ד"ה "פדה בשלום" תשל"ט (2)

ט"ו חשון תשנ"ה – שכם

אותיות ג-ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

א.     קרב ושלום בעבודת התפלה

[ניגנו 'ניגון הכנה']

פתיחה וחזרה

מי שהיה פה פעם קודמת, התחלנו מאמר "פדה בשלום נפשי"^[ב] (בעמוד כה). הנושא שלו הוא קרב לעומת שלום. קרב, מלחמה, ובתוך מלחמה גופא קושי המלחמה הוא קרב. אך יש "פדה בשלום נפשי מקרב לי" – אף על פי שיש קרב, יש פדיה בדרך של שלום.

הקושיא פשוטה – איך הם הולכים יחד? איך יכולים להיות שלום וקרב באותו זמן? יש כל מיני תירוצים, גם על דרך הפשט – אולי זה לא היה קרב, במקום קרב היה שלום, או שאחרי הקרב היה שלום. הוא דחה וביטל אותם על דרך הפשט. כלומר, משמע שבמדה מסוימת יש קרב והוא קושי המלחמה. הוא הסביר כמה מדרגות במלחמה, אולי נחזור עליהן בהמשך. ממש ביחד עם הקרב יש פדיה בשלום, בדרך מנוחה.

תפלת חול ותפלת שבת – קרב ושלום

כדי להסביר זאת נמשיך, הגענו עד פרק ג. מי שלא היה פה פעם קודמת כדאי מאד שאחר כך יחזור על זה מהתחלה.

ג) ויובן זה בהקדים המבואר בהמאמר דבעל הגאולה [זה מאמר שהרבי אמר ב-ט, אור ל-י כסלו. בעל הגאולה כאן הוא אדמו"ר האמצעי], ששני הענינים דקרב ושלום ישנם בעבודת התפלה. [הוא אומר שכשיהודי מתפלל שזו עבודה פנימית, "עבודה שבלב זו תפלה"[ג] – יש תפלה בדרך קרב ויש גם תפלה בדרך של שלום, מנוחה. לפני שהוא מסביר זאת הוא אומר] ולהעיר, דבכ"מ מבואר שהבירור דתפלה הוא בדרך מלחמה, [על זה כתוב בזהר[ד]] שעת צלותא שעת קרבא, והבירור בדרך מנוחה (שלום) הוא ע"י עסק התורה,

בדרך כלל כך כתוב שתפלה היא קרב ועבודה מתוך מנוחה ושלום היא תורה, "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום"[ה], שלום היינו תורה. אבל כאן הוא מסביר שבתוך התפלה גופא יש שתי בחינות, בחינה של קרב ובחינה של שלום.

כתוב[ו] גם לפעמים שיש תפלה של חול ותפלה של שבת. תפלת חול היא מלחמה, עבודת בירורים ותפלת שבת היא כמו כל עניני שבת, "אז תתענג על הוי'"[ז], תפלה מתוך תענוג. להיפך – עיקר ענג שבת הוא תפלת שבת. לכן בחב"ד היו אפילו קצת מזלזלים, אפשר לומר, בענג שבת הגשמי שיהודים נוהגים להדר בו, מתוך תודעה שמי שעובד את ה', עיקר הענג שלו, התענוג ממש הוא בתפלה של שבת, באין ערוך יותר מאשר האוכל של שבת[ח].

כאן הוא לא מתכון רק לזה. שבת היא גם שלום וגם מנוחה. שלום הוא בפשטות – תפלת שבת היא שלום, מנוחה וענג ותפלת חול היא קרב. למה בכלל תפלה היא קרב, מלחמה? כשאדם מתפלל, לא רק שהוא מבקש מהקב"ה דברים, הוא נלחם עם עצמו, הוא מתמודד עם כל הבעיות שלו. הזמן שהאדם עושה חשבון נפש פנימי הוא תוך כדי – או ההכנות לתפלה או גם ב'פסוקי דזמרה', עד שמונה עשרה. אז הוא עומד בעולם האצילות, כל הזמן האדם עובד עם עצמו. אין לך פסיכואנליזה עצמית, עם כל חשבון הנפש שבזה, יותר מאשר בזמן התפלה. לכן "שעת צלותא שעת קרבא".

מהי תפלה? בתפלה אדם צריך לפנות אל הקב"ה. כתוב[ט] שעיקר התפלה היא המלה "אתה", אפשר לומר פנים בפנים "ברוך אתה הוי'". כל היום כולו אדם הולך אחור באחור כלפי ה'. כשאדם הולך לרצונות של עצמו בדרכו הוא, הוא פונה. אפילו שהוא הולך עם איזה מן מקיף שהוא מחויב למצוות, הוא מקיים מצוות, הוא יהודי דתי, אבל כל מה שהוא עוסק בעניני עולם הזה הוא פונה אחור באחור.

תפלה – המשכה

מהי עבודת התפלה? להסתובב. זה לא קל, לא פשוט. כל הזמן הוא חושב שם ופתאום הוא צריך לפנות לרבונו של עולם ולומר לו "ברוך אתה". כדי לעשות זאת צריך להתגבר על כל ה'פניות'. כל מה שמפנה אותו מה' אחור באחור נקרא 'פניה לגרמיה'. הוא צריך להלחם ולהתגבר על כל הפניות כדי שהוא יוכל לפנות ישירות כלפי שמיא.

[מה עם שאר הברכות, ברכות הנהנין שמברכים באמצע היום, או ברכת המצות, הן גם תפלה?] המלה "אתה" היא עיקר גדר התפלה. אפילו תפלת שמונה עשרה היא גם ברכות. באמת צריך להסביר באריכות מה הקשר בין ברכה לתפלה. העבודה של האדם מלמטה, כמו שאמרנו להסתובב פנים בפנים – זו התפלה. הברכה היא תמיד המשכה מלמעלה למטה. אבל כדי שתוכל לברך צריך להתפלל, כמו "מלמטה למעלה מלמעלה למטה". ברכה היא תמיד מלמעלה למטה, אבל הן הולכות יחד – יש תפלה מלמטה למעלה כדי שיהיה אפשר לברך ולהמשיך שפע ואור מלמעלה למטה.

אם אתה מברך במשך כל היום, כמו שבכלל כתוב שכל מה שיהודי עושה במשך היום צריך להיות רשימו של התפלה שלו. צריך להתפלל שלש פעמים ביום כדי לחדש את האור ואחרי שאתה מתפלל הרושם אמור להשאר. היות ועיקר היום שלך הוא משחרית למנחה לכן תפלת שחרית היא עיקר התפלה, כדי שהיא תשאיר רושם חזק מאד שיוכל לקחת אותך כל היום.

[מה עם תפלת ערבית?] ערבית היא בשביל הלילה, אתה הולך לישון. רוב נסיונות האדם הבא במגע עם עולם הזה הם ביום בדרך כלל.

חידוש הקשר עם ה' תוך כדי הלימוד

לימוד תורה הוא רצון ה'. יש את המאמר המפורסם שלא נחרב הבית הראשון אלא "שלא בירכו בתורה תחילה"[י]. הפירוש בקבלה[יא] וחסידות[יב] – חוץ מהפשט שלא אמרו את הברכה – הוא שלא הייה מודעות תוך כדי לימוד התורה לנותן התורה. הברכה היא "ברוך אתה ה' נותן התורה", היות ולא בירכו, למדו תורה בלי התודעה של "ברוך אתה ה' נותן התורה" תמיד, בהווה – על זה נחרב הבית. כלומר, לימוד תורה בהחלט יכול להגרר למצב שאתה לא מודע שה' נותן את התורה, אתה לומד חכמה, שכל. אם אתה לומד חכמה אתה והקב"ה לא פנים בפנים בכלל, זה הוא.

הברכה שלפני התורה היא גם כמו תפלה וברכה. היא אמורה להשאיר לך רושם תוך כדי הלימוד, רק רושם. אולי למדנו זאת כמה פעמים, אחת מהמחלוקות הראשונות של החסידות עם המתנגדים היתה בזמן רבי מענדיל מויטעבסק כשהוא עלה לארץ. הוא כותב[יג] בספרים שלו שצריך כל שעה שלומדים תורה להפסיק כדי לחדש את הקשר על ה'. הגאונים של אז, המתנגדים, מאד התקוממו על זה – 'וואס הייסט', 'מה זאת אומרת?!' הוא לומד וזה רצון ה', יש משהו יותר מזה? צריך להפסיק את התורה בשביל משהו אחר? [פעם אחת] צריכים להפסיק כדי להתפלל. אבל זה שכל פעם תוך כדי התורה אדם צריך להפסיק לרגע ולחשוב על ה', לחדש את הכיוון שלו, להיות על הכוונת – זה היה מוזר ביותר, אחד מהדברים המוזרים של החסידות.

מה זאת אומרת? שבאמת תוך כדי התורה אפשר לשכוח מנותן התורה. כשלומדים תורה היא מורגלת בפי הבריות. אחד יכול ללמוד תורה וכל הזמן להתפלל, בלי להפסיק אפילו. מי שלומד תורה כמו שצריך, תוך כדי שהוא לומד יש פסוקים, יש "אמר רחמנא" בגמרא. מי זה "רחמנא"? התורה, או הקב"ה, הרחמן. תוך כדי המלים אתה בהחלט יכול להתפלל, וצריך להתפלל תוך כדי שאתה לומד את המלים. כל הזמן אתה עם הפנים לה'. אבל אם זה הופך להיות עיון שכלי בלבד – לא שלא צריך אותו – אבל בתוך מקיף, לא שם של המברך תחילה. אם אין את המקיף הזה, הלימוד יכול להתדרדר לאחור באחור.

תפלה – אני, תורה – תמימה

נאמר עוד מלה שיכול להיות שגם כתובה כאן: תורה יותר גבוהה מתפלה. תורה היא באצילות. תפלה היא המאמץ שהאדם עושה מלמטה ותורה היא אלקות, "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"[יד]. כמו אלה שאמרו 'מה אתה צריך לכוון? הרי תורה היא ה'!', זה באמת נכון. אבל למה באמת צריך לכוון לה'? בגלל שהתורה היא ודאי בסדר, היא שם באצילות והיא גם פה. השאלה היא איפה אתה ואיפה התורה. אורייתא וקודשא בריך הוא הם ודאי "כולא חד", אבל איפה אני ואיפה התורה, גם כשאני לומד אותה.

זהו עיקר ההבדל בין תורה ותפלה. תפלה היא לא יותר מ'אני', כמו שכתוב "ואני תפלה"[טו], אין תפלה חוץ ממני. אבל התורה קיימת גם בלעדי, גם כשאני לומד אותה היא קיימת. כמו הפירוש המפורסם[טז] של הבעל שם טוב על הפסוק "תורת הוי' תמימה משיבת נפש"[יז] – אם לזה גופא אני מודע, זהו מקור השפעת הטובה של התורה, שהיא "משיבת נפש". "תורת הוי' תמימה" – כמה שאני לא אלמד אותה היא נשארת תמימה, לא נגעתי בה, לא פגעתי בה. כך הבעל שם טוב אומר – "תורת הוי' תמימה" – כמה שאני לא אלמד זה כמו ללקק מים מהים הגדול. כמה שהכלב הזה לא ילקק מהמים, לא יחסר מהים. זה רק משל, על אחת כמה וכמה. היא נשארת תמימה, מה שלא יהיה אצלי. אם אדם מודע לכך שהתורה נשארת תמימה תמיד – אז היא "משיבת נפש". התורה היא ודאי מנוחה, שלום והכל. אם אני הייתי מגיע לדרגת התורה זה אפילו יותר מפנים בפנים, זה הזיווג, הדביקות העצמית עם הקב"ה.

מה הוא רוצה לומר כאן? גם בתוך התפלה יש מנוחה. הוא לא מקביל את זה דוקא לתפלת שבת לעומת תפלת חול. כלומר, גם בחול יש שתי בחינות של תפלה – יש תפלה יותר בדרך קרב ויש תפלה יותר בדרך מנוחה ושלום.

תפלת שחרית – בחינת שבת שבחול

עוד מלה: בקבלה כתוב שתפלת שחרית של חול היא בחינת שבת של החול, כמו שאומרים "היום יום ראשון בשבת"[יח], "היום יום שני בשבת" – בכל יום יש בחינת שבת. השבת שבתוך החול היא התפלה של היום. זה כבר אומר שיש וודאי ממד של מנוחה ושלום בתוך התפלה, לא רק הממד של "שעת צלותא שעת קרבא".

אבל בדרוש זה דבעל הגאולה מבואר, שגם בעבודת התפלה ישנם שני הענינים [כלומר, גם קרב וגם שלום].

ב.      "בכל לבבך", "בכל נפשך", "בכל מאדך"

א.   "בכל לבבך"

"בכל לבבך" – נר"נ

עכשיו הוא מתחיל להסביר שאלו שתי מדרגות של אהבה, שתי מדרגות שהן שלש. הוא הולך להסביר עכשיו שאם אני משיג בתפלה את הדרגה של "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך"[יט] ואפילו "בכל מאדך" כמו שהוא יסביר – זה עדיין קרב. אבל אם אני מגיע בתפלה שלי ל"בכל מאדך", זה עובר להיות "פדה בשלום נפשי מקרב לי". זה מה שהוא הולך להסביר בפרק זה.

האהבה דבכל לבבך, שמצד בחינת נר"נ,

כתוב[כ] שמבין שלש אהבות אלה – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – "בכל לבבך" היא כנגד הנר"נ שבנפש. יש חמש מדרגות לנשמה – נפש, רוח, נשמה, חיה יחידה. נפש, רוח ונשמה, שנקראים נר"נ, אלו אורות פנימיים – הנשמה במח, הרוח בלב והנפש בכבד. הנפש שולטת על כחות המעשה, הרוח על הרגש והנשמה על השכל. הכל פנימי, זה נקרא מערכת של כחות פנימיים. כתוב בקבלה ש"בכל לבבך" הוא לא רק הלב, הוא כל הנר"נ, כל מה שפנימי, כמו שהלב הוא בפנים. בכלל, הרבה פעמים בתורה לב הוא כינוי לפנימיות, "לב השמים"[כא]. לב של דבר הוא פנימיותו, כך שכאשר כתוב "בכל לבבך" היינו בכל פנימיותך.

מה יש בפנים? נר"נ, נפש רוח נשמה. מה שחז"ל אומרים "'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך"[כב] – הוא לא על פי כחות פנימיים. נכונות למסירות נפש לא באה מהכחות הפנימיים. הכחות הפנימיים אף פעם לא יחייבו מסירות נפש. אדרבה – "וחי בהם"[כג], כל הענין של הכחות הפנימיים הוא התלבשות האור בתוך הכלי, לא הסתלקות האור מהכלי.

אם כן, ברור ש"בכל נפשך" לפי פירוש חז"ל הוא כח מקיף. אבל מקיף זה נקרא מקיף הקרוב והוא החיה שבנפש. כמו שנסביר, הוא הרצון של הנפש – "בכל נפשך", כמו "אם יש את נפשכם"[כד]. נפש בתורה תמיד הוא שם נרדף לרצון שלמעלה מהשכל. "בכל לבבך" כולל גם את השכל והרגש, הכל, כל מה שפנימי הוא "בכל לבבך". מה שמתחיל להיות למעלה מהשכל הוא "בכל נפשך", רצון שלמעלה מהשכל.

אבל עדיין זו עוד לא מנוחה. יש עוד מקיף – מקיף הרחוק, היחידה שבנפש, עליו כתוב "בכל מאדך". שוב, זהו כלל: כשאני אומר "בכל לבבך" היינו לאהוב את ה' עם הנר"נ; כשאני אומר "בכל נפשך" – לאהוב את ה' עם החיה; "בכל מאדך" – להגיע לאהבת ה' מצד היחידה שבנפש. זה מה שהוא מתחיל להסביר.

אהבת "בכל לבבך" – התלבשות (גם) בשכל הנפעל

עם היות שגם ע"י אהבה זו הוא פועל שגם נה"ב יהי' לה אהבת ה' [שזה מה שחז"ל מפרשים^כב], בכל לבבך בשני יצריך, [מה החידוש? ה"לבבך", שתי ה-ב הם "שני יצריך". גם הנפש הבהמית, גם היצר הרע יאהבו את ה'. מה הייתי יכול  לחשוב? אם כבר היצר הרע גם אוהב את הקב"ה אז אני בשלום, "גם אויביו ישלים"[כה], הכל בסדר. אז הוא אומר שלא] מ"מ, מכיון שהאהבה דבכל לבבך היא מצד ההבנה וההשגה (שאלקות הוא טוב)

איך מגיעים על פי חסידות לאהוב את ה' בכל הלב? צריך להתבונן. מאין לי שצריך להתבונן? זהו הפסוק שכתוב קודם – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[כו], שמע היינו הבנה, צריך להתבונן. כדי להגיע ל"בכל לבבך", שאני יאהב את ה' מתוך ההתבוננות, צריך שגם ה'אני' הזה ירגיש שה', האלקות הוא הכי טוב שיכול להיות. הכי טוב גם בשבילי כמו שהפסוק אומר "קרבת אלהים לי טוב"[כז]. אין יותר טוב מה'. צריך להתבונן בזה ולהשיג זאת.

ומכיון ששכל הוא בחינת פנימי [שכל הוא המדרגה הכי גבוהה של הכחות הפנימיים, הוא נקרא נשמה] (שמתלבש בהדבר שפועל בו),

מה הכונה פנימי? אם פנימי רוצה לפעול על מישהו הוא צריך להתלבש בו. כמו שני אנשים, יש אחד שמשפיע בפנימיות, רוצה לפעול עליך שתגדל זקן... אם אני רוצה לפעול צריך להתלבש, אני צריך ממש להכנס לתוך החולצה שלך. זה נקרא 'פנימי'. כדי לפעול על מישהו אחר משהו צריך להתמסר להתלבש בו, לדבר אתו בדיוק בשפה שלו, להתחבר ולהתידד אתו, כמו שהוא, ולאט לאט לפעול זאת מבפנים. זה נקרא 'טיפוס פנימי', השפעה בדרך פנימי, להתלבש באדם שאתה רוצה לפעול עליו.

יש מקיף. מהו מקיף? למשל, אם פה יכתבו על הדלת גזירה שמהיום והלאה כל תלמיד שאין לו זקן יעוף מהישיבה – זו נקראת פעולה בדרך מקיף, לא נקרא להתלבש, זו לא דרך פנימית. זו גזירה – או שהיא תעבוד, או שלא. אפילו אם נאמר שהיא תעבוד – כמו שהוא יסביר בהמשך – זה נקרא שגם בנפש יש לי דבר כזה. אם אני גוזר על עצמי משהו, הרצון שלמעלה מהשכל גוזר שאני אעשה כך וכך – זה נקרא פעולה בדרך מקיף, לא התלבש בי, לא הסביר לי שום דבר, לא שכנע אותי בכלל, רק גזר עלי. [יש בזה משהו חיובי?] אם הגזירה חיובית זה יכול להיות חיובי, אבל זו לא התכלית.

גם לפנימי יש חסרון, הוא לא מסוגל תמיד להשפיע ולהצליח. האור הפנימי יכול להיחלש. נראה את זה. הוא אומר כאן הגדרה: כל דבר פנימי, פירוש המלה פנימי הוא "שמתלבש בדבר שפועל בו" – הוא רוצה לפעול באיזה דבר משהו, הוא צריך להתלבש בו, הוא נקרא פנימי. גם כאן, אם השכל רוצה להשפיע על הלב, גם על הלב החיצוני, הנפש הבהמית, שגם הוא יאהב את ה' – בשביל הנפש האלקית לא צריך. כמו הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – בשביל הנפש האלקית לא צריך להסביר כמה טוב לה. הנפש האלקית רק כשהיא שומעת ורואה את הענין האלקי היא אוהבת את ה' מאליו וממילא. אבל בשביל שהנפש הבהמית, שזה פירוש חז"ל "בכל לבבך – בשני יצריך", שגם הנפש הבהמית תאהב את ה' – השכל צריך להתלבש במה שתופס את הנפש הבהמית. מה תופס את הנפש הבהמית? דברים שטובים לה. צריך להסביר לה בטוב טעם ודעת כמה שזה טוב לה.

הרי מובן דפעולת נה"א בנה"ב שתאהוב את הוי' הוא ע"י שנה"א מתלבשת בנה"ב, שההתבוננות של נה"א צריכה להיות בענינים כאלו ובאופן שגם נה"ב יכולה להשיג,

לדבֵר בינו לבין עצמו, להסביר במשלים קלי הבנה שגם השכל של הנפש הבהמית – לפעמים קוראים לה הנפש השכלית[כח] – תוכל להבין את זה בטוב טעם. מה הכוונה 'אלקות זה טוב'? אני בכלל לא מבינה מה זה אלקות, מה אתה רוצה ממני? מה זה הדבר הזה? כמו תינוק, צריך לתת לו בכפית. זה נקרא אור פנימי.

התלבשות בנפעל – מלחמה

הרי התלבשות זו (שנה"א מתלבשת בנה"ב) הו"ע של מלחמה.

זה הווארט. הוא אומר שלפנימי זה קשה. כדי להתלבש ובאמת להסביר לו, כמה שזה לא יהיה שכנוע. כמו היום למשל, מה שקוראים בעולם המודרני 'מלחמה קרה' או 'מלחמת תקשורת', 'מלחמת שכנוע'. זו לא מלחמה אלימה, אבל מלחמה שאתה עובד בה על דעות, אתה מנסה בכל הכח להתלבש ולהשפיע על מישהו, אפילו לשטוף לו את המח, להשפיע עליו שיחשוב כמוך. לא רק שהוא יחשוב כמוך אלא אפילו שירגיש כמוך, הוא יתפעל, פרסומת.

הוא אומר כאן שכל איש פרסומת הוא לוחם, בגלל שהוא צריך להתלבש באיזו תודעה, שבתחילה התודעה השניה לא חושבת כמוהו, הוא חייב להתלבש בו ולהשפיע עליו שיחשוב כמוהו. אפילו אם בסוף הוא כן יצליח, כל העבודה שלו היא עבודת מלחמה. הוא לא יכול לגזור עליו שום דבר, הוא לא יכול להכריח אותך לקנות מוצר שהוא מפרסם.

הוא רוצה להסביר לי שכל העבודה של "בכל לבבך" היא מלחמה, בגלל שהנפש האלקית צריכה להתלבש בתוך הנפש הבהמית. עכשיו הוא מסביר לי עוד מושג: עצם המושג התלבשות – להתלבש בדבר אחר – הוא קרב. [איך אפשר להתלבש בדבר אחר שהוא חוץ ממך?] זה בדיוק הכח, אתה חייב להתלבש בו ולא לשכוח מי אתה. זה קשה, לא כיף. אם אחד פועל בדרך מקיף אז כיף לו, אין לו בעיה, הוא רק אומר את דעתו כמו מלך. מלך הוא מקיף. "אמר מלכא עקר טורא"[כט] – המלך אומר, כולם עושים מה שהוא אומר. [מישהו למשל שלא שומר מצוות...] נכון, זה קרב. כמה שתהיה נחמד תעמיד פנים שנעים, ובאמת, לא תעמיד פנים, צריך לעורר אהבה. כשאתה אוהב אותו באמת כמה שיותר תאהב אותו וכמה שיהיה לך תענוג באהבה הזו – זו דוגמא של תענוג וקרב יחד. כתוב שאי אפשר להשפיע בלי תענוג[ל]. כמה שיהיה לך גם אהבה כלפיו וגם תענוג בהשפעה, אבל עצם הדבר שאתה יורד אליו ומתלבש בשכל שלו וברגש שלו – זה קרב, התלבשות.

שכנוע בדרך אהבה

[כלומר, צריך לשכנע אותו, שיפעל מאהבה, שירגיש שאתה מדבר אליו מצד אהבה?] כן, אלו צריכים להיות דברי אמת. [אם מדובר על תורה ועל איך לעשות מצוה, שיש שתי דרכים איך להסביר את אותה מצוה, אופן אחד יבש ואופן אחד עם אהבה – מה ההבדל ביניהם בפרקטיקה?] אם אתה אומר לו שכך כתוב וכך כולם צריכים לעשות כי זה מה שה' כתב בתורה –אתה גוזר, דין. אבל אם אתה מסביר לו כמה שזה טוב לו, למשל טעמי מצוות בכל רמה שהיא, לתת לו איזה טוב טעם כמה היא טובה המצוה הזו. זה כבר חסד, זו כבר דרך האהבה.

כמו מצות תוכחה, כתוב בשולחן ערוך[לא] שכאשר אתה מוכיח אתה צריך קודם כל לומר לו שאתה אומר זאת לטובתו. אבל באמת, לא שיש לי איזה מצוה להוכיח אותך, עשית משהו לא בסדר אז אני אצעק עליך, אני דואג. כשאתה מוכיח אדם אתה צריך לדאוג לו באמת, צריך לומר לו והוא יבין שאתה אומר לו בגלל דאגה אמתית, שאתה דואג לטובתו.

ולהיפך, ככל שתאהב אותו יותר ותרד אליו יותר, יש יותר קרב. כמו שהוא הסביר בפרק הראשון שקרב מלשון התקרבות. ככל שאתה מנסה לפעול יותר קירוב דעת אז יותר קשה, לא בדרך מנוחה.

ב.   "בכל נפשך"

בטול הרצונות הזרים

הוא אומר עכשיו עוד יותר, שיש מדרגה יותר גבוהה והיא אהבה ד"בכל נפשך":

וגם האהבה דבכל נפשך, שמצד בחינת חי' [אמרנו ש"בכל לבבך" היינו נר"נ ו"בכל נפשך" חיה], הגם שחי' היא בחינת מקיף,

כשהחיה של הנפש האלקית מתגלה היא לא מתלבשת בתוך הנפש הבהמית. זו רק דרגה גבוהה מאד של הנפש האלקית שעכשיו עומדת בגילוי אצלו. מה היא פועלת על הנפש הבהמית? בטול. אור כל כך גדול ורצון כל כך תקיף עד שהנפש הבהמית נופלת. כל ההתקוממות, כל התאוות, הרדיפה אחרי הבלי עולם הזה – הכל נופל. אם החיה שבנפש מתגלה כל ה'לעומת זה' שבאדם נופל. כשהוא נופל זה לא אומר שהוא מתבטל באמת. לאור הגילוי הגדול הוא מתבטל זמנית.

והבירור דנה"ב שע"י אהבה זו הוא (לא בדרך התלבשות, אלא) שמצד תוקף הרצון דנה"א (רצון שלמעלה מטעם) מתבטלים ממילא הרצונות דנה"ב,

מהו רצון? הוא רוצה בה'. לא רוצה בשום דבר אחר בעולם, "איך בין גארנישט"[לב] יש ביטוי, רצון תקיף ואמתי בקדושה. כשהוא מאיר בנפש, אם יש רגע שאתה באמת רוצה בה', כל הרצונות הזרים שיש לך באותו רגע מתבטלים. זה ודאי נמצא בחויה של כל אחד ואחד. פעם היה לך איזה רגע בו אתה רוצה את ה'. לא שאתה מבין, שום דבר, לא שכל וכו'. זה לא רגש, זה לא נקרא אהבה פנימית, לא רגש פנימי, לא מעשה, רק רצון תקיף שאתה רוצה את הקדושה.

קודם כל הוא מסביר שחויה כזו נקראת גילוי החיה שבנשמה. מה היא עושה יחסית לנפש הבהמית? כלומר, באותו רגע של גילוי הרצון אתה מוכן גם למות על קידוש השם, "'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך"^כג. אתה רוצה רק את ה', לא שום דבר אחר. באותו רגע כל הדברים האחרים מתאפסים ומתבטלים, אתה לא רוצה שום דבר חוץ מהקב"ה. זה נקרא גילוי החיה.

גם "בכל נפשך" – בירור בדרך מלחמה

אעפ"כ, מכיון שביטול הרצונות דנה"ב הוא רק מצד התגברות הרצון דנה"א [למה הם התבטלו? בגלל שהיתה לו באותו רגע תגבורת עצומה של רצון הנפש האלקית שלו], היינו שגם עכשיו יש לנה"ב בהעלם רצונות זרים [לא שהרצונות התכסו לגמרי, שאין רצונות. יש לנפש הבהמית את כל הרצונות שלה] אלא שמצד התגברות הרצון דנה"א אינם באים בפועל [כלומר, אפילו לא מתגלה לו בתודעה שום רצון אחר], לכן נכלל זה בהעבודה דבירור שבדרך מלחמה.

הוא אומר שאפילו זה נקרא מלחמה. למה? בגלל שהוא עדיין צריך להזהר. כמו כאן (בשכם), אפילו שלכאורה אתה הבעלים, יש את כל הסממנים של מחבלים בכח שמסתובבים כאן. יש מלחמה שאתה נלחם, אבל יש מלחמה שהשטח כאילו שקט אבל באמת הוא יכול להתעורר בכל רגע, אתה עדיין בכוננות. הוא אומר שבמדרגה הזו אתה לא יצאת מידי מלחמה.

אם הייתי יכול לחבר את שתי המעלות יחד זה היה אידיאלי, הכי טוב. אם אני מסביר לה, יש מי שאני מצליח להגיע ויש מי שאני לא מגיע אליו בכלל. חוץ מזה, גם האור שלי קצת נחלש, קצת הרבה – תלוי כמה קשה לי. יש מעלה שמי שאני מצליח אתו – באמת הצלחתי. גם יכול להיות שאני מצליח אתו כל זמן שאני שם, אבל אם אני הולך מכאן יכול להיות שגם ההשפעה תלך.

[הם לא התבטלו, רק שעכשיו יש רצון] זה לגבי הרצון, אני חוזר לפנימי, לנר"נ. יש מושג 'היסח הדעת' – אם אני מסיח את הדעת מההתבוננות אני מפסיד את "בכל לבבך". יש חלק-ממד מסוים של הנפש הבהמית שתפסתי, שכנעתי אותו והסברתי לו. כמו בפרסום, יכולה להיות חברה, 'קוקה קולה' שכל הזמן מפרסמת, אז כולם שותים 'קוקה קולה', 'טעם החיים'. מה יקרה אם חודש יפסיקו לפרסם? 'פפסי' תעלה. הם חייבים כל הזמן לעבוד. אם מסיחים את הדעת, גם מה שיש נאבד.

זה לגבי השפעה פנימית. כאן לגבי מקיף זה ודאי כך. כל מה שהנפש הבהמית הפסיקה לרצות רצונות זרים היה בגלל הגילוי האדיר של רצון הקדושה שביטל אותם בלי להתלבש בתוכם. כמובן שברגע שהוא יפסיק הם יתחילו להתעורר. הרבי אומר יותר מזה: אפילו כשהוא מעיר עדיין צריך להיות בכוננות, אפילו תוך כדי הרצון התקיף, צריך להיות כל הזמן בכוננות. אם כי לכאורה על פני השטח הכל התבטל, הרצון הזר יכול לצוץ לו. הוא אומר שזה עדיין נקרא מלחמה.

בירור – נפילת הנפש הבהמית

כך גם נבין את המלה בירור: כל מה שאתה עושה בתפלה, באהבה, הוא לברר ניצוצות מתוך הנפש הבהמית. כלומר, להעלות מה שניתן לה'. גם בבטול, כשהנפש הבהמית נופלת באופן ממילא, שלא כמו "בכל לבבך" שהוא גם אוהב את ה', כרגע הוא מתבטל בפני ה', הוא פוחד מה'. גם בפחד הזה שהוא מתבטל יש בירור. כלומר, משתחררת ממנו איזו אנרגיה תוך כדי שהוא נופל אל הפנים. קודם היה חלק מהנפש הבהמית שהשפעת עליו בדרך פנימי, שהוא גם אוהב את ה', הסברת לו שה' הוא טוב, גם בשבילך הוא טוב, הכי טוב. זה ודאי בירור. חלק ממנו חזר בתשובה מרצון. עכשיו הוא אומר שהבטול שעל ידי גילוי החיה הוא גם בירור, בגלל שתוך כדי בטול יש כוחות ואנרגיות שמשתחררים ועולים, הניצוצות.

[בפנימי, כשהאנרגיה מתהפכת, זה מהנפש הבהמית או מהנפש האלקית?] בפנימי הנפש האלקית השקיעה את כל האנרגיה שלה בהתלבשות, בהסבר. עכשיו היא מקבלת בחזרה 'פידבק' חיובי מהנפש הבהמית, "'בכל לבבך' – בשני יצריך". במקיף הוא עושה את שלו. הוא מתגלה ונחשף, ועל ידי חשיפת "בכל נפשך", החיה שבנפש, נופלת הנפש הבהמית. אבל יש בזה גם בירור והוא עדיין נקרא בירור בדרך מלחמה.

"עזֹב תעזֹב עמו"

נאמר עוד מלה: יש לפעמים אדם, גם רב או רבי, שהפעולה הראשונה בגילוי שלו פועלת לבטל את כולם. לא להסביר בדרך אור פנימי, רק לדבר סודות, רזין דרזין של קבלה, וכולם מתבטלים. זה נקרא השפעה בדרך מקיף. גם זה נקרא מלחמה. זהו תכסיס. מהי מלחמה? תכסיס ותחבולה איך מקרבים את האדם. מלחמה היא לנצח. לנצח אין הכונה להרוג אותו. לפעמים לנצח היינו להרוג אותו, אבל עיקר הנצחון הוא שאתה מעלה ומחזיר אותו. גם בתוך עצמך, אתה לא רוצה להרוג את עצמך. גם את היצר הרע – זה הכלל הראשון של החסידות, של הבעל שם טוב[לג]: "כי תראה חמור שֹנאך וכו' עזֹב תעזֹב עמו"[לד] – לא להתענות, לא להתעסק בסיגופים ותעניות כדי להרוג את היצר, רק "עזֹב תעזֹב עמו" – צריך לעזור לו לקום, להחזיר אותו בתשובה.

זה היה ההבדל בהתחלה, בזמן הבעל שם טוב, בין החסידות לבין המוסר – לא להתעסק בעיקר יותר בסיגופים ותעניות שהמטרה בהם היא להרוג את היצר. אלא "כי תראה חמור שֹנאך רֹבץ... עזֹב תעזֹב עמו" – צריך לעזור לו לקום, להחזיר אותו. גם בדרך של "בכל לבבך" וגם בדרך של "בכל נפשך". "בכל נפשך" היינו שאתה מבטל אותו ובזה משתחררת אנרגיה, אבל אתה עדיין בעימות אתו. אתה עדיין נשמר.

ידיעת ה"שֹנאך" – מלחמה

גם שם, באותו פירוש של "חמור שֹנאך", יש דיוק: הבעל שם טוב אומר שצריך לדעת שהוא "שֹנאך", לא להכנס לאשליה שהוא לא "שֹנאך". צריך לדעת שהוא שונא אותך, אבל עם זה שהוא שונא אותך – "עזֹב תעזֹב עמו", תעזור לו ותקרב אותו. כל עוד אתה צריך להיות מודע לכך שהוא "שֹנאך" זה נקרא שאתה במלחמה, שיש לך עסק עם שונא. אפילו שהעסק שלך אתו הוא לקרב אותו, לא רק להרוג אותו, אבל זה שאתה בעסק עם שונא זה נקרא שאתה במלחמה.

לו יצויר שאתה יכול להגיע למצב בו אתה לא צריך להיות מודע בכלל שיש שונאים בשטח – זה  כבר שלום. כמו למשל במצב שלנו, אם היה אפשר להגיע למצב שלגמרי אני יכול לשכוח מזה שיש פה ערבים מסביב ואף על פי כן לעשות את התיקון, ממש לשכוח מהכל. כמו כאן, באים לכאן ללמוד תורה ולשכוח, אין. זה נקרא פדיה בשלום מצד היחידה, כמו שנסביר תיכף, לא מצד "בכל לבבך" ולא מצד "בכל נפשך".

ג.   "בכל מאדך"

וענין פדה בשלום נפשי [מהו?] הוא בהאהבה דבכל מאדך, שמצד בחינת יחידה ["בכל מאדך" היינו גילוי היחידה שבנפש]. כי כיון שבחינת היחידה אין כנגדה לעומת זה [אין דבר ברע שמקביל ליחידה], בבואה דבבואה לית להו,

זה גם מובא בשולחן ערוך[לה] לגבי אשה עגונה שמת בעלה, כשבלילה לפעמים מישהו עומד, איך לדעת אם הוא בן אדם או שד? חז"ל אומרים שאפשר להכיר בין אדם לבין שד בלילה אם יש לו צל אחד או שני צללים, צל של צל. לשד יש רק צל אחד, אין לו "בבואה דבבואה"[לו], אין לו צל של צל. לאדם חי, אמתי, יש "בבואה דבבואה". זוהי לשון חז"ל שמובאת בשולחן ערוך. רק שהרמ"א כותב באבן העזר שהיום אנחנו לא בקיאים, זה אחד מהדברים שהיום לא בקיאים בהם, אבל 'המחבר' מביא את זה להלכה, זו גמרא.

אפילו פשט המלים "בבואה דבבואה" גם לא פשוט, ואין כאן המקום. מה נקרא 'צל של צל'? מה אתה חושב? מה הפשט אפילו? לכאורה כמו שאמרת, היות והאור בא תמיד משני כיונים, לפרוז'קטור של האור יש איזה מן רוחב מסוים והוא יוצר אפקט כזה של צל על צל, צל שיותר כהה ואחריו צל שיותר בהיר. הצל השני הוא הצל של הצל, יש צל ראשון ויש צל שני. לפי זה, לשד אין את הממשות שיוצרת את תופעת דו-הכיוונים, שיהיה צל אחד כהה ועוד צל אחריו בהיר יותר. אין לו צל של צל, יש לו רק צל אחד. [הצל הבהיר הוא הצל שלי ממש, לא של הצל] שוב, הרמ"א כותב שלא בקיאים בכלל, כנראה הכונה היא שלא בקיאים אפילו מהו הפשט, מה נקרא צל של צל. לכאורה זהו הפשט בצל של צל, "בבואה דבבואה".

איך שלא יהיה, בקבלה כתוב[לז] ששד נקרא ה'לעומת זה'. לקליפות אין ממשות אמתית כדי ליצור תופעת צל של צל, יש להם רק צל אחד.

בבואה דבבואה – סוד ה-ם סתומה של הצלם

מהו צל? קודם כל צל של צל הוא ה-ם הסתומה של צלם, הוא הופך את המלה צל לצלם, "צלם אלהים"[לח] (הנה הגיע ה"בבואה דבבואה", הצל של הצל...) – יש צל ויש צלם. ה-ם הסתומה של צלם היא הצל של הצל, ה"בבואה דבבואה". ה-ל של צלם היא החיה, הצל הראשון, ה-צ של צלם היא נר"נ. סוד הצלם בקבלה[לט] הוא שה-צ היא הנר"נ, הבחינה של "בכל לבבך", כשמוסיפים ל נעשה צל אחד, "בבואה", החיה שבנפש. כשהיא מתגלה בנפש הקליפות נופלות, כמו שאמרנו קודם, אבל עדיין קיימות בפוטנציה, לכן עדיין יש להם עימות, בגלל שכנגד הצל שלו יש גם את הצל שלהם. אבל כשמתגלה אצלו "בכל מאדך", שהוא היחידה שבנפש, אין כנגדו – "בבואה דבבואה לית להו". לכן בדרגה זו האדם לא עומד בעימות. מה זה עימות? מלשון "זה לעומת זה". היות ואין "זה לעומת זה" לכן אין לו שום עימות אין מנגד, אויב או שונא.

בטול ה'לעומת זה' באמת

כאשר היחידה שבנפש עומדת בגילוי האדם הוא בשלום, אפילו שיש פעולה. אדרבה, יש פעולה הכי אדירה על האויבים, אבל הוא בשלו – בשלום, מנוחה, דוקא כשהוא מגיע למדרגה של "בכל מאדך".

כי כיון שבחינת היחידה אין כנגדה לעומת זה, [שעל זה כתוב] בבואה דבבואה לית להו [אין לו צלם, יש לו רק צל], לכן, כשמתגלית בחינת היחידה, מתבטל הלעו"ז [אבל מתבטל באמת].

קודם הוא גם התבטל, אבל אמרנו שהכונה שהוא התעלף, נפל על הפנים, המציאות לא התבטלה לגמרי. לכן הוא יכול כל הזמן להיות חוזר וניעור. כאשר היחידה שבנפש מתגלה שאין כנגדה "בבואה דבבואה" ה'לעומת זה' מתבטל לגמרי.

דבחינת חי', כיון שיש כנגדה לעו"ז, לכן הגילוי דבחינת חי' אינו שולל ומבטל הרצונות זרים דנה"ב, והוא רק בדרך התגברות [הוא מתגבר עליהם ולשעה הם מתבטלים], שהרצון לאלקות (שמבחינת חי') מתגבר על הרצונות דנה"ב, [לְמה הדבר דומה? כמו לגזור עליך משהו ואתה חייב לציית, לא יעזור לך. אפילו לאיים עליך שאם לא תציית יהיה כך וכך. אתה חייב, אבל זה לא נקרא שהרצון הפנימי יתבטל] ובכדי שיהי' ביטול הרצונות דנה"ב הוא ע"י גילוי היחידה.

הנושא הוא שגם בזמן התפלה יש "שעת קרבא" ויש גם שעת שלום. כל זמן שבתפלה האדם מגיע ל"בכל לבבך ובכל נפשך", לאורות פנימיים או גם גילוי החיה, שהוא רצון תקיף לאלקות למעלה מהשכל, שמבטל לשעה את הרצונות הזרים – הוא עדיין עומד בעימות. לכן זה עדיין נקרא "שעת צלותא שעת קרבא", אבל כאשר הוא מגיע ליחידה שבנפש אז "פדה בשלום נפשי מקרב לי" – אין כנגד זה 'לעומת זה'.

"בכל ממונך"

[לגבי "בכל מאדך"...] אתה רוצה לשמוע איך "בכל מאדך" זה "בכל ממונך"? יש שני פירושים ל"בכל מאדך" – "בכל ממונך"^כב ו"בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד". "בכל ממונך", קודם כל, ממון נשמע מ, בסוד ה-ם סתומה של הצלם. אבל הממון הוא הרכוש שמקיף את האדם, כמו בית. בפשטות, עיקר הרכוש הוא הבית. הבית הוא המקיף הרחוק של האדם. כל החידוש הוא שאפילו הבית, היחידה, במדרגה הכי גבוהה שבנפש לא כל כך בתוכך, זה כל החידוש. מה שהכי בתוכך אלו הדרגות הנמוכות בנפש שלך. מה שהכי שרש נשמה שלך, הכי גבוה, הוא לא כל כך בתוכך, הוא יותר בקירות הבית שלך. זה הקשר בין הממון לבין מדרגת "בכל מאדך". לכן בית נותן לאדם את המנוחה. המנוחה והנחלה והשלום הם בזכות הבית, שהוא המקיף הרחוק מסביב.

ברגע שאתה אוהב את ה' "'בכל מאדך' – בכל ממונך" – גם אותו אתה מקריב לה'. מה חז"ל אומרים על "בכל ממונך"? יש אדם שחביב עליו הממון יותר מאשר הגוף. איך יכול להיות דבר כזה? זהו מן הרגש פנימי בנפש שהנצחיות שלי, מהו בית? מה שהאדם יוריש וינחיל לדורות הבאים. יש משהו בנצחיות הזו שלמעלה מהחיים הגשמיים, הסופיים שלי. זה נקרא אדם שהממון יותר חביב עליו מהגוף.

"בכל מאדך" – "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד"

אבל הפירוש השני הוא עוד יותר – "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד" – זה "בכל מאדך". אדם לא סתם בהשתוות, שהכל מה' והכל הוא טוב, "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[מ]. אלא על כל מה שקורה הוא יכול באמת להודות מאד מאד. זה רק אחד שלגמרי לגמרי למעלה ממה שגוף מרגיש. מכל היסורים וכל הכאבים של הגוף ואפילו הרצון שלמעלה שמתלבש בגוף. כדי להודות מאד מאד צריך להיות לגמרי מופשט מהמוגבלות של הגוף.

"בכל מאדך" במהלך התפלה

האם ישנם חלקים בתפלה ששייכים לכל אחת מהגישות, לגזור על עצמו או לעבוד בדרך פנימית? בדרך כלל הן באות לא באותו רגע] רוב התפלה, עד קריאת שמע, הכל פנימיות, הכל נר"נ. [ובשמונה עשרה?] שמונה עשרה היא אצילות, חיה. לפי המדרגות בכללות שמונה עשרה זה חיה, ונפילת אפים היא היחידה שבנפש. [לא בברכת "שים שלום"?] זה כבר הזיווג. בסוף שמונה עשרה לפי הקבלה[מא] נעשה עיקר הדביקות והזיווג.

[מה הוא חושב? מבחינתו איך זה נראה? הוא מקבל על עצמו את הגזירות של ה' וממעט את הרצון שלו או אלא שהוא מנסה לאלץ את עצמו לקבל את זה?] אמרנו ש"בכל נפשך" הוא גילוי של רצון לאלקות. באמת אני לא רוצה שום דבר בעולם, רק את ה', רצון תקיף לאלקות. כל כך רצון שאני מוכן למות בשביל ה', "אפילו נוטל את נפשך". כמו אחד שמגלה משהו חדש, פתאום אני מגלה את ה' ורק אותו אני רוצה. זה "בכל נפשך". כל הרצונות הזרים באותו רגע על כל פנים נופלים, אין להם מה לעשות. אבל יש את זה ב'לעומת זה'. כלומר, הרצון הזה הוא באמת ה'לעומת זה' של הרצון הזר. רק אם הוא פתאום מתגלה, אני רוצה את ה', בחזק בגדול, הוא מתגבר על כל שאר הרצונות, כולם נופלים תחתיו. הם עדיין קיימים ועדיין בממד פנימי הוא בעימות אתם. אף על פי שהוא חושב רק על ה', לא חושב עליהם והם מתבטלים, הוא בעימות אתם בגלל ש"זה לעומת זה עשה האלהים"[מב]. יש כאן רצון ויש כאן רצון, הוא עדיין קיים רק שהוא מעולף.

איך רואים זאת בשמונה עשרה? זו נקודה חשובה: רואים זאת ב"סלח לנו אבינו כי חטאנו"[מג]. בברכת סלח כתוב              [מד] שמורגש כל הממד הכי פנימי של הרע של האדם, דוקא כשהוא עומד בשמונה עשרה. בשמונה עשרה יש לו עדיין הרגשה של ה'לעומת זה' שלו, שהוא מלא חטא. רק ברגע האחרון, ב"שלום", בברכה האחרונה הוא מגיע לשלום, בחינת "בכל מאדך".

מעלת השותפות שבמדרגת החיה

כמובן שיחסית, מה שאמרתי על קטעים בתפלה, חז"ל אומרים[מה] שהפרשה הראשונה של קריאת שמע, כולה על שם "בכל מאדך". זה ההבדל בין הפרשה הראשונה לבין הפרשה השניה. בפרשה השניה יש רק "בכל נפשכם"[מו], אין 'בכל מאדכם'. בכללות בפרשה הראשונה צריך לנסות להגיע ל"בכל מאדך", יותר מהפרשה השניה.

מה יש בפרשה השניה שאין בפרשה הראשונה? ההזדהות עם הרבים. הפרשה הראשונה היא עדיין בלשון יחיד. היא הנותנת, כמו שחז"ל אומרים, אי אפשר לדרוש מהרבים 'מאדכם', רק מיחידי סגולה. אבל זו גופא המעלה של הפרשה השניה – אתה אחד עם הציבור, יחד עם כל הציבור אתה מגיע על כל פנים למדרגת החיה המשותפת. החיה המשותפת היא "בכל נפשכם".

אכן יש הרבה פסוקים, יש ודאי פסוקים פרטיים בכל מקום, כשפסוק מסוים מדבר יותר לבחינה זו ופסוק אחר מדבר יותר לבחינה זו. ודאי שכך, אבל בכללות המדרגות האלה, את סולם התפלה, 'סולם דא צלותא'[מז], עולים מברכות השחר, דרך תפלת השחר שלפני פסוקי דזמרה – זה נפש; אחר כך פסוקי דזמרה הם רוח; ברכות קריאת שמע הן נשמה; שמונה עשרה – חיה; הסיום באמת הוא יחידה.

סולם התפלה – רצוי ומצוי

[לכאורה נוכחות האדם יותר נעלמת ככל שהוא עולה בתפלה. איך יכול להיות? הרי בשמונה עשרה אנחנו מדברים על עצמנו בכמה מקומות כ'אני'!] כתוב "וזאת לפנים בישראל"[מח], כל העליות האלה הן אידיאל, כך הוא האידיאל. כתוב שהאדם יכול לפעמים להשיג את שיא התפלה שלו כשהוא אומר "אדון עולם", במלה הראשונה, ומשם והלאה עד הסוף בשבילו אישית הכל כמו ירידה. היום אי-אפשר לקבוע שכאן תהיה פה ואחר כך תעלה למדרגה יותר גבוהה, יכול להיות שעל תחלת התפלה, במשפט הראשון, כבר תגיע ל"בכל מאדך", אחר כך כבר תנחת לאט לאט. אבל בכללות, כוונות התפלה הולכות לפי הסדר הזה. [מה קורה בימים בהם אין תחנון?] כנראה שהיחוד נעשה מעצמו, כמו שגם ישראל אמר קודם, שהוא נעשה כבר בברכה האחרונה של שמונה עשרה. תמיד מ"שים שלום" מתחילה הארת היחידה שבנפש, ואם זה ביום שאין אומרים תחנון היא ממשיכה בדרך ממילא.

ג.       שייכות מסירות נפש לדרגת היחידה

נלמד עוד קטע:

ד) ויש לקשר זה עם הידוע בענין כח המס"נ שבכאו"א מישראל (דכח המס"נ הוא מצד יחידה), [לכאורה קשה: קודם אמרנו שהחיה היא "בכל נפשך", מסירות נפש. אמרנו ש"בכל נפשך" היא רק החיה שבנפש, לא היחידה. נסביר את זה] דזה שהוא מוסר נפשו שלא להפרד ח"ו מאחדותו ית' הוא לא מצד הרצון שלו (היינו שאפשר להיות באופן אחר אלא שרוצה באופן זה), אלא מפני שאינו יכול להפרד ח"ו מאחדותו ית'.

מסירות נפש – לא יתכן אחרת

הוא אומר שיש במסירות נפש שתי בחינות. למה אנחנו אומרים שמסירות נפש תמיד מזוהה עם היחידה ולא עם החיה? הרי "'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך". היחידה שבנפש נקראת קשר עצמי עם ה'. זהו גם יסוד גדול מאד – מה ההבדל בין קשר עצמי לבין מדרגה פחותה מזה? אם אתה קשור בעצם למשהו – הוא לא יכול להיות אחרת. לא שאתה מחליט באיזה רובד של הנפש, של התודעה, שכך אתה רוצה וכך יהיה ואתה הולך על זה. למה אני קורא 'מסירות נפש'? כל אחד מתכוון להליכה במסירות מתוך רצון תקיף, כמו שאומרים 'אני הולך עד הסוף'. גישה כמו פה – הולכים עד הסוף, עד מסירות נפש.

ללכת עד הסוף, תודעה שאתה מכין את עצמך, אתה מתכונן מראש שבמקרה שיעשו לי כך וכך אז אני הולך עד הסוף – זה לא היחידה שבנפש, זו החיה שבנפש, מצד הרצון, שאתה באמת רוצה את זה עד הסוף. אולי זה כן יכול להיות מצד היחידה, אולי זה רק ביטוי אמתי, היות ואתה באמת באמת לא יכול להיות בלי זה, לא יכול לוותר על הדבר הזה, לכן הוא מתלבש בתוך השכל שלך, שאתה חייב ללכת עד הסוף. אבל זה גם יכול להיות רק מצד הרצון, אתה רוצה, רצון אקטיבי, לא ממילאי ומאליו.

זה עיקר ההבדל בין החיה ליחידה. היחידה היא מסירות נפש בהכרח המציאות, לא יתכן אחרת. לא בגלל שאני החלטתי ואני רוצה את זה. מה יוצא מזה לפי הענין כאן? שאם אחד מוסר את נפשו מצד היחידה, הוא מוסר את נפשו גם במנוחה. יש אחד שהולך למות על קידוש השם בשלום, במנוחת הנפש. זה הגילוי האמתי של היחידה שבנפש.

מעשי התאבדות – סוד "ההוא כובס"

[אומרים שאין 'לעומת' זה באהבת "בכל מאדך", אבל לכאורה התאבדות היא ממש זה] לא, התאבדות היא הרצון. אם זהו לא רצון שהוא רצה אז זו הפקרות, יאוש מהחיים. יש המון התאבדויות שהן תוצאת הפקרות של הקליפה. היא לא 'לעומת זה' של היחידה שבנפש בכלל. זה נקרא "פלשתים (פלשתינאים) ליצנים"[מט]. מה זה פלישתים? 'מבוי מפולש'[נ], מופקר. אם זה בלי הפקרות זה רצון.

[ממש לאחרונה היה תלמיד חכם גדול שהתאבד. אב לשמונה ילדים, הוא עשה כל טצדקי שבעולם שיהיה כמה שיותר 'על פי הלכה'. הוא קשר את עצמו באיזה אופן ואחרי זה פתח מים שהטביעו אותו. זה מוות הרבה הרבה יותר קשה, כדי שזה יהיה רק בגרמא...] רגע, על מי דברת בהתאבדות, על יהודים או להבדיל על גוים? [על יהודים] אה (חשבתי שאתה מדבר על אתמול[נא], לא הבנתי על מה אתה מדבר), הסיפור שסיפרת קשור לדבר שלמדנו הרבה, "ההוא כובס"[נב] של רבינו הקדוש. באשכבתיה דרבי הוא קפץ מהגג ויצאה בת קול ואמרה ש"ההוא כובס מזומן הוא לעולם הבא". זה דין שמים, רק אם זה הכרח המציאות. כתוב שהקפיצה שלו מהגג היתה מתוך גילוי היחידה שבנפש, הוא לא היה מסוגל לחיות בעולם הזה בלי רבי. עוד יותר, בלי להיות נוכח באשכבתיה דרבי. זה שהוא הפסיד את אשכבתיה דרבי ולכן הוא לא מסוגל לחיות יותר בעולם הזה – זה היה אמת אצלו. הוא יהודי פשוט, זה היה אמת לאמתו אצלו, גילוי יחידה שבנפש – אז הוא קפץ מהגג ויצאה בת קול שיש לו חלק בעולם הבא. [ואיך הסיפור הזה מתקשר עם אדם שלא יכול להיות יותר בעולם מרוב סבל?] כך כתוב. יכול להיות דבר כזה ש"דינו מסור לשמים"[נג].

[האם לא עדיף שהוא ישתמש ברצון והשכל כדי למסור נפש?] מוסבר בחסידות שמה שעדיף תמיד הוא שהיחידה תרד ותשפיע גם בחיה וגם בנר"נ, שכל כחות נפשו יהיו חדורים מכח היחידה. [מה אם זה לא קורה?] הוא לא הגיע למדרגה הזו, אבל הוא הגיע למדרגה גדולה. גם "בכל לבבך ובכל נפשך" אלו מדרגות גדולות, אבל הוא לא הגיע למדרגת יחידה.

אם אחד מסר את נפשו, מת על קידוש השם מצד הרצון לאלקות, אבל באותו זמן יש עדיין קיום, אמנם קיום מעולף לרצונות הזרים של הנפש הבהמית יתכן עדיין שאפילו בו זמנית – כמו שהוא אומר כאן – יש לו מלחמה מסוימת. אפילו שהוא הולך למות יש לו מלחמה. זה יכול להתבטא גם בפניות בשעת מעשה, כמו שיש כמה סיפורים מפורסמים בחסידות[נד]. אדם יכול לקבל פניה רעה תוך כדי שהוא הולך להיהרג על קידוש השם. [אולי הוא בכלל טועה?] לא, להיפך, זה לימוד זכות עליו. הוא אומר כאן ש"'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך" הוא מצד החיה, והחיה עדיין במלחמה. הוא לא יצא מידי מלחמה בגלל שיש 'לעומת זה' מצד החיה.

"יהרג ואל יעבור" – מסירות נפש מצד "בכל לבבך"

נמשיך, הוא אומר שהיחידה ענינה שלא יתכן באופן אחר:

ועפ"ז יש לבאר מה שמבואר בכ"מ שהאהבה דבכל מאדך הו"ע המס"נ. דלכאורה אינו מובן [זו הקושיא שהקשנו עכשיו], והרי גם האהבה דבכל לבבך ובכל נפשך מחייבת לכאורה ענין המס"נ,

עוד חידוש: תמיד חז"ל אומרים כמו שאמרנו קודם "'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך", וכאן הרבי אומר עוד יותר מזה, שאפילו "בכל לבבך" שהוא על פי טעם ודעת, כמו להסתכל בתורה, להסתכל בשולחן ערוך מה כתוב גם נכללת במסירות נפש – יש מקרים בהם כתוב שבמקרה כזה "יהרג ואל יעבור"[נה]. יש בהחלט גם מצד "בכל לבבך" מסירות נפש. השכל של התורה מחייב מסירות נפש.

לפי זה, "בכל נפשך" הוא יותר מ"בכל לבבך", יותר מזה שאתה יודע שיש דין של "יהרג ואל יעבור". אם אתה יודע שיש דין של "יהרג ואל יעבור" ובגללו אתה מת – זה עדיין "בכל לבבך". אבל "בכל נפשך" היינו שאתה הולך על ה', זה גילוי בנפש שאתה רוצה את ה' ואתה מוכן למות בשבילו. מתוך רצון לדבוק בה', כמו שאומרים 'אני מת על ה'', לא בגלל "יהרג ואל יעבור", דבר שאפשר להסביר בשכל, אלא הוא 'מת על ה''.

גם ב'מת על ה'', וזה הדיוק הדק והעיקרי כאן, יש לא בדרך ממילא, התגלות רצון. אבל יש גילוי של היחידה שבנפש, דביקות עצמית, הוא לא יכול להפרד, לא יתכן אחרת.

מסירות נפש על אהובים לך – מצד "בכל לבבך"

דכשאוהב את הוי' בכל לבבו ועאכו"כ כשאהבתו את הוי' היא בכל נפשו הרי בודאי ימסור נפשו עבורו,

כמו שאתה מוכן למסור את נפשך על אחד שאתה אוהב אותו, אפילו בלי שכל. לאחד יש קרוב משפחה, כמו שכתוב בזהר[נו] לגבי אבא ואמא שהבן מוכן למסור את נפשו ולהציל את אבא ואמא שלו, בפשטות. בגלל שהוא אוהב אותם. הלשון שם בזהר היא "דרחים להו יתיר מגרמיה וכו'". הוא אוהב אותם יותר מזה שהוא אוהב את עצמו, את הגוף שלו, הנפש שלו, הרוח שלו, הנשמה שלו. הוא לא כותב שם חיה ויחידה. עד נשמה, הכל בחינות של "בכל לבבך". הוא כל כך אוהב אותם שהוא מוכן למות בשבילם. זו אהבה טבעית. לכאורה היא מצד רגש האהבה של "בכל לבבך".

גילוי מסירות הנפש – תמצית הטוב (והפכו ברע)

יש מסירות נפש גם מצד השכל, כמו שאמרנו, שהשכל אומר "יהרג ואל יעבור"; יש גילוי של רצון תקיף; ויש יחידה. הוא אומר חידוש חשוב מאד: מסירות נפש יכולה לבוא מכל מדרגה בנשמה. אני אפילו יכול, כשאני חושב על זה, לדייק זאת מ"מרובה מדה טובה"[נז]. אף על פי שאמרנו שאין ליחידה 'לעומת זה', הכי קרוב ליחידה נקרא 'קליפת עמלק'[נח], הוא תמצית הרע.

מה הכונה תמצית הרע? כתוב שאם אתה לוקח כל מדה שהיא, כל מדה בנפש, כל רגש, אהבה, יראה, כל דבר פרטי, וממצה אותו – מלשון מיצוי – עד הסוף, הוא הופך להיות ארס. כל מדה רעה שבתחילה היא לא ארס – ארס הכונה שאתה מכור כל כך לדבר הזה – כמו סתם תאוה, לעשן, אם אתה מתחיל לעשן ר"ל דברים שאתה מתמכר להם הופכת תאות העישון להיות ארס. זה נקרא שעמלק הוא תמצית של כל תאוה וכל מדה רעה. יש לפחד עד כדי שגעון, או עד כדי נכונות נפשית להתפרץ ולרצוח, שזה כבר לעבור את הגבול, גם של הרע, וזה הופך להיות עמלק.

אם ב'לעומת זה' יש בכל מקום תמצית רע שיכולה להביא את האדם לרצוח, נאמר, אם מישהו מכור לזה עד כדי כך אז כל שכן וקל וחומר – "מרובה מדה טובה" – בכל מקום בטוב שהתמצית שלו מביאה אותך לידי מסירות נפש. אפשר באמת לומר שזו ההתכללות היחידה בכל מקום. אם אתה מגיע לתמצית של כל מדה טובה, באמת היא עד כדי מסירות נפש.

"בכל לבבך" – מסירות נפש על פי טעם ודעת; "בכל נפשך" – רצון שלמעלה מטעם

בכל אופן זה חשוב, בגלל שבדרך כלל לא כתוב שיש מסירות נפש מצד "בכל לבבך". כאן הוא אומר שגם ב"בכל לבבך" יש מסירות נפש וכל שכן ב"בכל נפשך". הוא אומר שכל אחד, כשאתה אוהב מישהו אתה מוכן למסור את נפשך עבורו:

ומהו העילוי והחידוש בהאהבה דבכל מאדך.

והביאור בזה, שהמס"נ שמצד האהבה דבכל לבבך ובכל נפשך היא באופן שרוצה למסור נפשו עבור הוי' (באהבה דבכל לבבך, נר"נ – רצון שע"פ טו"ד

יש רצון שמוכתב לו על פי טעם ודעת. הטעם והדעת מכתיבים את הרצון. כמו שאמרנו, יש על פי טעם ודעת מצוה של "יהרג ואל יעבור". מתוך שהוא מחויב, יש לו מחויבות לתורה, הוא רוצה לקיים את ההלכה הזו. אם אתה רוצה לקיים את ההלכה של "יהרג ואל יעבור" – זה  נקרא רצון שעל פי טעם ודעת. הרצון הזה ודאי מספיק חזק בשביל למות מתוכו. אבל זהו רצון שעדיין מהנר"נ שבנפש, רצון שעל פי טעם ודעת.

ובאהבה דבכל נפשך, חי' – רצון שלמעלה מטעם) [אתה רוצה אותו למעלה משכל לגמרי, כמו שאמרנו אתה 'מת על ה''],

עיקר הבטול – מסירות נפש מצד היחידה

[מה ההבדל בין זה לבין היחידה שבנפש?] משא"כ המס"נ שמצד האהבה דבכל מאדך, יחידה, היא באופן שאינו יכול להיות נפרד ח"ו. וזהו שענין המס"נ הוא בהאהבה דבכל מאדך [זה מה שאנחנו אומרים בכל מקום שמסירות נפש שייכת בעיקר ובמיוחד ליחידה שבנפש שהיא "בכל מאדך"], כי מס"נ הו"ע הביטול

למסור את הנפש היינו למסור את הרצון, את עצמך. מה הכונה? 'אני לא כאן, רק אתה כאן', 'אני לא רלוונטי לענין'. מה מסירות נפש אמתית? זהו גם הבדל עצום בין מסירות נפש מתוך רצון לבין מסירות נפש אמתית מצד היחידה. [רצון גמור?] כן. אם יש רצון אז לכאורה זו לא מסירות נפש. מסירות נפש שאני לא כאן, רק אתה כאן. זהו בטול. עיקר הבטול הוא בגילוי של "בכל מאדך" מצד היחידה.

ואמיתית ענין הביטול הוא כשהמס"נ היא לא מצד הרצון [להיפך – זה האני שלו] (מציאות) שלו אלא מצד האלקות [הוא לא יכול להיות נפרד מאלקות].

החלטה לכיוון אחד – ידיעה שיש מנגד

ויש לומר, שזהו גם מהביאורים בזה שביטול הרצונות זרים דנה"ב הוא דוקא בהאהבה דבכל מאדך [הרי אמרנו שגם ב"בכל נפשך" הרצונות מתבטלים, רק שאמרנו שמתבטלים כמו בעילפון, יכולים תמיד לחזור], כי האהבה דבכל לבבך ובכל נפשך, מכיון שמצד אהבה זו יש אפשרות שלא למסור נפשו [או שכן או שלא. זה לא ממילא, לא מחויב המציאות, לא הכרח המציאות, רק אתה מחליט שכן. היות ומצד "בכל לבבך ובכל נפשך" אתה מחליט או שכן או שלא] (וזה שמוסר נפשו הוא רק מצד הרצון) [שהוא רוצה ומחליט שכן], הרי זה מוכיח שנשאר עדיין מציאות הלעו"ז.

זהו ווארט מאד חשוב: כל דבר שאני המחליט, אפילו לכיוון-צד הכי טוב, זאת אומרת שה'לעומת זה' המנגד קיים בשטח. הוא מוסוה, אבל קיים בשטח. גם מצד החיה אני רוצה למסור את הנפש. אני מחליט, ויתכן שלא. גם בזמן גילוי הרצון התקיף אני צריך להחזיק אותו מאיר על-גדול, בתוקף, בחזקה, כדי שהוא יפעל. אם עצמת הרצון תחשך הכל יפסיק. צריך להחזיק אותו, כלומר, יתכן שלא. ברגע שיתכן שלא ואני זה שאומר כן – זו מלחמה.

הוא אומר לי בהפשטה מהי מלחמה לעומת שלום: מלחמה היא לא רק שאתה נלחם בגלל שיש מנגד, דו-קרב, חרב בחרב. הוא אומר שאפילו בדקות שבדקות שבדקות, אם יתכן מנגד, יתכן משהו אחר ואני צריך לומר דווקא בחיוב כן, על זה אני הולך – זה נקרא שאתה נלחם. בדקות שבדקות, כל דבר יזום הוא בדרך מלחמה. ברגע שאתה יוזם משהו אתה מחליט כך בניגוד לאפשרות אחרת. אפילו שהיא רק בגדר אפשרות, הקליפה הזו קיימת. גם אתה שצריך להחליט נגד הקליפה, ההתנגדות, הישות, המציאות שלך קיימת. גם המציאות החיובית שלך היא שמפילה את הצד השני. [גם זה לא בסדר...] זה מה שהוא אומר, שהכל, אפילו בחיה שבנפש אין זה ענין מסירות הנפש האמתית. מסירות הנפש האמתית היא שאני לא כאן. גם אני לא כאן וגם הקליפה לא כאן. שום דבר לא כאן, רק ה' כאן.

פדיה בשלום בזמן הקרב

אם האדם הגיע לדרגת "בכל מאדך", עליו להמשיך אותה למטה, כמו שאמרנו קודם, שתחדור. איך להמשיך אותה, זה הנושא של החסידות – מה הכונה להחדיר את ה'ממילא' הזה של היחידה גם בתוך הכחות הפנימיים שבהחלט מרגישים את מציאות היש שלהם, גם הם בקרב.

זה בדיוק הפסוק "פדה בשלום נפשי". מה כל המאמר? הוא רוצה להסביר איך יתכנו שלום וקרב באותו זמן. "פדה בשלום נפשי מקרב לי" אין הכונה שהיה קרב – שהיה צריך להיות קרב או שהיה באמת קרב – ואחריו בא השלום. לא, בו זמנית יש פדיה בשלום מתוך קרב.

כל מה שלמדנו היום הוא הקדמה, שנבין שמנוחה ושלום לכאורה הם רק גילוי היחידה שבנפש, של "בכל מאדך". איך הם עצמם באמת הולכים עם קרב – עוד לא הסברנו עדיין. זה באמת מה שאתה שואל, איך להוריד אותה שתשפיע גם על הכחות הפנימיים.

מסירות נפש אמתית – מצד היחידה ועל פי הלכה

[נשמע שכל מעשה מסירות נפש לא בא ישיר מהיחידה, אלא בטעות עצומה. כמו שאמרת על מישהו שמציל אבא ואמא, יכול להיות שזה לא בא מהיחידה. יש אולי אפילו סעיף בהלכה לומר שאסור. יש הרבה הלכות שרק במקרים מסוימים אפשר למסור נפש, אולי הוא לא אחד מהם. אם כן, זה החיסרון בזה – שהוא לא השתמש ביחידה עצמה, הוא סמך על מה שהוא יודע חוץ ממנה] יכול להיות פעמים שעל פי הלכה אסור למסור את הנפש ואכן אם מסירות נפש לא באה מהיחידה היא באמת אסורה. אבל במקרים האלה יכול להיות שכן תבוא מהיחידה ואז היא תעקוף את האיסור, והיא כן תהיה בסדר. [אבל אמרנו שהיא לא באה מהיחידה] אם היא לא מהיחידה וגם לא על פי הלכה אז היא באמת לא בסדר. לפעמים, כמו "ההוא כובס", הוא לא עשה על פי הלכה, אבל היות והיה גילוי היחידה שבנפש שלו, הוא מוכרח ככה, לכן יצאה בת קול שהוא בסדר, יש לו חלק לעולם הבא. [הוא לא צריך את המצוות בשביל להגיע לזה] הוא במדרגה כמו של לעתיד לבא, שמצוות בטלות[נט], כלומר, מתקיימות בדרך ממילא, בלי רצון לקיים אותן.

רק נגמור את השורה האחרונה:

והביטול דלעו"ז (ביטול לגמרי) הוא ע"י האהבה דבכל מאדך, שמצד אהבה זו אי אפשר להיות באופן אחר ח"ו.