אומץ ורחמים בדין

בע"ה

י"ט אד"ר תשפ"ד – כפ"ח

הלכות סנהדרין פכ"ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

שיעור הרמב"ם השבועי ממשיך לעסוק בהלכות סנהדרין. פרק א עוסק בדיני "לא תגורו", אצל הדיין וגם אצל תלמיד היושב לפני החכמים, תוך הסבר ש'גדר הגלות' הוא פחד ודין "לא תגורו" הוא מפתח לגאולה. פרק ב פותח בפסיקה יוצאת דופן של המהר"ל וכדי לתמוך אותה מעמיק בדיני פשרה וברחמנות שצריכה לאפיין את המשפט היהודי (בהמשך לנושא שיעור הרמב"ם שבוע שעבר).

א. "לא תגורו"

מגור ואגירה

את פרק כב בהלכות סנהדרין[ב] פותח הרמב"ם בשתי הלכות הנגזרות מהפסוק "לא תגורו מפני איש"[ג], אותו מונה הרמב"ם כמצות לא-תעשה[ד]. שתי הלכות אלו הן היחידות ברמב"ם השייכות למצות "לא תגורו"[ה].

הפשט של "תגורו" הוא לשון פחד (כמו "מגור מסביב"[ו]), אך רבי חנין (וי"ג חנן[ז]) דורש ש"תגורו" הוא לשון הכנסה, "לא תכניס דבריך מפני איש"[ח] (כמו בפסוקים "ויין לא תשתה ולא תאגֹר"[ט], "תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה"[י] ו"אוגר בקיץ בן משכיל"[יא], אותם מביאים החכמים השונים[יב] כמקור לדבריו[יג]).

לדרשתו של רבי חנין תתכן השלכה לשני כיוונים: מחד, אפשר להבין ממנה שיתכן שישנו פחד 'מותר', כל עוד הוא לא כולל אגירת-הכנסת דברים מצד הדיין – כפי שעולה בהלכה הראשונה ברמב"ם. מאידך, אפשר להבין ממנה שיתכן איסור על אדם לאגור-להכניס את דבריו גם כשהמניע איננו פחד אלא מניע אחר – כפי שניתן להבין בהלכה השניה ברמב"ם.

פחד הדיין

ההלכה הראשונה ברמב"ם עוסקת בדיינים:

שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד קשה. עד שלא תשמע את דבריהם או משתשמע את דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם שמא יתחייב החזק ונמצא רודף אחר הדיין: אבל משתשמע את דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם. שנאמר לא תגורו מפני איש, שלא תאמר איש פלוני רשע הוא שמא יהרוג את בני שמא ידליק את גדישי שמא יקצץ נטיעותי. ואם היה ממונה לרבים חייב להזקק להם.

הפירוש הפשוט כאן של "לא תגורו מפני איש" הוא איסור לדיין לפחד מאיש קשה[יד]-חזק-רשע[טו] – כפי שהוא מתואר כאן בלשונות הרמב"ם – אשר עלול לפגוע בו או בסביבתו. הדיין עלול 'להפחיד את עצמו' – לומר לעצמו כל מיני "שמא..." שעלולים לקרות – והתורה אוסרת עליו לעשות זאת.

עם זאת, בעקבות דרשת "לא תגורו" כ"לא תכניס דבריך מפני איש", במקרה בו טרם 'נאגרו' דברים אצל הדיין – כשהוא אינו יודע להיכן הדין נוטה, וממילא אינו מכניס את דבריו מפני האיש הקשה שהדין נוטה לחייבו – מותר לו לחשוש ולהסתלק מן הדין (כל עוד איננו "ממונה לרבים", שמשועבד לדון את הצבור, וגם יכול לסמוך על הצבור שיגן עליו מפני אנשים קשים ואלימים[טז]).

אל פחד!

הדין היסודי של "לא תגורו", האוסר על הדיין לפחד, מתוך תודעת "כי המשפט לאלהים הוא", מזכיר את אחד מיסודות החסידות – הוראת אבי הבעל שם טוב לבנו 'אל תפחד משום דבר חוץ מה' יתברך'[יז]. הבעל שם טוב בטל את הפחדים ואת החיצונים בהכרזת "יתפרדו כל פֹעלי און"[יח] – הבעת דין ללא כל מורא. הבעל שם טוב הוא ראשית הגאולה, כפי שאמר לו המשיח שיבוא כאשר "יפוצו מעינותיך חוצה"[יט], והשחרור מכל הפחדים הוא תודעת הגאולה.

הגדר של הגלות הוא פחד, היוצר בנפש כיווץ וצמצום. כך, הריכוז הגבוה ביותר של המלה "פחד" בתורה הוא בתוכחה בסוף התורה[כ], כאשר בקללות התורה חוזר הפחד מהגוים, הפחד מהרשעים. אי אפשר לקיים את התורה כדבעי מתוך פחד. קיום התורה דורש הרבה בטחון, תנועת נפש של "אתהלכה ברחבה"[כא]. לעומת זאת, הפחד גורם לאדם להכניס פנימה, להדחיק, את האמת האלוקית. הפחד נובע ממצב של קטנות מוחין. כך, כאשר עם ישראל היה במצב של קטנות מוחין והזדקק למים אמר משה רבינו "עוד מעט וסקלֻני"[כב] – פחד מהאנשים הקשים גם אצל רבן של כל ישראל. אז אמר לו ה' "עבֹר לפני העם"[כג] – ראשית, אל לך לפחוד משום דבר! שנית, הוצאת לעז על בני, וראה שהם לא יסקלו אותך. כלומר, הפחד מלווה גם בהרבה כח-המדמה, נובע מקטנות מוחין של האדם, ובדרך כלל איננו מוצדק.

קטנות המוחין ופחד גם מדברים דמיוניים הוא מצב עם ישראל בגלות, והוא חודר אפילו לפסיקת ההלכה. כך, בפוסקים האחרונים יש נטיה לתת יותר ויותר מקום לפחד של הדיין, בשל מציאות בה ידינו אינה תקיפה ורבו המסורות שעלולים למסור את הדיין למלכות, ולכן להתיר לו להסתלק מהדין מתוך פחד גם לאחר הידיעה להיכן הדין נוטה וכו'[כד]. גם בהקשרים נוספים, רואים שלאורך הדורות יש נטיה לפוסקי ההלכה לחשוש לפחדים שונים, גם כאשר לא ברורה מדת ההצדקה שלהם[כה]. הנטיה הזו היא חלק מהגלות, המשפיעה גם על גדולי התורה ומנהיגי העם.

הבעל שם טוב מבשר שעלינו להתקדם למודעות של גאולה, בה מתוך האמונה בה' משתחררים מכל הפחדים. ככל שמתעצמים עם מצות האמנת אלקות, "אנכי הוי' אלהיך"[כו], משתחררים מהעבדות לכל הפחדים והמיצרים בנפש, "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". הפחדים נובעים מכך שה' לא נוכח מספיק בתודעת האדם, וכדי להתגבר על הפחדים צריכים לעסוק הרבה באמונה ובטחון. ככל שהדיין מקיים את מצות "לא תגורו" באופן מלא יותר – עם ישראל והעולם כולו מתקדמים לגאולה.

תלמיד לפני רבו

ההלכה הבאה ברמב"ם נוגעת לתלמיד היושב לפני הדיינים ומאזין לדבריהם[כז]:

וכן תלמיד שהיה יושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר אם שתק הרי זה עובר משום לא תגורו מפני איש

לתלמיד היושב לפני רבו ורואה שהוא עומד לחייב את העני ולזכות את העשיר שלא כדין, לפי דעתו, אסור לשתוק – עליו להביע את דעתו לפני רבו, בכבוד הראוי[כח], כדי לנסות למנוע את הטעות. אם התלמיד נמנע מלהביע את דעתו הוא עובר על "לא תגורו מפני איש". יש מי שמסביר שהתלמיד כאן פוחד מהעשיר[כט], ואולי אפילו יש לו פחד כפול מהעשיר וגם מרבו (ולכן מודגש שהוא רואה חובה לעשיר דווקא, ולא מקרה הפוך, וראה עוד לקמן)[ל], אך בפשטות נראה יותר כדעת המפרשים[לא] שכאן ה"לא תגורו" הוא בעיקר כדרשת רבי חנין, שאל לו לתלמיד להכניס את דבריו, גם לא מחמת פחד אלא מתוך כבוד לרבו (שהצבעה על טעות בדבריו עלולה לפגוע בכבודו, בפרט כאשר הרב החמיץ את הזכות לעני על אף שהיה ראוי להשתדל ולצדד בזכותו ככל שניתן, ולאידך התלמיד אף עלול לסבור שיש לרבו טעם לשינוי כאן ובסופו של דבר לא יעשה עול[לב]).

כאן מוסיף הרמב"ם:

ועל (זה נאמר) מדבר שקר תרחק

התלמיד לא משקר בעצמו, אלא רק נותן בשתיקתו מקום לטעותו של הרב, ועדיין הדבר נכלל באזהרת "מדבר שקר תרחק"[לג]. שינוי הנוסח כאן בין רוב כתבי היד, בהם כתוב "ועל מדבר שקר תרחק", לספרים הנדפסים ומיעוט כתבי היד, בהם כתוב "ועל זה נאמר מדבר שקר תרחק", הוא רב משמעות – לפי הנוסח הראשון עובר כאן התלמיד השותק הן על "לא תגורו" והן על "מדבר שקר תרחק" ולפי הנוסח השני העבירה הפרטית, בפנימיות, היא "לא תגורו", אלא שיש כאן 'מקיף' כללי של "מדבר שקר תרחק" (חשוב להדגיש שהרמב"ם לא מונה את "מדבר שקר תרחק" במנין המצוות שלו[לד])[לה].

מקור דברי הרמב"ם כאן – כפי שכותב הכסף משנה – הוא החזרה הכפולה בגמרא על דין תלמיד היושב בפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר, שאסור לו לשתוק, שבמסכת סנהדרין לומד אותו רבי יהושע בן קרחה[לו] מ"לא תגורו" ובמסכת שבועות[לז] לומדת אותו הגמרא מהפסוק "מדבר שקר תרחק" (במסגרת 13 דרשות שונות מאותו פסוק[לח], ש-9 מהן מביא הרמב"ם במקומות שונים[לט], ובכללן הדין שבסיום ההלכה דנן והדין בהלכה הבאה ברמב"ם, שני דינים נוספים העוסקים בתלמידים היושבים לפני הדיינים, הנלמדים מ"מדבר שקר תרחק" לבדו, ללא "לא תגורו"). יש מי שרצה לחלק בין הסוגיות, ולומר[מ] שגם במקרה בו התלמיד לא עובר על "לא תגורו", כי אין מקום לחשש מבעל הדין, הוא מוזהר משום "מדבר שקר תרחק", או לומר[מא] כי גם אם יש לתלמיד סברא צדדית-מציאותית (שאיננה תורנית) לטובת העשיר, הוא מוזהר שלא לשתוק משום "מדבר שקר תרחק" (וכל סברא שאיננה חלק מ"תורת אמת"[מב] הרי היא "דבר שקר"!). אכן, מלשון שתי הסוגיות, שאין ביניהן הבדל בתיאור הדין, משמע כדברי הרמב"ם שמאחד אותן לדין אחד (וכדברי התוספות[מג] שדרך הש"ס ללמוד אותו דין ממקומות שונים).

ב. מצוה לבצוע

זכות לעשיר וחובה לעני

הרמב"ם כותב, כלשון הגמרא בשתי הסוגיות, שהתלמיד רואה "זכות לעני וחובה לעשיר"[מד]. מה יהיה הדין במקרה ההפוך, בו הדיין עומד לזכות את העני ולחייב את העשיר אך התלמיד רואה זכות לעשיר וחובה לעני[מה]? לרוב המפרשים[מו] והפוסקים[מז] ברור שהדין יהיה זהה, וגם שם נאמר "לא תגורו" ובודאי "מדבר שקר תרחק", אלא שהדין נאמר במקרה של "זכות לעני וחובה לעשיר משום שבו נדרש יותר מאמץ מהתלמיד כדי לדבר (משום שיש לו חשש מהעשיר, חשש נוסף לפגיעה בכבוד רבו וגם סברות נוספות מדוע ראוי לצדד בעשיר, כנ"ל).

אמנם, יוצאת דופן היא דעתו של המהר"ל[מח], האומר שאכן הדין האמור הוא רק במקרה של "זכות לעני וחובה לעשיר"[מט], אך במקרה ההפוך מותר לו לתלמיד לשתוק! אמנם נאמר "ודל לא תהדר בריבו"[נ], אסור להטות את הדין לטובת העני מתוך רחמים עליו ורצון לחייב את העשיר לתת לו צדקה בדרך כבוד[נא], אך זהו ציווי לדיין בלבד (כדרכו של האבן עזרא המדגיש שבכל פסוק יש לדעת למי הוא מדבר[נב]) והוא לא מחייב את התלמיד, שיכול לשתוק כדי שהעשיר ייטיב עם העני לפנים משורת הדין[נג].

המהר"ל מפראג, שבדרך כלל מצוטט פחות בהלכה, הוא מגדולי ישראל שדבריו בתחומי המחשבה מקובלים על כל החוגים והוא נחשב כאחד מיסודות החסידות (הן בחסידות חב"ד, בה מקובל שכאשר אדמו"ר הזקן כותב בתניא שהוא מלוקט "מפי ספרים ומפי סופרים" הוא מתכוון לספרי המהר"ל[נד], והן בחסידות פשיסחא, בה נחשב המהר"ל כ'רבי בעולם האמת'[נה]). לכן, על אף שהאחרונים חלקו עליו בפירוש[נו], ראוי במיוחד להעמיק בדעתו ולצדד בדבריו.

הנקודה הפנימית היא שלפעמים שתיקה היא 'זרימה' עם ההשגחה הפרטית. ישנם סיפורים רבים בהם אדם מתחייב לשלם, שלא על פי דין, כדי להחזיר חוב מגלגול קודם[נז]. על הדיין לפסוק לפי דעת-תורה, ללא עירוב כל שיקולים אחרים, אבל לתלמיד מותר לצפות מהצד ולזהות רבדים עמוקים יותר בסיפור. במובן מסוים, הדיין כאן דן דין אמת, לפי ראות עיניו, ואילו התלמיד יכול לחוש שעל פי ה"אמת לאמתו" יש מקום לא לנהוג לפי הדין ולאפשר (בשתיקה) כזו הנהגה, על אף שבחיצוניות נדמה שנעשה כאן שקר עליו ראוי להזהיר "מדבר שקר תרחק". בשבוע שעבר למדנו[נח] שעל הדיין להיות רחמן, היודע ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[נט], גם לתורה, וכאן מתבטאת אותה תפיסת עולם בהיתרו של המהר"ל לתלמיד לרחם ולא ללמד חובה על העני (מעין הדין שבדיני נפשות שומעים תלמיד שרוצה ללמד זכות – ואף מעלין אותו לשבת בסנהדרין וכו' – אך אם הוא רוצה ללמד חובה משתקים אותו[ס]).

"מצוה לבצוע"

מנין המחשבה שניתן לצדד בדברי המהר"ל ולתת מקום כל שהוא להכרעה 'רגשית', שלא על פי דין, בדיני התורה? הלכות "לא תגורו" באות 'בלולות' עם סוגיא עיקרית נוסף, מקומה של פשרה בדין תורה, שבסוגית הגמרא קודמת לדיני "לא תגורו" וברמב"ם באה בהמשך ישיר אליהם בפרק שלנו[סא].

בסוגיא בסנהדרין יש מחלוקת מן הקצה אל הקצה בנוגע ל"ביצוע" (פשרה בלשון חז"ל): רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר ש"אסור לבצוע", ומאריך בחומרת האיסור, ושדרכו של משה רבינו בדין היא "יקוב הדין את ההר" (ורק מחוץ לבית הדין אפשר לנקוט במדת אהרן הכהן, "אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחברו"). לעומתו, רבי יהושע בן קרחה – שהוא-הוא בעל המימרא של דין "לא תגורו" בתלמיד[סב]! – אומר ש"מצוה לבצוע" ועל פשרה הוגנת שעושה בית הדין נאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם"[סג] וזו היתה דרכו של דוד המלך לעשות "משפט וצדקה"[סד]. בין שתי הדעות ה'קיצוניות' הללו[סה] עומדת דעת תנא קמא בברייתא, שהדיין "רשאי לבצוע" (קודם גמר דין, וראה עוד לקמן).

להלכה נפסק ש"מצוה לבצוע" – על הדיינים להציע לבעלי הדין להתפשר, לשכנע אותם במעלת הפשרה (ואולי גם ללחוץ-לכפות באופנים מסוימים[סו]) ולהתעמק כדי להציע פשרה צודקת[סז]. לכאורה, בנוגע לכל פשרה ניתן לטעון שהיא עוברת על "מדבר שקר תרחק", כאשר בית דין דוחפים את בעלי הדין לפתרון שאיננו על פי אמתה של תורה – שעל כן יש מי שאומר ש"אסור לבצוע" והדבר מנוגד לדרכו של "משה אמת ותורתו אמת" – ואף על פי כן זהו הדין[סח]. בפנימיות, יתכן שזו גם הסבה שהרמב"ם לא מנה את "מדבר שקר תרחק" – זוהי 'הנהגה טובה' כללית, אך לעתים היא נעקרת לטובת מבט רך ורחום יותר על המציאות, מבט שחותר לפשרה ויודע שמותר[סט] ואפילו מצוה[ע] לשנות מפני השלום. באותו אופן נבין את פסק המהר"ל שלעתים נעקרת הנהגת "מדבר שקר תרחק", של התלמיד, לטובת רחמים על העני בדין.

אכן, המצוה לבצוע משקפת בתוכה תהליך עמוק של תיקון ו'היפוך' של מה שנראה מנוגד בתכלית לדין תורה, שהרי על הדיינים להיות "שֹנאי בצע"[עא] ובסופו של דבר יש להם "מצוה לבצוע"! הרד"ק אומר בספר השרשים שישנם בשרש בצע שלשה פירושים – "חמדה ועושק", "פתיחה וחתיכה" ו"השלמה" (במובן של ביצוע בפועל של ענין) – המוסברים היטב בסדר התיקון היסודי הכנעה-הבדלה-המתקה[עב]: "חמדה ועושק" היינו הבצע השלילי, אותו צריכים הדיינים לשנוא וכל דיני התורה נועדו להכניע אותו. "פתיחה וחתיכה" היא פעולת ההבדלה-החיתוך ("מל" לשון ברית מילה). "השלמה" היינו גמר הדבר באופן הראוי, המתקה גמורה. מתוך הכנעת הבצע השלילי באים הדיינים 'לחתוך' את הממון המובא בפניהם לדין – ולעשות הבדלה ראויה, גם אם לעתים הם בוצעים-חותכים ממה שמגיע לאחד לפי שורת הדין ומעניקים אותו לבעל-דינו במסגרת הפשרה – עד שהם מגיעים לבצע בפועל משפט שיש בו שלום-השלמה.

שלבי הדין

הרמב"ם מזכיר בהלכה בה פתחנו שלשה שלבים של הדין – "עד שלא תשמע את דבריהם", "משתשמע את דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה" ו"משתשמע את דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה" – כאשר לאחר שני השלבים הראשונים עדיין מותר לדיין להתחמק מלדון אך אחרי השלב השלישי כבר הוא מצווה "לא תגורו". בסוגית הגמרא מובאים אותם מושגים ממש ביחס לפשרה, כאשר רבי שמעון בן מנסיא אומר שאחרי שני השלבים הדיין רשאי להציע פשרה אך לאחר שהוא יודע לאן הדין נוטה שוב אסור לבצוע. אכן, אחרי שלשת השלבים הללו ישנו שלב נוסף של "גמר דין", כאשר הדיין "אמר איש פלוני אתה חייב, איש פלוני אתה זכאי" (כשיטת רש"י[עג] והרמב"ם[עד]), או על כל פנים כשבתוכו פנימה הוא הגיע למסקנה סופית את מי יזכה ואת מי יחייב (כשיטת התוספות[עה]). לדעת תנא קמא, שהדיין "רשאי לבצוע", מותר לו לעשות זאת רק עד "גמר דין", וכך בפשטות נפסק להלכה[עו] גם לפי הדעה ש"מצוה לבצוע" שלאחר גמר דין אין לבצוע. עם זאת, יש מי שאומר[עז] שגם לאחר גמר דין מותר לדיין להציע פשרה בבית הדין (בודאי אם יוכל בכך לחסוך שבועה[עח]), או לכל הפחות להמליץ לבעלי הדין לעשות ביניהם פשרה מחוץ לבית הדין[עט].

ארבעת השלבים מקבילים לאותיות שם הוי' ב"ה מלמטה למעלה: הדיין היושב לדון ולהכריע, עוד לפני שעשה זאת בפועל, הוא בבחינת מלכות – ה תתאה שבשם – "מאן מלכי? רבנן"[פ], שצריך לפסוק "דינא דמלכותא". בשמיעת דברי בעלי הדין שומעים קודם כל את הרגש שלהם, את מדות הלב שלהם – ו שבשם – המתבטאות בצורת אמירת הדברים. בשלב השלישי על הדיין להעמיק בדברים ולהתבונן בהם – בכח הבינה, ה עילאה שבשם – ואז הוא מתחיל לדעת להיכן הדין נוטה (כמבואר בחסידות[פא] בארוכה ביחס למדות שבמוחין, שהן הנטיה בשכל כיצד להכריע); גמר דין הוא חכמת הדיין המגיע לבהירות בפסק הדין (כהברקת החכמה בה מאירה נקודת האמת היסודית, מעבר לכל הפלפולים והפרטים שבבינה[פב]). שרש החכמה הוא בגבורה דעתיק המלובשת בחכמה דאריך[פג] (כפי שדובר גם בשיעור בשבוע שעבר) ועל כן בגמר דין יש תוקף חד, שאינו נותן מקום לפחד (וכנראה גם לא לפשרה, כפסק ההלכה הפשוט).

הדין של "לא תגורו" מתחיל רק כאשר מגיעים למוחין, אחרי שמיעת בעלי הדין וידיעה להיכן הדין נוטה, אך כל עוד הדיין נמצא בתחום הרגש בלבד יש לו מקום לסגת (נסיגה שבאה מתוך קטנות מוחין, מצב של מדות בלי מוחין, כנ"ל). גם הפשרה שייכת ביסודה לתחום המדות, לרצון להכריע הכרעה שתתן מקום גם לרגשות ותביא לפיוס בין בעלי הדין, בעוד השכל נוטה ל"יקוב הדין את ההר". מכאן דעת רבי שמעון בן מנסיא, שברגע שהדיין מגיע לתחום השכל אין מקום לפשרה. להלכה, גם בתוך הבינה יש עדיין מקור למדות, בנטיות השונות להכריע, ולכן יש מקום לפשרה, ורק כשעוברים מ"בינה לבא" ל"חכמה מוחא"[פד] נשללת הפשרה. אכן, המקום להציע פשרה – באופן מסוים – גם לאחרי גמר דין נובעת מההכרה שיש למדות שרש מעל המוחין ו"פנימיות הלב שליט על המח"[פה], ובמבנה הזה אפשרות הפשרה לאחר גמר דין שייכת לכתר, המקום בו ברור שמחשבתן של ישראל קדמה גם לתורה (ואל המקום הזה מגיע המהר"ל, למעלה משאר הפוסקים ששרשם בחכמה).

ככל שמתקרבים לימות המשיח, בהם את ה"שֹפטים ושֹטרים [הכופים]"[פו] מחליפים "שֹפטיך ויֹעציך [המשכנעים]"[פז], כפי שלימד הרבי מליובאוויטש[פח], ואת כפית המציאות בתוקף (על ידי ההלכה) מחליפה-מקדימה עבודת ריכוך של שכנוע פנימי (על ידי גילוי פנימיות התורה)[פט], כך נדרשים דייני ישראל לאמץ תכונות של "משפט רחמי" ולכוון לפשרה צודקת ואמתית "לפנים משורת הדין", משפט שיש בו גם שלום וצדקה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• "לא תגורו" מתפרש גם כפחד וגם כאגירת-הכנסת דברים.
• גדר הגלות הוא פחד והגאולה היא קיום תורה ומצוות ללא כל פחד.
• הבעל שם טוב מבשר את הגאולה בשחרור מהפחדים ובהכרזת "יתפרדו כל פֹעלי און" ללא מורא.
• פחד נובע מקטנות מוחין אליה מתלווים הרבה דמיונות שוא.
• שחרור מפחדים נובע מהתעצמות עם האמונה – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
• קיום מצות "לא תגורו" במלואה מקדם את עם ישראל לגאולה.
• לפעמים שתיקה – המאפשרת התנהלות שלא לפי דין – היא 'זרימה' עם ההשגחה הפרטית.
• הדיין מחויב לשורת הדין, אך לתלמיד מותר לרחם ולשתוק כדי להיטיב עם העני.
• "מצוה לבצוע" – לעתים עוקרים את הנהגת "מדבר שקר תרחק" לטובת השלום.
• ב"מצוה לבצוע" עוברים הדיינים שונאי הבצע תהליך שלם של הכנעה-הבדלה-המתקה.
• בצע היינו תאוה ועושק (שיש להכניעה), בציעה-חלוקה (הבדלה), והשלמת המבצע (המתקה).
• שלבי הדין הם עליה מהרגש (וה) אל השכל (י-ה).
• הצעת פשרה לאחר גמר דין נובעת משרש המדות בכתר, מעל המוחין, ומקדימת ישראל לתורה.
• ככל שמתקרבים לגאולה עוברים מכפיה לשכנוע ומתבלטת מעלת הפשרה ההוגנת והמרחמת על הדין התקיף.