סוד ה' ליראיו – שער כ"ה – ירידת התורה (ו)

כ אייר תשמ"ו – כפר חב"ד

פרק ב חלק ג: "קול הוי' בהדר"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור קצר זה הרב המשיך ללמד את פרק ב בשער כ"ה בספר סוד ה' ליראיו. בשיעור נלמד הקול השלישי מפרק כ"ט בתהלים, "קול הוי' בהדר", הממשיך את אור הבינה למדות הלב ובכך מבטא תהלי הולדה. כח ההולדה של הבינה מתבטא ביכולת החזרה בתשובה והחזרה בלימוד התורה

קול ה' בהדר – המשכת הבינה למדות הלב

אנחנו לומדים על שבעה קולות שבפרק כ"ט בתהלים. במאמר של רבי הלל שהתחלנו ממנו מבואר שהקולות הם צינורות של מעבר בין המדרגות שבנפש, בין הכתר לחכמה, בין חכמה לבינה. קשור במיוחד עם מתן תורה, שבמתן תורה חזר ה' כביכול בינו לבין עצמו ארבע פעמים ורק אחר כך אמר לנו את התורה. לומדים זאת מהפסוק באיוב: "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה וסור מרע בינה". מסבירים ש"אז" הוא כתר; "ראה" הוא חכמה; "ויספרה" – בינה; "הכינה" במדות חג"ת; "וגם חקרה" בנה"י; "ויאמר" – מלכות.

בין מדרגה למדרגה צריך להמשיך על ידי קול. הקול הוא יסוד הפרצוף העליון שמתחבר וממשיך את השפע לפרצוף הבא אחריו. מפרצוף הכתר שהוא הרצון העליון, בחינת קדם, שנקרא בפסוק "אז", יש "קול הוי' על המים" שממשיך מיסוד אריך לאבא. על כך למדנו בפעם הקודמת.

למדנו גם על הקול השני, "קול הוי' בכח", שממשיך מיסוד אבא לאמא, מבחינת "ראה" לבחינת "ויספרה". את שני הקולות הללו הסברנו – "קול הוי' על המים" ו"קול הוי' בכח". עכשיו הגענו לקול השלישי, "קול הוי' בהדר", שממשיך מיסוד אמא לעצם המדות שבלב. עצם המדות שבלב הוא המדות חג"ת, חסד-גבורה-תפארת.

"הדרן" – חזרה מתמדת והולדת מדות

״קוֹל הוי׳ בֶּהָדָר״ הוּא הַמּוֹלִיד אֶת הִתְפַּעֲלוּת עֶצֶם הַמִּדּוֹת דַּתּוֹרָה (אַהֲבָה וְיִרְאָה, שְׁנֵי הַשָּׁרָשִׁים שֶׁל מִצְוַת עֲשֵׂה וּמִצְוַת לֹא־תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, וְכֵן מִדַּת הָרַחֲמִים, ״מָה הוּא רַחוּם אַף אַתָּה רַחוּם״, קִיּוּם מִצְוַת ״וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו״ — לְהִדָּמוֹת אֵלָיו יִתְבָּרַךְ) מִתּוֹךְ יְסוֹד אִמָּא — הִתְבּוֹנְנוּת בְּמִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה.

אנחנו רוצים להסביר כאן ש"קול הוי' בהדר" הוא המעבר מיסוד אמא לעצם המדות שבלב. המעבר הזה מכונה בקבלה ובחסידות בשם לידת מדות[ב]. לידת מדות שכליות שנולדות מתוך ההתבוננות. ההתבוננות היא ביסוד אמא, ברחם האם כביכול. מתוך ההתבוננות נוצרות מדות הנולדות ומתגלות בלב. המדרגה הקודמת שלמדנו לפני שבוע, "קול הוי' בכח", היתה בסוד הזיווג בין אבא ואמא, להמשיך מיסוד אבא ליסוד אמא, יחוד או"א. המעבר הזה, שנקרא "קול הוי' בהדר", בא להוליד את המדות מיסוד אמא, את עצם המדות של חסד-גבורה-תפארת, שבפנימיותן אהבה, יראה ורחמים[ג].

המלה העיקרית-המיוחדת כאן בפסוק היא "בהדר" – "קול הוי' בהדר". לפני שבוע הסברנו למה המים הם רמז למעבר בין כתר לחכמה ולמה הכח הוא רמז למעבר בין חכמה לבינה. כעת צריך להבין מה הרמז של "הדר", למה הוא הגילוי מאמא ללב, כלומר לידת המדות בלב?

לפני שנסביר את המשפט הקודם שקראנו, נקרא עוד משפט ונראה בו את הקשר להדר, וכך יוסבר גם המשפט הקודם:

בִּשְׁלֵמוּת כָּל הִתְבּוֹנְנוּת (כְּמוֹ בִּשְׁלֵמוּת וְסִיּוּם כָּל ״מַסֶּכֶת״ בַּתּוֹרָה) בָּא ״הַדְרָן״, [מה זה "הדרן"?] חֲזָרָה תָּמִיד, בִּבְחִינַת ״בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים״, וְהַיְינוּ ״קוֹל הוי׳ בֶּהָדָר״. וְכֵן הָדָר הוּא סוֹד דְּחִילוּ וּרְחִימוּ — עִקַּר הַמִּדּוֹת כַּנַ״ל.

יש כמה פירושים על פי פשט במלה "הדר". פירוש אחד מובא על פי פשט שהדר מלשון חזרה[ד]. לשון חזרה יכולה להיות שני דברים: חזרה בתשובה, כלומר שהוא מתחרט על הדבר הראשון ומשנה משהו, כמו "הדר ביה" בלשון חז"ל – חזר בו ונוקט בשיטה חדשה. כמו כן, יכולה להיות חזרה בלי להתחרט, פשוט לחזור, כמו אחד שחוזר על הלימוד, שלא מסתפק במאה פעמים, הוא "עֹבד אלהים"[ה] בזה שהוא לומד-שונה את הפרק עוד פעם נוספת[ו]. באמת, בפנימיות, זה עצמו רעיון עמוק, שגם בחזרה השגרתית כביכול צריכה להיות מעין חזרה בתשובה. כלומר, מה פתאום שאני חוזר על הלימוד עוד פעם? צריך להיות שכאילו הפעם הראשונה לא היתה מושלמת ועכשיו אני רוצה לחזור עליה עוד פעם ולתקן אותה.

לכן באמת אנשים שלא יכולים לחזור, שקשה להם לחזור, זה כמו הקושי לעשות תשובה. לחזור על הלימוד סתם, עוד פעם ועוד פעם, יש בזה בפנימיות גם את ענין החזרה בתשובה, בגלל שאם אתה חושב שהפעם הראשונה היתה מאה אחוז בסדר, מושלמת, מה פתאום לחזור? למה צריך לחזור עוד פעם? אבל אם אתה מרגיש שהפעם הראשונה היתה פגומה, או שלמדת מתוך "מצות אנשים מלמדה" אתה צריך לחזור. זה אפילו למעלה מתשובה. מי שכל הזמן מקבל הברקות חדשות לגמרי, הוא בבחינת כח, "קול הוי' בכח", כח גברא להשפיע את החדשות. אבל מי שהוא בבחינת בינה הוא חוזר. לכן הבינה קולטת את הזרע ומפתחת אותו לעובר, והעובר שוהה ברחם האם שהות ארוכה בת תשעה חודשים, תשעה ירחי לידה. זה נקרא התבוננות. התבוננות היא גם חזרה.

התבוננות כהריון – תשעת ירחי הלידה של מדות הלב

מה ההבדל בין הסתכלות להתבוננות? הסתכלות על משהו היא בבת אחת, "כולם נסקרים בסקירה אחת", ברגע אחד. אבל להתבונן במשהו, עיקר ההתבוננות נקרא שהיה, כמו שכתוב על החסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת, ומתפללים שעה אחת, ושוהים עוד שעה אחת, וככה שלש פעמים ביום, תשע שעות[ז]. כתוב שתשע השעות הן כנגד תשעה ירחי לידה[ח]. זהו סוד ההתבוננות, סוד הבינה שיש בה שהיה.

אנחנו יודעים שגם תשעה ירחי לידה בחז"ל מחולקים לשלשה חלקים, שלש-שלש-שלש[ט]. יש איכות מיוחדת של שלשה חודשים הראשונים, איכות מיוחדת של שלשה חודשים השניים, ובסוף, כמו שכתוב בחז"ל. יוצא לפי שרק תלוי מאיפה מתחילים, האם מתחילים מערב, בוקר וצהרים. פעם דיברנו באריכות שאפשר להקביל את ההריון לבוקר-צהריים-ערב, אבל כנראה יותר נכון להקביל אותו לערב, בוקר וצהרים, כמו שכתוב בתהלים[י] וכמו סדר היום, ערבית-שחרית-מנחה. לפי זה, שלשת החודשים הראשונים הן שלש השעות שהחסידים הראשונים היו שוהים בתפילת מעריב, בלילה. בחז"ל שלשת החודשים הראשונים הם איכות אחרת מכל ששה החודשים הבאים אחריהם. כמו ההבדל בין לילה ליום, שחרית ומנחה שניהם ביום.

ערבית-שחרית-מנחה הם כמו חש-מל-מל. לילה הוא חש, וביום יש שתי תפלות של מל-מל, שחרית ומנחה. כתוב[יא] שאליהו הנביא נענה בשעת המנחה. זהו סוד הלידה, הרגע הכי גורלי. כתוב שיש שלשה רגעים גורליים, אבל הגורל העיקרי הוא רגע הלידה. זה נקרא שאליהו הנביא הוא גם מלאך הברית והוא גם קשור עם לידה, מלאך הלידה, והוא נענה דווקא בשעת המנחה. לפי זה יוצא ששלשת החודשים שבאמצע הם בחינת תפלת שחרית.

[מה הכוונה הכי גורלי?] זה כנראה המשבר הכי גדול, לרדת לעולם הזה, וכאשר יש משבר צריכה להיות התגברות והתעצמות של שורש הנשמה. כמו שמתחיל ספר התניא "משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע"[יב], מתי משביעין אותו? ברגע הלידה. רגע אחד לפני הלידה. על "משביעין אותו" כתוב בחסידות[יג] שהכוונה ממלאים אותו שובע מעצם שורש הנשמה שיתקשר עם הארת הנשמה המתלבשת בגוף.

כשיש משבר יש התגברות עצומה בעצם בשורש והוא משפיע-מופיע, ממלא ונותן כחות חדשים גם בהארה המצומצמת שמתלבשת בתוך הגוף. זה נקרא גורל. גורל הוא תמיד גילוי השורש. לכן באמת כתוב בתלמוד ירושלמי בפירוש[יד], הרבי תמיד מביא את זה[טו], שביום הולדת המזל גובר. זו הלשון בתלמוד ירושלמי, שאצל כל אחד ביום ההולדת המזל גובר. מה הכוונה שהמזל גובר? שורש נשמה שלו. זה כמו בפעם הראשונה עליה כתוב "משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע". אליהו הנביא הוא המיילד, העוזר. זה נקרא שהוא נענה בשעת המנחה.

[מהם שני הרגעים השני הרגעים הגורליים האחרים?] כתוב שזה רגע קליטת הזרע ורגע יצירת הולד לאחר ארבעים יום[טז]. הסברנו פעם באריכות[יז] שהם כנגד שלשה העולמות בריאה-יצירה-עשיה. בריאה נקראת קליטת הזרע, ויצירה היא יצירת הולד כלשון חז"ל, לשון יצירה, ועשיה שהיא שלמות התיקון היא הלידה, "ועשתה את צפרניה"[יח], הלידה מוכנה כאשר הצפורנים גמורות, זהו סוף העשיה.

אם כן, ב"הדרן", המלה שאומרים כאשר מסיימים מסכת, יש עוד רמז, מאחלים לעצמנו שנחזור עליך מסכת פלונית ומתברכים שנחזור. הרמז הוא שאותיות הדר עם ן מרמזות לשער הנו"ן של בינה.

הדר החזרה – חידוש הישנות וגילוי הסובב מתוך ההתבוננות

החזרה תמיד היא גם חידוש, יש שני אופני חידוש: יש חידוש של אבא, של הברקות חדשות לגמרי, מעין הנובע כמו שאמרנו קודם. מי שתמיד מקבל הברקות חדשות – קשה לו לחזור, אין לו זמן לחזור, תמיד הוא נובע מחדש. אבל גם באמא צריך להיות חידוש, באמא החידוש נקרא "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"[יט].

נסיים את הרעיון: החידוש באמא הוא שאני חוזר. מה מניע אותי לחזור? שאני רואה גם בזה חידוש בכל פעם. כמו "הפוך בה והפוך בה דכולא בה"[כ], שכל פעם אני מגלה חדשות בתורה. זה המניע, זו צריכה להיות פנימיות הבינה, כמו "חכם בבינה"[כא]. אם אין "חכם בבינה", אם אני לא רואה שכל פעם יש חידוש בתורה שאני חוזר עליה, אין לי שום מניע לחזור עליו, אין לי שום חיות בחזרה.

חיות זאת שבחזרה, של "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", באה גם מתוך הכרת הצורך לחזור בתשובה, כמו שאמרנו קודם. אני מרגיש שהפעם הראשונה לא היתה מושלמת, כלומר שפספסתי, למדתי את המשנה או את דף הגמרא אבל אני בטוח שפספסתי פה המון, אפילו לפי השכל המוגבל שלי. זה שיש פה אין סוף טמון שאיני מסוגל להשיג – זה ודאי, אבל אפילו בשכל שלי פספסתי פה המון ממה שאני כן מסוגל להבין, אם אעמיק עוד יותר. זה נקרא "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". בחזרה בתשובה זו אני בטוח שיש פה משהו חדש שלא ראיתי בפעם הראשונה. אם כן, זה מעין תשובה. יוצא לפי זה שהמניע של התשובה שבבינה הוא החכמה שבבינה, "חכם בבינה", הרגשת החידוש שבחזרה, לא החידוש החדש לגמרי.

יש באמת בחסידות שתי מדרגות של חידוש. כתוב, הלשון בחסידות[כב]  היא "חידוש הישנות" ו"חידוש בעצם". כמו בבריאת העולם, כתוב שה' "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית"[כג] על ידי יחוד או"א. אבל בכל זאת כתוב בחסידות שזהו "חידוש הישנות", הרי העולם קיים מאז ששת ימי בראשית, וה' מחדש אותו. הדוגמה הזאת שה' מחדש את הבריאה היא כמו אחד שחוזר על לימוד. זה "חידוש הישנות", כלומר חידוש שבעיקר בבחינת בינה. מה שאין כן "חידוש בעצם" של מוחין דאבא.

[החידוש בעצם יכול לנבוע דוקא בהתבוננות, לאין ערוך יותר, שפתאום תבוא מתוכה איזו מן תפיסה לאין ערוך יותר גבוהה] זה נקרא "מבין דבר מתוך דבר"[כד]. החידוש שיכול לבוא מתוך ההתבוננות נקרא "מבין דבר מתוך דבר". כתוב ש"מבין מתוך דבר" הוא לאין ערוך יותר ממה שיכול להתקבל בהברקה ראשונית, זה נקרא מבין סובב מתוך ממלא, זה ההסבר בחסידות[כה]. מה שהוא מקבל נקרא "ממלא כל עלמין", אור פנימי. אם הוא מתבונן עמוק בתוך הממלא כל עלמין – הוא פתאום יכול להבין את ה"סובב כל עלמין". כך מסבירים בחסידות. [זו הבנה שקשורה לחזרה?] זה חידוש גדול מאד של חזרה, שדוקא בה אפשר לגלות את הסובב, המקיף.

[למה חזרה גבוהה יותר מ"חידוש בעצם"? הרי שניהם בסופו של דבר גילוי] מה שעכשיו הסברתי, ש"מבין דבר מתוך דבר" הוא "חידוש הישנות" כמו בריאת העולם, הוא לאו דווקא. רק איך כן אפשר להסביר זאת? על פי מה שלמדנו אתמול בחיפה[כו], שבכל שנה יש חידוש חיות של מעשה בראשית[כז]. כתוב שכל שנה ושנה החיות באה ממקום הרבה יותר גבוה מהשנה הקודמת, אף על פי שיש תמיד ירידת העולמות ויש בסך הכל "חידוש הישנות". אבל בכל זאת, בראש השנה בכל שנה, "מרשית השנה ועד אחרית שנה"[כח], יש חיות יותר מכל מה שהיה קודם, כך כתוב בתניא. שוב, תקופת השנה היא חזרה, ה' חוזר עוד פעם על מעשה בראשית. וכשהוא חוזר עוד פעם על מעשה בראשית יש ודאי בתוך "חידוש הישנות" גם את הענין של "מבין דבר מתוך דבר". כלומר, שהחיות נמשכת ממקום קצת יותר גבוה, מ"סובב כל עלמין".

כך רציתי להסביר, בכל שנה ושנה יש יותר גילוי הסובב. יכול להיות שמצד האור הממלא כל עלמין יש ירידת הדורות כל הזמן – ככה באמת מוסבר בחסידות[כט] – אבל מבחינת גילוי הסובב שהוא "מבין דבר מתוך דבר" יש תמיד תוספת בכל שנה ושנה. מה שמתגלה בחכמה הוא ראשית, כמו נקודת המוצא של הממלא, באיכות יותר זכה וברורה.

באמת דוקא מתוך ההתבוננות מגלים את הסובב. למה? בגלל שאמא יונקת ממזל ה-יג. מזל יג מקבל מהגלגלתא, מסובב ומקיף בעצם. מה שאין כן אבא יונק מהמזל ה-ח, שמקבל בעיקר מממוחא סתימאה. מוחא סתימאה הוא מקור הממלא כל עלמין.

אבא תמיד מקבל ממקור הממלא, אור הפנימי, ולאמא, שיש לה קשר עם הסובב ויונקת דרך המזל יג "ונקה", היא מקבלת מגלגלתא, שהוא מקיף.

קול ה' בהדר – לידת הדחילו ורחימו והמצוה להידמות אליו

יש עוד רמז למלה הדר. עיקר האותיות של הדר הוא ד-ר, וכתוב ש-ד-ר הן דחילו ורחימו, "בכל דֹר ודֹר"[ל]. השורש דר קשור גם לדירה בתחתונים ולדור, וגם הדר. מרומז שזהו עיקר האותיות ד-ר, עיקר המידות דחילו ורחימו. אם כן, מהו סיכום כל הסעיף הזה? שמתוך ההתבוננות, שבעצמה נקראת הדר, בגלל שהחזרה היא התשובה, מולידים דחילו ורחימו.

גם מולידים עוד מדה אחת בעצם, והיא מדת התפארת-רחמים. רחמים בעבודת ה' הם מה שכתוב במשפט הקודם, שלא נחזור עליו. יש הרבה פירושים במדת הרחמים, לגבי מצוות, רצינו שהדבר הזה יהיה קשור עם תורה. הרי כל המדרגות האלו קשורות עם תורה. כל מצוות התורה, שורש קיומן הוא דחילו ורחימו. אהבה היא השורש לכל מצוות עשה ויראה השורש לכל מצוות לא תעשה[לא].

מה עם רחמים? רחמים הם השורש המיוחד של מצוה אחת, שגם היא כוללת את כל התורה כולה, והיא המצוה להידמות אליו. יש הרבה הסברים לשלש המדות אהבה, יראה ורחמים, כאן אנחנו רוצים להסביר את שלשתן בתור מקור מצוות התורה. זה שאהבה היא מקור כל מצוות עשה ויראה היא מקור ושורש כל מצוות לא תעשה – זה כתוב בשם הרמב"ן ומובא בספר התניא. מה לגבי רחמים, המדה השלישית, תפארת שבאמצע? כתוב שהמדה הזאת היא מקור קיום מצוה אחת שעולה על כולנה. זה שאני מקיים מצוות עשה מתוך אהבת ה' ומצוות לא תעשה מתוך יראת ה' – זה שאני עובד את ה' מלמטה למעלה. אבל יש מצוה אחת בתורה "והלכת בדרכיו"[לב], שהיא מצוה להידמות אליו, כלומר שאני צריך להיות דומה לריבונו של עולם.

איך מקיימים אותה? "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'"[לג], וכל המדות של ה' שאני צריך כביכול לחקות בעצמי, להידמות אליו, כולן מדות הרחמים. זה נקרא י"ג מדות הרחמים. רק שאני מתדמה אליו אני בתפארת. יש רחמים בתפארת ויש רחמים בכתר. מדת הרחמים בתפארת כביכול מקיימת את המצוה להידמות אליו, כלומר להידמות לי"ג מדות הרחמים שמאירים מהכתר. והיא גם כוללת את כל התורה כולה.

אם כן, בתורה יש לעשות מה שה' אומר לך לעשות מתוך שאתה אוהב אותו, וזה נקרא שהאהבה היא מקור מצוות עשה. יש להיזהר לא לעשות מה שהמלך גוזר ואסור לעשות, וזו יראת המלכות, שהיא שורש מצוות לא תעשה. עכשיו יש משהו חדש לגמרי, שחוץ מהיחס ביני לבין ה' – ה' אומר לי תהיה כמוני. העבודה הזאת, שגם היא מצוה בתורה, מצוה כוללת, להידמות אליו, היא באה בעיקר ממדת הרחמים, המדה שבאמצע בין אהבה ליראה.

אלו שלש המצות העיקריות שנקראו מדות בעצם, שנולדו מתוך התבוננות של אמא. התהליך של הולדת המדות מתוך אמא נקרא "קול הוי' בהדר". כל היה להסביר את הקול השלישי, "קול הוי' בהדר", איך לעבור מהתבוננות שבאמא, שהיא בחינת הדר. קודם שרון אמר שהדר שייך למלך השמיני, מלך השמיני הוא אמא[לד]. יש כמה פירושים מהו המלך השמיני, ואחד מהפירושים הוא גם אמא, המדרגה השמינית, ממנה נולדות המדות. המדות מרומזות בהדר. דר ראשי תבות דחילו ורחימו.

[יש עוד פירושים להדר?] יש פה בספר הרבה פעמים פירוש למלה הדר, "פרי עץ הדר"[לה]. [אנחנו רואים שהמצוה להידמות אליו כוללת את כל המצוות, שנאמר "והלכת בדרכיו"] זה לקיים את כל המצות מנקודת מבט הפוכה. כאילו שאת כל המצוות אפשר לקיים מלמטה למעלה, מתוך זה שאני אוהב את ה' או ירא אותו, ופתאום יש מצוה אחת שאומרת שתעשה את כל המצוות מלמעלה למטה, כמו שה' מקיים אותן, וזה תלוי בעיקר במדת התפארת. לקיים את המצוות מלמטה למעלה היינו אהבה ויראה. כל שלש המדות הללו נולדות מתוך יסוד אמא שבבחינת הדר, "הדרן".