שכינה ביניהם

פרק א: זכו — שכינה ביניהם

א

איש ואשה הם אש י ואש ה[קא].

יחוד ה־י שבאיש וה־ה שבאשה הוא שם יה — "יחודא עילאה"; סוד "אכלו רעים"[קב], "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[קג] — "זכו שכינה ביניהם"[קד].

וכן אותיות אש המשותפות באיש ואשה הן ר"ת אל שדי[קה], השם שנתגלה ל"אבות" — "מכלל דאיכא תולדות", כמ"ש[קו] "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי…".

מפרש רש"י: "וארא — אל האבות"[קז]; "באל שדי — הבטחתים הבטחות ובכלן אמרתי להם אני אל שדי".

והסוד י"ל[קח]: "וארא אל האבות" היינו התגלות אור הכתר בחב"ד, ואח"כ נמשך "אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" שהם חג"ת[קט]. ואח"כ "באל שדי — הבטחתים הבטחות…" בסוד "כליות יועצות"[קי] — "בטחות חכמה"[קיא] — שהן נו"ה, "ובכלן" — היינו בכללותן — יסוד, "אמרתי להם אני…" — מלכות — "אל שדי", היינו אל שדי שבאשה, המשכת אש התשוקה שביסוד נוק'. "אל שדי" שבפסוק הוא אל שדי שבאיש, התגלות אהבה עזה כרשפי אש ביסוד ז"א וד"ל.

ב

והנה אל שדי הוא ילד אש באיש, ודלי אש באשה.

ילד אש באיש הוא יֵלֵד אור שכלי — נוטריקון אש י — בסוד "מה יֵלֶד יום"[קיב].

דלי אש באשה הוא דלי אמונה שלמה — נוטריקון אש ה — בסוד "דלו עיני למרום"[קיג].

שתי בחינות אלו ויחודן בעבודת ה' הוא בסוד תורה ותפלה — בגימטריא ילד אור שכלי דלי אמונה שלמה. בחינת האיש היא נביעת חדושי אורייתא בפרד"ס התורה, ולכן ה־י שבו באה בין ב' אותיות אש, שהרי 'נביעת הא"ס' היא מקור השכל, כמ"ש "נחל נבע מקור חכמה"[קיד]. בחינת האשה היא השתפכות הנפש, "שפכי כמים לבך נכח פני אדני"[קטו], באמונה שלמה. אמונה שלמה זו מתגלה בדבור דוקא, דרך ה מוצאות הפה, כמ"ש "האמנתי כי אדבר"[קטז]. האש שבה מתגלה דרך ה־ה[קיז] (ועל ידי ה"הבל" — מקור הדבור — המרומז אף הוא באות ה שבאשה), ולכן באה ה־ה לאחר ב' אותיות אש.

שתי בחינות אלו הן שרש נשמות משיח בן יוסף ומשיח בן דוד[קיח]; סוד ב פעמים אל שדי אל שדי — ילד אש דלי אש[קיט] — בגימטריא "משה משה" ד"לא פסיק טעמא בגווייהו", ש"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[קכ], הכל אחד וד"ל.

ג

והנה ב־אל יש שתי בחינות, כנגד שתי אותיות אלף למד שבו, סוד ההויה (אל) שבו נכלל ההפסד (לף מד)[קכא]. "כל הוה נפסד" (ר"ת כהן — "איש חסד" — סוד ההויה, כמ"ש[קכב] "עולם חסד יבנה", אך הוא בטבעו "קנאי", ומסוד קנא יוצא כעס[קכג], שרש ההפסד), והן:

"חסד אל כל היום"[קכד]: "כל היום" הוא סוד אלף־פלא דאלף למד.

"אל זעם בכל יום"[קכה]: סוד הלמד[קכו] דאלף למד, שנקרא "מגדל הפורח באויר"[קכז] — "אמא" — ד"מינה דינין מתערין". והיינו הסתעפות הכעס ממדת הגדלות ה"פורחת באויר" בנתוק מן המציאות של בן־בת זוגו. והוא "כה המדמה" שממנו באה רתיחת הדמים, ה' ישמרנו ממדת הכעס שהוא ע"ז ממש כידוע, הסתלקות הנשמה האלהית ר"ל[קכח].

ככל שבחינת "חסד אל כל היום" הולכת ומתגברת זוכים להמתיק את בחינת "אל זעם בכל יום" על ידי התגלות שרש החסד שבו. והוא מרומז בזה ש"בכל יום" עולה בנימטריא גיהנם[קכט], אך בו סוד "גם זו לטובה"[קל] ו"חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו"[קלא]. התבוננות זו — שמביאה לידי הכרה שאף בשעה שמגיעה אליו מדת כעסו של הזולת, ועד כדי הרגשת גיהנם כביכול, טמון בה "תקון"[קלב] עבורו, "גם זו לטובה", ובאמת "הוי' אמר לו…"[קלג] ו"חסדי הוי'…" — מועילה להמתיק את הזעם והכעס של בן־בת זוגו[קלד].

אכן עיקר העבודה הוא להמתיק ולבטל מכל וכל את הזעם והכעס של עצמו — "לא מיניה ולא מקצתיה" — שהוא "תועבת הוי' אשר שנא"[קלה]. והוא על ידי התגברות "חסד אל כל היום" — "כל היום" ממש[קלו] (שהרי למעלה, באלקות, יכול להיות שתי המדות של "חסד אל…" ו"אל זעם…" כאחת, שאין פרוד כלל במדות העליונות. ואעפ"כ "ומה אזעם לא זעם הוי' "[קלז] ופירש"י שהקב"ה "לא כעס כל הימים הללו" — והוא "צדקות הוי' "[קלח]. משא"כ למטה, ב"מעשה אנוש ותחבולותיו", הזעם והכעס הוא בפרוד גמור מאחדותו יתברך[קלט], וע"כ הוא ע"ז ממש ר"ל וד"ל).

וכן בשם שדי יש שלש בחינות כנגד שלש אותיות שין דלת יוד שבו, והן:

שדי מלשון "שודד המערכות"[קמ], והוא ענין שנוי הטבע והמזל, בחינת אות שין שבו — לשון שנוי[קמא].

שדי לפי פרושם ז"ל[קמב]: "שאמר לעולמו די", בחינת אות דלת שבו, "דלית לה מגרמה כלום", שהרי גלוי אור הקו דאוא"ס ב"ה מסתיים ביסוד ז"א דאצילות. אזי נשאר כלי המלכות ריקן מגלוי אוא"ס כביכול, והמלכות יורדת בעולמות התחתונים בי"ע להיות "ראש לשועלים"[קמג]. כאשר הוא מעלים את "עולמו"[קמד] נשאר "עולם" מלשון העלם והסתר אלקות.

שדי לפי פרש"י ז"ל[קמה] "שיש די[קמו] באלהותי לכל בריה", בחינת אות יוד שבו, סוד נקודת האלהות ואור האצילות העליונה שבכל מקום — "שכינה בכל מקום"[קמז].

והנה לפי פרוש "שודד…", שהוא הפוך הסדר הטבעי, יש לטוב ויש כו'[קמח]; לפי הפרוש "שאמר… די" הוא בחינת הצמצום והעלם האור. אך העיקר הוא לגלות את ה־י שבשם שדי, לפי הפרוש "שיש די באלהותי…", שהרי בלי י זו נשאר משם שדי אותיות שד ר"ל. בעבודה, הוא ענין גלוי הנקודה הטובה שיש בכל אחד ואחת מישראל — נקודת אלהותו יתברך ממש[קמט]. צריכים לחפש אחר נקודה זו תמיד, וכאשר מוצאים אותה אזי נמתקו ב' הבחינות הראשונות, שד דשדי, שהרי י זו היא סוד האין האלהי, וכאשר מתגלה נקודת האין אזי "אַיִן מזל לישראל"[קנ] להמשיך "בני חיי ומזוני (וכולם) רויחי"[קנא], ד'לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא", היינו ב"אַיִן" שהוא ה"מזל לישראל", כפרוש מורנו הבעש"ט זי"ע (וזהו סוד "כמי שכפאו שד"[קנב] עד שנמתק בהמשכת גלוי אות ה־י[קנג] ונשלם שם שדי בקדושה ובטהרה וד"ל).

ד

מובא בספרי הקבלה שמלוי אל שדי — אלף למד שין דלת יוד — עולה בנימטריא אֶלֶף חסר אחד — טצץ[קנד]. מכיון שאלף חוזר לאחד, בסוד "חזרת הגלגל", הנה אלף חסר אחד הוא בסוד "לפני אחד מה אתה סופר"[קנה] — סוד האין והאפס המוחלט שממנו נברא הכל[קנו] (ועל כן עולה בגימטריא "בראשית [ברא] אלהים"[קנז]). והוא סוד שכבת זרע, כנוי לספירת היסוד שבו שם אל שדי (סוד אל שדי שבאיש[קנח]). וכן עולה בגימטריא פתח תקוה[קנט] (סוד אל שדי שבאשה[קס]).

ה

והנה שני השמות אל שדי הם מלשון כח ועז. והיינו שבשתי העבודות הנ"ל — "חסד אל כל היום" ממש; גלוי הנקודה האלהית ("אין מזל לישראל") בכל אחד ואחת מישראל — צ"ל התחזקות גדולה תמיד — "קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי' "[קסא].

ו

שתי אותיות יה שבאיש ואשה הן "שמיה רבא" — "שם יה"[קסב]. והוא השם שנתגלה בשירת הים, "עזי וזמרת יה ('עזי' כנגד ה־י, בסוד 'הוי' עז לעמו יתן'[קסג] — 'נביעת הא"ס' כנ"ל בתקף ועז על ידי גבורות השערות דדיקנא קדישא וד"ל; 'זמרת' כנגד ה־ה, בסוד 'פסוקי דזמרה' שבתפלה וד"ל) ויהי לי לישועה, זה אלי ואנוהו…"[קסד]. ות"א: "ואנוהו" — "ואבני לֵהּ מקדשא", בנין בית המקדש, כמ"ש[קסה] "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" — " 'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם' בתוך כל או"א מישראל"[קסו]. בנין בית המקדש בפרט הוא ענין בנין בית עדי עד על ידי איש ואשה, בבחינת "זכו שכינה ביניהם" — "ושכנתי בתוכם".

ז

בסוד היחס שבין שתי האותיות יה יש שתי בחינות:

א. "שלם וחצי"[קסז] (סוד י הויות ד־ה חסדים ו־ה גבורות שבדעת האיש, ו־ה הויות ד־ה גבורות שבדעת האשה[קסח]. והוא סוד "ביה הוי' צור עולמים"[קסט], היינו יה הויות שעולה שמים. על כל הוי' מלביש שם אלהים בסוד "שמש ומגן הוי' אלהים"[קע], ו־יה פעמים אלהים עולה ארץ [כאשר ה־א של ארץ עולה אלף], והיינו "צור עולמים" — "שמים וארץ"[קעא] וד"ל).

ב. "נקודה והתפשטות"[קעב].

תפקיד האיש ביחס לאשה הוא להשלימה (סוד "שלם וחצי", שעל בחינת ה"שלם" להשלים את בחינת ה"חצי". והוא בסוד ה"מספר" של יה, וכידוע ששרש המספר הוא בסוד "סופר"[קעג] שבאבא — י שבשם בכלל) בכל טוב בגשמיות וברוחניות (ובפרט בשפע אהבה הנובעת מתוך הכרת הטוב שבכל דבר, בחינת ה חסדים שבדעת).

תפקיד האשה ביחס לאיש הוא לעזרו שיוכל לגלות ולפתח את כל חושיו וכשרונותיו מתוך נקודת העלמם שבנפשו פנימה, הכל לטוב ולרצון השי"ת (סוד "נקודה והתפשטות", שכח האם הוא לפתח את טפת האב עד כדי גלוי ולידה בבחינת מהות חדשה לגמרי. והוא בסוד ה"ציור" של יה, וכידוע ששרש הציור הוא בסוד "ספר" שבאמא — ה עילאה שבשם בכלל). אך חייבת גם לנגדו — בדרכי נעם וחכמת נשים — לבטל ישותו וגאותו. זהו פרוש "עזר כנגדו" — "זכה עזר, לא זכה כנגדו", והיינו שתפקיד האשה הוא לחזק את בעלה ולעודדו תמיד בהוספת בטחון בהוי' ב"ה ש"הוא הנתן לך כח לעשות חיל"[קעד], וכן לבטל אצלו כל שמץ מחשבת "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". וזהו "איזוהי אשה כשרה העושה רצון בעלה", ש"עושה" הוא לשון "תקון" כידוע, והיינו שמתקנת את רצון בעלה על ידי גלוי חושיו וכו' ובטול ישותו כנ"ל.