שיעורים במאמר ד"ה "להבין ענין נרות חנוכה" תשכ"ו (א)
ד"ה להבין ענין נרות חנוכה תשכ"ו - אותיות א-ב, יד
כ"ה כסלו תשנ"ה – כינר
אותיות א-ב
חנוכה – חג מסירות הנפש
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
קיצור מהלך השיעור
בשיעור הראשון, הפותח סמינר מיוחד במלון "כינר" בימי החנוכה בנושא מלחמה ושלום, נלמד מאמר ארוך ומעמיק של הרבי לימי החנוכה – ד"ה "להבין ענין נרות חנוכה". ראשית המאמר היא דרוש "בכבוד אכסניא" על ענין חג החנוכה בכלל, ובהשואה לפורים, החג המקביל שתקנו חז"ל, בפרט. מתוך עיון זה מתחדדת מטרת חג החנוכה – מסירות נפש של "יפוצו מעינֹתיך חוצה", מסירות שאין לה שום אח ורע בהסטוריה היהודית, בה מאיר העצם בגילוי, כפי שהוא, גם ב"חוצה" החשוך ביותר. חג שמח ומלא באור!
א. נרות חנוכה ונרות המקדש
גילוי ה"רזין דרזין" בחנוכה
אנחנו נלמד מאמר של הרבי, ד"ה "להבין ענין נרות חנוכה"[ב]. אנחנו יודעים שישנן תרי"ג מצוות מן התורה, ועוד ז' מצוות דרבנן. המצוה הזו, של נר חנוכה, היא המצוה אחרונה שנתקנה ע"י חז"ל. לכן היא המצוה שמשלימה את הכתר, כנגד כתר האותיות של עשרת הדברות[ג]. יש תר"ך (620) אותיות בעשרת הדברות, ובקבלה הן נקראו "תרך עמודי אור"[ד], כל מצוה היא עמוד אור שהיהודי שמקיים את המצוה נכנס כביכול בתחתית העמוד ועל ידי קיום המצוה הוא נשאב למעלה, אל הכתר – הרצון והתענוג של ה'. מצות נר חנוכה היא האחרונה, המשלימה את הכתר. היא המצוה האחרונה שנתקנה, מצות נר חנוכה, ולכן גם היא האבן היקרה שבכתר המלך.
הכתר הוא הרצון והתענוג של המלך. אם הכתר לא מושלם, הוא לא עוזר. הכל תלוי בשלימות, או בלשון חז"ל "הכל הולך אחר החיתום"[ה] – צריך לחתום את הענין. המצוה הזו היא החותמת את כל התורה כולה, את כל המצוות. היא האבן היקרה, היפי של הכתר. השם של הכתר בעברית הוא "כליל" – גם מלשון מכלול – דבר שלם ויפה, "כליל תפארת". כליל תפארת הכתר של כל התורה כולה, כל המצוות כולן ורצון ה' כולו, הוא מצות נר חנוכה.
יש משל מפורסם של אדמו"ר הזקן[ו], שהוא אמר פעם בפני אחד מתלמידי הבעל שם טוב – שקטרג על המגיד שהוא מפרסם יותר מדי חסידות בשופי, הרבים. שופך את החסידות. הוא מצא דף של תורת המגיד מתגלגל ברחובות, אז הוא אמר שאם כך מגלגלים רזין דאורייתא, והם בסוף נשפכים החוצה! אדמו"ר הזקן, שהיה תלמיד אצל המגיד, ביקש רשות מהמגיד להשיב תשובה לאותו תלמיד – רבי פינחס מקוריץ, שקטרג בפני המגיד. המשל הוא שיורש העצר, בנו של המלך חולה אנוש, וכל הרופאים התייאשו ממנו. בא רופא אחרון, שהוא הסיכוי האחרון, ואומר שאולי, "כולי האי ואולי", יש עצה אחת – לקחת את האבן היקרה ביותר בכתר של המלך ולשחוק את האבן לאבק דק ולערבב את האבק במשקה מסוים, ולנסות להשקות את בן המלך. גם זה לא בטוח, "כולי האי ואלי" תכנס טיפה אחת לתוך הפה, וכולי האי ואולי היא תשפיע לטובה. כמובן, המלך לא מהסס אפילו רגע ולא עושה שום חשבון שאולי הכתר יותר יקר מספיק-ספק החיים של הבן שלו. בלי שום היסוס הוא לוקח את הכתר ומכתת את כולו כדי ש"כולי האי ואולי" טפה אחת תכנס. המצב כל כך אנוש עד שאי אפשר כמעט לפתוח את הפה והרוב נשפך החוצה. אולי טפה אחת תכנס בפנים ואולי הטפה הזו תרפא את הבן. זהו המשל בכלל לכל תורת החסידות, כל "יפוצו מעינֹתיך חוצה" שבו תלויה ביאת המשיח.
גם סיום המאמר כאן הוא כך. ידוע שחנוכה הוא החג הכי עיקרי, יותר מכל חג אחר ואפילו מפורים – הוא חג של "יפוצו מעינֹתיך חוצה". הפצת הסוד, "רזין דרזין דאורייתא", בגלל שהוא חג השמן. פורים הוא חג של יין, כפי שנסביר – יין הוא "יינה של תורה", "רזין דאורייתא". אבל שמן הוא "רזין דרזין"[ז], כך כתוב בזהר. "רזין" הוא "יינה של תורה", והשמן הוא "רזין דרזין", הסוד של הסוד, שהוא "נשמתא דנשמתא". יש את נשמת התורה, היין של התורה, ויש את הנשמה של הנשמה – השמן. להפיץ את ה"שמן למאור" הזה – השמן הוא מאור, העצם ממנו יוצא האור, הוא לא האור אלא המאור עצמו. הפצת המאור, ה"רזין דרזין", היא הענין של נר החנוכה, של "פרסומי ניסא" של החג הזה.
לכן הבעל שם טוב, שהוא זה שעלה ונכנס להיכלו של משיח ושאל אותו "אימתי קאתי מר" ומשיח ענה לו "לכשיפוצו מעינֹתיך חוצה"[ח] – הוא זה שחיבב במיוחד את חנוכה יותר מכל חג אחר. בחסידות מקובל שזהו החג של הבעל שם טוב, שתמיד כשנכנס לאיזה חדר או איזה מקום היה אומר שיש להוסיף נר – כל השנה אצלו היתה בחינת חנוכה[ט]. יש מנהג בשם הבעל שם טוב, שכל מקום שמגיע – לא משנה כמה הוא כבר היה מואר – היה אומר להוסיף נר, עוד אור. "מוסיף והולך" באור. לכן החג הזה, של שמן ואור, הוא החג של החסידות. האור בא להאיר את החשך – "חשך יכסה ארץ"[י], וצריך להאיר את החשיכה עד שיהיה "יתרון האור מן החשך"[יא], ואז "קאתי מר".
מה שלומדים סודות בנוגע לחג הזה, הוא בדיוק כמו במשל: היום אנחנו נקח את האבן הכי יקרה בכתר של המלך, מצות נר חנוכה – שהיא, כפי שהסברנו, האבן היקרה שמשלימה את כל הכתר – וכותשים אותה לאבק דק, כדי לנסות להחדיר טפה אחת, "כולי האי ואולי", לתוך הפה שלנו, של עם ישראל וכנסת ישראל, שכולי האי ואולי החג הזה ירפא אותנו.
יש משהו מיוחד בחג הזה, שמסוגל לרפא את עם ישראל מהמחלה שלו. עם ישראל עכשיו במצב חולני, ויש אבן יקרה שאם נקח את הסגולה שלה ונשקה את העם במשקה המיוחד עם אבקת האבן – כולי האי ואולי שהעם יתרפא. נתחיל כמובן מאתנו, כל אחד צריך לחשוב על עצמו שהבעיה שמייצגת את הבעיה הכללית של כל העם שלנו נמצאת אצלו.
נרות המקדש לעומת נרות חנוכה
עד כאן הקדמה. עכשיו נתחיל לקרוא כאן בפנים:
להבין ענין נרות חנוכה, דהגם שנרות חנוכה תקנום מפני הנס שהיה בנרות המקדש,
כולנו יודעים את הנס – שנכנסו להיכל והיונים טמאו את כל השמנים שהיו בהיכל, ובדרך נס חפשו ומצאו רק פך שמן טהור שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, והכמות של השמן שם הספיקה רק ליום ולילה אחד. בדרך נס, עד שרצו לגליל – ששם היו מייצרים שמן – כדי לקחת משם שמן, לקח ארבעה ימים הלוך וארבעה ימים שוב עד שהביאו שמן טהור. בינתים, ה' עשה נס שהכמות הקטנה והמצומצמת הזו הדליקה במשך שמונה ימים. לכן עושים את החג הזה, אבל הוא זכר למנורה שהיתה בביתה מקדש.
יש כלל, שכל תקנה או מצוה שחכמים מתקנים –
וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון [הוא תמיד דומה למצוה המקורית בתורה. ולכן כאן נשאלת השאלה – למה לא תקנו נר חנוכה דומה בדיוק לנרות המקדש? הרי הם זכר לנרות המקדש! בכל זאת אנחנו מצאנו כאן כמה שינויים חשובים], מכל מקום הרי הם חלוקים בכמה ענינים.
הרבי מונה שלשה דברים שבהם יש שוני, מן הקצה אל הקצה, בתקנת חכמים לקיים את מצות נר חנוכה ביחס לנרות המקדש:
במספרם – דבהמנורה שבמקדש היו ז' נרות, ונרות חנוכה הם שמונה.
במקדש המנורה היתה רק של שבעה נרות, "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"[יב]. זה ודאי מכוון, זהו משהו סגולי – "כל השביעין חביבין"[יג]. ברור שהנרות הם דוקא במספר שבע ולא שש או שמונה. כתוב בזהר הקדוש ובחסידות שז' הנרות הם גם ז' הנרות של פני האדם – ז' שערים של הפנים[יד], שתי עינים, שתי אזנים, שתי נחירי אף והפה. אלו ז' נרות בפנים, "אל מול פני המנורה". המלה פנים מצביעה על פנימיותו של האדם, כמו שכתוב "חכמת אדם תאיר פניו"[טו]. בפנים ישנם שבעה נרות – העינים, האזנים, האף והפה – אבל איפה מצאנו רמז ליותר משבעה נרות, שיהיו שמונה נרות?
על פי פשט, כל זה בגלל הנס, שהנר הזה הדליק שמונה ימים. ובכל זאת, המצוה נתקנה כזכר לנרות המקדש, ולמה ישנו השוני הזה? על מה הוא מצביע?
זהו שוני אחד. עכשיו יש עוד שוני גמור:
במקום עמידתם [איפה מעמידים את המנורה של חנוכה?] – דהמנורה היתה בפנים (בתוך הקודש [בתוך ההיכל ממש, בחלק הקֹדש, ביחד עם השלחן ומזבח הקטרת. ההיכל הוא כמו חדר פנימי של בית]) ובדרום (ימין),
דרום היינו בדרך כלל בתורה ימין. השלחן היה בצד צפון, שמאל, ומזבח הקטרת היה באמצע, כלפי מזרח[טז]. בימין שמאל ואמצע, המנורה הייתה דוקא בצד ימין, ולכן יש מאמר חז"ל ש"הרוצה להחכים ידרים"[יז], מי שרוצה להחכים ידרים – הרי המנורה, הנר והאור, מסמלים חכמה, כמו הפסוק שהזכרנו "חכמת אדם תאיר פניו", האור מסמל חכמה.
לפעמים כתוב שז' הנרות של המנורה הם ז' החכמות שיש בעולם[יח]. כמו שאמרנו, ז' הנרות הם כמו ז' השערים של הפנים ואם יש שמונה צריך להיות איזה שהוא שער שהוא למעלה מהפנים והוא לא נראה בהן. הוא צריך להיות משהו שמעל לחכמה לגמרי, כי ז' הנרות הם גם ז' חכמות.
"הרוצה להחכים ידרים" הכוונה שיתפלל עם הפנים קצת ימינה, כלפי הדרום, שכנגד מקום המנורה, שהיא מקור החכמה. גם בקבלה, הספירה העליונה של קו ימין הוא החכמה. אז המנורה של המקדש היתה בפנים ובצד ימין:
ונרות חנוכה [הם בדיוק ההיפך – ] מצוה להניחם מבחוץ ובשמאל.
לא בפנים אלא בחוץ, "על פתח ביתו מבחוץ"[יט], זו הלשון של חז"ל, וכתוב גם "מזוזה מימינו ונר חנוכה משמאלו"[כ]. האדם שמדליק את הנר צריך לעמוד באמצע. האדם המדליק הוא האמצע, התפארת, והוא צריך לעמוד עם הגב כלפי ימין, כלפי המזוזה בימין, ופניו – כלפי נר החנוכה, שהוא על פתח ביתו מבחוץ, ועומד בצד שמאל. אז במקום עמידתם נרות המקדש ונר החנוכה הם הפכים. זהו עוד הבדל גדול.
ושוני שלישי:
ובזמן הדלקתם [מתי מדליקים? אמנם הנר של המקדש עשוי להדליק במשך כל הלילה, אבל לא מדליקים אותו בתחילת הלילה] – דנרות המקדש הדליקו מפלג המנחה, משך זמן (שעה ורביע) קודם שתשקע החמה [מדליקים דוקא מבעוד יום]
כמו שנסביר בהמשך, הכוונה היא שלמרות שעיקר ענינו של האור כאן הוא להאיר את הלילה, הוא מתפשט ומקבל כח מאור היום. מדליקים את הנר במקדש מבעוד יום דוקא, כדי שיאיר אחר כך את הלילה. אבל השרש והמקור שלו הוא מבעוד יום, מפלג המנחה והלאה. לעומת זאת נר חנוכה הוא לא כך:
ונר חנוכה מצותה היא משתשקע החמה.
לא מדליקים לפני השקיעה, אלא בתחילת החשיכה עצמה. נר חנוכה הוא מיניה וביה, מתחיל להאיר את החשך, כמו שאמרנו על "ויתרון האור מן החשך". הוא לא אוגר כח מבעוד יום ולוקח את אור היום וממשיך אותו הלאה לתוך הלילה, אלא הוא "מיניה וביה" בתוך הלילה – "משתשקע החמה". אם כן, זהו כח אחר לגמרי, שמצוה להדליק "משתשקע החמה" מאשר נרות המקדש, המודלקים מבעוד יום.
עד כאן ראינו שלשה חילוקים ומיני שוני בין נרות המקדש לבין נרות חנוכה. הקושיא היא, כמו שאמרנו, כזו: אם המצוה הזו היתה נפרדת, בלי קשר, מילא, שום דבר לא קשה. אבל בגלל שתקנו את נר החנוכה כזכר לנרות המקדש, ו"כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון"[כא], למה יש שוני?
נר חנוכה ופרה אדומה
הרבי ממשיך ואומר, שעל שלשת השינויים הללו מוסיף הרבי הקודם:
ומוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר (בהמשך פדה בשלום ה'תש"ד [במאמר חסידות שלו]) עוד דיוק בזה [עוד ענין שצריך להבין כאן] - שנר חנוכה מצוה להניחה מבחוץ
יש כאן מצוה מיוחדת שמקיימים "ברשות הרבים". הרי כל המצוות הן מעשיות וצריך לעשות משהו, אבל איפה מצינו שצריך לעשות משהו דוקא ברשות הרבים? הרבי הקודם מדייק שיש רק שתי מצוות כאלו, אחת מן התורה ואחת מז' מצוות דרבנן. אלו שתי המצוות היחידות שצריכות להיעשות בחוץ. הדיוק כאן הוא בהמשך להבדל השני שהרבי ציין בתחלה, בין נרות המקדש לבין נרות החנוכה – שנרות המקדש הם דוקא בפנים ונרות החנוכה דוקא בחוץ. עכשיו הרבי הקודם מוסיף בענין הזה ואומר שיש רק מצוה אחת, בכל תרי"ג מצוות התרוה, שמצותה בחוץ וכמוה יש מצוה אחת של חז"ל שמצותה דוקא בחוץ ולא בפנים. מהן שתי המצוות הללו?
דלא מצינו מצוה (מלבד פרה אדומה)
המצוה האחת והיחידה בתורה שצריכה להתקיים בחוץ דוקא היא מצות פרה אדומה. את כל הקרבנות מקריבים בפנים, ולפרה האדומה "חטאת קארי רחמנא"[כב], היא קרבן, וכל שאר הקרבנות הם דוקא בתוך בית המקדש, וכאן "חטאת קארי רחמנא", של פרה אדומה, נעשית דוקא בחוץ. השריפה שלה לאפר וכו' – הכל בחוץ.
אם כן, יש מצוה אחת שענינה הוא בחוץ ויש בכך מעלה, במבואר באריכות בקבלה ובחסידות, שדוקא בגלל הכח המיוחד של הפרה האדומה – לטהר את הטומאה הכי חמורה שיש בתורה, אבי אבות הטומאה, טומאת מת. יש בכך רמז שבתוך אפר שריפת הפרה יש איזה כח שהוא כעין תחית המתים, שכן אם יש בה כח לטהר את טומאת המת – כנראה שהיא באה מאותו "טלא דבדולחא"[כג], טל התחיה. יש משהו באפר הזה, במי החטאת, איזה שהוא מין טל תחיה להחיות את המת. לכן דוקא המצוה הזו – קרבן בחטאת של הפרה האדומה – יותר חזק מכל הקרבנות כולם.
בקשר לפרה האדומה ישנו גם המספר שמונה, כמו שכתוב בתחילת מסכת יומא[כד]. לא הכרחי, אבל נהגו בכהן גדול, שעושה את הפרה – שמפרישים אותו שבעה ימים לפני שריפת הפרה. כלומר, המצוה של הפרה היא ביום השמיני להכנת הכהן. יש בכל התהליך שמונת ימי הכנה, כאשר היום השמיני הוא יום העשיה של הפרה האדומה, כמו שמונה ימי חנוכה, וגם כמו שמיני עצרת ושמונת ימי המילה. אלו בעצם ארבעה ענינים בתורה שהם שמונה ימים.
מהפרה האדומה לומדים גם לגבי יום כיפור שאת הכהן הגדול מפרישים שבעה ימים לפני יום כיפור. יום הכפורים – שגם הוא מלשון פרה, וגם פורים, כמו שנסביר תיכף, שכולם – פרה אדומה-יום כיפור-פורים – קשורים יחד. כתוב בזהר שיום כפורים היו כ-פורים, דומה לפורים[כה] ושניהם גם מלשון פרה.
אז יש שמונה ימים: שמונה של חנוכה, שמונה של פרה אדומה, שמונה של שמיני עצרת, ושמונה של ברית מלה. המספר שמונה הוא למעלה משבע. יש רק שני דברים שמצאנו בתורה שמצותן בחוץ: פרה אדומה מדאורייתא ונר חנוכה מדרבנן.
שצריכה להיות בחוץ (רשות הרבים) דוקא.
חוץ מכך שיש מצוה שכל אחד יניח "על פתח ביתו מבחוץ", כולנו יודעים שבכל העולם כולו בשנים האחרונות הרבי דיבר הרבה הרבה על כך שכדאי לעשות פרסומי ניסא בצורה הכי 'רשות הרבים' שרק יכול להיות – כלומר להעמיד חנוכיות ומנורות ענקיות במרכזים של כל ערי העולם, "וראו כל עמי הארץ", זהו משהו מיוחד, לקיים את המצוה הזו בראש כל חוצות ובריש גלי, בכל אתר ואתר וגם בין אומרות העולם, לפרסם את הנס של חנוכה.
ממש להכנס הכי עמוק בצורה הכי מסיבית לרשות הרבים ולכבוש אותה בעזרת הנר. להפוך את החשך של רשות הרבים לאור. הכח לכך הוא היום, בחג הזה.
"פרסומי ניסא" בחנוכה ובפורים
ומבאר בההמשך, דהטעם בפשטות על זה שנר חנוכה הוא מבחוץ הוא בשביל פרסומי ניסא.
שוב, הפשט למה הוא בחוץ הוא שצריך לפרסם את הנס – זו לשון חז"ל. אבל זה לא כל כך פשוט, בגלל שגם בפורים יש פרסומי ניסא ולמרות זאת אין שום מצוה בפורים לחגוג אותו בחוץ. לא כתוב שצריך לעשות התועדות, את סעודת הפורים, ברחוב – והרי לעשות כך זה הכי פרסומי ניסא! אולי יש כאלה שעושים סעודה ברחוב, או שמגיעים לרחוב, בהמשך הסעודה... אבל לכתחילה לא כתוב שעושים את הסעודה ברחוב.
אבל לכאורה טעם זה אינו מספיק, שהרי גם הנס דפורים מפרסמים ע"י משתה של שמחה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, ואף על פי כן אין עושים זה ברשות הרבים.
כתוב במפורש שהמשתה של שמחה בפורים הוא משון פרסומי ניסא, ואפילו משלוח מנות ומתנות לאביונים וקריאת המגלה, הכל לפרסומי ניסא! אז למה אין שום מצוה לקיים את המצוות של פורים בחוץ, ברחוב ובחנוכה יש ענין, כל ענין המצוה הוא לפרסם דוקא בחוץ?
אם כן, זהו משהו יחודי בפרסומי ניסא של חנוכה, יותר מאשר בפרסומי ניסא של פורים. במושג לפרסם נס ישנן שתי מדרגות: יש לפרסם נס כאשר אתה עדיין נמצא בבית ויש לפרסם נס כך שאתה יוצא לרחוב לפרסם אותו. לכן ענין זה קשור גם למה שאמרנו שחג זה דווקא הוא חג החסידות בכלל, ולכך יש להוסיף שזהו חג ביאת המשיח, כמו המענה של המשיח לבעל שם טוב.
פורים שייך לפרה אדומה – תחית המתים, כפי שאמרנו. פורים מרמז לתחית המתים, זו תקופה יותר מאוחרת. יש בכך גם מעלה. אם היינו רוצים לומר מה יש בפורים יותר מחנוכה – הרי לכל חג צריך להיות משהו מיוחד – אז על פי פשט בפורים יש יותר שמחה.
בתורה יש חמש מדרגות של שמחה, כנגד נר"נ-ח"י[כו]: יש שמחה תמידית, של "עבדו את הוי' בשמחה"[כז], זו השמחה של הנפש; יש את השמחה של כל החגים; את שמחת בית השואבה עליה נאמר "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"[כח], כנגד הנשמה, יותר מכל המועדים; יש שמחת תורה – עם הרקודים וההקפות – מה שאנחנו שמחים בתורה והתורה שמחה בנו, יותר משמחת בית השואבה, כנגד החיה; אבל שמחת פורים, שהיא "עד דלא ידע"[כט], שמגיעה לרדל"א, פנימיות הכתר, יותר גבוהה גם משמחת תורה, והיא כנגד היחידה שבנפש.
אם כן, אם רוצים לשבח ולייחד את חג הפורים הפשט הוא שהשמחה של פורים היא שמחה שעולה על כולנה. עיקר חיוב כל מצוות התורה הוא לקיים את כל המצוות בשמחה של מצוה, שכתוב שהיא עיקר המצוה. אמנם היא מקיפה על גבי המצוה, אבל זהו עיקר הרצון של הקדוש ברוך הוא – לגלות את השמחה של המצוה. מצד זה, באמת פורים הוא המדרגה הכי גבוהה של כל המצוות בגלל שהיא המצוה הכי גדולה.
"יפוצו מעינֹתיך חוצה" בחנוכה
מצד שני, כאן אנחנו נלמד היום – ובמיוחד בשיעור עכשיו, של הערב – על חנוכה, בגלל שצריך לדרוש "בכבוד אכסניא"[ל], שהיום היא חג חנוכה. לכל חג שמגיעים צריך להגיע לנקודה היחודית של אותו מועד, שנקודה זו באמת היא עולה כולנה. יש משהו בחנוכה שעולה על כולנה, גם ביחס לפורים וגם ביחס לכל החגים, והוא מתבטא כאן בדיוק. דוקא כאן יש "יפוצו מעינֹתיך חוצה" ממש. גם בפורים אי אפשר ואין כח להביא אותו החוצה ולהפוך את רשות הרבים כמו בחנוכה.
אז יש היום איזה כח מיוחד שאין בשום זמן אחר – לא שבת ולא חג ולא פורים, ולא בשום זמן אחר – הענין של "חוצה", רשות הרבים. להפוך את רשות הרבים, "עד שתכלה רגל מן השוק"[לא]. יש להגיע לשוּק גם מלשון שוֹק, המקום התחתון באדם, וגם שוּק כפשוטו, שהוא המקום התחתון בעולם. להגיע לשם ולקחת את הרגל, שהיא ההֶרְגל – שגם הוא הדבר הכי קשה, להפוך את הרגילות. צריך לקחת את ההרגל של השוק ולכלות אותה.
ישנם שני פירושים ל'לכלות'[לב]: או לחסל אותו, או להביא אותו לכלות הנפש. כלומר להחזיק גם ברגל, "רגלא דתרמודאי"[לג], תרמוד אותיות מורדת[לד]. יש לקחת מישהו שמורד במלכות שמים ולפעול אצלו כליון – כלות הנפש. "עד שתכלה רגל מן השוק". את הכח הזה יש רק בנר חנוכה.
אין שום חג ושם כח שיכול להגיע החוצה, גם ל"מורדת", "רגל מן השוק", ולפעול שם את ענין הכליון. יש חלק חיצוני שצריך לכלות כפשוטו, לחסל, אבל גם בקליפה ובמורדת יש חלק פנימי שצריך להחדיר בו ולפעול בו כליון למעליותא, כלות הנפש לאלקות.
עד כאן זו הפתיחה של המאמר, במיוחד עם היחוד של חנוכה.
נלמד הערב עוד סעיף שמסביר את עיקר הנקודה כאן, ואחר כך ננסה לדבר קצת רק על הנקודה של ההבדל בין חנוכה לפורים – שני החגים מדרבנן. אמרנו שיש תרי"ג מצוות מדאורייתא ועוד ז' מדרבנן, וחנוכה היא המצוה האחרונה שהחותמת ומשלימה את הכל. זה רמוז גם בחג, בפך השמן שחתום בחותמו של כהן גדול. כל המצוה היא מצוה החותמת את כל התורה כולה. ממילא, כל השנה חתומה ומתומצתת בתוך המצוה הזו. "מעין חתום" – המעינות, "יפוצו מעינֹתיך חוצה", חתומים – "גן נעול אחותי כלה, גן נעול מעין חתום"[לה]. הם, המעינות החתומים, "יפוצו חוצה" דוקא בחג חנוכה. כל זה כדי שנוכל להסביר למה גדול כח חנוכה לפעול את הענין של "יפוצו מעינֹתיך חוצה", יותר מאשר בפורים.
ב. להפוך את החשך לאור
מלחמת היונים – ניתוק מה'
קודם נקרא את הפרק הבא. הרעיון שבו הוא מסביר את כל החילוקים בצורה פשוטה, הוא שהנר הזה מתייחס דוקא לחשך:
ב) ונקודת הביאור בזה הוא (כמבואר בהדרושים), שענינם של נרות חנוכה הוא להאיר את החושך. דע"י מלחמת היונים להשכיחם תורתך
חשך אותיות שכח. חשך בנפש הוא שכחה, והיונים באו "להשכיחם תורתך"[לו] והדיוק הוא[לז] שהם לא להשכיח את הידע, את החכמה של התורה – כמו שאמרנו שחנוכה היינו שמונה, למעלה מז' החכמות של ז' נרות המקדש – לא באו להשכיח את החכמה של התורה, אלא "תורתך" – את הזיקה והמודעות לכך שהתורה הזו היא "תורתך", תורה של ה'. הם רצו להשכיח שהתורה היא לא חכמה, אלא חכמה אלֹקית, חכמה שהיא רצון ה' ורצון הוא למעלה מחכמה, חכמה שהיא למעלה מכל מושג של חכמה כמו שהיא נתפסת בשכל האנושי. זו לא חכמה שלנו בכלל, היא "תורתך", שלך. את זאת רצו היונים להשכיח – שלא יטען אדם ויאמר שהתורה הזו היא נפרדת., אלא "אורייתא וקודשא בריך הוא כלא חד"[לח]. "להשכיחם תורתך" זהו ה"חשך" ש"יכסה ארץ" על ידי היונים ועל ידי המתיונים למיניהם.
גם כמו היום. אולי זהו שלב לקראת איסור למוד תורה בכלל... אבל לפני שאוסרים זאת, חס ושלום, כזו גזירת שמד שאסור ללמוד תורה בכלל, אומרים 'תלמדו את החכמה – תלמוד, תנ"ך, הכל בסדר. רק בלי "תורתך"', בלי דבקות ואמונה שהתורה הזו היא תורת ה' וכל החכמה שבה טפלה לגמרי לכך שהיא "תורתך". יהודי לא דבק בתורה בגלל החכמה המופלאה שבה ולא בגלל השכל, אלא בגלל האלוקות של התורה – שהיא תורת ה'. לכן יהודי לומד תורה. מי שרוצה להשכיח זאת הוא היונים או המתיונים.
ולהעבירם מחוקי רצונך
כאן ישנו בדיוק אותו דיוק – "חוקי רצונך". לכל עם – להבדיל – יש חוקים. לא שהמושג חֹק פסול בעיני היונים, אלא רק "חוקי רצונך" – זיקה ואמונה והצהרה שהחוקים האלו הם רצון ה', האין סוף שנתגלה לנו במעמד הר סיני – זה מה שרצו להשכיח. "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" זו קלפת יון, והנר הוא כדי להאיר את החשך ולהפוך אותו לאור.
[ובפרט לאחרי שנכנסו להיכל וטמאו כל השמנים שבהיכל]
היונים באמת הצליחו להתגבר על הממד הגלוי של התורה עצמה, והצליחו לטמא את כל השמנים שבהיכל – כלומר החכמות המושגות בטעם ודעת.
כתוב שההיכל, בקבלה, הוא בינה[לט], השמן הוא חכמה[מ], וכל השמנים שבהיכל – הכוונה כל חכמה שמתיישבת בשכל. כל חכמה שיש לה אחיזה ותפיסה בשכל ואפשר לייחס אותה לשכל, ולכן אפשר לתפוס אותה רק כשכל. חכמה כזו – כל השמנים (חכמה) שבהיכל (בינה, שכל) – הצליחו היונים לטמא. רק נשאר שמן אחד, פך שמן טהור החתום בחותמו של כהן גדול שלא בבחינת "השמנים שבהיכל", אלא הוא חכמה עילאה, הוא עדיין במוחא סתימאה. המח הסתום והחתום של הכתר, ובלשון החסידות[מא] – כח המשכיל שבנפש, אותו לא יכלו לטמא. שמן שכולו חכמה שכולה אמונה. לא חכמה שכבר נתפסת כשכל, אלא עדיין כולה הוא בגדר אמונה ודבקות בה'. זהו השמן שחתום בחותמו של כהן גדול.
נעשה התגברות החושך דלעומת זה [נהיה חשך בעולם], ולכן, כשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחו את היונים תיקנו נרות חנוכה, בכדי להאיר את החושך.
יציאה החוצה על מנת להאיר
הנקודה הזו אמורה להסביר לנו את כל החילוקים וכל הקושיות שהיו לנו קודם:
וזהו שזמן הדלקתם הוא משתשקע החמה [ולא מבעוד יום כמו נרות המקדש], כי ענינם של נרות חנוכה הוא להאיר את החושך.
צריך להתייחס דוקא לחשך, הוא במלחמה עם החשך ולא רק להאיר את הלילה. לא רק שיהיה לנו אור במשך הלילה, שאזי לוקחים את אור היום ומבעוד יום מדליקים נר כדי שידלק במשך כל שעות הלילה, אלא זהו רק עימות החשך, כל כך עימות עד שבסוף צריכים להפוך את החשך. כדי להתעמת עם החשך צריך להדליק אותו, עיקר המצוה הוא בזמן ההדלקה – "הדלקה עושה מצוה"[מב], את מצוה נר חנוכה עושה ההדלקה – לכן צריכים להדליק את הנר רק משתשקע החמה.
נקודה זו מסבירה גם את מקום עמידתם של נרות החנוכה:
ומקום עמידתם הוא בחוץ (רשות הרבים) ובשמאל,
הכל אותו ענין – יש דיוק בזמן ודיוק במקום. ידוע שיש זמן ומקום, הם מקבילים אחד לשני, כמו שיש בחינה מסוימת או ענין מסוים בזמן – כך יש את הענין המקביל לו במקום. גם פה, אם מבחינת הזמן צריך להדליק מתחילתה בחשך, בלילה, דין זה מקביל לכך שבמקום יש להדליק אותו בחוץ ובצד שמאל. חוץ ושמאל מקבילים למקום, והלילה הוא בבחינת הזמן.
בכדי להאיר גם את החושך דרשות הרבים,
רשות הרבים היא החשוכה. לפי הקבלה[מג] רשות היחיד היא עולם האצילות, שכולו אור, ורשות הרבים היינו עולמות התחתונים – בי"ע, ששם חשך, שם אין גילוי אלקות. או בלשון הזהר – "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון"[מד] הוא אור אין סוף והחיות והכלים בעולם האצילות – הכל אחד, הכל מואר באור אין סוף. לעומת זאת, בעולמות התחתונים, בי"ע, "לאו איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון". אין את התופעה שהוא והחיות והכלים אותו דבר. מצד ה' הכל אותו דבר, והכוונה מצדנו, מצד הנברא. מצד הנברא בעולמות התחתונים יש הרגש ומציאות עצמו, כי אין לנו את האור של ה', הוא לא מאיר. הראיה לכך היא שאני מרגיש את עצמי כמציאות יש, זאת אומרת שאני נמצא בחשך, כי "לאו איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון". רשות הרבים היינו לשון רבים, יש הרבה. איפה "הוי אלהינו הוי' אחד"[מה]? ברשות הרבים לא מאיר ש"הוי' אחד", יש רבים, ולכם יש שם חשך. לכן רק בכח המצוה הזו להאיר את החשך, את החוּץ, את רשות הרבים.
כך גם לגבי שמאל – מהו שמאל? ימין הוא גילוי ושמאל בדרך כלל היינו הסתר, העלם וצמצום. הימין מסמל תמיד את גילוי האור, החסד הטוב, והשמאל – את ההיפך, את הצמצום, העלם והסתר האור, שממנו משתלשל הרע – היפך הטוב – בעולם.
גם כאן, המצוה של נר חנוכה היא להאיר את השמאל. לכן שמים אותו בצד שמאל, התייחסות לשמאל. אני מפסיק להתייחס לימניים ועם גבי לצד ימין אני עוסק בשמאל. את המצוה אני מקיים בשמאל. לכתחילה כל הכח של המצוה הזו הוא להאיר את החשך.
ממילא, ודאי כבר הבינו את הרמז שאין זמן שמסוגל להִדבר – לקיים שיחה פוריה, עם תכלית אמתית – עם מה שקוראים היום השמאל כמו החג הזה. הכח של החג הזה הוא לגשת אל השמאל ולהאיר אותו. אין עוד זמן מסודר כזה בכל השנה כולה,שאפשר להגיע אל השמאל עם כח אלֹקי, להדבר אתו, להשפיע עליו ולהפוך אותו, כמו החג הזה.
לכן, כבר הבעל שם טוב אמר כבר לפני מאות שנים, והיום רואים זאת בעליל יותר ויותר, שאין חג שחביב על כל השכבות של העם – מהימין עד השמאל, כולם – כמו החג הזה. שוב, אפילו יותר מפורים ויותר מכל החגים. אין חג שמתקבל ואהוב וחביב ונחמד על כולם בכזו טבעיות כמו חנוכה. סימן, שזהו באמת הזמן שאפשר לדבר עם כולם. יש בחג הזה מכנה משותף, שכולנו אוהבים את אותו הדבר.
טורי דפרודא [ריבוי הוא "טורי דפרודא"[מו], הרי החשך שהם הרים נפרדים, כל הר בפני עצמו. הוא גופא נקרא "הרי החשך", טורי דפרודא"], שיניקתם הוא מקו השמאל.
היניקה של הריבוי היא מצד השמאל משום שקו השמאל הוא הסתר והעלם וצמצום, וממילא הוא נותן מקום לריבוי, "טורי דפרודא".
אם כן, עד כאן תרצנו שני חילוקים: למה נרות המקדש מודלקים מבעוד יום ונרות חנוכה משתשקע החמה, ולמה נרות המקדש בפנים ובצד ימין ונר חנוכה הוא בחוץ ומצד שמאל. עכשיו נשאר להסביר למה נרות המקדש מספרם הוא שבעה נרות, ובחנוכה דוקא שמונה נרות.
וזהו שנרות חנוכה הם שמונה נרות, כי זה שנרות חנוכה מאירים את החושך [הכח להגיע לשמאל] (גם החושך דרשות הרבים) הוא מפני שהאור דנרות חנוכה הוא אור שלמעלה מהשתלשלות,
זהו אור שלמעלה מהעולם. השתלשלות היא למעלה מהמלה טבע. כל פעם שכתובה המלה השתלשלות בדרושי החסידות או בקבלה – פירושה הוא כמו המלה טבע, במלים פשוטות, ובחנוכה יש אור שלמעלה מהטבע לגמרי, למעלה מההשתלשלות. תיכף הוא יסביר שבמושג "למעלה מההשתלשלות", כלומר למעלה מהטבע, יש כמה וכמה מדרגות שונות. כמו כל המושגים בקבלה הוא מושג יחסי. כל הקבלה היא תורת היחסיות – שיש דרגה שהיא למעלה מהטבע, אבל ביחס למדרגה אחרת עדיין לטבע תחשב – ביחס לאור עוד יותר גדול.
למשל, כל הנסים בתורה הם למעלה מהטבע. יש הרבה דברים שלמעלה מהטבע. גם הנרות של בית המקדש גופא הם למעלה מהטבע, כמו שנסביר. אבל יחסית לנר חנכוה, כל מה שהוא "למעלה מהטבע" בתורה, הכל טבע. יש משהו בנר חנוכה שיותר "למעלה מהטבע" מאשר כל האורות שמתגלים לנו. לכן הוא דוקא במספר שמונה, ולא שבע:
ולכן הם שמונה נרות, דמספר שמונה מורה על בחינה שלמעלה מהשתלשלות. ועד"ז הוא בנוגע להיו"ט דחנוכה, דזה שהיו"ט דחנוכה הוא במספר שמונה (יומי דחנוכה תמניא אינון) [זהו הציטוט מהגמרא שימי החנוכה הם שמונה ימים[מז]], הוא, כי הגילוי שמאיר בימי חנוכה הוא גילוי שלמעלה מהשתלשלות.
שבע, כמו שאמרנו, הוא כמו הפנים המושלמים. פני האדם, עם שבעה שערים, שבעה נרות – "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". שלמות האדם, שלמות הבריאה, שלמות הטבע. אבל שמונה הוא משהו למעלה מזה, איזה מן שער ונר שלא מופיע בגלוי בפנים. כמו שנאמר שיש איזו עין שלישית באמצע המצח, או משהו כזה... זהו איזה מין שער, נר, שעל פי פשט לא רואים אותו. הוא למעלה מההשתלשלות.
ג. מסירות הנפש של חנוכה – כקפיצה מהארץ לגג
מסירות הנפש של חנוכה
והנה אור זה (שלמעלה מהשתלשלות, שמאיר בימי חנוכה ובפרט בנרות חנוכה) נמשך ע"י המסירות נפש דמתתיהו ובניו.
עכשיו מגיעים לעיקר מה שאנחנו רוצים הערב – נתמקד בשאלה מהו באמת היחוד של חנוכה שיותר גם מפורים. אם הוא יותר מפורים, ממילא הוא יותר משאר כל החגים שיש בתורה, בגלל שאפילו יום כפור הוא רק כ-פורים, רק דומה לפורים, אבל פורים הוא יותר ממנו, וכל שכן משאר החגים. אז אם יש משהו בחנוכה שיותר גם מפורים, הוא יותר מהכל.
מה יש בחנוכה שהוא יותר מפורים? אין אף פעם המשכה או גילוי כח מלמעלה בלי אתערותא דלתתא. אם יש איזה שהוא כח מיוחד בחנוכה, להפוך חשך לאור ולהגיע לרשות הרבים וכו', צריך לומר שהיה איזה גילוי כח בכנסת ישראל ובעם ישראל בימי החנוכה הראשונים, שגם הוא יותר חזק מאשר על אתערותא דלתתא שהיתה בעם ישראל אי פעם.
שוב, בסוף צריך לצאת לנו שהכח שמתגלה מופיע בחנוכה יותר מכל השנה כולה ומכל החגים. אם משהו מתגלה מלמעלה, סימן גם מלמטה, בימי החנוכה, עם ישראל גילה איזה כח שלא היה אף פעם, גם לא בפורים וגם לא ביציאת מצרים וגם לא אף פעם – אפילו לא בזמן שבית המקדש היה קיים – בית ראשון, של שלמה המלך, ואף פעם. גם לא במעמד הר סיני – אף פעם! שוב, לא תתכן שום אתערותא דעילא, מה שנקרא "אייתי רוח ואמשיך רוח"[מח], שום רוח ושום ענין שמתגלה מלמעלה בלי רוח שעולה באתערותא דלתתא, מעם ישראל ומכנסת ישראל.
לעניננו, זהו העיקר, בגלל ש"מעשה אבות סימן לבנים"[מט], וכך הוא בכל דור, ש"הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור ובכל שנה ושנה"[נ], לפי כמה שנזכרים זוכרים את הפעם הראשונה, ומזדהים נפשית עם מה שקרה אז, בימים ההם, אז זה קורה עוד פעם, "בזמן הזה", "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה"[נא]. צריך לחזור לימים ההם, ואז הימים "נזכרים", וכשם שמה שהיה בימים ההם "נזכרים", כך הם נעשים מחדש, ביתר שאת וביתר עֹז, "בזמן הזה"[נב].
אם כן, מה היה בימים ההם? זה מה שהוא מתחיל לומר כאן: היתה מסירות נפש של מתתיהו ובניו להלחם מלחמה נגד היונים, המעצמה הגדולה בעולם. החלשים והמעטים לחמו בחירוף נפש ביזמת עצמם. הם יזמו לצאת לקרב, מול הרבים, החזקים והגבורים, כאשר הם חלשים ומעטים.
כמו שנראה, מסירות נפש מהסוג הזה לא היתה אף פעם. מצד מסירות הנפש גם בפורים לא היה דבר כזה. ממילא, לפי ערך מסירות הנפש שהיתה אז בימים ההם כך הגילוי "בכל שנה ושנה", וכל הענינים הללו, כל הסגולות של המספר שמונה לעומת שבע ומה שמדליקים אותו דוקא בלילה, כדי להתעמת עם החשך, ומה שמדליקים אותו דוקא בחוץ ודוקא בצד שמאל – כל הכח הזה נמשך בזכות מסירות הנפש היחודית, שאף פעם לא היתה כמוה, מסירות הנפש של מתתיהו ובניו.
והיינו, שהשייכות דאור זה עם החושך שהי' אז, הוא בשני ענינים, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.
עכשיו הוא מסביר את עצמו:
מלמטה למעלה, שמצד גודל החושך שהיה אז נתעורר אצלם כח המסירות נפש שלמעלה מהשתלשלות שבאדם,
עם ישראל מגיע לחשיכה כזו, למשבר כזה, שכל הקיום של העם עכשיו עומד בגורל והוא מגלה בעם או ביחידים שבעם, בדרך ממילא ובצורה אוטומטית, מסירות נפש למעלה מכח האדם. שוב, שהחלשים והמעטים יעזו ויזמו לצאת לקרב נגד הגבורים והרבים – זו מסירות נפש שהיא למעלה מטבע האדם.
יש אפילו פתגם מפורסם בחסידות על מסירות נפש, שיש אפילו אחד שכן מוכן למסירות נפש, כלומר לקפוץ מהגג לארץ, אבל אין מסירות נפש לקפוץ מהארץ לגג[נג]. יש כזה ווארט מפורסם, יש כזו מסירות נפש שכאילו היא לא תעזור, שהיא רק בגדר שטות. אחד שיש לו מסירות נפש לקפוץ לגג מהארץ – אם יש מסירות נפש לקפוץ מהגג לארץ, זו מסירות נפש, אפשר לקפוץ מהגג, אבל לקפוץ מהארץ למעלה לגג זהו צחוק, זו בדיחה.
אבל יש לפעמים שהבדיחה הזו, הבדיחה של לקפוץ מהארץ לגג, גם היא מתגלה בנפש. כשהיא מתגלה בנפש, אז הוא באמת קופץ – ומצליח, לקפוץ מהארץ לגג! מסירות נפש כזו היא כמו שאמרנו שהכל יחסי, יש דרגות של מסירות נפש: זו מסירות נפש שהיא באמת של שטות, או יותר מכך – מסירות נפש של חוצפה דקדושה, או עוד יותר מכך –מסירות נפש של עזות.
"עז כנמר... וגבור כארי"
יש הבדל חשוב בכל ספרי החסידות, וגם על פי פשט, בין עֹז ועזות לבין גבורה: גבורה היא גבורה טבעית, בלב, מה שנקרא "גבור כארי"[נד], אבל עזות היא "עז כנמר". עזות היא שאדם הולך על משהו שעל פי טבע הוא לא מסוגל, אין לו כחות טבעיים בשבילו, ובכל זאת, בחוצפה-עזות, הוא הולך עליו. ככל שיש חלש נגד גבור, או מעטים נגד רבים – לזום מלחמה זהו על דרך הטבע רק בגדר עזות דקדושה. זו לא גבורה. הוא גבור ואני חלש. אז באיזה כח בנפש נלחם החלש נגד הגבור? רק בעזות.
זוהי ההוראה הראשונה של כל העם כולנו, הענין הראשון בשלחן ערוך, ש"יהודה בן תימא אומר". יש אומרים שיהודה בן תימא הוא יהודה המכבי, שהוא בן תימא – אותיות מתיא, מתתיהו. על כל פנים, הוא ודאי גלגול של יהודה המכבי. "יהודה בן תימא אומר... הוי עז כנמר", ובסוף – "וגבור כארי", אבל בהתחלה "עז כנמר". למה "עז כנמר" שייך לחנוכה? בגלל שבנבואת דניאל היונים הם הנמר של הקלפה[נה].
היות שצריך להיות את "זה לעמת זה עשה הא-להים"[נו] – כנגד הנמר של הקלפה, שהוא המשל ליון, צריך להלחם עם כח של נמר – ולא של ארי, אלא של נמר דוקא – של קדושה. מהו הנמר של הקדושה? עזות. עזות היא מסירות נפש על דרך לקפוץ מהארץ לגג.
אתערותא דלעילא על ידי מסירות נפש
ממילא, צריכים לגלות כחות בנפש שהם לגמרי למעלה מההשתלשלות של האדם. כמו שאמרנו, הכלל הוא שכמו האתערותא דלתתא כך האתערותא דעילא. אם האדם מגלה כאלה כחות, "בכל מאדך"[נז], בכל ה"מאד" שלו, למעלה מהטבע שלו, גם הקדוש ברוך הוא מגלה את ה"מאד", כביכול, הלמעלה מן הטבע של כל בריאת העולמות.
ועי"ז המשיכו מעצמות אור אין סוף שלמעלה מהשתלשלות.
זוהי המשכה מלמטה למעלה, שמתחילה מלמטה. מסירות הנפש של האדם, למעלה מהטבע שלו, ממשיכה מלמעלה גילוי אור אין סוף, שהוא למעלה מסדר ההשתלשלות. כל זה נקרא "מלמטה למעלה". מהו "מלמעלה למטה"?
ומלמעלה למטה, שע"י אור זה מאירים גם את החושך.
האור הזה שנמשך מלמעלה למטה, בזכות מסירות הנפש, יפעל עכשיו פעולה נוספת – להאיר את החשך עד שהוא מגיע ל"רגל מן השוק" ועד ל"רגלא דתרמודאי" והופך את כל החשך וכל רשות הרבים לאור.
הערב, בשיעור הראשון, אנחנו רוצים לגמור את הקטע הזה, נושא החילוקים שבין נרות המקדש לנרות חנוכה, אבל בהמשך אנחנו נדבר על עיקר הנושא שלנו – שלום. מי שמסמל בתורה, יותר מכל אחד אחר, שלום, הוא שלמה המלך, שנקרא שלמה על שם שלום, שיהיה בימיו שלום. הוא זכה לבנות את בית המקדש, והוא "איש מנוחה"[נח], איש שלום, אבל כל בית המקדש שלו, כל השלום וכל המנוחה, של הגדולה של שלמה לא החזיקה מעמד לעולם ועד. כעבור 410 שנים הבית נחרב. כתוב בחז"ל שהגזירה של החורבן הראשון נגזרה מהיום הראשון[נט], הוא היה עתיד להיחרב מיום יסודו.
אחר כך, הבית השני, היה חסר חמשה דברים – כולל גילוי שכינה[ס]. כלומר, עיקר הגילוי האמתי שהיה לעם ישראל עד היום הזה, הדרגה הכי גבוהה של גילוי אור ה' שהגענו אליה, היה בבית המקדש הראשון. אף על פי כן, יש איזה שהוא רמז בנרות החנוכה – שהיו בתקופת בית שני – לעתיד לבֹא, כלומר לימות המשיח, שהוא באין סוף יותר גבוה מאשר בית ראשון, בשיא הזה של מנוחה ושלום ואור אלֹקי, גילוי שכינה שהיה בבית ראשון, על ידי שלמה המלך.
קודם כל, מהי ההצדקה הפשוטה לכך? מה שאמרנו, שכל מה שמתגלה לנו מלמעלה – כולל ביאת המשיח – הכל תלוי בעבודה שלנו מלמטה. יש עבודה של יהודי ששומר תורה ומצוות, הוא מאמין בה' והוא מאה אחוז בסדר. אבל היות שאין לו תנאים, נסיונות ומשברים קשים בחיים – הוא עובר את הכל בלי צורך לגלות בעצמו מסירות נפש. הכל טוב ויפה, אבל מסירות נפש אין כאן. ויש מצבים שה' מעמיד אותנו במצב של חשך ושל קליפות, של איומים על עצם הקיום שלנו, שמכריחים את כנסת ישראל לגלות בעצמה את מסירות הנפש.
לפי כמה מסירות נפש שהיא מגלה, כך מתגלה לנו ונמשך לנו מלמעלה אור אלֹקי. במשך הגלות האחרונה הזו, של כמעט אלפיים שנה גלות, ו"אותֹתינו לא ראינו"[סא], חשך כפול ומכופל – כתוב שהכל הוא כדי לגלות כמה שיותר את כח מסירות הנפש של העם הזה. ככל שמסירות הנפש תתגלה כך הגילוי הסופי של ביאת המשיח יבוא – הכל הזכות מסירות הנפש. גם כשמשיח יבוא נכיר יותר ויותר שכל זה היה בגלל מסירות הנפש של ימי הגלות, עד כדי כך שאפילו קצת נתגעגע לסבה שהולידה את המסובָב. כל הגאולה היא רק מסובב, והסבה שהולידה את המסובב היא מסירות הנפש של ימות החשך.
אור המקדש – מהפנים החוצה
עכשיו, הוא כותב כאן על כך שיש תקופת שיא, כמו שמדברים לפעמים על תקופת הזהב, שהיא זמן בית המקדש – שהרי כתוב שכל הזהב בעולם נברא רק לצורך בית המקדש[סב], כי סתם ככה אין העולם ראוי לזהב. אם כן, תקופת הזהב האמתית שלנו היא בזמן שהבית קיים. אבל באותה תקופה, של שלמה המלך, לא היתה מסירות נפש, כי לא היה צורך במסירות נפש.
וזהו הטעם לכל החילוקים דלעיל שבין נרות חנוכה ונרות המקדש, דהאור שהאיר במקדש (כיון שהמשכתו היתה לא ע"י מסירות נפש [אלו נרות המקדש, ולכן מספרם הוא רק שלמות השתלשלות הטבע עצמו, ולכן הם במספר שבע]) הי' גילוי דהשתלשלות, ז' נרות.
וכיון שהגילוי דהשתלשלות אין בכחו להאיר את החושך [כל גילוי ששייך להשתלשלות לא יכול לצאת החוצה – מסוכן לו, פקוח נפש, ולכן אסור לו לצאת החוצה], כי החושך הוא מנגד לגביו [החשך הוא מנגד רציני, כלומר שהוא תופס מקום אמתי לגביו. לכן מסוכן לו להתעמת עם החשך], לכן מקום המנורה הי' בפנים (בתוך הקודש) ובימין (דרום),
תיכף הוא יסביר לנו, על מה שחז"ל אומרים שגם נרות המנורה מהפנים הם כן האירו את העולם בחוץ. אפילו כתוב בחז"ל שלכן עשו חלונות עם הצד הצר, יותר מצומצם בפנים ויותר רחב בחוץ, על דרך "מן המצר" למרחב, כדי לרמז שהאור יוצא מהמקדש להאיר את כל העולם[סג]. הוא אומר שבכל זאת אינו דומה אור שעיקרו בפנים – עיקר המנורה הוא בפנים בתוך הבית ויש זיו (בהמשך אולי נסביר זאת) שמתפשט החוצה, הוא רק זיו של האור שמגיע החוצה – לכך שעצם האור והמאור נמצאים בחוץ.
ענין זה הוא על דרך מה שאמרנו קודם, ש"יפוצו מעינֹתיך חוצה" הכוונה שהמעין מגיע החוצה, ולא רק המים שלו. אז ביחס לאור העצם, מהות האור והמאור מגיעים החוצה, ולא רק הזיו. שוב, הכל יחסי. כלומר, יש גם מצב כזה בנפש, שאתה נמצא בפנים והאור והזיו שלך באמת מגיע לכל העולם.
כמו למשל אחד שכותב ספרים – הוא כותב בבית ספרים ומפיץ אותם בכל העולם, ויש להם השפעה גדולה על כל העולם. אבל שהוא עצמו יצא החוצה ויתעמת עם הכח שלו, במסירות נפש, נגד הקליפות – מסוכן לו. אז יש באמת אחד שצריך לשבת בבית ולהאיר הרבה אור בתוך החדר שלו, ושהאור הזה יגיע גם החוצה. זה נקרא שהזיו מתפשט ומגיע לכל מקום. הוא לא רוצה שהאור ישאר בתוך הבית שלו, אבל שרק הזיו יתפשט בכל העולם ולו עצמו אסור אפילו לצאת החוצה, כי הוא יכול לפול ולהתקלקל. אבל יש אחד שכחו רב יותר, ואז השליחות שלו היא שהוא עצמו יצא החוצה. ואז, מה שמגיע החוצה הוא המהות של האור, המאור עצמו, ולא רק הזיו שמתפשט. כלומר, מה שהוא בחוץ משפיע השפעה אחרת לגמרי.
זהו ההבדל ביו נר חנוכה לבין נרות המקדש. כאן הוא אומר שנרות המקדש הם רק בפנים. הוא לא מביא אפילו את מה שחז"ל אומרים שבבית המקדש היה אור שעשוי להאיר גם את החוץ. אבל כמו שנלמד גם בהמשך המאמר, כל המאמר מבוסס על מאמר של הרבי הרש"ב בתרע"ב[סד], שם באמת מבואר בפירוש ובאריכות ההבדל בין המשכת הזיו – ההתפשטות מן האור, לבין המשכת עצם מהות האור, שזהו היחוד של "יפוצו מעינֹתיך חוצה" של חנוכה.
נר ב' – נר הוי' ה"מוסיף והולך"
כאן המקום להזכיר ולהאיר שבתוך היקף ימי החנוכה – היום הזה כ"ו, נר ב' של חנוכה, גומר את ההיקף של י"ט כסלו. יש מושג, שכתוב ברשב"א[סה] ובהלכה אפילו – בנגלה וכמובן על פי סוד, שימים שהם בתוך היקף אחד – כלומר בתוך אותם שבעת ימים – הם קשורים יחד, ההיקף מקשר אותם. אז גמר היקף חג החסידות, שהוא ראש השנה לחסידות – י"ט כסלו, נגמר הערב, עכשיו, בכ"ו כסלו, נר ב'.
מהי המיוחדות של נר ב'? יש הרבה שיחות של הרבי בהן הוא מסביר שכ"ו, נר ב', הערב, הוא נר הוי'. זהו היום הוי' בחדש כסלו, כו. הנר הוא "נר הוי' נשמת אדם"[סו], והמיוחד הוא שהיום רואים לראשונה את ה"מוסיף והולך" באור. בנר הראשון זה רק בכח ולא בפועל, הצופה – הרי הכל הוא פרסומי ניסא – לא רואים בלילה הראשון שהנר הזה עתיד להיות כפול, משולש ומרובע, ב"מוסיף והולך"[סז] באור עד שמונה נרות. אבל בנר הב', כבר רואים את ה"קו", את התנועה ואת הענין של "מוסיף והולך", שמתגלה החל מהערב. זהו עיקר הכח של חנוכה, "פרו ורבו"[סח] עד אין סוף. בכל "פרו ורבו" יש כח האין סוף[סט].
שביעיות ושמיניות
אם מדברים על המספרים שבע ושמונה, יש עוד ענין חשוב מאד שמובא גם לענין חנוכה, הכנור – כמו שיש את הנרות של המנורה, יש גם את הכנור שהיה בבית המקדש, ויש את הכנור שיהיה אצל המשיח[ע]. הכנור של בית המקדש הוא של שבעה נימין (מיתרים), כמו הנרות, אבל הכנור של המשיח יהיה עם שמונה נימין, כמו נרות חנוכה.
מהו כנור? מסובר בקבלה ש-כנור הוא אותיות נר כו[עא]. נר הוי', "נר הוי' נשמת אדם", המתחיל להתגלות היום, יום ההוי', סיום ימי ההיקף של ראש השנה לחסידות. "נר הוי'" של חנוכה – הוא נר הוי' של שמונה נימין, שהוא גם שלימות של שם הוי' – ידוע ששם הוי' במספר קטן המוקטן ביותר עולה ח. אז כו, בצמצום אחרון, הוא בעצם המספר שמונה. אחת הצורות של שמונה היא שם הוי', שם העצם עצמו.
שוב, הוא אומר שבזמן המקדש לא היתה מסירות נפש, ולכן הגלוי של בית המקדש היה עדיין שייך להשתלשלות, שמספרו שבע. בגלל שאין לו כח להאיר את החשך, לכן המנורה היתה בפנים, בתוך הקדש, ובימין, צד דרום, שגם הוא צד הטוב. ימין הוא תמיד הטוב, האור,
וזמן הדלקת הנרות הי' משך זמן לפני שקיעת החמה.
כלומר, היה צריך לקבל את האור מהיום, שגם האור הוא כמו ימין וטוב, בלי עימות עם החשך.
ונרות חנוכה (שלאחרי המסירות נפש) הם שמונה נרות, אור שלמעלה מהשתלשלות, שמאיר גם את החושך. ומבאר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר בהמשך הנ"ל, שלכן תיקנו שנר חנוכה יהיה על פתח ביתו מבחוץ, לרשות הרבים, אף שלא מצינו מצוה (מלבד פרה אדומה) שצריכה להיות ברשות הרבים, כי ענינם של נרות חנוכה הוא להאיר את החושך דרשות הרבים, כנ"ל.
מסירות הנפש בפורים ובחנוכה
עכשיו מוסיף הרבי, שעדיין ישנה הקושיא שהוא הקשה גם קודם –
ולכאורה, ביאור זה צריך לביאור נוסף. דכיון שהאור שלמעלה מהשתלשלות שמאיר בחנוכה [שאור זה מאיר את החושך דרשות הרבים] נמשך ע"י המסירות נפש דמתתי' ובניו [עיקר מה שהסברנו עכשיו], צריך לומר לכאורה, שגם ע"י המסירות נפש דפורים נמשך אור זה,
גם בפורים היתה מסירות נפש! קודם שאלנו מהו ההבדל בין חנוכה לפורים. אבל אם הגענו לכך שעיקר היחוד של חנוכה הוא מסירות נפש ובזכותה נמשך הכח המיוחד של חנוכה – הרי גם בפורים היתה מסירות נפש! בפורים עמדו כל עם ישראל בתנועה של מסירות נפש, כלומר נכונות נפשית למסור את הנפש, במשך שנה שלימה! לא ידעו מה ילד יום המועד, היום האחרון, והיו מוכנים למסור נפש. אף אחד לא המיר את דתו חס ושלום[עב]! כולם נשארו נאמנים ומוכנים למות על קדוש השם. אין לך מסירות נפש גדולה מזו! הרבי שואל, והשאלה הזו לא נשאלה בשום מאמר חסידות עד עכשיו – מהי המעליותא של מסירות הנפש של חנוכה יותר ממסירות הנפש של פורים?!
עוד לפני שנראה הלאה, אם רק נקח בחשבון עוד פרט חשוב מאד – איפה היה נס חנוכה ואיפה היה נס פורים? נר חנוכה היה בספור של ארץ ישראל, בארץ ישראל. זו מלחמה בתוך גבולות ארצנו הקדושה; ופורים הוא נס של חוץ לארץ, של גלות. אם כך, גם מסירות הנפש היא בהתאם – מסירות הנפש של פורים היא מסירות הנפש נוסח חוץ לארץ וגלות, ומסירות הנפש של חנוכה היא של גלות בתוך ארץ ישראל. מהי יון? איפה היא גלות יון? יון היא גלות, אבל היא בתוך גבולות ארץ ישראל. גם זו גלות – כמו היום. במִדה מסוימת, הגלות הכי קשה היא גלות יון, כמו שנסביר בהמשך. גלות יון והמתיונים היא גלות בתוך ארץ ישראל, על אף שלכל הדעות היא גלות – ששמה הוא "גלות יון"[עג].
מה שיוצא כאן, הוא שמסירות נפש היא כמו מעטים שבחירוף נפש – כמו שאמרנו קודם – קופצים מהארץ לגג, לא מהגג לארץ. אלו המעטים והחלשים נגד הרבים והגבורים. מסירות נפש כזו לא היתה בפורים! בסוף, אחרי שכל הגזירה נהפכה – "ונהפוך הוא" – היהודים באמת עשו קצת שמות בגוים, נקמה. אבל דבר כמו שהיה בחנוכה – מלחמה ממש, לצאת לקרב – לא היה. אז פשוט, וכולנו יודעים זאת, שהכח המיוחד של חנוכה הוא כח שבא לעם ישראל דוקא בהיותו בארץ ישראל. זו מסירות נפש של כנסת ישראל כאשר היא נמצאת בארץ ישראל.
מה שהרבי כותב כאן, לפי זה, הוא שמסירות הנפש הזו גבוהה באין ערוך יותר ממסירות הנפש של פורים. בענין זה, שהיא מסירות נפש שמסוגלת להמשיך כח ואור שנוכל להפיץ את התורה, "רזין דרזין", המאור, החוצה לרשות הרבים – שבזכות זה יבוא משיח, "קאתי מר".
מסירות נפש ארץ-ישראלית
נסביר זאת עוד קצת: יחסית, מי שנמצא בארץ נמצא בפנים ומי שנמצא בחוץ לארץ נמצא בחוץ. כשמו כן הוא, "חוץ לארץ". מסירות הנפש של ה"חוץ" היא בפנים, אבל מסירות הנפש שבפנים היא בחוץ. זה מה שיוצא מהקטע הראשון כאן – מסירות הנפש שבתוך ארץ ישראל היא פנים, מסירות נפש עם כח להגיע החוצה, כמו שכתוב "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם"[עד]. מסירות הנפש של חוץ לארץ היא מסירות נפש בחוץ, אז במדה מסוימת היא יותר קשה. יותר קשה להיות יהודי בחוץ, בגלות, בפרס. אז זו מסירות נפש שמתרחשת בחוץ, אבל היא נשמרת בפנים.
לכן היום המנהג הוא אפילו שמדליקים את החנוכיה – גם בחנוכה, בו צריך "על פתח מביתו מבחוץ" – האשכנזים הנוהגים לפי הרמ"א[עה] מדליקים אותה גם בחנוכה בפנים, בגלל גלות חוץ לארץ, בגלל שנמצאים בחוץ לארץ, כי פחד להניח אותה בחוץ – אז דיו שמניחה על פתח ביתו מבפנים. אם כן, רואים שקליפת חוץ לארץ היא כל כך קשה, בה אפילו חנוכה הופך להיות כמו פורים!
אבל החנוכה האמתי הוא כאן, בארץ ישראל. זהו הכח להביא את המשיח. שוב, מי שקורא קצת בעיון, אלו דברים מפורשים. זהו כל החידוש! כמו שאמרנו, החידוש הזה של ההבדל בין מסירות הנפש של חנוכה לעומת מסירות הנפש של פורים אפילו לא נכתב לפני הרבי. השאלה הזו לא נשאלת, היא שאלה מקורית של הרבי – ההבדלים במסירות הנפש.
אם כן, אנחנו מונחים בשאלה מהו ההבדל בין חנוכה לפורים, ועוד – הרי יש יתרון לפורים, בו יש יותר מסירות נפש –
[ובפרט שהמסירות נפש דחנוכה הי' (בעיקר) רק במתתי' ובניו [מסירות הנפש היתה ע"י קומץ מצומצם של יהודים, מתתיהו ובניו שנלחמו נגד כל צבא יון ואנטיוכוס], והמסירות נפש דפורים הי' בכל ישראל.
בפורים היתה מסירות הנפש של מרדכי היהודי, וגם כולם נקראו על שמו "עם מרדכי"[עו], אבל לא רק הוא ולא רק אסתר המלכה אלא כולם היו נאמנים ומוכנים למות על קדוש השם ולא להמיר את דתם. באמת אפשר לחזור ולומר שגם בחנוכה יש הרבה סיפורים בחז"ל שהיו גזירות על מילה ושבת וראש חֹדש, והרבה יהודים עמדו במסירות נפש, ומתו בזמן היונים על קדוש השם, אבל היו גם הרבה – ואולי הרֹב – מתיונים, ובפורים לא היה כך.
לכן, עדיין נכון שבפורים רֹב העם, "רובא ככולא"[עז], עמדו במסירות נפש ואילו בזמן חנוכה, למרות שחוץ ממתתיהו ובניו היו הרבה יהודים שמסרו את נפשם ומתו, הם לא היו רֹב. זה היה איזה מצב כמו היום בארץ – שיש צבור דתי, כך אפשר לקרוא לו, אבל לדאבוננו הוא לא הרֹב. בזמן החנוכה, אפשר לומר שהרֹב היו מתיונים, אבל בפורים כל "רובא ככולא" עמדו נכון למסור את נפשם. אבל איך הם היו מוכנים למסור נפש? מסירות נפש של חוץ לארץ, מוכנים למות. לא למסור נפש במסירות נפש של ארץ ישראל, שהיא לצאת לקרב.
ידוע שיש שני סוגי מסירות נפש. שני סוגי מסירות הנפש יהיו עכשיו מיסודי ההסבר שלנו: יש נצח והוד והיחס הכללי בין חנוכה ופורים הוא נצח והוד. נצח והוד הם "בַּטֻּחוֹת חָכְמָה"[עח], בטחון פעיל מול בטחון סביל, ומסירות נפש פעילה מול מסירות נפש סבילה[עט], שהם "איהו בנצח ואיהי בהוד"[פ].
זהו בדיוק ההבדל בין מסירות הנפש של חנוכה, שהיא מסירות נפש של ארץ ישראל, שהיא ה"בחוץ" של ה"בפנים", כלומר, היא נותנת כח לפרוץ החוצה לכל אתר ואתר ולכל העולם כולו, מול מסירות הנפש של חוץ לארץ, של פורים, שהיא ה"בפנים" ש"בחוץ" – "רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת"[פא], ההוד הוא מה שמגיע החוצה, אל הגלוּת, ושם עומדים במסירות נפש ואז הגילוי הוא בשמחה שעולה על כולנה – שמחת פורים שהיא "עד דלא ידע", אבל עם כל הפרסומי ניסא, היא נעשית בבית.
ואף על פי כן לא תיקנו בפורים מצוה שצריכה להיות ברשות הרבים, רק בחנוכה.
זהו הדיוק.
בטחון בנצח ובהוד – דוד וחזקיהו
כדי שנגמור את הנושא הזה של הערב, אנחנו נדפדף כאן לפרק י"ד, שם הוא מסביר – יש הרבה חסידות עמוקה בפנים, שנשאיר לשיעורים הבאים בעזרת ה', אבל רק הנקודה הזו – שהיא עיקר הנקודה שאנחנו רוצים להסביר הערב – את היחוד של חנוכה לגבי פורים.
מה שהוא הסביר במשך כל המאמר הוא שגילוי של חנוכה הוא של פנימיות עתיק. בינתים לא צריך להסביר מה זה, אבל בקיצור זהו גילוי העצמות – מה שאמרנו על המאור, הכי גבוה שיכול להיות, המעין עצמו מתגלה.
יד) ועפ"ז יש לבאר הטעם על זה שהמשכת גילוי זה היתה דוקא ע"י המסירות נפש דמתתי' ובניו [ולא ע"י המסירות נפש דפורים], כי המסירות נפש דמתתי' ובניו היתה [עכשיו הוא מסביר את מה שאמרנו קדם בעל פה, אבל טוב שנראה את זה כתוב] שהגם שהיו חלשים ומעטים מ"מ לחמו נגד גבורים ורבים [הסברנו שענין זה נקרא "עז כנמר", זהו ה"זה לעומת זה", להיות הנמר של הקדושה כנגד הנמר של הקלפה שהוא קלפת יון. מסירות נפש כזו היתה רק בחנוכה].
עכשיו הוא מוסיף עוד ענין חשוב. אמרנו עכשיו, במשפט קצר, שהנצח הוא פעיל וגם מסירות הנפש מצד הנצח היא מסירות נפש פעילה, לעומת מסירות הנפש של ההוד. הוד הוא להיות יהודי, כמו שבמגלת אסתר עם ישראל נקרא "היהודים", שם עם ישראל מקבל את הכינוי "יהודים". מהם יהודים? מלשון הוד. זו אחת הראיות בקבלה שחג פורים בכללו הוא מצד ההוד, שכולנו יהודים, כולנו מודים, "הפעם אודה את הוי'"[פב] – מזדהים ומודים עד כדי נכונות למות על קדוש השם – אבל זה סביל, כלומר שאני לא עושה כלום. אני מאמין בה' שהוא יציל אותי, "וכאשר אבדתי אבדתי"[פג] – אם ה' רוצה ההיפך, איך שיגזור ה' כך יהיה. הכל בדרך אמונה פשוטה.
יש גם מדרש מפורסם שחז"ל אומרים[פד] שגם בזמן הבית זהו ההבדל המרכזי בין דוד המלך לבין חזקיהו המלך: דוד הוא בחינת משיח, "דוד מלכא משיחא"[פה], וגם חזקיהו – לפי חז"ל – היה ראוי להיות משיח[פו]. ההבדל הגדול ביניהם היה שדוד יצא כל פעם לקרב ואמר "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם"[פז]. כמו שהרבי דיבר במלחמת לבנון, עד ביירות[פח]! לא לגמור את המלחמה עד שמחסלים את האויב, לא להפסיק באמצע! הוא נלחם בעצמו, עד הסוף!
לעומת זאת, על חזקיהו המלך כתוב שהוא הלך לשון. היו אויבים מסביבו, סנחריב וכל חילו, לא היה לו מה לעשות, מחר ירושלים נופלת חס ושלום בידם של הערלים וכולם אבודים חס ושלום, אז מה הוא עושה? הולך לשון על מיטתו ובטוח שה' יעשה לו נס. ה' באמת עשה לו נס והרג את כל חיל סנחריב, כולם נפלו חלל, בדרך נס למעלה מן הטבע לגמרי[פט]. בלי שום פעולה, רק בטחון גמור, סביל – מצד ההוד.
כך מוסבר שדוד הוא הקיצוניות של הנצח וחזקיהו הוא הקיצוניות של ההוד, עם סוגי הבטחון שלהם. חזקיהו באמת היה במצב חלש, גם פזית, ובאמת לא היה לו מה לעשות, אם לא שהיה מחליט לקפוץ מהארץ לגג. על פי דרך הטבע לא היה לו מה לעשות בכלל, אז הוא הלך לשון.
אבל, זו כבר איזו מן הקדמה לגלות – חז"ל אומרים שמאותו רגע נגזרה גלות על עם ישראל[צ]. גם בגלות אין לעם ישראל מה לעשות אלא לסמוך על ה' בצורה סבילה, שה' שומע והוא תמיד יציל אותנו ברגע האחרון – "והיא שעמדה לאבותינו ולנו... שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם"[צא]. חזקה לנו שבכל דוד ודור קמים עלינו לכלותינו, וחזקה בידינו – חזקיהו לשון חזקה – שהקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. זהו כח שמלווה אותנו בגלות.
אבל דוד מלכא משיחא הוא "ארדוף אויבי ואשיגם". אני, ארדוף, ולא אשוב עד כלותם. כך הוא מצד הנצח. זה מה שהוא כותב כאן, שברגע שהאדם עושה קרב ביזמת עצמו – הוא מתלבש בתוך הטבע ביזמת עצמו. הוא מגלה כאן כחות שהם למעלה מעלה מהטבע, אבל הוא עושה פעולה בטבע ולוחם!
מסירות נפש יהודית – "אין עוד מלבדו"
דזה שעשו פעולה בדרכי הטבע (מלחמה) בכדי לנצח [גם המלה "לנצח" חשובה לנו – לנצח היינו נצח, עשו כאן פעולה לנצח, "דידן נצח", "ניצחתי ואנצח"[צב], יש פה ניצוח, נצחון. צריך לנצח פה את המלחמה] את היונים, הגם שעל פי טבע אין מקום שחלשים ומעטים ינצחו גבורים ורבים [זה "ניט שייך" על פי דרך הטבע – אז איך "קופצים מהרצפה לגג"? איך מתנהגים כמו נמר בעזות דקדושה?], הוא, כי הי' מונח אצלם (אָפּגעלייגט [זהו ביטוי ביידיש לדבר פשוט ומונח בדעת]) שגם הטבע [דעוה"ז התחתון שהקליפות גוברים בו, ואפילו כשהעולם הוא במצב כזה שהמנגדים הם גבורים ורבים] הוא אלקות.
כדי להבין את המשפט הזה טוב צריך לקרוא משהו שדילגנו עליו קודם. אבל הוא אומר כאן דבר והיפוכו, וזהו העיקר: לקום ולעשות מלחמה עם הרבים והגבורים ממך, גם כשמדברים על חוצפה ועזות – יש חוצפה של הפקרות. יש גם שיחה מאד חשובה של הרבי הקודם[צג] בה הוא מסביר את ההבדל בין מסירות נפש של הפקרות, שהיא לא מסירות נפש אמתית, לבין מסירות נפש אמתית. הפקרות הכוונה שלא אכפת לי מה יהיה ממני ולכן יש אחד שמוכן למות, סתם כי הוא מופקר, הוא מוכן לאבד את עצמו לדעת.
לא שאין בכך שום דבר, ודאי שיש בכך נצוץ של מסירות נפש – אבל זו מסירות נפש של הפקרות. יש הרבה גבורים כאלה, שהם פשוט מופקרים. שעושים מעשים, למעלה מהטבע, ולפעמים ה' עוזר בידם והם מצליחים, והכל מתוך רוח מסירות נפש של הפקרות.
שוב, יש שיחה שאצלנו, מי שמאמין בה', מסירות הנפש שלו היא לא של הפקרות. אלא, איך הוא עושה דבר שאי אפשר אפילו להסביר בצורה אחרת, חוץ ממסירות נפש של הפקרות? מה שמתתיהו ובניו נלחמים נגד צבא אדיר – קודם אמרנו שלא מצאנו שום דבר כזה בהיסטוריה של העם היהודי – עכשיו אני נזכר שכן יש מקור אחד לכך, שאברהם ואליעזר נלחמים נגד ארבעת המלכים[צד]. בקבלה מובא שמלחמת אברהם אבינו היא רמז למלחמותיו של מלך המשיח[צה], וממילא הם שייכים גם לחנוכה. אז כן יש איזה שהוא מקור, "מעשה אבות סימן לבנים". אבל מה שקמים, מתתיהו ובניו נלחמים נגד צבא יון, אם זו לא מסירות נפש של הפקרות, אז מה זו?!
לכאורה, במלים של עם, אפשר לצייר זאת רק כהפקרות. איך אפשר להסביר שהיא לא הפקרות? זה מה שהוא כותב כאן – שיש מסירות נפש שהיא מתוך אמונה שלימה ואמתית שהכל אלֹקות, שהכל הוא ה', וגם האויב הוא ה'. כשאני אקום ואקפוץ בראש להלחם נגד כל העולם, בלי שאף אחד אומר לי מי ינצח – זו הפקרות, שאדם מפקיר את עצמו ולא אכפת לו מה יהיה ממנו אבל יש אחד שהוא בטוח שהוא ינצח, בגלל שהוא מאמין באמונה שלימה שגם כל האויבים וכל העולם – כל הקליפות, כל הרע שבעולם – הכל ה', "אין עוד מלבדו", אין משהו שהוא לא הקדוש ברוך הוא, אין כלום חוץ ממנו, גם בקליפות ה' מסתתר – "אכן אתה א-ל מסתתר"[צו]. גם הקליפות הן רק ה'.
ואז, מה שהקליפות הן גם ה' ואני לוחם בעד ה' וכדי לגלות אותו גם שם – אז אני בטוח שאני חייב לנצח, כי המנגד הוא לא אמתי. אם אני אקלף אותו, הוא באמת קליפה, אמצא בפנים את הקדוש ברוך הוא. דוקא בפנים, כמו שנסביר במאמר, לא רק בבחינת מקיף. גם בפנים נמצא הקדוש ברוך הוא, אם נקלף את הקליפה מספיק. מתוך האמונה הזו אני יודע שאני מנצח.
זה נקרא ש"אפגעלייגט", שמונח אצלי שגם הטבע של עולם הזה, שהקליפות גוברות בו, אני רואה בצורה מפוכחת לחלוטין ובעינים פקוחות את כל הרע שבעולם, ואפילו במצב שהמנגדים הם גבורים ורבים – שהכל אלֹקות, בבחינת "תופעה לא מקומית".
העלם וגילוי – תופעה בלתי מקומית
מהדברים החשובים שננסה להסביר כאן בסמינר הוא שהגילוי של "יפוצו מעינֹתיך חוצה", של חנוכה, הוא מה שנקרא היום כמו המושג בפיזיקה 'תופעה לא מקומית', לעומת 'תופעה מקומית'[צז]. תופעה מקומית היא שיש איזה שהוא מרכז של אור, כמו השמש, והאור מאיר מתוך כדור השמש. לאור יש גם את המהירות שלו, למרות שהמהירות היא עצומה, בכל זאת היא משהו מוגבל, לא בגדר של אין סוף. הוא מגיע בזמן מסוים, עד לגבול מסוים ותופעה של שמש ואור שמאיר ממנה נקראת 'תופעה מקומית'.
אבל היום יש, דוקא בפיזיקה הכי אחרונה שלא היתה לפני עשרים שנה – שיש דברים בעולם שהם לא מקומיים לחלוטין. כלומר שיש עצם, אור, שכבר נמצא בכל מקום, ולא צריך לייבא אותו מאיזה שמש. אור כזה נקרא 'תופעה לא מקומית', שלא תלוי במקום, היות שמלכתחילה היא נמצאת בכל מקום, ורק צריך לגלות אותה. זהו ההבדל בין 'עצם והתפשטות' לבין 'העלם וגילוי'[צח]. עצם והתפשטות הכוונה שיש עצם שממנו מתפשט איזה אור, זיו או כח. ואז המודעות היא שאני צריך להמשיך להביא ולייבא את הכח אלי, להביא אותו לכאן.
אבל יש משהו אחר לגמרי, שאני לא צריך לייבא, אין פה שום ייבוא, כי הוא כבר נמצא כאן. הכח נמצא תחת הידים שלי ובתוכי, ורק צריך לחשוף אותו. האמת של "יפוצו מעינֹתיך חוצה" היא לא להביא את המעין לכאן, אלא רק לגלות שמאז ומתמיד המעין נמצא כאן, ורק צריך לחשוף ולגלות אותו.
כמו הווארט המפורסם בחסידות שכל דבר שתקח ותוציא ממנו את התמצית שלו, התמצית תהיה שמן[צט]. המושג שמן הוא כינוי בקבלה ובחסידות לתמציתו של כל דבר. הטיפה הכי תמציתית של כל דבר, כמו גם המושג היום בפיזיקה שכל חלקיק של חומר שווה לאנרגיה עצומה – רק צריך לדעת איך למצות את טיפת התמצית, ואז אתה הופך את החומר הגס והחשוך לאור גדול – "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול"[ק]. זהו פסוק של חנוכה, אחד מהפסוקים שחושבים לפני שמדליקים את הנר. יש כמה פסוקים שראוי לכוון פני הדלקת נר חנוכה, ואחד מהם הוא גם "כי אשב בחשך הוי' אור לי"[קא]. הפסוק הזה גם הוא אומר, "כי אשב בחשך", כשאני נמצא בחשך, כאן – בתוך החשך שלי – "הוי' אור לי", מניה וביה.
ויש עוד פסוק, "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול". איפה ראו אור גדול? כאן, בתוך החשך, לא שם. כאן, בחוץ. לא סתם אור, אור גדול. יש רמז מפורסם[קב] בגימטריא שאור גדול עולה נר – שבתוך נר קטן יש אור גדול. בכתבי האריז"ל עיקר הכוונות של חנוכה הן על המלה נר, "להדליק נר חנוכה". יש כמה גימטריאות על פי סוד על סוד המלה נר, אבל הגימטריא הכי פשוטה היא שבנר הקטן צריך להיות אור גדול, שעולה נר. יש לכוון על כך את הפסוק "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול". שוב, את האור רואים כאן, "מיניה וביה".
התודעה הזו היא שמולידה מסירות נפש פעילה. זה מה שהוא כותב כאן. מסירות נפש פעילה היינו מסירות נפש שאני נכנס לתוך העולם, לתוך הטבע. איך אני מעז?! איך אפשר להעיז? שוב, אחד משניים: או הפקרות, שאני מופקר; או – ש"אפגעלייגט", מונח אצלי, שהכל אלֹקות.
שוב, האור הזה, ה"מעין", לא צריך שאני אייבא אותו, ה' לא צריך לבוא לכאן – אין פה שום 'עצם והתפשטות', אין פה שום תופעה כזו, אלא יש כאן רק 'העלם וגילוי'. המלחמה שלי והנצח שלי, שאני אנצח, הוודאות ובטחון הפעיל הזה, הכל בגלל שאני מאמין בחזקה שהוא נמצא כאן, פה ושם, ובשביל לגלות זאת צריך רק לחשוף, לקלף. על כך אני נלחם, כי אני מאמין שה' גם ינצח בשבילי, כי הקליפות גם הן הוא בסופו של דבר, הכל הוא. "אין עוד מלבדו", אין לך דבר שחוץ ממנו.
דבר כזה, שלא צריך לייבא אלקות לכאן כי ה' כבר נמצא כאן ומשיח כבר נמצא כאן – זהו רדל"א. זו תודעה של רדל"א, בקבלה. זה מה שהוא יסביר כאן במאמר. רדל"א הוא פנימיות עתיק – בתוך הכתר יש "ג' רישין", ואפילו הראש השני – אלו דברים שנסביר בהמשך, אפילו את התענוג של הכתר – צריך לייבא, וכל שכן הרצון שבכתר.
אבל רדל"א הוא התודעה של מה שהוא כותב כאן, הוודאות שהכל כאן. אני רואה זאת בדיוק, כמה שיש רע בעולם, וזה מביא אותי להלחם על כך בפועל, נגד הרע, בדיוק כמו מתתיהו ובניו נגד היונים. מצד אחד לוחמים הכי חזק, שצריך להרוג אותם, ומצד שני הכל אלוקות – והיא הנותנת!
גם האויב הוא אלקות, רק שהוא חשוך, עד שאני לא אנצח אותו.
דהנחה זו היא מצד ההרגש שאמיתת המצאו ית' הוא המציאות דכל הנמצאים [מה שהרמב"ם כותב בתחילת החיבור שלו[קג]].
השגה בשפיות המובילה למעשה
ולכן, עי"ז [ע"י מסירות הנפש הזו שמביאה אותם לידי מלחמה בפועל, בבחינת "עז כנמר"] המשיכו הגילוי דפנימיות עתיק [שהוא הגילוי של האמת הזו. וממילא, כל החשך הופך לאור].
הוא כותב כאן שגילוי זה היה בחנוכה, לא בפורים. בפורים לא היתה כזו תודעה בגילוי. יכול להיות שכאשר שותים בפורים ומשתכרים, "חייב איניש לבסומי בפוריא"[קד], בשעת השכרות הוא באמת יגיע לאותו מקום שאנחנו מדברים עליו, אבל הוא לא שפוי... הוא כותב כאן שבחנוכה אפשר להשיג בשפיות את מה שבפורים משיגים בשכרות, למעלה מטעם ודעת. בכל כך הרבה שפיות, עד שהיא מביאה את האדם לעשות, בשפיות גמורה, מעשה גדול בפועל. זהו הכח המיוחד, כמו שאולי נסביר עוד יותר, של ארץ ישראל. הארץ נותנת את הכח הזה. בחוץ לארץ "כולי האי ואולי" אפשר להשיג זאת רק בדרך מלמעלה למטה, בדרך "עד דלא ידע".
איך אני יודע שאז משיגים את המדרגה הזו? כי אז מתבלבלים בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי". כמו שכתוב כאן, שיש איזה גילוי שבעצם הכל אלקות – אפילו המן. כמו שהאריז"ל אומר שהבלבול צריך להיות של קצה הלשון עומד לצאת "ברוך המן", ולא ההיפך[קה]. האריז"ל מדייק שהשכרות בפורים צריכה להביא אותך לטעות לכיון של "ברוך המן", ולא לטעות בכיון ההפוך חס ושלום. מה הכוונה לטעות בכיון של "ברוך המן"? לטעות מכך שהכל אלקות. איך מגיעים לכך? רק בעד דלא ידע, בשכרות.
מה קרה באמת, לפי חז"ל? איזה סיפור? "קם רבה ושחטיה לרב זירא"[קו]. מתוך השכרות, רבה, אחד מהאמוראים, קם ושחט את החבר שלו שישב מולו. כשהוא ראה שהוא הרג את החבר שלו, שהוא קצת התפכח, הוא ביקש רחמים והחיה אותו מחדש. כאשר הוא הזמין אותו שנה הבאה לסעוד אצלו שוב, הוא אמר שאין סומכים על הנס, שפעם אחת היה מספיק. זהו אולי הסיפור הכי עסיסי שיש בחז"ל לגבי חג פורים...
מה רואים בסיפור הזה? באמת זהו אחד היסודות בקבלה שחג פורים הוא חג של "ממיתה לחיים"[קז] – שמתוך השכרות מגיעים למדרגה כזו שמתים וגם קמים לתחיה, כמו שאמרנו על פרה אדומה, שהיא כדי לטהר את טומאת המת וממילא יש בה גם כח להחיות את המת. אם כך, ענין זה משתקף בחג פורים, אבל החג של ביאת המשיח הוא חנוכה. עד כאן השיעור הראשון.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.