סוד ה' ליראיו - שער ט"ו "מועדי הוי'" – פרק ה

י"ג חשון תשמ"ט – כפר חב"ד

מתן תורה ויצחק אבינו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב ללמד את שער ט"ו בספר סוד ה' ליראיו ואת פרק ה, בו מבואר הקשר בין חג השבועות ומתן תורה למדת היראה וליצחק אבינו. בתחילה הוסבר באריכות ההבדל בין התורה שנתנה במתן תורה לזו שנתנה ביום כיפור (ומשתייכת לחגי תשרי) ובין שמות אלקים המופיעים בכל אחד מהם. תוך כדי הדברים מתבארים המושגים "תורה לשמה" ו"תורה שלא לשמה" באור חדש. הנושא נחתם בהקבלת ארבעת עניני חג השבועות ומדת הגבורה של יצחק אבינו לארבע אותיות שם הוי', בתוך מדרגת הבינה הכללית של שער זה.

א.     התורה של מתן תורה לעומת התורה של תשרי

חג השבועות מתחדש בכל יום

נגנו ניגון התוועדות מס' 18 (של הרב).

אנחנו פה בעמוד רפ"ה. בפעם הקודמת[ב] למדנו אודות ההקבלה שבין חג הפסח – "חג המצות"[ג] בתורה – לאברהם אבינו. היום נמשיך עם חג השבועות כנגד יצחק אבינו ע"ה. מבחינה אחת חג השבועות הוא הכי נוגע תמיד מאשר כל המועדים, היות שבכל יום ויום מתן תורה צריך להתחדש אצל יהודי, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"[ד], "מה להלן באימה וביראה וכו' אף כאן"[ה], כמו שנלמד בהמשך. לכן במדה מסוימת מתן תורה, החויה והלימוד שנלמד ממתן תורה – הוא הכי נצחי והכי שייך בכל יום.

בתור חג הוא החג הכי מצומצם, כמו שנסביר עכשיו, נקודת הצמצום. הוא רק יום אחד, שאר חגים – פסח וסוכות – הם שבעה ימים. אבל היום הזה, היותו יותר בעוצמה מאשר פסח וסוכות, נמשך ומתגלה בכל יום ויום בכל השנה כולה. כלומר, יש משהו בתוך חג השבועות שהוא גם הכי רב גווני – זה שהוא יכול להתגלות בכל יום, צריך להיות גוון מיוחד וגוון אחר בכל יום ויום. כמו הפתגם המפורסם של אדמו"ר הזקן שצריכים "לחיות עם הזמן"[ו], עם פרשת השבוע, שהתורה בכל יום מתגלה ב"פנים חדשות באו לכאן"[ז]. לכן "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", כיוון שבאמת התורה כל כולה, כל הפנים שלה מתחדשים. החויה של קבלתה מתחדשת תמיד. [לכן אין תאריך לחג השבועות] כן, נכון.

לכן הוא גם קשור עם יצחק אבינו, כמו שנלמד היום, שגם הכי פחות מסופר עליו בתורה כידוע, ועם זה הוא הדמות הכי מעניינת והכי מתחפשת לכל דבר ודבר. יש משהו מיוחד, כמו שבחג שבועות יש ענין – מלשון מענין – מיוחד ביום הזה, שעל פי פשט מה שמתן תורה מלווה בהרבה נסים ונפלאות למעלה מדרך הטבע, "וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וכו'"[ח]. חויה שכולם רואים אותה. החויה ההיא גופא כנגד י-ה-ו-ה, כמבואר בחסידות[ט]. מה שכתוב לאחר עשרת הדברות "וכל העם רואים את הקולת" זה חכמה; "ואת הלפידים" זה בינה; "ואת קול השפר" זה תפארת; ו"ההר עשן" זה מלכות. "וירא העם וינעו ויעמדו מרחק", זה כבר י-ה-ו-ה שכתוב בפירוש, שלא הזכרנו כאן, לא שייך ישירות לעניננו כאן. אבל אם כן, בתוך ההתגלות ישנה כל השת החויה שרק יכולה להיות, ומתוך זה יש התחדשות כל יום ויום.

מתן תורה ושמחת תורה

עכשיו, כמו שנסביר, צריך להבין דבר יסודי במתן תורה שכולם שואלים אותו, להסביר את ההבדל בין "זמן מתן תורתנו"[י], דהיינו חג השבועות, לבין מתן תורה של לוחות שניות, תורה של בעלי תשובה ביום כיפור, ואחר כך הסיום הוא שמחת תורה, בסיום שמיני עצרת של חג הסוכות.

יש בחינה של תורה שקשורה דוקא עם חודש תשרי, גם יום כיפור וגם סוכות. זהו ענין של מתן תורה, או שלמות מתן תורה, שקשור עם יעקב אבינו. ידוע שיעקב הוא עמוד התורה. יעקב הוא "איש תם ישב אהלים"[יא], כמו שנסביר בהמשך. לכאורה כל המושג תורה, בהיותה קשורה ליעקב אבינו, צריך להיות יותר שייך לחודש תשרי וחג סוכות מאשר למתן תורה. הקשר ליעקב ומתן תורה הוא "חדש השלישי"[יב].

אז עם היות שהוא החג השני, המועד השני מבין "שלש רגלים" ו"שלוש פעמים בשנה", מה שמשייך אותו ליצחק, אבל זה שהוא חל בחודש השלישי גם משייך אותו ליעקב, כמבואר באריכות בחסידות, שזה "בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי וכו' בירחא תליתאי"[יג], בחודש השלישי.

בכל זאת, עיקר הנקודה הוא להבין מה ההבדל בין התורה של צדיקים גמורים – ככה מכונה בחסידות[יד] – של מתן תורה, ודוקא החויה הזאת, אם כי שהיא לא החזיקה מעמד, הלוחות הראשונות נשברו ומה שיש לנו היום הם הלוחות השניות, בכל זאת על מתן תורה של חג שבועות אומרים "בכל יום יהיו בעינך כחדשים", ולא על מתן תורה של יום כיפור שיש בה מעלות גדולות בפני עצמן, שעל פי פשט נקרא "יום חתונתו של הקב"ה זה יום כיפור"[טו], הלוחות השניות וחג סוכות.

בכל זאת, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" הוא מתן תורה של חג שבועות של יצחק, בחינת יצחק אבינו, ולא של יעקב אבינו. עם היות שיש איזה קשר גם בו ליעקב, אחיזה ליעקב, בהיות חודש סיון החודש השלישי. אבל בעיקר שייך החג ליצחק.

חג השבועות מתחדש בכל יום

עיקר הנקודה הוא שהתורה שניתנה ושאותה צריך לקבל מחדש כל יום – "מה להלן באימה וביראה, אף כאן באימה וביראה" – היא של צדיקים גמורים. מאמר חז"ל זה, האומר לי שעיקר מתן תורה שצריך לקבל אותו תמיד בכל יום, של חג שבועות, הוא של אימה ויראה, של "פחד יצחק"[טז], כמו שנסביר בהמשך, ולא של "יעקב איש תם ישב אהלים" של סוכות, אם כי שהשיא הוא שמחת תורה. מה שמקבלים כל יום , התורה הזאת, הוא "פחד יצחק" של הנתינה הראשונה.

ידוע הפתגם המפורסם של אדמו"ר הזקן, ש"נאך א מאל מתן תורה וועט ניט זיין"[יז]. יציאת מצרים – אדרבה, תהיה ביתר שאת ויתר עז, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[יח], אבל "עוד הפעם מתן תורה לא יהיה". כלומר שהדבר הזה שקרה פעם אחת מתחדש והולך ו"מעלין בקודש"[יט] תמיד, "ילכו מחיל אל חיל"[כ], "חילא דאורייתא". "חילא דאורייתא" מתחדש והולך מאז מתן תורה, ולא צריך עוד פעם מתן תורה, ואסור לחשוב שיהיה עוד הפעם מתן תורה. אם כי ש"תורה חדשה מאתי תצא"[כא], וה' כורת אתנו "ברית חדשה"[כב], כתוב בירמיהו, מה ה"ברית חדשה"? ש"לא ילמדו עוד איש את רעהו לאמור דעו את הוי' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם וכו'"[כג].

יש מושג "תורה מאתי תצא", שחז"ל אומרים במדרש "תורה חדשה מאתי תצא". הפסוק אומר "תורה מאתי תצא", במדרש מוסיפים את המילה "חדשה" – "תורה חדשה מאתי תצא". אבל מה שעוד יותר מפורש הוא בירמיהו פרק ל״א, מהפסוקים של "ברית חדשה", שלא כמו הברית הראשונה שכרת עם אבותינו ביציאת מצרים. מהי ה"ברית חדשה"? שה' יכרות אתנו – חקיקת דברי תורה על לוח הלב. איך הפסוק לפני "לא ילמדו"? "נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה". הוא אומר שה"ברית חדשה" היא שדברי תורה יהיו בלב. כידוע הרבה סיפורים בחסידות, כמו הסיפור המפורסם[כד] של הרבי הרש"ב שלפני בר מצוה למד כל כך הרבה שלחן ערוך של אדמו"ר הזקן עד שהוא כתב אותו על הלב. מה הכוונה? שעכשיו הכל נעשה מאליו, שהקיום נעשה כבר בדרך ממילא, וכיוון שהוא כתב את זה, הוא למד את זה עד כדי כך שזה כתוב על הלב שלו. עכשיו זה 'הולך' מאליו.

כך באמת המפרשים אומרים, למשל המלבי"ם שם נדמה לי מפרש[כה], שכאשר ה' יכתוב את התורה על הלב הבחירה בכלל תתבטל. אם התורה כתובה על הלב אין יותר בחירה חפשית. כך מפרש המלבי"ם, כיוון שהדברים נעשים בדרך ממילא. זה היעוד אליו אנחנו מחכים – "תורה חדשה", "ברית חדשה".

התורה של העולם הזה – לימוד איטי; התורה שלעתיד לבוא – חויה ישירה

כל החידוש הזה קשור עם חג שבועות, לא עם חודש תשרי של יעקב אבינו, עם יצחק אבינו – "כי אתה אבינו"[כו] לעתיד לבוא[כז].

שוב, מה השאלה? שמצד אחד "נאך א מאל מתן תורה וועט ניט זיין", שלא יהיה עוד פעם מתן תורה. אבל מתן תורה שהיה פעם אחת כל כך חזק שהוא "הולך ואור"[כח] באור חדש עצמי. עד כדי כך ש"תורה חדשה מאתי יצא", וה' כורת אתנו ברית חדשה, ש"לא ילמדו עוד איש את רעהו וכו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" – קודם הקטנים ואחר כך הגדולים. ה"ברית חדשה" מתחילה מהקטנים, ואחר כך מגיעה עד שאפילו הגדולים גם זוכים לה. "מקטנם ועד גדולם", שהיא מאירה בסוד אור חוזר, מלמטה למעלה. כמו הווארט המפורסם רבי נחמן[כט], שלעתיד לבוא מי שיותר קטן הוא יותר במדרגה. או כמו שכתוב[ל] ותמיד מובא בחסידות חב"ד, שעל הים ראו הילדים ראשונים ואמרו "זה אלי ואנוהו"[לא].

נתחיל להסביר לאט לאט מה ההבדל בין התורה של היום לבין התורה שלעתיד לבוא, שעליה חז"ל אומרים שהתורה של היום היא הבל ביחס לתורה של העתיד לבוא. דורשים ש"הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל"[לב] הוא דוקא קהלת שקוראים אותו בסוכות. כמו שנסביר בהמשך, סוכות שייך לתורה של יעקב, "יעקב איש תם ישב אהלים", ובו קוראים "הבל הבלים", ואחד מהדרושים של "הבל הבלים", שהולך גופא על תורה של עולם הזה. התורה של עולם הזה היא הבל יחסית לתורה של ביאת המשיח[לג].

שוב, איך הנביא מסביר את ההבדל? שהתורה של עולם הזה היא תורה שמלמדים אותה, "דעו את הוי'", והתורה שלעתיד לבוא, של המשיח היא של חויה ישירה, במלים פשוטות. "כולם ידעו אותי", ולא תורה של לימוד בישיבות ופלפול עם האצבע העבה, שצריך רב גדול לחנך את התלמידים הצעירים שלו, את צעירי הצאן ולהכניס אותם בדרך הלימוד לאט לאט, לחנך ולגדל אותם. זה ההבל של עולם הזה, התורה הזאת. היא דבר עצום, עדיין יחסית לביאת המשיח היא בחינת הבל. זה נקרא תורה של עולם הזה.

מה שאין כן התורה של העולם הבא היא על דרך "זה אלי ואנוהו", לכן כתוב שהגילוי של קריעת ים סוף הוא הגילוי של תורת המשיח. לכן אז עושים סעודת משיח. כתוב שעל הים הקטנים הכירו אותו ראשונה. לכן באמת כתוב "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", מהקטנים, קודם הקטנים ואחר כך הגדולים. שהתורה שלעתיד לבוא היא מה שכתוב על הלב עצמו, דהיינו חויה ישירה.

בעל שם טוב – התחלת ברית חדשה של הקדושה

כמובן, יש הרבה הרבה מאד מה לומר בזה, אבל לעניננו – למה התחלתי להזכיר את זה? כי זה גם נוגע לזמן, לתקופה שלנו, לפרק שאנחנו עומדים בו היום, שתורת עולם הזה, שהיא של לימוד בלבד, היא טרום חסידות. זאת אומרת, התורה החדשה והברית החדשה של הקדושה, של "נאך א מאל מתן תורה וועט ניט זיין" ועם כל זה תתחדש באור עצמי חדש, "אור חדש על ציון תאיר"[לד] – זהו ענינו של הבעל שם טוב, זה מה שהבעל שם טוב התחיל להאיר בעולם.

בכללות זה התחיל מרשב"י, מפנימיות התורה, מהזהר, אבל בפרט, הגישה הזאת, שיש דבר כזה בכלל, ושלהפך, זו התכלית, ולעומת זה כל מה שהיה קודם הוא הבל – זו החסידות. מי שלא נכנס לברית החדשה של החסידות הוא באמת מחוץ לענן, מחוץ לעניינים. מה זה ענן? ענין. יש מי שהענן פלט אותו, כלומר, שהוא לא שייך לענין, הוא לא תפס אותו אז הענן פולט אותו. כל מי שלא נכנס לברית החסידות הוא מחוץ לענן הזה. כלומר, מחוץ לענין של העתיד לבא, של "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את הוי' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם".

מה המשך הפסוק? "נאֻם הוי' כי אסלח". הטעם של התורה החדשה, של הברית חדשה, של "לא ילמדו איש את רעהו", הנביא ירמיהו מסביר שהוא מטעם סליחה גמורה, שה' סולח-מוחל לכל לכל החטאים וכל העוונות, "אסלח לעונם ולחטאתם". כתוב קודם "עונם" ואחר כך "חטאתם", שה' יסלח גם את המזיד, שהוא העוון, וגם את השוגג, שהוא החטא, הכל יכופר באתערותא דלעילא. אז, כאשר כל הערלה של הלב תוסר ותבוטל – נקודת האין הפנימית של הלב, "עין השכל שבלב"[לה] תוכל לראות ישירות, ואחר כך באמצעותה גם עיני בשר –  "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[לו]. זו תורת המשיח.

שוב, הבעל שם טוב כבר מתחיל את הגילוי הזה ומי שמחוץ לענין הזה הוא בדיוק ההפך. זה בדיוק הפך החינוך, אפשר לומר הפך הדת שלו, זו ממש דת הפוכה, כיוון שזו גם דעת הפוכה. יש דעת תחתון ויש דעת עליון. הכל נראה אחרת לגמרי.

חויה אלקית

מה שמתחדש בכל יום ויום הוא על דרך ה"ברית חדשה", שבאה מיצחק אבינו, מהויה של מתן תורה, אף שהלוחות נשברו. שוב, מה ההבדל? שהתורה הראשונה ניתנה בחג שבועות ברעש, בחויה. מה שאין כן התורה השניה ניתנה בצנעה, בשקט, בלי רעש, לכן היא מתקיימת.

באמת יש נטיה, וזו הסכנה שבחויה, שאפשר לתפוס את המלה חויה בחיצוניות. כידוע, גם החסידות, במיוחד חסידות חב"ד[לז], מתנגדת הרבה לחיפוש חויות, שהוא לגמרי הפך הדרך. מצד אחד אנחנו רואים שהחסידות היא כן חויה, היא דת-דעת של חויה ישירה של אלקות. זו יהדות אליבא דחסידות, שיש דבר כזה והוא התכלית. אבל מי שמחפש חוויות הוא לגמרי בחיצוניות. זה גשר צר מאד. כשאומרים את המילה חויה, כמו שידוע אצלנו, זו מלה מאד מאד מפוקפקת. היא ממש יכולה להידרדר וליפול לסטרא אחרא, שהוא ה"חויא בישא". גם הנחש פיתה את חוה שתחפש חוויות, לכן קוראים לה חוה, מלשון חויא, שזו ההשפעה-הפיתוי של הנחש, שהיא תלך אחר חוויות, "והייתם כאלהים"[לח]. החויה הכי גדולה היאזה להיות ה', להיות אלהים. אין חויה יותר מזה.

החסידות גם מגיעה בסוף לחויה הזאת. כידוע שהראשונים אמרו "אילו ידעתיו הייתיו"[לט], אבל בחסידות[מ] קוראים זאת בניחותא, שבאמת מכח הנפש האלקית שבישראל, שהיא "חלק אלו-ה ממעל ממש"[מא], יש בחינה של "ידעתיו", וממילא "הייתיו", מכיוון שהוא "חלק אלו-ה ממעל ממש". זה פשיטא, וניתן לגלות זאת, לחשוף זאת, על ידי העבודה שלנו כאן בעולם הזה.

שוב, הדבר הזה, החויה הראשונה נשברה, זהו חטא העגל. כמו שאמרנו, יש חויה בחיצוניות, אבל מה שמתחדש תמיד – היא התורה שניתנה בחויה. כלומר, זה בכל זאת היעד. אחר כך התורה השניה שאחרי ראש השנה וכו' ניתנה בצנעה, ויש בזה שמחה, כיוון שהיא נקלטה בכי טוב ולא נשברה. אבל זה לא מה שמתחדש בכל יום. היא לא תכלית התיקון, ביחס לתורה.

תורת עולם הזה וחויה ישירה בדברי אליהוא בן ברכאל

אפשר להסביר בעוד אופן את התורה כחויה ישירה, שהקב"ה מדבר איתך או שהקב"ה מתלבש בתוך הלב שלך, ודרכו מדבר איתך, כפתגם הבעל שם טוב "נשמת אדם תלמדנו"[מב], וזאת על פי הפסוק באיוב "נשמת שדי תבינם"[מג], "אמרתי ימים ידברו ורב שנים ידיעו חכמה"[מד]. זו התורה שנלמדת. ההבל, תורת העולם הזה, נלמדת בבחינת אחור, היא נקראת שכל של אחור, לא של פנים, ועליה כתוב "אמרתי ימים ידברו ורב שנים יֹדיעו חכמה", שאדם מתבגר והולך, הוא אוגר ואוצר ידע כל הזמן, מתפתח, כמבואר בחסידות[מה].

ככה אליהוא חשב כשהקשיב לדברי שלשת רעי איוב. אבל כשהוא נוכח לדעת שהם לא מדברים נכונה הוא אמר ש"אמרתי ימים ידברו", חשבתי שבאמת השיטה היא לפי ה'מתנגדים', ככה היתה לי איזו הוא אמינא, אבל עכשיו אני יודע שזה לא שייך – "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". לכוון תורה אליבא דהלכתא, אליבא דאמת ממש, הוא על דרך רוח הקודש, כלומר, חויה ישירה של מתן תורה. לא לימוד מצטבר והולך בלבד. לא שהלימוד המצטבר והולך מבוטל, אבל הוא לא העיקר, הוא טפל. כאשר באמת צריך לכוון דבר קשה, סוגיה קשה, אליבא דהלכתא, כלומר סוגיה מציאותית, השקפה מציאותית, לכוון את ההשקפה אליבא דרצון ה' – על זה רק "אכן רוח היא באנוש שנשמת שדי תבינם", הברית החדשה ש"לא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם".

שוב, זה התיקון התמידי וגם ההתחדשות של מתן תורה, של יצחק. יצחק הוא גבורה.

תורה פעילה

אפשר להסביר את זה בעוד אופן, אותו דבר מצד אחר. היינו שיש תורה שניתנה על מנת לפעול בה בסוד "פעֻלת צדיק לחיים"[מו]. כמו בקבלה, יש קבלה מעשית, קבלה שאתה לומר אותה ואפשר לעשות אתה כל מיני דברים, לשנות את המציאות, ויש קבלה עיונית שאתה לא מתיימר, אתה אומר שאנחנו היום טמאים, כמו שגם האריז"ל אמר, לכן אסור לנו להתיימר, ליטול את השם של השימוש, להפך – זה כביכול מחלל, על פי התנאים שלנו. השימוש בחכמה על מנת לחולל דברים שלמעלה מדרך הטבע הוא לא בשבילנו.

זו גם דרך להבין את ההבדל בין התורה כמו שניתנה בתחילה לתורה כמו שניתנה בסוף, לבעלי תשובה. התורה כמו שניתנה מה' בתחילה היא דוקא על מנת לשמש כלי להשתמש בו. הדבר תלוי זה בזה, היותה כלי תלויה בזה שהתורה היא חויה ישירה. זאת אומרת, אם התורה היא חויה ישירה של הקב"ה יש בה עוד 'בקשיש', שזה העיקר. החויה הזאת, אם באמת הפנמת אותה כדבעי והיא לא נשברת, כמו שבאמת קרה כשהלוחות הראשונים נשברו, היא הופכת להיות אצלך, אתה משתמש בכלי הזה, בכח הזה, אתה בעל הבית כביכול על התורה. התורה היא כלי אומנות, כמו שהיא היתה אצל הקב"ה[מז] – בידי הקב"ה גם התורה היא כלי אומנות, "ואהיה אצלו אמון"[מח]. גם אצלך ה' רוצה, שהרי "צדיקים דומים לבוראם"[מט], אז כמו שאני בראתי את העולם, בדיוק מה שחוה רצתה כשהיא אכלה מעץ הדעת, להיות כמו אלהים, לברוא עולמות.

אצל הצדיק, זה כמו שהקב"ה רצה לפני חטא האדם הראשון. הוא באמת רצה, "אני אמרתי אלהים אתם", שאתם תהיו כמו אלהים. אני נותן לכם את סוד המקצוע שלי, שהוא התורה – חוה לא זכתה בו – שהוא כל הכח שלי לברוא עולמות – "אסתכל באוריתא וברא עלמא"[נ]. עכשיו אני מוסר אותו לכם, "אנא נפשאי כתיבת יהבית"[נא], אנכי, ועכשיו אתם תוכלו לפעול עמו ולחולל נסים ונפלאות. אם אתה באמת מסוגל לפעול, זה נקרא "פעֻלת צדיק לחיים", ואתה פועל בכח התורה – אתה לא צריך הרבה תורה, בגלל שהיא לא בעיקר בשביל ללמוד אותה, אלא בשביל לפעול אתה.

תורת חויה ישירה פועלת

זה הסבר מאמר חז"ל[נב], שלולי החטא היה מספיק רק חמשה חומשי תורה וספר יהושע. צריך תורה בשביל לפעול את הכניסה לארץ, לרשת אותה, לשנות את הטבע, כלומר לתקן את הטבע, לא בשביל ללמוד. אבל כיוון שחטאתם, אז לתורה, לסוד הזה, נתוספו עכשיו כל כך הרבה דברים. מצד אחד זו זכות, אבל מצד שני, בעומק, מבינים איזו ירידה היתה פה, שזו תורה אחרת לגמרי. עכשיו היא הפכה להיות תורה בשביל ללמוד אותה. זה הפך להיות מקצוע של ישיבה, של ללמוד אותה בצניעות.

אני צריך להיות בעל תשובה, ובעל תשובה מתחיל משפלות והכנעה, שאני באמת חטאתי ואני לא יכול להשתמש בתורה, התורה היא קודש. ברוך ה' שאני זכיתי לקרוא מלה אחת בתורה, אבל עוד להשתמש עם התורה?! אני לא בעל הבית על התורה, התורה צריכה להיות בעל הבית עלי, אני צריך רק לקבל ממנה, לא להיות משפיע באמצעותה. מה שאין כן התורה כמו שניתנה במתן תורה, היא פשוט לתת לי כלי מקצוע, שאני, עם ישראל, היהודי, צדיק האמת, אוכל להיות משפיע ולשנות את העולם בכח הזה, בכח התורה. זה ממש לצורכִי להשתמש.

שוב, שני ההסברים שאמרנו עכשיו תלויים זה בזה, אם התורה היא חויה או שהיא לא חויה. אם המטרה של התורה היא לתת לי כח לפעול, כמו שרשב"י, שהיה צדיק גמור ופתח ואמר פסוק מהתורה "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"[נג] וירדו גשמים – לא צריך להתפלל. לכן רק הימים האמצעיים של משה רבינו שהיה בהר היו ימי תפלה, אחרי חטא העגל. אחרי חטא העגל צריך להתחיל להתפלל, חזק. אבל לפני חטא העגל לא צריך להתפלל בכלל, בגלל ש"הייתם כאלהים" ממש, למעליותא – "אני אמרתי אלהים אתם" – שפסקה הזוהמה של חטא אדם הראשון[נד] ועכשיו היהודי צריך לחיות לנצח. יש לו תורה והוא אלוקים בעולם, הוא נציג של הקב"ה, הקב"ה מסר לו את כלי האומנות שלו, התורה. כך באמת יהיה לעתיד לבוא, זו תורת המשיח, "ברוח שפתיו ימית רשע"[נה]. באיזה "רוח שפתיו"? דברי תורה. לא צריך חרב או משהו אחר.

אם כן, עכשיו הסברנו את היסוד שיהיה כתוב כאן – לא כל כך מפורט כמו שעכשיו אמרנו – שצריך להבין את ההבדל בין התורה של יצחק, שזו התורה של חג שבועות, לבין התורה של יעקב, שזו התורה של סוכות ושל שמחת תורה וכו'. העיקר הוא שהתורה שניתנה בגבורה, בקולות ורעש וכו', מצד אחד כדי שהיא תיכתב על לוח הלב בתור חויה ישירה, רק שאז זה לא עלה יפה, וגם – תלוי זה בזה – התורה היתה אמורה להיות פשוט כח אלקי ביד הצדיקים, "ועמך כלם צדיקים"[נו], לפעול את מה שצריך לפעול, החל מספר יהושע, דיינו הכניסה לארץ וכיבוש הארץ וכו'. זה יצחק, "כי אתה אבינו" לעתיד לבוא, אז נזכה לתורה הזאת.

ב.     "בראשית ברא אלהים" – "וידבר אלהים"

שם "אלהים" של מתן תורה – תרתי למעליותא

נתחיל לקרוא מהתחלת פרק ה:

חַג הַשָבוּעוֹת הוּא כְּנֶגֶד יִצְחָק אָבִינוּ ע"ה — כֹּחַ הַצִּמְצוּם שֶׁבְּאוֹרוֹ הָעַצְמִי יִתְבָּרַךְ [יצחק, גבורה הוא צמצום. בשביל לומר מלים, א-נ-כ-י, צריך לצמצם את אור אין סוף, כמו שנסביר] — לְהַמְשִׁיךְ כָּל הָאוֹר בְּאוֹתִיּוֹת [אות היא צמצום לגבי אור. צריך המון צמצום להמשיך אור בלבושים-בכלים שנקראו אותיות], הַמֻּגְבָּלוֹת בְּכַמּוּתָן [גם האיכות של האות תהיה אחרת מאשר אור פשוט, וגם הכמות, יש כמות מסוימת, יש כך וכך אותיות בתורה ותו לא], שֶׁל תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדֹשָׁה הַנִּיתָנָּה בְּסִינַי.

וְהוּא אוֹמְרוֹ [לכן לפני מתן תורה, לפני עשרת הדברות כתוב] ״וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. [ולא שם הוי', רק אלהים, שהוא שם הצמצום. אחר כך הוא מתחיל] אָנֹכִי וְגו׳״ [הוי' אלהיך"] — שֵׁם ״אֱלֹקִים״ דַּוְקָא, שֶׁהוּא כֹּחַ הַצִּמְצוּם, מִדָּת יִצְחָק אָבִינוּ ע"ה.

מבואר באריכות במאמר אחד של רבי הלל[נז] אותו למדנו פעם, אפילו כמה פעמים, שיש הבדל יסודי בין שם אלהים של מתן תורה, שהוא צמצום, לבין שם אלהים של של "בראשית ברא אלהים"[נח], שהוא גם צמצום. כידוע הקשר בין שני הפסוקים, שהם מצד אחד על אותו משקל בדיוק, בשניהם שבע מלים ו-כח אותיות, כמצוין בספרי הקבלה.

יש קשר מאד חשוב בין שני הפסוקים, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ו"וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"[נט], שני פסוקי הכותרת. "בראשית ברא אלהים" היינו הכותרת של מעשה בראשית, ו"וידבר אלהים" – הכותרת של מתן תורה, של עשרת הדברות. לשניהם יש מבנה דומה, גם בגימטריא יש להם קשר מאד חשוב, שיש להם את מכנה משותף של 37 (לא ניכנס לזה עכשיו). אבל יש הרבה-הרבה צד שוה בין שני הפסוקים האלה.

בכל זאת, בחסידות מבארים את ההבדל הגדול שיש בין ה"אלהים" של "וידבר אלהים", של מתן תורה, כלומר הצמצום של תורה, לבין הצמצום של השתלשלות, שהוא הצמצום של "בראשית ברא אלהים". זה בשנים, כתוב בחסידות: גם הצמצום מתייחס לאור אחר, הוא מצמצם אור אחר, וגם הצמצום פועל על אותו אור שהוא מצמצם פעולה אחרת. כלומר, הפירוש של צמצום הוא פירוש אחר.

קודם נתחיל מהדבר השני. בצמצום יש שני פירושים: יש צמצום שהוא התעלמות, שבלשון הקבלה מכונה סילוק, רק שהחסידות מפרשת אותו לא כסילוק ממש, רק התעלמות. ויש צמצום, יותר על פי פשט, מלשון ריכוז – "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון"[ס] – שלכאורה הוא בדיוק ההפך. רק שהסברנו פעם באריכות, שמהרח"ו, רבי חיים ויטאל עצמו, מסביר במקום אחד שגם צמצום של סילוק הכוונה שהוא ריכז הכל בצדדים. הוא אומר שהפשט של צמצום הוא תמיד ריכוז, רק שהצמצום של סילוק פרושו לרכז החוצה ואילו הצמצום של "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון" הוא לצמצם פנימה.

בכל זאת, על פי פשט אלו שני פירושים שונים. זאת אומרת, אותה מלה, אבל יש צמצום שהכל מתעלם, כאילו מסתלק, ויש צמצום שהכל מתרכז פה. כתוב שהצמצום של תורה הוא של ריכוז. והצמצום של עולמות ושל השתלשלות, "בראשית ברא אלהים", הוא של הסתלקות, של התעלמות. זה לגבי פירוש המלה צמצום.

נחזור לדבר הראשון: איזה אור הוא מצמצם? כתוב שהצמצום של העולמות מתייחס רק לאור ששייך מלכתחילה לסדר ההשתלשלות של העולמות, שהוא מאז שעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם, האור ששייך לסדר ההשתלשלות. אור אין סוף או מלכות דאין סוף בלשון הקבלה[סא]. מה שאין כן הצמצום של התורה מתייחס לא לאור זה, אלא לאור אחר לגמרי, אור שלפני עליית הרצון לברוא את העולמות שנקרא שעשועים עצמיים, שה' היה משתעשע עם התורה הקדומה ועם נשמות הצדיקים לפני עליית הרצון.

אם כן, בצמצום של התורה יש שני ענינים למעליותא. מהם? גם שהוא מצמצם אור אין סוף יותר עליון, הוא מתייחס לאור השעשועים העצמיים ולא לאור עליית הרצון לברוא את העולמות. בנוסף, הוא מצמצם אותו באופן שכולו נמצא. הוא לא מצמצם אותו באופן שהוא מסתלק לו, רק שהוא מרכז אותו בתרכיז עצום בתוך אותיות התורה. אמנם צריך שתהיה פעולה מצדנו, עבודה מצדנו, לגלות ולחשוף, אבל הכל ממש נמצא, תחת היד ממש. אכן, גם צמצום של התעלמות הוא אינו סילוק אמיתי. כלומר שגם הוא כאן, אבל הדרך-העבודה לגלות אותו הרבה יותר קשה. לזה לא ניכנס.

רק נגמור את הענין: זאת אומרת שב"אלהים" של מתן תורה יש תרתי למעליותא. בצמצום של מעשה בראשית, של שם "אלהים" שבפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", יש תרתי לגריעותא. מה הכוונה תרתי לגריעותא? שהוא מתייחס גם לאור תחתון, יחסית, דהיינו אור עליית הרצון לברוא את העולמות, וגם איך הוא מצמצם אותו? על ידי שהוא מעלים אותו, מסלק אותו, כאילו שהוא אינו כאן, על מנת לתת מקום לעמידת העולמות. זה נקרא תרתי לגריעותא.

אבל אם כי שבזה יש תרתי למעליותא ובזה יש תרתי לגריעותא, בכל זאת המכנה המשותף, הצד השוה שביניהם הוא שבשניהם יש שם אלהים, שניהם צמצום. זה הדבר הכי ראשוני ועצמי שמשייך את מתן תורה ליצחק אבינו, שהוא כח הצמצום, אם כי שבצמצום כאן יש תרתי למעליותא ואילו בצמצום של מעשה בראשית יש תרתי לגריעותא.

צמצום של העלם וגילוי – בלי שינוי

[אפשר לומר ששני הצמצומים הם השקפת החסידים והשקפת המתנגדים ביחס לצמצום?] לא, אתה רוצה לומר שהצמצום השני של העולמות הוא של ה'מתנגדים', אבל עיקר המחלוקת היא לגבי העולמות, וגם לגבי מקור התורה, לא ניכנס לזה עכשיו. עיקר הפשט במחלוקת הוא לגבי הצמצום השני, כמו שכתוב כאן במאמר הזה, אם הוא באמת סילוק באיזשהו ממד [אם זה לא סילוק, אתה חייב לומר שזה ריכוז] זו התעלמות מיניה וביה, לא חייב להיות ריכוז, זו התעלמות. התעלמות היא גם ריכוז, לא החוצה – פנימה.

למשל, אם אני אומַר שניקח יהודי שלעת עתה הוא לא מזדהה דתי. אני אומר שהוא יהודי, יש לו נפש אלקית, יש לו אמונה בה'. האמונה אצלו לא מאירה בכלל, הוא לא מוכן להודות בשום אמונה, להפך, הוא בפה מלא מוכן לכפור. אני אומר שיש לו אמונה, אבל האמונה עכשיו אצלו בצמצום. לפי המתנגד זהו סילוק, פשוט אין לו, אבל לפי החסיד היא התעלמה אצלו.

[אפשר לומר שיש לו אמונה מרוכזת] זהו, באמת היא מרוכזת, אבל איפה? בנקודה הכי עמוקה בתת מודע. כלומר, יש ריכוז לצדדים, כך רבי חיים ויטאל מתאר אותו, שזה רק שטח, ויש ריכוז פנימה. נכון מה שאתה אומר, אבל זהו ריכוז במקום, אבל כביכול יש במקום עוד ממד שנמצא כאן, אבל הוא סגור. זה פנימה, לא שהוא הלך לשם, ובאמת, אם אוסיף ואתאר את זה בממדים גשמיים אני אחטא באותו חטא של מי שאומר שהאור הלך לצד.

כמו שאדמו"ר הזקן כותב בתניא שמי שאומר שהאור הלך לצד הוא חוטא בזה שהוא מתאר בתארים גשמיים דבר שהוא למעלה מכל תואר גשמי, הוא לא הלך לו לשום מקום. אז אם עכשיו אני אוסיף עוד ממד, ואומַר שלא, הוא כאן, אבל הסתלק או התרכז הרבה כלפי פנים, כלומר, מהמודע לתת מודע, אבל בתיאור כזה שכאילו שהוא משהו מקומי – אני שוב חוטא.

אם כן, כאן כשאמרתי ממד זה לא על אותו משקל בכלל. זה ההבדל – כמו שדיברנו הרבה פעמים – בין העלם וגילוי לבין עצם והתפשטות. כל תיאור של עצם והתפשטות הוא חטא לגבי אור אין סוף. אבל העלם וגילוי הוא לא חטא. בהעלם וגילוי האור באמת לא הלך לשום מקום אחר. העלם וגילוי הוא מיניה וביה, כאילו הלך לאיזה מקום אבל הוא ממש כאן. הוא רק נעלם.

נשמה דאצילות בכלל יכולה להבין מה זה העלם וגילוי. כידוע בחסידות שהעלם וגילוי הוא האצילות[סב], ועצם והתפשטות זה עולמות התחתונים בי"ע. לכן מי שמשורש נשמתו, כמו שמספרים על הגדולים מבין הלא-חסידים, הוא עד עולם הבריאה כל ענין העלם וגילוי לאמיתתו לא נתפס אצלו. לכן כל תואר שנתפס בשכל הוא רק עצם והתפשטות. כלומר שמשהו זז.

[בהעלם וגילוי לא צריך להיות משהו שזז?] זהו, לא זז. זה סוד האצילות, ששום דבר לא זז – "אני הוי' עד שלא נברא עולם, אני ה' משנברא העולם, אני בעולם הזה ואני בעולם הבא"[סג]. שוב, זה הסוד של העלם וגילוי, שמי שאין לו נשמה של אצילות, אז הוא לא מצליח לתפוס. [אם משהו היה בהעלם וכעת התגלה, אז קרה פה שינוי] לא, זו הטעות, זה לא שינוי. רק אצלך, בדעת תחתון, זה שינוי. זה כל החסידות, שבדעת תחתון יש שינוי, אצלך זה מתקבל כשינוי וזה שה' ברא אותך כאחד שזה מתקבל אצלו כשינוי – זה גם רצון ה'. כיוון שזה רצון ה' הוא אמיתי מצדך, שמשהו השתנה, אבל לומר את זה על דעת העליון, על הקב"ה – זה חטא, "אני הוי' לא שניתי"[סד], כך הפסוק אומר. "אני הוי' לא שניתי" עולה "קץ שם לחשך"[סה].

["אני הוי' לא שניתי" שוה משה ועוד השם "אהיה אשר אהיה"[סו], שזה 345 ו543, דבר והיפוכו] כן נכון, בדיוק, על זה נדבר תכף [למה "אני הוי' לא שניתי"? בגלל שיש אמנם שינוי, אבל יש שינוי הפכי שמנטרל אותו] בסדר, זה נקרא שבאמת שום דבר לא זז. שבאמת, באמת לאמיתו, שום דבר לא זז. הכל שעשועים, תכף נסביר יותר. זה נקרא ששני דברים מתהפכים באותו זמן. זה בדיוק מה שכתוב כאן בהמשך.

ג.      תיקון השילוש

להיות אלהים

שוב, לפי מה שאמרנו קודם, המטרה של מתן תורה שניתנה בתחילה הוא לתת לנו את הכח של אלהים – "אני אמרתי אלהים אתם", כמו לפני חטא אדם הראשון, כן להיות אלהים בורא עולמות, "מה אני בורא עולמות אף אתם בוראים עולמות"[סז]. שם אלהים הוא גם רמז לתכלית הכוונה, שה' רוצה להנחיל את כח שם אלהים לכל אחד שמקבל את התורה.

"שפיל לסיפא דקרא"

יש משהו שנוגע להיום, צריכים "לחיות עם הזמן"[סח], מהפרשה הראשונה של וירא, שבהתחלתה כתוב "וירא אליו הוי' וכו'"[סט] ואחר כך כתוב "וירא והנה שלשה אנשים"[ע]. אם תסתכלו באבן עזרא הראשון, בהתחלת הפרשה, הוא מביא דבר שנראה נורא לכאורה מוזר. אמנם שקלתי אם כדאי לדבר על זה או לא, אבל בכל זאת כיוון שזה היום נאמר אותו (בודאי ימצא חן בעיניך הנושא הזה). הוא אומר דבר שגם כתוב בספר האמונות והדעות של רבינו סעדיה גאון[עא], שגם קשור עם הבירור של ג', התיקון של ג'.

הוא אומר שמהפסוק הזה, התחלת פרשת וירא, יוצאת הטעות של אמונת השילוש, של הדת ההיא. הוא אומר שהם מפרשים, ככה האבן עזרא מביא, הוא אפילו לא כותב יותר מדי, הוא אומר שיש אנשים שטועים ומפרשים שמכאן יש ראיה שאלהים הוא שלש. כיוון שכתוב בהתחלה שה' נתגלה לאברהם אבינו, ואחר כך כתוב שהוא ראה שלשה אנשים. אז מפרשים שזה היינו הך, זו אותה התגלות, לא שתי התגלויות.

קצת על דרך פירוש הרמב״ם[עב], האומר שכל הפרשה הזאת היא בחלום. הרמב״ן חולק עליו קשה. [במראה] כן, במראה, כעין חלום, לא במציאות. הרמב״ם אומר שכל הסיפור הם מראה נבואה, ככה הוא כותב במורה והרמב״ן ושאר הפשטנים חולקים עליו קשה מאד.

איך שלא יהיה, גם האבן עזרא וגם רבינו סעדיה גאון מביאים את הפסוקים האלה כמקור טעות השילוש. ממילא יוצא שהיום הזה, שקוראים את הפרשה הזאת בתורה, הוא היום שעל פי כח התורה מסוגל לתקן את השורש הזה, אם נפריך אותו כמו שצריך ונסביר אותו כמו שצריך.

הפשט הוא, וככה באמת האבן עזרא אומר, במדרש תמיד אומרים לאפיקורס  "שפיל לסיפיה דקרא"[עג] – תשפיל את עצמך, תרד לסוף הפסוק. אם רק תהיה לך סבלנות לקרוא עוד כמה פסוקים הלאה, עד סוף המקרא, תראה את הטעות שלך. כמו במעשה בראשית, שה' הלך לברוא את אדם הראשון, כתוב "נעשה אדם"[עד], ומכאן יש פתחון פה לכופר לומר שכמה בראו את האדם[עה], אז אומרים לו "שפיל לסיפא דקרא" – כתוב "ויברא אלהים את האדם"[עו], לא כתוב 'ויבראו אלהים'.

זה כלל גדול במדרש שאנחנו מפרשים אותו תמיד, שהכלל הזה הוא גם בנפש. כל כפירה היא שאדם קופץ מתוך הישות שלו להסיק מסקנה בפירוש המקרא, בלי שפלות וסבלנות של תשומת לב, לקרוא את כל הפרשה עד הסוף ולהתבונן בה כדבעי. הכפירה היא תופעה והתבטאות של קפיצת האגו, קפיצת הישות, להסיק את המסקנה המיידית. הוא רק קורא את המלים "נעשה אדם", אז פתאום, 'הנה', הוא יכול לצחוק, להתלוצץ מהתורה, וזה שכתוב אחר כך "ויברא אלהים" – הוא כבר לא שם לב לזה בכלל, הוא כבר קפץ, האגו קפץ במלים "נעשה אדם". לכן אומרים לו בלשון המדרש, בלשון חז"ל, "שפיל לסיפא דקרא", תשפיל את עצמך לסוף. תרד לסוף הענין, לסוף הפסוק.

גם כאן בעניננו, האבן עזרא אומר שאחר כך, בהמשך הסיפור, כשבאים לסדום יש רק שני אנשים, שלשת האנשים הופכים להיות שני אנשים. זה כבר מפריך את התיאוריה ששלשה הולכים ביחד.

הנצרות – אחד-שלש; האיסלאם – אחד-שנים

שנים הם שיתוף, במקור הכי עליון. אם כבר הגענו לזה, אז צריך גם לדבר על בטול כל מיני קליפות בעולם. הקליפה של שנים, שהיא דואליות, כמו הרבה דתות של המזרח הקרוב – מי שירש אותה בצורה עדינה הוא האסלאם, הערבים. זה נקרא שזה שיתוף, לא כפירה. הם אומרים שזו אחדות, זו לא אחדות, זה שיתוף, שיתוף על פי פשט הוא של שני שותפים. לא נכנס לזה. בעדינות זה פגם. אצלם האחד הוא שנים, אבל לאותו אחד שהוא שנים הם נותנים את הגושפנקא להיות אחד, במידה מסוימת. קוראים לזה מונותאיזם, אבל בעצם זה אחד-שניים.

הנצרות היא אחד-שלוש. הם עצמם אומרים שזה אחד, רק שהוא שלש, אחד-שלוש. הרמב"ם פוסק[עז] שזו כבר עבודה זרה. זה "מורידים" לגמרי. הוא אומר שאחד-שנים בשביל גוי הוא מותר, זה שיתוף. זה מותר לגוי. [אבל השלש שלהם הוא גם שנים] בסדר, ודאי שהוא גם שנים, הוא אחד-שלוש שגם עובר את השנים, אבל זה אחד-שלש. זה העיקרון, זה השכל. כמה שלא יסבירו לך שזה אחד, באמת זה אחד-שלש.

יש אחד על שנים, וכיוון שהוא ממוצע אולי יש בזה גם צד גרוע, שעיקר מה שמודגש הוא השנים. כמו מה שהיתה העבודה הזרה הקדומה של פרס, שעדיין קיימת היום. אלו פשוט שני כחות של טוב ורע בעולם, ויש החלק העליון של האחד על שנים, שהוא האסלאם, מה שנקרא, שיתוף. [למה אסלאם הוא שנים?] בגלל ששיתוף מותר, אין בה אחדות. כתוב שזו שיטת שיתוף, שיש באמת כוכבים, יש כחות שפועלים בטבע, אם כי שיש כח עליון שנמצא מעליהם. לא שיש שנים שווים, שיש כח טוב וכח רע, אבל שוב, תרד מזה עכשיו (אני אומר עכשיו רק נקודות. זה נקרא אותיות פורחות. יש לפעמים שפה ברורה, יש לפעמים אותיות פורחות, אני קורא לזה אותיות פורחות. בנושאים כאלה, אם מדברים כבר, אז רק באותיות פורחות).

כאמור, כתוב שהטעות של האחד על שלש יוצאת מהפרשה הראשונה של הפרשת השבוע, אברהם אבינו. שוב, תסתכלו אחר כך באבן עזרא וברבינו סעדיה גאון.

הוי' – "מצוי ראשון"; אלהים – "ממציא כל הנמצאים"; אדני – השגחה

אחד מפירושי הראשונים, שכחתי עכשיו מי זה, אחד מבעלי המחקר בין הראשונים, אומר שיש שרש בקדושה – הרי לכל דבר יש שורש בקודש – לשלשת האנשים.

בחז"ל[עח] אלו שלשה מלאכים – מיכאל, גבריאל ורפאל. כל מלאך נשלח רק לשליחות אחת ולכן צריך להיות ריבוי של מלאכים. לא יכול להיות מלאך אחד שעושה את כל הפעילויות. כל מלאך ממונה על פעילות מסוימת, מיוחדת, אישית. רפאל בא לרפאות וגם להציל את לוט, מיכאל בא לבשר את הבשורה הטובה וגבריאל בא להפוך את סדום. לכל אחד יש תפקיד.

לרפאל, כיוון שהוא באמצע, באמת בסיפור יש שני תפקידים: קודם הוא בא לרפא את אברהם ואחר כך הולך להציל את לוט; מיכאל, שהוא בצד ימין, עושה רק דבר אחד, לבשר את שרה; גבריאל בצד שמאל, גם הוא עושה רק דבר אחד, הוא הולך להפוך את סדום, להחריב את סדום. ככה הוא על פי פשט. כל הנושא הוא מלאכים, שליחים, וידוע שהמלאך המקיים את שליחות ה' נקרא בשם ה', כמבואר מהרמב״ן וגם בחסידות[עט]. הוא מדבר ממש כאילו הוא ה' כשהוא בשליחות, ש"שלוחו של אדם כמותו"[פ]. בכל זאת, אם אומרים מלאכים, ממילא מובן שאולי – לפני שאמרתי זאת אף אחד לא עלה בדעתו סברה כזאת לכאורה מטופשת – מישהו יכול לחשוב ששלשה אנשים האלה הם ה', אותו ראה אברהם קודם, בפסוק הקודם.

בכל זאת, אחד מהראשונים מסביר שבשרש אלו לא רק שלשה מלאכים, שלושת האנשים האלה, רק שבשרש הם הוי'-אלהים-אדנות, שלשה שמות של הקב"ה. הקב"ה אחד, "הוי' הוא האלהים"[פא], "זה שמי לעלם זה זכרי לדר דר"[פב], "לא כשם שאני נכתב אני נקרא"[פג], 'אני נכתב בי-ה-ו-ה, אני נקרא באדנות'. הוא מסביר ככה: שם הוי' – במלים הכי-הכי פשוטות – הוא מציאותו יתברך, "היה הוה ויהיה כאחד", הויה. כמו המצוה הראשונה של הרמב״ם, מצות האמונה, מצוה לדעת "שיש שם מצוי ראשון"[פד]. אז ה' בתור מצוי ראשון הוא הוי'.

אחר כך הוא ממשיך ואומר "והוא ממציא את כל הנמצאים משמים ועד הארץ" – זה כבר שם אלהים, כמו "בראשית ברא אלהים". הוא אומר שאלהים הוא על שם הכח והיכולת שלו, וגם הפועל יוצא, מה שהוא עושה עם הכח שלו, שזה לברוא את העולמות. כלומר שאלהים הוא בורא, על דרך "בראשית ברא אלהים".

כשכתוב "הוי' אלהים" – "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"[פה] – לא כתוב "ברא", שזהו עיקר השורש. כמו שהרמב״ן מסביר[פו], שרק ברא בלשון הקודש הוא להוציא יש מאין, זה עיקר כח האלקות. אלהים הוא אלוקות, ואלקות היא הכח המיוחד שיש לאלהים. מה הכח המיוחד שאין כיוצא בו? להוציא יש מאין. הכח המיוחד-יחודי הזה שיש לאלקות להוציא יש מאין – מתייחס לשם אלהים.

אחר כך "עשות" זה תיקון, באמת תיקון בא ממקום עוד יותר גבוה, לכן הוא קשור עם הוי' – "ביום עשות הוי' אלהים". אבל בשטח הוא נראה הרבה יותר נמוך, זה רק עשיה, לא בריאה. רק שלפי הכלל[פז] ש"כל הגבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר", יש משהו יותר עליון ופנימי ועצמי בשם הוי'. בכל זאת הוא אומר שהפשט של שם הוי' הוא שה' הוא "מצוי ראשון", והיותו ממציא את הכל שייכת לשם אלהים.

מה זה אדנות? השגחה, שהוא אדון, כמו אדון לגבי עבד. אחרי שהוא ממציא את הכל הוא משגיח על הכל, הוא מנהיג את הכל, הוא אדון של הכל. הוא אומר ששלש המדות האלה הן "מציאותו יתברך", "פעולתו יתברך" ו"השגחתו יתברך", כך כתוב באחד מספרי הראשונים, של הקדושה, ששלשת האנשים בשורשם הראשון באמת קשורים לאלקות, לא סתם מלאכים.

תורת אלהים – הכח לפעול

אם כן, מהי היהדות? ש"ה' הוא האלהים", "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[פח]. באופן כזה, כמו שאמרנו קודם, שמי שהוא רק עד בריאה לא יכול להבין מה זה העלם וגילוי רק עצם והתפשטות, על אותו משקל, להבדיל אלף אלפי הבדלות – כמה שיאמרו לך שהשלש הם אחד זה לא נתפס ולא מכוון בכלל. אבל אצלנו, מי שהוא מ"אצילי בני ישראל"[פט], כלומר ששורשו מהאצילות האמתית, יכול לומר "הוי' אלהינו הוי' אחד", "הוי' הוא האלהים... אין עוד".

מכאן גם אפשר להסביר כמה דברים. קודם כל, הדבר העיקרי שאמרנו הוא שמתן תורה בא על מנת לתת לנו את הכח לפעול, להיות פעילים בכח התורה, על דרך קבלה מעשית. זה נקרא לקבל את התורה – קבלה מעשית, זה הרמז. מה שרציתי לומר עכשיו, אחרי כל זה, הוא שהתורה ניתנה עם שם אלהים, שהוא שם של פעילות. ממילא, אם התורה ניתנה בשם אלהים, היא ניתנה על מנת לפעול בה. מה שאין כן התורה של חג סוכות ושמחת תורה – זו תורת הוי'. היא תורה ששייכת ליעקב אבינו, שהוא רחמים-מדת התפארת, ושם התפארת הוא הוי'[צ]. מה שאין כן חג שבועות הוא יצחק אבינו, והשם של יצחק אבינו הוא אלהים.

אלהים הוא גם שם של חויה, במדה מסוימת. כאן אלהים העליון הוא חוית השעשועים העצמיים. הצמצום של העולמות, שהוא גם שם אלהים – הוא של סילוק, וזו הטעות של ה'מתנגדים' שמבוארת כאן, אבל אלהים העליון הוא של המשכת וצמצום כל השעשועים העצמיים בתוך אותיות התורה ולחיות ולחוות את זה ממש. אלו גם מתייחסים לשם אלהים, רק אלהים עליון. כיוון שאלהים הוא ממוצע בין שמות הויה ואדנות יש לו גם שתי בחינות.

נמצא-ממציא-נמצא

לפני שנעזוב את הענין הזה נאמר עוד משהו: מכאן אפשר גם להבין את הענין שלפעמים רואים ששם הוי' הולך ביחד עם אלהים, כמו "הוי' הוא האלהים". איפה הוא הולך ביחד עם אדנות? הוא הולך מיניה וביה יחד עם אדנות. כשאומרים "הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" – איפה השם השלישי, שם אדנות? הוא נמצא בקרי.

שוב, לפי פירוש זה, למה אדנות יותר קשור – ממש מתיחד בכתיב וקרי – עם שם הוי', ושם אלהים הוא כביכול שם נפרד שצריך ליחד אותו באמירת "הוי' הוא האלהים"? באמת, כשאומרים "הוי' הוא האלהים" נשמע שהם שנים, רק שיודעים שבתוך הוי' יש גם אדנות ואז הם שלש, ורק כאשר אומרים "אין עוד", שהוי' הוא האלהים – הכל אחד מוחלט.

הענין הוא – לפי ההסבר שעכשיו אמרנו – שהוי' הוא המציאות שלו ,שהוא מצוי, "יש שם מצוי ראשון". שם אדנות פרושו שהוא נמצא לנו. מה זה נקרא משגיח? יכול להיות שה' כאן וגם הצמצום "לא כפשוטו", כלומר, שה' גם אחרי הצמצום נמצא כאן בדיוק כמו לפני הצמצום, ובכל זאת השאלה אם הוא מתמצא לנו תמיד. יש נמצא ויש נמצא, יש להיות נמצא ויש להימצא למישהו. שם אדנות בפשטות שהוא נמצא לי, שהוא אדון שלי, הוא "אדון עולם אשר מלך". לכן שם אדנות הולך יחד עם שם הוי' בעצם, כיוון שהם שני צדדים של הימצאות. לעומת זאת, אלהים הוא ממציא, לא נמצא.

יש נמצא-ממציא-נמצא. נמצא השני הוא רק לאחר שהוא ממציא. זאת אומרת, יש את היותו נמצא לפני שהוא ממציא ויש נמצא אחרי שהוא ממציא. השאלה האם הוא עכשיו נמצא לאותו שהוא המציא אותו, במובן של משגיח, של מי שנמצא לו. לפני שהוא ממציא לא שייך לומר שהוא נמצא לו, בגלל שאין מי להימצא לו. אבל אחרי שהוא ממציא ועכשיו הוא נמצא, אותו נמצא השני מתייחד לגמרי עם הנמצא הראשון. להפך, הוא הקרי. מהו קרי? מה שגלוי לי. לי גלוי שה' נמצא כאדנות. לעתיד לבוא אנחנו נקרא אותו כפי שהוא נכתב. כלומר, תתגלה לנו המציאות שלו כפי שהוא נמצא לעצמו כביכול, למעלה מהיותו ממציא אותנו.

עוד פעם, לפי זה נתבונן כך בסוד שלשת השמות האלו. מה אנחנו עושים היום זהו בירור, אנחנו אומרים שהיום הוא היום המתאים לברר את השילוש, כלומר לתקן אותו, לעלות אותו לשורש. אותו מקום בו כתובים בתורה שמות הוי'-אלהים-אדנות, שהם נמצא-ממציא-נמצא.

הסכנה בלימוד קבלה לא כמו שצריך

[אני בכלל לא מבין מה הבעיה עם השילוש, הרי כל הקבלה היא שילוש – אברהם, יצחק, יעקב] הבעיה עם השילוש – זה איסור. זה איסור, זה שִׁיוֻועַ, זה כל מיני דברים. [אבל יש דברים בקבלה...] נכון, צריך להבין את הקבלה. בדיוק בגלל הטיעון שלך החרימו את המקובלים הראשונים. הרי יש הרבה ראשונים, כמו שמבואר בחסידות[צא], שהחרימו את הקבלה בגלל שהיא לא רק שילוש, זה איסור, אם מתפללים לספירות האלה. בסדר, זו בעיה. ההבנה שהקבלה היא לא עבודה זרה, לא כפירה, היא גם הדבר שעומד על הפרק.

[הנצרות גם מתעסקת במושגי קבלה] ודאי, כל ההידרדרות, כל ההשתלשלות היא מהקדושה. אם יש דת כוזבת, ודאי שהיא לקחה דבר מאד גבוה בקדושה, כמו חכמת הקבלה, ומשם היא השתלשלה, הפרישה פסולת, כמו שכתוב כאן לענין אחר. לכן באמת ראו לנכון מדורי דורות להסתיר את פנימיות התורה, בגלל הסיכון. מה הסיכון? בדיוק ככה. הסיכון הוא רק מי אתה, איך אתה תתפוס את הדבר. אם נשמתך רק מעולמות התחתונים – לא תוכל לתפוס אותו נכון. תתפוס אותו תמיד כעין גרמים שמימיים בעולמות עליונים, וגרמים משתנים וזזים וכו', כמו שאמרנו קודם, ולא תוכל לתפוס אותו אליבא דאמת, רק במובנים של אצילות טהורה.

לכן תמיד כל גילוי של יתר עומק בפנימיות התורה חייב להיות מלווה עם גילוי נוסף של סגולת נשמת עם ישראל המיוחדת. לולי הסגולה המיוחדת, היחוד של הנשמה, אי אפשר היה לגלות את הקבלה, בגלל שהוא רק יעוות אותו ובאמת הוא יהפוך להיות עבודה זרה, כמו הסיפור הזה.

שוב, כל הבירור הזה שייך להיום. למה שייכתי את זה לכאן? רק מכיוון שכאן מדברים על שם אלהים. שם אלהים הוא הכח הממציא, ו"אני אמרתי אלהים אתם", שגם אתם תמציאו עולמות כמו שאני ממציא עולמות. זו התורה של יצחק אבינו ששייכת לגבורה. רק כמו שקצת הסברנו קודם באריכות, בצמצום של התורה יש תרתי למעליותא, כאשר בצמצום של העולמות יש תרתי לגריעותא, ובכל זאת, זה צמצום וזה צמצום.

[רציתי לשאול את הרב, כשלומדים למשל את קבלת האריז"ל, גם מדובר בה במושגים גשמיים ועליית עולמות] כן, ודאי, זו הבעיה עם הגשמה. לכן הבעל שם טוב אומר שמי שלא ראוי שלא יסתכן.

ד.     "תורה שלא לשמה" של מתן תורה

תורת המשיח – החזרת הצדיק בתשובה והעלאתו לדרגת צדיק גבוהה יותר

[למה יחסת את התורה של משיח לתורה של שבועות היא תורה של צדיקים ולא של בעלי תשובה?] זה בעל תשובה שגם יזכה למדרגת הצדיק, אחרי שהוא בעל תשובה, קודם הוא צריך להיות בעל תשובה. זו באמת בעיה אצל לומדי תורה, שלומדים תורה שבאמת צריכה להיות של בעלי תשובה, אבל לומדים אותה כאילו שהם צדיקים. זה נקרא רמאות עצמית. כל הטיעון נגד ה'מתנגדים' מאז ומתמיד היה שהם מרמים את עצמם לגבי המדרגה שלהם. באמת התורה הזאת היא תורה שצריך ללמוד אותה מתוך תשובה ושפלות, והם לומדים אותה בגאוה וישות, שהוא צדיק, מרמים את עצמם למדרגת עצמם. קודם כל צריך להחזיר אותם בתשובה שיכירו שהם לא צדיקים, שיהיו בעלי תשובה.

אבל אחר כך תכלית הכוונה של קבלת התורה באמת היא להיות הצדיק. יש כמה שיחות ומאמרים של הרבי על הנושא הזה[צב], בפרט בשנה האחרונה. לעניננו בעל תשובה אמתי הוא בינה – כידוע שתשובה היא בבינה[צג] – והמדרגה הזאת היא חכמה, "אורייתא מחכמה נפקת"[צד]. מדרגת מתן תורה של שבועות היא גבורה, שכל הגבורה הזו, כמו שנסביר בהמשך, היינו הגבורה שבפנימיות החכמה. התורה ניתנה מהגבורה הזאת, מהחכמה הזאת שבפנימיותה גבורה, בחינת יצחק, צמצום.

[אפשר לומר שזה ההבדל בין בעל תשובה לתשובה?] כך כתוב במקום אחד מאדמו"ר הזקן[צה]. ['מתנגד' לא יכול להיות שפל?] תביא לי אחד כזה... ודאי שיכול. ברגע שהוא יהיה כך הוא יחזור לתשובה, הוא יהודי, הוא ודאי יכול להיות.

[מה התשובה בזה? למה תורה של משיח היא של צדיקים?] יש במשיח כמה שלבים. יש שלב יציאת מצרים של משיח. לפני מתן תורה יש יציאת מצרים. יציאת מצרים של המשיח, "כימי צאתך מארץ מצרים"[צו], היא בחינת תשובה – להוציא את האדם מהדמיון שלו. מצרים היינו המצר-הגבול-הדמיון, כח המדמה שלו, להוציא אותו ממנו. היציאה מהדמיון שהוא צדיק גמור ושהוא יהיה בעל תשובה – זו יציאת מצרים.

אבל אחר כך מתן תורה הוא כמו מתן תורה הראשון, שהמטרה שלו היא כמו תחית המתים, שזהו שלב יותר מאוחר של ש"פסקה זוהמתן". זה לחזור להיות צדיק כמו שעלה במחשבה, כמו שהיה צריך להיות. (ולשאלתך, תכף נראה גם את זה, "שפיל לסיפיה דקרא"[צז], כל הבעיה היא שאין לך סבלנות לקרוא ולשמוע עד הסוף, רק קופצים עם נקודת הישות להסיק מסקנות מידיות, זו הבעיה).

אלהים של מעשה בראשית – העלמת התפשטות האור שלצורך השתלשלות העולמות

מה שעכשיו הסברתי, על שני הכחות של שם אלהים, הוא מה שכתוב כאן:

שֶׁם ״אֱלֹקִים״ שֶׁל מַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית הוּא כֹּחַ הַצִּמְצוּם בְּהִתְפַּשְּׁטוּת אוֹרוֹ וְזִיווֹ יִתְבָּרֵךְ לְצֹרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת דַּוְקָא — צִמְצוּם הַמַּעֲלִים אֶת אוֹר זֶה גּוּפָא;

כלומר, תרתי לגריעותא, אלהים של מעשה בראשית, גם שהוא מצמצם רק את התפשטות האור והזיו וגם שהוא אור המיועד לצורך השתלשלות העולמות דוקא. איך הוא מצמצם אותו? "צמצום המעלים את אור זה גופא", גם אותו אור תחתון יחסית שהוא מצמצם – הוא מעלים אותו, הוא לא מרכז אותו.

[זאת אומרת שבעצם הצמצום הוא הרבה יותר גדול מאשר הצמצום של התורה] תלוי איך אתה תופס את המלה צמצום. אתה עכשיו אמרת צמצום לפי הפירוש השני. בראש שלך עומד צמצום על פי קבלה, בראש שלך זה לא צמצום על פי פשט, שזה אומר שהצמצום יותר גדול. תלוי מה פירוש המלה צמצום בכלל, מה הוא אמור להיות.

[זה צמצום הרבה יותר גדול והתגלות יותר גדולה מאשר ההתגלות של התורה] עוד פעם, מה זה צמצום? אם הכוונה בצמצום להעלם, אז כן, הוא העלם יותר גדול. אבל אם הפירוש של צמצום הוא ריכוז, אז לא. [כן, אבל גם ההעלם עצמו הוא ריכוז, לא?] אמרנו, זהו ריכוז שדורש עבודה אחרת בשביל לגלות. הוא נמצא וניתן לגלות, זה מה שכתוב כאן. גילוי הצמצום של העולמות הוא מה שכתוב כאן העבודה של "בכל דרכיך דעהו"[צח], גם בדרכי הרשות[צט]. גילוי האור המרוכז בתוך אותיות התורה הוא על ידי תורה ומצוות. אבל במיוחד על ידי עוד משהו שנסביר כאן, עבודה אחרת שנקרא אתהפכא. [זאת אומרת שתרתי לגריעותא הם בעצם למעליותא?] בסופו של דבר כאשר "יתרון האור מן החשך"[ק] זה ודאי למעליותא.

תכלית מתן תורה – שליטה על המלאכים

מָה שֶׁאֵין כֵּן שֵׁם ״אֱלֹקִים״ שֶׁל מַתַּן תּוֹרָה, הוּא ״צִמְצוּם״ הַמַּמְשִׁיךְ אֵת כָּל אוֹרוֹ הָעַצְמִי יִתְבָּרַךְ [הוא לא צמצום שמעלים, רק צמצום שממשיך. איזה אור? לא האור והזיו שלצורך השתלשלות העולמות, רק האור העצמי יתברך, שנקרא] — סוֹד הַשַּׁעֲשׁוּעִים הָעֲצְמִיִים כַּנּוֹדָע — בְּגִלּוּי [יחסית, הוא ממשיך אותו בגילוי], בְּאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה (שֶׁהֵן בְּסוֹד ״מוּעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְּרֻבָּה" [כל אות בתורה היא באמת דבר מועט ומצומצם, אבל הוא מחזיק בתוכו את המרובה ממש]), רַק [זה משהו חדש]שֶׁדְּרוּשָׁה, מִצַּד הָאָדָם, [איך באמת האדם מגלה את האור הגנוז שמצומצם ומרוכז בתוך התורה, בתוך כל אות ואות שלה?] הָעֲבוֹדָה שֶׁל ״הֲפֹךְ בָּהּ וְהֲפֹךְ בָּהּ דְּכוּלָא בָּהּ וכו׳״ (״הֲפֹךְ בָּהּ״, הַיְינוּ עֲבוֹדַת הַאִתְהַפְּכָא״, [ו]״בָּהּ״ — בְּכֹחַ הַתּוֹרָה — כְּלוֹמַר ״הֲפֹךְ אֶת עַצְמְךָ עַל יָדָהּ״.

פַּעֲמַיִם ״הָפַךְ בָּהּ״ הֵן כְּנֶגֶד שְׁתֵי בְּחִינוֹת בַּעֲבוֹדַת הַ"אִתְהַפְּכָא״, כִּמְבֹאָר בַּזֹּהַר — ״אִתְהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא״ וְ"אִתְהַפְּכָא טַעֲמִין מְרִירוּ לְמִיתְקָא״. הַחֹשֶׁךְ״ הוּא עִנְיָן ״קְלִפַּת נֹגַהּ״, שֹׂרֶשׂ הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ הַבַּהַמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. הַמַּר״ הוּא אֲחִיזַת וִירִידַת קְלִפַּת נֹגַהּ לְהִכָּלֵל בְּסוֹד ג קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי, עַל יְדֵי תַּאֲווֹת אִסּוּר וַעֲבֵירוֹת בְּפוֹעַל ר"ל. וַהֲרֵי כֹּחַ הַתּוֹרָה — ״אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וכו׳״ — וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא״.

עד כאן, נסביר מה שכתוב. יש עוד דבר והכל עולה בקנה אחד: מה ההבדל בין תורה של יצחק במתן תורה לתורה של יעקב בסוכות, בתשרי, של "יעקב איש תם ישב אהלים"[קא]? קודם אמרנו שהתורה של מתן תורה היא של חויה, "וכל העם ראים"[קב], תורה של להיות אלהים, של כח לתת לך קבלה מעשית. על הענין הזה, של כח הפעילות, יש תורה מפורסמת בתחלת חלק ב' של לקוטי מוהר"ן[קג], שעיקר תכלית הכוונה של הבריאה הוא שהנשמות, בני ישראל, אנחנו, נשלוט על המלאכים. יש תורה שלמה על הענין הזה של כח הפועל, שהיא תכלית הכוונה של מתן תורה.

"תורה שלא לשמה" – אליבא דנפשיה

יש עוד ענין כאן נסביר עכשיו, שהוא אותו ענין מצד אחר: יש תורה שהיא "שלא לשמה" ויש תורה שהיא "לשמה". מה הכוונה "שלא לשמה"? שהיא תורה בשביל משהו אחר. לא רק בשביל עצמה, לא מסתפק בעצמו, אלא בשביל משהו אחר. אם אני אומר שהתורה היא בשביל לפעול משהו היא כבר "שלא לשמה". התורה של יעקב אבינו, "יעקב איש תם ישב אהלים", היא "תורה לשמה", היא לא בשביל משהו אחר, רק בשביל עצמה. היא תכל'ס, הסוף, זה מספיק. אם אני אומר שהתורה היא בשביל לפעול משהו במציאות, אז היא כבר "שלא לשמה". כך הרבי התבטא בקיץ הזה[קד] (חזרנו על זה), שאם לומדים תורה ומקיימים מצוות בשביל להביא את המשיח, זו בחינה של תורה "שלא לשמה", שזה לא מספיק. גם בדיוק כמו מחלוקת דומה, שיש אחד שאומר: 'מה? מה להביא את המשיח? התורה יותר חשובה גם מהמשיח, מעולם הבא, מה אתה צריך משיח? תלמד תורה'. זה באמת נכון. הבאת המשיח היא "תורה שלא לשמה" באיזשהו מקום. תורה בשביל להפיק את תכלית הכוונה של בריאת העולמות ומתן תורה היא גם "תורה שלא לשמה", בגלל שהיא בשביל משהו, בשביל להשלים את תכלית הכוונה שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים[קה], לכאורה, וזה כבר דבר קשה.

בעבודת ה', יש מדרגה בלימוד התורה עליה כתוב שבתחילה האדם צריך ללמוד תורה, אפילו "שלא לשמה", ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה". הפירוש בחסידות[קו] מה הכוונה "שלא לשמה"? בשביל לתקן את עצמו. "תורה שלא לשמה" הנדרשת לפני שהאדם מגיע למדרגה של "תורה לשמה" היא לימודו "אליבא דנפשיה". הוא לומד תורה בגלל שהוא יודע שהוא מקולקל, הוא פגום, הוא צריך תיקון, והתיקון הכי גדול הוא התורה. תיקון הברית הוא פנימיות התורה. הוא לומד חסידות, אתה יודע שזה תיקון הברית. זו "תורה שלא לשמה", רק שעל "תורה שלא לשמה" במדרגה זו כתוב ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה".

תפלה של "הפוך בה"

התורה של יצחק, התורה של מתן תורה, כיוון שזו תורה בשביל לתת לך כח –היא "תורה שלא לשמה" יחסית. התורה של יעקב שהוא "איש תם ישב אהלים" היא בלי שום תכל'ס אחר. לכן הוא נקרא עמוד התורה[קז].

מה ההסבר כתוב? נקרא עוד משפט כאן:

כָּל זֶה הוּא בְּסוֹד יִצְחָק אָבִינוּ,

כאן אנחנו מסבירים שהתורה נותנת לך כח של אתהפכא. אנחנו מסבירים כאן משנה מפורסמת בפרקי אבות, שכתוב "הפוך בה והפוך בה דכולה בה. ובה תחזי וסיב ובלה בה וכו'"[קח]. על החלק הראשון של המאמר הזה, "הפוך בה", על פי פשט זה לעיין בה, כמו "דדיה ירוך בכל עת"[קט], שה על פי פשט המקור מאמר זה. מאיפה הוא לומד את ה"הפוך בה והפוך בה"? על פי חז"ל[קי] מהפסוק "דדיה ירווך בכל עת". כמו שאדם הופך בדד, כל פעם הוא טועם טעם חדש, ככה כשאדם הופך בתורה הוא טועם אותה מכל צד ופינה. לכן יש ענין  להשקיף על התורה וללמוד את התורה מכל זוית.

בגמרא, אנחנו לומדים את מסכת ברכות[קיא], וכתוב שם[קיב] שכאשר רבי עקיבא היה מתפלל ביחידות, בינו לבין עצמו, היו עוזבים אותו בזוית אחת, בתחלת התפלה הוא היה בזוית אחת ומוצאים אותו בסוף התפלה בזוית אחרת. לא נאריך בזה, אבל הפירוש הפנימי הוא שבסוף התפלה הוא הגיע לזוית אחרת להסתכל על כל העולם וגם על כל התורה. להסתכל על הכל מזוית אחרת, כמו שאומרים. זה נקרא שמוצאים אותו בזווית אחרת. בכח התפלה הוא יכול להגיע לזוית אחרת, לזוית חדשה של כל המציאות, וגם כל התורה.

זו התפלה שלו ביחידות. ברבים יש לו עבודה אחרת של "מקצר ועולה", כשהיה מתפלל בציבור היה "מקצר ועולה", גם כן, זה פעולה אחרת שלא נאריך בה, אבל התפלה אצלו ביחידות, כל התפלה אצלו בפנימיות היתה על מנת להגיע לזוית אחרת של הסתכלות על כל ההויה, כולל על כל התורה, שהתורה תתחדש אצלו. לכן קודם צריך להתפלל ואחר כך ללמוד תורה[קיג]. כשהוא התפלל ביחידות הוא רצה אחרי התפלה לפתוח את הספר, את התורה, ולראות את התורה כולה מזוית אחרת, שהוא אף פעם לא ראה את התורה מהזוית הזאת.

איך הוא עשה את זה? איך הוא הגיע לזוית אחרת? על ידי השתחויה. הרבה כריעות והשתחויות בתפלה, כלומר, הרבה-הרבה בטול. הרבה-הרבה בטול בתפלה הביא אותו לזוית חדשה של הסתכלות על הכל. זה נקרא על פי פשט "הפוך בה".

שעשועים עצמיים שלא לשמה ושלשמה

אנחנו עכשיו מסבירים שהעבודה של יצחק היא העבודה של "הפוך בה". בגלל שיצחק הוא 'עבודה', יצחק הוא קו העבודה, לא קו התורה. אם מתן תורה שייך ליצחק אבינו הוא צריך להיות מתן תורה של 'עבודה', לא מתן תורה של לימוד תורה. כלומר, מתן תורה של כח בעבודת ה'.

עבודת ה' היא אתכפיא ואתהפכא, אבל בעיקר אתהפכא. אם האדם עובד עם התורה, עובד על עצמו מלשון עיבוד עורות[קיד], שזהו עידון, שהוא מעדן את עצמו באמצעות התורה, שלכאורה היינו "אליבא דנפשיה" ו"שלא לשמה", והוא הופך בה והופך בה, הוא מתהפך מזוית לזוית, מצד לצד – "בה" הכוונה על ידה – זה גם שייך למתן תורה של חג שבועות. על ידי ריבוי ההיפוכים הוא מגלה את האור, הוא מוציא מהאוצר הבלום את האור המרוכז באותיות המצומצמות והמוגבלות של התורה. זה מה שכתוב כאן.

כאן פירשתי ש"הפוך בה" היא תפלת היחיד "אליבא דנפשיה", שמתפלל ביחידות, בשעשועים עצמיים וזה נקרא יחסית "שלא לשמה". בדרך כלל שעשועים עצמיים הם כן "לשמה", תמיד אפשר להסתבך כשמתחילים להתהפך: האם השעשועים העצמיים הם סוף פסוק, שהם כביכול על מי מנוחות. בהרבה מקומות כתוב שדוקא שעשועים עצמיים הם "לשמה". אבל שעשועים עצמיים הם גם כל הזמן תהפוכה, כמו ההבדל לגבי הצדיקים לעתיד לבוא: יש פסוק אחד שאומר "ילכו מחיל אל חיל", ויש פסוק שני של "מנוחה לחיי עולמים", אז אם הם "מנוחה לחיי עולמים" הם כביכול כן "לשמה", כמו "נחלת יעקב אביך"[קטו], שזו מנוחה. אבל אם הם "ילכו מחיל אל חיל", שאלו גבורות, הגבורה שבשעשועים, אז הם "לא לשמה", בשביל להתעלות "מחיל אל חיל", לא להסתפק במדרגה.

גם בשעשועים העצמיים כתוב שיש שני גוונים של שעשועים עצמיים. יש שעשועים עצמיים של התעלות אינסופית, בלי שום קשר למציאות, והם בכל זאת כעין "אליבא דנפשיה", שתמיד הוא עולה ועולה ועולה, ויש הנחת הסופית מהמציאות.

[אז צדיקים לומדים "לשמה" ובעלי תשובה "שלא לשמה"?] הרבה פעמים כתוב ככה. קודם אמרנו שלכאורה צדיקים שייכים למתן תורה, עכשיו אתה אומר הפוך. כמו שאוהד שאל קודם, שבמקום אחד אומרים שתכלית התורה היא תורה של בעלי תשובה, וברור שהצדיק הראשון צריך להיות בעל תשובה, ואחר כך בעל תשובה צריך להיות צדיק עוד פעם.

תורה של 'עבודה' או עמוד התורה

על בעל תשובה שנעשה צדיק באמת כתוב באותו מאמר של רבי הלל על הגאולה שלמדנו[קטז] – שיש לו עליות תמיד, אבל בלי צורך של בטול באמצע. תמיד עליות, כמו ר' זירא[קיז] שעולה מתלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי והוא צריך לבטל בקושי את המציאות הראשונה שלו על מנת לזכות למציאות יותר גבוהה. אם הוא צריך לבטל את עצמו זו רק עבודה של תשובה. אבל לעתיד לבוא הזיווג השלם בין עבודת התשובה לבין עבודת הצדיקים הוא להתעלות מדרגה לדרגה מבלי הקושי של בטול המדרגה הראשונה. זאת כאשר כל העליות הן בדעת, בחב״ד, לא במדות, כמבואר באותו מאמר של רבי הלל באריכות, לא נסביר אותו.

[אז שעשועים הם "לשמה" או "לא לשמה"?] עוד פעם, כשאנחנו אומרים את המלים "שלא לשמה" זה כאילו לומר זאת בגסות, אבל במדרגת השעשועים, אם הוא עולה ועולה ועולה, אם העליה גופא היא התהפכות כמו "הפוך בה והפוך בה", שהוא מתהפך מצד לצד, מזוית לזוית, אז לכאורה זה לא המנוחה של "נחלת יעקב אביך", זו לא תורה לשמה על מי מנוחות. זו תורה של התהפכות.

הווארט הכי פשוט: האם התורה אצלו – לימוד התורה וקבלת התורה – היא 'עבודה' או שיש עמוד בפני עצמו שנקרא עמוד התורה. זה עיקר הווארט, שיצחק הוא עדיין בעיקר עמוד העבודה, זו הגבורה שלו. עמוד העבודה הוא קו שמאל בקבלה, שתמיד עולה, זו האש. תורה כאש, שתמיד בוערת ועולה ועולה ועולה, היא תורה של יצחק.

לכן באמת, מה החויה של מתן תורה? אש – "וכל העם ראים את הקֹלות וכו' וכו' ואת ההר עשן".  כל התורה הזאת היא של אש – "אש דת למו"[קיח]. התורה של יעקב היא רוח, רוח נעימה. מים הם אברהם, רוח היא יעקב ואש היא יצחק[קיט].

"הפוך בה והפוך בה" – אתהפכא מחושך לאור וממר למתוק

שוב, הפירוש שפירשנו כאן הוא ש"הפוך בה והפוך בה" היינו שתי מדרגות של אתהפכא שמבוארות בחסידות, על פי מאמר הזוהר "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא"[קכ]. אנחנו מפרשים כאן שעבודת האתהפכא שמבוטאת בביטוי "הפוך בה" היינו שתתהפך על ידה, שתעשה אתהפכא בכח התורה. שוב, זה שימוש בכח התורה, תשתמש בתורה, התורה תתן לך כח להפוך את עצמך. "הפוך בה", תתהפך, תעשה אתהפכא על ידה. אם כן, זהו מתן תורה של יצחק, שהנה יש לך כח, נתתי לך תורה, אתה יכול להתהפך בכח התורה.

אבל למה כתוב פעמיים – "הפוך בה והפוך בה"? כיוון שיש שתי בחינות של אתהפכא: יש להתהפך ולהפוך את החושך לאור, שהוא קליפת נוגה בלבד, ויש להפוך את המר למתוק, שזו גם היניקה של ג' קליפות הטמאות לגמרי, וגם אותה להפוך לקדושה. כאן הפירוש הוא ש"הפוך בה והפוך בה" זה שתי בחינות של אתהפכא, מה שכתוב בזוהר ובחסידות, שיש להפוך את קליפת נוגה, ויש להפוך גם את החיות של יניקת ג' קליפות הטמאות לגמרי, שברגע שנמשך ונבלע בג' קליפות הטמאות הוא הופך להיות מר, טיפה מרה, כמו מות וחולי רע, רחמנא ליצלן, זה מר. אז הפיכת המר למתוק זו אתהפכא הרבה יותר קשה. רק להפוך את החושך לאור זה יותר קל. לכן כתוב "הפוך בה והפוך בה", וזו העבודה של יצחק. על ידי "הפוך בה והפוך בה" מגלים את האור המרוכז של הצמצום, "וידבר אלהים", של מתן תורה. זה מה שכתוב כאן.

"הפוך בה" – תורה שלא לשמה שמגיעה למאור שבה שמחזירו למוטב

מה שאריאל אמר הוא בדיוק מה שרציתי לומר. אפשר להסביר ש"הפוך בה והפוך בה" פרושו פשוט להתהפך פעמיים. כלומר, כמו שאמרנו, יש צדיק ויש בעל תשובה, יש אחד שהופך מצדיק לבעל תשובה ואחר כך הוא צריך להתהפך בחזרה מבעל תשובה לצדיק. או, שהוא הופך מרשע לצדיק ואחר כך – זו התכלית שלך, זה נקרא "הפוך בה והפוך בה" – הוא הופך בחזרה מצדיק לרשע, אז הוא הגיע לשיא המדרגה... זה נקרא שיצחק אהב את עשו. הוא ציפה מעשו שיתהפך פעמיים. עשו היה באמת הדמות האידיאלית.

כל הענין שהתורה גם שייכת לעבודה הוא התורה של מתן תורה. היא אמנם תורה, אבל של קו העבודה, ועיקר העבודה הוא אתהפכא – "הפוך בה והפוך בה". כלומר, תתהפך על ידיה ומכחה.

כָּל זֶה הוּא בְּסוֹד יִצְחָק אָבִינוּ [תורה כזאת שעיקרה "הפוך בה והפוך בה", לפי הפירושים שעכשיו אמרנו, היא בסוד יצחק אבינו], עַמּוּד הָעֲבוֹדָה שֶׁל אִתְכַּפְיָּא וְאִתְהַפְּכָא שֶׁבַּתּוֹרָה גּוּפָא [זה נקרא העבודה של בכח התורה], שֶׁעַל יְדֵי זֶה מִתְגַּלֶּה ״הַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ״ לְהַחֲזִירוֹ לְמוּטָב;

דוקא על ידי העבודה שבתורה מגלים את המאור. לכן מי שרק הולך בדרך של יעקב, שלומד "תורה לשמה", הוא לא יגלה את המאור שבתורה. הוא יגלה תמיד רק את אור התורה, אבל לא את העצם, את המאור שבתורה ש"מחזירו למוטב"[קכא]. המאור שבתורה, שהוא יותר מהאור, הוא בשביל פעילות. כתוב שאם לא צריך שהתורה תפעל משהו – לא צריך שהמאור יתגלה. אבל ברגע שרוצים שהתורה תחזיר אותך בתשובה, לא מספיק האור של התורה, צריך את המאור, העצם של התורה.

אם האדם כל הזמן מתהפך בתורה גופא, שזהו גם עיון, זאת אומרת, העיון האמתי וההתבוננות האמתית, שהמחשבה מתהפכת, והוא מתפלל מזוית לזוית, רוצה באמת להשקיף על המציאות כולה מכל זוית אפשרית על מנת ללבן את האמת, לברר את האמת – אז מכח העבודה באמצעות התורה, הוא יחשוף את המאור שבתורה באמת שבכוחה להחזיר אותו למוטב.

אז מצד אחד זה נקרא "שלא לשמה", אבל העבודה של "לא לשמה" חושפת את המאור. מה שאין כן מי שלומד אותה רק "לשמה", הוא חי תמיד באור, בקרן אורה, אבל המאור לא מתגלה, ולכן הוא גם לא זוכה לשלמות עבודת התשובה שיותר גבוהה מעבודת הצדיקים, זה מה שכתוב כאן.

מָה שֶׁאֵין כֵּן יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה הוּא עַמּוּד הַתּוֹרָה בְּעֶצֶם, [הוא תורה שנקראת] ״תּוֹרָה לִשְׁמָהּ״ [ששייכת יותר לסוכות. שוב, מה שמתחדש כל יום הוא התורה של שבועות] וְדַ"ל).

כל הסעיף הזה הוא עדיין המדרגה הראשונה של תורה, של שייכות תורה ליצחק אבינו, דהיינו חכמה. כל זה הוא יחסית חכמה, בכללות, לפי כל ההתבוננות שלנו בשער הזה. זו חכמה של בינה, הרי אצלנו חג שבועות הוא בכללות בינה, רק כשרוצים לזהות בו ארבע מדרגות של י-ה-ו-ה, של הקשר בינו לבין יצחק אבינו, דהיינו י-ה-ו-ה של בינה. אם כן, מה שעכשיו אנחנו מסבירים בכללות כל השער הזה נקרא אצלנו חכמה של בינה, י של שם הוי' ששייך לבינה, לחג שבועות.

לימוד ליטאי – "לשמה" לא לצורך הכרעה הלכתית

[לכאורה כל המושג תורה הוא "לא לשמה", כי תורה היא לשון הוראה למשהו] זו שאלה אחרת. ב"תורה לשמה" על פי פשט יש שני פירושים: יש מי שמפרש "תורה לשמה" שזו תורה על מנת לעשות. יש מי שמפרש "תורה לשמה" שלא על מנת לעשות,  רק לימוד. ["לשמה" של התורה] כן, רק "לשמה" של התורה על פי פשט. אלו שני פשטים. באמת מי שמפרש "תורה לשמה" רק על הלימוד יאמר שאפילו ההוראה היא כבר "שלא לשמה".

זה ההסבר והנימוק בישיבות של 'מתנגדים', שהיו אומרים בפה מלא שלא רוצים שילמדו שלחן ערוך, כיוון שההלכה מפריעה את העיון בסברות של הסוגיה. כלומר שלא רצו לדעת. הלימוד החסידי תמיד היה כן להסיק את המסקנה, ללמוד הלכה. ככל שהישיבה היתה יותר על רמה גבוהה אצל הלא חסידים, וכמו שמוסר היה אסור ללמוד כך כמעט ששלחן ערוך גם היה אסור לפתוח. אם אתה פותח שלחן ערוך נקרא שכבר 'יצאת לפנסיה', ירדת מהרמה, כיוון ש"תורה לשמה" היא רק להתעסק עם המושכלות. כך לפי התפיסה ההיא.

מה שאין כן לפי פירוש אחר, "תורה לשמה" היא תורה על מנת לעשות, חייבים ללמוד שולחן ערוך, זה התכל'ס, תכלית הכוונה.

הלימוד החסידי – "שלא לשמה" מוביל להלכה למעשה ולפעילות

זה מקשר למה שאמרתי, כיוון שחסידות היא בסופו של דבר כן פעילות עם כל הפירושים, וכן 'עבודה'. זאת אומרת עבודה שבתורה, שהעבודה שבתורה מגלה את המאור שבתורה, על מנת באמת להחזיר אותו למוטב. לכן אפילו ה"לשמה" הוא על פי פשט כמו מפרשים אותו – הלכה למעשה, שיתעסקו בהלכה. לכן הלימוד החסידי תמיד התעסק עם ה'בפועל' של הלימוד, שהוא כעין "שלא לשמה" יחסית למושכלות בלבד, לפלפול של הישיבות.

[בתורה של שבועות אין צורך בתפלה ועבודה?] זו עבודה שנכללת בתוך התורה, זה נקרא "הפוך בה", לא להתפלל, עכשיו צריך להתפלל, אבל "הפוך בה והפוך בה", שרק מכח התורה גופא אפשר להתהפך מצד לצד.

אכן, אצל רבי עקיבא הוא עשה זאת בתפלה, הוא שינה זוית בתפלה בשביל אחר כך ללמוד תורה. זה כבר אחרי חטא העגל. כאן מדובר בתוך התורה גופא, על דרך רשב"י שזה לא הפסיק לתפלה[קכב].

[האם נכון לחלק ביניהם בין גברא וחפצא של התורה?] יצחק הוא כמו 'גברא' של התורה, כלומר העבודה האישית של התורה. יעקב הוא תמימות שהיא כאילו 'חפצא' של התורה. [מצד שני, שבועות הוא של צדיקים וכנגד החכמה, וסוכות של בעלי תשובה וכנגד הבינה. אז לכאורה בשבועות הגילוי יותר היולי, יותר 'גברא'] להפך, הגילוי היה יותר מגושם, ב"קולֹת וברקים". מצד אחד הוא היה מקום יותר גבוה, אבל הוא מתבטא בצורה הרבה יותר מגושמת במתן תורה.

במתן תורה – הנגלה בהסתר והנסתר בגלוי

כמובן, מה שעכשיו למדנו, כמו כל דבר, אם מעמיקים בו יותר, הרבה מאד, יש פה המון-המון "הפוך בה", המון המון התכללות של דבר והיפוכו. אבל הכלל, הדבר הכי פשוט בתוך כל זה, הוא כמו הנקודה שאמרנו קודם, שאם משייכים את מתן תורה עם יצחק אבינו דוקא, פרושו שזו תורה שיש בה דגש על עמוד העבודה, כלומר העבודה שבתורה. קודם אמרנו שזו הפעילות של התורה, הפועל יוצא שלה, או החויה של התורה – כל הדברים האלה עולים בקנה אחד. כלומר חויה וכח פועֵל, וגם עבודה פנימית – הכל אותו דבר משלש נקודות מבט. זהו יצחק אבינו של מתן תורה. זה הפשט. וזה צריך לחדש כל יום.

שוב, "שלא לשמה" אצל חסיד הוא באין ערוך יותר מהאולי "לשמה" המדומה של מישהו אחר. כלומר, הוא עובד עם התורה. התורה היא סדר 'עבודה' שלו. הוא מקבל חידוש פנים, הוא גם מקבל אותה תוך התרגשות עצומה של "מה להלן באימה וביראה"[קכג], כמו שנסביר, מתוך פחד, "פחד יצחק"[קכד].

כמו שנסביר, עיקר הקשר בין יעקב לבין סוכות הוא שלום – "סוכת שלום"[קכה]. גם כתוב שהתורה היא "יעשה שלום לי שלום יעשה לי"[קכו], שהתורה עושה שלום "בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה"[קכז]. אם כך, כל השלום שיש בתורה הוא תורה של יעקב.

אבל כל הפחד שיש בתורה שייך ליצחק, "פחד יצחק". שוב, זו החויה של מתן תורה. חז"ל אומרים בפירוש שמה שמתחדש אצלך בכל יום הוא "מה להלן באימה וביראה אף כאן באימה וביראה", ה"פחד יצחק" של מתן תורה. ה"פחד יצחק" הוא עצמו אתהפכא, כמו שאנחנו מסבירים בכל מקום[קכח], ש"פחד יצחק" הכוונה שפחד הופך להיות צחוק – זה מהסברי האתהפכא הכי חשובים אצלנו – וגם הוא מכח התורה, שהפחד נעשה צחוק.

[זו חויה ששייכת לנגלה או לנסתר?] כתוב ש"דברי אגדה מושכים את הלב"[קכט], אז מסתמא הפנימיות, שהיא "דברי אגדה", יותר שייכת ללב, כלומר ל"נשמת אדם תלמדנו", לחויה הפנימית. כתוב[קל] שבמתן תורה הנסתר היה בגלוי והנגלה היה בנסתר. כך כתוב שמתן תורה היה הפוך מעכשיו –שמחת התורה היא מהתורה הנקלטת בשכל, הנגלה שבגלוי, "והנגלת לנו לבנינו"[קלא], והנסתר היה בהסתר. זו התורה של עכשיו, אבל במתן תורה זה הפוך.

ה.    פרצוף חג שבועות ויצחק אבינו

י – "מפי הגבורה"

נמשיך לקרוא:

וְעַל כֵּן חָג הַשָבוּעוֹת הוּא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד [מכאן אפשר להבין שכל העוצמה הזאת של התהפכות, הלוך וחזור, "הפוך בה והפוך בה" מרוכזת ביום אחד, הצמצום-ה"אלהים" של ריכוז], סוֹד ״אֶחָד הָאֱמֶת״ הַמִּתְגַּלֶּה בְּחָכְמָה — י שֶׁבַּשֵּׁם דַּוְקָא [כאן אנחנו רוצים להסביר שהמדרגה הזאת היא כנגד ה-י של ההתבוננות הזאת] — סוֹד הַצִּמְצוּם. [אבל הגבורה שיש כאן, שם אלהים] וְהוּא עִנְיָּן ״גְּבוּרָה דְּעַתִיק״ — ״בּוּצִינָא דְּקַרְדוֹנִיתָא״ (״נֵר הֶחָזָק״ [התרגום שלו], שֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת יִצְחָק אָבִינוּ ע"ה) — שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בְּחָכְמָה דְּאֲרִיךְ״ — ״מוֹחָא סְתִּימָאָה״ — שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר ״אוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נַפְקָת" [על מוחא סתימאה שיש בתוכה גבורה דעתיק, שורש נשמת יצחק אבינו, "בוצינא דקרדוניתא", כתוב "אורייתא מחכמה נפקת" במתן תורה]. כָּל זֶה הוּא בְּסוֹד אָמְרָם ז"ל שֶׁמַתַּן תּוֹרָה הָיָה ״מִפִּי הַגְּבוּרָה״.

כל מה שאמרנו עכשיו בסעיף הזה, שמתן תורה היה "מפי הגבורה", איזו גבורה? לא הגבורה למטה, אלא הגבורה של עתיק שמתלבשת במוחא סתימאה, משם "אורייתא מחכמה נפקת".

אם כן, זוהי י של ההתבוננות הזאת, של יצחק כנגד מתן תורה. כל מה שעכשיו אמרנו הוא ה-י של ההתבוננות. הגבורה היא על דרך "אני בינה לי גבורה"[קלב], שיש בה הרבה פירושים. זאת אומרת, כאן היא ה-י של כללות ההתבוננות בכל החגים, כל מועדי השנה. זו החכמה של הבינה, כמו שנסביר בהמשך.

ה – שופר מאילו של יצחק

כל זה היה באריכות. עכשיו נאמר את המדרגה השניה רק במשפט אחד:

וְכֵן קוֹל הַשֹּׁפָר [מבין כל החוויות שאמרנו קודם, הגילויים שהיו במתן תורה, האחד המיוחד היה קול השופר, שהיה "הולך וחזק מאד"[קלג]. כתוב בקבלה[קלד] שקול השופר] שֶׁל מַתַּן תּוֹרָה הָיָה מֵאֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק״.

זה רמז פשוט. תכף נסביר שהרמז הזה הוא בדרגה של בינה יחסית, של ה עילאה של שם הוי'. הרמז הראשון הוא שהתורה ניתנה "מפי הגבורה". זה רמז א'. כל הסעיף שלמדנו עכשיו באריכות הוא שהתורה ניתנה "מפי הגבורה". מה זה "מפי הגבורה"? מכח שם אלהים המיוחד של מתן תורה, עם כל הפירושים. התורה ניתנה "מפי הגבורה" ובכל זאת "אורייתא מחכמה נפקת" כיוון שהגבורה כאן היא גבורה דעתיק וכו', זה ה-י של ההתבוננות.  מבין כל החוויות-הגילויים העיקר במתן תורה היה השופר, "קול השופר", שהוא לפי חז"ל "אילו של יצחק", האיל שתחת יצחק. למה הוא אילו של יצחק ולא של אברהם? כיוון שאותו איל הוא תחת יצחק ממש, כמו שחז"ל דורשים[קלה] שכל מה שאברהם עשה לאיל הוא אמר והתכוון ש'יהי רצון כאילו שעשיתי את זה ביצחק'. זו המדרגה השניה של שייכות בין יצחק למתן תורה.

ו – התפעלות יראה

הדבר השלישי הוא מה שהזכרנו כבר כמה פעמים, שהיתה התפעלות מצד הנשמות במתן תורה. היא לא כלולה במדרגה הראשונה, אם כי שהזכרנו אותה בהמשך הדברים כמה פעמים:

וְכֵן עִקָּר הַהִתְפַּעֲלוּת שֶׁבְּנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ בְּמַעֲמַד הַר סִינַי הָיְתָה הִתְפַּעֲלוּת שֶׁל יִרְאָה [יש התפעלות של אהבה ויש התפעלות יראה. למעשה עיקר ההתפעלות בשעת מתן תורה היתה של יראה] וּפַחַד — [שנקרא] ״פַּחַד יִצְחָק״ — כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַרְא הָעָם [אחרי כל הגילויים של "וכל העם רואים" וכו' בסוף כתוב "וירא העם] וְיָנוּעוּ וְיַעַמְדוּ מֵרָחוֹק״. [בשביל מה ה' רצה שעיקר החויה יהיה יראה ופחד ולא אהבה? כתוב ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[קלו], עיקר עבודת ה' הוא אהבה. אז למה דוקא פה היה צריך להיות יראה ופחד?] כַּוָּנָתוֹ יִתְבָּרֵךְ בָּזֶה הָיְתָה ״לְמַעַן תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶּחֱטָאוּ״.

להגיע לכך שהיראה הזאת תשמור, תהיה שומר נצחי בפנימיותכם שלא תבוא לידי חסרון, שלא יהיה חטא. חטא הוא לשון חסרון[קלז]. על היראה כתוב "יראת הוי' לחיים"[קלח], וממילא חטא וחסרון הם כמו נקודת מות, הפך החיים. ה' רצה "למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", וזה גם על דרך "יראת הוי' לחיים" שלא תמותו. כידוע, מתן תורה היה על מנת לחיות חיים נצחיים. לולא חטא העגל היו חיים לנצח כמו לפני חטא אדם הראשון. זה נקרא "למען תהיה יראתו". מה שומר שאדם יחיה ולא ימות? יראה בפנימיות, "יראתו על פניכם", מלשון פנימיות.

בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה [שאנחנו לומדים כל יום תורה, כמו שדיברנו קודם] אָמְרוּ חז"ל ״מָה לְהַלָּן [מה היתה אז החויה של מתן תורה?] בְּאֵימָה וּבְיִּרְאָה וּבְרֶתֵת וּבְזִיעַ, אַף כָּאן בְּאֵימָה וּבְיִּרְאָה וּבְרֶתֵת וּבְזִיעַ״, שֶׁגַּם עַכְשָׁו — ״בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֵיךָ כַּחֲדָשִׁים״ — צְרִיכָה לִהְיוֹת מֵעֵין אוֹתָהּ הִתְפַּעֲלוּת יִרְאָה שֶׁהָיְתָה בִּשְׁעַת מַתָּן תּוֹרָה.

אם כן, כל הסעיף הזה הוא על התפעלות, שהיתה של יראה. התפעלות היא כנגד ו של שם הוי' בכללות, הלב, מה קרה בלב.

יש לנו עד עכשיו: מאיפה התורה באה? "מפי הגבורה", מ"אלהים", לא משם הוי', "וידבר אלהים"[קלט], זו כוונה ראשונה כנגד יצחק; כוונה שניה: איך התגלם עיקר הגילוי? בשופר, שהוא מאילו של יצחק; אחר כך, מה הרגשנו? איך היתה ההתפעלות שלנו בשעת מתן תורה? ההתפעלות היתה בעיקר "פחד יצחק". זה בלב, ב-ו של שם הוי' בהתבוננות הזאת.

ה – "שירדה שנאה לאומות העולם"

נשארה לנו רק המלכות של יצחק במתן תורה:

וְעוֹד עִנְיָן הַשַּׁיָּךְ לְיִצְחָק אָבִינוּ ע"ה, הוּא אָמְרָם ז"ל: ״לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ׳סִינַי׳ [יש עוד דבר במתן תורה, התורה ניתנה על הר סיני וחז"ל דורשים בגמרא[קמ], למה נקרא שמו סיני?], שֶׁמִּשָּׁם יָרְדָה ׳שִׂנְאָה׳ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם״.

ידוע שיש בזה שני פירושים: או שמשם ירדה השנאה שישנאו אותנו, אנטישמיות, או שמשם ירדה שנאה של "ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי"[קמא]. כלומר, הקב"ה גילה לכולם שהוא בוחר בנו, שהוא אוהב אותנו, ואת עשו הוא שנא. הם תלויים זה בזה, כמבואר בהרבה מקומות. כיוון שהיה גילוי שה' באמת בוחר בנו ומייחד אותנו, אז "כמים הפנים לפנים"[קמב] כביכול, הדבר גרם לשנאה וקנאה עצומה מצד אומות העולם בנו, עד עת קץ. במתן תורה נעשתה הבדלה של שנאה לגבי אומות העולם, עם שני הפירושים שלה.

בִּשְׁעַת מַתָּן תּוֹרָה נַעֲשָׂה ״הַבְדָּלָה״ גְּמוּרָה בֵּין קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל לְטֻמְאַת אֻמּוֹת הָעוֹלָם

כידוע, חקירות בנגלה-בהלכה, אם לפני מתן תורה היה לנו דין שלם של ישראל כמו אחרי מתן תורה או שעדיין היינו רק בני נח. יש הרבה חקירות אם לפני מתן תורה היתה הבדלה מצד ההלכה או לא. אבל ברור שעיקר ההבדלה בינינו לבין אומות העולם התרחש-קרה בשעת מתן תורה.

ההבדלה היא גבורה, "יקוב הדין את ההר"[קמג]. במיוחד הבדלה כזאת שגורמת לשנאה.והשנאה כאן היא גורם כל כך חשוב, ששם ההר עליו ניתנה התורה נקרא על שם השנאה.

(עַד שֶׁפָּסְקָה זוֲּהֲמָתָן״, [איך ההבדלה התגלתה? בזה שאנחנו מציאות אלקית, שאצלנו "פסקה זוהמתן"[קמד]. אנחנו חזרנו לפני החטא למצב כמו לפני החטא של אדם הראשון בגן עדן, ולולא חטא העגל היינו חיים לנצח. אין לך הבדלה יותר מכך. כלומר, אומות העולם נשארו עדיין בני תמותה ואנחנו במתן תורה יצאנו מהיות בני תמותה, לולא חטא העגל. אין לך הבדלה יותר עצומה ומוחלטת מזה "עד שפסקה] וְלֹא הָיָה שׁוֹלֵט בָּהֶם מַלְאָךְ הַמָּוֶת, לוּלֵא חֵטְא הָעֵגֶל),

[ההבדלה הזאת שהיתה במתן תורה להבדיל בינינו לבין אומות העולם בצורה מוחלטת, גם צריכה להתחדש בכל יום. כל הממדים האלה כולם ממדים שצריכים להרגיש אותם מתחדשים בכל יום ויום] מִצַּד מִדָּת הַדִּין וְהַצֶּדֶק [היא הצדק בעולם, ההבדלה הזאת] — ״צֶדֶק — מַלְכוּתָא קַדִישָׁא״ — [זה גם] מִדָּת יִצְחָק אָבִינוּ ע"ה, בְּסוֹד בִּנְיָן הַמַּלְכוּת מֵהַגְּבוּרוֹת דַּוְקָא.

מה זה מלכות? שלנו נמסרה המלכות. הבחירה של ה' בנו היא על דרך "מאן מלכי רבנן"[קמה]. בזה שהוא נתן לנו את התורה ולא להם הוא עשה אותנו מלכים, וממילא עשה מהם עבדים. זו גם ההבדלה והשנאה – אותנו הוא המליך, ואותם הוא דחה להיות עבדים לנו, לעתיד לבוא. כך הוא גם לגבי דיני ממונות, שגם את הממון שלהם הפקיר, את הכסף שלהם. כל זה נעשה במדת הדין של המלכות, על דרך "דינא דמלכותא דינא"[קמו], דין הצדק של המלכות.

נ' שערי בינה

אַרְבַּעַת הַטְּעָמִים הַנ"ל הַמְּשַׁיְּכִים אֶת חַג הַשָׁבוּעוֹת — ״זְמַן מַתַָּן תּוֹרָתֵנוּ״ — לְיִצְחָק אָבִינוּ ע"ה, הֵם כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי׳ ב"ה הַמֵּאִיר בְּבִינָה — אִמָּא — בִּכְלָל [לפי כללות ההתבוננות שלנו שבועות הוא אמא-בינה וכאן יש לנו ארבעה טעמים כנגד י-ה-ו-ה שבבינה. למה חג שבועות הוא בינה בכלל? כיוון שכללות היום של חג שבועות הוא], סוֹד יוֹם הַחֲמִשִּׁים שֶׁל סְפִירַת הָעֹמֶר — שַׁער הַנּוּן שֶׁל בִּינָה (הַנִּקְרָא ״אלֹקֵי יִצְחָק״).

האלקות של יצחק היא שער ה-נ של הבינה, סוד יום החמשים של ספירת העומר. אם כן, זהו הרמז העיקרי שמשייך את כל חג השבועות לבינה. לכאורה הוא מתן תורה, מתן תורה הוא חכמה. ה-רמז, או ה-ענין העיקרי שמשייך את כל שבועות לבינה הוא היותו יום ה-נ של ספירת העומר.

בעצם של יום החמשים, שהוא שער של בינה מתגלה שער ה-נ הנקרא "אלהי יצחק". שער ה-נ הוא אלקות שמתגלה ליצחק, שהוא בבינה, בקו שמאל. אם כן, זה "אלהי יצחק" הוא כללות היום.

שופר ובינה

בתוך כללות היום יש את ארבעת הטעמים שמנינו:

כֹּחַ הַצִּמְצוּם — [שנקרא] ״מִפִּי הַגְּבוּרָה״ — הוּא בְּסוֹד הַ-י — צִמְצוּם — שֶׁל שֵׁם הוי׳ ב"ה כַּנ"ל. [מה ששאלת קודם על שופר:] הַשּׁוֹפָר שֶׁל מַתַּן תּוֹרָה, מֵ"אֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק״, הוּא בְּחִינַת יְסוֹד אִמָּא

כתוב בקבלה[קמז] ששופר הוא לשון שפופרת, ושפופרת בקבלה היא יסוד אמא. כמו שחז"ל אומרים[קמח] על רבקה אמנו, לגבי שתי הטיפות מהן יצאו יעקב ועשו, ש"הנכנסת ראשונה תצא אחרונה והנכנסת אחרונה תצא ראשונה". אם כן, כאן השפופרת-השופר הוא יסוד אמא בכלל, ויסוד רבקה אמנו שעליה נמשלה המשל הזה בפרט.

כמו שאמרנו קודם, כתוב "וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר", ושם "קול השפר" הוא הגילוי השלישי, שהוא כנגד התפארת. בחסידות מבואר[קמט] שזהו יסוד אמא שמתגלה בתפארת ז"א. הכלל הגדול בקבלה הוא שיסוד אמא מתגלה בתפארת ז"א[קנ], לכן כתוב "קול השפר" שלישי.

כתוב "וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם". קולות הם המשכה. הקול הראשון של מתן תורה הוא "קול הוי' על המים"[קנא], "הכל הולך אחר הפתיחה"[קנב], והמים הם כח המשכה שיורד מלמעלה למטה; לפידים הם אש, שמאל; ו"קול השֹפר" הוא באמצע, והכוונה באמצע לתפארת – זה גילוי שהוא יסוד אמא בתפארת ז"א, כך מבואר; אחר כך, "ואת ההר עשן", הגילוי הרביעי, היינו התעלות החומר, חומריות עולם הזה, מלמטה למעלה – המלכות.

זהו הפירוש ש"אילו של יצחק", שהוא השופר, הוא הגילוי של יסוד אמא שהיה במתן תורה גופא. יש מקור החויה ויש החויה. כתוב בקבלה על הפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה"[קנג], ששמים היינו המדות-ז"א[קנד]. ההתפעלות מקול השופר היא על דרך הכתוב בנביא שקול שופר מטיל חרדה ופחד של יצחק – "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"[קנה]. כלומר, מקור ההתפעלות הוא קול השופר וההתפעלות היא פחד.

הפחד מקול השופר הוא בסוד "כונן שמים בתבונה". שמים היינו המדות-ז"א, הפחד עצמו, ההתפעלות, ואילו "כונן שמים" – איך? איך הוא עושה את ההתפעלות הזאת של פחד? "בתבונה", שהיא השופר, אילו של יצחק.

ו.       הקשר בין חלקי ההתבוננות

"חיוהי" ו"גרמוהי" של התורה – מפי הגבורה וקול השופר

גם עוד דבר פשוט: שתי התופעות הראשונות, "מפי הגבורה" והשופר, אלו שני דברים מלמעלה, ברוחניות. נתינת התורה "מפי הגבורה" היא מדרגה עצומה למעלה; וזה שה' תקע כביכול, "וקול השופר הולך וחזק מאד. משה ידבר וכו'" זו גם תופעה מהשמים. רק שהיחס בין "מפי הגבורה", שאנחנו מסבירים אותה כגבורה שבחכמה, ובין השופר, שהוא כבר כלי מסוים, הוא בסוד המבואר בקבלה[קנו], בסוד "איהו וחיוהי" ו"איהו וגרמוהי", ש"חיוהי" היינו מקור האורות ו"גרמוהי" מקור הכלים.

כאמור, השפופרת היא יסוד אמא, היא כמו בנין, "רחבה מלמטה... על מנת לקבל את הולד"[קנז], היא הולכת ומתרחבת, כך מבואר על יסוד אמא גופא, על הבנין שלה[קנח]. אבל מה שהסברנו עכשיו הוא שנתינת התורה מפי הגבורה היא "חיוהי" של התורה, מלמעלה, מקור האורות כביכול. מה שהיא לוותה, בסוד "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין", לקול שופר מ"אילו של יצחק" היינו "גרמוהי", הכלי הראשון, שמצד אמא, אבל שניהם הולכים יחד. אלו אבא ואמא של מתן תורה.

השנאה לאומות "מפי הגבורה"; התפעלות הלב בקול השופר

ההתפעלות וההבדלה ביני לבין הגוי, שתי המדרגות שאחר כך, הן ה"והנגלת לנו ולבנינו"[קנט], מצד התחתונים. איך אני התפעלתי היינו "השמים", ואילו "מפי הגבורה" הוא באמת מה שפעל את סיני מלשון שנאה. זאת על פי הפסוק שעכשיו אמרנו "הוי' בחכמה יסד ארץ", כלומר שמי שעשה את המלכות-הארץ, השנאה, בא בעיקר מצד החכמה, דהיינו "מפי הגבורה". לעומת זאת, "כונן שמים בתבונה", "השמים" שפעלו את ההתפעלות, היינו בעיקר קול השופר שמצד הבינה.

זה הכלל תמיד: "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה". לעניננו, עצם הצמצום של התורה, לצמצם את כל האור בתוך האותיות האלה, הוא עצמו על דרך הבדלה. אחר כך הוא מתגלה בארץ במלכות להבדיל אותנו גם כן לצמצם את כל האור בנו. כמו שמשה רבינו אחר כך ביקש "ונפלינו אני ועמך"[קס], שלא תשרה את שכינתך יותר על אומות העולם, רק עלינו. על דרך ריכוז, שכל האור שלך יתרכז בנו. אותו כח שריכז את אור אין סוף בתוך אותיות התורה – הוא הכח שריכז את כל השראת השכינה בעם ישראל, וממילא עשה הבדלה בין עם ישראל לבין שאר אומות העולם. זה נקרא "הוי' בחכמה יסד ארץ".

מה זה "כונן שמים בתבונה"? שה"שמים" – התפעלות הלב שהיתה במתן תורה של "פחד יצחק" – נעשו מכח אילו של יצחק, השופר, שהוא יסוד אמא המתפשט ומתגלה בלב, בתפארת ז"א.

זה מה שכתוב כאן:

הַשּׁוֹפָר שֶׁל מַתַּן תּוֹרָה, מֵאֵלוֹ שֶׁל יִצְחָק״, הוּא בְּחִינַת יְסוֹד אִמָּא — ה עִילָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם — כִּמְבֹאָר בְּכִתְבֵי הָאריז"ל. הִתְפַּעֲלוּת הַיִּרְאָה בְּנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל הִיא בְּסוֹד תִּקּוּן מִדּוֹת הַלֵּב [היראה כאן באה לתקן-להחיות ולקיים, כמו שאמרנו קודם, "יראת הוי' לחיים". קיום נקרא שמירת החיות, לשמור שתשאר, שלא תסתלק. זה נקרא "למען תהיה יראת הוי' על פניכם לבלתי תחטאו". אם כן, היראה כאן היא תיקון מדות הלב]  — ו שֶׁבַּשֵּׁם — [שכבר שייך ל]בְּחִינַת ״וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ״ — ״וְהַנִּגְלוֹת״ כַּנּוֹדָע.

הַבְדָלַת מִדָּת הַדִּין בֵּין קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל לְטֻמְאַת אֻמּוֹת הָעוֹלָם — [היא בסוד] ״דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא״ [שעושים דין ופסק ופוסקים את המציאות בשטח, זו] — בְּחִינַת ״סִינִי״ כַּנ"ל, הוּא בַּמַּלְכוּת — ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם.

סיכום ההתבוננות

אם כן, זו  ההתבוננות של מתן תורה. שוב, מכל החגים זהו החג הכי שייך לכל יום ויום, כמו שאמרנו בהתחלה, שצריך להתחדש ממש כל יום, והוא ההתחדשות של יצחק אבינו.

י  כֹּחַ הַצִּמְצוּם בְּמַתָּן תּוֹרָה — ״וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים וְגו׳״ — ״מִפִּי הַגְּבוּרָה״

ה  שׁוֹפָר שֶׁל מַתַּן תּוֹרָה — ״אֵילו שֶׁל יִצְחָק״ [דוקא, הכלי שהגילוי נמשך על ידו]

ו  ״וַיַרְא הָעָם וַיַנוּעוּ וְיַעַמְדוּ מֵרָחוֹק״ — ״מָה לְהַלָּן בְּאֵימָה וּבְיִּרְאָה וכו׳ אַף כָּאן בְּאֵימָה וּבְיִּרְאָה וכו׳״ [ההתפעלות שלנו בשעת מתן תורה]

ה  ״לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ׳סִינַי׳, שֶׁמִּשָּׁם יָרְדָה ׳שִׂנְאָה׳ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם״ [התוצאה בשטח, דהיינו ההבדלה בינינו לבין שאר אומות העולם להבדיל]

בזה סיימנו את חג שבועות.