שכינה ביניהם

הדרך האמיתית והיחידה להשמר מכל מיני כעס והקפדה[קצב] — שהוא הטעם לפגם העיקרי בכל יחס בין אנשים בכלל ובין אוהבים בפרט — היא הדרך אשר הורנו מורנו הבעש"ט זי"ע ותלמידיו אחריו, בהכנעה ושפלות האמתית — "בטול היש"[קצג] — באמרו לעצמו תמיד:

"איני זכאי לשום טובה בעולם כלל, שהרי אני באמת לאמתו 'כלי מלא בושה וכלימה'[קצד] (ומה טוב שירגיל את עצמו תמיד בחותמה של תפלת היום הקדוש: 'אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי, עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה') ורב רובי מחשבותי וחושי הם בפרוד ונתוק מאחדותו יתברך הפשוטה ד'לית אתר פנוי מיניה', המתגלה לכל מבקשי הוי' באמת 'כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה'[קצה] — שלשם כך בראני קוני, להמשיך גלוי אלהותו יתברך בעולם, לעשות לו 'דירה בתחתונים' — ואם כן 'טובתי בל עליך"[קצו]. אלא אתה אבי אב הרחמן, עצם הטוב, וחפץ חסד חנם לכל באי עולמך אשר בראת לכבודך. ועלי להודות תמיד על כל דבר ודבר מקטן שבקטנים עד לגדול שבגדולים. הכל הוא מ'ידך המלאה הפתוחה והקדושה (בסדורו של הבעש"ט רשום 'הגדושה') והרחבה שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד'[קצז]".