שיעורים במאמר ד"ה "השקיפה ממעון קדשך" תשכ"ז (ו)

ט' אלול תשנ"ד – כינר

אותיות ח-ט: שלג וצמר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב את אותיות ח ו‑ט במאמר ד"ה "השקיפה ממעון קדשך" תשכ"ז. שתי הפרקים עוסקים בהתבוננות בפסוק "הנתן שלג כצמר ובשתי הדרגות שלג וצמר. הוסברו העבודה והתיקון של כל אחת מדרגות הללו, ובין היתר הוקבלו לעבודת הבעל שם טוב (צמר, חום) ואדמו"ר הזקן (שלג, קור), כאשר החיבור ביניהם נעשה על ידי משיח.

א.     אות ח: עבודת השלג ועבודת הצמר

הפסוקים בדניאל

הגענו במאמר לפרק ח. עכשיו מתחילים את המהלך האחרון של המאמר:

ח) וְהִנֵּה לְאַחֲרֵי שֶׁמְּבָאֵר בְּהַמַּאֲמָר שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלַיִם גּוֹ' כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ גּוֹ', מְבָאֵר בְּהַמַּאֲמָר הַפָּסוּק הַשָּׂם גְּבוּלְךָ שָׁלוֹם גּוֹ' [שהסברנו קצת אתמול בלילה[ב]] וְשַׁיָּכוּתוֹ לְכִי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ, ולאח"ז מְבָאֵר הַפָּסוּק הַנּוֹתֵן שֶׁלֶג כַּצֶּמֶר גּוֹ' [כל מה שלמדנו עד עכשיו הוא כדי להגיע לפסוק הזה "הנתן שלג כצמר"[ג]]. וּמְבָאֵר, דְּשֶׁלֶג הוּא בְּחִינַת לְבוּשֵׁי' כִּתְלַג חִור, וְצֶמֶר הוּא בְּחִינַת שׁעַר רֵישֵׁי' כַּעֲמַר נְקֵא.

כתוב בפרק ז בספר דניאל שהוא רואה בחלום את "עתיק יומין יתִב"[ד], את ה' המכונה "עתיק יומין" יושב. שם הוא מתאר את "עתיק יומין" והוא אומר את המשפט שכתוב כאן שהלבוש שלו הוא כמו שלג לבן – "לבושֵה כתלג חור" ("תלג חור" הוא שלג לבן) – ושער ראשו כמו צמר נקי – "ושער רֵאשֵה כעמר נקֵא". יש כאן שתי בחינות: הלבוש ושער הראש, אחד הוא שלג לבן והשני צמר נקי. פשוט שכל פעם בתנ"ך או בתורה בכלל שכתובים שני החפצים האלה יחד – צמר ושלג – הם מרמזים לסוד של "עתיק יומין יתב לבושה כתלג חור ושער ראשה כעמר נקא".

"עתיק יומין" בכלל הוא הכתר, או אפילו יותר מכך – פנימיות הכתר, העל מודע של הנפש. מבואר בקבלה[ה] שהלבוש שלו אינו הלבושים החיצוניים, הבגדים שמעל הגוף, אלא הוא כינוי לזקן שלו, לדיקנא. הדיקנא מלביש אותו. אם כן, "לבושה" ו"שער ראשה" הכתובים כאן אלו שתי בחינות של שערות במשל: שערות הדיקנא הן הלבוש, ועל שערות הראש כתוב בפירוש "שער ראשה כעמר נקא".

לובן השלג ולובן הצמר

למדנו במשנה במסכת נגעים[ו], שהלובן של שלג הוא יותר עז, יותר חזק מאשר הלובן של צמר. יש מדרגות בעזות ותקיפות הלובן ושלג יותר לבן מצמר, כמו שגם מודגש כאן בפסוק. לגבי שלג כתוב שהוא לבן "כתלג חור", ש"לבושה" כשלג לבן, וכשכתוב "שער ראשה כעמר נקא", הכוונה כמו צמר נקי. גם נקי הוא לבן, אבל לא כתובה בפירוש המלה לבן-"חור", כפי שכתוב על השלג.

זה כבר מהווה קושיה: לכאורה שערות הראש הן בדרגה יותר גבוהה, וכל ענין הכתר הוא לובן – הכתר בכלל נקרא לובן עליון[ז] – אז כל מה שיש בכתר הוא לבן, ולכאורה כל מה שיותר גבוה בכתר ראוי להיות יותר לבן. וכאן זה לא ככה. כאן הזקן או הלבוש הוא יותר לבן, הוא "כתלג חור", ו"שער ראשה" שהיא מדרגה יותר גבוהה. זה ודאי שהמדרגה של "שער ראשה" זה יותר גבוה, אף על פי כן זה רק משול ל"עמר נקא", לצמר נקי.

שלג קר, צמר חם

עוד הבדל פשוט בין צמר ושלג הוא ששלג הוא קר, מים מצומצמים ומכווצים. "השלג והברד והכפור והגליד"[ח], יש כל מיני מדרגות של מים שמתכווצים מרוב קור ומה שהכי קרוב למים הוא שלג, הוא עוד לא קרח. בהמשך הפסוקים כתוב על כפור וקרח, כל סוגי המים המתכווצים, המתקררים יותר ויותר ונעשים גושים יותר ויותר הם בעצם מה שהפסוק הולך ומונה, אבל הכי קרוב למים הוא שלג. כפור הוא יותר קשה, וקרח עוד יותר. כל המדרגות האלה הן צמצומים של מים פשוטים, מים שמצמיחים כל מיני תענוג[ט], אבל ההרגשה של שלג, כמו כל אלה, המכנה המשותף לכולם שכולם קרים.

מה שאין כן צמר תמיד קשור עם חום. צמר הוא לכאורה יותר לבוש. יש גם פה איזה מן אחליפו דוכתיהו. מה יותר שייך למלבוש? שלג או צמר? לובשים שלג או לובשים צמר? לכאורה צמר יותר שייך למלבוש , אבל כאן כתוב על הלבוש "לבושה כתלג חור", שלובשים שלג, ורק "שער ראשה" הוא כצמר נקי, "כעמר נקא". יש פה הרבה דיוקים על פי פשט שצריך להבין: למה המדרגה היותר גבוהה פחות לבנה? למה המדרגה היותר גבוהה מסמלת חום, צמר, ואילו הלבוש, שערות הדיקנא, הוא קור? עד כאן כמה הערות שצריך לשים לב כאן.

ההבדל בין שנים לתולע

למה זה שייך? חוץ מהפסוק שלנו בתהלים, "הנתן שלג כצמר", איזה פסוק בתנ"ך הוא אולי הכי חשוב שמציין ומדבר על שלג וצמר ביחד? כלומר, שמשוה את הצמר והשלג באותו פסוק. זהו הפסוק בסוף פרק א' של ספר ישעיהו שקוראים בשבת חזון, וזה פסוק שקוראים אותו בכל הסליחות של חודש אלול ושל תשרי עד יום כפור, פסוק שחוזרים ואומרים אותו כל פעם בענין כפרת העוונות שלנו שה' עושה בימים האלה. כתוב[י]:

וְזֶהוּ מ"ש אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ,

שוב, פסוק שבאופן מפורש ומובהק לוקח את שני הסמלים האלה – השלג והצמר – ומשוה אותם יחד. והוא אומר שאם החטאים יהיו כמו שנים "כשלג ילבינו".

מהם שנים? מה ההבדל בין שנים ותולע? הרבי מסביר על פי פשט ששני הוא בעצם חוט לבן שצבעו אותו בצבע אדום, אבל הוא לא אדום מראשית הויתו, מה שאין כן תולע הוא אדום בעצם. הדבר הזה גם מודגש בפסוק, לא כתוב "יאדימו" על השנים, כתוב "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". אז כתוב לובן בפירוש על השלג, כמו "תלג חור".

אחר כך כתוב "אם יאדימו כתולע", האודם כתוב בפירוש על התולע, למה? בגלל שהתולע הוא יותר אדום מחוט השני. לכן כתוב "אם יאדימו כתולע כצמר יהיו", לא כתוב 'כצמר ילבינו', כמו שכתוב קודם "כשלג ילבינו", כתוב "כצמר יהיו". הפסוק מתחיל מהויה ונגמר בהויה. מתחיל בהויה – "אם יהיו", הויה היא לשון "יהיו", "אם יהיו חטאיכם כשנים", אם החטא יהיה כמו שני, שהוא אדום אבל לא מראשית היסוד שלו – "כשלג ילבינו", אז הוא ילבין לגמרי כמו שלג, ששלג הוא הכי לבן. אבל "אם יאדימו", אם הוא יהיה עוד יותר אדום, כמו תולע שהוא אדום מיסודו, "הוא יהיה בסוף כצמר.

גם פה מודגש שהצמר הוא לא כל כך לבן כמו השלג, אבל בכל זאת מודגש עוד דבר שהצמר הוא הטיפול בדבר יותר שורשי. הצמר מכפר על התולע, שיותר אדום מהשנים. אז על האודם הפחוּת – האודם הוא סמל של חטא ועוון – השלג מכפר, הוא הופך להיות כמו שלג, והשלג לבן לגמרי – "כשלג ילבינו". אבל אם החטא הוא יותר חמור, שהחטא כמו תולע, שהוא יותר אדום – "יאדימו כתולע" – בסוף הוא יהיה כמו צמר, ה' יכפר והוא "כצמר יהיו". שוב, סימן שהצמר נוגע והופך זדון יותר חמור, הופך אותו לזכות, אבל הוא לא מלבין אותו כל כך כמו השלג. זה מה שיוצא מכל הדיוקים מהפסוקים האלה.

"חטאיכם כשנים" – פגם בלבושים

שָׁנִי הוּא חוּט לָבָן אֶלָּא שֶׁנִּצְבַּע בְּצֶבַע אָדֹם, הַיְנוּ שֶׁהַפְּגָם הוּא רַק בְּהַלְּבוּשִׁים,

מה זאת אומרת בנפש שהחוט היה לבן רק שצבעו אותו בצבע אדום? שהחטא נוגע רק ללבושים של הנפש. מה אלו הלבושים של הנפש? המחשבה, הדיבור והמעשה, הוא לא נוגע לעצם כחות הנפש, רק שאדם חטא בהרהורים בישין, בלשון הרע, הוא דיבר לא טוב, הוא גם עשה מעשים לא טובים, אבל לא שהוא נהפך בפנימיות נפשו לאדם רע. לא שהוא נעשה רע ומזיק בעצם. רק שהוא חטא כמו שכל המצות והעברות של התורה הן מצות ועברות שמתקיימות בלבושים של הנפש, במחשבה, דיבור ומעשה.

אם אדם עבר אפילו על כל העברות של התורה אין זאת אומרת שהוא נעשה רע בעצם, אלא שהוא פגם בכל הלבושים של הנפש, הוא פגם במחשבות שלו, הוא פגם בדיבור שלו, במעשים שלו, זה עוד לא אומר שהוא רע, שהוא יצור רע בעצם. זה נקרא שנים, "אם יהיו חטאיכם כשנים".

כנגד זה התיקון הוא "כשלג ילבינו", צריך להלבין אותם כמו שלג, שהוא הלובן הכי עז, הכי חזק. הוא גם מכונה באותו פסוק בדניאל "לבושֵׁה" וזה גם רמז שהלבוש מכפר על הלבוש. כמו ששנים הוא בלבוש, הוא פגם בלבושים, כך כל תיקון של חטא וכל הפיכת חטא וזדון, כמו הפיכת קללה לברכה, לזכות על ידי תשובה ותשובה מאהבה – הכל שייך לכתר, לעל מודע. אבל יש בכתר כמה מדרגות, כמו שעכשיו נסביר אותן. בשביל לתקן את כל הפגמים שנעשו בלבושי הנפש, במחשבה, דיבור ומעשה, צריך לגלות בכתר את מדרגת "לבושה כתלג חור", את הלבוש שהוא סוד הדיקנא. הדיקנא אלו י"ג מדות הרחמים שמאירים בחודש אלול ואותו דיקנא קדישא הוא "כתלג חור" ומלבין את כל החטאים שהם כשנים.

וְהַתִּקּוּן דִּפְגַם זֶה הוּא ע"י בְּחִינַת לְבוּשֵׁי' כִּתְלַג חִור [לבוש כנגד לבוש],

"יאדימו כתולע" – פגם בעצם הנפש

וְתוֹלָע הוּא אָדוֹם בְּעֶצֶם [לא רק דבר שנצבע בצבע אדום], הַיְנוּ שֶׁהַפְּגָם [האדם כל כך פגם בעצמו] הִגִּיעַ בְּעֶצֶם הַנֶּפֶשׁ [לעצם הכחות, עצם האישיות והאופי שלו], וּבִכְדֵי לְתַקֵּן פְּגָם זֶה הוּא ע"י בְּחִינַת צֶמֶר [בשביל להפוך אדם רע בעצם, שפגם בעצם הנפש – צריך צמר. שוב, צמר הוא חום וצריך הרבה חום, ככל שהוא רע כך צריך לחמם אותו, צריך להיות חום כלפיו והצמר הזה, ביחס עתיק יומין שבכתר, נקרא], שֵׂעַר רֵישֵׁי' כַּעֲמַר נְקֵא, דְּשֵׂעַר רֵישֵׁי' הֵם הַמְשָׁכוֹת מֵעֶצֶם הַנֶּפֶשׁ [הוא אומר ששערות הראש הן המשכה מעצם הנפש יותר מהלבושים, אפילו מהלבושים במובן של דיקנא קדישא. יש משהו בשערות הראש שקשור לעצם הנפש. והראיה], כְּמוֹ שֶׁרוֹאִים, שֶׁכְּשֶׁמּוֹשְׁכִין אָדָם בִּשְׂעָרוֹת רֹאשׁוֹ [ודוקא, כנראה, אפילו יותר משערות הזקן] נִמְשָׁךְ כָּל הַגּוּף [זה מעורר אצלו רגש שכל הגוף שלו נמשך אחרי שערות ראשו. בלשון הקבלה כתוב[יא] ששערות הראש יוצאים משם ע"ב, המדרגה הכי גבוהה שיש באורות הנפש. בעוד ששערות הדיקנא יוצאים רק משם ס"ג, ממדרגה יותר נמוכה. לכן מי שמושך בשערות הראש מושך כביכול את כל ההויה, את כל גוף האדם. זה סימן ששערות הראש נוגעות לעצם, לפנימיות ולעצמיות הנפש].

"הנתן שלג כצמר" – חיבור השלג והצמר

וְעִנְיַן הַנּוֹתֵן שֶׁלֶג כַּצַּמֶר הוּא שֶׁגַּם בְּשֶׁלֶג שֶׁהוּא לְבוּשׁ יֻמְשַׁךְ בְּחִינַת צֶמֶר, [שהוא] עֶצֶם [העצם יאיר ויתלבש בתוך הלבוש. זה נקרא "הנתן שלג כצמר", להמשיך מהעצם-הצמר שיתלבש בתוך השלג-הלבוש]. וְהַחִבּוּר דְּצֶמֶר וְשֶׁלֶג הוּא ע"י הַמְשָׁכָה מִמָּקוֹם שֶׁלְּמַעְלָה מִשְּׁנֵיהֶם.

כל פעם שצריך לחבר שני דברים שיש חילוק והבדל ביניהם עד כדי חילוק קיצוני, שבמדה מסוימת אחד הוא ההפך מהשני, כדי לחבר אותם – צריך לעורר או להמשיך מקום שמעל שניהם[יב]. כלומר, צריכה להיות כאן עוד מדרגה שלישית נעלמת לגמרי, שאין לאותה מדרגה שום כינוי, היא לא נקראת שלג ולא צמר, לא נקראת בשום כינוי. משהו נעלם בעצם הוא זה שצריך להתעורר כדי להמשיך מהעצמיות שבצמר שיתלבש בתוך לבוש השלג.

דרגות יחסיות בעצם

לפני שנמשיך, אפשר כאן קצת להתבלבל מכך שהרבי משתמש במלים עצם ועצמות בכמה וכמה מדרגות. בדרך כלל חושבים שברגע שאני אומר עצם –אין יותר גבוה, אין יותר ממנו. עצם – זהו זה. יש כל מיני מדרגות וענינים, יש אורות ושפע וכל מיני דברים, אבל אם אני רוצה לגמור-להפסיק אני אומר עצמות, ובכך הפסקתי את הענין, אין יותר ממנו.

אבל כאן אנחנו רואים שלא כל כך פשוטה ההוא אמינא הזאת, ש'עצם' גומר את הסיפור, בגלל שכל דבר ששייך לעתיק יומין, גם בנפש האדם וגם בספירות העליונות, ברגע שבאמת הגעתי לעתיק או לכתר, או לפנימיות הכתר נגעתי בעצם. אבל אם על פי קבלה באותו עתיק יש גם כמה מדרגות ויש אפילו עשר ספירות של עתיק, ויש דיקנא ושערות הראש וכל מיני מושגים, אז כל הדברים האלה הם עצמים ויש בהם עצמיות. ברגע שהגעתי לעתיק – הכל הוא עצם, הכל עצמות. אבל אם יש שם כמה מדרגות שונות – יש לי כמה עצמים, כמה בחינות של עצם.

כמו שנראה תכף, במקור גם השלג הוא עצם וגם הצמר הוא עצם, אבל יש עוד עצם יותר גבוה מהשלג והצמר והוא זה שמחבר. הוא נעלם, אין לו כינוי, אין לו תמונה, "לא ראיתם כל תמונה"[יג], והוא זה שמחבר את הצמר שיתלבש בתוך השלג. כאן הרבי עדיין קורא לשלג לבוש ולצמר עצם, אבל נראה בהמשך שהשלג הוא עצם, הצמר הוא עצם יותר גבוה וצריך להיות עוד עצם, עוד עצמות, למעלה משניהם שמחבר אותם.

מה זה עצם? יש ביטוי מפורסם של הבעל שם טוב שההגדרה של עצם היא דבר שבלתי מתחלק, כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו[יד]. כלומר, הוא דבר שנדמה שאפשר לתפוס בחלק ממנו, בפן מסוים ממנו, אבל היות ובאמת לאמתו הוא לא מתחלק – זו הגדרה של עצם, דבר שאינו מתחלק ויכול להיות בכל מקום – ורק  נדמה לך שהוא כן מתחלק, נדמה שיש כל מיני חלקים של העצם אבל תדע לך שרק נדמה לך, לכן כאשר תופסים בחלק ממנו תופסים בכולו, רק שהכל נעלם בתוך החלק.

זהו גם כן כמו סוד הצמצום, שכאילו הגילוי איננו, אבל באמת הצמצום לא כפשוטו וה' ישנו כאן לגמרי. אז כך העצם – אם אתה רואה חלק מהעצם, הכוונה שהעצם צמצם את עצמו. לכן עצם הוא גם מלשון צמצום, בשניהם אותיות צם, צמצום בתוך המילה עצם. העצם צמצם את עצמו ולכן נראה לך שיש לך רק חלק ממנו ביד, חלק קטן אולי חלק אפסי ממנו, אבל תדע לך שכל העצם נמצא שם, שלא נעדר ממנו כלום, וכאשר תופסים בחלק ממנו תופסים בכולו. זו ההגדרה של עצם.

לעניננו, כל מה ששייך לפרצוף שנקרא עתיק יומין הוא עצמי, הוא עצם – גם השלג, גם הצמר וגם מה שמעליו. אבל בכל זאת, אם יש כאן דרגות שונות וצריך כח הכי נעלה, הכי עליון, כדי לחבר את הצמר והשלג – אז ודאי שהוא באין ערוך יותר עצמי מאשר הצמר והשלג. גם כאן, בקטע הזה, הצמר הוא עדיין עצם ביחס לשלג שהוא הלבוש. זו היתה הקדמה מאד חשובה בחסידות לגבי המושג עצם ועצמות.

שורש השלג במוחא סתימאה; שורש הצמר בגולגתא

כמו שנראה בהמשך, את המונחים האלה כבר אמרנו לפני כמה שיעורים, ואמרנו שהמונחים שצריך לדעת בתחלה כשלומדים קבלה נשמעים כמו סינית, צריך לרכוש איזה אוצר מלים של קבלה. באותו כתר, באותו עתיק יומין יש מוחא סתימאה, יש גולגלתא ויש למעלה משני אלה – רדל"א. אלו ג' רישין שבכתר, זה הביטוי בקבלה-בזהר[טו].

כאן אנחנו נראה ששורש השלג הוא מוחא סתימאה. לכן הוא באמת קר, זה כבר מסביר לנו את הקור שלו, בגלל שהוא מקור השכל בכתר, ושכל הוא דבר קר. מקור השכל הוא גם המקור של כל ציור בנפש או בספירות העליונות. השכל מצייר, הוא "בוצינא דקרדוניתא"[טז], קו המדה, קנה המדה שמצייר את ההויה כולה, כל מה שישנו בכל העולמות ובכל כחות הנפש – הכל מצויר. כמו שאמרנו, "בי"ה הוי' צור עולמים"[יז], גם י וגם ה – הכל יוצא ממוחא סתימאה שמצייר את ההויה כולה, את כל העולמות.

יפי האדם בשני סיפורי הבריאה

מה שדיברנו על "צלם אלהים", שאדם נברא בצלם, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[יח] – הצלם הזה הוא ציור שיוצא ממוחא סתימאה. בסיפור השני של מעשה בראשית כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים"[יט] ושם לא מקבלים שום הרגשה ושום רמז שהאדם הוא יפה בציור שלו. להפך, הוא עפר ועפר הוא גולם פשוט. רק מה? כתוב שהיפי של האדם הזה הוא שה' נפח באפיו נשמת חיים, אבל לא כתוב שהוא יפה תואר.

בסיפור הראשון הוא יפה תואר, לא סתם יפה תואר, הוא יפה כתואר האלהים. בסיפור השני האדם מכוער, על פי פשט הוא גוש עפר. רק מה? יש לו איזה ציור, באמת כתובה הלשון "וייצר" – "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה", אבל עיקר החידוש כתוב במלים "ויפח באפיו". מה כאן הפסוק רוצה לחדש? "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם [לא האדם "צלם אלהים"] לנפש חיה", "לרוח ממללא"[כ], שהוא מדבר, יצור מדבר. לא מורגש ולא מודגש הציור שלו.

אחר כך, המשך הסיפור יכול להיות שבא גם להשלים את זה. צריך להוציא ולבנות ממנו את חוה, האשה – "ויבן הוי' אלהים"[כא]. הוא בנה אותה ולבנות זה כבר ציור יפה. אפילו חז"ל[כב] מדייקים מ"ויבן" שה' קלע את שערות ראשה כמו כלה שנכנסת לחופה. כלומר, הוא ייפה אותה. הסיפור השני – כמו שכבר רמזנו בשיעור הקודם – של מעשה בראשית שייך לירושלים, והוא שייך ליהודים פשוטים. הסיפור הראשון שייך לציון, לצדיקים ולתלמידי חכמים ה"מצוינים בהלכה" ומצוינים בציור כחות נפשם – הכל מתוקן, הכל יפה אצלם. הסיפור השני הוא של אנשים שהם "עפר מן האדמה", "ונפשי כעפר לכל תהיה"[כג]. רק מה? שבהם ה' נופח "נשמת חיים ויהי האדם [הזה] לנפש חיה". ועליהם כתוב "שבחי ירושלים את הוי'", ועליהם כתוב "וברך את עמך" לפני "את ישראל". הציור היפה המתוקן של העם היהודי הוא ישראל, לי ראש.

בסוף אנחנו חוזרים ליהודים הפשוטים, למעלה שלהם, לפשטות של "וברך את עמך לפני את ישראל", אלו היהודים הפשוטים. אבל רק איזה יהודי פשוט? שהוא "חלק אלו-ה ממעל ממש"[כד]. הוא "עפר מן האדמה" אבל "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה".

בעל שם טוב – צמר; אדמו"ר הזקן – שלג

כמו שנראה כאן, בסופו של דבר שורש היהודים הפשוטים האלה הוא מהצמר, מגלגלתא. עוד פעם, הצמר שהוא שערות הראש צומח מהגולגולת, נקרא גלגלתא, והוא חם. יהודים פשוטים הם יהודים חמים. כשדיברנו בשיעור הראשון על ח"י אלול ושני המאורות הגדולים שנולדו בו – הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן – אמרנו שהבעל שם טוב הוא כנגד "עמך" ואדמו"ר הזקן הוא כנגד "ישראל", תפלין של יד ותפלין של ראש.

לפי זה, מיהו הבעל שם טוב? הוא צמר, הוא חום. ידוע[כה] שזו היתה הברכה המקובלת והמסורה של הבעל שם טוב. לפני שהוא התגלה הוא היה 'בעלפער', עוזר למלמד בחיידר, והוא היה מביא את הילדים לחיידר כל בוקר, מוביל את התינוקות של בית רבן ומחזיר אותם הביתה. נוסף לכך מסופר שכל פעם שהיה פוגש איזה ילד יהודי הוא היה שם את ידו הקדושה על הלב שלו והיה מברך אותו – זה נקרא ברכת הבעל שם טוב – 'זאל זיין א ווערמע איד', שתהיה יהודי חם. השפולער זיידע סיפר שהחום שלו הוא בגלל שזכה פעם אחת שהבעל שם טוב שם את ידו כך ובירך אותו, לכן הוא עדיין בוער עד עצם היום הזה מהברכה הזאת, "זאל זיין א ווארן איד".

כנראה שהוא בחינת צמר. הצמר הזה הוא טיפול שורש באנשים רעים, כמו שאמרנו, ברשעי עם ישראל, רשעים ממש, אפילו רשעים להכעיס, להכעיס'ניקים. לא רק אלו שפגמו בלבושים שלהם, שלא קיימו את התורה והמצות במחשבה, דיבור ומעשה. הצמר גם לא חייב להלבין אותם לגמרי, הוא מנקה אותם, אבל להלבין אותם לגמרי הוא לא עושה, כנראה שלא צריך. הוא רק עושה אותם "כצמר יהיו", כמו צמר.

לעומת זאת, השלג שהוא מוחא סתימאה, מקור השכל, הוא כמו אדמו"ר הזקן ושיטת חב"ד, והוא מטפל בכל הפגמים שנעשו בלבושי הנפש, כמו שספר ספר התניא, שנקרא ספר של בינונים, מסביר את עצמו מהתחלה, שכל העבודה היא תיקון הלבושים, המחשבה, דיבור ומעשה. זה נקרא בינוני, שהוא מתקן את הלבושים שלו, "ואין לנו עסק בנסתרות"[כו] שהן בעצם כחות הנפש, זה לא שייך, שייך לאנשים מיוחדים, יחידי סגולה, צדיקים גמורים.

אבל מה ש"שוה לכל נפש" הוא שהאדם ישמור את התורה והמצוה, ישמור את המחשבה שלו, הדיבור שלו והמעשים שלו, ואפילו שיש לו תאוות – הוא לא צריך לעקור את התאוות, הוא רק צריך להשתלט עליהן שלא תתגלנה לא במחשבה, לא בדיבור ולא במעשה. וכנ"ל לגבי גאוה: גאוה היא באין ערוך יותר גרועה מתאוה, אז גם שלא יחשוב מחשבות של גאוה ולא ידבר בשחצנות של גאוה ולא יתנהג בגאוה. הכל אלו מחשבה, דיבור ומעשה.

איך מתקנים אותם? שמים בקירור, וקירור הוא שכל. יש תיקון על ידי חום ויש תיקון על ידי קור. צריך לקרר אותו, איך מקררים אותו? זהו קור טוב, כמו שכתוב "כמים קרים על נפש עיפה"[כז], קור הוא דבר מחיה. קור הוא גם סמל של הפך החיים, אבל קור כאן הוא חיובי. צריך קור, צריך מזגנים, אם לא קר אי אפשר להתקיים בכלל, צריך חב"ד, צריך הרבה קור. ידוע שהמזגנים אצל הרבי מאד-מאד מקררים, כמה שיותר מזגנים כמה שיותר קר, זה העיקר ב-770. בגלל שזו בחינת "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". באמת הטיפול כאן של השלג מלבין לגמרי, הוא מתקן לגמרי.

חיבור מוחא סתימאה וגלגלתא על ידי רדל"א

מה אם כן הסברנו? שהשלג הוא מוחא סתימאה, הוא בחינת "ישראל", והצמר הוא גלגלתא, "שער ראשה", שערות הראש שיוצאות מהגולגלת. גלגלתא יותר גבוהה ממוחא סתימאה, מהצמר. הצמר הוא בחינת הבעל שם טוב, ומוחא סתימאה הוא בחינת אדמו"ר הזקן.

אבל מה החיבור של הצמר והשלג? על כך כתוב "הנתן שלג כצמר", שצריך את שניהם יחד. כמו תפלין – צריך תפלין של יד ותפלין של ראש יחד, אם כי שהן שתי מצות במנין תרי"ג[כח], צריך את מה שמעליהן שנקרא רדל"א, למעלה מגלגלתא, למעלה מהגולגלת, רישא דלא ידע ולא אתידע. בנפש הוא אמונה פשוטה שנוגעת בפשטות ה"עמך", היהודי הפשוט שהוא הגולגלת. רדל"א כביכול שורה מעל לגולגלת, אבל הוא לא הגולגלת, הוא כח שמעליה, כמו שנסביר, והוא – רדל"א – האמונה שאין שם תמונה. הוא לא שלג ולא צמר והוא ממשיך את כח הצמר להתלבש בשלג.

מה קורה? מהי המעלה? מה המיוחד שקורה כאשר הצמר מתלבש בתוך השלג? הייתי חושב שהם בדיוק הפוכים, כמו שאמרנו קודם, שצמר הוא לבוש, הוא בגד, אז צריך שמשהו אחר יהתלבש בתוכו, צריך שהשלג הקר יתלבש בלבושים החמים של הצמר, בדיוק ההפך. גם בדימויים אלה בקבלה, במשלים של גולגלת ומוחא סתימאה – מה נמצא בתוך מה? לפעמים כתוב בקבלה[כט] גופא שמוחא סתימאה הוא בתוך הגולגלת, כמו על פי פשט בגשמיות, שמוחא סתימאה מתלבש בתוך עצם הגולגלת.

אבל היות שאור הגולגלתא-הגולגלת במדה מסוימת הרבה יותר גבוה והרבה יותר פנימי מאשר אור מוחא סתימאה, לכן בפנימיות זה בדיוק ההפך – "דא לגו מדא" – אור הגולגלת צריך להתלבש בתוך אור המוחא סתימאה, ורק אחר כך להימשך הלאה, אל הכחות הגלויים שבנפש. כל מה שאנחנו מדברים כאן הוא בנפש האדם, בעל מודע שלו, ב-'on conscious'. המודע של הנפש מתחיל מהחכמה הגלויה.

כדי שגם אור הגלגלתא, האור של "שער ראשה כעמר נקא", יתלבש בתוך "לבושה כתלג חור" שבאמת כאן הוא "לבושה", הוא לבוש ביחס לגלגלתא, אבל הוא נחשב עצם ביחס לכל כחות הנפש הגלויים. "תלג חור" ה‑עצם, כמו שהרבי יסביר תכף, הוא העצם של הכחות הגלויים בנפש. יש עצם והתפשטות, כל הכחות הגלויים של הנפש מחכמה ומטה, כל המודע שלה – הכל רק ביטוי של מוחא סתימאה. הוא העצם והכל התפשטות מתוכו.

העצם הזה נקרא "לבושה כתלג חור". ביחס למה? ביחס לכחות הוא עצם, אבל ביחס ל"שער ראשה כעמר נקא" שאמור להתלבש בו בסוד הפסוק "הנתן שלג כצמר" הוא לבוש. מי מכריח זאת? מי פועל שאכן הצמר יתלבש בתוך השלג? רק מי שמעליו, הנעלם שמעליהם.

שמירת השםע של ציון על ידי שופטים ושוטרים

וּלְאַחֲרֵי שֶׁמְּבָאֵר בְּהַמַּאֲמָר עִנְיַן הַנּוֹתֵן שֶׁלֶג כַּצַּמֶר, מְבָאֵר עוֹד פַּעַם (בְּשִׁנּוּי קְצָת) עִנְיָן שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ,

קודם קישרנו את הפסוק הזה לפסוק שלנו בתהלים "כי חזק בריחי שעריך", שצריך לשמור על נ שערי בינה, ובמיוחד כמו שהם נמשכים להוליד מדות בלב שכולן יהיו "בלתי להוי' לבדו", בשביל זה צריך לשים שופטים ושוטרים גם לשערים. כאשר הם ימשכו גם לספירת המלכות שבסוף, לכנסת ישראל למטה – גם הרחם יהיה שמור עם בריחים כדי שהשפע לא ימשך לחיצונים, וכדי ש"לאמר לציון עמי אתה"[ל], שכל האור והשפע שבתוך נקודת ציון ילך ל"עמי" ולא לעם אחר חס ושלום.

ושעי"ז [על ידי "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך"] נַעֲשָׂה כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ. וְצָרִיךְ לְהָבִין הַשַּׁיָּכוּת דְּהַנּוֹתֵן שֶׁלֶג כַּצַּמֶר לְכִי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרֶיךָ.

ב.     אות ט: תיקון השלג ותיקון הצמר

מקור השלג והצמר בז"ת דעתיק

נעבור לפרק ט:

ט) וְיוּבַן זֶה בְּהַקְדִּים, דְּשֶׁלֶג וְצֶמֶר, יֵשׁ יִתְרוֹן בְּכָל אֶחָד מֵהֶם. וְהָעִנְיָן הוּא, דִּלְבוּשֵׁי' כִּתְלַג חִוַר (שֶׁלֶג) הוּא י"ג תִּקּוּנֵי דִּיקְנָא

הוא לא אמר את זה קודם בפירוש, רק אנחנו הסברנו את זה, שהשלג שהוא הלבוש הוא בעצם הדיקנא קדישא. הדיקנא קדישא, בלשון הקבלה – עכשיו אנחנו לומדים הרבה מושגים של קבלה – השערות האלו יוצאות ממוחא סתימאה בעיקר[לא]. שערות הראש יוצאות מהגולגולת, לכן הן ביטוי של הגולגלת, בתוכה ישנו שֵם ע"ב, ושערות הדיקנא רק ממוחא סתימאה. לכן הוא אמר שיש מעלה בשערות הראש שכאשר מושכים את שערות הראש – כל הגוף מרגיש את זה ונמשך אחריהן יותר אפילו משערות הזקן.

שֶׁשָּׁרְשָׁם הוּא בְּמוֹחָא סִתְיִמְאָה דַּאֲרִיךְ שֶׁבּוֹ [שבה] מְלֻבָּשׁ גְּבוּרָה דְּעַתִּיק,

שוב, זו שורה שכולה מושגים בקבלה. קודם אמרנו שבתוך הכתר יש שני פרצופים: פרצוף עתיק יומין, הפנימיות, ואריך אנפין, החיצוניות. עתיק יומין בדרך כלל מזוהה עם תענוג בנפש ואריך אנפין עם רצון בנפש[לב], רצון שלמעלה מטעם ודעת ותענוג שלמעלה מטעם ודעת.

יש התלבשות ביניהם, יש קשר ביניהם. עתיק הוא נשמה פנימית ביחס לאריך. כל דבר שמתלבש, פרצוף שמתלבש בתוך פרצוף, הכוונה היא על דרך התלבשות נשמה בתוך גוף על מנת להחיות את הגוף. כך עתיק הוא הנשמה שבתוך אריך, התענוג שבעל מודע הוא הנשמה שבתוך הרצון העל מודע. הוא מניע את הרצון, גם מלשון מרוצה בנפש, לקראת יעדים.

לא כל פרצוף עתיק יומין יורד ומתלבש בתוך הרצון, בתוך אריך אנפין, רק הז"ת, החלק התחתון שלו, ז התחתונות שלו – מחסד עד מלכות של עתיק – זה מה שיורד ומתלבש בתוך אריך. אבל ג הראשונות שלו (ג"ר) נשארות גלויות ולא מתלבשות בתוך אריך, והן שנקראות רדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע. הראש, הכתר-חכמה-בינה וגם דעת, החב"ד או הכחב"ד של עתיק הן רדל"א שלא מתלבש בתוך אריך. הוא נקרא ראש גלוי, עליו כתוב "ובני ישראל יצאים ביד רמה"[לג], "בריש גלי", שכדי לצאת ממצרים, שזו גם יציאה מהגלות – צריך לגלות את האמונה הפשוטה ולצאת "ביד רמה", "בריש גלי", בראש גלוי. ראש גלוי הוא התגלות של ג"ר דעתיק שהן הראש ששאינו יורד ומתלבש בתוך אריך.

מה שכן יורד ומתלבש בתוך אריך אלו הז"ת, ז התחתונות של עתיק, החל מהחסד ואחר כך הגבורה. כאמור, כל מקום שיש בו הופעה של עתיק הוא עצם, בגלל שעתיק הוא עצמי. דוקא עתיק, פנימיות הכתר, הוא עצם ו"כאשר אתה תופס חלק מן העצם אתה תופס בכולו". חסד של עתיק, הספירה הראשונה שמתלבשת בתוך אריך – מתלבשת בתוך גלגלתא של אריך, שממנה יוצאות שערות הראש, ואילו הגבורה של עתיק היא שמתלבשת בתוך מוחא סתימאה של אריך, ממנו יוצאות שערות הדיקנא. ואם כן, של הדיקנא, של "לבושה כתלג חור", הוא גבורה דעתיק.

גבורה דעתיק מקור למוחא סתימאה – שלג; חסד דעתיק מקור לגולגלתא – צמר

כאן יש לנו עוד רמז טוב בשביל הצמר והשלג: גבורה היא צפון בכל מקום, היא קור; חסד היא דרום, היא חום. נחזור לבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, לפי זה הבעל שם טוב, שהוא גם מייסד החסידות הכללית בפני עצמו, הוא החסד. תכלית השלמות היא החיבור ביניהם, שבחיבור מתגלה הכח המשותף שמעליהם, העצמות, העצמות שבעצמות. אבל בחינת הבעל שם טוב והגילוי שלו, במיוחד ביחס ליהודים הפשוטים, בא מחסד דעתיק שמלובש בגלגלתא דאריך, והוא דרום, הוא חום.

בעוד שגילוי חב"ד בפני עצמן, "כל רז לא אניס מיניה"[לד]. מהן חב"ד? להלביש בטוב טעם ודעת כל רזין ורזין דרזין דאורייתא שיהיו זמינים לכל יהודי. כל יהודי זקוק להבין בטוב טעם ודעת רזין דאורייתא כדי לתקן את נפשו, שזהו בעצם התיקון של הנפש. ברגע שיהיה עסוק וקשור לרזין דאורייתא לפי שכלו הוא ויבין בשכל שלו את רזין דאורייתא שהם חב"ד, זה גופא השלג שמלבין לו את פגמי הלבושים שלו – המחשבה, הדיבור והמעשה שלו.

בא מגבורה דעתיק, מהצפון שבעתיק, מהקור שבו שמודד. הקור גם מקפיא, וברגע שהוא מקפיא הוא מודד, הוא נותן מדה. חום גורם להתפשטות, לאדים, ודבר מתפשט-מתאדה אי אפשר להגביל אותו, הוא לא מוגבל, לא מדוד, אי אפשר למדוד אותו.

שוב, מה עכשיו אנחנו לומדים? אם באמת תופסים את כל המונחים של השיעור הזה הם יסוד של ספרי הקבלה, כבר אפשר לפתוח עץ חיים ולהשתעשע. זה נשמע הרבה, אבל זה לא כל כך הרבה, רק כמה מלים שאמרנו עכשיו, רק להבין אותן, להסתדר אתן – אז הכל ירוץ, "עד מהרה ירוץ דברו" זה לא כל כך הרבה ולא כל כך קשה כמו ללמוד גמרא ותוספות – הרבה יותר קשה.

שוב, חסד דעתיק הוא הנשמה הפנימית שבתוך הגלגלתא, מקור הרצון, וגבורה דעתיק בתוך מוחא סתימאה. מתוך מוחא סתימאה מתפשט הדיקנא, שנקרא "לבושה כתלג חור", ומתוך הגלגלתא יוצאות שערות הראש, שנקראות "עמר נקא", כצמר נקי. זה מה שהוא כותב כאן:

וְשֵׂעַר רֵישֵׁי' כַּעֲמַר נְקֵא (צֶמֶר) הֵם בּגֻּלְגְּלָתָא דַּאֲרִיךְ שֶׁבּוֹ מְלֻבָּשׁ חֶסֶד דְּעַתִּיק. וּמְבֹאָר בַּסִּדּוּר [סידור אדמו"ר הזקן עם הפירושים, מה שבשיעור הקודם קראנו לו "פירוש המלות". יש סידור עם הסברים על פי חסידות וקבלה שנקרא "פירוש המלות", איך לכוון באמירת פסוקי התפלה], דְּעִנְיַן הַגְּבוּרוֹת שֶׁבְּי"ג תִּקּוּנֵי דִּיקְנָא הוּא כִּי הֵם בָּאִים לְהַמְתִּיק הַדִּינִים וְאֵין הַדִּינִים נִמְתָּקִים אֶלָּא בְּשֹׁרְשָׁם, וּשְׂעָרוֹת הָרֹאשׁ, שֶׁאֵין בָּאִים לְהַמְתִּיק דִּינִים (שֶׁהֲרֵי הֵם לְמַעְלָה מיגמה"ר), הֵם בְּחִינַת חֶסֶד.

הוא מסביר כאן יסוד חשוב מאד, מהמשפט שקראנו הרגע מתחילים את עיקר המאמר. עיקר החידוש של כל המאמר הזה מתחיל מהמשפט כאן. יש להפוך קללה לברכה, כמו הפסוק שלמדנו "ולא אבה הוי' אלהיך אל בלעם ויהפוך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך"[לה]. יש בו המתקה, רק שהסברנו באחד השיעורים הקודמים שהמתקה שם ביחס ל"כי אהבך", השלב השלישי – היא בדרך רצוא, מלמטה למעלה, והמתקת "כי אהבך" היא בדרך שוב, מלמעלה למטה, שהוא עיקר ההמתקה.

שורש י"ג מדות הרחמים בגבורה דעתיק

הוא מסביר כאן את ההבדל בין י"ג מדות הרחמים, מה שמאיר מעצמו בחודש אלול מהיום הראשון של חודש אלול, במיוחד על ידי תקיעת השופר, כמנהג ישראל לתקוע בשופר[לו]. כתוב[לז] שברגע שתוקעים בשופר פעם ראשונה בחודש אלול נפתחים שערי רחמים מעצמם, י"ג מדות הרחמים מאירות. מה זה עושה? המתקת דינים.

למה מדות הרחמים, השורש הכי עליון שלהן, הכי ראשוני שלהן הוא גבורה דעתיק? מה פתאום רחמים נובעים ויוצאים מגבורה, גבורה של עצם, גבורה עצמית? ההסבר הוא שתפקיד ותכלית המדות אלו הוא להפוך ולהמתיק דינים, להתעמת עם דין ולהפוך אותו לחסד. היות שהוא יורד לחזית העימות עם הדין אפשר להמתיק ולהעלות את הדין רק עם כח שבא משורש הדין, שעליו כתוב[לח] שאי אפשר להמתיק דינים רק בשורשם, בכח שורשם, והכח הכי עליון של הדינים הוא גבורה דעתיק. לכן מדות הרחמים, שעניינן המתקת דינים אבל ישירות לנגוע, לגעת בדין ולהפוך אותו, להעלות אותו – הרחמים האלה חייבים לנבוע-לצאת מגבורה דעתיק.

מה שאין כן חסד דעתיק אין עניינו מגע ישיר עם הדין. הוא גם ממתיק, אבל הוא ממתיק בדרך שוב, בדרך השראה פשוטה מלמעלה למטה, מבלי שום עימות או נגיעה בדין, הוא לא מלכלך את ידיו בדין על מנת לתקן את הדינים, הוא רק משפיע השראה פשוטה של חסד והכל נמתק מעצמו בדרך ממילא. ממילא הוא לא צריך לצאת משורש הדין כדי להתעמת ולנצח את הדין ולכן הוא יוצא מחסד, לא מגבורה, הוא ביטוי של חסד פשוט.

כמו שאמרנו, מהמשפט הזה במאמר מתחיל להיות עיקר הרעיון. למה יש בדיקנא גבורות? כלומר שהשורש שלהן הוא גבורה דעתיק ויש בהן גבורות? איך זה מתבטא בגשמיות? כתוב[לט] ששערות הזקן הרבה יותר קשיחות מאשר שערות הראש. שערות הראש רכות, "רכיכין", ושערות הזקן קשות. העובדה ששערות הזקן, הדיקנא, יותר קשות מאשר שערות הראש היא סימן שיש בהן גבורות.

אז אם יש בהן גבורות, למה הן רחמים? מה הרחמים כאן? אלא היא הנותנת – שעיקר הרחמים הוא לרדת לתוך הדין, לרדת למצב של הזולת שאתה רוצה להמתיק אותו, לתקן אותו ולהפוך אותו מיניה וביה. לשם כך צריך קושי. "כִּי הֵם בָּאִים לְהַמְתִּיק הַדִּינִים", בפירוש להתעמת ולהמתיק את הדין, "וְאֵין הַדִּינִים נִמְתָּקִים אֶלָּא בְּשׁרשׁם", לכן צריך להיות גבורה.

מה שאין כן שְׂעָרוֹת הָרֹאשׁ אינן באות לְהַמְתִּיק דִּינִים. כלומר, אין בתודעה שלהן המתקת דינים, לא שהן אינן ממתיקות דינים, הן כן ממתיקות, אבל בדרך ממילא, בלי לחשוב על כך. או להפך, על ידי שמגלים משהו שהדינים בורחים, הדינים לא קיימים. ברגע שהמדרגה הזאת מתגלה – הדינים אינם, לא שצריך להמתיק או להפוך את הקללה לברכה. י"ג מדות הרחמים הן מה שבא להמתיק דינים, הן בחינת חסד חינם, חסד פשוט.

למה אמרנו שהמשפט הזה הוא ההתחלה של עיקר המאמר? בגלל שעיקר המאמר כאן בא לומר שיש מדרגה בה יהודי לא חטא אף פעם, שיהודי הוא אך טוב, שלא צריך אפילו לתקן אותו, רק צריך לגלות לו שבאמת הוא כזה, שכל התיקון הוא פשוט לגלות ליהודי מי אתה, מיהו יהודי. אין שום עבודה, לא צריך להתגבר על תאוות, כלום, רק לגלות לך מי אתה, וברגע שמגלים לך מי אתה זה לא שייך, אין דינים בכלל. לכן אמרנו שזה שייך לצמר, שהצמר לא צריך להלבין עד הסוף. הוא רק מגלה את ה"ונקה"[מ], שאתה נקי, אתה נקי מלכתחילה, לא שאתה לבן, שאתה נקי, שזהו גילוי הצמר, "עמר נקא"

המתקת הדינים ע"י י"ג מדות הרחמים

וּמִזֶּה מוּבָן, שֶׁהַמְתָּקַת הַדִּינִים שע"י הי"ג תִּקּוּנֵי דִּיקְנָא, כֵּיוָן שֶׁהֵם בָּאִים לְהַמְתִּיק אֶת הַדִּינִים [י"ג המדות שיוצאות מהגבורה באות להמתיק בפירוש את הדינים], לָכֵן הַהַמְתָּקָה שַׁיֶּכֶת לְהַמַּטָה [הם בעצמם מתחשבים ב"מטה"]

באחד השיעורים הקודמים הסברנו שהמדרגה הזאת היא מדרגה שמעל להשתלשלות אבל שייכת אליה, זה מצב ביניים, לא לגמרי למעלה מההשתלשלות, לכן הוא לא לגמרי לא מובן. אמרנו שמה שלמעלה מההשתלשלות הוא לא מובן. הוא למעלה מההשתלשלות אבל הוא כן מתייחס אליה ומתחשב ב"מטה" והוא בא בפירוש להמתיק את ה"מטה" כמו שהוא, כמו שהוא מרגיש את עצמו.

כמו רחמים, רחמים הם להרגיש בדיוק את המצוקה של הזולת, להתלבש בתוך המצוקה שלו, להתמודד. לכן הם גם נקראים מדות, מדה לשון מדידה, להתמודד עם המצוקה של הזולת ולרפא אותו. כתוב שמקור הרפואה בא מי"ג מדות הרחמים[מא].

סיפור רפואה על ידי הזקן – חסיד של הרבי מהר"ש

יש סיפור מפורסם מהרבי מהר"ש שפעם היה יהודי מהחסידים שלו שהיה רופא במקצוע, אבל רופא פשוט, לא רופא מומחה גדול מי-יודע-מה, רופא שהיה מסתובב בכפרים כמו פעם, שהיה מטפל בכל אנשי הכפר. פעם הרופא החסיד הזה בא לרבי מהר"ש ובכה לו ביחידות, הוא חשב 'אולי אני צריך לעזוב את המקצוע הזה, אני לא מרגיש מספיק מומחה במקצוע ואני יכול לעשות פשלות, רחמנא ליצלן, וזה בנפש, דיני נפשות, אז אולי אני צריך להתפטר מלהיות רופא'.

הרבי המהר"ש הסתכל עליו ואמר לו 'תעשה לי איזו חזרה, כאן בחדר ביחידות, מה אתה עושה שאתה נכנס לחולה ששוכב במטה בכפר?'. טוב, הוא שמע-ציית לרבי, אז הוא אמר ש'אני נכנס ואני מסתכל על החולה – אני שואל אותו מה הבעיה, מה כואב לך. ותוך כדי שהוא מספר לי', היה לו זקן מאד ארוך לחסיד הזה, ו'ככה ממשש את הזקן שלי וחושב מה עושים, ומה שבא לי אני אומר, כך אני מטפל'... אז הרבי שזה בסדר גמור...

דרך אגב, ההנהגה הזאת היא לא בדיוק ההנהגה של הרבי, הרבי אומר ללכת לרופאים מומחים[מב]. בכל אופן, זה היה לפני מאה שנה, במרחק של מאה שנה. הוא אומר ש'אם אתה באמת באמונה פשוטה, אתה רוצה לעזור לו, וגם יש לך זקן ארוך שהוא בחינת דיקנא של אריך, ואתה גם נוגע בזקן (גם מאד מענין, יש ספרי קבלה שכתוב בהם לא לגעת בזקן, כאן יש סיפור שזו מעלה), אפילו שאתה ככה נוגע-משתעשע עם הזקן, אתה מעורר בכך את י"ג מדות הרחמים, ומה שבא לך אחר כך בשכל הוא באמת על דרך כח המשכיל, הוא בא לך מי"ג מדות הרחמים, זה בסדר'. י"ג מדות הרחמים אלו הצינורות מכח המשכיל-מוחא סתימאה להבריק הברקות של אמת בשכל.

מה לומדים מהסיפור הזה? שי"ג מדות הרחמים הן מקור הרפואה. אבל הן באמת תלויות בכך שהיה צר לו, רואים שהחסיד הזה היה כל כך רציני שהוא חשש שהוא לא בסדר. הוא לא היה שרלטן סתם, רחמנא ליצלן, הוא רצה באמת לעזור, ובלא יודעין – הרי הדיקנא הוא המעבר בין העל מודע למודע – ואם הרבי לא היה אומר לו לעשות לו חזרה איך הוא מטפל יכול להיות בהחלט שאפילו לא היה זוכר שככה הוא עושה, רק כשהוא התחיל לעשות הצגה אז תוך כדי כך הוא עשה מה שהוא עושה תמיד, שהוא כך השתעשע בדיקנא, ואז הרבי הראה לו 'הנה אתה מעורר את י"ג מדות הרחמים, וזה בסדר מה שבא לך'.

י"ג מדות הרחמים – מקור הרפואה

כל זה היה לומר שי"ג מדות הרחמים הן מקור הרפואה של מצוקה ומחלה שאתה מרגיש. אתה מרגיש אותה ורוצה להבין מה עושים כאן, אתה מתלבש בתוך המצוקה. אם אתה רוצה לעזור צריך כח להתמודד, והכח להתמודד צריך להיות כח עליון.

כך גם חז"ל אומרים[מג] שיש לפעמים שמרפאים אדם כשמושיטים לו יד, "יהיב ליה ידא", שחכם מושיט את היד ומקים את החולה. למה? בגלל שהוא נבדל. אם הוא כח נבדל הוא יכול להושיט יד ולהוציא אותו. על דרך מאמר חז"ל ש"אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים"[מד], צריך איזה כח מהחוץ להתיר אותו מבית האסורים. לכן הבחינה הזאת באמת לא בתוך בית האסורים, היא לא בתוך ההשתלשלות, בית האסורים לעניננו הוא ההשתלשלות, והוא מחוץ לה. בכל זאת, יש לו כח בדיקנא להושיט יד לתוך ההשתלשלות, לתוך בית האסורים, ולהוציא משם את החבוש. לכן הוא באמת רופא חובש.

[כל זה ביחס לי"ג תיקוני דיקנא, שיורדים-מתמודדים במציאות. אם כי שבשורש הם למעלה מהמציאות, למעלה מההשתלשלות. זה נקרא בשלון הרבי כאן "המתקה שייכת להמטה":

(לְאֵלֶּה שֶׁנִּתְעוֹרֵר דִּינִים עֲלֵיהֶם) [הוא צריך להרגיש את מי שנידון עכשיו, שיש עליו דינים, והוא מתייחס ומתמודד עמהם על מנת להפוך אותם. זה נקרא המתקה על ידי], (י"ג מִדּוֹת הָרַחֲמִים)

המתקה על ידי גילוי מלמעלה

[אבל יש המתקה יותר גבוהה, בדרך ממילא, מה שבשיעורים קודמים קראנו 'המתקה בדרך שוב', לא בדרך רצוא] וְהַהַמְתָּקָה שע"י שֵׂעַר רֵישֵׁי', שֶׁהֵם לְמַעְלָה מֵעִנְיַן הַמְתָּקַת הַדִּינִים, הוּא מִצַּד הַחֲסָדִים שֶׁבָּהֶם, גִּלּוּי [רק] מִלְמַעְלָה. וְזֶהוּ שֶׁי"ג תִּקּוּנֵי דִּיקְנָא הֵם רַחֲמִים

כמו שהיום יש באמת שרלטנים, שצריך לבטל ולשלול אותם לגמרי, שיכולים לרפא חולה דרך הטלפון או דרך הטלוויזיה. זה נקרא 'הילינג', שרק מדברים איתך איזו מלה טובה וכבר ריפאתי אותך.

"את זה לעמת זה עשה האלהים"[מה], יש דבר כזה בקדושה, כמו כאן: מה השיטה שם? איזה מן גילוי, אפילו בלי להכיר אותך, אפילו אל תספר לי מה כואב לך. לא צריך לדעת מה הבעיה שלך בכלל. אני רק אומר לך מלה טובה דרך הטלפון ואתה בסדר, אין לך יותר בעיות. בקדושה דבר כזה הוא כמו מדרגת "שער ראשה כעמר נקא". מהי המלה הטובה שאני אומר לך? שאתה יהודי, עם כל המשתמע מכך, ובזה הכל מחול והכל נרפא, הכל בריא חזק וקיים. זה נקרא גילוי מלמעלה.

וְשֵׂעַר רֵישֵׁי' הֵם חֶסֶד [הי"ג תיקונים הם רחמים, ורחמים מתמודדים ומרגישים את המצוקה של הזולת. מה שאין כן חסד זה אור פשוט שהוא לא חייב בכלל להרגיש את המצוקה של הזולת, הוא רק משפיע עליו מלמעלה], דְּרַחֲמִים הֵם (בְּדֶרֶךְ כְּלָל) מִזֶּה שֶׁמַּרְגִּישׁ אֶת צַעֲרוֹ שֶׁל הַזּוּלָת, וְהַחֶסֶד הוּא [רגש] מִצַּד עַצְמוֹ [מבלי צורך להרגיש את צער הזולת. הוא עושה חסד עם כולם. לכן כתוב[מו] שחסד הוא גם לעשירים וגם לעניים, כמו גמילות חסדים שהיא גם לעניים וגם לעשירים, לכולם].

"שער ראשה" – עצמיות נשמת היהודי

וְהִנֵּה מֵהַמְּבֹאָר בְּהַמַּאֲמָר (הוּבָא לְעֵיל סְעִיף ח) דְּתִקּוּן הַפְּגָמִים שע"י הַגִּלּוּי דְּשֵׂעַר רֵישֵׁי' הוּא בְּדֻגְמַת שֶׁכְּשֶׁמּוֹשְׁכִין אָדָם בִּשְׂעָרוֹת רֹאשׁוֹ נִמְשָׁךְ כָּל הַגּוּף, מוּכָח, דִּבְחִינַת שֵׂעַר רֵישֵׁי' שֶׁלְּמַעְלָה הוּא הָעֶצֶם דְּיִשְׂרָאֵל

עכשיו מתחילים לדבר על המדרגות השונות של עצם שרמזנו קודם. משיכת שער הראש את כל הגוף היא על דרך המושג "שאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו". כלומר, יש כאן שערה קטנה, אבל היא מושכת אחריה את הכל, אז סימן שכאן מדובר בעצם, בכח עצמי, והוא מרמז לעצם של ישראל. אם כי שכאן הפסוק מדבר על הספירות העליונות, "עתיק יומין יתב וכו' שער ראשה כעמר נקא", אבל ישראל וקוב"ה הכל אחד[מז].

[דְּכֵיוָן שֶׁשֵׂעַר רֵישֵׁי' הוּא הָעַצְמִיּוּת דִּלְמַעְלָה שֶׁלְּמַעְלָה מִבְּחִינַת לְבוּשֵׁי' [כתלג חיור], הֲרֵי זֶהוּ גַּם הָעַצְמִיּוּת דְּיִשְׂרָאֵל, כִּי יִשְׂרָאֵל וקוב"ה כּוּלָּא חַד].

הבחינה של "שער ראשה" היא כנגד עצמיות הנשמה היהודית והעם היהודי.

"שער ראשה" – ריפוי אפילו בעצם בדרך ממילא

ועפ"ז צָרִיךְ לוֹמַר, דְּהַמּוּבָא לְעֵיל שֶׁשֵׂעַר רֵישֵׁי' הֵם חֶסֶד (וְהַמְתָּקַת הַדִּינִים הוּא עַל יְדֵי גִּלּוּי מִלְמַעְלָה) הוּא בְּנוֹגֵעַ לַכֹּחוֹת הַגְּלוּיִים דְּהַנְּשָׁמָה, שֶׁעַל יָדָם הוּא תִּקּוּן וּמִלּוּי הַפְּגָמִים.

זה שאנחנו אומרים ש"שער ראשה" הוא חסד והמתקת הדינים היא לא על ידי שהוא יורד, מרגיש בצער ומתבודד כמו י"ג תיקוני הדיקנא, רק שהוא משפיע מלמעלה. אומר מלה טובה שהיא כבר עושה הכל. ביחס למה? אם "שער ראשה" הוא עצמיות הנשמה, מה הוא מרפא בדרך ממילא, בדרך גילוי מלמעלה? את כל הפגמים שישנם בכחות הגלויים שבנפש, לא רק בלבושים, אפילו בעצם הכחות, בפנימיותן, הכל הוא מרפא. בכל הכחות הגלויים של הנשמה, "שעל ידם הוא תיקון ומילוי הפגמים".

תיקון השלג מלמטה

וְהָעִנְיָן הוּא [עכשיו הוא מסביר יותר], די"ג תִּקּוּנֵי דִּיקְנָא, עִם הֱיוֹתָם לְמַעְלָה מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת [אמרנו שזו מדרגה שלמעלה מהשתלשלות, אבל מתייחסת אליה], מ"מ, כֵּיוָן שֶׁהֵם בָּאִים לְהַמְתִּיק הַדִּינִים (שֶׁבַּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת) הֵם שַׁיָּכִים לְהִשְׁתַּלְשְׁלוּת. וי"ל שֶׁעִנְיָנָם בְּאָדָם הוּא הָעֶצֶם דְּכֹחוֹת הַגְּלוּיִים.

עכשיו הוא אומר כאן פעם ראשונה שגם השלג הוא עצם. הוא מסביר איך שהסברנו קודם, שהוא העצם ממנו מתפשטים כל הכחות הגלויים, הוא העצם ביחס לכל הכחות של המודע בנפש, מחכמה ועד מלכות. זה מוחא סתימאה, וי"ג מדות הרחמים שיוצאים ממנו. זהו העצם של כחות הגלויים.

וְלָכֵן, הַגִּלּוּי די"ג תִּקּוּנֵי דִּיקְנָא פּוֹעֵל בַּכֹּחוֹת הַגְּלוּיִים דְּהַנְּשָׁמָה [היות שהוא העצם שלהם, הוא המקור ממנו יצאו, הוא מתעסק אתם לתקן אותם – הוא פועל בהם כמו שהם מלמטה. שוב, זהו טיפול מחושב בכל פרט ופרט שמקולקל, הוא מתקן את כל הקלקולים, זה נקרא שהוא פועל בפעולה ישירה, פעולה מחושבת בכחות הגלויים של הנשמה, י"ג תיקוני דיקנא. אבל]. וּבְחִינַת שְׂעַר רֵישֵׁי' הוּא הָעַצְמִיּוּת [זה גם כן עצם, אבל מדרגה יותר גבוהה של עצם] דִּלְמַעְלָה שֶׁלְּמַעְלָה מֵהָעֶצֶם דִּכֹּחוֹת הַגְּלוּיִים [לא העצם שממנו הכחות יצאו, אלא עצם יותר גבוה]

[וְזֶהוּ מ"ש בְּהַמַּאֲמָר (הוּבָא לְעֵיל סְעִיף ח) שֶׁהַגִּלּוּי דִּבְחִינַת שְׂעַר רֵישֵׁי' מוֹעִיל גַּם כְּשֶׁהַפְּגָם הִגִּיעַ בְּעֶצֶם הַנֶּפֶשׁ [אפילו הפגם לא רק תפס בלבושי הנפש, מחשבה, דיבור ומעשה, אלא הגיע ופגם גם בעצם הנפש, עשה אותו אדם רע, כמו שאמרנו קודם, אם מגלים את הבחינה של צמר, אפילו אם "יאדימו כתולע", שזה כאשר הפגע נוגע לעצם הנפש – "כצמר יהיו". מה זה עצם הנפש? העצם ששייך לכחות הגלויים, אפילו אם זה הגיע לשם הצמר הוא למעלה מזה, הוא יכול לתקן את זה],

כִּי הָעֶצֶם שֶׁבּוֹ הִגִּיעַ הַפְּגָם הוּא הָעֶצֶם שֶׁשַּׁיָּךְ לְהַגִּלּוּיִים,

כשאומרים שאדם הוא רע בעצם, אפילו משתמשים בביטוי הזה 'אדם רע בעצם', שהפגם אצלו הגיע לעצם הנשמה – לאיזה עצם מתכוונים? רק לעצם ממנו מתפשטים הכחות הגלויים שלו, מקור המודע שלו. עד שם יכול להגיע, עד שם הפגם יכול לעלות. קודם האדם פוגם בלבושים, אחר כך פוגם יותר פנימה, יותר פנימה – הוא יכול להגיע בפגם ובקלקול שלו עד למקור ממנו יוצא כל המודע שלו, כל כחות נפשו, אבל לא יכול להגיע בפגם יותר גבוה מהמקור.

אם יש עצם בנפש שלגמרי למעלה שורה מלמעלה על גבי אותו עצם ממנו הכחות הגלויים יוצאים – אותו עצם לא נפגם. לא רק שלא נפגם, אם כי שאמרנו שהאדם הזה 'רע בעצם', אבל אותו עצם יותר גבוה לא נפגם, ואותו עצם יותר גבוה שהוא סוד הגלגלתא – הוא יכול לתקן אותו. הוא הצמר שהופך את התולע לנקי, "כצמר יהיו", כי העצם שבו הגיע הפגם הוא העצם ששייך לגילויים.

תיקון הצדיק – גילוי הקשר העצמי ביניהם

וּבְחִינַת שְׂעַר רֵישֵׁי' הוּא עֶצֶם הַנְּשָׁמָה מַמָּשׁ, שֶׁאֵין שַׁיָּךְ בָּהּ פְּגָם [אם כן, יש עצם למעלה מעצם]].

וְכֵיוָן שֶׁהָעֶצֶם הוּא מֻבְדָּל מֵהַגִּלּוּיִים, אֵין שַׁיָּךְ שֶׁיִפְעוֹל בָּהֶם [אם העצם שיותר גבוה לא שייך לגילויים – גם דרך התיקון אינה ישירות, על ידי פעולה ישירה שהוא מתלבש ומתמודד אתם. אם כן, איך הוא מתקן?]. וְתִקּוּן הַפְּגָמִים בְּכֹחוֹת הַגְּלוּיִים שע"י הַגִּלּוּי דִּבְחִינַת שְׂעַר רֵישֵׁי', הוּא, שֶׁמִּתְגַּלֶּה בָּהֶם,

הוא רק צריך לגלות בהם שאני קיים, שתדע שאני קיים ואני העצם שלך. דומה לאחד – כאן מדברים על חסד דעתיק ואמרנו שהוא שייך לבעל שם טוב – שזוכה למצוא את צדיק האמת, הצדיק שלו, הרבי האמתי שלו. הוא בא לרבי עם כל הפגמים שבעולם, הוא מודה ומתוודה בפניו ש'עשיתי כך וכך, ואני גמור, אני נשרף'. אז או שהרבי יתן לו תיקון, כמו האריז"ל, "תעשה כך וכך".

מי יכול לתת תיקון? אני לא יכול לחלום מה התיקון שלי. כל הניסיונות לחפש בספרים האלה מה יכול להיות התיקון שלי – מן הסתם אני שוגה, טועה ומטעה את עצמי לגמרי. אדם שמחטט בספרי תיקוני חטאים, אפילו שהוא יודע בדיוק מה הבעיה שלו, הוא כמו אחד ירוק שיודע בדיוק מה המחלה שלו וקורא כל מיני ספרי רפואה כדי למצוא מה הרפואה שלו. 99% ויותר מזה שהוא ישגה ויטעה לגמרי, בגלל שאפילו להמציא לו תיקון, מה התיקון שלך, צריך להיות בבחינת "פלא יועץ"[מח], זה הביטוי. צריך איזו עצה פלאית שרק הצדיק, שלגביך הוא כמו מוחא סתימאה, כח המשכיל, פתאום ממציא-מבריק לך איזו הברקה שהתיקון שלך הוא כך וכך, שהוא יכול להיות משהו אחר לגמרי ממה שאתה מדמה לעצמך, ממה שאתה חולם.

אבל יש צדיק שלא יאמר לך תעשה כך וכך, הוא לא יאמר לך לעשות שום דבר, הוא רק יאמר או ירמוז לך 'תדע לך שאני העצם שלך, אני נבדל ממך, כמו ש"אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים", אבל באמת אני העצם שלך, ורק כשתדע את זה אתה מתוקן'. ההתבטאות הזאת היא קיצונית, אבל היא אמת.

באמת זה שהצדיק יכול לומר – לא צדיק המצומצם בתוך גוף, שהגוף שלו שונה מהגוף שלך ושלי, אלא צדיק כמו שאמרנו בשם הרשב"י באחד השיעורים הקודמים, שיכול להעיד על עצמו "אנא סימנא בעלמא"[מט], שכל מהותי היא "אנא סימנא בעלמא", אני רק אצבע להצביע על הימצאות ה' בעולם – ככה אתה, אתה גם אותו דבר כמוני. כלומר, מה שאני גיליתי בעצמי הוא בעצם גם העצמיות שלך, ותזכה לה כאשר נתחבר ונתקשר יחד. כמו שיש התקשרות של חסיד לרבי יש התקשרות של רבי לחסיד, במיוחד לפי הכלל[נ] שיותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק.

אם כן, י"ג מדות הרחמים הן כמו לבוא לצדיק ושהוא יתן לך תיקון, ורק הצדיק יכול לתת לך תיקון, ואם נדמה לך שתוכל לחפש לעצמך תיקון – חבל על הזמן. אתה עלול רק לקלקל את עצמך יותר מאשר לתקן.

מעלת קבלת תיקון מהצדיק

עוד יותר, נאמר עוד מלה מאד חשובה בזה: כשאדם מחפש לעצמו תיקונים, אפילו אם מוצא משהו שמתקן כאן – הוא מקלקל במקום אחר. במיוחד הוא מקלקל במקור כל הבעיות, שהוא עצם הישות של הנפש. אם האדם עוסק בכל מיני תיקונים חיצוניים ומרגיש שהוא עשה משהו, שהצליח משהו לעשות – בדרך כלל הדבר רק מנפח אצלו את האגו, את הישות פי כמה וכמה, וממילא יצא שכרו בהפסדו. בדרך כלל כשאדם עושה לעצמו תיקונים – תמיד בסוף יצא שכרו בהפסדו, בגלל שבסוף הוא מרגיש את עצמו נעשה יותר מודע לעצמו מאשר קודם. זה רק מטפח ומגדיל אצלו את תחושת עצמו, היות שהוא מתעסק עם עצמו וממציא תיקונים לעצמו – הוא נעשה יותר ויותר גדול וכל מה שהוא הרויח הוא הפסיד.

מה שאין כן כשבאים לצדיק – אין את זה בכלל. כמו שאדם הולך לרופא, אדם לא יכול להתגאות שהוא הלך לרופא, הוא יכול להתגאות רק אם הוא הרופא של עצמו. אבל אם הוא הלך לרופא הוא לא מתגאה, הרופא נתן לו כדור. הכדור הזה שהרופא נותן נקרא הברקה שבאה לו מהדיקנא. אבל אם הרופא הוא רופא כזה גדול שרק מגלה לו משהו וזה מספיק, אפילו לא מתעסק ולא שומע מה יש לו, זו בחינה של "שער ראשה כעמר נקא".

מעלת השלג על הצמר

שֶׁמִּצַּד עֶצֶם הַנְּשָׁמָה אֵין שַׁיָּךְ פְּגָם, דְּגַם בִּשְׁעַת הַחֵטְא הִיא בְּאָמְנָה אִתּוֹ ית' [על פי פסוק שנאמר על אסתר, "כאשר היתה באמנה אתו"[נא] ביחס למרדכי. גם כתוב בתניא[נב], שמצד הנפש האלקית תמיד היא "באמנה אתו", אפילו בשעת החטא ממש. כאשר מגלים שאתה יהודי ואתה "באמנה אתו" גם בשעת החטא – הכל מתמתק], וְכֵיוָן שֶׁעֶצֶם הַנְּשָׁמָה הִיא הָעֶצֶם שֶׁלָּהֶם, לָכֵן גַּם הַפְּגָמִים שֶׁבָּהֶם הֵם רַק בְּחִיצוֹנִיּוּת [אז זאת אומרת שכל מה שנפגם, אפילו פגם שהגיע לעצם – זהו גם כן חיצוני לגבי העצם היותר גבוה].

וְהַיְנוּ, שֶׁתִּקּוּן הַפְּגָמִים שע"י י"ג תִּקּוּנֵי דִּיקְנָא הוּא שֶׁהָעֶצֶם הַשַּׁיָּךְ לַכֹּחוֹת הַגְּלוּיִים פּוֹעֵל בָּהֶם, בְּהַצִּיּוּר שֶׁלָּהֶם [איך שמצטיירים, כמו שאמרנו קודם, שכל ציור בנפש יוצא ממוחא סתימאה, מהשלג]. וְתִקּוּן הַפְּגָמִים שע"י בְּחִינַת שֵׂעַר רֵישֵׁי' הוּא שֶׁמִּתְגַּלֶּה בָּהֶם שֶׁמִּצַּד הָעֶצֶם (שֶׁלָּהֶם) אֵין שַׁיָּךְ בָּהֶם פְּגָם, אֲבָל אֵין זֶה שַׁיָּךְ כ"כ לְעִנְיָנָם שֶׁל כֹּחוֹת הַגְּלוּיִים עַצְמָם, לְהַצִּיּוּר שֶׁלָּהֶם.

במשפט הזה, האחרון של הפרק, הוא אמר שיש בכל זאת מעלה בשלג שאין בצמר. נחזור למשל שלנו – עד כמה שיבוא איזה אור גדול, מאור גדול ויאמר ש'אני העצם שלך ואתה בסדר, הכל בסדר', וזה אמת – למרות שיש היום הרבה שקרים וכזבים בנושא הזה, אבל זה אמת לאמתו – עד כמה שיהיה אמת בכל זאת הוא לא נוגע לציור. השלג מתמודד עם הציור בגלל שהוא שייך לציור, אפילו באמת להאיר עליך אור גדול ולומר לך שהכל בסדר, אבל זה לא כל כך נוגע בציור. אם כן, יש בכל אחד מעלה וחסרון.

נחזור לבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן: אדמו"ר הזקן מתקן את הציור, הבעל שם טוב מגלה לך מי אתה. כל אחד עושה דבר אחר שהשני לא יכול לעשות, שתי בחינות של רבי.

"מי אתה" מרפא אותך על המקום ולגמרי. במדה מסוימת מרפא אותך לגמרי, מוליד אותך מחדש ברגע זה. זו גם חויה. קוראים איזה ווארט של הבעל שם טוב, פותחים את הספר "כתר שם טוב" וקוראים בו איזה ווארט אחד עמוק של הבעל שם טוב, מי שזוכה הוא יכול "בשעתא חדא וברגעא חדא" להיוולד מחדש. רק מהאור הגדול והחום הגדול והחידוש הנפלא שיש במלים שלו.

אבל לומר שהדבר פעל על הציור שלו ושחדר פנימה לתקן את כל מערכת כחות נפשו – זה לא כל כך, זה רק עשה אותו משהו אחר, הוציא אותו מעולם חשוך והעמיד אותו בקרן אורה. בתוך קרן האורה הוא אדם חדש, הוא מרגיש את עצמו כתינוק שנולד. אבל בכל זאת, אם ננתח אותו ניתוח פנימי נראה שעדיין הפנימיות, הציורים שלו, לא כל כך השתנתו. לעומתו, לטיפול הפנימי אין את אותו כח המתקה מלמעלה, אבל בכל זאת הוא נוגע לפרטים, הוא נוגע לציור.

חיבור הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן – משיח

אם כן, אם רוצים במלים הכי פשוטות להסביר מה ההבדל בין השנים, הוא על דרך כלל ופרט, שהיוצא מהגלגלתא הוא תיקון כולל, תיקון כללי, בעוד שמוחא סתימאה הוא תיקון פרטי. בכל אחד יש מעלה לגבי השני.

איך אפשר לחבר את שתי המעלות יחד? על כך כתוב "הנתן שלג כצמר", שצריך משהו עוד יותר גבוה, שנקרא לו משיח – לבוא ולעשות מהבעל שם טוב ומאדמו"ר הזקן אחד, שהבעל שם טוב יתלבש כולו בתוך אדמו"ר הזקן. מי עושה את זה? מי שנעלם למעלה משניהם, שנקרא לו בשם משיח. עד כאן סיימנו פרק ט. ההמשך מפרק י ועד הסוף מבאר איך מתחברים שני כחות אלו – הצמר והשלג.