, "דידן נצח". השלום הוא חסד – שלום לכאורה הוא מצב טוב, שכולם חיים בשלום, בשלוה, באהבה, אחד אוהב את השני. אז על פי פשט הכי פשוט, מצב השלום נמשך – בלשון הקבלה – בהמשכת ה' חסדים אל היסוד. היסוד הוא הברית, הצינור, הממשיך אור ושפע אל המציאות החיצונית – אל המלכות, אל המדינה. היסוד הוא אותו צדיק, אותו כח, שעומד, כפי הביטוי בקבלה "טפח אחד למעלה מהעולם"[קו] וממשיך לתוך העולם את השפע. הדבר העיקרי שהוא קובע בעולם הוא האם תהיה עת מלחמה או עת שלום.

בספר קהלת יש כח עתים[קז], שגם הם ניגודים – שם יש י"ד ניגודים. י"ד לטובה, וי"ד הפוך. אבל שם הזוג האחרון של העתים הוא "עת מלחמה ועת שלום". מי שקובע זאת הוא הצדיק, זהו המצב של תקון או פגם הברית. אם הברית פגומה, יש מלחמה. כמו שכתוב "עזר כנגדו"[קח] – שאם האיש זוכה הוא חי בשלום עם אשתו. אם הברית מתוקנת – זה נקרא שהאיש זוכה, הוא זכאי – יש שלום ואם הברית לא מתוקנת – "לא זכה – 'כנגדו'"[קט], להלחם בו. אם הוא לא זוכה הוא עצמו יוצר מצב של מלחמה עם עצמו – עם אשתו, עם המלכות. זהו היחס בין היסוד לבין המלכות.

איזון היראה את האהבה

קודם אמרנו שהיסוד קובע לגבי המלכות. כאן זהו היחס גופא בין האיש והאשה – או שלום, או מלחמה. זהו הפשט של "עזר כנגדו". אבל יש יותר עמוק מכך: ספירת היסוד צריכה קודם כל לקבל כח מהגבורה, שנקרא "כח גברא", כדי להיות בגדר משפיע. עם כל הרצון הטוב להשפיע, צריכים כח וחזקה על מנת להשפיע. על כך כתוב "יסוד נטיל לשמאלא"[קי], שהיסוד נוטה בתחלה לצד שמאל, כדי לקבל כח מ-ה הגבורות. הוא צריך לקבל גבורה כדי להיות במצב של משפיע. אחר כך, מה שהוא מושך ומוסר – עצם השפע והאור – זהו חסד, ה חסדים. שלום ומלחמה בתוך היסוד הם כמו אהבה ויראה במקום הלב. בתור רגש מופשט יש אהבה ויראה, חסד וגבורה. כאשר האהבה והיראה יורדות ומתגשמות ביסוד – הן הופכות לשלום ומלחמה.

יראה היא לא תמיד דבר רע – להיפך, יראת ה' היא הדבר הכי טוב, כמו שהבעל שם טוב קיבל מאביו בצוואה שאל תפחד משום דבר בעולם חוץ מהקב"ה. כל יראה אחרת, לא מה', היא באמת רעה מאד. אבל "פחד יצחק"[קיא], שהוא יראת ה', זה טוב מאד. זו היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"[קיב], בלשון התניא.

למה צריך אהבה? קודם אמרנו, שהרגש הראשוני, הטבעי והילדותי הוא אהבה, רק שצריך יראה בשביל האיזון. המשל לכך בזֹהר[קיג] הוא שאהבה ויראה פועלות כמו שתי כנפים של עוף, ש"לא סגי הא בלא הא". למרות שאמרנו שדוקא ברגלים האדם לא יכול ללכת ברגל אחת, הוא צריך שתי רגלים, אבל בידים הוא יכול לפעול ביד אחת, הוא לא צריך לפעול תמיד בשיתוף של שתי רגלים. זה נכון לגבי אדם, אבל ברגע שהאדם רוצה להפוך להיות עוף, צפור – זה כבר לא נכון. ברגע שהוא רוצה להיות צפור ולעוף, להיות עוף בשמים – הידים צריכות לשמש לו כנפים וכנפים הן בדיוק כמו רגלים, שאי אפשר לעוף בכנף אחת. זהו בדיוק מה שכתוב בספר הזהר – שברגע שידי האדם הן הכנפים שלו, כדי לעוף לגובה, הוא חייב שתים, הוא לא יכול רק כנף אחת.

מהן הכנפים? אהבת ה' ויראת ה'. אז לא רק שהיראה באה לאזן את האהבה, אלא גם כדי לתת לאהבה מעוף, יכולת לעוף. היראה הופכת את האהבה של האדם לאהבה של עוף, אהבה שבאמת יכולה לעוף לגובה הגבוה ביותר. מסבירים זאת בחסידות[קיד] שהיראה הזו היא יראה מניתוק קשר האהבה. זו לא יראה מהאובייקט – הוא אוהב משהו, מישהו, את ה', או את החבר שלו. הוא פשוט פוחד מניתוק האהבה. כך שהוא פוחד מניתוק האהבה, מגביר את האהבה. יש פסוק "אשרי אדם מפחד תמיד"[קטו].

התוספות בגמרא הזו[קטז], שהיו למדנים גדולים, השוו זאת לענינם, אמרו זאת על עצמם: הם פרשו ש"אשרי אדם מפחד תמיד" היינו שהוא מפחד משכחת הגרסא, התלמוד שלו. תלמיד חכם לומד תורה כל הזמן והוא מאד רוצה לזכור את התורה, והוא מאד מפחד שמא ישכח, יש לו פחד מניתוק בעסק שהוא עוסק בו. הפחד מניתוק שומר על האהבה של הדבר הזה, עוזר לו לזכור. אחד שרוצה לזכור צריך קצת לפחד מלשכוח. הפחד מאזן וגם עוזר לו שהדבר באמת יקבע אצלו נצחית. כתוב שאותו דבר הם גם אהבה ויראה: כאשר היראה היא מניתוק האהבה – היא מה שמאזן, זו הכנף הנחוצה לעוף בה. בלי שתי הכנפים לא סגי, אי אפשר לעוף לגובה.

שלום בלא מלחמה – לא מתקיים

לעניננו, שלום ומלחמה: יש שלום של שלמה, שהוא בכלל לא "איש מלחמה". בסופו של דבר השלום הזה מדרדר, כמו שנסביר בהמשך, והולך קראת מצב של נטרול – שאתה מנוטרל מכל מעוף, מכל התקדמות. זה בדיוק מה שקרה לתרבות שנוצרה בימי שלמה המלך. השלום מיצה את עצמו, הגיע למן שֹובע, ונטרל את עצמו – לא היה מסוגל להתקדם ולהתפתח יותר. ברגע שהשלום לא מסוגל להתפתח יותר, הוא מתחיל להדרדר. זה בדיוק מה שקרה אז. כתוב ששלמה המלך, כמו שנלמד בהמשך, הוא "סיהרא באשלמותא"[קיז] – הוא מסמל את יום החמשה עשר של החדש, היות שהוא הדור החמשה עשר מאברהם אבינו. הוא הגיע למלוי הלבנה, אבל לא היה מסוגל להמשיך זאת הלאה. לכן אחריו, בעצם מסוף מלכות עצמו הוא עצמו, המצב התחיל לרדת, הלבנה התחילה להתמעט, והדורות ירדו, התדרדרו – מלשון "ירידת הדורות", שהדורות הצטמצמו וירדו.

ירידת הדורות הזו התחילה ממנו גופא. וכל כך למה? משום שלא היה כח המלחמה בתוך המנוחה. לא היתה נשיאת הפכים, כמו שיש אצל משיח. על דוד המלך כתוב שלא זכה לבנות את המקדש משום שידיו מלאו דם, הוא היה איש מלחמות[קיח]. הוא הפיל חללים רבים וידיו היו מלאות דם. רק שלמה, שנקי מדם, יכול לבנות את המקדש. על משיח לא כתוב כך – על משיח כתוב שהוא ילחם וינצח, ושהוא יבנה את בית המקדש. כלומר שאצלו יהיו שני הדברים, משיח הוא גם דוד וגם שלמה.

המשיח חייב להלחם בעצמו וגם לבנות את המקדש. מכך שהוא גם נלחם וגם בונה את המקדש סימן שהוא למעלה משניהם, שהוא נושא הפכים. הוא גם איש מלחמות וגם איש מנוחה, סימן שהוא למעלה משני הגדרים האלה לגמרי – הוא גם דוד וגם שלמה. מה זאת אומרת בנוסף לכך? שגם לאחר שהוא איש שלום, שבנה מקדש, הרשימוּ של המלחמה נשאר עדיין, ונשאר למעליותא.

ענין זה הוא כמו "כח הגברא" של היסוד. על פי פשט שלמות היסוד היא כאשר השלום מתוקן, ופגם הברית זו מלחמה. אך השלמות האמתית היא נשיאת הפכים והמלחמה תמיד נותנת "כח גברא" ביתר שאת כדי להשפיע עוד שלום, עוד ועוד אהבה וחסד. בלי ה הגבורות, בלי הגבורה של היסוד, אין שום כח להשפיע חסדים.

משיח – נושא הפכי מלחמה ושלום

איך עוד אפשר להסביר זאת? יש בחסידות את אחת מהסוגיות העמוקות לגבי העתיד לבוא: האם לעתיד לבוא תהיה רק מנוחה או שתהיה גם מלחמה? בעולם הבא, על פי פשט, יש רק מנוחה. אבל יש מאמר חז"ל מפורסם מאד, "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל'[קיט]"[קכ]. אז הנה, חז"ל אומרים בפירוש שאין לצדיקים מנוחה. מהו "ילכו מחיל אל חיל"? חיִל הוא כמו חיָל בקרב, לוחם. אבל כתוב שעולם הבא הוא "שבת ומנוחה לחיי עולמים"[קכא].

יש גם מחלוקת בגמרא[קכב] האם כלי זין הוא תכשיט בשבת או לא. יש אחד שאומר שלא ויש אחד שאומר שכן. גם בשבת של העולם הבא, האם ילבשו כלי זין כתכשיט או לא, זו מחלוקת. בקצור, גם זה נושא שמצריך הרבה עומק והרבה מאד מאמרי חסידות[קכג] נכתבו על הדבר הזה. בעולם הזה – כדי להתקדם, צריך גבורה. זהו כלל. בשביל להתפתח ולהתקדם ולא להתנוון, צריך גבורה, כי מי שהוא רק חסד ורק טוב ושלום, הוא מתנוון. מתנוון קרוב ללשון מתיון. בשביל להתקדם בחיים התקדמות של ממש צריך גבורה, "כח גברא". זה נקרא "פושט צורה ולובש צורה"[קכד]. להתקדם פרושו להחליף לבוש. כל מצב שאני נמצא בו, הוא לבוש. ה'אני' האמתי, העצם, הוא בלתי מוגדר ואם אני משהו ויש לי הופעה מסוימת נכון להיום, מה שאני עושה ואיך שאני מתלבש, כל זה הוא רק הלבוש שלי נכון לעכשיו.

ההתקדמות האמתית היא בדרך "פושט צורה ולובש צורה". הלבוש הוא הצורה שלי, יש לי צורה. יש אדם שנח לו להשאר בצורה הקיימת. שלמה המלך היה איש מנוחה גם במובן הזה שניחא ליה להשאר בצורה שצייר לעצמו. הוא לא היה איש דינמי של "פושט צורה" על מנת ללבוש צורה חדשה לגמרי. הכח הזה, לפשוט צורה אחת וללבוש צורה אחרת, זו גבורה. מדוע? משום שיש איזה הרס ומלחמה נגד הצורה הראשונה שלי עצמי, שעלי לפשוט אותה או לקרוע אותה. לא תמיד היא יורדת בקלות. לפעמים צריך להלחם נגד עצמי לקרוע את הצורה הישנה על מנת להגיע לצורה החדשה.

פשיטת צורה ולבישתה – במדות ובמוחין

יש פה דבר עמוק, שנאמר בקיצור. העולם הזה שהוא עולם של ו"ק, של ז"ת, של מדות, ז תחתונות כנגד ז ימי בראשית, כשאדם פושט צורה על מנת ללבוש צורה חדשה. זו עבודה קשה, זו מלחמה כבדה, אך לעתיד לבוא עיקר ההבדל בין עולם הזה לבין העתיד לבוא הוא שכל העבודה תהיה בחב"ד. היום כל עבודת הנפש היא במדות, ברגש. חב"ד נותנים כח, המניע של חיות כדי שהנפש תוכל לעבד את עצמה, אך העבודה היא במקום הרגש-בלב. לעתיד לבוא תהיה העבודה גופא כולה בחב"ד.

אחד ההבדלים העיקריים בין חב"ד בעצם למדות בעצם הוא שבחב"ד כאשר האדם רוצה לפשוט צורה על מנת ללבוש צורה חדשה הוא אינו חייב בפרוש להלחם נגד הצורה הראשונה. זה דבר עמוק שאני רק אומר אותו בקצור. יש על זה הרבה מאמרים ארוכים[קכה]. אולי ההבדל הכי חשוב בין חב"ד בעצם לבין מדות הוא שבחב"ד המעבר מצורה לצורה אחרת לגמרי, התחדשות גמורה, פנים חדשות, אינו דורש מלחמה חזיתית נגד הצורה הראשונה. אפילו לגבי מודעוּת – לא צריך להיות מודע לכך שאני פושט את הצורה הראשונה על מנת להתלבש ולקנות לעצמי מוחין חדשים וצורה חדשה. לכן המלחמה באה בדרך מנוחה. יש מלחמה. שוב, כתוב ש"צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל'". אך אין זה אותו סוג של מלחמה כמו בעולם הזה, כמו שאנו מכירים מהי מלחמה.

אמרנו גם קודם, שמשיח ילחם כמו דוד אין הכוונה לשפיכות דמים בידים ממש כמו דוד. ילחם ממש, אך כתוב עליו ש"ברוח שפתיו ימית רשע"[קכו]. זה קצת ברמה אחרת, קצת בדרך ממילא. זהו מושג שחשוב שנרחיב להסביר אותו – בדרך ממילא. גם בחב"ד יש 'ילכו מחיל אל חיל' , העיקר הוא בחב"ד, אך המלחמה נעשית בדרך ממילא, בלי עימות ישיר כדי לפשוט את הצורה הראשונה וכדי ללבוש את הצורה הישנה. לכן לעתיד לבוא תהיה מנוחה אמתית, מנוחה מוחלטת, "שבת ומנוחה לחיי עולמים" יחד עם "ילכו מחיל אל חיל" ש"אין להם מנוחה".

ענין זה, אצל אדמו"ר האמצעי, הוא מהנושאים הכי אהובים אצלנו. באגרת הקדש בתניא כתוב[קכז] שבהשקפה ראשונה אין זה כך. הוא כותב שיש תקופה של "ילכו מחיל אל חיל" לא בדרך מנוחה, אלא גם בדרך מלחמה, אך באלף השביעי תהיה רק מנוחה. אחר כך בא אדמו"ר האמצעי, ורבי הלל מפאריטש[קכח] אחריו, והם מסבירים באריכות ש"ילכו מחיל אל חיל", המלחמה היא הגבורות של היסוד, הברית, והשלום הוא החסדים של הברית. הצדיק הוא הברית. לצדיקים אין אמנם מנוחה, אך יש להם שלום וכן מנוחה. אדמו"ר האמצעי מסביר ענין זה בעומק, שיש מצב של נשיאת הפכים באמת כאשר זוכים לעצם המוחין של חב"ד, שאזי המלחמה לא סותרת בו זמנית מנוחה מוחלטת.

התקדמות האדם היא כמו בטיסה באוירון, יש משל כזה בחסידות, שכאשר אתה טס אתה לא מרגיש בכלל שאתה טס. טס הכי מהר, הרבה יותר מהר מהעגלה. בעגלה מרגישים כל סבוב של הגלגל, היא נוסעת לאט ומרגישים בה כל סבוב, כל סבוב הוא קשה. אך יש אחד שטס באוירון ואינו מרגיש דבר. הוא טס. זהו משל שהגיע מהמגיד מקוז'ניץ. הוא דבר כבר אז על אוירונים, לפני מאה וחמישים שנה. האדם טס באוירון, במהירות הכי גדולה, הרבה יותר מהעגלה על הארץ ואינו מרגיש שהוא בכלל זז.

זהו משל קצר ודוגמה של מנוחה ומלחמה יחד, בו זמנית. מצב זה של נשיאת הפכים, שלמות הברית לגמרי, גם שלום וגם גבורת המלחמה בתוך הברית, "ילכו מחיל אל חיל". זהו האור שמאיר בחנוכה, שהוא יותר מאשר במקדש, היות ובמקדש היה רק שלום, לכן בשלב מסוים הוא מיצה את עצמו והחל להתדרדר.

מכאן אפשר להבין את מה שהרבי לא מסביר כאן במאמר, שהמשכן הוא מעשה ידיו של משה, שהוא הנצח. הנצח של משה הוא ה"ילכו מחיל אל חיל", אך יחד עם זאת במנוחה. לכן כל מעשי ידיו של משה הם נצחיים. יש משהו במלחמה של משה שהוא יותר מהשלום של שלמה, יותר במשכן של משה מאשר במקדש של שלמה. מצד הפועֵל, לא הנפעל, יש יותר כח במשה מאשר בשלמה, שהרי "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[קכט]. זהו הכח לצאת. אך עדיין צריך להבין מה שהרבי שואל כאן בסוף, מדוע בכל זאת נר חנוכה צריך להיות בחוץ? רמזנו שהחוץ, הוא הפן של המלחמה שחייב להשאר. הרבי יאמר בסגנון אחר את אותו הדבר. אמרנו שהאמת לאמתו הוא החבור בין השלום והמלחמה והיא מתבטאת בנר חנוכה, בכך שהוא דוקא בחוץ. אם כי הוא יותר גבוה מהשלום של שלמה אולי הנר יכול להיות כבר בפנים. מה זה משנה? אך עדיין הוא צריך להיות דוקא בחוץ.

את הנקודה הזו נמשיך להסביר בעזרת ה'.