סוד ה' ליראיו - שער ט"ו "מועדי הוי'" - פרקים ג-ד

ו' חשון תשמ"ט – כפר חב"ד

אברהם אבינו וחג הפסח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב את פרק ג' בשער ט"ו בספר סוד ה' ליראיו השיעור עוסק בקשר שבין אברהם אבינו לחג הפסח, הבא לידי ביטוי בארבע נקודות המוקבלות כנגד אותיות שם הוי'. הנקודה הראשונה היא פעולות פרסום האמונה של אברהם אבינו, שקרא "אל עולם" ולא 'אל העולם'; הנקודה השניה מתגלה בציויו את שרה באפית המצות למלאכים; הנקודה השלישית היא גילוי אהבתו לה' ביציאת מצרים וההליכה אחרי ה' למדבר באהבה רבה; הנקודה הרביעית היא גילוי מלכותו ב"עמק המלך" בחודש ניסן, בו חל "ראש השנה למלכים".

א.     אברהם אבינו ופסח – פרסום האמונה

המועדים כנגד אותיות הוי' וכנגד האבות

נגנו ניגון לחסידי אדמו"ר האמצעי.

בפעם הקודמת[ב] התחלנו את הפרק "מועדי הוי'", אנחנו בעמוד רפ"ג. כאן אנחנו רוצים להסביר שהמועדים של השנה, הרגלים, הם כנגד סוד שם הוי' לפי הסדר. דהיינו חג המצות – חכמה; חג השבועות – בינה;  חג הסוכות – תפארת, ז"א, ששרשו בדעת; ושמיני עצרת הוא סוד המלכות, הרגל הרביעית.

עיקר ההתבוננות שלנו תהיה בהקבלת המועדים והבחינות של י-ה-ו-ה לאבות: חג הפסח כנגד אברהם אבינו; שבועות כנגד יצחק אבינו; סוכות כנגד יעקב אבינו; שמיני עצרת-המלכות כנגד דוד המלך. אנחנו עכשיו נתבונן בכל אחד מהם ארבע מדרגות שבכל אחד ואחד, שאף הוא בפרטיות כנגד י-ה-ו-ה המשייך אותו למועד המסוים. כלומר, ארבעה ענינים או ארבע בחינות של אברהם אבינו, שמשייכים אותו לחג המצות ולסוד אות ה-י של שם הוי', וככה יצחק אבינו, ל-ה ראשונה וכו'.

הארת האמונה בחכמה ובלב

בזה אנחנו מתחילים פרק ג' בעמוד רפ"ג:

וּמֵעַתָּה נָבוֹא לְהֶסְבֵּר הַמּוֹעֲדִים בִּפְרָט, וְשַׁיָּכוּתָם לַאֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים, בעזה"י.

אַבְרָהָם אָבִינוּ הוּא ״רֹאשׁ כָּל הַמַּאֲמִינִים״, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר [עליו בפרשת השבוע, "לך לך"] ״וְהֶאֱמִן בַּהוי׳ וַיַּחְשְׁבֶהָ לוֹ צְדָקָה״ [היותנו "מאמינים בני מאמינים"[ג] היא ירושה מאברהם אבינו הראשון. הירושה הזאת היא מפתח גאולת מצרים]. ״בִּזְכוּת הָאֱמוּנָה נִגְאָלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם״, וְכֵן הַמַּצָּה [המצוה העיקרית-המעשית של חג המצות] נִקְרֵאת בַּזֹּהַר ״מֵכְלָא דִּמְהֵימְנוּתָא״ ([כלומר] ״מַאֲכָל הָאֱמוּנָה״) [שבכח המצה להפנים, לגלות ולחזק את כח האמונה בלב כל יהודי], שֶׁעַל יָדָהּ מִתְחַזֶּקֶת וּמְאִירָה הָאֱמוּנָה הַטְּהוֹרָה בַּהוי׳ אֶחָד״ בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל. וַאֲזַי [כאשר האמונה מאירה ומתחזקת בלב של היהודי, נאמר הפסוק] ״לֵב חָכָם

כמו שנסביר תכף, האמונה נמשכת ומאירה ביחוד בספירת החכמה. מבין המוחין האמונה שלמעלה מטעם ודעת מאירה באותו מח, אותו שכל, שהוא בעצם למעלה מהשכל, כמו שכתוב בספר התניא בפרק ח"י שהחכמה בעצם היא לא שכל, היא למעלה מהשכל. לכן החכמה היא המשכן לגילוי כח האמונה בנפש. כידוע שבספר התניא אדמו"ר הזקן לא מזכיר את הכתר בכלל, שמעיקרי-יסודי הדרך של חב״ד הוא להמשיך ולהסביר את כל הבחינות שמהעל מודע, מהכתר, כפי שהן מתגלות-נמשכות בתוך חב״ד. זו אחת מהסיבות שקוראים לחסידות הזאת חסידות חב״ד. לא על שם השכל בפני עצמו, אלא חב"ד על שם כח השכל לגלות את העל-שכל. לכן בספר התניא, שהוא ספר היסוד של החסידות, אין כתר, יש רק חב״ד. לגבי אמונה, שאצלנו[ד] האמונה היא הראש הכי עליון של הכתר, רישא דלא ידע ולא אתידע, כתוב בתניא בפרק ח"י, שהיא שייכת לספירת החכמה, כלומר, שבה גילוי החכמה שבנפש.

"לב חכם ישכיל פיהו"

האמונה בעיקר מאירה בלב. אם כן, החכמה של האמונה היא חכמת הלב. כתוב שעיקר השראת האמונה היא בלב, לא במח. אם כן, יש חכמה בלב בה האמונה מאירה. יש כמה וכמה פסוקים בתנ״ך, הרבה פסוקים שמשייכים את החכמה ללב דוקא, ולא לראש[ה]. יש אפילו מחלוקת בחז״ל[ו] איפה מקום החכמה אם בראש או בלב.

אחד הפסוקים שמקשרים בין החכמה לבין הלב, ובנוגע לחג הפסח, התוצאה של כך, דהיינו הדיבור בפה, הוא הפסוק הזה – "לב חכם ישכיל פיהו"[ז]. על פי פשט אפשר לקרוא שהכוונה היא הלב של החכם, אבל גם אפשר לדרוש את הפסוק שהכוונה היא לב שהוא חכם, שהלב עצמו חכם. אותו "לב חכם" הוא "משכיל". כידוע שיש חכמה סתם ויש חכמה סתימאה, שבלשון החסידות נקראת כח המשכיל[ח].

אם כן, כח המשכיל, שהוא חכמה שבעצם שייכת לכתר – חכמה סתימאה היא בכתר – מאיר בלב, ואת מי הוא משכיל? מה הוא משכיל? את הדיבור בפה. כידע, בזמן ובעת הדיבור מתגלים דברים עמוקים וקשרים עמוקים בנפש, שבתודעה הרגילה של האדם הוא אפילו לא יודע מהם. כמו הפסוק שנסביר בהמשך "האמנתי כי אדבר"[ט]. יש שהאמונה, דבר שבדרך הרגילה אתה לא מודע לו בכלל, מתגלה דוקא כשאתה מתחיל לדבר, "האמנתי כי אדבר".

"חג המצות" ו"חג הפסח"

בכל זאת, יש כח בלב שהוא משכיל, כלומר מכוון ומנחה את האמונה, כשם שהיא מתגלה בפה. ועל זה נאמר "לב חכם ישכיל פיהו". זה שייך לחג הפסח. לחג הפסח יש שני שמות: השם שלו בתורה הוא "חג המצות"[י], על שם המצוה העיקרית שבו – מצה, שנקראת כאמור "מיכלא דמהימנותא"[יא]; וחז"ל קוראים לחג הזה "חג הפסח", על שם הקרבן, שמקריבים ואוכלים אותו בעצם בליל החג. אין בתורה שבכתב חג הפסח, רק חז"ל מכנים את כל החג הזה חג הפסח.

כידוע הפירוש המפורסם של רבי לוי יצחק מברדיטשוב[יב], על כך שהקב"ה מכנה את החג על שם הזכות של ישראל, מתוך אהבת ישראל, ש"חג המצות" הוא מה שאנחנו יצאנו ממצרים בחיפזון, בלי להכין לנו צידה לדרך. אם כן, הקב"ה מכנה את החג בשם מצות ובכך מזכיר את הזכות שלנו "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"[יג], באמונה פשוטה ובטחון גמור על הקב"ה.

מה שאין כן אנחנו, עם ישראל, מתוך אהבת ה' מכנים את החג על שם הקב"ה, על שם החביבות של מעשה ה' כלפינו בחג הפסח, שהוא פַָּסח, פֶּסח לשון פַָּסח, חמל עלינו, הוא פסח על בתינו להציל אותנו ממכת הבכורות שהיכה את המצרים. אם כן, אנחנו מכנים את החג על שם החסד של ה', והקב"ה מכנה את החג על שם החסד שלנו. ככה מסביר רבי לוי יצחק מברדיטשוב לגבי שני השמות.

לגבי פסח, ידוע בקבלה הרמז שפסח הוא פה סח[יד], זהו כח לדבר. לכן החוש של חודש ניסן הוא חוש הדיבור, של כל החודש. לכן "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"[טו]. יש כמה מצוות מן התורה שמקיימים בליל הסדר, מצות אכילת מצה, המצוה הכוללת של כל המצוות של הסדר, שעל שם כך קוראים לכל הסדר על שם ה"הגדה של פסח", היא מצות "והגדת לבנך"[טז] – להגיד, לפרסם, לספר את הסיפור של הנס בפה. כלומר שהאמונה שלנו תתגלה בסיפור הנס בפה.

יציאת מצרים – גילוי אמונה

[על זה כתוב "לב חכם ישכיל פיהו". מה זה "לב חכם"?] (סוֹד הָאֱמוּנָה שֶׁשּׁוֹרָה בִּפְנִימִיּוּת הַחָכְמָה שֶׁבַּלֵּב) יַשְׂכִּיל פִּיהוּ״ [האמונה היא בחכמה, אבל לא חכמה שמתגלה במח, בראש, אלא שמתגלה בלב, ומשם הכח להשכיל את הפה. איזה פה? הפה של פסח], בְּסוֹד ״פֶּסַח״ — ״פֶּה סַח״ — ״וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר (לְהָאִיר אוֹר הָאֱמוּנָה הַטְּהוֹרָה) בִּיצִיאַת מִצְרַיִם

מה זה יציאת מצרים? עצם השם-הביטוי יציאת מצרים הוא גילוי האמונה, שהאמונה יוצאת מן המצר שלה, מההסתר וההעלם שלה. האמונה עצמה היתה בעיבור, היתה אמונה, שעל כן "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים"[יז], אבל היא לא היתה בשלמות הזוהר והבהירות שלה. על כן, גם בגלות הזאת האחרונה – כתוב בחסידות – האמונה גם כן חוזרת למצב של עיבור. לא כולם זוכים, ביחוד כמו שרבי אייזיק מהומיל מסביר במקום אחד[יח], שאלו שלא זכו עדיין לאור החסידות, אצלם האמונה עצמה בה' אחד לא מאירה בכל הזוהר והתוקף, העז והיפי שלה. זה גופא יציאת מצרים.

["וכל המרבה לספר ביציאת מצרים", מה זה יציאת מצרים? זה גופא] (בְּחִינַת גִלוּי הָאֱמוּנָה, שֶׁבִּזְּכוּת הָאֱמוּנָה נִגְאָלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם״ כנ"ל) הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח״.

אם כן, כל חג הפסח קשור עם אמונה. מאין לנו אמונה? מאברהם אבינו הראשון. אם כן, זו הנקודה הראשונה, הקשר בין פסח לבין אברהם אבינו – האמונה של אברהם אבינו. תכף נראה שיש ארבע בחינות באברהם אבינו, שהן עצמן כנגד י-ה-ו-ה. רק בכללות, לגבי שאר המדרגות, כל ה-י-ה-ו-ה שאנחנו נתבונן בפרק הזה הוא של חכמה. כללות חג הפסח, חג המצות, הוא כנגד החכמה, לפי ההסבר שלנו פה, ה-י של שם הוי'.

"אל עולם" – ה' הוא הכל והכל הוא ה'

איזה  עוד קשר יש בין "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", שפרושו ללכת לפרסם אלקות בפה ולא להסתפק בזה שאני מאמין בלב, אלא שצריך לפרסם את האלקות בעולם, החל מהעברת אב לבנו, "והגדת לבנך", לבין אברהם אבינו? ידוע שכל חייו של אברהם אבינו היו מוקדשים לדבר אחד, לפרסם את האלקות בעולם.

וְכֵן אַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה הָיָה הָרִאשׁוֹן לְפַרְסֵם אֶת אלקותו יִתְבָּרֵךְ, בַּפֶּה, לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְיִקְרָא שָׁם בְּשֵׁם הוי׳ אֵל עוֹלָם״ — לְפַרְסֵם שֶׁאֵל וְעוֹלָם אֶחָד הֵם מַמָּשׁ (שֶׁהֲרֵי לֹא נֶאֱמַר ״אֵל הָעוֹלָם״, שֶׁאֲזַי הָיָה מַשְׁמָע שֶׁהָאֵל״ הוּא בַּעַל ״הָעוֹלָם״, הַנִּפְרָד מִמֶּנּוּ בְּעֶצֶם, בִּלְבַד, כִּמְבֹאָר בדא"ח.

אדמו"ר הזקן מסביר באריכות, ובחסידות[יט] זה מקובל מהבעל שם טוב, את דיוק הלשון "ויקרא שם"[כ], ש"ויקרא" פרושו שהוא גם פרסם. עוד יותר, לפי חז"ל הוא לא הסתפק בכך שאאמר בפה, אלא חז"ל אומרים "אל תקרא 'ויקרא' אלא 'ויקריא'"[כא], שאפילו הקריא, כלומר השפיע על אנשים שגם הם יענו אחריו וגם הם יקראו בפה מלא "הוי' אל עולם", ולא 'אל העולם'.

שוב, מה ההבדל בין "אל עולם" לבין 'אל העולם'? אם היה כתוב 'אל העולם' היה משמע שהוא אל של העולם, כמו מלך העולם. על פי פשט, מלך העולם או אל העולם משמע שיש עולם ויש לו בעל הבית, יש אל, יש אלהים של העולם. אבל עכשיו שכתוב "אל עולם", הכוונה שבפנימיות הוא בעצם אל שהוא העולם – ה' הוא הכל והכל הוא ה'.

הראשון שהוציא את זה מהלב, מ"לבא" ל"פומא", הוא אברהם אבינו. יכול להיות שגם קודמיו, לפני אברהם אבינו, היו גדולים שהרהרו בלב בדבר זה, את הסוד הזה, אבל לבטא אותו בפה ולפרסם אותו בעולם, שהעולם סותר את זה לגמרי, המציאות הגדולה של העולם סותרת את האמונה הזאת של "אל עולם". הראשון להילחם, ובדרך של "לכתחילה אריבער"[כב], כלומר, לא להתחשב בכך שהעולם סותר, רק בבטחה גמורה לפרסם שיש ה' אחד בעולם, והוא העולם והעולם הוא – זה אברהם אבינו. ועל כך כתוב "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". "לפרסם שאל בעולם אחד הם ממש".

שם אל – גבורה דעתיק שמאיר בחכמה שנמשך בחסד

הכינוי-השם אל שייך לכמה מקומות. הרי יש הרבה שמות של ה', יש ז' שמות[כג], לפעמים כתוב עשרה שמות[כד], בדרך כלל שם אל משתייך לחסד, וחסד הוא בחינת אברהם. גם בחינת חג הפסח היא כנגד החסד בכלל.

אבל כתוב בזוהר[כה] על הפסוק "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע"[כו], שם אותו אל ב"השמים מספרים כבוד אל" הוא אל של חכמה. מבואר שאפילו אל, שהוא חסד, כמו "חסד אל כל היום"[כז], הוא הארה מהחכמה בחסד.

ידוע בחסידות ששורש השם אל הוא חוזק ותוקף, מלשון "אילי הארץ"[כח], "איתני הארץ"[כט] ועל כן כתוב בחסידות שמדרגת איתן שבנשמה, איתן אותיות תניא, היא בחינת האל החזק, החוזק, ששורה אף הוא בספירת החכמה שבנפש, בכח החכמה. בלשון הקבלה, השורש של חכמה, עם היותה הראש של קו ימין בספירות, של חכמה-חסד-נצח, בכל זאת השורש של החכמה הוא דוקא גבורה של עתיק. הגבורה, התוקף, האיתן, שורה בחכמה, ומשם מאיר אור בספירת החסד.

על כך כתוב "אל נהירו דחכמתא"[ל], שם אל הוא אור החכמה שאחר כך מאיר בחסד. כך גם מסבירים בקבלה[לא] את פירוש השם חסיד, שחסיד הוא חסד עם י, י היא הארה מהחכמה, הארה משם אל שמקורו בחכמה כפי שהוא  מאיר בספירת החסד. להיות תקיף בחסד שלו, וגם כן להיות עם כח, כמו שאמרנו קודם, של "לכתחילה אריבער". החסד הרי הוא "יום אחד"[לב] של מעשה בראשית, כלומר שחסד בפני עצמו מתחשב עם בנין העולם ועם מציאותו, הוא לא מעל העולם, אבל חכמה היא למעלה מהעולם. כאשר החכמה מאירה בחסד היא גם נותנת בחסד כח לפרסם אלקות בבחינת חסד, לעשות טוב עם כולם, אבל טוב שהוא בעצם למעלה מהעולם. כלומר, שלא מתחשב עם המניעות והעיכובים וכל המכשולים שעומדים בפניו למנוע אותו בדרך הפצת האור והחסד שלו. זה נקרא "אל נהירו דחכמתא".

שמונה מקומות לשם אל

לפעמים שם אל הוא גם במלכות. יש לנו מאמר אחד שהוא בעצם הערה בספר שכינה ביניהם[לג], ששם הסברנו ששם אל הוא השם הכי היולי מכל השמות של ה'. במדה מסוימת אפילו יותר משם הוי', שמשמעות שם א-ל היא הכי פשוטה, ולכן יש בקבלה זיהוי וכינוי לשם הזה בכל ספירה: יש אל במלכות, ויש אל בז"א, ויש אל בבינה, ויש אל בחכמה, ויש אל בכתר. שם אנחנו זיהינו שמונה מדרגות שיש בשם אל.

ידוע שאברהם עצמו, אברהם הוא ח פעמים אל. המספר שלו, של אברהם אבינו, הוא כפולה של 31. 31 הוא מספר ראשוני  שלא מתחלק. אברהם-רמ"ח הוא מספר יסודי בתורה, כמו רמ"ח מצות עשה, והמרכיבים שלו – המספר הוא 8 פעמים 31, ח פעמים אל. אם כן, להבין נכון ועמוק את משמעות 8 הפעמים אל שיש באברהם, צריך באמת לזהות 8 מדרגות של אל. וככה עשינו במקום אחר.

אבל לעניננו, כתוב בספר הזוהר "אל נהירו דחכמתא". בחכמה יש שתי בחינות: חכמה עילאה וחכמה תתאה. חכמה תתאה היא חכמה שבמלכות וגם בה יש אל. לא כמו רבי עקיבא. רבי עקיבא היה מצפה ומייחל "מתי תבוא לידי ואקיימנה"[לד], "'בכל נפשך'"[לה] – אפילו נוטל את נפשך"[לו]. אברהם אבינו היה כל הזמן בתנופה – תנופה מתמדת של מסירות נפש, לפרסם אלקות והיא באה לו מהנקודה הזאת של חכמה. בפשטות, בלי לחשוב על זה, הוא לא מתחשב במניעות של המציאות, הוא לא מתלבש, חסד לא מתלבש. חסד בכלל, גם החסד, ללא הארת החכמה בה – לא כל כך מרגיש את מציאות הזולת. הוא רק רוצה ברצון פשוט להטיב לזולת. אבל כתוב שחסד של חסד עולם, של מדות בלבד, אם כי שיש לו רצון לעשות לך טובה – אבל הוא חלש באופי, ללא הארת ה"אל נהירו דחכמתא". כלומר, אם הוא פוגש מכשול – אין לו שום כח לשבור אותו. לכן הנצח, שהוא ענף החסד, תלוי בחכמה שהוא ראש החסד. לפי החכמה, שהיא ראש קו ימין, כך יש את הנצח בסוף, בסיום קו ימין, בשביל לתת לחסד את הכח, העז והגבורה להתגבר על כל המניעות מבית ומחוץ על מנת ליישם את הרצון שלו לעשות טוב.

בגן עדן פשוט ש"אל עולם", משא"כ בעולם הזה

אֵל עוֹלָם הוּא ״אֵל נְהִירוּ דְּחָכְמְתָא״ — [יש] חָכְמָה עִילָּאָה וְחָכְמָה תַּתָּאָה — שֶׁמִּתְגַּלָּה בְּגַן עֵדֶן. 

הביטוי "אל עולם", שמפרשים אותו אל הוא העולם והעולם הוא אל, עולה בגימטריא גן עדן. מה זה גן עדן? כתוב בקבלה[לז] שגן הוא מלכות ועדן הוא חכמה. ידוע ומבואר בזוהר וכל ספרי הקבלה שבכתוב "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן"[לח] הנהר היינו בינה, שיוצאת מעדן החכמה להשקות את הגן שבמלכות.

גן עדן הוא מקום רוחני, כל כך רוחני שהיום אין לנו שום גישה אליו בכלל, אפילו גן עדן הארץ, אפילו גן עדן ששייך לעולם הזה, לכאורה, גם כן אין לנו גישה, שה' שם בו את הכרובים, שהם מלאכי חבלה, לשמור על דרך עץ החיים שלא נתקרב לשם. כמו שחז"ל מפרשים[לט] על רבי יהושע בן לוי, שגם הוא לא היה יכול להיכנס לתוך גן עדן, אפילו צדיק גדול. יש מניעה מלהיכנס לגן עדן.

בכל זאת, בעבודת האדם יש את כל המדרגות וכל הבחינות, לכן יש ודאי בחינה בנפש של גן עדן. גן עדן היינו חכמה, אבל יש שתי בחינות של חכמה. גן עדן הוא מציאות של בטול לאלקות. מה ההבדל בין גן עדן לבין העולם שלנו? בדיוק כמו שאמרנו קודם, שבעולם שלנו קשה לומר "אל עולם". ברגע שאני מכריז ומצהיר הצהרה "אל עולם" אני נשמע משוגע, בגלל שאני סותר את החושים לגמרי, את חושי עיני בשר, אני סותר אותם. אם אני אומר 'אל העולם', שיש איזה אל מסתתר שם – "אכן אתה אל מסתתר"[מ] – ויש עולם, אז מילא, אני מאמין בכך. אבל כשאני אומר "אל עולם" – אז בכלל.

זאת לא לפי פירוש מזויף ומשובש, האומר שהמציאות המוחשית היא אלקות, לא לזה אני מתכוון, חס ושלום. אני אומר שהמציאות הזאת היא מציאות מדומה, עלמא דשקרא, שבאמת לא קיימת בכלל, אבל בכל זאת יש בו משהו, והדבר שבאמת נמצא כאן, הוא אל, והאל זה הוא, ה' זה הוא והוא זה ה'. איך זה הגיע לכאן – זה סוד, אבל זה שהוא "אל עולם", שה' הוא הכל והכל הוא ה', זה לא סוד, זה לא ל"נסתרת להוי' אלהינו"[מא], כמו שאדמו"ר הזקן כותב בתניא: "היא אמונת פשוטה בסתם כללות ישראל ומסורה בידם מאבותיהם הקדושים"[מב] בכלל, ומאברהם אבינו בפרט, "בלי לחקור בשכל אנושי ענין האלקות... לידע איך הוא מלא כל הארץ". זה לא קבלה. כך מדגיש אדמו"ר הזקן בסוף אגרת הקודש כ"ה, שיהודי שיודע ממש בלב, יותר אפילו מאשר אמונה, כעין המחשה בלב שה' הוא הכל ו"את השמים ואת הארץ אני מלא"[מג] היא הירושה שאנחנו יורשים מאברהם אבינו, בפרט, מכל אבותינו הקדושים. ההבנה איך מאחדות פשוטה שלמעלה מכל ריבוי ומכל התחלקות זה הגיע לעולם כזה, איך זה נעשה – זה קבלה. אבל להצהיר "אל עולם" זה לא קבלה, זה פשט, פשט שבפשט.

פה בעולם הזה, הפשט הזה מוכחש מהחושים שלנו, ולכן לא פשוט שיבוא איזה משוגע מעבר הנהר "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". "אברם העברי"[מד], "אחד היה אברהם"[מה], "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר השני"[מו]. אבל בגן עדן זה לא כך. מה זה גן עדן? מציאות של עולם בו הדבר בגלוי, בו פשוט לומר "אל עולם", ואין שם שום עיכוב ומניעה לומר "אל עולם", בגלל ששם הדבר גלוי לעין כל. זה נקרא  שהחכמה-אל מאירה בגן עדן.

זה מה שכתבנו כאן. יש חכמה עילאה וחכמה תתאה, חכמה עילאה היינו עדן, וחכמה תתאה היינו גן, גן עדן שוה "אל עולם". כלומר, בגן עדן פשוט ש"אל עולם", אבל מחוץ לגן עדן לא פשוט "אל עולם". מחוץ לגן עדן צריך אברהם אבינו לבוא ולהקדיש את החיים שלו, 175 או 172 שנה, "עקב אשר שמע אברהם בקלי וכו'"[מז], ולפרסם שיש אלקים, ולא סתם שיש אלקים של העולם, אלא ש"אל עולם". זה הרמז כאן בגימטריא של "אל עולם" הוא גן עדן.

סתום – כתר

״הוי׳ בְּחָכְמָה״ [כיוון ש"אל עולם" הוא בחינת חכמה]

עולם כידוע[מח] הוא בחינת העלם, עולם הוא מלשון העלם. לפני כמה פעמים נתנו אפילו משימה לכל אחד ואחד להתבונן, לחשוב לעצמו על כל הלשונות, השמות הנרדפים – כמו שעשינו את זה לגבי כמה מושגים – של העלם, של סודיות, שיש בתורה ולשון הקודש. יש נעלם, יש נסתר, יש גנוז, יש כמוס, יש חתום, יש טמון וכו' וכו' וכו', וצריך לנסות לבנות מהם פרצוף. זו עדיין משימה שעומדת על הפרק. באמת יש יותר מאשר עשר לשונות, אבל צריך לבחור אחת-עשרה לשונות כאלו, לכלול גם את הכתר וגם את הדעת, ולנסות להבין איפה הן בספירות.

בדרך כלל כתוב שרק "הנסתרֹת", ה-יה, הג"ר, או הד' אמות של הלכה, שהן כחב"ד, כתר-חכמה-בינה-דעת, הן הנסתרות, ואילו ז"ת או הו"ק הן נגלות, אבל באמת כל הספירות באצילות כולן בגדר נסתר ונעלם, ולכן ודאי יש לשון מיוחדת של הסתר והעלם ששייכת לכל ספירה באופן מיוחד.

למשל אחת מהן היא סתום. על סתום כתוב בזוהר שהוא שייך לכתר במיוחד. גם פנימיות הכתר, "חביון עֹז העצמות" שבכתר, מכונה בחסידות על פי לשון הזוהר "סתימו דכל סתימין"[מט], הסתום של כל הסתומים. בשמות נרדפים ידוע הכלל שהמלבי"ם מאד אוהב והוא יסוד כל הפירושים שלו, אם כי שאיך הוא מפרש אינו מעניננו, אבל הכלל ודאי כלל יציב וקיים. הכלל אומר שכאשר יש שני שמות נרדפים יש דגש מיוחד בכל אחד מהם ועלינו להתבונן ביחודיות של כל אחד ואחד מאותם השמות הנרדפים ואחר כך צריך להבין שכולם קשורים יחד. זה אחד מעיקרי דרכי ההתבוננות בלשון הקודש, שהיא שורש ויסוד של כל התורה כולה. בכל מושג, עשינו את זה הרבה פעמים בהרבה ענינים שונים, יש לחפש את כל שמות הנרדפים של המושג המסוים, ואחר כך להתחיל להתבונן בדקויות המיוחדות של כל מלה בפני עצמה.

למשל, אם יש לי סתום – הסתום הוא נעלם, אבל נעלם מיוחד, נעלם של סתמיות. הסתום הוא סתם. יש משהו מיוחד במלה סתום, שאין את המשמעות הזאת במלה נעלם, או במלה נסתר, או במלה גנוז, וכו' וכו'. לכל אחד יש אופי. כיוון שהוא סתם הוא באמת הכי מתאים להיות בכתר. קודם כל, רואים שהחכמה שבקטן מכונה בקבלה חכמה סתימאה, יש חכמה סתימאה עילאה. עוד יותר, יש הרבה מדרגות של סתום, והמדרגה הכי גבוהה שבכתר, שלפעמים היא כינוי גם לעצמות ה', היא "סתימו דכל סתימין", הסתום של כל הסתומים, הכי סתום שיכול להיות. זו דוגמה.

[סופר סתם שייך לזה?] זה שייך לסופר סת"ם, המדרגה הזאת. [סתם סופר] יש חתם סופר, שזה חתום, גם אחת מהלשונות. ויש סַתם סופר, שזה סתום.

העלם – חכמה

למה אמרנו את זה? נתבונן במלה נעלם. זו המלה הכי שכיחה, שאפשר לומר שהיא כעין כלל של כל הלשונות האלה, הן כולן לשונות של העלם. אם אני רוצה לתת כינוי-ביטוי אחד שיכלול את כל המערכת הזאת, נקרא לזה לשונות של העלם. כל דבר מחפשים קודם כל בתורה, איפה הוא כתוב? יש פעמיים בתנ״ך תעלומות, שני פסוקים של תעלומות: יש "תעלֻמות חכמה"[נ], ויש "תעלֻמות לב"[נא]. מה זה אומר לי שיש "תעלמות חכמה" ויש "תעלמות לב"? שהעלם הוא כנראה חכמה שבלב. כמו שעכשיו דיברנו, "לב חכם ישכיל פיהו". וככה לגבי כל אחד ואחד, צריך קודם לחפש בתורה איפה כתוב.

עולם מלשון העלם כתוב למשל בפסוק "זה שמי לעֹלם"[נב] שחז"ל דורשים "לעַלם"[נג]. איזה שם נעלם? שם הוי'. איפה שם הוי' בדרך כלל? "הוי' בחכמה". "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר". "זה שמי לעלם"-לעַלם" הוא שם הוי' – שם המיוחד, שם המפורש, שם העצם – והוא ב"תעלומות חכמה".

"הוי' בחכמה יסד ארץ", המציאות החיצונית של העולם ודאי קשורה עם מלכות, אבל הכח שפועל, שיוסד את העולם, "הוי' בחכמה יסד ארץ", העלם האלקות בתוך העולם הוא בחינת חכמה. אני מסביר עכשיו בשביל שנבין עוד יותר טוב למה כתבנו כאן ש"אל עולם" הוא שתי בחינות חכמה – חכמה עילאה וחכמה תתאה במלכות, סוד גן עדן ברמז גן עדן שוה אל עולם.

[אבל יש חכמה נסתרה] לפי זה, אם נאמר שחכמה נסתרה היא בינה – כידוע ההבדל בין העלם להסתר בקבלה ובחסידות – שהעלם יכול להיות בלי שום דבר שמכסה על הדבר, בלי שום כיסוי. מה עיקר ההבדל בין העלם והסתר? כתוב שהעלם הוא ללא כיסוי, רק שהוא עצמו נעלם, לא שיש משהו זר, משהו אחר, שמלביש אותו ומכסה עליו. מה שאין כן הסתר הוא תמיד על ידי מלבוש, שיש איזה מלבוש שמסתיר בפנַי, דבר שמסתתר מאחורי המלבוש הזה.

נסתר – בינה

כתוב "הנסתרת להוי' אלהינו והנגלת לנו לבנינו"[נד], על הפסוק "והנגלת לנו לבנינו" ידוע הפירוש בזוהר[נה] "וה-נגלת", שהאותיות וה הן נגלות. "הנסתרֹת" מפרשים על אותיות יה, אבל כתוב "הנסתרת", רק ה. כלומר שעיקר "הנסתרת" הן ה עילאה שבשם.

היה אפשר לחשוב שנסתר שייך לחסד, על שם "טובה תוכחת מגֻלה מאהבה מסֻתרת"[נו]. בתור מדה כתוב שמדת האהבה היא מסותרת. כמו שעל תעלומה כתוב שהיא שייכת לחכמה, "תעלמות חכמה", כך, בתור מדה, איזוהי מדה מסותרת? רק האהבה כתוב בתנ"ך. אבל האהבה מסותרת שייכת לאותו מקום ואותו מקור ממנו יוצאת "טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת", דהיינו אהבה רבה שבאמא. כמבואר בפירוש בחסידות[נז] שאהבה מסותרת היא אהבה רבה של אמא, ולא אהבה זוטה של ז"א.

אם כן, גם האהבה המסותרת היא אהבה על שם אמא. כיוון שמאמא "מינה דינין מתערין"[נח], לכן גם מתאים לכללות הפסוק "טובה תוכחת מגולה", שגם יוצא מאמא, מאהבה. מאין יוצאת ה"תוכחת מגולה"? מאהבה המסותרת והפנימית שבאמא.

[נסתר שייך גם להסתר של אסתר?] כן, ולכן הוא גם שייך למלכות. היא גם נעלם וגם מאירה, המלכות מקבלת מהכל. אמרנו גם שיש רמז ללשון הסתר במלכות, כיוון שהסתר הוא מלשון סתירה. לסתירה יש כמה מובנים. סתירה היא סתירת בנין – יש לבנות ויש לסתור כמו בהלכות שבת – סותר על מנת לבנות.

בינה היא בנין. יש בנין רוחני ויש בנין גשמי. מה הבינה עושה? כל מיני פירכות בשכל, כלומר קושיות וסתירות. החכמה היא למעלה מסתירות. הסתירות מתעוררות בשכל, אלו סתירות של שכל, מהן נמשכת גם סתירה של בנין בגשמיות, במלכות, "כאמא ובתה"[נט]. בינה מלשון בנין, כידוע. התבוננות היא בנית בנין רוחני של "שמים חדשים וארץ חדשה"[ס] בעלמא דאתכסיא. המלבוש שמסתיר הוא סוד החשמל שמאמא[סא]. [כמו "סתירת זקנים בנין"?] כן.

לגבי המלכות שיורדת להסתתר – אסתר המלכה נקראת[סב] על שם "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[סג] על שם ירידת המלכות להסתתר בעולמות התחתונים[סד]. כאשר היא יורדת לעולמות התחתונים היא גם מכונה, כמבואר בספר התניא, בשם אמא תתאה[סה]. הירידה היא גם ההולדה שלה עולמות. כלומר, היא מהוה ומחיה עולמות וגם יורדת  להתלבש בעולמות ולהסתתר בהם, ואז היא גם נקראת אמא תתאה על שם אמא. יש במלכות מדרגה שהיא חכמה תתאה, כאן אנחנו מסבירים שיש חכמה עילאה ויש חכמה תתאה, יש מה שהמלכות נקראת אמא תתאה ביחס לאמא עילאה.

נעלם ונסתר – לשון סביל

תמיד כשעושים דבר כזה, בנית פרצוף של לשונות, רוצים שלשונות שהולכות ביחד, מה שנקרא מכלול בקבלה, שהן גם תהינה יחד לפי המבנה שאנחנו בונים. אם כך, הביטוי הרווח הוא 'נעלם ונסתר', 'נעלם ונסתר' הם זוג. לא סתם זוג, לפי ההסבר שלנו עכשיו הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[סו]. גם על פי הצורה הלשונית והדקדוקית של נעלם ונסתר, מבין כל הראשונות, הן באותו מבנה נפעל – נעלם ונסתר. מה שאין כן כל השאר הן במבנה פָּעוּל: סתום, כמוס, גנוז, צפון, חתום, נעול, טמון. כל הראשונות הן בצורה פעול, חוץ מאשר נעלם נסתר, שבאים בדרך כלל בצורה של נפעל.

זה שכל הצורות הן סבילות, בין פעוּל בין נפעל, גם מראה משהו עמוק ויסודי באופי ההסתר, שהסתר הוא דבר שנעשה ממילא ומאליו. כידוע בחסידות המושג 'עס רייד זיך, עס גייט זיך', שהדבר נעשה מאליו, בדרך ממילא, מה שנקרא ספונטני. דוקא ההסתר הוא מבחינה ומעמד של מאליו וממילא. כלומר, הוא סביל בעצם. אבל שוב, הוא לא סביל בכך שלא מראה את כחו, לא מתגלה, אלא שכאשר הוא מתגלה, כאשר הוא בא, הוא בא בבחינת "גילוי ההעלם" ולא "עצם והתפשטות".

תורת הנסתר – העלם וגילוי; תורת הנגלה – עצם והתפשטות

זה עיקר ההבדל בין הנגלה של התורה והנסתר שלה, או בכלל בין נסתר ונגלה. נסתר הוא תמיד קיים כאן, וגם כשהוא מתגלה – הוא מתגלה ככזה שתמיד היה פה. הוא לא צריך לעשות רעש גדול של פריצה, הפריצה שלו היא פשוט הגילוי שלו. תמיד הייתי פה, ותמיד אני אהיה פה, וגם עכשיו אני פה. עד עכשיו לא ראית אותי, עכשיו אתה רואה אותי. זה נקרא גילוי ההעלם, וזה גם הדרך בעבודת ה' של פנימיות בכלל – העלם וגילוי.

לעומת זה, הנגלה של התורה הוא דרך אחרת, ענין אחר. הוא נקרא עצם והתפשטות, שיש עצם, כמו השמש, שממנו מתפשט אור. יציאת האור ממנו היא על מנת להתפשט ולהיכנס לתוך מציאות קיימת, על מנת לכבוש ולהפוך את המציאות. זה פעיל גמור. זה נקרא "עצם והתפשטות". כך היא תפיסת הנגלה של כל המציאות. הנגלה יכול לתפוס את כל המציאות רק כתהליך של עצם והתפשטות, כמבואר בחסידות[סז]. מה שאין כן הנסתר תופס את כל המציאות כתהליך של "העלם וגילוי".

שוב, הדבר הזה מתבטא בכך שכל לשונות ההעלם הן סבילות, שאין לא הכוונה לסביל שלא פועל, אלא שהוא פועל בדרך ממילא. כל זה היה הרחבה סביב לנקודה ש"אל עולם" הוא גן עדן.

אם כן, הוי' הוא בחכמה. כתוב "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם".

— ״הוי׳ אֵל עוֹלָם״ עוֹלֶה בָּרָא וּבְמִסְפָּר סִדוּרִי עוֹלֶה אֱלֹקִים — סוֹד טוֹב בְּרִבּוּעַ כְּלָלִי כנ"ל).

אם כן, הסיכום של הסעיף הזה הוא הבחינה הראשונה שאברהם מסמל, שהיא אמונה, והיא מקשרת אותו לחג המצות, שהוא חג האמונה, "מיכלא דמהימנותא"[סח]. הסיפור ביציאת מצרים היינו לידת האמונה וגילויה בפה, כמו אברהם אבינו שהולך במסירות נפש, מפרסם אלקות בעולם מתוך הנקודה של "אל נהירו דחוכמתא"[סט], מפרסם שיש "אל עולם"[ע]. עד כאן נקודה א'.

ב.     אבא אומר ואמא עושה

עכשיו נקודה ב', שהיא כאן רק בשורה אחת:

אַבְרָהָם אָמַר לְשָׁרָה [כשהמלאכים באו לבשר לאברהם את לידת יצחק בנו לאחר ברית המילה שלו, בתחילת פרשת וירא שבשבוע הבא נקרא בתורה. אברהם אומר שם לשרה] אִמֵּנוּ ״לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת״ [קודם כל, הסיפור הזה היה בחג הפסח[עא]. העוגות של שרה הן] — בְּחִינַת ״עֻגוֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ״.

גם המצות של פסח נקראו עוגות. אם כן, יש משהו שאבא אומר ואמא עושה. זאת אומרת הסיפור והמאמר הזה, "לושי ועשי עגות"[עב], הוא בסוד "אומר ועושה". אחת מהלשונות שאומרים ב"ברוך שאמר" היא "ברוך אומר ועושה".  בזהר כתוב[עג] 'אבא אומר ואמא עושה'. כשאחד עושה צריך לומר "אומר ועושה", אבל כאן אבא אומר ואמא עושה. מה אבא אומר ואמא עושה? הוא אומר לה "לושי ועשי עגות". אז באמת היא עושה את העוגות. מה זה עוגות? "עוגות מצות כי לא חמץ"[עד].

נשים אופות

ידוע[עה] שמתוך הפסוק הזה יש מנהג חשוב אצל חסידים שמקפידים גם על מצות יד, וגם שהמצות של פסח תהינה עגולות. עוגה היא גם מלשון עגול – "עוגות מצות כי לא חמץ". זאת על שם הפסוק שאומר אברהם לשרה אמנו "לושי ועשי עגות".

[נשים יודעות לאפות] לא סתם נשים, אמא. כתוב "ואפו עשר נשים לחמכם"[עו]. כתוב בתורה בפירוש שהאשה היא האופה. אם כי שלפרעה יש אופה, אבל בדרך כלל הנשים אופות. [שר האופים] שר האופים זה שרה...

מצת יד – עגולה; מצת מכונה – מרובעת

אם הגענו לזה, נאמר דבר חשוב, שגם שייך לעוד כמה מצוות. שוב, בין חסידים יש הקפדה גדולה וחשובה על כך  שהמצות תהיינה מצות יד, מצות שבני אדם עושים, לא מכונה. יש מצות יד ויש מצות מכונה. מן הסתם – תמיד התפלאתי – היו גם יכולים לעשות במכונה שיצאו מצות עגולות, אבל כנראה יותר נוח למכונה להוציא ריבועים מאשר עיגולים.

[המכונה חותכת – כשאתה חותך עגול, נשאר לך מסביב, בדרך כלל, ובמצות אי אפשר לללוש מחדש] בודאי, יש בעיה. בגלל בעיה מסוימת, המכונה מעדיפה להוציא ריבועים, והיד מעדיפה, בפשטות לגלגל את הבצק בצורת עיגול, לאו דוקא הכוונה. בשביל יד העיגול יותר פשוט, לעשות ריבוע ביד זו בעיה בשבילה, לא שייך בכלל. בפשטות יקח הרבה זמן. צריך לחסוך זמן, כשעושים מצות.

אם כן, יש טבע ביד שמוציא עגול. מה זה יד? משהו טבעי. יש מצה טבעית ויש מצה מלאכותית. את המצה הטבעית מגלגלים והיא יוצאת עגולה, ככה זה הטבע. מה שאין כן המצה המלאכותית של המכונה שיוצאת מרובעת.

בינה ותבונה – לעתיד לבוא ועולם הבא

הסוד של ריבוע ועיגול נקרא בקבלה ם סופית-סתומה ו-ס, שתי האותיות שהיו עומדות בנס בלוחות[עז]. כלומר, שהמצה המרובעת היא ם סתומה והמצה העגולה היא ס. ידוע בקבלה[עח] ששתי האותיות האלה, המיוחדות, משתייכות לאמא, רק שאלו שתי בחינות של אמא: אמא עילאה ותבונה. אמא עילאה היא ס, והיא נקראת "לעתיד לבוא", וה-ם הסתומה, הריבוע, הוא תבונה, והיא נקראת "עולם הבא" – יש עולם הבא ויש לעתיד לבוא. עולם הבא הוא המשכת מוחין, עולם שבא תמיד. לעתיד לבוא הוא באמת דבר נעלם ונסתר שרק לעתיד יתגלה, שלא בא ולא נמשך עכשיו.

לפי זה יוצא לנו משהו מאד יפה להבחין בין המשמעות של בינה לתבונה. הרי גם בחכמה יש שתי בחינות: יש חכמה עילאה, אבא עילאה, וישראל סבא. אבל אין מלה פשוטה בתורה להבחין בין שתי הבחינות של חכמה., יותר מאשר כתובות בתורה 'חכמה-בינה-דעת' יחד, כתובות 'חכמה-תבונה-דעת'. בתורה, בלשון הקודש, יש שתי צורות של בינה: יש לשון בינה ויש לשון תבונה – "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה"[עט].

לפי דרכנו אפשר להסביר, וזה דבר יפה וחשוב, שכל החכמה היום, מה שנקרא חכמת הטכנולוגיה, לעשות מכונות שתייצרנה תוצרת מסוימת, היינו שכל של תבונה. תבונה קשורה עם מכונה. מה שאין כן בינה עילאה, היא לא לא לעבוד עם מחשבים, זה שייך לתבונה.

כמובן, יש בתבונה יכולת לעשות דברים שאפילו בינה לא יכולה לעשות. לכן כתוב "מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונה" דוקא "ידלנה" משם. יש פעולות וענינים שצריכים תבונה. אפשר לומר שתבונה היינו שכל מכני, שכל שיודע איך להשתמש בכל מיני צורות של מכניקה, של מכונות, על מנת להפיק תועלת.

שוב, זה דבר שאם נתבונן בו הוא יושב מאד מאד טוב, שלכן התבונה מוציאה את המצות המרובעות, שהן מצות מכונה. אצל הלא-חסידים מסתפקים בהן, בעולם הבא, לא צריכים לעתיד לבוא, אמא עילאה. אבל אצל חסידים לא מסתפקים בהן, בעולם הבא, רוצים לעתיד לבוא, כלומר, ה-ס של אמא עילאה.

ידוע בקבלה ובחסידות[פ] ששרה אמנו היא דוקא אמא עילאה, ולא תבונה. רבקה, אשתו של יצחק, קשורה לתבונה. מה שאין כן שרה היא אמא עילאה, כלומר, שהיא סוד העיגול שלמעלה מהריבוע.

לא שמזלזלים כאן בתבונה, אבל כשזה נוגע למצוה, המִצוות של ה', של הקב"ה, הן למעלה מעולם הבא. כידוע ש"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא"[פא]. לכן המצוה של התורה לאפות מצות שייכת לבינה ולעתיד לבוא. שוב, ב"אומר ועושה" ה"אומר" הוא "אבא אומר", האמונה כאן של אברהם אבינו, כמו שהסברנו קודם, אומרת, אבל הוא אומר לשרה לעשות והיא עושה. אכן, היא עושה בכח הבינה עילאה שלה. לכן הן יוצאות עגולות ודוקא ביד, בצורה טבעית, לא על ידי מכונה.

זו היתה נקודה ב'. שוב, אנחנו מחפשים כאן בכל חג ארבע מדרגות שהן עצמן כנגד י-ה-ו-ה, כדי לקשר בין החג לבין האבות, לבין אותו אב ששייך לאותו חג. אז הנקודה הראשונה היא שאברהם אבינו הוא מקור האמונה –"ראש כל המאמינים"[פב]. הדבר השני כאן הוא "אומר ועושה", שאברהם אומר לשרה אמנו "לושי ועשי עגות", בחינת "עגות מצות כי לא חמץ", והסיפור באמת היה בפסח.

ג.      פסח ואברהם – אהבה

נקודה ג':

בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּתוּב ״זָכַרְתִּי לְךָ חֶסֶד נְּעוּרֶיךָ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה״ — [כל העבודה מצדנו]

מצד הנשמות, שיצאנו, שהסכמנו בהסכם גמור ובלב שלם ללכת אחרי ה' במדבר, ה' עצמו מכנה זאת "חסד נעוריך"[פג]. מהו חסד? אהבה, כמו המשך הפסוק – "אהבת כלולותיך". כלומר, בחג הזה יש לנו חסד, האהבה הטבעית הפשוטה של הכלה ללכת אחר החתן שלה. לכן קוראים בחג הפסח שיר השירים[פד], כל סיפור האהבה בין החתן העליון לבין הכלה.

אם כן, חג הפסח הוא חג של אהבה, במיוחד האהבה של הכלה לצאת 'על עיוור' אחרי החתן. זו נקודה ג' שיש בחג פסח. היא שייכת לאברהם אבינו, שמדת החסד, בפשטות, היא האהבה שלו. "לכתך אחרי" היא גם על דרך "לך לך"[פה].

בְּחִינַת ״חֶסֶד לְאַבְרָהָם״ — ״אַבְרָהָם אֹהַבִי״.

כמובן שיש קשר בין אהבה לבין אמונה, אבל אלו שתי בחינות של גילוי: לאהבה ולהליכה שלו 'על עיוור' יש מקור גם באמונה ובטחון, אבל מה שמתגלה ומה שה' מציין הוא את האהבה. אם כן, אברהם מצד אחד "והאמִן בהוי' ויחשב לו צדקה"[פו], הוא "ראש כל המאמינים", ומצד שני הוא מסמל תמיד את עמוד החסד והאהבה, אהבת ה' – "זכור אב נמשך אחריך כמים"[פז], הוא נמשך באהבה כמים אחרי ה'. זו הנקודה השלישית, האהבה של חג הפסח.

ד.     ראש חדש ניסן ואברהם – מדת ההשתוות

אחר כך, הנקודה הרביעית, היא בקשר לכל החודש של חג הפסח, חודש ניסן:

רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן ([שנקרא בתורה] ״חֹדֶשׁ הָאָבִיב״ מִלְּשׁוֹן ״אָב״ [ה"אב" של] — ״אַבְרָהָם״ — אָבִינוּ הָרִאשׁוֹן)

לפעמים מסבירים[פח] שאב כולל את כל שלשת האבות, ש-א היא אברהם, ב היא יצחק ויעקב, ומיעקב יוצאים עוד יב שבטים. יחד הם 15. זה הפירוש הכללי של המלה אביב. אבל המלה אב מופיעה דוקא בשם של אברהם אבינו, שגם הקדוש ברוך הוא אומר בפירוש שהוא נקרא כך על שם "אב המון גוים"[פט]. אברהם הוא אב סתם, וכיוון שחודש האביב הוא חודש האב לכל י"ב חודשי השנה, הוא חודש שבכללותו כנגד אבינו הראשון, אברהם אבינו.

[יש לחודש אביב ענין מיוחד, כתוב בחז"ל במסכת ראש השנה[צ], ש]הוּא ״רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים״ — ״מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל״ [מלכי ישראל מונים את השנים שלהם מניסן לניסן. מה שאין כן מלכי אומות העולם מונים את השנים שלהם מתשרי לתשרי, כימות עולם, כמו כל בריאת העולם שנברא בתשרי. אבל מלכי ישראל מונים את השנים שלהם מניסן].

אַבְרָהָם אָבִינוּ הוּא הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן בְּיִשְׂרָאֵל,

יותר מאשר יצחק ויעקב, המלכות מתחילה להתגלות אצל אברהם. לכן מתאים שהבחינה של אברהם, הענין שלו מתגלה בחודש ניסן, חודש המלכים, חודש מלכי ישראל. הוא מלך ישראל הראשון. מה שאין כן, ביצחק ויעקב, הצאצאים שלו, אין התגלות כל כך של מלכות, דוקא באברהם אבינו. לומדים זאת מהפסוק, שלאחר מלחמת המלכים בה הוא ניצח ארבעה מלכים, רק הוא ואליעזר לבד, כתוב:

כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֵצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ וְגו׳ אֶל עֵמֶק שָׁוֶה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ״, וְדָרְשׁוּ חֲזַ"ל [מה זה "עמק שוה הוא עמק המלך"[צא]?] ״עֵמֶק שֶׁהוּשְׁווּ שָׂם כָּל הָאֻמּוֹת וְהִמְלִיכוּ אֶת אַבְרָהָם עֲלֵיהֶם״.

"עמק שוה הוא עמק המלך" – כולם הגיעו למדת ההשתוות. בשעת קבלת מלכות צריך להכתיר את המלך. כדי להכתיר את המלך, צריך להיות גילוי של "נעוץ סופן בתחילתן"[צב], "כתר עליון איהו כתר מלכות"[צג]. הכתר הוא מבחינת השתוות פשוטה, "הן ולאו שווים אצלו"[צד], כמו שכתוב אצל אברהם עצמו.

אברהם אמר "הן לי לא נתת זרע"[צה], כמו שמוסבר כאן במקום אחר^כב, שבשביל להמשיך זרע, שזהו כח האין סוף – צריך להגיע למדרגת ההשתוות הגמורה, של "הן לי לא". כתוב "הן לי לא", ודורשים ש"הן" ו"לא" – "שווים אצלו", "הן" בשבילי הוא כמו "לא", 'כן תתן לי, לא תתן לי'. אבל מתוך זה גופא ש"הן לי לא" – "נתת זרע", מזה דוקא נמשך הזרע, האין סוף. זו גם ההשתוות של אברהם אבינו, האמונה שלו במדרגת הכתר, אפילו יותר גבוה מגילוי האמונה בחכמה כמו שהוא מפרסם אותה החוצה.

זהו "עמק שוה" – התנוצצות של ההשתוות. לפי דרשת חז"ל נתגלה כאן אצל כל אחד ואחד מאותם מלכים שבאו להמליך ולהכתיר את אברהם אבינו ש'הושוו כולם' – "עמק שהושוו שם כל האומות והמליכו את אברהם עליהם".

סיכום פרצוף הקבלת הטעמים לאברהם

אם כן, הסיכום הפרק הזה הוא שזיהינו ארבע בחינות של אברהם, כנגד י-ה-ו-ה, שהן עצמן קשורות כולן עם שייכותו לחג המצות, חג הפסח.

אַרְבַּעַת הַטְּעָמִים הנ"ל: אַבְרָהָם — [היותו] ״רֹאשׁ כָּל הַמַּאֲמִינִים״ ]זו נקודה א]; ״עֻגוֹת״ שֶׁל שָׁרָה אִמֵּנוּ [שכנגד אמא]; ״חֶסֶד נְּעוּרַיִךְ״ [האהבה]; ״רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים״ הֵם כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׂם הוי׳ ב"ה.

כֹּחַ הָאֱמוּנָה (בְּגִימַטְרִיָּא מַצָּה [מצה, "מיכלא דמהימנותא", יש רמז יפה כאן שהיא שוה כח האמונה, הכח הזה]) שׁוֹרֶה בִּפְנִימִיּוּת הַחָכְמָה [כמו שכתוב בתניא שציטטנו קודם, מפרק ח"י, שהאמונה שורה בחכמה] — י שֶׁבַּשֵּׁם — כַּנ"ל. "הַעֻגוֹת״ שֶׁל שָׁרָה אִמֵּנוּ הֵן בְּסוֹד אוֹת הַ-ס שֶׁל אִמָּא עִילָּאָה — ה עִילָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם — כַּנּוֹדָע [כמו שהסברנו קודם, קצת באריכות, על ההבדל בין ה-ס לבין ה-ם, בין מצות העגולות למצות מרובעות. (ס היא סתר) כן, סתר של נסתר, של חכמה נסתרה, באמא. חכמה נסתרה, כמו שהזכירו קודם, היא סוד החן. תמיד אומרים שהנסתר הוא חכמת החן, כידוע ליודעי ח"ן, ראשי תבות חכמה נסתר. באמת חן הוא יחוד של אבא ואמא עילאין].

״חֶסֶד״ הוּא בְּחִינַת ז"א ["חסד נעוריך אהבת כלולותיך", חסד זה ז"א בכלל] — ו שֶׁבַּשֵּׁם — כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״זָכָר חַסְדוֹ״ [כל פרצוף הזכר, שהוא זעיר אנפין (ז"א), נבנה מן החסדים. לומדים זאת מהפסוק "זכר חסדו"[צו]. אם כן, "חסד נעוריך" כולל את כל ז"א לענין פסח], שֶׁעִקָּר בִּנְיָנוֹ הוּא מִן הַחֲסָדִים דַּוְקָא.

מַלְכוּת [השייכות של ניסן, חודש המלכות של מלכי ישראל, לאברהם אבינו, "עמק שוה הוא עמק המלך"] הִיא בְּחִינַת ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם, כַּנּוֹדָע.

סיכום פרצוף לפי אותיות שם הוי'

אם כן, השלמנו כאן את ההתבוננות של ארבע מדרגות י-ה-ו-ה:

י  אַבְרָהָם אָבִינוּ [עצמו] — ״רֹאשׁ כָּל הַמַּאֲמִינִים״; [וגם] מַצָּה

אפשר עוד הרבה להאריך בזה: כתוב ש"אין התינוק יודע לקרוא אבא" – ולפי דרכנו זהו אבא שבאבא, כלומר י שבשם הוי' המקשרת בין אברהם וחג המצות – "עד שיטעום טעם דגן"[צז], כלומר עד שיטעום את המצה של פסח. כלומר, על ידי המצה נמשכת ומתגלה לראשונה אצל תינוק התודעה של אבא. כידוע, הדגן הוא חטה, וחטה עולה כ"ב אתוואן דאורייתא[צח], "אורייתא מחכמה נפקת"[צט].

[הכוונה שם היא לא לחמץ? למצה בכלל אין טעם] לא, דורשים זאת על המצה של פסח[ק]. [נדמה לי שמסביר חמץ דוקא] יש ודאי בחינה בגשמיות שאתה מכיר על ידי טעם חמץ, אבל האמונה שבלב נקראת:

– ״מֵכְלָא דִּמְהֵימְנוּתָא״

כתוב שאמונה היא הכרת האבא. לגבי אמא, התינוק כרוך אחריה[קא], הוא לא צריך להכיר שזו האמא שלי, אבל לגבי אבא חידוש שהוא מכיר שזהו אבא שלו, הוא יודע להבחין. להכיר את האבא ברוחניות, שזה להכיר את הקב"ה בתור אבא שלי, שאין שום טעם שכלי מה פתאום זהו אבא שלי אלא בתחושה עצמית-פנימית – זה על ידי המצה של פסח.

מצה – מה מן

כתוב[קב] שמצה עולה ג פעמים מה. מה רומז לכח-מה שבחכמה. ראש וסוף מצה הם מה, ו-צ שבאמצעה היא פעמיים מה. [היא גם מן] כן, זה נקרא שמן בתוך מה. מן הוא בעצמו הוא פעמיים מה, וביחד ג פעמים מה. כתוב שבפרשת המן משה רבינו אמר "ונחנו מה" פעמיים. הפעמיים שמשה אמר "ונחנו מה"[קג] הן מן, ה-צ שבתוך מצה. על כך כתוב "אפיקו מן" – אפיקו פרושו תוציאו את המן, שהיא ה-צ שבפנימיות המצה. אבל בני ישראל אמרו פעם אחת "מה". עליהם כתוב "כי לא ידעו מה הוא"[קד]. אז כתובות בפרשת המן שלש פעמים "מה", בגימטריא מצה, שהכל נמשך בסוד המצה. פעמיים על ידי משה הם המן שירד בזכותו ופעם אחת "לא ידעו מה הוא" של בני ישראל, שזהו המקיף, ראש וסוף המלה מצה.

אם כן, כל מה שקשור לעצם המצה ולעצם ענינו של אברהם אבינו, שהוא "ראש כל המאמינים", הוא האמונה הפשוטה ששורה בחכמה דוקא. זו ה-י כאן של שם הוי'.

ה  "לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת״, בְּחִינַת ״אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה״ — ״אַבָּא אוֹמֵר וְאִמָּא עוֹשָׂה״ — בְּחִינַת ״עֻגוֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ״

במצה סתם אין את השלילה. העובדה שיש כאן בפסוק "עגות מצות" שלילת חמץ – "כי לא חמץ" – כלומר שצריך לשלול את החמץ, היא גופא אומרת שכאן במקום הזה יש טבע של חמץ. כידוע[קה], אמא היא בחינת יש – חכמה היא אין ואמא היא יש – ולכן היא צריכה לשמור. כל שמירה היא באמא, צריכה להיות מצה שמורה, וצריך לשמור רק כאשר יש דבר שעלול להביא אותו לידי חמץ. אז כל התהליך של אפיית המצה, שמערבבים את הקמח עם מים ואז הם עלולים להחמיץ וצריך לשמור אותם שלא יחמיצו – הכל מופקד בידי אמא.

כמו שאמרת קודם, דוקא האשה אופה כיוון שהעבודה הרוחנית הזאת לשמור מחמץ שייכת בנפש לאמא. שם יש עלילוּת להחמצה, זה עלול להחמיץ מצד היש של אמא. אבל גם המקיף, הכח ששומר שלא יחמיץ, גם הוא כח של אמא. בשביל זה צריך שימור. שוב, על זה כתוב "עוגות מצות כי לא חמץ".

ו   ״זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְּעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ וְגו׳״ — ״חֶסֶד לְאַבְרָהָם״, ״אַבְרָהָם אֹהַבִי״

ה  ״עֵמֶק הַשָּׁוֶה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ״ שֶׁהֻשְׁווּ וְהִמְלִיכוּ אֶת אַבְרָהָם עֲלֵיהֶם; רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן — ״רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים״ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל)

ה.    פרק ד: אברהם ופסח – מחכמה למלכות

אברהם – הפנמה וגילוי של "השכל הנעלם מכל רעיון"

פרק ד':

כְּלָלוּת שֵׁם הוי׳ הנ"ל הוּא בְּסוֹד ״הוי׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ״ [אם כי שבנינו פה ארבע מדרגות של שם הוי' בקשר בין אברהם לחג הפסח, אבל כללות השם הזה והסוד הזה היא בחכמה], שֶׁהֲרֵי הוּא כְּנֶגֶד אַבְרָהָם — אֱמוּנָה וְחָכְמָה אֱלֹקִית (״אַבְרָם״ [בתחילה, לפני שהוא קיבל את ה-ה בשם שלו בברית המילה שבסוף פרשת "לך לך", הוא נקרא אברם] הוּא סוֹד ״אָב רָם״ — ״הַשֵׂכֵל הַנֶּעֱלָם מִכָּל רַעְיוֹן״ [גם "השכל הנעלם" הוא חכמה];

וְאוֹת הַ-ה שֶׁנִּתְּנָה לְאַבְרָהָם [אחר כך הוא זכה לקבל במצות ברית מילה את האות ה ולהיות שלם – אברהם] הוּא סוֹד גִּלּוּי הָאֱמוּנָה הַטְּהוֹרָה בְּ"אֶחָד הָאֱמֶת״ שֶׁשּׁוֹרֶה בִּפְנִימִיּוּת הַחָכְמָה דַּוְקָא, בְּסוֹד ״פְּנִימִיּוּת אַבָּא פְּנִימִיּוּת עַתִּיק" [כל זמן שהוא אברם הוא אבא, הוא אב-רם. לא סתם אב, הוא אב-רם. אברם הוא "שכל הנעלם מכל רעיון"[קו], אבל ה-ה גופא שהוא זוכה אליה בברית המילה להשלמת השם שלו היא גילוי האמונה. האמונה היתה כל הזמן בבחינת מקיף עליו, אבל להפנים אותה ולגלות אותה בשם היינו ה-ה שהוא קיבל. זהו "פנימיות אבא פנימיות עתיק", פנימיות עתיק היא רדל"א-אמונה],

וְאַחַר כָּךְ בָּאָה וּמִתְגַּלָּה בְּמִדַּת הַחֶסֶד וְהָאַהֲבָה [אחרי שהוא קיבל את ה-ה גופא, היא נמשכת ומתגלה], בְּסוֹד ה חֲסָדִים הַמַּגְדִּילִים וּמַשְׁלִימִים לְסוֹד רמח ([בגימטריא] אַבְרָהָם) פִּקוּדִין [רמ"ח מצות התורה] דְּאִינוּן ״רמח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא" [מלשון מלך] וְדַ"ל).

פסח – תיקון הדיבור על ידי החכמה

כתוב "הוי' בחכמה יסד ארץ". בפרק הקודם הבאנו את הפסוק "לב חכם ישכיל פיהו"[קז]. כלומר, איזה "לב חכם"? שהאמונה שורה ומתגלה בחכמה שבלב, ומה זה "ישכיל פיהו"? "פה סח"[קח], "והגדת לבנך"[קט], "כל המרבה לספר וכו'":

״פֶּסַח״ — ״פֶּה סָח״ — הוּא בְּחִינַת ״אֶרֶץ״ — ״מַלְכוּת פֶּה״ — סוֹד הַדִּבּוּר הָעֶלְיוֹן [אנחנו דורשים עכשיו את הפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ". שהחכמה של אב-רם, כאשר הוא מקבל את ה-ה בסוד גילוי "פנימיות אבא פנימיות עתיק" – "יסד ארץ" כאשר "לב חכם ישכיל פיהו". ארץ היינו הפה הסח, הדיבור העליון], שֶׁתִּקּוּן יְסוֹדָהּ [יסוד הדיבור, יסוד נוקבא] הוּא עַל יְדֵי ״אוֹר אַבָּא" [ועל כך כתוב "הוי' בחכמה יסד ארץ", "יסד ארץ" הוא תיקון היסוד של הנוקבא],

מה זה יסוד הנוקבא? התשוקה, "אל אישך תשוקתך"[קי]. תיקון היסוד הוא לעורר ולגלות את התשוקה שיש במלכות להתחבר ולהתייחד עם האורות העליונים ממנה. מי מתקן את יסוד הנוקבא? חכמה, אבא:

עֶצֶם כֹּחַ הַמְּדַבֵּר, שֶׁמְּצָרֵף וּמֵנִיעַ אֶת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר [החכמה היא הכח שמצרף ומניע את האותיות של דיבור בפה] (שֶׁשָּׁרְשׁוֹ בְּ"קַדְמוּת הַשֵּׂכֶל״, כִּמְבֹאָר בְּדא"ח [בספר התניא כתוב[קיא], שהנעת מוצאות הפה באה מ"קדמות השכל", קדמות השכל היא "השכל הנעלם מכל רעיון"]), בְּחִינַת ״הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר״ [זה הפסוק שאמרנו קודם, שיש אמונה שמתגלה דוקא בשעת הדיבור].

יש עוד כינוי חשוב לחג הפסח – "זמן חרותנו"[קיב]:

וְכֵן סוֹד ״זְמַן חֵרוּתֵנוּ״ [שֶׁל חַג הַפֶּסַח, [מהי "חרותנו"?] הוּא עַל שֵׁם גִּלּוּי הַדִּבּוּר הָעֶלְיוֹן [זו גם האפשרות לבטא מה שיש לי בנקודה הפנימית שבלב. זו החרות של פסח], יְצִיאַת שְׁכִינַת עֻזוֹ יִתְבָּרֵךְ — כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל — מֵהַגָּלוּת, בְּחִינַת ״כְּרָחֵל לִפְנֵי גּוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה״ [כל זמן שהמלכות-רחל בגלות – היא "נאלמה", היא אלמת, אין לה כושר וכח דיבור. החרות היא כשרחל, הדיבור, משתחרר], וְהַגִּלּוּי [להוציא לחרות את הרחל שקודם היתה "לפני גזזיה נאלמה"[קיג]] הוּא עַל יְדֵי הֵאָרַת אוֹר אַבָּא דַּוְקָא, בְּסוֹד ״אַבָּא יָסַד בַּרְתָּא״ ["אבא יסד ברתא"[קיד] הוא פירוש הזוהר לפסוק "הוי' בחכמה יסד הארץ", שאבא מתקן ומייסד את הבת, את המלכות] כַּנַ"ל.

סיכום השיעור

אם כן, אנחנו הסברנו כאן את הקשר בין פסח לאברהם אבינו בארבע מדרגות. נסיים בזה. כך בעזרת ה' נקשר בין כל חג לדמות. בפרק הבא – כבר אפשר להסתכל בקיצור לקבל את הרעיון –נלמד גם את ארבע הבחינות של יצחק ואיך לקשר ביניהן לבין חג השבועות. בפרק שאחריו נלמד על ארבע הבחינות של יעקב ונקשר בינו לבין חג הסוכות.

יש כאן גם התבוננות שלמה על סוד האבות, שזה דבר יסודי ביותר בתורה, וגם על הקשר בין האבות הקדושים לבין החגים, הכל לפי המבנה הראשון של מצות-שבועות-סוכות, כנגד י-ה-ו. אחר כך, בפרק ז', העוסק בשמיני עצרת שבבחינת מלכות כנגד דוד המלך. משם ממשיכים להסביר איך הימים הנוראים – ראש השנה ויום כיפור – באים באמצע, בין אותיות י-ה לאותיות ו-ה הכוללות. כלומר, הם ממוקמים בין חג המצות וחג השבועות ובין חג הסוכות ושמיני עצרת. זאת בסוד הדעת, על מנת לקשר וליחדא שם י"ה ב-ו"ה. זה ההמשך כאן.