"יום הששי ויכלו השמים"

שיעורים בספר סוד ה' ליראיו - שער שבת להוי' – פרק א' חלק א'

כ"א אייר תשמ"ו – תל אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה התחיל הרב ללמד את שער שבת להוי' מהספר סוד ה' ליראיו. בתחילה נסקרו הופעות שם הוי' לראשונה בתורה, החל מההופעה הראשונה ברמז (ראשי תבות "יום הששי ויכלו השמים"), דרך מבנה מרובע כתוכן ("ויכל"-"וישבת"-"ויברך"-"ויקדש"), ולבסוף בפירוש בפסוק "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים").

בהמשך השיעור הוסבר הקשר בין יום הששי ליום שבת ובסופו הוסברה  הקבלת המלים "יום הששי ויכלו השמים" לארבע אותיות שם הוי'.

א. הופעות שם הוי' לראשונה בתורה

"יום הששי ויכלו השמים" ר"ת הוי'

הערב אנחנו מתחילים ללמוד שער חדש בספר "סוד ה'" מתוך השערים הכלליים ביותר שבספר, והוא השער על שבת קודש, הוא נקרא "שבת להוי'"[ב]. השער נקרא "שבת לה'", ביטוי בתורה, כלומר שהשבת היא מיוחדת לשם הוי'. מכאן משמע שששת ימי החול הם בבחינת שם אלהים, השם שאתו ה' בורא את העולם "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[ג], ושבת באופן מיוחד משתייכת לשם המיוחד, שם המפורש "שבת להוי'".

הדבר הזה מרומז תכף ומיד בתחילת יום השבת. כמו שהתורה מספרת על ששת ימי בראשית, ובסיום כתוב "יום הששי. ויכלו השמים וכל צבאם"[ד], ודאי פרק שכל אחד מכיר אותו, תחילת קידוש של שבת קודש. באמת הפרשה של שבת מתחילה מהמילה "ויכלו" – "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלהים וכו'", בכל זאת יש מנהג ישראל מובהק שמוסיפים שתי מלים מסוף הפרשה הקודמת שהוא "יום הששי" של מעשה בראשית, ואומרים "יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", כלומר שמחברים את "יום הששי" עם "ויכלו השמים והארץ".

למה עושים כך? כדי לרמז לפעם הראשונה שכתוב בראשי תבות על כל פנים השם המפורש, שם הוי' בתורה. אין פעם אחרת לפני כן שיש ארבע תבות, ארבע מלים על ראשי תבות לפני המלים "יום הששי ויכלו השמים", שמכאן אנו למדים דרך אגב לגבי הכתוב בכמה נוסחאות של סידורים שלפני שאומרים "יום הששי ויכלו השמים והארץ" מתחילים "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ויכלו השמים". אז באמת על פי נוסח האריז"ל זה לא נכון. מי שאומר ככה זה בגלל שהוא לא רוצה להתחיל רק מהסיום של הפסוק, אבל הסוד הוא להתחיל רק משתי המלים "יום הששי", לא מ"ויהי ערב ויהי בקר וכו'", כי "ויהי ערב ויהי בקר" לא נוגע לענין הזה.

מספר המלים במעשה בראשית

מתחילים "יום הששי ויכלו השמים" על מנת לרמז את הרמז של שם הוי'. כידוע בכל ששת ימי מעשה בראשית כתוב אך ורק שם אלהים, בתוך הששה ימים יש לב פעמים אלהים, המקור בכל ספרי הקבלה למושג "לב נתיבות חכמה"[ה]. בתוך הפרשה "ויכלו השמים והארץ" יש עוד שלש פעמים שם אלהים, עדיין שם הוי' לא מופיע בפירוש ממש, יש עוד ג פעמים אלהים, ובכל זאת השם המיוחד מרומז בתחילת הפרשה. מתי מופיע השם המיוחד ממש בפירוש? בפסוק שבה לאחר יום השבת, הפסוק הבא אחרי יום השבת הוא "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"[ו], הפעם הראשונה שהשם המיוחד כתוב במפורש.

כידוע הרמז-בששת הימים הראשונים שבהם ה' עשה את השמים ואת הארץ וכל צבאם יש 434 מלים. אחר כך, בפרשה הזאת שאנחנו נלמד החל מהיום בעזרת ה' (זה לימוד של כמה וכמה שבועות בעזרת ה'), אנחנו לומדים עכשיו על פרשת "ויכלו" וכל מה שקשור לשבת בתורה, יש כאן עוד לה מלים בפרשת "ויכלו". כלומר שכולל יום השביעי – בכל שבעת ימי בראשית יש 469 מלים. הרמז הוא ז פעמים זין, סך כל התבות של מעשה בראשית, כל שבעת הימים כולל שבת קודש. וכידוע בלשון חז"ל[ז] כל השבוע – כאשר השבת בכלל – מכונה שבת, כמו שאנחנו אומרים בפיוט "אחד מי יודע", "שבעה מי יודע? שבעה אני יודע, שבעה ימי שבתא", כל השבעה ימים ביחד נקראו שבת, שבת אחת, כאשר השבת בכלל. אז שוב, הרמז הוא שבשבעת ימי בראשית יש ז, כלומר ז פעמים, זין מלים.

הופעת שם הוי' לראשונה בתורה – "בעתה"

אחר כך בא הפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", וכאן כתוב פעם ראשונה בכל התורה שם הוי'. שם ה' מופיע במילה השמינית בפסוק. באותו פסוק שהוא כתוב "אלה תלדת השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", המלה הוי', היא השמינית, כמנין הוי' במספר קטן מספרי, הצמצום האחרון של המספר. ואמנם, אכן ה' מופיע במקום השמיני בפסוק.

אבל מתחילת התורה שם הוי' מופיע במקום ה-477, אם אני מוסיף 8 ל-469 אז אני מגיע למספר 477, כלומר ששם הוי' כתוב פעם ראשונה בתורה המילה ה-477 בתורה. יש בזה הרבה רמזים והרבה סודות בחכמת החשבון שלא נכנס לזה עכשיו. רק דבר אחד פשוט, המספר הזה 477, המיקום של הוי' הראשון, שעל זה כתוב "הכל הולך אחר הפתיחה"[ח], כשרוצים להבין תופעה, כל תופעה שהיא בתורה מסתכלים על הפעם הראשונה שהיא מופיעה, ואם השם המיוחד מופיע בפעם הראשונה במספר הזה 477 זה ודאי אומר דורשני. ויש רמז אחד פשוט שזה בגימטריא "בעתה", יש פסוק מפורסם בישעיהו לגבי ביאת המשיח "בעתה אחישנה"[ט], אם "זכו אחישנה"[י], ואם "לא זכו בעתה". כלומר שיש עת לקץ הגאולה, לקץ ביאת המשיח, אם זוכים – אנחנו תמיד יכולים להחיש-למהר את הקץ, להביא את הקץ לפני הזמן המיועד הסופי; אם לא זוכים – המשיח בא בעתו ובזמנו, "בעתה".

אז באמת השם המיוחד הוא כמו הביאה של המשיח. ההופעה של שם הוי' במעשה בראשית זה כמו שהמשיח בא לגאול את העולם. עד כאן היה "עולם כמנהגו נוהג"[יא], "עולם כמנהגו נוהג" זה שם אלהים, אלהים בגימטריא הטבע[יב], כשבא שם הוי' זה כמו שהמשיח בא לעולם, הוא בא לגאול את העולם, לגלות בעולם את העל טבעי, השמיני שלמעלה מהשבע. יש שבעה ימים שזה מקיף את כל הטבע, ויש השמיני שהוא למעלה מהטבע. באמת היום המדרגה של שמיני שהוא למעלה אפילו משבע הוא גם נמשכת בתוך שבע. חז"ל אומרים[יג] שאלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד הם נגאלים. מה זה "שתי שבתות"? שבת ראשונה זה השבע עצמו של מעשה בראשית, ועוד שבת זו מדרגה של שמונה שגם נמשכת בתוך השבע.

ככה מוסבר בקבלה וחסידות[יד], שצריך לשמור שתי שבתות: השבע – המקיף הכולל את כל הטבע כולו, כל מעשה בראשית, פנימיות מעשה בראשית; ואחרי שזוכים לנקודה הפנימית של כל הבריאה, השביעי, אחר כך עולים עוד  למקיף העליון שלמעלה מכל מעשה בראשית וגם ממשיכים את המקיף הזה, השמיני, לתוך הנקודה האמצעית של הבריאה, השביעי. וזה נקרא "שתי שבתות": להגיע לנקודה האמצעית בתחילה זה סוד שבת אחת, ולהמשיך את המקיף השמיני גם כן לתוך הנקודה האמצעית של כל הבריאה כולה זה השמונה, זו השבת השניה, "אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד הם נגאלים".

עכשיו, שם הוי' הוא השבת העליונה, וזה מופיע במקום "בעתה", כלומר שחכינו לו הרבה זמן. באמת מי שפותח את התורה הוא מחכה מתי יבוא שם ה', שם המיוחד. לכאורה זה היה צריך להיות המלה הראשונה, הכל תלוי בה', "כי ממך הכל ומידך נתנו לך"[טו], הכל תלוי בשם העצם, שם המיוחד, שם המפורש, אז מחכים-מחכים-מחכים לביאתו עד המקום ה-477 שאז הוא בא בבחינת "בעתה". אבל יש גם כן "אחישנה", צריך להיות רמז שאם זוכים אפשר להחיש את ביאתו. מה הרמז שאפשר להחיש את ביאתו על ידי זכות מצידנו מלמטה? זה הרמז של "יום הששי ויכלו השמים", כלומר שה' כבר היה מרומז קודם, והיה מרומז באופן מאד נפלא שהוא מחבר את הסיום של כל ששת ימי בראשית, "יום הששי" עם תחילת הנקודה הפנימית של הבריאה כולה, יום השביעי – "ויכלו השמים", וכאשר נלמד על זה באריכות, כאשר המדרגה העליונה ביותר של שם הוי', שתי אותיות יה מרומזות ב"יום הששי", סיום ששת ימי בראשית, ושתי אותיות וה מרומזות בתחילת יום השבת קודש, במלים "ויכלו השמים".

אם כן, מה רצינו ברמז הזה? הרמז "יום הששי ויכלו השמים" הוא בבחינת "אחישנה", כלומר שיש רמז שאפשר להחיש את ביאת המשיח. ומתי באמת הזמן המיוחד? ב"יום הששי", "יום הששי ויכלו השמים". מה זה "יום הששי"? האלף הששי, התקופה שלנו. אנחנו יודעים ש"שית אלפי שנין הוי עלמא"[טז], ועכשיו אנחנו בתקופה של האלף הששי של מעשה בראשית, ודוקא בתקופה זו, כל היום הזה של "יום הששי", יש אפשרות כבר להחיש בזכות, בבחינת "אחישנה", את ביאת המשיח.

אם כן, למדנו עכשיו נקודה ראשונה שיש שם הוי' אחד בלבד במעשה בראשית שבא ברמז; ואחר כך יש את הפעם הראשונה שהוא כתוב בפירוש. הפעם היחידה שה' מרומז זה "יום הששי ויכלו השמים", ואחר כך בפסוק שבא מיד לאחר יום השבת כתוב בפעם הראשונה בפירוש "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", כאשר ההוי' שם הוא בסוד "בעתה", והוי' "יום הששי ויכלו השמים" זה בסוד "אחישנה", על ידי זכות. עד כאן הנקודה הראשונה.

ב. הקפת יום הששי ויום שבת

שם הוי' מקיף על פרשת שבת

עכשיו נקרא את הפרשה בתורה:

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

אני מתחיל לקרוא עכשיו מתחילת פרק א':

"יוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם" – ר"ת הוי' ב"ה; וְהוּא הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁמּוֹפִיעַ שֵׁם הוי' ב"ה בַּתּוֹרָה [ברמז] (בַּפָּסוּק הַבָּא מִיָּד לְאַחַר פָּרָשַׁת "וַיְכֻלּוּ וְגו"' מֻזְכָּר שֵׁם הוי' ב"ה לָרִאשׁוֹנָה בְּפֵרוּשׁ  – "בְּיוֹם עֲשׂוֹת הוי' אֱלֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמַיִם")

בששת ימי בראשית יש לא פסוקים, ביום השבת, "ויכלו", יש עוד ג פסוקים, כמו שיש עוד ג שמות אלהים – יש גם כן עוד ג פסוקים. סך שמות אלהים של ששת ימי בראשית הם לב, "לב נתיבות חכמה" של מעשה בראשית, הפסוקים הם רק לא. בששה ימים יש לא פסוקים. ביום השבת, יום השביעי יש עוד ג אלהים, כלומר שיש בסך הכל לה אלהים, וגם עוד ג פסוקים – לד פסוקים. בפסוק ה-לה מופיע לראשונה שם הוי' בפירוש. אבל הרמז הוא בסוף הפסוק ה-לא, ובתחלת הפסוק ה-לב. כלומר "יום הששי" הוא סוף הפסוק ה-לא, "ויכלו השמים" – תחילת הפסוק ה-לב. שם יש את הרמז לשם הוי'.

עכשיו נמשיך קודם לקרוא את המבנה היסודי שאנחנו רוצים בעזרת ה' להסביר בשער הזה:

לְאַחַר הַמְשָׁכַת אוֹר מַקִּיף מִשֵׁם הוי' ב"ה

שם הוי' הזה שבא ברמז נותן אור מקיף על כל פרשת שבת. בפירוש גם בשבת כתוב שם אלהים שלש פעמים. זה שיש לב אלהים במעשה בראשית ו-ג פעמים נוספות של שם אלהים ביום השביעי – הסברנו (אולי בשיעור הזה אולי בשיעורים אחרים) באריכות שהוא בסוד "לב נתיבות חכמה", ולמעלה מחכמה יש עוד ג' רישין שבכתר. כל לב אלהים של מעשה בראשית הם בסוד החכמה, החכמה של מעשה בראשית. אם יש עוד ג' פעמים אלהים של שבת הם ודאי כנגד הג' רישין של שבת שבכתר, כלומר שלש מדרגות שלמעלה מהל"ב נתיבות של מעשה בראשית. הם למעלה וגם כוללים את כל הל"ב נתיבות של מעשה בראשית. ובכל זאת, אף על פי שהג' שמות אלהים של יום השבת מקומם גבוה מאד בתוך הכתר, בכל זאת זה רק שמות אלהים, זה לא שם הוי' בפירוש. שם הוי' בא ברמז ב"יום הששי ויכלו השמים", לפני כן, לפני הכל.

מה הרמז הזה עושה? מה המשמעות-התוכן של הרמז? הוא בא להמשיך השראה שנקראת אור מקיף על כל מה שמתרחש ביום השבת. כלומר שיש ביום השבת מקיף. המלה מקיף בקבלה אנחנו יודעים שהיא מלשון סובב מלמעלה ומסביב, אבל בלשון חז"ל להקיף זה לנגוע[יז], על שני דברים קרובים. כשיש דבר סמוך לדבר, יש לי פה שני ספרים אחד ליד השני, או שני חפצים אחד ליד השני אחד מקיף את השני, סמיכות וקירוב מקום עד כדי נגיעה אחד בשני זה נקרא להקיף בלשון חז"ל.

ברמז הזה אנחנו רואים את המקיף הזה בשני אופנים: יש מקיף עליון ששם הוי' מקיף-סובב, נותן השראה ליום השבת, לכן באמת ככה מתחילים את הקידוש, וככה צריך לכוון מחר בערב, בע"ה כשאומרים קידוש שההשראה הראשונה היא ארבע המלים "יום הששי ויכלו השמים", זה נותן את ההשראה של שם הוי' לכל השבת.

על פי פשט כמו שהזכרנו כמה פעמים קודם זה מתחיל מסוף "יום הששי", כלומר שההשראה הזאת היא באה מהנגיעה של "יום הששי" בתחילת יום השביעי, שזה נקרא מקיף בלשון חז"ל. מקיף בלשון חז"ל זה שני דברים קרובים שנוגעים אחד בשני. אז רואים שהרמז הזה הוא יוצא מהפגישה והנגיעה של סיום יום הששי בתחילת יום השביעי.

נגיעת יום הששי ליום השביעי – "ה' אחד"

במספרים, אם 6 נוגע ב-7 אז מה יש ביחד? יש 13. אם המספר 6, "יום הששי", נוגע ב-7 אז ביחד יש 13. אבל באמת יש גם 8, למה זה יהיה 8? בגלל שכתוב בכתבי האריז"ל[יח] איך כותבים את האות ח'? כותבים ח' לפי האריז"ל – ו' ו-ז', כותבים ו' ו-ז' ויש קו דק שמכונה חטוטרת, קו מאד דק שעולה ויורד כמו שפיץ למעלה, שמחבר את ה-ו' וה-ז'. הקו הדק הזה שמחבר את ה-ו' וה-ז' בכתיבת אות ה-ח' זה סוד המקיף. ויש בקו הדק הזה בדיוק את שני הענינים של מקיף. מצד אחד הקו הדק הזה הוא מחבר אותם, הוא מקיף אותם, להקיף אותם זה לנגוע, שאחד יגע בשני. וכידוע בהלכות כתיבת אותיות של לשון הקודש[יט] חייבת להיות המשכיות בתוך האות – אם האות נשברת במקום אחד היא פסולה והיא פוסלת את כל הספר או את כל הפרשה שהיא נכתבה בה. ולכן הקו הדק הזה הוא חייב לחבר את ה-ו' וה-ז'. ומצד שני הקו הזה הוא גם עולה למעלה, הוא מצביע על מציאות עליונה. חז"ל אומרים במסכת מנחות שהשפיץ הזה של ה-ח' מצביע כביכול על ה"דר ברומו של עולם"[כ], ככה הלשון של חז"ל, כלומר על הקב"ה הנעלם, המקיף העליון, שהוא "דר ברומו של עולם".

אם כן, מה קורה כאן? שיש נגיעה של שני דברים, של ו' ו-ז', ותוך כדי הנגיעה יש גם הצבעה על אור מקיף עליון. זה הסוד של ה-ח', שזה הנגיעה של ה-ו' וה-ז', וזה המקור של הרמז הזה, "יום הששי ויכלו השמים", כלומר הח' של שם הוי', שגם כולל את הי"ג, כתוב בפירוש שהרמז הזה מגלה לנו קשר בין ח' לבין י"ג. אם ה-ו' וה-ז' היו בפירוד אחד מהשני היה 13, כאשר מחברים אותם ביחד ליצור אות חדשה יוצא ח'. זה כמעט כמו הרכבה בכימיה או בפיזיקה. כשמחברים שני דברים זה לא רק להוסיף אחד לשני – יוצא משהו חדש. ההרכבה מולידה דבר חדש לגמרי. הדבר החדש זה ה-ח', ובכל זאת זה כולל 13 כוחות. לכן כתוב בכתבי האריז"ל ששבת הוא גם סוד ה-13, יש גם גילוי של 13, י"ג מדות הרחמים בשבת קודש. אנחנו יודעים ש-13 הוא גם כן קשור תמיד לשם הוי', "ה' אחד"[כא], 13 זה אחד בגימטריא, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", זה החצי של 26. עם זה ש-26 במספר קטן מצטמצם ל-8, ה' מצטמצם למספר 8, ח'. המספר שתמיד מתחבר לשם ה', שם הוי' , זה "אחד", 13, החצי שלו, בסוד "שלם וחצי".

אם כן, זה היה עוד יותר להתחיל להסביר-להרגיש את הרמז הזה שהוא רמז מאד נפלא ויסודי בתורה – הפעם היחידה ששם הוי' מרומז במעשה בראשית בנגיעת סיום מלאכת מעשה בראשית, שזה "יום הששי", עם תחילת המנוחה שלאחר המלאכה, "ויכלו השמים". יש בנגיעה הזאת גילוי אור המקיף, שם הוי', וזה נותן השראה כללית על כל יום השבת קודש.

פועל אלהים – הרגשת היש; פועל הוי' – בטול היש

(בְּסִיּוּם הִתְהַוּוּת הֲיֵשׁ הַנִּבְרָא עַל יְדֵי שֵׁם אֱלֹקִים)

עד כאן פעל במעשה בראשית שם אלהים בגימטריא הטבע, "פועַל אלהים". יש בספר התהלים שני ביטויים, יש "פועל אלהים"[כב] ויש "פעל הוי'"[כג]. אז עד כאן היה רק "פועל אלהים", כלומר פעולת שם אלהים; עכשיו בתחילת יום השבת קודש, כהמשך ישיר מסיום יום הששי, מתחיל להתגלות ה"פועל הוי'" שיש בתוך העולם, שיש במעשה בראשית. עד כאן היה "פועל אלהים", ועכשיו מתחיל להתנוצץ הפועל הפנימי, "פועל הוי'". ומה השם הזה פועל? מה זה "פועל הוי'"?

לִפְעֹל "וַיְכֻלּוּ וְגו'"

ה"הוי'" פועל בתוך מעשה בראשית כלות הנפש. מה זה על פי פשט "ויכלו"? כתוב "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", הפירוש תמיד בזהר ובחסידות[כד] הוא כלות הנפש בכל מעשה בראשית, כלומר שעד כאן כל דבר ודבר הרגיש את עצמו ליש נפרד בפני עצמו, זה "פועל אלהים", "פועל אלהים" זה לתת את הרגשת היש לכל דבר ודבר שבעולם. מה זה "פועל הוי'"? "פועל הוי'" זה לפעול בכל דבר ודבר בעולם כלות הנפש, לצאת מגבול היש ולהיכלל שוב באור אין סוף. ולא שה' רוצה שהדבר יתבטל במציאות לגמרי, כלומר שהוא ייאפס מן המציאות, אלא שהוא ירגיש בטול אמתי לבורא עולם שהוא "קונה הכל"[כה].

הבטול הזה מקנה את הבריאה לבוראה. וכידוע ההלכה[כו] שאי אפשר לעשות פעולת קנין אם לא על ידי דעת קונה ודעת מקנה, כל אחד צריך בדעת שלמה לקנות ולהקנות. שבת קודש בקבלה[כז], אנחנו נסביר את זה יותר בהמשך בעזרת ה', הוא בסוד עולם האצילות, ובקבלה[כח] עולם האצילות – שנקרא רשות היחיד (סוד השבת), לעומת שלשת עולמות התחתונים של ששת ימי בראשית, בריאה יצירה עשיה שהם רשות הרבים – נקרא "עולם הקנין"[כט].

כידוע הנוסח בקידוש לבנה "ברוך עושך ברוך יוצרך ברוך בוראך ברוך קונך", כנגד העולמות מלמטה למעלה. ללבנה שאנחנו מקדשים פעם בחודש יש שורש בעולם העשיה, ויש שורש עוד יותר גבוה בעולם היצירה, ויש שורש עוד יותר גבוה בעולם הבריאה, עד השורש האמתי באלקות בעולם האצילות. כנגד השורשים הללו שבספר קהלת זה נקרא "גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם"[ל] – אומרים בנוסח של קידוש לבנה "ברוך עושך ברוך יוצרך ברוך בוראך" מלמטה למעלה. בסוף "ברוך קונך", "ברוך קונך" זה בעולם האצילות. כלומר שהאצילות – רשות היחיד – זה מצב שבו כל דבר קנוי לה', שה' הוא בעל הבית ואנחנו כולנו בתוך רשות היחיד של ה'.

בשביל שהקנין יחול על פי הלכה, יתפוס, צריך להיות גם דעת קונה שזה דעתו של הקב"ה, הוא הקונה, וצריך להיות דעת מקנה, כלומר שאני צריך להקנות את עצמי לה'. אם אין דעת מקנה – הקנין לא חל, לא תופס על פי הלכה. הדעת מקנה היא שאני מקנה את עצמי וממילא את כל חלקי בעולם, כל מה ששייך לי בעולם גם כן מקנה את עצמו. אם אני מקנה את עצמי אני גם כן מקנה עוד הרבה דברים שמסביב ששייכים לשורש נשמתי. ההקניה הזאת, הדעת מקנה נקראת "ויכלו", כלות הנפש, בטול היש.

יש גם כן כח אלקי שפועל את זה, זה פועל הוי'. הוי' הוא גם מלשון קידושין[לא]. המקדש את האשה "אין האשה מתקדשת אלא מדעתה"[לב], היא צריכה להקנות את עצמה. מעשה קידושין הוא החופה בין הקב"ה לבין נשמות ישראל  ועל ידי נשמות ישראל, החופה בין הקב"ה לבין כל העולם כולו. והכלה היא "ויכלו". כתוב[לג] ש"ויכלו" זה לשון כלה. כלות הנפש זה כלה ביחס לחתן, וכל העולם כולו עכשיו צריך להקנות את עצמו לקדוש ברוך הוא כמו כלה שמתקדשת מדעתה.

הקידושין הללו נקראו הוי', זה כח הוי', כידוע מחז"ל שהוי' זה לשון קידושין. אז אם כן, מה זה אלהים? יש "פועל אלהים", כלומר פעולת שם אלהים, פעולת שם אלהים זה לתת הרגשת ישות נפרדת לכל דבר ודבר, וככה ה' רוצה. ככה מחויב שכל דבר קודם ירגיש את עצמו ליש, אחרת אין עולם בכלל, אין בחירה חפשית, אין שום דבר מכוונת הקב"ה במעשה בראשית ללא מציאות היש. מציאות היש זה "פועל אלהים". לכן בתחילה צריך להיות "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", רק אלהים ולא שם הוי' עדיין. מה זה שם הוי'? מה הפועל-הפעולה של שם הוי'? זה לפעול את בטול היש בתוך כל דבר ודבר.

בִּטּוּל הֲיֵשׁ הַנִּבְרָא לָאַיִן הַמְּהַוֵּהוּ תָּמִיד [שהיש ירגיש את מציאות האין האלקי שמהוה אותו בכל הרף עין תמיד, והדבר הזה] – נִמְשַׁךְ גִלוּי שֵׁם הוי' ב"ה בִּפְנִימִיּוּת מַמָּשׁ

אור פנימי לאחר אור מקיף

מה אנחנו מסבירים? שבתחילת הפרשה של "ויכלו השמים והארץ" יש השראת שם הוי'. "יום הששי ויכלו השמים" – ארבע המלים הללו שיש בהן ראשי תבות הוי' נותנות השראה של שם המיוחד. מה ההשראה הזאת פועלת? היא פועלת "ויכלו השמים" – כלות הנפש, בטול היש לאין האלקי המהוהו. מה אחר כך קורה? יש תמיד בפנימיות ארבע מדרגות של שם הוי'. כל הספר הזה שלפנינו כמו שזכינו ללמוד מתוכו כמה פרקים וענינים – בנוי על הפירוט, ההתבוננות הפרטית בארבע המדרגות שם הוי'. השם המיוחד מתגלה כארבע המדרגות שם הוי' וזו המשכה פנימית של שם ה'. כאשר ה' מאיר בבחינת אור מקיף הוא באחדות פשוטה. אי אפשר להבחין בו מדרגות שונות.

הכלל הוא שאור חדש שלא הופיע קודם נמשך בבחינת מקיף, ואחר כך הוא מתפרט לפרטים שלו, "כלל שהוא צריך לפרט"[לד]. הפירוט לפרטים הוא המשכה בפנימיות. כשדבר מאיר בתחילה רק באופן כללי זה ה"כלל שקודם לפרט", זה המקיף, אור מקיף. כאשר הדבר מתגלה על כל פרטיו ופרטי פרטיו – הפעולה הזאת נקראת המשכה של אור פנימי מתוך אור מקיף.

אז אם כן, לאחר ששם הוי' מתגלה בסוד אור מקיף והשראה – "יום הששי ויכלו השמים" יש בתוך הסיפור של יום השביעי, שבת קודש, אף על פי שהשם שהוא מפורש ביום השביעי הוא עדיין שם אלהים, בכל זאת, מכיון ששם הוי' כבר נתגלה בסוד המקיף יש ארבע פעולות בפרשה הזאת כנגד ארבע האותיות של שם הוי':

בְּאַרְבַּע מַדְרֵגוֹת מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה

ארבע פעולות ביום השבת כנגד ארבע אותיות שם הוי'

לאחר ההשראה הראשונה "נמשך גילוי אור שם הוי' ב"ה בפנימיות ממש". אף על פי שעדיין כתוב אלהים, בכל זאת יש כאן מבנה כללי של יום השבת. אם מתבוננים בפרשה הזאת – "ויכלו השמים והארץ" – רואים ארבע פעולות שהן ארבע מדרגות אחת למעלה מהקודמת לה, כנגד ארבע אותיות שם הוי'. זה שורש התוכן של ההתבוננות של השער הזה שאנחנו רוצים להתבונן.

כאמור, "יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" הוא הקדמה, ששייכת לשם הוי' הכולל, המקיף, שנותן השראה של כלות הנפש בתוך "השמים והארץ וכל צבאם". אחר כך כתובות בפרטיות ארבע פעולות, שהן ארבע מדרגות של עליה. זה נקרא ארבע עליות של יום השבת. הפירוט של העליות הללו מוסבר באריכות ועומק הכי רב בכל ספרי הקבלה בפירוש[לה], במיוחד בספרי החסידות[לו]. מה ארבע העליות הפרטיות שבאות לאחר מכן?

א. "וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה"; ב. "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה"; ג. "וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי"; ד. "וַיקַדֵּשׁ אֹתּוֹ".

נסתכל בעמוד הבא ונראה את המבנה. זה המבנה היסודי שאנחנו רוצים להתבונן בו בשער הזה.

י וַיקַדֵּשׁ אֹתּוֹ

ה וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי

ו וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה

ה וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה

בהמשך השער הזה נראה בעזרת ה' שיש בדיוק אותו מבנה בעשרת הדברות. פעמיים העיקריות שהשבת מופיעה בתורה הן בסיום מעשה בראשית, ואחר כך בדיבור הרביעי של עשרת הדברות – "זכור את יום השבת לקדשו"[לז], "שמור את יום השבת לקדשו"[לח]. המבנה של הפועלים-המדרגות בשבת בדיוק מקביל, בדיוק תואם, כמו שנראה את זה בהמשך בעזרת ה'. המבנה הפנימי של פרשת "ויכלו" והמבנה הפנימי של הדיבר הרביעי "זכור את יום השבת לקדשו" כמו שזה כתוב בעשרת הדברות.

אז קודם צריך להתחיל בפרשת "ויכלו". רואים פה שארבע העליות זה קודם כתוב "ויכל", אחר כך "וישבת", אחר כך "ויברך", אחר כך "ויקדש". על פי פשט, זה דבר מאד פשוט, שקודם שנסביר את זה בעומק צריך לתפוס את זה בפשטות, אחרת אין לזה שום משמעות. כתוב שה' גמר, אחר כך הוא שבת, הוא נח, על פי פשט. אחר כך הוא ברך, ואחר כך הוא קידש. כל שכל פשוט תופס שיש פה ארבע פעולות שמתייחסות ליום השבת קודש. "ויכל אלהים את יום השביעי, וישבת ביום השביעי, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו". כמובן שבסוף, אחרי שכתוב "ויקדש אתו" כתוב טעם – יש נתינת טעם "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות", אבל אין כאן מדרגה חדשה של פועל חדש, מה ה' עשה ביחס לגילוי יום השביעי.

בתחילה כתוב "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", זה עדיין כלל, אור מקיף ששורה בכלל. הפירוט הפנימי מתחיל מלמטה. קודם צריכה להיות השראה כללית, השראה כללית שפועלת בטול היש כללי בתוך כל מעשה בראשית, שבאופן כללי כל מעשה בראשית יתחיל להרגיש את עצמו כלה לחתן, שהחתן זה הקב"ה וכל מעשה בראשית זה הכלה, כלות הנפש. זה ההשראה הכללית. אחר כך יש ארבע מדרגות פרטיות, ארבעה דברים שקורים ביום השבת, בזה אחר זה מלמטה למעלה – "ויכל אלהים", "וישבת אלהים", "ויברך", "ויקדש".

המדרגות הללו, "ויכל"-"וישבת"-"ויברך"-"ויקדש" הן כנגד שם הוי' מלמטה למעלה. ובשביל להסביר את זה בעומק זה יקח פה כמה פרקים, כלומר כמה שבועות עד שנבין טוב, שנוכל להתבונן טוב במדרגות הללו. ובכל זאת, קודם צריך לתפוס את זה כפשוטו. יש פה חומר התבוננות לכמה שבתות לפני שנלמד את זה ביחד שכל אחד יכול להתבונן בעצמו מה זה "ויכל", מה זה "וישבת", מה זה "ויברך" ומה זה "ויקדש", ארבע הפעולות של יום השבת, ולנסות לכוון את הפעולות הללו כנגד שם הוי'.

אז אם כן, מה ראינו? ראינו שיש רמז של שם הוי'. אחר כך יש מבנה של שם הוי', אף על פי שהשם שכתוב בפירוש הוא עדיין אלהים. בסוף יש את הגילוי של שם הוי', בפסוק שבא לאחר מכן. אז זה גם כן משהו מאד משמעותי להתבונן בזה: קודם השם בא ברמז, בראשי תבות, "יום הששי ויכלו השמים", והרמז הזה נותן השראה כללית מקיף של שם הוי';

אחר כך השם מופיע לא ברמז של אותיות, אלא ברמז הרבה יותר פנימי של מבנה הפרשה, ושל משמעות, שאם שומעים את המשמעות של מה שקורה כאן, מה שמתרחש כאן – מרגישים שכאן יש גילוי של שם הוי', בלי אותיות שם הוי', זה אור פנימי. הרמז של האותיות של אור מקיף, זה השראת אור מקיף. האור הפנימי מתגלה במשמעות הפנימית של מה שקורה. זה עצמו כלל גדול בתורה, שכל מה שקשור למשמעות ומבנה של משמעויות, איך המשמעויות משלבות ונמשכות אחת מהשניה מהקודמת זה האור פנימי, בגלל שזה שכל, זה תוכן. וכאן אם מתבוננים התבוננות פשוטה רואים מיד שיש כאן ארבע מדרגות, ארבעה שלבים, אלו ארבעת הפעלים שיש כאן – "ויכל"-"וישבת"-"ויברך"-"ויקדש". זה שם הוי' הפנימי מלמטה למעלה. ועדיין לא כתוב השם במפורש;

אחר כך, אחרי האור הפנימי, המבנה הפנימי – יכול להיכתב ולהאמר פעם ראשונה שם הוי' במפורש. שזה השם הוי' שבא לאחר מכן "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים". רואים שהשם הזה מתגלה בשלשה שלבים – ברמז, שזה אור מקיף, במבנה, שזה אור פנימי, ורק אחר כך בפירוש, שם הוי'. ושתי המדרגות הראשונות של רמז והמבנה של הפרשה קשורות עם יום השבת קודש.

פועל אלהים – הרגשת היש; פועל הוי' – בטול היש

עכשיו נחזור ללמוד את ההערה. יש פה שתי הערות די ארוכות שנותנות עוד הרבה רמזים שנוכל להבין יותר טוב את המבנה הראשון שלנו. מה שהסברנו עד עכשיו זה היסוד של השער הזה, היסוד של מה שאנחנו רוצים להתבונן בו. כיון שהשבת היא דבר שצריך להיות קשור לכל יהודי בעצם, כמו שנראה ששבת שקולה כנגד כל התורה כולה[לט], שבת היא אמונה בה', שבת היא אמונה בעם ישראל, שבת אמונה בארץ ישראל, כל מה שיקר וחביב ונחמד ואהוב על עם ישראל הכל קשור עם שבת קודש, "כל השביעין חביבין"[מ], זה החביב ביותר. אם כן, להבין, לדעת להתייחס טוב, להתבונן בשבת בסוד השבת זה בבת העין וצפור הנפש של כל יהודי.

אז עד כאן התחלנו להסביר בכלליות, ואמרנו שכל הסוד קשור עם שם הוי', לכן כתוב בתורה "שבת להוי'", ויש כמה אופנים-שלבים של הופעת השם המיוחד.

נתחיל ללמוד את הערה ב'. יש בה רמזים להבין יותר טוב את הרמז "יום הששי ויכלו השמים", המקום בו שם הוי' מופיע בראשי תבות בתורה. אם רוצים להתבונן ב"יום הששי ויכלו השמים" ראשי תבות הוי' צריך להתבונן שכל מלה כאן, התוכן-המשמעות שלה קשורה עם האות הזאת בשם. זו ודאי, על פי ההגיון הפשוט של ההתבוננות, צריכה להיות המשימה הראשונה של ההתבוננות. אם יש לי רמז הוא עדיין חיצוני אם אני לא מנסה לתפוס את הקשר בין כל אות של הרמז עם תוכן המלה שהאות באה בראשה.

זאת אומרת שצריך להתבונן ש"יום" הוא כנגד ה-י של שם הוי', צריך להבין על פי קבלה וחסידות מהי י של שם הוי', ולהבין למה ה-י של שם הוי' היא "יום"; למה ה-ה עילאה של שם הוי' היא "הששי"; למה ה-ו של שם הוי' היא "ויכלו"; ולמה ה-ה אחרונה של שם הוי' היא "השמים"; ולמה שאר המלים של הפסוק "והארץ וכל צבאם" נכללו בתוך "השמים", זה הכל חלק מ"השמים". המלים שבאות בהמשך הפסוק "והארץ וכל צבאם" נמשכות ונכללות בתוך ה-ה תתאה של שם הוי', ה של "השמים". זו ודאי צריכה וראויה להיות המשימה הראשונה של ההתבוננות: "יום" – חכמה; "הששי" – בינה; "ויכלו" – תפארת, או דעת, או ו"ק, ז"א; ו"השמים" – מלכות, כולל "והארץ וכל צבאם".

ג. הקבלת "יום הששי ויכלו השמים" לאותיות שם הוי' ב"ה

חכמה: "יום" – "יהיה הוי'"

נתחיל אם כן מהמלה "יום". למה יום הוא חכמה, י של שם הוי'?

"יוֹם" עוֹלֶה "יִהְיֶה הוי' אֶחָד וְגו'" [ושמו אחד"[מא]] – בְּחִי' "הוי' בְּחָכְמָה" –

שתי המלים "יהיה הוי'" הן בגימטריא יום, זהו רמז שמובא בקבלה. מתי כתוב פעם ראשונה "יום" בתורה? לא כאן "יום הששי", כתוב "יום אחד"[מב]. היום הראשון של מעשה בראשית הוא לא נקרא 'יום ראשון', אף על פי שעל פי הסגנון היה ראוי כן לכתוב 'יום ראשון', אלא כתוב "יום אחד". בהמשך כתוב "יום שני" "יום שלישי", אז מן הראוי היה לכתוב 'יום ראשון' לפי הסדר, אבל לא כתוב 'יום ראשון', כתוב "יום אחד". על זה דורשים חז"ל שהיה הקב"ה אחד ויחיד בעולמו[מג], שעדיין לא נבראו המלאכים עד יום השני.

רק "יום" זה "יהיה הוי'", ו"יום אחד" זה "יהיה ה' אחד", בסוד "נעוץ סופן בתחלתן"[מד]. כלומר שתכלית הכל, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" זה כבר מרומז ונכלל בכח, הפוטנציה של התכלית של הסוף הוא כבר נמצא בתחילה –"יום אחד", "יהיה הוי' אחד". באמת חז"ל דורשים שאז היה ה' אחד, שב"יום אחד" היה ה' אחד, אחר כך ביום שני כבר נדמה אחרת, לא שבאמת זה אחרת חס ושלום, אבל כבר נדמה אחרת. ורק בסוף "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". כלומר, יחזור להיות כמו שהיה בתחילה. "יום אחד" "יהיה ה' אחד", זה הרמז, רמז מאד מפורסם שמובא בספרים.

אז אם כן, מה לומדים מהרמז הזה? ש"יום" מרמז ל"יהיה הוי'", כלומר תכלית גילוי ה' – שה' יהיה. אם אני רק אומר את שתי המלים "יהיה הוי'" זה כאילו נבואה שה' יתגלה, ה' יהיה. זה כאילו אומר לי כאן מיד מהמלה הזאת "יום", ששם הוי' עוד לא נכתב, עוד לא נתגלה במעשה בראשית, קראנו עד כאן את התורה ושם הוי' עוד לא הופיע עדיין, אבל עכשיו ה' יהיה, מכאן והלאה ה' יתחיל להיות, כלומר להתגלות-להתנוצץ, בשלשה שלבים: קודם כל הוא מתנוצץ בראשי תבות, החל מ"יום"; אחר כך במבנה של פרשת "ויכלו"; ובסוף בפירוש – "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים". אז ה"יום" הזה אומר "יהיה הוי'".

שם הוי' בחכמה

בפרט, שם הוי' שלמעלה מהטבע משתייך לספירת החכמה, כמו שכתוב בספר משלי "הוי' בחכמה יסד ארץ"[מה]. לכן יש כלל גדול בכל הקבלה והחסידות[מו] בפרט שם הוי' בתור כוונה, כמו מי שרגיל, מי שמכיר קצת את הכוונות של האריז"ל, השמות הוי' בכל מקום הם של מוחין דאבא. שמות הוי' בדרך כלל קשורים עם חכמה, על פי הפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ". אף על פי שבפרטיות שם הוי' הוא כנגד כל הספירות, בכל זאת באופן מיוחד השם כולו שייך לחכמה.

למה? בגלל שהוא למעלה מהטבע. הטבע מתחיל מאמא, מקור הטבע מתחיל מאמא, ואבא הוא עדיין הוי' שלמעלה מאלהים של הטבע. באמא יש שם בקבלה "אלהים חיים ומלך עולם"[מז]. במדות, ז"א, יש אלהים 'סתם', באמא יש "אלהים חיים". יש לפעמים בקבלה שבאמא יש גם שם הוי' אך בניקוד אלהים. יש כמה פעמים בתנ"ך[מח], גם בתורה[מט], שכתוב שם הוי', אבל קוראים את זה אלהים, הנקודות-התנועות, הניקוד זה אלהים. כתוב בקבלה[נ] שזה גם כן שייך לבינה, הניקוד זה הפנימיות. האותיות אמנם הוי' אבל עם הניקוד קוראים את זה אלהים. אז בינה היא התחלת הטבע, אלהים, הוי' זה למעלה מהטבע. זה מה שמתגלה בשבת. לכן שם הוי' שייך לרשות היחיד, עולם האצילות. אפילו שיש בו ארבע המדרגות הפרטיות של שם הוי' – חכמה, בינה, ז"א ומלכות – בכל זאת הוא קשור במיוחד עם ארבע המדרגות הללו באצילות, הכל בעולם האצילות, שביחס לכל העולמות הוא חכמה, "הוי' בחכמה".

אור החכמה – הוי'; כלי החכמה – י"ה

בתור שם, כתוב בספרי הקבלה שלכל ספירה יש שם מיוחד בפרט. שם הוי' הרבה פעמים, כמו שעכשיו הזכרנו, משתייך לחכמה, ולפעמים כיון ששם הוי' נקרא בלשון חז"ל שם הרחמים, ומדת הרחמים משתייכת לספירת התפארת, על כן הרבה פעמים הוי' משתייך לתפארת. זה הסבר שהסברנו בשיעור אחר באריכות, לא נאריך בזה עכשיו. יש בהוי' שני כוחות בנפש – בטול ורחמים. יש "הוי' אחד", כמו שאני אומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", על פי פשט "הוי' אחד" ולאור זה, אם אני מרגיש את זה, "הוי' אחד", זה גורם לי בטול, ובטול של כל העולמות. בטול הוא חכמה, על כן כתוב בספר התניא[נא] ש"אחד האמת" מתגלה רק בחכמה. ממילא "הוי' אחד" זה רק מתגלה בחכמה.

אבל יש הרבה פעמים בתורה שם הוי' הוא טוב – "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[נב], טוב ורחמים. שם הוי' בתור טוב ורחמים משתייך לספירת התפארת. כאשר משייכים בקבלה את שם הוי' לספירת התפארת משייכים לחכמה את השם שהוא שתי אותיות של שם הוי' – יה. כמו שכתוב "ביה הוי' צור עולמים"[נג]. יותר נכון ומדויק להגדיר כך: האור של החכמה הוא הוי', אבל כלי החכמה הוא בסוד שם יה.

שֵׁם יה (בִּבְחִינַת "כִּפְלַיִם לְתּוּשִׁיָּה") כַּנּוֹדָע.

כלומר, מה למדנו כאן? הרמז הוא "יום" בגימטריא "יהיה הוי'", ומתבוננים ככה: "יהיה" פעמיים יה כמבואר באריכות בקבלה[נד]. השם יה עצמו הוא כלי החכמה, כך כתוב בספרי הקבלה. ופעמיים יה הוא כמו כלי כפול ומכופל, "כפלים לתושיה", כלומר חזק ומחוזק, "חזק חזק ונתחזק". בתוך הכלי הזה, יה הכפול, יש גילוי של הוי', "יהיה הוי'", הכל ביחד זה בגימטריא יום. עד כאן ההתבוננות על הרמז יום בגימטריא "יהיה הוי'", ולמה הוא קשור לחכמה.

"יום" – אור

וְכֵן "יוֹם" הוּא לְשׁוֹן אוֹר וּבְהִירוּת – בְּחִינַת חָכְמָה.

אולי צריך להתחיל להתבונן מן הקל אל הכבד, אבל יש משהו עוד יותר פשוט: "יום" הוא אור, "ויקרא אלהים לאור יום"[נה], בהירות, ואור ובהירות בקבלה הם חכמה[נו]. ואם כן, לקשר בהתבוננות את המלה "יום" עם חכמה זה ברור. גם על פי פשט, יום הוא בהירות ואור, שזה דימוי תמיד לספירת החכמה, ה-י של שם הוי', וגם הרמז הוא ש"יום" זה "יהיה הוי'", ו"הוי' בחכמה". יהיה פעמיים י"ה, שם כלי החכמה בקבלה.

שלש תופעות של שלש ביום השביעי

אז עד כאן התבוננו קצת על המלה "יום", שבתוך "יום" יש את ה-י של שם הוי'. עכשיו, ה-ה של שם הוי' היא במלה "הששי". צריך להבין למה "הששי" זה אמא. ה-ה של שם הוי' היא אמא, ה-י' זה אבא. אז אבא זה "יום", אבל אמא זה "הששי", מה זה "הששי" אמא? מה ההתבוננות, מה הרמז בזה?

קודם כל צריך לדעת את החידוש על פי פשט במלה הזאת – "הששי", כמו שחז"ל מדייקים[נז]: בכל הימים של מעשה בראשית לא כתובה ה הידיעה אף פעם – לא כתוב 'יום האחד', 'יום השני', 'יום השלישי' – אלא "יום אחד", "יום שני", "יום שלישי", "יום רביעי", "יום חמישי". פתאום כשבא "יום הששי" כתוב "הששי" עם ה הידיעה.

באמת בשבת גם כתוב "השביעי". זו גם אחת מהתופעות על פי פשט שמקיפות את השש לשבע. אמרנו שלהקיף זה לגעת אחד בשני, להשתייך, קשר בין אחד לשני. על פי פשט בתורה, הקשר המיוחד בין "יום הששי" ל"יום השביעי" זו התופעה הזאת שבשניהם כתוב ב-ה הידיעה, מה שאין כן שאר הימים לא כתוב.

לגבי "יום השביעי" שכתוב גם 3 פעמים בפרשת "ויכלו", לא כתוב "יום השבת", אלא כתוב "וישבת". השורש ש.ב.ת. כתוב בפרשת "ויכלו", אבל בתור "יום השבת" הוא לא כתוב עדיין. בעשרת הדברות זה כתוב "זכור את יום השבת לקדשו", ואילו ביום השביעי לא כתוב 'ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי', כתוב "יום השביעי" בהקשר אחר.

זה גם כן משהו מיוחד ביום השבת: בשאר הימים אין את שם היום תוך כדי הפעילות של היום, רק בסופו, כשבאים לחתום ולסיים אומרים "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", "יום שני", "יום שלישי". אין התייחסות ליום בתור יום מסוים שיש לו מספר מסוים, ערך מסוים תוך כדי התוכן הפנימי שלו. רק בסוף בא המשפט המסיים – 'ויהי ערב ויהי בקר' יום מסוים, יום פלוני. לעומת זאת, בשבת זה הפוך. בשבת משום מה בכלל לא חשוב לומר "ויהי ערב ויהי בקר", כלומר שאין דבר כזה 'ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי'. המנטליות הזאת – שגם צריך להתבונן מה זה – של "ויהי ערב ויהי בקר", שבסוף צריך לבוא ולומר לך, לעשות סיכום ביום, כמו חשבון נפש, שבסוף היום עושים חשבון נפש מה עבר עלי במשך היום, ולעשות את המשפט הזה המסיים "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" – זה לא שייך לעבודת יום השבת. אין דבר כזה בשבת, אין התבוננות כזאת בשבת 'ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי'. הדבר הזה לא מופיע ביום השבת.

לעומת זאת, יש גם משהו הפוך, ש"יום השביעי" מופיע שלש פעמים במשך היום. כלומר, היום מכנה את עצמו. התופעה הזאת של פעילות של מודעות עצמית עד כדי כינוי עצמו הוא ענין מאד עמוק, שאין כאן המקום להאריך בו. זה בכלל אחד מסודות התורה כולה, דבר שמודע לעצמו. קשור עם סוד הפסוק הראשון "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ובמיוחד מופיע ביום השביעי. זה גם כן פרדוקס, לכאורה פרדוקס גדול מאד, שאותו יום שביעי שהוא סוד בטול במציאות ,"ויכלו", יש בתוכו מודעות עצמית. שלש פעמים הוא מכנה את עצמו "יום השביעי".

אם כן, ביום השביעי יש שלש תופעות של שלש, שלש פעמים שלש: יש שלשה פסוקים; ויש שלשה שמות אלהים שכנגד הג"ר, הג' רישין שבכתר ביחס ל-לב אלהים של מעשה בראשית; ויש גם כן משהו מאד חשוב שמוסבר בכל ספרי הקבלה והחסידות[נח] – שלש פעמים "יום השביעי", אבל אין 'ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי'.

בינה: "הששי" בבריאה תלוי בששי של מתן תורה

למה הסברנו את זה? לומר ש"יום השביעי" יוצא דופן, בגלל שהוא בהקשר אחר לגמרי, זה לא כמו קודם. קודם היה כתוב "ויהי ערב ויהי בקר" יום אחר יום, והיה כתוב בלי ה הידיעה, ופתאום כאשר באים ליום הששי, וכתוב "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", עם ה הידיעה, זה בהחלט יוצא דופן. לכן חז"ל עומדים מה קורה כאן, למה זה "יום הששי"? יש כמה רמזים בכך, הרמז העיקרי, שגם רש"י מביא בחומש, קשור גם לזמן שלנו, צריך "לחיות עם הזמן"[נט]. בעוד שבועיים יהיה לנו חג שבועות, וכתוב שכל העולם היה עומד ותלוי אם יתקיים אם לאו, מחכה לאותו "יום הששי" של מתן תורה, ששי בסיון, שאם יקבלו ישראל תורה העולם יתקיים, ואם לאו ה' יחזיר את העולם לתהו ובהו.

חז"ל אומרים ש"הששי" ב-ה הידיעה מרמז לששי בסיון, יום מתן תורה. שכל העולם כולו מחכה למתן תורה. יש פסוק בתהלים "ארץ יראה ושקטה"[ס], חז"ל דורשים "קודם יראה ואחר כך שקטה"[סא], שכל עוד לא היה ברור אם העולם יתקיים או לא, כלומר לפני שקיבלנו את התורה על הר סיני – כל הארץ רעדה, "נוע תנוע הארץ"[סב], בגלל שהקיום של הארץ לא היה בטוח. ברגע שקיבלנו את התורה המשכנו יציבות וקיום, מה שנקרא שיווי משקל, מתקלא, משקל, שויון, לתוך המציאות כולה, לתוך כל העולם, להתקיים "שקטה".

באמת מה זה "יראה ושקטה"? גם כן, כמו לפני שבת. "שקטה" זה כמו מנוחה, כל העולם נח. מתי כל העולם נח מהרעד, מהפחד? רק כאשר קיבלנו את התורה. מתי? באיזה יום קיבלנו את התורה? יש מחלוקת באמת לגבי היום בחודש[סג], אבל יש מאמר חז"ל "לכולי עלמא" – לכל הדעות השונות לגבי יום החודש – "תורה בשבת ניתנה". יום השבוע מוסכם על כל הדעות. לכל הדעות לגבי מתן תורה התורה ניתנה בשבת. ובאמת כמו ששבת היא יום מנוחה – כך מעמד הר סיני, בזה שהקדמנו "נעשה" ל"נשמע" וקיבלנו את התורה בשלמות, בלב שלם, זה ייצב וקיים את כל מעשה בראשית.

אז כיון ש"הששי" מרמז למתן תורה, ששי בסיון, וכיון שלכולי עלמא, לכולם, אותו יום ששי הוא באמת שבת, זהו עוד רמז מופלא וברור בחז"ל ש"יום הששי" כבר קשור לשבת, בגלל שאותו יום ששי בסיון הוא בשבת, הוא קרה ביום השבת בשבוע, ביום הששי לחודש. כלומר, כאן כתוב על פי פשט "יום הששי" לשבוע של מעשה בראשית, אבל חז"ל אומרים שיום הששי לשבוע של מעשה בראשית תלוי ביום הששי של חודש סיון, שלכולי עלמא אותו יום ששי לחודש הוא יום השבת בשבוע.

עד כאן פירוש חז"ל, ש"יום" המיוחד כאן, "הששי" ב-ה הידיעה, בא להצביע על יום ששי מיוחד. איזה? מתן תורה, ואז העולם יתקיים.

שורש הוי' הראשון – "היתה"

קיום העולם גם תלוי בהויה, כלומר שהעולם אז קיבל הויה אמתית שלמה. בסוד השורש ה.ו.ה. בלשון הקודש. יש לפעמים בתנ"ך, כמו "הוה על הוה", שפרושו שבר על גבי שבר, שהשורש הויה קשור עם שבירה על פי פשט, אפילו עם תהום. מתי כתוב השורש הויה פעם ראשונה בתורה? כתוב בפסוק השני של התורה – "והארץ היתה תהו ובהו", לפני "והארץ היתה" אין הויה, אין שורש ה.ו.ה. בתורה בכלל.

אם אנחנו בודקים את השורשים של התורה, אז זה גם משהו מאד חשוב. שורש הויה הוא השביעי שכתוב בתורה, בסוד "כל השביעין חביבין". זה גם מרמז שהויה קשורה עם שבת. מה השורש הראשון של התורה? ר.א.ש., זהו השורש בלשון הקודש. כתוב "בראשית", מה השורש של המלה בראשית? ר.א.ש.. מה השורש השני בתורה? ב.ר.א. מה השורש השלישי בתורה? "אלהים", אלוה, א-ל-ה הוא שורש. מה השורש הרביעי? א.ו.ת. "את" הוא גם כן שורש. מה השורש החמישי? "שמים", ש.ם. יש כמה פירושים, אלו באמת שורשים קשים, מלים פשוטות ושורשים מסובכים. המלים "את השמים" הן מלים פשוטות, אבל לקבוע מה השורש אלו מהשורשים הכי מסובכים-עמוקים. מה זה באמת השורש של שמים? אם זה ש.ם., אם זה משהו אחר. מה זה השורש של "את"? זה גם כן לא פשוט בכלל. מה זה השורש של "אלהים" – זה גם כן לא פשוט. זה אני אומר דרך אגב, השורשים בפסוק הראשון הם שורשים מאד קשים, מאד עמוקים, אף על פי שהמלים מאד פשוטות, המלים הכי פשוטות בתורה. ואחרי "שמים" יש את השורש האחרון בפסוק שהוא "הארץ", בגלל ש"ואת" כבר היה לנו קודם, "ואת" כתוב פעמיים. "הארץ", א.ר.ץ. הוא השורש הששי.

אחר כך, הפסוק השני מתחיל "והארץ"[סד] שזה כבר היה לנו, אז הוא לא שורש חדש; "היתה", שורש הויה. אז התופעה הזאת היא תופעה מאד חשוב בתורה, הויה באה בתור השורש השביעי, כמו יום השבת, כל השביעין חביבין. אבל מה זה הויה? הויה באן היא שבירה, זה נקרא שבירת הכלים, "והארץ היתה תהו ובהו". בקבלה תהו ובהו זה שבירת הכלים[סה], אז אף על פי ששורש הויה כתוב כמספר 7, זה עדיין 7 של "תהו ובהו". ויום השבת הוא הסיום של מעשה בראשית, זה התיקון של גילוי הויה.

באמת בסוד שם הוי' ה-י שבשם היא תיקון ההֹוָה מלשון שבר. בדרך כלל כלל הויה, כמו "היתה", לא מתחיל מ-י, אלא מה-ה עילאה, בלשון הקבלה[סו]. שבירת הכלים היא מאורות שיוצאים מאמא, מבינה, שאין בהם אור אבא. או בלשון יותר עמוקה, זה שם סג שבאמא, ולא שם עב שבמוחין דאבא, מי שמכיר את המושגים בקבלה. התיקון של הויה הוא עצמו תיקון השבת. שבת היא ההויה האמתית, ההויה המתוקנת. עד כדי כך שלאחר התיקון נתקן גם הפירוש של הויה. מתי התיקון הזה קרה? ביום הששי שבסיון, ביום מתן תורה, אז העולם קיבל את ההויה האמתית.

עשרים וששה – עשרת הדברים – כתר תורה

ידוע הרמז שמובא מהמקובל הראשון רבי אברהם אבולעפיא[סז] ש"עשרת הדברים"[סח], עשרת הדברות שקבלנו בחג השבועות, שוה בגימטריא לעשרים וששה. כאשר אני כותב את המלים של המספר ועושה את הגימטריא יש לזה כינוי-מונח מיוחד. הרמ"ק בספר הפרד"ס[סט] קורא לזה 'מספר מספריי', כלומר שהמספר המספרי של 26 הוא לכתוב את שתי המלים עשרים וששה. ועשרים וששה – המלה עשרים בגימטריא כתר, והמלה וששה בגימטריא תורה. עשרים וששה זה כתר תורה, וכתר תורה-עשרים וששה שוה ל"עשרת הדברים". זה רמז מאד-מאד יפה ומפורסם של רבי אברהם אבולעפיא –  "עשרת הדברים". כלומר, מה שקיבלנו ביום מתן תורתנו, קיבלנו "עשרת הדברים", וידוע שבתוך "עשרת הדברים" יש כתר אותיות, יש 620 אותיות, כמנין כתר, "תר"ך עמודי אור", בתוך "עשרת הדברים", עשרת הדברות. לכן "עשרת הדברים" נקראים כתר תורה, וכתר תורה זה עשרים וששה, שתי המלים עשרים וששה. מה זה עשרים וששה? זה המספר של השם המיוחד, שם הוי' ברוך הוא.

אז אם כן, עוד רמז מובהק שסוד מתן תורה הוא הגילוי השלם של הויה, שבזה העולם בא לתיקונו, לשקט שלו, שבת הוא יום של שקט ומנוחה, שקודם "ארץ יראה", אבל אחר כך "שקטה". אם כן, זה היה להסביר את הרמז של חז"ל ש"הששי" מרמז למתן תורה, שלכולי עלמא בשבת התורה ניתנה, וממילא ברור של"יום הששי", אף על פי שכתוב "יום הששי", יש קשר ממש לשבת. השבת של מתן תורה באה לקיים-לתקן את ההויה, לגלות את ההויה האמתית, שזה הקידושין-הקנין האמתי שהסברנו קודם, בין הקב"ה בורא עולם לבין העולם שלו, "ויכלו" – כלה. תיקון זה נעשה ביום הששי בסיון.

"הששי" – ששה בנים ברחם האם

למה זה כנגד אמא? למה המלה הזאת "ה-ששי" מרמזת ל-ה עילאה של שם הוי'? זה מה שאנחנו מתבוננים כאן. המלה "יום" שמתחילה עם י מרמזת לחכמה, ל-י של שם הוי'. זה בהירות ואור, בגימטריא "יהיה הוי' אחד", גילוי ה"אחד האמת" ששורה אך ורק בחכמה. למה "ה-ששי" עם ה-ה המיוחדת שייכת-מרמזת לאמא? זה דבר פשוט שגם כתוב בספרים[ע]. זה שיש פה ה מיוחדת, ה עילאה, זה אמא, הכח המיוחד של אמא שבקבלה נקרא יסוד אמא, הוא כח להיכנס בבחינת עיבור, לפתח על מנת להוליד את שש המדות שבלב. כלומר, כל הרגשות מאהבה עד רגש האמת, אהבה-יראה-רחמים-בטחון-תמימות-אמת שכנגד חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד, שש מדות הלב. זה נקרא ששה הבנים שעדיין בתוך רחם האם. אמא היא מלשון אם. ואם בחז"ל הוא כינוי לרחם[עא], המלה אם עצמה היא כינוי לרחם, כיון שעיקר כח האם הוא להוליד בנים. כמה בנים היא מולידה? ששה בנים.

כך כתוב בקבלה, ששה הבנים שכבר בתוך הרחם מרומזים בתוך האות ה. בתוך האות ה יש ד ו-ו. לכן על פי קבלה, ומי שסופר סת"ם יודע, שכאשר כותבים שם הוי' באופן מיוחד כותבים את ה-ה הראשונה עם ו קטנה. את ה-ה השניה כותבים עם י הפוכה. לכתיבת ספר תורה או פרשיות תפילין ומזוזות על פי קבלה יש כתיב אחר. ה-ה' הראשונה של שם הוי', ה עילאה, קצת אחרת מה-ה השניה של שם הוי'. מה השינוי? השינוי הוא שה-ה השניה של שם הוי' היא ה רגילה, כמו בכל מקום, פחות או יותר, אבל את ה-ה הראשונה בשם הוי' צריך לכתוב בפירוש עם קו ישר, לא י קטנה הפוכה בתור הרגל השמאלי למטה, אלא עם קו ישר, שזה ו קטנה. ומה ה-ו הקטנה הזו אומרת? שיש ששי. כלומר, יש ששה בנים בפוטנציה, בכח, בתוך רחם האם. לכן כותבים את ה-ה הזאת, ה עילאה בסוד "הששי".

"הששי" – חמשה חומשי תורה וששה סדר משנה

מה זה "הששי"? יש בזה עוד רמז שמרמז לתורה, ה-ה מרמזת לחמשה חומשי תורה, והששי, המלה "ששי", לששה סדרי משנה. כלומר, התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ששניהם ניתנו ב"יום הששי".

כל זה הוא בעיבור. הדבר רומז גם לדברי חז"ל ש"יום הששי" מרמז לעתיד לבוא ליום שבת, של מה? של מתן תורה. התורה בבחינת עיבור, תורה היא לשון "ותהר"[עב]. כתוב שהמילה תורה זה אותיות ותהר[עג]. התורה עצמה כוללת ה חומשים, ה חומשי תורה, יחד עם ששה סדרי משנה. אלו שני המספרים של התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ביחד מתחילים להיות בעיבור ברחם האם העליון מהמלה הזאת "הששי". זו הכוונה של "הששי".

אם כן, מה בפרטיות הכוונה של "יום"? יום זה "יהיה הוי' אחד ושמו אחד" לעתיד לבוא, מרמז לעתיד העוד יותר רחוק, לתכלית הכוונה של כל מעשה בראשית, ביאת המשיח ותחית המתים, "הששי" גם מרמז קדימה, ממעשה בראשית למתן תורה. והרמז למתן תורה הוא לשתי התורות, שהן כבר בבחינת "ותהר" והריון מששת ימי בראשית. ובאמת, אם התורה תיוולד בשעה טובה ומוצלחת, במה זה תלוי? בנו, אם אנחנו נקבל את התורה ונאמר ונקדים "נעשה" ל"נשמע", נקבל את התורה, ואז התורה תיוולד לנו בשעה טובה ומוצלחת, ואז העולם כולו יתקיים. "יום" מרמז לעוד יותר תכלית, תכלית מתן תורה עצמו, וזה "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

"הַשִּׁשִּׁי" בְּ־ה הַיְּדִיעָה (הַמְּיֻחֶדֶת, בְּיַחַס לִשְׁאָר יְמֵי בְּרֵאשִׁית), סוֹד הִתְכַּלְּלוּת ו"ק בְּ־ה עִלָּאָה שֶׁבַּשֵׁם. "הַ-שִׁשִּׁי" מְרַמֵּז לְ־ה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה וְשִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה.

איך ש-ו הקצוות-הבנים כלולים כבר בסוד העיבור בתוך ה-ה עילאה, שזה רחם האם שבשם. המיוחד כאן הוא ה, שפתאום כתובה, וזה כתוב ביחד עם "הששי", בגלל שהם ששה בנים בעיבור ברחם ה עילאה]

ו"ק: "ויכלו" – כלות הנפש של המציאות

עד כאן הכוונה של "הששי". נמשיך לכוונה של "ויכלו". זו כוונה שמופיעה בכתבי האריז"ל[עד]. כתוב שהמלה "ויכלו" – מילה מיוחדת – בגימטריא עב. בכל הפרשה של "ויכלו השמים והארץ" יש 144 אותיות, הפרשה הראשונה בתורה שיש בה מספר מרובע של אותיות, 12 בריבוע. החצי של 144, 12 בריבוע, הוא עב, חסד. וזה מרומז במלה הראשונה – "ויכלו". זה רמז מאד חשוב שהמלה הראשונה של שבת ממש, "ויכלו השמים", היא סוד עב. יש במספר עב הרבה-הרבה סודות בקבלה. הרמז הפשוט הוא שעב זה חסד.

"וַיְכֻלּוּ" עוֹלֶה חֶסֶד – "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם" – [חסד כולל את כל מדות היום] "יוֹמָא דְּאָזִיל עִם כּוּלֵהוּ יוֹמִין" – בְּחִינַת ז"א וּמִדוֹת הַלֵּב.

גם על פי פשט, מה זה "ויכלו"? שהיתה כלות הנפש בלב, כביכול, של כל מעשה בראשית. מה זה "יום הששי"? זה עדיין מלמעלה למטה. זה יה של שם הוי'. נצטרך אולי להסביר את זה יותר טוב בפעם הבאה. "יום הששי" הוא עדיין רמז לעתיד, רק שיש שתי מדרגות של עתיד – "יום" שמרמז לעתיד הרחוק ממש, ו"הששי" שמרמז ממעשה בראשית עד מתן תורה. אחר כך שתי המלים "ויכלו השמים" הן מה שהיה אז, ממש כבר היה בתחילה. "ויכלו השמים והארץ" זה היה ביום השבת של מעשה בראשית.

"ויכלו השמים" קרה בפועל, בשטח כמו שאומרים. מה זה "ויכלו"? "ויכלו" זה כלות הנפש בתוך כל לב מעשה בראשית, בטול היש. איפה מורגש היש? בלב, כתוב בחסידות[עה] – "יש מי שאוהב", "יש מי שירא". אם כן, איפה המקום של בטול היש, "ויכלו", כלות הנפש? גם כן בלב. והמדה שכוללת את כל מדות הלב היא מדת החסד, האהבה. לכן המלה "ויכלו" היא כלות הנפש בהרגשת היש, שזה הלב של כל המציאות, הו"ק. המציאות היא ו הקצוות, זעיר אנפין בלשון הקבלה.

מלכות: "השמים" – דבקות שורש הנשמות בקב"ה

מה זה "השמים"? "השמים" זה גם כן המציאות. אמרנו שבתוך השמים יש גם כן כללות "והארץ וכל צבאם". מה הכוונה של המלה "השמים"? השמים, עם ה הידיעה, ברמז גימטריא נשמה. מה זה נשמה? כנסת ישראל, הנשמות. מהי כנסת ישראל בקבלה? פנימיות המלכות[עו]. יש הרבה פעמים שכתוב בקבלה[עז] ששמים וארץ הם ז"א ומלכות.

כאן יש מקום לשאול שאלה: מי שלומד באופן שטחי בספרי הקבלה מיד ישאל ששמים וארץ הם בעצמם זו"ן – שמים הם ז"א וארץ היא מלכות – אז למה כאן "ויכלו" הוא ז"א ו"השמים" הם כבר מלכות?

אז קודם כל, אם יש שאלה כזאת צריך לחשוב דבר ראשון על משהו בפשט שאפשר להוכיח על פיו ממש ששמים הם גם מלכות. מחפשים איזה ביטוי. מה הביטוי שבאמת בצורה הכי מפורשת מגלה לי ששמים הם גם מלכות? הביטוי הרווח בכל ספרי חז"ל "מלכות שמים"[עח]. אף על פי שאפשר לדרוש אותו על פי סוד, שזו מלכות של השמים, כלומר שהשמים באמת הם דרגה יותר גבוהה מהמלכות, ו"מלכות שמים" היא רק המלכות הסמוכה. זו צורת סמיכות, רק מלכות של השמים, בכל זאת זה דרוש. על פי פשט, אם כתוב "מלכות שמים" זהו סימן ששמים שייכים למלכות.

העובדה שיש שמים במלכות ויש גם ארץ, וארץ היא גם מלכות, אומרת שצריכים להיות שני אופנים של מלכות. מה ההבדל בין מלכות שמים ומלכות הארץ? כתוב בפירוש בקבלה[עט] שמלכות שמים היא המלכות כאשר היא למעלה באצילות. המלכות בעולם האצילות אחוזה בזעיר אנפין. זעיר אנפין גם הוא מכונה בקבלה שמים, כמו שהזכרנו קודם. כאשר המלכות דבוקה בזעיר אנפין, על כך יש פסוק "ואתם דבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום"[פ], והאריז"ל מפרש את הפסוק "ואתם הדבקים" על הדבקות של פנימיות המלכות, כנסת ישראל, הנשמות של ישראל, בזעיר אנפין – בקודשא בריך הוא. כאשר יש דבקות של שורש הנשמות בקוב"ה, בזעיר אנפין בעולם האצילות, גם המלכות נקראת שמים.

שורש הנשמות הוא "כעצם השמים לטהר"[פא], לכן שוב, הכל קשור עם הרמז ש"השמים" בגימטריא נשמה. מקור נשמות כל עם ישראל הוא מיסוד האצילות, בסוד "לעולם הוי' דברך נצב בשמים"[פב]. זה גם פסוק מפורש מפורסם שהאריז"ל מפרש, שהדבקות של "דברך", פנימיות המלכות, "בשמים", או כתר מלכות בשמים, בדיוק האריז"ל, ואז גם המלכות נקראת שמים.

מהי ארץ ביחס למלכות? המלכות כשיורדת להחיות – להוות, להחיות ולקיים – את המציאות התחתונה, שלשת עולמות התחתונים, בריאה-יצירה-עשיה, אז היא נקראת ארץ. כאשר שורש המלכות, שהוא סוד כנסת ישראל, פנימיות המלכות, דבוק במדות העליונות, היא עצמה נקראת "השמים", בגימטריא נשמה. אך כאשר היא יורדת להוות, להחיות ולקיים את התחתונים היא נקראת ארץ. לכן גם "השמים" וגם "הארץ" הם מלכות, רק ש"השמים" הוא פנימיות המלכות, הנשמה, כאשר המלכות באצילות, "כעצם השמים לטהר", "לעולם הוי' דברך נצב בשמים"; ו"הארץ" הוא כאשר היא יורדת להחיות את התחתונים.

מה עיקר ענין יום השבת? עיקר העבודה בו הוא פנימיות המלכות. כיון שבשבת צריך כל אחד לראות כאילו "כל מלאכתך עשויה"[פג], אין לי מה להחיות את התחתונים בשבת בגלל שכאילו הכל מתוקן, זה רמז לעתיד לבא. אם כן, בשבת כל דבר חוזר לשרשו בעולם האצילות[פד], במיוחד הנשמה האלקית נחה. כלומר, היא מתגלה בלי טרדות ההתלבשות ב"משכא דחויא", עור הנחש של הגוף, ומתגלה בסוד השמים, "כעצם השמים לטהר".

רק מה? שגם "והארץ וכל צבאם" כולם נכללים בתוך "השמים". זהו רמז מאד ברור, שכאן, כשמגיעים ל-ה תתאה של שם הוי' בשבת, "השמים והארץ וכל צבאם" נכללים בדרך אגב. הכל עולה ונכלל בפנימיות המלכות שהיא "השמים", כאשר ה"ויכלו", בטול היש, גם הוא משתייך על פי פשט ל"השמים", שהרי כתוב "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". זה יחוד, הכח של "ויכלו" בא מז"א למלכות. ה"ויכלו" מצד עצמו הוא כח שבא מז"א, מזעיר אנפין מה-ו של שם הוי', ועל פי פשט "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" בא מז"א למלכות. אז אם כן יש פה יחוד ז"א ומלכות.

הַשָּׁמַיִם עוֹלֶה נְשָׁמָה – בְּחִינַת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל – פְּנִימִיּוּת הַמַּלְכוּת – מַלְכוּת שָׁמַיִם (בִּהְיוֹתָהּ בַּאֲצִילוּת, בְּסוֹד "לְעוֹלָם הוי' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמַיִם" לְפִי פֵּרוּשׁ הָאֲרִיזָ"ל כַּנּוֹדָע; מָה שֶׁאֵין כֵּן "וְהָאָרֶץ" קַאי עַל יְרִידַת הַמַּלְכוּת בְּעוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים בי"ע כַּמְּבֹאָר בדא"ח).

עד כאן, אנחנו נסיים פה. נסכם את כל מה שלמדנו הערב. מה הסברנו עד כאן? את ההתבוננות הפרטית בארבע המלים "יום הששי ויכלו השמים". זה עדיין ההתחלה, לא סיימנו את זה, אבל הרעיונות היסודיים מה זה "יום", ולמה "יום" הוא חכמה, ולמה "הששי" הוא בינה. אף על פי שהם כתובים לפני השבת, בכל זאת אלו שתי מדרגות יותר גבוהות ברמז הזה. ואחר כך "ויכלו השמים" כנגד ה-וה של שם הוי'. קודם התחלנו בזה ש"שבת להוי'", שכל סוד שם הוי' הוא סוד השבת. אחר כך למדנו שקודם בא שם המיוחד בשבת בסוד רמז, אחר כך מופיע בתור מבנה המדרגות שמתגלות ביום השבת, ובסוף הוא גם בא בפירוש.