אור ל-ל' כסלו תשע"א, נר ששי של חנוכה

חנוכה, החשמונאים ואבישי בן צרויה

ישיבת נהורא

א. פרסומי ניסא ופדיון נפש

חנוכה הוא חג של "פרסומי ניסא" – לפרסם את הנסים שהקב"ה עושה, החל כמובן מהנס של חנוכה, וכלה בנסים של כל אחד ואחד. כשרוצים לבקש ברכה מרבי, מצדיק, כותבים לו פ"נ – פ"נ הוא ר"ת פדיון נפש, אבל גם ר"ת פרסומי ניסא. לכן יש לומר שאם האדם מפרסם את הנסים זה כמו שהוא כותב פ"נ לרבי. כשכותבים פ"נ, בזכותו הצדיק מעורר רחמים רבים והקב"ה עושה נס, ואז מצוה על כל אחד ואחד לפרסם את הנסים שהקב"ה עושה.

כשיש שני פ"נים יש "אור פני מלך חיים" – יש פן ופן. כנראה שפרסומי ניסא הוא הפן הימני ופדיון נפש הפן השמאלי, וד"ל. בכל אופן, יש פה שני פן – פן בגימטריא עין, יש שתי עינים. לכן נפתח הערב בברכת הגומל שאשה רוצה לברך על נס שהקב"ה עשה לה, ומתאים לחג חנוכה – נשמע את הברכה ונאמר אמן. לחיים לחיים, שיהיו הרבה נסים.

ב. חנוכה – אור וחום – לו צדיקים ו-לו גבורים

הרז של כל יהודי

ידוע שהבעל שם טוב אהב את החג הזה אולי יותר מכל חג אחר, כי הוא חג של אור. בכל השנה כולה כאשר הבעל שם טוב היה נכנס לבית הוא היה אומר להדליק נרות, להרבות אור. הוא אמר שאור עולה רז, ומי שיודע את הרז של הדבר, של הזולת, הוא יכול להאיר אותו באור כי טוב[א]. אור עולה אין סוף וגם עולה אדון עולם – אדון עולה אין ועולם עולה סוף. זהו בעצם הרז שבתוך כל אחד ואחד.

לכל יהודי יש רז, "רזי לי" – הרז הוא האין סוף ששורה בתוך הנשמה האלקית של כל יהודי, והאין סוף הוא אדון עולם, הוא המנהיג את העולם ומשגיח בהשגחה פרטית על כל פרט ופרט הכי קטן בחיים שלנו. הרז בא מהאין סוף. האין סוף, שהוא אדון עולם, הוא הרז שבתוכך, ואם יודעים זאת אפשר גם להאיר לך אור, שהרז הזה יתגלה בכל עוצמתו. לכן כל השנה כולה הבעל שם טוב אהב אור, ובפרט בחג הזה, חג האורים, שכל כולו "הולך ומוסיף ואור" – כל יום עוד אור.

להיות יהודי חם

הבעל שם טוב גם אהב חום. ידוע שהמצוה של נר חנוכה היא "עד שתכלה רגל מן השוק"[ב] – זהו שיעור הזמן שמדליקים – ויש רמז כאשר הופכים את האותיות (משחק, כמו שיש כל מיני משחקים בחנוכה), ש"רגל מן השוק" זה אותיות "שלג מן הקור". עוד לא זכינו לשלג השנה, שה' יעזור שיהיה הרבה גשם, גשם ושלג[ג] (והרבה חום של נרות חנוכה עד שיכלה השלג מן הקור).

בכל אופן, הנרות מקרינים גם אור וגם חום[ד]. וכמו שהבעל שם טוב אהב אור הוא גם אהב חום – אולי אפילו יותר. מספרים שהוא היה שם את ידו הקדושה על הלב של הילד שהוא היה מלווה לחיידר והיה מברך אותו – זו ברכת הבעל שם טוב המסורתית – 'זאלסט זיין א ווארמע איד', תהיה יהודי חם.

יהודי חם עולה חנכה (כמו שכתוב בסידור, בלי ו – על פי דקדוק – אם כי כוונות האריז"ל, וכן כתוב בחז"ל, חנוכה ב-ו)[ה]. צריך להיות יהודי חם. אם כן, צריך להבין מאיפה האור בא ומאיפה החום בא. כמובן שיש קשר בין אור וחום – שניהם אנרגיה (היוצאת מ"שמש הוי'", סוד השמָש המדליק את נרות חנוכה).

חשמונאי – משיח נאו

ב"על הנסים" אומרים "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו"[ו] – מכנים אותו חשמונאי, וכולנו יודעים שזהו חג של חשמונאים. שם המשפחה שלו הוא חשמונאי.

גם במלה חשמונאי יש משחק אותיות (לשחק בסביבון, לסובב את האותיות), כמו ש"רגל מן השוק" אותיות "שלג מן הקור", כך חשמונאי אותיות משיח נאו. הרבי אמר שהוא כותב now בעברית כך, 'נאו'. לא רק שהרבי אמר איך לאיית בעברית, אלא הוא גם נתן כוונה, יחוד על דרך הקבלה, ש-נאו עולה א-ל הוי', "אל הוי' ויאר לנו" (באור נרות חנוכה), ומשיח נאו אותיות חשמונאי.

צדיקים וגבורים – אור וחום

יש כמה סוגי יהודים. ובדרך כלל כל היהודים, כל הנשמות, מתחלקים לימין ושמאל – חסד וגבורה, כמו בית הלל ובית שמאי. האריז"ל כותב שבשרש כל הנשמות הן או משרש הבל או משרש קין – נשמות משרש הבל שייכות לחסד ונשמות משרש קין שייכות לגבורה.

כמו שלעתיד לבוא גם בית הלל יסכימו לפסוק כבית שמאי, כך כתוב שלעתיד לבא הלויים יעלו על הכהנים – שמאל על הימין – וגם הנשמות של שרש קין תעלינה על הנשמות משרש הבל. איך אומרים זאת במלים פשוטות שקשורות למה שאמרנו כעת? אמרנו שיש בחנוכה שני ענינים, אור וחום, שני הדברים שהבעל שם טוב והחסידות הכי אוהבים.

קודם כל, מהו חום? אהבת ישראל. שכל יהודי הוא חם על כל יהודי אחר, אני חם עליך. בשביל להאיר אני צריך להיות חם. יש גם חמומי מח[ז]. יש כל מיני סוגים של חום, אבל בעיקרו חום הוא דבר טוב מאד – צריך להיות חם. מי שלא חם הוא קר, ומי שהוא קר הוא מת. צריך לחיות. גם המלה חיים היא חֹם – חום החיים[ח].

יש בעם ישראל צדיקים ויש גבורים. כל יהודי הוא צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים", אבל כתוב גם "כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים". יש ספור של הרבי שהוא כנה את החסידים – ובכח כל יהודי להיות חסיד – "כולם גבורים", כפשוטו, יודעים לדחוף. כולם גבורים[ט].

האור שייך לצדיק – כתוב "אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה" וכתוב "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום" וכתוב "אור צדיקים ישמח"[י]. בחנוכה מדליקים לו נרות, כנגד לו צדיקים שמקבלים את פני השכינה בכל יום ויום – מושג של אור. הצדיק רואה אור, רואה את הרז, הוא מאיר את הזולת. הדמות של צדיק, המושג צדיק, הוא מלא אור. אומרים על ילד 'צדיק' – הכוונה שהוא מלא אור, וכך כל יהודי צריך להיות מלא אור[יא].

אור העצם וכח העצם

יש מושג "אור העצם" ויש מושג "כח העצם", ושניהם שייכים לחנוכה. יש מאמר מאד חשוב של הרבי[יב], שבחנוכה "כח העצם" עולה גם על "אור העצם". ומסביר הרבי, באותיות של קבלה, ש"אור העצם" הוא שם מה ו"כח העצם" הוא שם סג. שניהם עצם, אבל יותר בעל עוצמה ועצמי הוא כח העצם, שם סג – הגבור של חנוכה.

החשמונאים הם גבורים. אם כי בתפלה אומרים "מסרת גבורים ביד חלשים", אבל ידוע ההסבר בחסידות שמצד שם מה של הקדושה כל עם ישראל חלשים. אבל למרות שה"כלים דתיקון" הם חלשים, הקב"ה מעניק להם "אורות דתהו" (כפי הנוסחא המשיחית ששמענו ולמדנו מהרבי, שמשיח הוא "אורות דתהו בכלים דתיקון"), וכשממשיכים בהם "אורות דתהו" הם גבורי גבורים. "כלים דתיקון" הם משם מה ו"אורות דתהו" משם סג. בחנוכה יש את שניהם – אור וחום[יג].

אור וחום – עינים ולב, חכמים ומלכים 

האור מאיר בעינים והחום נמצא בלב, כמו שהבעל שם טוב היה מברך "שתהיה יהודי חם" עם יד על הלב, כי "לבא פליג לכל שייפין" (-הלב מחלק את החיות לכל האיברים), כך החום בא מהלב. הלב הוא המלך של הגוף, כמו שכתוב במפורש בספר יצירה "לב בנפש כמלך במלחמה"[יד] – הלב דופק, הוא כל הזמן לוחם[טו]. ואם הוא מפסיק ללחום הוא מפסיק לחיות[טז].

שוב, האור מאיר בעינים והחום בלב. הרמב"ם כותב שהמלך הוא הלב, "לב כל קהל ישראל". העינים הם החכמים של הדור, "עיני העדה". החכמים הם הצדיקים והמלך הוא בעיקרו גבור – כמו שהלב הוא בצד שמאל בגוף, כך המלך הוא ביסודו גבור, כמו דוד המלך, שעליו נייחד את הדבור הערב. דוד המלך, חוץ מזה שהוא "לב כל קהל ישראל" (ביטוי של הרמב"ם, לא פסוק) הפסוק גם אומר עליו שהוא "נר ישראל".

היות שהחג הזה הוא חג של נרות, אז מצד אחד מכוונים שכל ה-לו נרות הם לו הצדיקים שבדור, אבל כל נר הוא "נר ישראל" – יש בו התנוצצות של דוד מלכא משיחא, דוד המלך. התנוצצות זו היא בעיקר החום של הנר. העינים הן הצדיקים והלב הוא הגבורים ונאמר "מאור עינים ישמח לב"[יז].

צדיק גבור – חשמונאי

נעשה גימטריא קצרה וקולעת: אמרנו שבחג זה אנו חשמונאים – "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו". הצדיקים משרש הבל והגבורים משרש קין, ולעתיד לבא שרש קין יעלה על שרש הבל.

צדיק גבור בגימטריא חשמונאי! חשמונאי הוא גם צדיק וגם גבור, כך באמת היו החשמונאים – היו צדיקים וגבורים. הם היו צדיקים מכח שם מה, "אור העצם", ה"כלים דתיקון" שלהם, והיו גבורים שזכו להמשיך את שם סג, שנקרא "כח העצם", ה"אורות דתהו", שהתלבשו בתוך ה"כלים דתיקון". זה צדיק גבור.

לו גיבורי דוד

לשלמה המלך היו ששים גבורים, כך כתוב בשיר השירים. מה לגבי דוד המלך, שהוא הלב והוא הנר? בסוף ספר שמואל[יח] מונים את כל הגבורים של דוד. שלמה המלך אינו איש מלחמה אלא איש שלום – הגבורים שלו הם תפאורה, יש לו ששים גבורים סביב המטה, אבל לא רואים שהוא יוצא לקרב עם הגבורים שלו[יט]. בכל אופן יש לו גבורים – כל מלך צריך גבורים. אצל דוד המלך לא היה כך – כל כולו מלחמה, כל כולו גבורה. "לב בנפש כמלך במלחמה".

כמה גבורים יש לו? כתוב מספר. קודם כל מונים את השמות שלהם, וגם מחלקים אותם לחלוקות – יש את השלישיה העליונה, ועוד שלישיה ועוד שלושים. לכאורה יש לו לו גבורים – כך מסודר בסוף ספר שמואל. אם כן, זה רמז מופלא ל-לו נרות. עד עכשיו ידעתי ש-לו נרות חנוכה הם לו צדיקים שבכל דור, שמקבלים כל יום את פני השכינה בעינים, באור, אבל הנה כתוב שיש לדוד לו גבורים, שלשה ועוד שלשה ועוד שלשים.

הגבור ה-לז

אבל, אחרי שמונים את כל שמות הגבורים של דוד המלך הפסוק מסיים – "כל שלשים ושבעה", זה לשון הפסוק. כלומר, כתוב שכולם יחד הם שלשים ושבעה. איך הם שלשים ושבעה? שוב, יש שלשה ועוד שלשה ועוד שלשים – איך מגיעים לשלשים ושבעה? המפרשים מתדיינים בכך, כמובן, ויש כמה הצעות שונות של פירושים למה בסך הכל בסוף יש לז ולא לו.

פירוש אחד אומר שיש אחד שהוא בעצם בין שלשת השניים לשלשים, הלא הוא בניהו בן יהוידע, שמחד מציינים את מעשי הגבורה שלו, אבל הפסוק אומר עליו – שלא כמו באף אחד אחר – שבזכות מה שעשה, דוד שם אותו אל משמעתו, הפך אותו לשר ופקיד בממשלה, הוא היה ממונה על הכרתי והפלתי, ולא יצא יותר בקרב (הוא היה כהן, שמא יטמא במת בקרב), אחר כך, בימי שלמה המלך, הוא נעשה הרמטכ"ל – במקום יואב אצל דוד. לפי זה, בניהו הוא מעין "ממוצע המחבר" (ככינויו של כל צדיק בלשון החסידות), והיות שדוד הוציא אותו מתפקיד הגבורה שלו ושם אותו בתפקיד אחר, אז נשארו לו גבורים, אבל בסיכום כוללים גם אותו ויש לז. זה פירוש אחד, ויש עוד כמה פירושים.

אחרון כל הגבורים של דוד הוא אוריה החתי (הפסוק האחרון של הפרק הוא "אוריה החתי כל שלשים ושבעה"). לפי זה אפשר לומר עוד פירוש, הרי דוד דאג לו שהוא לא יחיה (שיהרג ב"חרב בני עמון", עיקר חטאו של דוד במעשה בת שבע כמבואר בזהר), אז אולי הוא יוצא מן המנין[כ]. אוריה הוא גם לשון אור, בהריגתו נחסר מאורו של דוד הגם שנשארו לו לו נרות של חנוכה (שעל ידם יתוקן החטא דהריגת אוריה ויוחזר לו אור היחידה (לז) שלו[כא]).

אפשר גם לומר שתבת "כל" – "כל שלשים ושבעה" – רומזת להוספת הכולל ל-לו, סוד האור העולה על כולנה, סוד דוד המלך בעצמו שלו לו גבורים[כב]. שוב, יש עוד כמה וכמה פירושים, ודוק.

ג. שלשת בני צרויה

אבישי שותף למעשה יואב באי מחאתו

יואב הרמטכ"ל, שר הצבא, לא נמנה עם גבורי דוד, ומסבירים שזה מפני חשיבותו. אנחנו יודעים שהיה הרבה מתח בין דוד ליואב. יואב הוא אחיין של דוד, והיו לו עוד שני אחים צעירים – אבישי ועשהאל. יואב הרג את אבנר בן נר, מאד נגד רצונו של דוד, בתור נקמה על כך שאבנר הרג את עשהאל אחיו (אמנם היה מותר לו כיון שזה היה בשעת מלחמה ולעשהאל היה דין רודף[כג]. אבל האחים הגדולים נטרו בלב, ובהזדמנות יואב הרג את אבנר) ואז דוד המלך יצא אחרי המטה והכריח את העם לצאת, שיהיה ברור שהמעשה אינו מטעמו של דוד.

החידוש שם, שאף על פי שיואב עשה את הכל, הפסוק אומר שיואב ואבישי הרגו את אבנר, "ויואב ואבישי אחיו הרגו לאבנר"[כד]. מה פתאום אבישי? המפרשים מסבירים שכנראה אבישי עמד שם ותמך במעשה. יואב הוא הגדול, והיות שאבישי היה שם – כנראה ידע מה שהוא הולך לעשות – ולא מיחה, הפסוק מייחס גם לו את הרצח. למה אנחנו אומרים זאת? מפני שהערב אנחנו רוצים לדבר בעיקר על אבישי.

בני צרויה – בני קרח

כל שלשת האחים האלה הם בני צרויה. מי היתה צרויה? אחותו של דוד[כה]. גם פלא שאין עוד מקרה בתנ"ך שמייחסים אנשים אך ורק לאמא שלהם. אפילו לא יודעים איך אביהם נקרא – אף פעם לא מייחסים את האחים האלה לאביהם, אלא אך ורק לאמם. למה? הפשט הוא בגלל שהאמא היא היחוס – היא אחותו של דוד המלך. בכל אופן, זהו חידוש[כו].

האריז"ל[כז] מסביר שהחידוש הזה קשור לסוד הגלגול של שלשתם. שלשתם הם גלגול של בני קרח, שחלק על משה רבינו במדבר – המתנגד הגדול. כתוב שבכל דור ודור יש משה רבינו, רבי שהוא משה רבינו, ובכל דור יש את מי שחולק עליו – קרח – ורק בדור שהקרח שבדור יודה ויקבל את המשה רבינו שבדור יבוא מלך המשיח. כתוב שזהו תנאי של ביאת המשיח – שקרח יודה למשה. אז גם קרח יעלה מעלה מעלה – "צדיק כתמר יפרח" סופי תבות קרח.

קרח הוא משרש קין ומשה הוא משרש הבל. לקרח היו שלשה בנים – אסיר, אלקנה ואביאסף. שלשת הבנים בתחלה השתתפו במחלוקת ובסוף חזרו בהם, לכן נשאר להם מקום גבוה בגהינם – כשירדו כולם חיים שאולה. והם הם יואב ואבישי ועשהאל בני צרויה אחות דוד המלך. יואב הוא אסיר, אבישי הוא אלקנה (עוד שם חשוב בתנ"ך, אבא של שמואל הנביא, ששקול כנגד משה ואהרן) ועשהאל הוא כנגד אביאסף, הבן השלישי של קרח.

מות לא טבעי בבני צרויה

ממשיך האריז"ל ומסביר שכל השלשה מתו מיתה לא טבעית. עשהאל, הצעיר, נהרג ראשון, כאשר רדף אחרי אבנר בן נר, אחר כך האמצעי ורק בסוף הגדול יואב.

בכלל, לאבנר בן נר יש קשר מובהק לנרות חנוכה. כל הגבורים שאנחנו מזכירים – ובכלל כל גבורי ישראל – החג שלהם הוא חנוכה. יש גבור אחד, אבנר בן נר, שר צבא שאול, שדוד רצה שהוא יהיה שר צבאו בסוף – לכן יואב הרג אותו, חוץ מכך שנקם את נקמת אחיו, הוא גם קנא בו.

כמו שיואב הרג את אבנר הוא הרג אחר כך גם את עמשא, שהיה צדיק ממנו – הרג את שניהם בשלום, בלי סיבה. דוד אמר אחרי מרד אבשלום שישים את עמשא תחת יואב וחימת יואב בערה בו ובהזדמנות הראשונה הוא הרג אותו. לכן דוד צווה על שלמה להוריד את יואב בדם שאולה, ובניהו בן יהוידע פגע בו במצות דוד.

שוב, האריז"ל אומר שכולם היו צריכים למות מות לא טבעי, כדי לכפר על מה ששלשת בני קרח בגלגול הקודם השתתפו בתחלת המחלוקת נגד משה רבינו. האריז"ל אומר גם שכולם נקראים על שם האמא, צרויה, כי הם כאילו צצו מתוך האדמה – כמו תחית המתים. האמא היא כמו אמא-אדמה כאן.

הוא גם דורש את הפסוק "מן המצר קראתי יה" שאומרים בהלל – שהבנים הללו צצו ונולדו מחדש לצרויה ("המצר") כגבורים חדשים. שוב, הם אנשים גבורים וקשים – אחרי מות אבנר דוד אומר שאני צעיר והם קשים ממני, "ואנכי היום רך.. והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני". דוד עצמו, דוד מלכא משיחא, מאוים על ידי הרמטכ"ל שלו. בכל אופן, האח השני הוא המיוחד.

מניין ישראל, המגפה ומות אבישי

מה עם אבישי? לא כתוב במפורש בתנ"ך על מות אבישי. כמו שנסביר הערב, אבישי, האמצעי, הוא הכי מיוחד ביניהם – הכי צדיק-גבור של כולם, הכי מקושר לדוד המלך מכולם, כמו שנראה מה שכן כתוב בפירוש בתנ"ך, שהוא הוא הציל את חייו של דוד המלך. הוא הציל את חייו של דוד המלך כי היה הכי קשור אליו, יותר מיואב, יותר מעשהאל, ויותר מכל הגבורים אשר לדוד.

מה היה הסוף של אבישי? בסוף ימי דוד המלך דוד עשה טעות נוראית – למנות את בני ישראל[כח]. הוא התעקש על כך. אפילו יואב, שהוא המאיים עליו, היה יותר צדיק בסיפור הזה ורצה למנוע מדוד לספור את עם ישראל. אסור לספור את עם ישראל. אבל דוד לא השתכנע ממנו, הוא התעקש, וברגע שהוא גמר את הספירה דוד פתאום תפס את עצמו שהוא עשה חטא נורא.

אחר כך באמת גד הנביא בא אליו ונתן לו שלש ברירות, שיברור לעצמו מה הוא רוצה – או שבע שני רעב, או שלשה חדשים שיפול ביד האויבים, או שלשה ימים של מגפה. דוד אמר לו, כמו שיש אומרים בתחנון – "צר לי מאד נפלה נא ביד הוי' כי רבים רחמָו וביד אדם אל אפֹּלה"[כט]. הוא בחר לעצמו את שלשת ימי המגפה[ל], ויצא המלאך המשחית יום אחד, ובאמת – כמו שדוד אמר שרוצה ליפול ביד ה' "כי רבים רחמיו"[לא] – אחרי יום אחד ה' ניחם על הרעה, אחרי שהמלאך המשחית השחית שבעים אלף יהודים.

דוד אמר לה' – למה אתה משחית את הצאן? הרי אני אשם, "ויאמר דוד אל הוי' בראתו את המלאך המכה בעם ויאמר הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי". ואז כתוב "ויאמר למלאך המשחית בעם רב". המלאך המשחית הגיע עד גרן ארונה – כל הספור הזה קשור לבנין המקדש, הוא איזה יסוד של בנין המקדש (שבא להרבות את עם ישראל, לגלות את כח האין סוף שבעם ישראל), משהו פלאי. סיפור זה הוא גם הסיום של ספר שמואל, "הכל הולך אחר החיתום".

איך חז"ל מפרשים שה' אמר למלאך "רב"? קח אחד שהוא גבור וצדיק ושקול כנגד רוב הסנהדרין, ומי הוא? אבישי בן צרויה, כך כתוב בגמרא[לב]. לכן הוא מת במגיפה.

אם כן, הראשון שמת הוא עשהאל, הצעיר, אחר כך אבישי השני, ובסוף יואב בידי בניהו. שוב, עשהאל היה רודף, יואב היה רשע – רצח שני יהודים צדיקים, גדולי ישראל, שרים בישראל – ואילו על אבישי לא כתוב במותו משהו לא טוב. אדרבה, כתוב שהוא מת כדי לכפר על עם ישראל, שהוא שקול כנגד רוב הסנהדרין, שהוא ה"רב" של עם ישראל[לג] – "ויאמר למלאך... רב" – ומי הוא? אבישי[לד].

היום של אבישי בנרות החנוכה

שוב, זה הזמן להתייחד עם לו הגבורים של חנוכה. אבישי הוא הראש של השלישיה השניה. אמרנו שהפסוק מונה אותם ג-ג-ל – צורת האחוריים של מלה פשוטה, גל, כמו "גל עיני". כך מנויים הגבורים של דוד. כאשר כותבים מלה מהאות הראשונה וכל פעם מוסיפים עוד אות זו צורת אחוריים. אבישי הוא הראשון של ה-ג השני.

אם נכוון כנגד ימי חנוכה, ה-ג הראשונים הם כנגד שני הימים הראשונים של חנוכה (כדעת בית הלל, ש"מוסיף והולך"), וביום השלישי – שלפי המסורת של החסידות הוא חג הגאולה השני של אדמו"ר הזקן (כאשר המלשינות היתה אפילו יותר כבדה מאשר בפעם הראשונה, ממנה השתחרר ב-יט כסלו) – מדליקים את השלישיה השניה, ובראשה אבישי. אחר כך, מיום ד' עד הסוף, מדליקים עוד ל נרות. זו החלוקה, בדיוק כמו הגבורים של דוד.

ד. שמות החשמונאים ושרשם בקדש

רמזי חנוכה – חן וחנה

עוד הקדמה פשוטה: אמרנו שחנוכה הוא חג של אור וחום. יש עוד משהו – מילה כמעט נרדפת – כשמו כן הוא, חנוכה הוא חג של חן. אם כותבים מלא חנוכה הוא חן-ו-כה. הדרוש הפשוט, בנגלה, הוא חנו-כה, שחנו ב-כה כסלו. האריז"ל דורש אחרת – חנה-כו. חנה עולה סג – האריז"ל כותב בפירוש ש-חנה הוא סוד שם סג. יש גם גיבורה של חנוכה שנקראת חנה (חנה ושבעת בניה כנגד ח ימי חנוכה[לה]. היא מתה אחרונה – זאת חנוכה, הכל מכח חנה[לו]). "כח העצם", שם סג, הוא אשה (אמא) – חנה. סג הוא מילוי של שם הוי'.

אז חנוכה הוא חנה – סג – יחד עם השרש – שם הוי', כו. זו הכוונה הפשוטה כאשר אומרים "להדליק נר חנוכה" לפי האריז"ל – מכוונים ש-חנוכה אותיות חנה-כו. אם כן, יש חנו-כה, יש חנה-כו, ויש את הרמז המפורסם בעולם ח נרות והלכה כבית הלל.

חמשת בני מתתיהו

למתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו היו חמשה בנים, ומה שמותיהם? יהודה, יונתן, יוחנן, שמעון, אלעזר (כך סדר התולדה שלהם כמבואר בסדר הדורות). לפני שיצאו לקרב מתתיהו חיזק ועודד אותם ודימה כל אחד ואחד מהם לגבור גדול. כך כתוב במגלת אנטיוכוס, שמודפסת בכמה סדורים גדולים (מכל הסיפורים של חנוכה, זה הסיפור המודפס בסידור). לפי סדר הגילאים: "יהודה בני, אדמה אותך ליהודה בן יעקב אשר היה נמשל לאריה. שמעון בני אדמה אותך לשמעון בן יעקב אשר הרג יושבי שכם... יונתן בני, אדמה אותך ליהונתן בן שאול אשר הרג עם פלשתים. אלעזר בני אדמה אותך לפינחס בן אלעזר אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל" – כולם די פשוטים, חוץ מיוחנן (כפי שנראה) – היחיד שהוא מלשון חן.

יוחנן כנגד אבנר בן נר

יוחנן הוא הבן השלישי. הוא נקרא על שם הסבא, הייתי חושב שהראשון צריך להיות על שם הסבא, אבל כאן השלישי על שמו. אולי כשהבנים הראשונים נולדו הסבא היה עדיין חי והם נהגו מנהג אשכנזים...

בתוך מגילת אנטיוכוס כתוב שיוחנן באמת פתח את המרד. אנטיוכוס היה המלך, משנהו בגריס הרשע, והשלישי ניקנור (הר"ת שלהם אבן, לב האבן של תרבות יון, הלעומת זה של "אבן ישראל"). ניקנור נכנס לבית המקדש והקריב דבר אחר על גבי המזבח, והסיפור הראשון של המרד הוא שיוחנן – בתור כהן גדול, הבן של מתתיהו – נכנס ודקר אותו בחנית. הוא הכין חנית ודקר אותו בתוך הקודש. קודם הוא נשא את עיניו לשמים והתפלל לקב"ה שיסלח לו על כך שמחלל את הקדש. הוא התנהג כאילו בא להשתתף, לקבל את מרות היוונים, לכן הכניסו אותו, ובסוף הרג את ניקנור בקדש וברח, ובאותו יום התחילו הקרבות ונהרגו כך וכך יונים.

בכל אופן, יוחנן הוא לשון חנוכה. למי מתתיהו דמה את יוחנן? "יוחנן בני, אדמה אותך לאבנר בן נר שר צבא ישראל". מה הקשר? הדימוי של יהודה ליהודה בן יעקב הוא פשוט, הדימוי של יונתן ליונתן בן שאול הוא פשוט, הדימוי של שמעון לשמעון בן יעקב שהרג את העיר שכם הוא גם פשוט. הדימוי של אלעזר הוא לא כמו השלשה, אותו שם ממש, אבל די מפורש – "אדמה אותך לפינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". כולם זה די פשוט, אבל יוחנן הוא חידוש. מתתיהו יודע מה שהוא עושה ואומר – כנראה שכל אחד הוא גלגול[לז]. אם הוא דמה את יוחנן בנו לאבנר בן נר שר ישראל, סימן שהוא באמת אבנר בן נר – הוא פתח את המרד והוא נקרא על שם חנוכה, הוא המקור, מתתיהו בן יוחנן[לח].

רמזים בשמות הבנים

יש כמה רמזים בשמות, ואחד הכי פשוטים – יש חמשה בנים, ולכל אחד יש חמש אותיות בשם, משהו נדיר ביותר. כלומר, אפשר לעשות מהשמות רבוע של חמש על חמש (שגם מספרו יוצא רבוע[לט] וגם האלכסונים שלו יוצאים רבוע[מ] וגם הרוא"ת יוצאים רבוע[מא] והפנות, אותיות אריה = ו בחזקת ג, ו פעמים לו נרות חנוכה – משחק מאד יפה של חנוכה):

י	ה	ו	ד	ה
י	ו	נ	ת	ן
י	ו	ח	נ	ן
ש	מ	ע	ו	ן
א	ל	ע	ז	ר

רק נאמר שהרבוע הפשוט הוא שיש חמשה בנים ובשם כל אחד חמש אותיות – סה"כ כה, רמז של חנו-כה. לאבא שלהם, מתתיהו, יש שש אותיות – חן-ו-כה.

האות נ – שמות השבטים הגבורים

גם ב-חן אפשר לרמוז רמז. איזה שמות יש בתורה עם נ אותיות? שבטי י-ה[מב] רשומים כ-כה ו-כה אותיות באבני השהם לזכרון על כתפי הכהן הגדול, כה אותיות על כתף אחת ו-כה אותיות על הכתף השניה[מג]. יש כה ו-כה אותיות, סה"כ נ אותיות. יש רק פעם אחת בתנ"ך את הביטוי "כה וכה" – ביטוי של גבורה, "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי", ראשית דרכו של גואל ישראל.

האבות, אברהם יצחק ויעקב בפני עצמם, הם לא כל כך 'גבורים'. אולי יצחק הוא גבור, מצד הגבורה, אבל בכללות הם צדיקים. ואילו השבטים הם גבורים. יש הרבה דרושי חסידות על מעלת השבטים לגבי האבות, ואחת המעלות שהשבטים הם גבורים. האבות הם צדיקים, אבל השבטים הם גבורים בפועל. לכן רק לשבטים יש ברכות של חיות, חיות טרף כמו אריה וכו'. האבות לא נמשלו לחיות טרף אבל השבטים כן. סימן שיש בשבטים גבורה יותר מאשר באבות.

אם כן, בשבטים יש נ אותיות – כנראה שזה ה-נ של חנוכה. השרש בא מהשבטים, כמו שמתתיהו דמה את יהודה ושמעון בניו ליהודה ושמעון בני יעקב[מד], משבטי י-ה (בהמשך נגיע גם לאות ח).

בנימין ודן – זאב ונחש

אנחנו בר"ח טבת שהוא עדיין סוף כסלו. היום הזה הוא התפר, החפיפה, של הזאב והנחש, כי לפי הקבלה כסלו הוא "בנימין זאב יטרף" וטבת הוא "יהי דן נחש", אין יום יותר 'גבור'. רק היום יש בנימין ודן באותו יום.

בנימין עולה ג"פ דן. בנימין דן עולה ד"פ דן, העולה גבורה, "דידן נצח" (שצריך לשיר תיכף). "דידן נצח" ר"ת דן, ובתוך דידן יש עוד דן, ושאר האותיות עולות עוד ב"פ דן. כלומר, דידן נצח עולה ד"פ דן – שעולה גבורה, שעולה דן ועוד בנימין (דן בנימין – ר"ת דב ובגימטריא דב בחזקת ג, סוד "ופרה ודב תרעינה" שכנגד ספירת הגבורה, כמבואר בהתוועדות י"ט כסלו).

"דנת את דינם", כך אומרים בעל הנסים – שה' קודם כל רב את ריבנו (מכח מסירות נפשו של ה"רב" – אבישי) ואזי דן את דיננו ונוקם את נקמתנו, הכל גבורה. ידוע ש"על הנסים" הכל גבורות, ומה שנאמר בסוף – "והדליקו נרות בחצרות קדשך" – זה לא המנורה במקדש, אלא "בחצרות קדשך" עם כל הפירושים.

אם כן, היום, הנר הששי (לפי הקביעות של שנה זו שכסלו מלא), הוא יום מאד מיוחד – התפר והחפיפה של בנימין ודן, גבורת הזאב והנחש יחד[מה].

הלל והודיה – אור וחום

חנוכה הוא חג של הלל והודיה – הלל הוא על האור, "יהל אור", והודיה ("על הנסים" שאומרים בברכת הודיה) היא על הגבורה של חנוכה, "על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות וגו'" (נסים לשון רבים, מה שאין כן נס השמן והמנורה הוא לשון יחיד, וד"ל). כתוב בחסידות שהלל בא מהחיה של הנפש והודיה מהיחידה של הנפש – אור העצם וכח העצם, מה ו-סג.

ה-ח של חנוכה – ישראל-לאה

נותר לנו ה-ח של חנוכה. איפה יש ח אותיות? מאיזה זיווג יוצאים השבטים? אפשר לומר ש-ח האותיות הן ישראל-לאה. לאה היא עצמה לו (נרות חנוכה). מי שמכיר את כוונות האריז"ל, זיווגי חנוכה מתרחשים במקום המוחין – "שעשה נסים לאבותינו", היחוד מתרחש במקום אבא ואמא.

העיקר כאן הם יהודה שמעון ולוי – כל הגבורים הם כהנים, משבט לוי, ושנים מהם נקראים יהודה ושמעון. שלשת השבטים הללו הם בני לאה. בנימין מתנקם בעמלק-בעשו – הוא בא מיוסף, מבני רחל (גם בישראל-רחל יש ח אותיות) – אבל כאן זו מלחמה ביון, נקמה בשכל של הקליפה, והנקמה בשכל של הקליפה היא של בני לאה.

נמצא שה-ח הוא סוד הזיווג שמוליד את השבטים, שאחר כך מתגלגלים במתתיהו וחמשת בניו, וכך אפשר לכוון את כל אותיות חנוכה לח-נ-ו-כה אותיות של נשמות (גבורי) ישראל: ח – ישראל לאה, נ – שמות השבטים, כה – בני חשמונאי[מו].

ה. דמותו של אבישי בן צרויה – ה'חסיד' של דוד המלך

נחזור לאבישי. יש עוד משהו, הכי חשוב מהכל, שלא אמרנו. המלך הראשון של מלכות החשמונאים אחרי הנצחון הוא מתתיהו עצמו, ואחריו המלך הוא יהודה (כך מובא בסדר הדורות), "הכל הולך אחר הפתיחה". אחר כך מלכו רוב הבנים. מכך יש עוד אסמכתא שיהודה הוא הגדול, כי מלך אחרי אביו. אם כי באמת יש המון סתירות, כי במגילת אנטיוכוס כתוב שהוא נהרג בקרב. אבל בסדר הדורות כתוב שיהודה מלך אחרי מתתיהו.

שרשי נשמת אבישי במשך הדורות, אבישי ומתתיהו

מכל מקום, האריז"ל אומר שמתתיהו הוא מאותו שרש של אבישי – גלגול של אבישי. אין רמז יותר מובהק ומופלא מזה שחנוכה הוא החג של אבישי.

האר"י אומר[מז] שבתוך השרש של קין יש כמה קוים – כמה ענפים של שרש קין – ואחד הענפים של שרש קין כולל גם את אבישי וגם את אליהו הנביא ואלישע הנביא אחריו. מכל הבנים של צרויה מוזכר רק אבישי בשרש זה. זהו בעצם הקו שמוביל למלך המשיח, בגלל שהאריז"ל גילה לרבי חיים ויטאל שזהו שרש נשמתו (כך כתוב כמה פעמים), והוא שרש נשמת משיח בן דוד. בין כל גבורי דוד מי שנמצא באותו שרש הוא רק אבישי. אחר כך, אחרי התנ"ך, הנשמה הראשונה שכתובה בשרש זה היא נשמת מתתיהו בן יוחנן. אם כן, אם החג של מתתיהו הוא גם החג של אבישי.

אחר כך נכלל בענף זה רבי עקיבא – הגדול מבין התנאים בשרש הזה. אחר כך, בין האמוראים יש כמה וכמה חשובים, אבל אולי הכי חשוב הוא אביי. ידוע שהבעל שם טוב הוא מוחין דאביי – כך אמר עליו אדמו"ר הזקן. אבישי היינו אביי ועוד ש.

אחר כך, בין כל הראשונים, השרש הזה של משיח בן דוד הוא הרשב"א. ידוע במסורת החסידות שהרשב"א הוא הרבי של כל הראשונים. הוא נהג כמו רבי חסידי יותר מכולם. אז מי שרוצה להתקשר לשרש של אבישי יתחיל ללמוד רשב"א בישיבה. האר"י אומר שיש גם ניצוץ שלו במגיד משנה על הרמב"ם, אבל העיקר הוא הרשב"א (היו לאריז"ל הרבה 'עסקים' עם המגיד משנה).

אחר כך, בדור של האר"י עצמו, הוא אומר שהבית יוסף הוא משרש זה, הוא אבישי של הדור שלו, יחד עם התלמיד המובהק שלו ששייך למשיח בן דוד, מהרח"ו. אם כן, שרש זה הוא הכי חשוב, בלשון הכתוב על אבישי דווקא נאמר "הכי נכבד" (ואין עוד "הכי" במובן של ביותר בתנ"ך!). שוב, אין בו לא את יואב ולא את עשהאל, אלא רק את אבישי.

אבישי – גבור וצדיק

כל הנ"ל היה הקדמות, אבל עיקר מה שרוצים הערב הוא לספר את הסיפור המופלא בו אבישי מציל את חיי דוד המלך, שזהו הסימן המובהק שהוא הכי קשור בלב ובנפש לדוד מלך ישראל חי וקים. כנראה שצריך להתקשר אליו באופן מיוחד היום, בחג הזה. יחד עם כל הגבורים, אבל הוא ראש של הגבורים בחג הזה.

אם הוא שקול כנגד רוב הסנהדרין – הוא ה"רב" ששקול כנגד רוב הסנהדרין ומכפר על כל עם ישראל בכך – יש גם את בחינת הצדיק שבו. הסנהדרין הם חכמים, "עיני העדה" – הם אור. יוצא שהוא גם כח וגם אור, גם "אורות דתהו" (כח) וגם "כלים דתיקון" (אור).

סיפורו של אבישי בתנ"ך

הסיפור של אבישי, שאנחנו רוצים לספר וגם להסביר איך חז"ל מפרשים אותו בצורה מופלאה ביותר, כתוב בסוף ספר שמואל (לפני הסוף-הסוף[מח]), פרשיה שלמה של שלשה פסוקים:

ותהי עוד מלחמה לפלשתים את ישראל וירד דוד ועבדיו עמו וילחמו את פלשתים ויעף דוד. וישבי בנב אשר בילידי הרפה ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת והוא חגור חדשה ויאמר להכות את דוד. ויעזר לו אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי וימיתהו אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל.

ישבי הוא אח של גלית, אותו הרג דוד הרבה לפני כן. לגלית היו עוד שלשה אחים וכולם "ילידי הרפה" – זוהי ערפה[מט]. חז"ל אומרים שערפה 'זכתה' להוליד ארבעה גבורים הכי על-טבעיים בממדים שלהם בגלל שהורידה ארבע דמעות לפני שפרשה מנעמי, אחרי שנשקה אותה (לכן גם בניה נקראו "בני הנשוקה", לעומת "בני הדבוקה", בית דוד שבאים מרות שדבקה בנעמי). הראשון הוא גלית, שנפל בידי דוד המלך עצמו. עכשיו אנו מדברים על השני, ישבי. אחר כך יש עוד אחד שנקרא סף (בדברי הימים נקרא ספי), והאחרון הוא 'איש מדון' שהיו לו כד אצבעות (שש בכל יד ובכל רגל)[נ]. אז יש פה ארבעה גבורים, שבסוף כולם נפלו בידי דוד ועבדיו-גבוריו.

כלי-הזין של ישבי "ומשקל קינו [ידית חניתו] שלש מאות משקל נחשת והוא חגור חדשה" – כמו חג חנוכה, היה זה יום החנוך של ישבי, היום בו חוגרים את הגבור בחגורה חדשה, ועליו לעשות מעשה גבורה עצום בו ביום. דוד התעייף, וישבי הוא החנוכה דלעומת-זה ורוצה להרוג את דוד – מה יכול להיות יותר טוב ביום החנוך שלו? תמיד עושים בחנוכה כנוסי חנוך, וצריך להדגיש בהם את גבורת דוד וגבוריו, נגד ארבעת ענקים אלה.

דוד מתעייף, ובסוף נשבעים כל הגבורים – בראשותו של מי שהציל את חייו בפועל, אבישי – שלא תצא עוד אתנו למלחמה "ולא תכבה את נר ישראל". כאן המקור למה שהזכרנו קודם, שדוד נקרא "נר ישראל", וממילא השייכות לחנוכה[נא].

"אין מלך בלא עוד מלחמה"

מאחורי הפסוקים האלה יש דברים עמוקים ביותר, שחז"ל מתארים אותם בגמרא, בסנהדרין פרק "חלק"[נב]. רק נאמר שבכל הפרשיה הזו בתנ"ך יש בדיוק חן תיבות. כשעושים את הגימטריא של כל חן המלים יחד, ממש פלאי פלאות, יוצא מספר שהוא כפולה של חן. כלומר, יש מספר שלם שהוא הערך הממוצע כאן – הכל עולה 17052[נג], חן פעמים 294. 294 הוא כפולה של דוד, כלומר – לא רק שיש כאן חן, אלא הענין גם קשור לדוד, 294 = אהיה פעמים דוד. הערך הממוצע של כל מלה בספור הוא אהיה (פעמים) דוד, אני אהיה דוד.

הרבה פעמים למדנו אודות מספר זה (294), שעולה משפט מפתח בספר התניא – "אין מלך בלא עם"[נד]. כאן יש סיפור מופת כמה המלך צריך לעם שלו. "אין מלך בלא עם" ו"אין עם בלא מלך" – שניהם בספור כאן.

הסיפור מתחיל "ותהי עוד מלחמה לפלשתים את ישראל". כשלמדנו על "אין מלך בלא עם" אמרנו שיש רמזי רמזים מופלאים במלה עַם – הרבה הרבה ראשי תבות, שלא יכול להיות מלך בלי הר"ת הרמוזים. פתחנו בכך ש-עם ר"ת עוד-מלך – מאד אהבו את הרמז הזה, גם מהאנשים שיושבים כאן. הרמז הזה יהיה שייך לאיך שחז"ל מספרים את הסיפור כאן בגמרא.

אבל בפרשה זו יש משהו בולט – מתחיל ב"ותהי עוד מלחמה", ר"ת עם. ביטוי החוזר רק פעמיים בתנ"ך – כשהפעם השניה היא בסמוך, בהריגת בני ערפה. מה הפירוש של "אין מלך בלא עוד מלחמה"? מלך צריך כל הזמן מלחמות, הוא לא יכול להיות בלי מלחמה. ברגע שאין מלחמה הוא אויס-מלך. לכאורה הדבר דורש הסבר והתבוננות.

מלך, משיח, נשיא

כתוב[נה] שכאשר משיח יבוא יעמוד מלך מבית דוד, שקודם כל יכוף את כל ישראל ללכת בדרך התורה והמצוה, אחר כך ילחם מלחמות ה' וינצח, אחר כך יבנה מקדש במקומו ורק אז הוא נעשה משיח בודאי. בכפית ישראל ובמלחמות הוא בחזקת משיח. אפשר לדייק שמשיח בתור מלך הוא רק כאשר הוא עומד ונלחם, וברגע שמנצח ובונה מקדש הוא קונה לעצמו את השם משיח כשם עצמי (משיח בן דוד במקום מלך מבית דוד), ואז הוא עובר להיות נשיא, כמו שכתוב ביחזקאל. הסוף של כל מלך, אחרי שמנצח את המלחמות, הוא לצאת מגדר מלך ולהתעלות לגדר של נשיא, של רבי, של משיח.

כאן המקור בתנ"ך לתופעה זו. דוד המלך בכל התנ"ך הוא גבור – מתחיל בכך שהורג את גלית, כך מתחיל את הקריירה, קונה את שמו, כולם אוהבים אותו. אחר כך הוא ממשיך להלחם, כל הזמן נלחם, ויום אחד בהיר הוא יוצא לקרב ומתעייף. מה זאת אומרת? הגדר של המלך עד כה היה גבור מלחמה, מה פתאום הוא מתעיף? הוא זקן? עיף? מה קרה? זה איתות מהשמים. כל גבור, באיזה שלב, סופו להתעייף. אומרים לו – טוב, צריך לעלות, צריך להיות רבי. צריך לחזור להיות צדיק, להיות "נר ישראל". אנחנו רק פותחים את הווארט.

הלב נלחם

איך אני יודע בבירור שאין מלך בלא עוד מלחמה? מלשון ספר יצירה שאמרנו קודם, ש"לב בנפש כמלך במלחמה". ברגע שהוא מפסיק להלחם הוא מפסיק לחיות. אם הלב מפסיק לחיות, ח"ו, כל הגוף מפסיק לחיות – הכל זה דופק, דופק הלוחם. הלב לוחם על החיים.

גם כאן בארץ, "ארץ החיים", חלק מהמודעות הטבעית הוא מלחמה על החיים. זה טבע, זה כיף – הלב לא סובל במלחמה, זה המקצוע שלו. כל בעל מקצוע אוהב את המקצוע שלו. גם דוד אוהב את המלחמה. הוא לא אוהב אם הורגים בחנם, כמו בסיפור של יואב – את זה הוא מאד לא אוהב, והוא יעניש אותו על כך. אבל מלחמות ה', כמו שכתוב על מלך המשיח – הוא מאד אוהב. הרבה פעמים למדנו שנצחון במלחמת ה' באמת הוא מקור התענוג, כמו שלמדנו שנקמה ראויה היא מקור התקומה של העם.

אבל יש שלב בו המלך מתעייף – זה הרגע הקריטי, שהוא בסכנת חיים – ואז צריך לבוא איזה אבישי, העם שלו, שאצלו ה"עוד מלחמה" עדיין חי, וצריך להציל לו את החיים, להכות את הפלשתי ולעזור לו.

חז"ל שואלים למה כתוב "ויעזר"? הרי עזרה היא רק כאשר שניהם פועלים. אפשר לחשוב שדוד ניסה להלחם ואבישי עזר, אבל חז"ל אומרים שדוד לא השתתף. לכן הם מפרשים ש"ויעזר" היינו בתפלה. זה המפתח של הכל – כאשר הוא מתעייף, ונמצא בסכנת חיים, מה נשאר לו? אם מדוד עצמו מקובל ש"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים", נשאר לו להתפלל[נו].

המעשה הראשון של אבישי, ה'חסיד' של דוד

נסיים פרק זה, לפני העיקר. הפעם הראשונה שפוגשים את אבישי[נז] היא כאשר דוד המלך נרדף על ידי שאול. בצעירותו, הוא נקלע למקום בו הוא עומד על ההר, ושאול שרודף אחריו חונה במחנה בעמק עם אבנר בן נר שר צבאו ובלילה נרדמים כולם (דבר ששייך לחוש השינה של חדש כסלו) – "ואין ראה ואין יודע ואין מקיץ[נח] כי כלם ישנים כי תרדמת הוי' נפלה עליהם".

מה דוד אומר? הוא רואה כמה גבורים לידו (אחימלך החתי ואבישי בן צרויה), ושואל מי מוכן להסתכן ולרדת אתי למחנה שאול – לא מלחמה נגד פלשתים, אלא שאול משיח ה', שדוד לא רוצה לפגוע באף שערה שלו. מי מתנדב? "ויאמר אבישי אני ארד עמך"[נט]. זו הפעם הראשונה שפוגשים אותו. "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא, יותר מכל הגבורים, הכי קשור בעצם לדוד. הוא אומר לדוד – אני ארד עמך.

למה הוא זכה להיות ראש השלישיה? דוד בקש מים מבור בית לחם, ומי הלך לעשות את מבוקשו (המנוגד לגמרי להגיון)? אבישי (השנים האחרים לא הוזכרו בשם, סימן שהם בטלים אליו וכלולים בו לגמרי). אם יש דוגמה אחת למה שהיום קוראים 'חסיד'[ס] – הדוגמה היא אבישי. יואב ועשהאל הם 'ספק-חסיד'. יש חסיד שאומר שאני הכי חסיד, אני ראש המוסדות – זה יואב. הבחור שעושה מבצעים ברחוב הוא עשהאל. אבל מי שהוא באמת חסיד, שדבוק ברבו ומוסר את נפשו עבור רבו בפועל ממש (גם על אמירה בעלמא, על תשוקה חולפת של רבו) – זה אבישי.

שוב, דוד שואל מי מוכן לרדת איתי למחנה שאול, ואבישי מתנדב. שניהם יורדים – כולם ישנים שם – הם נכנסים לתוך המעגל הפנימי, שם ישן המלך עם כל שומרי הראש שלו. כולם ישנים, כולל אבנר בן נר. הם מתקרבים, ואבישי פונה לדוד ואומר שה' סיגר את אויבך בידך בהשגחה פרטית (חסיד שקשור להשגחה-פרטית) – אלך ואפגע בו. דוד אומר לו – חס ושלום שתפגע במשיח ה'. אלא מה? קח את החנית ואת צפחת המים שלו.

ליד המקום בו ישן שאול יש חנית וצפחת המים שלו (לשתיה, או שמא לנטילת ידים). התרגום של "קח" הוא "סב", כמו הסביבון של חנוכה – תיכף נדבר על חטא הריגת כהני נב הקשור למילת "סב"[סא]. הפסוק הבא אומר שדוד לקח את החנית ואת צפחת המים, הם יצאו ועלו להר, ודוד צעק לאבנר שאתה חייב מות כי לא שמרת על אדוניך וכל הסיפור.

קודם הוא אומר לאבישי "קח" ואחר כך כתוב שהוא עצמו לקח. מה קרה? המפרשים מסבירים – כך ברש"י – שבאמת אמר לאבישי לקחת, ופתאום תפס שלאבישי, ה'חסיד' האמתי, יש יצר (כאילו לטובת הרבי שלו) להרוג את שאול. אם יתקרב מדי לשאול איני סומך עליו – צרויה לשון יצר, יש לו יצר חזק, הוא בן צרויה – ועלול להרוג את שאול. לכן אחרי שאמר לאבישי ללכת, חזר בו והלך לקחת בעצמו את החנית והצפחת. אי אפשר לסמוך גם על אבישי, כי הוא מדי מסור[סב] – יש לו יצר לגמור את הסיפור, להרוג את שאול ו"יחי המלך דוד לעולם", "דוד מלך ישראל חי וקים". זו הפעם הראשונה שפוגשים את אבישי. כל זה היה רק לבנות את דמותו של אבישי.

רמזים בשמות דוד ואבישי

אמרנו שדוד ואבישי ירדו אל שאול. הם הצמד – דוד הרבי האמתי ואבישי החסיד האמתי – וביחד ("אין מלך בלא עם" ו"אין עם בלא מלך", הם חייבים זה את זה) הם עולים שאול. זה רמז מצוין, יפהפה, שבכח שניהם להתגבר ולנצח את הרדיפה ששאול רודף את דוד. אבל דוד גם אוהב את שאול. חוץ מזה שהוא השווער שלו – הגם שהוא רוצה להרוג אותו, דוד מאד מייקר אותו כ"משיח ה'". שאול הוא המשיח הראשון ודוד הוא המשיח השני, ובעצם הוא מקבל את המשיחיות שלו משאול.

נאמר עוד רמז: אבישי במספר רגיל הוא 323, אבל במספר סדורי (האותיות מ-1 עד 22) אבישי עולה 44, ודוד עולה 14 (אותו דבר במספר רגיל וסדורי), יחד הם עולים חן. היינו שבכל הפרשה הנ"ל של מעשה ישבי יש דוד אבישי מלים: בפסוק הראשון יש 15 מילים, בשני 18 ובשלישי 25[סג]. אם לוקחים את שלשת המספרים האלה – שכך מתחלק ה-חן – ועושים כל אחד במשולש, הכל עולה 616, 14 כפול 44, דוד כפול אבישי. בחנוכה יחד עם השמשים מדליקים מד נרות, כמנין אבישי במספר סדורי.

אבישי ואבשי – דוד ודויד

יש כאן משהו נפלא. כמה פעמים אבישי מופיע בתנ"ך? כה פעמים. הוא שקול כנגד כל חמשת בני מתתיהו שיש בשמותיהם כה אותיות. אבל לא בכל הפעמים כתוב אבישי. אבישי עצמו הוא כפולה של יואב – יואב פעמים טוב. יואב פעמים כתוב אבישי, ב-י, אבל עוד ו פעמים כתוב אבשי (כמובן שמשנה את הגימטריא וכו'). בדברי הימים הוא מוזכר ה פעמים, ובכולם נקרא אבשי – אף פעם לא אבישי. בשאר התנ"ך הוא נקרא תמיד אבישי, חוץ מפעם אחת שכתוב אבשי.

שוב, בכל התנ"ך יש חי פעמים אבישי ופעם אחת אבשי, אבל בדברי הימים הוא תמיד אבשי. יש רש"י בדברי הימים שמסביר למה מקפידים לקרוא לו אבשי – רש"י הקדוש אומר דבר יפהפה[סד]: כל דברי הימים הוא לכבוד דוד המלך, לכן גם לא רוצים לרמוז שהוא בן של ישי, אביו של דוד המלך, כדי לא לפגוע בכבוד דוד. ישי גם היה הסבא של אבישי, וכמו שיוחנן בן מתתיהו בן יוחנן נקרא על שם סבו, כך אבישי קרוי על שמו סבו, אבי-ישי, אבל כדי לא לרמוז לכך קוראים לו אבשי.

כל אחד שקצת בענינים מיד יאמר את הרמז המתבקש, שרש"י לא כותב – מה קרה עם ה-י? כמו ה-י של שרי שהתלוננה ועברה ליהושע, כך גם כאן ודאי ה-י התלוננה. כאן יש עוקץ אחר – היות שאבישי הוא החסיד האמתי שמוסר את הנפש בפועל להציל את חיי הרבי שלו וממילא לקדם את הענין של הרבי שלו, את המשיחיות של הרבי שלו, אז הוא לכתחילה תורם את ה-י שלו (לא בדיעבד, כמו אצל שרה). אבישי אומר לדוד – קח את ה-י שלי, אתה תהיה דויד מלא ואני אהיה אבשי חסר. זה משהו מופלא, שבכל דברי הימים תמיד כתוב דויד מלא ותמיד אבשי חסר, ללא יוצא מהכלל. כמובן, דויד-אבשי שוה דוד-אבישי – שניהם עולים שאול.

איפה בפעם הראשונה כתוב אבשי בדברי הימים? יש יחוס של כל השבטים, ויש יחוס שבט יהודה – עד דוד המלך. כתוב שם "דויד השבעי" (השביעי בין בני ישי), ואחר כך כתוב שיש אחות בשם צרויה ויש לה שלשה בנים – "אבשי ויואב ועשה אל"[סה]. פלאי פלאים, מי הגדול ביניהם? אנחנו יודעים שיואב הוא הגדול, אבל בפסוק זה שהוא הפעם היחידה בדברי הימים שמונים את כל שלשת האחים, כתוב אבשי לפני יואב. למה? מתבקש שהכוונה היא להסמיך אותו לדוד. כתוב כאן יחוס, וכתוב "דויד השבעי"[סו] ומיד שיש אחות ששמה צרויה ולה שלשה בנים, "אבשי ויואב ועשה אל". רמז מופלא שרוצים להדגיש את הקשר. מי שהכי קשור לדוד הוא אבשי – אבישי.

ו. מעשה הצלת דוד על ידי אבישי

כעת נחזור לעיקר – המדרש איך אבישי מציל את חיי דוד המלך. נתחיל ללמוד את הפסוקים ואת פירושם בגמרא[סז]: חז"ל מתחילים לפרש מהפסוק השני, "וישבי בנֹב".

חטא דוד בנוב

בשאר המקומות כתוב שמקום אחי גלית הוא בגוב, וכאן נוב – נוב סמוכה לירושלים, לא בארץ פלשתים, ומה ישבי עושה בה? בסיפור הבא ובכל הסיפורים כתוב גוב, שהוא מקום בארץ פלשתים, אבל נוב היא עיר הכהנים. לכן חז"ל אומרים שישבי בא להרוג את דוד מהשמים על עסקי נוב. מה העוון המקורי של דוד המלך? תמיד חושבים שחטא דוד הוא חטא בת שבע, אבל יש חטא שבמדה מסוימת הוא חמור בהרבה, אף שהוא בלי כוונה. דוד מודה בעצמו שבגללו שאול – על ידי דואג האדומי – פגע והרג פה כהנים במו ידיו[סח], ואחר כך המשיך להשמיד את כל נוב עיר הכהנים, כאילו הם משתפי פעולה עם דוד המלך (כך דואג ספר לשון הרע על דוד).

מה היה הסיפור[סט]? היה שם בנב את אחימלך (= דוד המלך) ראש הכהנים[ע], וכאשר דוד ברח משאול היה לו בולמוס אז אחימלך נתן לו לחם קדש לאכול (כי היה פיקוח נפש). דוד המציא סיפור – שקר – שהוא בשליחות סתר של שאול, והיה צריך לברוח מהר, ולכן הוא בלי חרב. אחימלך נתן לו את חרב גלית שדוד הרג. רואים מכאן מה חשיבות הגבורה בעם ישראל – לוקחים את החרב של גבור האויב ושמים אותה במשכן, והיא סמל של נצחון, "ילחם מלחמות ה' וינצח", הסמל ההולך למקום הכי קדוש. אבל כעת כאשר דוד בלי חרב הוא נותן אותה לדוד שאומר "אין כמוה". דואג האדומי היה נוכח שם, רואה את כל הסיפור, ומוציא לעז שהכהנים משתפים פעולה עם דוד שמורד בשאול המלך.

מה כתוב? שהסיפור הזה הוא עוול שנשמר לאורך כל ההסטוריה של עם ישראל, עד מלחמת סנחריב, כך אומרים חז"ל בגמרא[עא]. המפרשים מסבירים שאת העונש על החלק האישי של דוד המלך בסיפור הריגת נוב הוא קבל בסיפור של ישבי, אבל העון של עם ישראל נשאר הרבה דורות, עד דורו של חזקיהו המלך, כפי שמספרת הגמרא. שהיה יום אחד, שאם סנחריב היה פוגע באותו יום שהגיע לירושלים היה מצליח – "עוד היום בנב לעמוד" – אבל היות שהוא פספס את היום האחרון של העונש על נוב, למחרת קמו היהודים וכל מחנה סנחריב היו פגרים מתים. שוב, בתור עוון כללי-לאומי אין עוון לאומי לעם ישראל כעוון נוב.

נחזור, כתוב "וישבי בנב" – על עסקי נוב, שבגללך דוד המלך נהרגה כל נוב עיר הכהנים, בגללך נטרד דואג האדומי, בגללך נהרגו בסוף שאול ושלשת בניו. בסוף הם נמסרו בידי פלשתים – הכל בגלל עוון נוב.

אגב, ישבי הוא 23 פעמים דוד בגימטריא[עב]. הכח שיש לישבי, שכמעט הורג את דוד, הוא בגלל עון נוב. חז"ל מחדשים לנו שלא רק שהוא פגיע כי יש לו עון, אלא שדוד המלך קבל את העונש על עצמו. חז"ל אומרים שהקב"ה בכבודו ובעצמו אמר לדוד שבגללך קרו כל האסונות האלה, אתה חייב כפרה, ומה אתה בוחר לעצמך – שיכלה זרעך או שתמסר ביד אויב? – או שלא יהיה לך המשך, או שאתה עצמך תמסר ביד האויב – שיהרגו אותך במלחמה? דוד בחר את האפשרות השניה – שימסר ביד אויב. כלומר, דוד פסק לעצמו את הדין, בתור כפרה על עסקי נוב.

השטן נדמה לצבי

מה קרה? יום אחד בהיר הוא יצא לאיזה מקום – מקום של ציד. המלך יוצא לציד, והשטן מתלבש בתור צבי (טביא) נהדר ויפהפה, אז הוא "פתק ליה גירא". הכל כמובן בארמית של הגמרא, ויש מלה שחוזרת שם שלש פעמים – לזרוק, "פתק". כנראה שקשור למה שדברנו בתחלת השיעור – פ"נ, להכניס פתק לרבי.

יש פה שלשה פתקים. הפתק הראשון הוא שדוד פתק גירא – חץ – רצה לירות בצבי[עג]. אבל הצבי התחמק והוא רדף אחריו. הצבי משך אותו עד שהוא הגיע לארץ פלשתים[עד]. שוב, הכל מעשה שטן – השטן פה הוא הצבי.

כידוע שיש הרבה פירושים במדרשי חז"ל, והפירוש שהכי מפשיט את המדרש הוא המהר"ל מפראג. כאן המהר"ל אומר משהו מאד נחמד, שקשור לשיעור על חיות ב-י"ט כסלו (קשור גם לשבטים). הוא אומר שהיצר הרע של האדם בכלל והיהודי בפרט, שהוא נמשך אחרי צורות של חיות. הוא הכי אוהב להסתכל על חיות, להתבונן על חיות, והוא נמשך. כל הסיפור כאן הוא משל ודימוי לכך שהיצר נמשך למשהו. דימוי של חז"ל לכך שדוד המלך חווה נפילה רוחנית – שיצרו מושך אותו, מוריד אותו – והכל כדי לקיים את מה שהוא קבל על עצמו. "נורא עלילה על בני אדם".

כדי לקיים את הפסק שהוא יפול ביד האויב שלו, הוא צריך קודם כל לעבור איזו נפילה, והנפילה היא השטן שמתלבש בצבי – הוא רואה את הצבי, נמשך אחריו, ויורד מטה מטה עד שמגיע לארץ פלשתים, מקום הקליפות, מקום ההעדר (בלשון המהר"ל). ההסתלכות בחיות מורידה את האדם עד שהוא מגיע לתוך ארץ פלשתים, שהיום הינו כל מיני אתרים באינטרנט. הוא פותח עוד אתר ועוד אתר ועוד אתר עד שהוא נכנס עמוק לתוך ארץ פלשתים, ושם האויב שלו מחכה לו. שם ישבי אורב לו – אורב להזדמנות מתי דוד ימשך לתוך מקום הקליפות.

המשחק של ישבי במפלת דוד

אם כן, דוד נמשך לשם ומגיע למקום של ישבי, וישבי אומר – הנה מי שהרג את אחי, גלית, יש לי חשבון איתו. ישבי הוא גבור, ודוד ברגע שנמשך לארץ פלשתים הוא לא סתם עייף – הוא פגיע לגמרי, טרף קל בשביל ישבי. ישבי פשוט תופס את דוד מלך ישראל ושם אותו תחת אבן הבד (כמו בבית הבד, שדורכים על הזיתים), ויושב על האבן כדי למעוך אותו.

המפרשים שואלים – אם דוד הוא משחק קל עבורו, למה לא הורג אותו וזהו? הם אומרים שהוא רוצה להשתלט על הכח שלו – לא רוצה להרוג אותו מיד, אלא לשחק בו. תאות הנקם היא קודם כל לשחק עם האויב – תופסים אותו, מושיבים אותו תחת הכסא ויושבים עליו, דורכים עליו ומועכים אותו, לא כדי להרוג אותו עדיין.

הקב"ה עשה נס שהארץ נעשתה מאד גמישה, תחוחה – או, לפי פירוש אחר, נעשתה שם גומא שהגנה על דוד – והוא לא ניזוק. בהמשך הסיפור (כאשר אבישי מגיע לשם) הוא רצה לשחק בו כמו צפור, הוא לקח את דוד המלך וזרק אותו באויר, ותוך כדי שהוא זורק אותו הוא נועץ רומח באדמה שדוד יפול עליו וימות. הכל מתוך משחק – הוא רוצה שימות מתוך משחק, שהוא מראה שהוא כלום אצלי, כמו צפור.

כמו שעושים סרט – עד כאן סצינה אחת. כעת המצלמה (של הגמרא) עוברת למקום אחר לגמרי.

מגלים לאבישי שהמלך בסכנה

היום ערב שבת קדש ואבישי בן צרויה אחות דוד מתרחץ לכבוד שבת קדש – כדי שתתגלה אצלו הנשמה היתרה של שבת קדש – ושם הוא לוקח ארבע גרבי (ארבעה סאים) מים רותחים לחפוף את ראשו (הרבה מים, כמו שכתוב על אדמו"ר הזקן שזו היתה עיקר הרחיצה שלו בערב שבת, עם מים רותחים שלא אנושי לסבול אותם[עה]). יש לומר שבארבע הסאין של מים רותחים בהם הוא חופף את ראשו לכבוד שבת, בהם הוא מתקן את ארבע הדמעות החמות של ערפה כאשר נשקה את חמותה, ובכך יש לו הכח להתגבר על בניה, החל מישבי.

פתאום אבישי רואה טפת דם בתוך המים. המהר"ל מסביר שטפת דם היא קרבת משפחה. אמרנו שאבישי בגימטריא דם במספר סדורי – כנראה הוא משתקף בעצמו במים. המהר"ל אומר שטפת הדם רמזה לו שמי שהוא נמצא איתו בברית דמים[עו], הכי קרוב לו, נמצא בסכנה. יש עוד גירסה שם, שתוך כדי שרחץ ראשו באה יונה וטרפה בכנפיה, עשתה עצמה מאד מסכנה (רש"י כותב הרבה מלים על מה שעשתה: "היתה טורפת ומתחבטת עצמה וממרטת כנפיה והומה ומצערת"). הוא הבין שעם ישראל נמצא בסכנה, והיינו שדוד המלך – הלב של כל עם ישראל – נמצא בסכנה. טפת הדם היא ברית דמים בינו לבין דוד, וכאן המלך הוא כל העם – המלך נמצא בסכנה. הוא מבין את הרמז – יש לו חוש, רוח הקדש[עז] – שדוד המלך בסכנה.

אבישי מיד יוצא מהמרחץ, רץ לארמון של דוד ומחפש אותו והוא לא נמצא שם. אחר כך מחפש אותו בבית המדרש, אולי הלך ללמוד בערב שבת, וגם שם הוא לא נמצא, הוא מאד נבוך. בערב שבת לא יוצאים סתם – יש בעיה. הוא צריך איזה כלי רכב לרוץ מהר לחפש את דוד.

מלך אין רוכבים על סוסו

יש חז"ל שאומרים שלא רוכבים על סוסו של מלך ולא יושבים על כסאו ולא משתמשים בשרביטו. המהר"ל מסביר[עח] מאד יפה את שלשת הדברים האלה, שסוסו (בסוף יהיה כאן הפרד שלו) הוא ההנהגה של המלך – איך הוא נוהג ואיך הוא מנהיג, המלך בתור מנהיג. הכסא הוא המלך בתור מתנשא שיורד לשפוט את העם, אבל הכסא מסמל את עצם ההתנשאות של המלכות. על ידי ההתנשאות, שהוא יושב על הכסא, הוא מסדר את העם מסביב – זה המשפט. והשרביט הוא הכח של המלך כמושל – "זה ירים וזה ישפיל", כח המלך להחיות ולהמית. הכח המושל של המלך הוא השרביט, צורת ההנהגה שלו היא הסוס, ועצם ההתנשאות המשרה השראה ובונה סדר במדינה הוא הכסא. כל זה דרך המהר"ל להסביר כאן.

לפני שהמהר"ל מתחיל להסביר הוא אומר שאפשר להאמין שדבר זה קרה כפשוטו, אבל יותר נכון לקבל את כל הסיפור הזה כמשל[עט]. רק שנדע שצדיקים הכי גדולים יכולים לומר על חז"ל שדבריהם משל (בתורה "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", אבל בחז"ל אפשר לפרש כך לשיטת המהר"ל מפראג, וידוע שספר התניא קדישא מבוסס ומיוסד על ספרי המהר"ל).

לפעמים "עבד מלך – מלך"

אבישי נכנס לבית המדרש ושואל אם מותר לרכוב על סוסו של המלך כאשר הוא בסכנת חיים, ומתירים לו. אבישי הוא החסיד האמיתי של דוד, ולפי המהר"ל יוצא שלפעמים "עבד מלך מלך" – לפעמים העבד צריך להיות המלך עצמו. הוא שואל – אם המלך בסכנת חיים, אני יכול לרכוב על הסוס שלו? האם אני יכול להנהיג כעת? אומרים לו שכן. הוא לוקח את הפרדה של המלך.

למה פרד? יש מי שאומר שהפרדה רצה הכי מהר. בכלל, למה אבישי צריך את הפרדה של המלך? אין לו פרדה או סוס משל עצמו? יש שני פירושים ע"פ פשט. בקיצור נמרץ, בעל הערוך לנר מסביר על פי נגלה בפלפול ארוך שאסור לרכוב על פרדה כי היא שעטנז – כלאים – אבל חז"ל אומרים במקום אחד שהפרדה של דוד היא בריה מששת ימי בראשית ואינה כלאים, לכן רק עליה מותר לרכב. כך הוא אומר והרבה מביאים אותו. יש פירוש אחר, שיותר מתיישב על דרך הפשט – הבן איש חי בבן יהוידע – שסוס המלך יכיר את מקומו של המלך, יריח אותו. כמו שמסופר[פ] שסוסו של רבי פינחס בן יאיר הכיר היכן רשב"י התחבא, כך כאן. אבישי לא יודע לאן לרכב, לכן צריך שהפרדה של דוד תרגיש איפה דוד נמצא ותקח אותו לשם. והוא באמת רכב על הפרדה והגיע מהר, בקפיצת הארץ, אל דוד.

להרוג את השרש של הקליפה

כאשר דוד נמשך אחרי השטן שהתלבש בתוך הצבי הוא הגיע ישר לישבי, בלי תחנת בינים. אבל אבישי, לפני שהגיע לדוד, עבר דרך ערפה – האמא של כל ארבעת הגבורים. היא ישבה עם פלך וטווה כדרך הנשים, וגם היא (כמו ישבי) כאשר ראתה את אבישי רוצה להרוג אותו. הגמרא אומרת שהיא זרקה את הפלך עליו אך כאשר הוא לא פגע, אז היא בקשה ממנו – עלם, תביא לי את הפלך שלי. אבל הוא הרים את הפלך, "פתק" עליה והרג אותה – אין יותר ערפה – וזו נקודה חשובה להמשך הסיפור. הפעולה הראשונה שהוא עשה – הדבר הראשון שצריך לעשות – להרוג את האמא של הקליפות, השרש של כולם, כמו שאומר הפסוק. הכח הרוחני שלהם הוא בהיותם "בני הנשוקה", ו"ימסרו בני הנשוקה בידי בני הדבוקה".

התלמיד מציל את הרב שלא יפול

אבישי מגיע וישבי רואה אותו מתקרב ואומר שעכשו יש שנים נגדי ויהרגו אותי, מה עשה? לקח את דוד וזרקו לאויר ומיד נעץ רמח בקרקע כדי שיפול דוד עליו. דוד נמצא כעת באויר. אבישי רואה זאת ואומר שם קדוש ועושה שדוד יתלה בין שמים לארץ, שלא ירד, שלא יפול (זה הכי מענין וציורי בכל הסרט – אם רוצים לעשות מזה סרט, זה הכי-הכי). הגמרא שואלת – למה דוד לא אמר שם? ומסבירה שלדוד אין ישוב הדעת, "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". כל שכן לפי מה שאמרנו קודם, שדוד בנפילת מוחין, בקטנות מוחין לגמרי. רק החסיד שבא להציל את הרבי יכול לומר שם והוא נתלה בין שמים וארץ.

כעת, לפי המסופר בגמרא, מתנהלת שיחה בין השנים. לרש"י קצת קשה שהשיחה תתנהל תוך כדי שהוא נמצא באויר, לכן הוא אומר שהשיחה התנהלה אחרי שהוא אמר עוד שם ודוד ירד למקום אחר, אבל לפי רצף הגמרא פשוט שהשיחה היא כאשר דוד נמצא תלוי באויר. כתוב "על במתי יעמידני", ודורשים על כך שהעמידו באויר. כל דבר בסיפור נלמד מפסוק, שדוד מודה בו על נסי ה' – "פרסומי ניסא".

"אפיך צלותיך"

אבישי שואל אותו – איך הגעת לכאן? איך הגעת למצב הזה? (שוב, לפי רש"י לא שייך שישאל באויר, אך כך הפשט). דוד מספר לו שהקב"ה נתגלה אלי בפירוש ואמר לי – תבחר, או כילוי זרע או שתמסר ביד אויב – ובחרתי להמסר ביד אויב. אבישי צועק לו "אפיך צלותיך" – "הפוך תפלתך ואמור לפניו מוטב יכלה זרעך ולא תמסר ביד אויב, דמה לך בצער בניך" (רש"י). בפנימיות זה המשפט העיקרי של כל הסיפור: תהפוך את התפלה שלך. מוטב שזרעך יהיו עניים, או שיכלו – למי אכפת הזרע שלך – העיקר שאתה תחיה. זה הפירוש של הפסוק "ולא תכבה את נר ישראל".

אמרנו שיש אור וכח – ועד כה דוד היה בחינת כח העצם, וכעת התעייף מלהיות כח העצם וחוזר להיות אור. "ולא תכבה את נר ישראל" עולה ח"פ אור, כנגד ח נרות חנוכה. עכשיו אבישי אומר לו – אתה תשאר אור, ואנחנו נמשיך עם הכח.

בפסוק כתוב "ויעף", אבל אפשר לדרוש "אל תקרי 'ויעף' אלא 'ויעוּף'" – שמתוך עייפותו הוא עתיד לעוף באויר. לא ראיתי מי שאומר זאת. אמרנו שחדש כסלו הוא חוש השינה, הוא גם חוש החלומות – אדם שמתעייף הולך לישון וחולם שהוא עף באויר. אם אתה עייף מהתפקיד – למשל מלמד בחיידר – העצה היא שתתחיל לעוף, תעמוד בין שמים לארץ.

מכל מקום, דוד אמר לו שמקבל את עצתו להפוך את התפלה, ומבקש שיעזור לו, ועל כך כתוב "ויעזר לו אבישי בן צרויה" בתפלה, ובזכות כך שעזר לתפלה והצליח להפוך אותה אצל הקב"ה – בזכות זה "ויך את הפלשתי וימיתהו" ו"אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל", הנר של חנוכה.

הסברא של דוד והסברא של אבישי

עיקר הווארט כאן הוא – מה הסברא של "אפיך צלותיך"? מה קסבר מעיקרא ומה לבסוף.

בהתחלה היתה לדוד סברא נכונה כמו שכל אחד היה אומר "אין מלך בלא עוד מלך. הוא גבור ולא חושש למות – שהוא ימות ויבוא בנו וימלוך אחריו, זה העיקר. כך דוד סבר מעיקרא, במיוחד אחרי שהקב"ה הבטיח לו מלכות נצחית, שיהיה לו בית נאמן בישראל. מזכיר את העקדה, שהקב"ה אומר "כי ביצחק יקרא לך זרע" ואחר כך אומר "קח נא את בנך... והעלהו לעולה". רואים שאברהם עמד בנסיון, שאף על פי שמובטח מהקב"ה שזרעו לא יכלה הוא מקבל את הצווי לפי איך שהבינו, שצריך להרוג את יצחק – כילוי בנים. אבל כאן הסברא של המלך היא שכילוי בנים גרוע מאשר שימסר ביד אויב. מלך לא צריך חיים ארוכים, אלא "עוד מלך" – המשך, בית נאמן.

מה הסברא ההפוכה? הסברא של אבישי. שוב, אבישי הוא האב-טיפוס בכל התנ"ך של חסיד מסור בדם (וממילא הוא הדוגמה אל כל אשר בשם "חסיד" יכונה – מה שצריך לשאוף). אבישי אומר שצריכים אותך חי – שהילדים שלך יכלו, שיהיו עניים, שימכרו שעוה ברחוב – כל זה לא נוגע לך. העיקר שאל תכבה את נר ישראל. יש שני פירושים בפשט של "נר ישראל" – המלך עצמו או עם ישראל כולו. אל תכבה את המלכות שלך, כעת צריכים אותך, את המלך. אם תלך עכשיו, לפני שתגמור את כל התיקון שלך – תתבטל כל ענין המלכות בישראל. אם תלך רגע אחד לפני גמר התיקון – כל מלכות ישראל הולכת פייפן, מלכות ישראל היא אתה. כך אומר החסיד – אתה מלכות ישראל, ולא מענין הזרע שלך.

"רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם"

איזה פסוק ואיזה דרוש של הבעל שם טוב אומר את הסיפור הזה? יש פסוק מופלא ב"אשרי", שאומרים ג"פ ביום – "רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם". דוד המלך אמר את הפסוק, והבעל שם טוב מפרש ש"רצון יראיו יעשה" היינו שה' עושה את בקשתם – את בקשת דוד – אבל אחר כך הירא נקלע למצוקה, מכך שה' עשה מה שהוא בקש, ואז מתחיל לצעוק הצילו "ואת שועתם ישמע ויושיעם"[פא]. יש רגע של "אפיך צלותיה" – "את שועתם", שנעשה כאן בזכות אבישי – ואז "ישמע ויושיעם"[פב]. הצדיק בקש משהו, "רצון יראיו יעשה" – ירא בגימטריא גבור, הצדיק מבקש משהו – וה' מקשיב, אבל אחר כך כשזה קורה אבישי משכנע שאתה יותר חשוב, ואז "ואת שועתם [של דוד ואבישי יחד] ישמע ויושיעם".

יצחק – אבישי בן צרויה

אם נקביל את בני צרויה לא לבני קרח אלא לאבות, אבישי הוא כנגד יצחק – הראשון שכתוב בו "ויעתר יצחק... ויעתר לו הוי'"[פג]. ויעתר עולה אבישי בן צרויה. בפסוק האחרון של ספר שמואל, אחרי שה' לקח את ה"רב" – הרג את אבישי כדי לכפר על כל עם ישראל – כתוב "ויעתר הוי' לארץ". הכח החזק, העיקרי, של חיתום ספר שמואל הוא "ויעתר" העולה אבישי בן צרויה. חז"ל דורשים שהתפלה מהפכת כעתר – יש ב"ויעתר" כח היפוך. המקום הכי טוב להתהפך בראש הוא כאשר אתה נמצא בין שמים לארץ, כשאתה נישט אהין נישט אהער (לא פה ולא שם).

קודם כל קפצה לו הארץ – המשך הגמרא ששלשה קפצה להם הארץ, והוא אחד מהם[פד]. אחר כך דוד קבל על עצמו כילוי בנים, כמו שיעץ לו אבישי. אז מה קרה לבניו? באה עתליה והרגה את כל זרע המלוכה, ונשאר רק יואש. למה בכך התקיימה הגזרה? כי גם בנוב נותר אביתר, וכמו שאביתר נשאר לאחימלך כך נשאר יואש לבית דוד, ובכל זאת התקיים הענין של כילוי זרע, שהיה עונש דומה למעשה נוב עיר הכהנים.

שם מב ושם הטוב – עליה וקפיצה

איזה שם אמר אבישי? לא כתוב איזה שם הוא אמר, ולא ראיתי גם בספרי הקבלה, אבל מי יכול לנחש[פה]? אולי אמר שם של מב אותיות. כל פעם שיש עלית עולמות זה על ידי שם מב. ידוע שגם לניקוד יש גימטריא, והניקוד של אֲבִישַי הוא חטף-פתח (26), חיריק (10), ועוד פתח (6) – סה"כ מב. הניקוד של כל מלה היא החיות שלה – יש לו חיות של שם מב.

עוד הצעה, שאמר את השם ה-טוב של הבעל שם טוב, שהיה עושה קפיצת הדרך עם שם אהוה, "ואבא היום אל העין". שם אהוה יותר מתאים למה שקפצה לו הארץ, ושם מב לכך שהעמיד את דוד – "על במתי יעמידני". אך שם הטוב, אהוה, הוא ר"ת "את השמים ואת הארץ"[פו] וממילא מתאים גם שעל ידו יעמוד דוד בין שמים לארץ. יש בכך הרבה רמזים שנוותר עליהם כרגע[פז].

שם מב כולו = 3701. אהוה = 17. ביחד 3718 = 22 פעמים 13 ברבוע, הם משלימים זה את זה. 3718 = 2.6, עשירית הוי', פעמים 1430, הכל פעמים הוי' וכו'. ארץ פלשתים – העדר (מהר"ל) = 1430.

חיזוק ההוה

בכל אופן, יש מצב שלהפוך ראש ולהבין שהעיקר הוא חשמונאי – משיח נאו – היינו שהולכים על ההוה, ולא מתחשבים בעתיד ובונים עליו[פח]. הראש של חיזוק ההוה גם כאשר הוא נראה על חשבון העתיד הוא אורות דתהו, אבל כאן האורות דתהו כאשר הוא באמת עף לגובה. עד כה הוא היה גבור, וכעת עולה לדרגה של "נר ישראל" בטהרתו. הגבורה שנשארת היא חום הנר, אבל עיקר הנר הוא האור. כדי להפוך את הראש צריכים להגיע למצב שבין שמים וארץ (והוא על ידי יחוד העפיפה, יחוד המבוסס על שם מב כנודע).

מה קרה אחר כך? אבישי אמר עוד שם, שהוריד את דוד בריחוק מהרומח. ברגע שהוא חוזר לארץ חוזרים ל"עולם כמנהגו נוהג", והם בורחים מישבי. בין שמים וארץ עומדים בין על-טבעי לטבעי, בין נס לטבע, ושם אפשר להפוך את התפלות – להפוך את הראש. עם עוד שם הוא חוזר לארץ, והם מתחילים לברוח כי ישבי גבור משניהם. עד שמגיעים למקום שנקרא קובי, והם מבינים שצריכים לקום (קום ביה) ולהלחם נגדו. מגיעים ל"בי תרי" – רואים שתוך כדי הבריחה הם בודקים שמות, הם 'מקובלים' – שרומז להם ששניהם יחד צריכים להתגבר עליו. אז הם פונים להלחם בו, וצועקים לו – אמא שלך בקבר. ברגע שאומרים לו זאת הוא נחלש לגמרי, ואז מתגברים עליו והורגים אותו. זה הסוף הטוב של הסיפור של אבישי.

הווארט הוא באמת, כמו שאמרו הרגע, שהראש של החסיד – שמשפיע להפוך את הראש של הרבי, מתוך מסירות נפש גמורה – הוא ללכת על משיח-נאו. לא אכפת לו מה יהיה אחר כך, העיקר משיח נאו.

לחיים לחיים, שנזכה לכל הענינים – להיות קשורים לאבישי ולדוד מלך ישראל חי וקים.