לב המלך

בע"ה

אור ל-ד' אד"ש תשפ"ד – כפ"ח

הלכות מלכים פ"ג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. סדר מצוות המלך ברמב"ם

מצוות המלך

פרשת המלך[ב] פותחת  במצוות מינוי מלך, הגדרותיו וחיוב הצבור כלפיו, ואז עוברת למצוות המוטלות על המלך עצמו. הכתוב מונה שלש מצוות לא תעשה:

רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס...

וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ

וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד

ומצות עשה אחת:

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת הוי' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

סדר המצוות ברמב"ם

הרמב"ם מקדיש למצוות הללו את שש ההלכות הראשונות בהלכות מלכים פ"ג[ג], אך בסדר שונה. הוא פותח דווקא במצות עשה של כתיבת ספר תורה:

בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ספר תורה לעצמו... לא יזוז מלפניו אלא בעת שיכנס לבית הכסא או לבית המרחץ או למקום שאין ראוי לקריאה יוצא למלחמה והוא עמו נכנס והוא עמו יושב בדין והוא עמו מיסב והוא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.

אחר כך הוא פותח דווקא בלא-תעשה השני:

לא ירבה לו נשים מפי השמועה למדו שהוא לוקח עד שמונה עשרה נשים בין הנשים ופלגשים הכל שמונה עשרה ואם הוסיף אחת ובעלה לוקה ויש לו לגרש ולישא אחרת תחת זו שגירש.

אחרי שהוא מקדיש הלכה ל"לא ירבה לא סוסים" ול"וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" הוא חוזר לספר התורה:

המלך אסור לשתות דרך שכרות שנאמר אל למלכים שתו יין אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.

וחוזר גם ליחס המלך לנשים:

וכן לא יהיה שטוף בנשים אפילו לא היתה לו אלא אחת לא יהיה מצוי אצלה תמיד כשאר הטפשים שנאמר אל תתן לנשים חילך על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ולא יסור לבבו שלבו הוא לב כל קהל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר כל ימי חייו.

שמירת הלב

שני שינויי הסדר ברמב"ם – הקדמת מצות ספר התורה של המלך, שהיא 'חידוש' של הרמב"ם, והקדמת האיסור להרבות נשים לאיסורים להרבות סוסים ולהרבות כסף וזהב, שהוא שינוי שיסודו כבר במשנה[ד] – עולים בקנה אחד, והם תואמים גם את החזרה שלו בסוף שוב לספר התורה ולנשים (באותו סדר) ולהדגשות שלו בתוכן שתי ההלכות האחרונות:

כפי שכותב כאן הרמב"ם – ביטוי חשוב אותו מרבים לצטט – לבו של המלך "הוא לב כל קהל ישראל" ולכן "על הסרת לבו הקפידה תורה". המלה הסרה חוזרת במצוות המלך פעמיים, באיסור "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו" וכהמשך לדיני ספר התורה המיוחד שלו, "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול"[ה]. העצה העיקרית לשמירת לבו של המלך היא העיסוק בתורה, עליה נדרש[ו] "אילת אהבים ויעלת חן... באהבתה תשגה תמיד"[ז], לכן הקדים הרמב"ם את הרפואה למכה[ח]. לאידך, החשש העיקרי להסרת הלב הוא השגיון באהבת נשים באופן לא מתוקן[ט], לכן הזכיר אותו הרמב"ם קודם לשאר האיסורים. זו גם הסבה לכך שאחרי המהלך כולו חוזר הרמב"ם להדגיש את הניגוד בין לימוד התורה לשגיה בדברים אחרים ולהזהיר שוב על הסרת הלב בשגיה אחרי נשים, שתתכן גם בלי שהמלך עובר על "ולא ירבה לו נשים"[י].

וביתר פירוט:

"והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו"

את חבת הרמב"ם לעניינו של ספר התורה של המלך – "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" – רואים בכך שהרמב"ם חוזר על הביטוי לא פחות משלש פעמים בשש ההלכות הללו:

זהו הביטוי שהוא מצטט בעיקר הדין, בהלכה א, כמקור לכך שהספר מלווה את המלך תמיד.

הוא חוזר עליו בהלכה ה, כשהוא מתאר את עיסוקי המלך, "יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה, שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'". מכאן אנו למדים שהעיסוק בצרכי ישראל נכלל בתורה ונובע מתוכה וכדי שהמלך, שבידו לפעול, יעסוק בצרכי ישראל כדבעי עליו לשאת עמו את התורה ולקרוא בה תמיד. "צרכי ישראל" בגימטריא בית המקדש – הצורך העיקרי של עם ישראל הוא בית המקדש, מקום ליחודנו עם ה' יתברך, וכל מגמת המלך מכוונת אליו (כסדר מצוות הצבור בו פותח הרמב"ם את הלכות מלכים). כך, דוד המלך התכונן לבנין המקדש, בלימוד מעמיק לצורך הכנת התכניות לבנין[יא] ובהכנת כל החומרים הנחוצים[יב], ושלמה בנו בנה בפועל את המקדש.

שוב חוזר הרמב"ם על סיום הביטוי, כשהוא מסביר שהדבקות היתרה של המלך בתורה, כדי לשמור שלא יסור לבבו, נובעת מ"כל ימי חייו" (ונראה שתודעת "כל ימי חייו" שמלווה את המלך בעיסוקו בתורה היא-היא הדבקות שלו בה, וכבקשת דוד המלך "שבתי בבית הוי' כל ימי חיי"[יג]).

ורמז: תכלית תורת המלך, המובאת מיד לאחר הביטוי "והיתה עמו וגו'", היא לכל לראש "למען ילמד ליראה את הוי' אלהיו". והנה, "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" עולה בדיוק יראת שמים[יד]!

"לא ירבה לו נשים" – שמירת המורגש

שלשת הדברים שאסור למלך להרבות – סוסים, נשים וכסף וזהב – מכוונים מלמטה למעלה כנגד מוטבע-מורגש-מושכל[טו], וזהו הסדר בו נוקטת התורה:

הסוסים, עליהם רוכבים הלוחמים, שייכים לכוחות המוטבע, הרגלים המניעות את האדם קדימה (בכלל, ובפרט במלחמה, השייכת לשם "צבאות", השם של הנצח וההוד[טז]).

הנשים, אחריהן נמשך לבבו של המלך, שייכות לתחום המורגש – בין האיש והאשה נבנה קשר רגשי. אם הקשר הרגשי הוא בריבוי, בלי ניווט של השכל ("מח שליט על הלב"[יז]), ואם איננו קשר ל"אשה משכלת"[יח] המטה את לב המלך לעבודת ה' (כדלקמן) הוא הופך לבעייתי.

הכסף והזהב, שהם אמצעים לניהול נכון של המדינה וביטוי סדרי העדיפויות של המלך, מכוונים כנגד המושכל (ובהם נוספת המלה "מאד" – יש להרבות כסף וזהב לפי הצרכים, לשימושים נכונים ומדויקים, ורק לא להרבות "מאד", מעבר לטעם ודעת)[יט].

אחרי שמגיעים למושכל, ושוללים את הפגם בו, מלמדת התורה כיצד מתקנים את המושכל (ומכחו את כל קומות הנפש) – על ידי העיסוק בתורה והדבקות בה.

הקבלה זו מחדדת עוד יותר מדוע להדגיש ולהקדים את "לא ירבה לו נשים", כנגד תחום המורגש שבלב, שדווקא בו החשש של "יסור לבבו" (שהוא "לב כל ישראל")[כ].

ורמז עיקרי: סוס-אשה-כסף וזהב עולה ברית – הכל כאן שייך לשמירת וקדושת הברית של המלך (עם ה', עם התורה ועם העם) – העולה פעמיים אשה[כא]. כלומר, סוס-כסף וזהב עולה אשה, ללמד שהכל מרוכז וכלול בענין של האשה. אם האשה תהיה אשה טובה, העוזרת למלך לעבוד את ה', הוא ממילא לא ירבה לו סוסים ולא כסף זהב מעבר הנחוץ ל"צרכי ישראל" (עד לבנין בית המקדש, כנ"ל).

ב. "הכל מן האשה"

סוגי הנשים

מקור דינים "לא ירבה לו נשים" הוא במשנה:

לא ירבה לו נשים אלא שמנה עשרה. רבי יהודה אומר מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה, אם כן למה נאמר לא ירבה לו נשים? דאפילו כאביגיל.

מעיון בדברי המשנה משמע – לדעת חלק מהמפרשים[כב] – שישנם שלשה סוגי נשים: ישנן נשים צדיקות (צנועות), שאינן מסירות את לבו של המלך מעבודת ה' – ואדרבא, הן מכוונות אותו לעבודת ה' – דוגמת אביגיל. נשים רשעות (פרוצות), שאפילו אחת מהן תסיר את לבו של המלך[כג]. וסתם נשים, שהן בחזקת כשרות, אך ריבוי שלהן עלול להסיר את לב ולגרום לו לתת להן את חילו ולשקוע בתאות נשים (וכהדגשת הרמב"ם שהמלך לוקה דווקא כאשר "הוסיף אחת ובעלה" – כשהמלך נותן את לבו לקשר הגופני, שיש בו תאוה, האשה נעשית בעלת-הבית עליו, לבו נכרך אחריה[כד] והיא יכולה להסיר את לבבו). זו דוגמה יפה לחלוקה המובהקת של צדיק-בינוני-רשע, שהיא יסוד ספר התניא[כה], כאשר כאן מדובר באשה, שהבעל בידיה "כחומר ביד היוצר" לעצב את לבבו כדמותה, כמאמר חז"ל "הכל מן האשה"[כו] (מתאים לכך שהחסידות כולה היא 'תורת האשה', בהיותה תיקון חוה[כז]).

המפרשים נחלקו האם יש במשנה שלש דעות[כח] – דעת תנא קמא, שהאיסור הוא להרבות נשים מעבר ל-18 בלי תלות בסוג הנשים (היינו שלשיטתו בכל אשה קיימת אפשרות שתסיר את הלב או שלא תסיר, מהות האשה היא 'נזילה' ומשתנה, ולכן אין לחלק); דעת רבי יהודה, שמותר להרבות נשים כשרות, סתם נשים, והאיסור הוא רק להרבות נשים שמוחזקות להסיר את הלב (משום שעד 18 נשים ודאי שהמלך יוכל לעמוד כנגדן ולא יסור לבבו[כט]); דעת רבי שמעון, שאסור לשאת אפילו אשה אחת שעלולה להסיר את הלב, והאיסור הוא להרבות נשים צדקניות כאביגיל – או שרבי יהודה ורבי שמעון הן שתי שיטות בהסבר דעת תנא קמא[ל].

כמי פסק הרמב"ם? בפשטות[לא] הוא נקט כדעת תנא קמא, שהרי אינו מחלק בין סוגי הנשים (ומתאים לכללי הפסיקה[לב], שהלכה כסתם משנה כנגד רבי יהודה ורבי שמעון). אכן, יש מי שכתב[לג] שהוא פסק כדעת רבי שמעון, כאשר 'רמז' לשיטת רבי שמעון[לד] בדבריו בהלכה ו, שהמלך צריך להזהר מהסרת לבו אפילו על ידי אשה אחת (פסיקה כזו היא כנגד כללי הפסיקה, שהלכה כרבי יהודה כנגד רבי שמעון[לה], ובארו[כט] שנדחק לומר כך כי הבין שיש במשנה רק שתי דעות, רבי יהודה ורבי שמעון, ומכיון שברור שהרמב"ם לא פסק כרבי יהודה צריך להעמיד את דבריו בשיטת רבי שמעון).

נשים בשלשה עולמות

לשיטת הרמב"ם[לו], פילגשים הן נשים שהמלך לוקח "בלא כתובה ובלא קידושין", דבר המותר למלך בלבד, והוא פוסק ש-חי הנשים של המלך הן "בין הנשים ופלגשים הכל שמונה עשרה". הראב"ד חולק עליו, ורוצה להוכיח מהמקראות שהלימוד מדוד שהמלך מותר ב-חי נשים – שהגמרא אומרת שדוד גם נהג בפועל – מתייחס לנשים בלבד, בעוד על פילגשים אין לו הגבלה[לז] (וכבר האריכו המפרשים[לח] ליישב את דברי הרמב"ם). אכן, גם לדברי הרמב"ם[לט] היה לדוד סוג נוסף של נשים שאינו נכנס במנין – נשים שהוא לקח במלחמותיו כ"אשת יפת תאר" ונולדו לו מהן ילדים בביאה ראשונה (עדיין בגויותן), כמאמר חז"ל בסוגיא כאן "ארבע מאות ילדים היו לו לדוד וכולן בני יפת תואר" (וממילא ודאי שהן היו הרבה מעבר ל-חי נשותיו, גם אם נולדו תאומים בכל פעם[מ]).

את שלשת סוגי הנשים – אשה, פילגש, יפת תאר[מא] – נכוון כנגד העולמות בריאה-יצירה-עשיה[מב]: האשה השלמה של המלך שייכת לעולם הבריאה, עולם השכל, בו יש קשר מלא של האיש והאשה, במוחין ובמדות; פילגש – שהיא פלג-אשה[מג], חצי אשה, כזו שיש למלך אתה קשר רגשי בלבד, ללא כל מוחין[מד] – שייכת לעולם היצירה, עולם הרגש (עולם היצירה חציו טוב וחציו רע[מה], עולם של "פלג", והפילגשים הן גם מקור היניקה וההשתררות של אבשלום[מו], החולק על המלכות ומפלג אותה[מז]). על עולם העשיה נאמר "אף עשיתיו"[מח], "'אף' הפסיק הענין"[מט], ולו שייכת "אשת יפת תאר" שהיא עדיין גויה (שילדיה אינם מתייחסים למלך, וגם לא לאשה זו אם תתגייר ותנשא לו, כפי שהיה אצל מעכה, אשת יפת תאר, שילדה את תמר מביאה ראשונה במלחמה ואחר כך התגיירה ונשאה לדוד וילדה את אבשלום).

על הנשים שבבריאה ודאי חלה ההגבלה של "לא ירבה לו נשים", על אשת יפת תאר שבעשיה ודאי לא חלה הגבלה זו, ועל העולם הממוצע, עולם היצירה, נחלקו הרמב"ם והראב"ד – כידוע שכל מחלוקת היא דווקא בנוגע לממוצע[נ].

"והמלך לא ידעה"

והנה, בנוסף לכל הנשים שהוזכרו עד כה, מופיעה אצל דוד בסוף ימיו אשה נוספת, אשר שמשה לו כסוכנת[נא]:

וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ. וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ. וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ.

חז"ל מלמדים[נב] כי דוד לא נשא את אבישג – על אף שהיא רצתה בכך מאד – משום שכבר היו לו חי נשים (ואף שמותר לגרש אחת מהנשים ולשאת אחרת, זהו פתרון לא רצוי – "בא וראה כמה קשין גירושין, שהרי דוד התירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש"). בעמידת דוד בנסיון, שלא לדעת את אבישג, הוא תקן את מעשה בת שבע והביא את הקשר שלו עם נשיו לשלמות הטהורה מכל הסרת הלב. כפי שהוזכר, המלך לוקה רק אם בעל את האשה הנוספת, משום שהסרת הלב תלויה דווקא בביאה – קשר האהבה המופשט, "והמלך לא ידעה", מאפשר להרבות נשים ללא כל חשש של הסרת הלב.

בפנימיות, סודה של אבישג הוא המדרגה שמעל כל הנשים שהוזכרו – היא הקשר עם דוד בעולם האצילות דווקא, עולם שאין בו הרגשת היש, ועד למדרגת האמונה הפשוטה, "רישא דלא ידע ולא אתידע"[נג], שעל כן "והמלך לא ידעה" (למדרגת "והמלך לא ידעה" מגיעים ב"עד דלא ידע"[נד] של פורים, והרמז: דוד-אבישג עולה פֻרים!).

אבישג, ששמה מלשון "באהבתה תשגה", רומזת לשלמות בה אהבת המלך לנשותיו אינה 'מתחרה' עם אהבת המלך לספר התורה שלו ו"באהבתה תשגה תמיד" כולל אותן ביחד[נה]. זו שלמות עתידית, משיחית[נו], הרמוזה גם בכך שהשם אבישג השונמית עולה "והיה היה למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[נז].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• את לבו של המלך – "לב כל ישראל" – יש לשמור שמירה יתרה שלא יסור.
• שמירת הלב היא על ידי הדבקות בתורה ("עשה טוב") והזהירות מ"לא ירבה לו נשים" ("סור מרע").
• "צרכי ישראל" הם חלק מהתורה ועל המלך – ששומה בידו לפעול – לעסוק בתורה כדי לדאוג לצרכי הצבור כדבעי.
• עיקר צרכי ישראל הוא בנין בית המקדש.
• דבקות המלך בתורה היא תודעת "כל ימי חייו" – הידיעה שעליו לעסוק בו מעמדו על דעתו ועד סוף ימיו.
• תכלית תורת המלך היא "למען ילמד ליראה" – "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" עולה יראת שמים.
• סוסים-נשים-כסף וזהב הם כנגד מוטבע-מורגש-מושכל – שמירת הלב (המורגש) היא "ולא ירבה לו נשים".
• סוס-אשה-כסף וזהב עולה ב"פ אשה – הכל מרוכז באשה ו"הכל מן האשה".
• החלוקה של צדיק-בינוני-רשע מופיעה בסוגי הנשים, הפועלות על בעליהן – "הכל מן האשה".
• אשה-פילגש-יפת תאר הן כנגד בריאה-יצירה-עשיה.
• הקשר עם אבישג – "והמלך לא ידעה" – שייך לעולם האצילות (והוא סוד "עד דלא ידע" של פורים).
• בעמידה בנסיון עם אבישג תקן דוד המלך את מעשה בת שבע והביא את הקשר שלו עם נשיו לשלמות.
• אבישג רומזת למצב המשיחי בו אהבת המלך לתורה ואהבת המלך לנשותיו מתאחדות.