י"ד - שלשת פירושי שעורה (ספירת העומר ג)

1

בע"ה

י"ד אייר תשמ"ה – ירושלים

סוד ה' ליראיו – שער י"ז – ספירת העומר (ג)

שלשת פירושי שעורה

פרק ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     שעורה מלשון שערה

מספר אותיות פסוקי ספירת העמר

בתפלה שבסדור כתובים הפסוקים "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום"[ב]. זהו, פה יש גם אתנחתא בפסוק. "תספרו חמשים יום", בזה הוא גומר. הוא לא מביא את החצי השני שכתוב "והקרבתם מנחה חדשה להוי'", אף על פי שברוב הסידורים כן כתוב.

[אתמול היה ליקוי לבנה, יש מה להגיד בזה?] תכף נסביר. אומרים שהיום באמת היארצייט של רבי מאיר בעל הנס. הולכים היום לטבריה. חסד שבהוד. רבי מאיר באמת הוא "מאיר את עיני חכמים בהלכה"[ג]. אולי גם נאמר על זה משהו.

עכשיו אני מבקש מכם לספור: כמה אותיות יש בפסוק הראשון, "וספרתם לכם"? כל אחד יכול להסתכל בסידור. נו, ספרת כבר? לא תהיה לך חויה, אתה איש חוויות. זו יכולה להיות חווית החיים – רק אם תספור. אני פשוט לא רוצה לגזול מכם את החויה... "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה", זה הפסוק הראשון. אם תספרו תראו שיש בו חן אותיות. זהו החן של ספירת עומר. זה אחד מהפסוקים הכי חשובים שיש בו חן אותיות, הפסוק של ספירת עומר. יש כמובן הרבה בתורה, אבל זה אחד מאלה שצריך לדעת.

בפסוק השני שכתוב בו "תספרו חמשים יום" – כמה אותיות יש בכל הפסוק? בסידור אין את כל הפסוק השני, רק את ההתחלה. הפסוק השני הוא "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה להוי'". זה כל הפסוק השני. בסידור לא כתוב את הכל, רק את ההתחלה שלו, בלי "והקרבתם מנחה חדשה להוי'". צריך להסתכל בתנ״ך, לא בסידור. בסידור זה לא נכון, כתוב שם "עומר" מלא.

כיוון שאתם מתעצלים, אז חבל על הזמן פשוט. בפסוק השני יש 50 אותיות בדיוק, בפסוק הראשון חן אותיות בדיוק. זה באמת פלא, משהו מדויק מאוד שאפשר מיד להראות לאנשים איך שהתורה מכוונת לפי התוכן שלה. הוא מהפסוקים הכי חשובים בתורה שכתוב שם ספירת חמישים. הפסוק הראשון לא כותב בדיוק את המספר, רק אומר "שבע שבתות תמימות". באמת לפי הסוד, חן הוא ז בריבוע ו-ג וריבוע. זה נקרא מט-ט. אז חן קשור עם הריבוע של 7. כתוב שחן יוצא מהריבוע של 7 והריבוע של 3. עוד פעם, יש מט-ט, כך כתוב בכתבי האריז"ל, זה הסוד של חן. מה שאין כן 50 בפני עצמו, בתור יחידה שלמה, שייך לפסוק השני, שהוא כבר ממש מתחבר עם שבועות.

אם כן, זה אחד מהדברים הכי פשוטים ויפים, שכתוב "תספרו חמישים יום" ויש בדיוק בפסוק 50 אותיות. זה דבר מאד יפה. זאת אומרת, שני הפסוקים של ספירת העומר הם בסוד חנן – חן אותיות בפסוק הראשון ו-נ אותיות בפסוק השני.

כל זה היה להסביר שספירת העומר יותר שייכת לשבועות מאשר לפסח. אף על פי שהיא מתחילה בעיצומו של חג הפסח, מיד, בכל זאת, עיקר הענין של ספירת העומר הוא לקרב את שבועות לפסח. מתחילים מהקרבת המנחה, שהיא אפילו לפני שביעי של פסח, לפני קריעת ים סוף. כבר ביום השני של פסח, שמקריבים את מנחת העומר ומתחילים לספור את העומר, זו כבר המשכת מתן תורה לתוך גאולת מצרים שבחג הפסח.

מתחילים לספור, והספירה היא הציפיה יותר ויותר, לפי העבודה השלישית כאן הגבוהה שלמדנו. עוד פעם, התחלנו להסביר שיש שלשה פירושים לשעורה, כנגד שלש המדרגות: הכנעה ושפלות שבמנהגי אבלות כנגד ה תתאה שבשם; תיקון המדות, כמו פרקי אבות שלומדים בספירת העומר, שכנגד ו שבשם; והציפיה לישועה ולמתן תורה, בבחינת "שבעה נקיים".

י – חטה

מה עם שלשת הפירושים של שעורה? כתוב כאן בסוגריים:

(וְהַ-י, בְּחִינַת מַתָּן תּוֹרָה, בִּשְׁלֵמוּת יְמֵי הַסְּפִירָה כנ"ל, הִיא סוֹד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁבָּאִים מִן הַחִטָּה)

כלומר, יש שלש מדרגות של שעורה, אותיות ה-ו-ה וה-י היא חטה. כך באמת כתוב בקבלה ובחסידות[ד], שחטה עולה כב אותיות, וזהו סוד "אורייתא מחכמה נפקת"[ה]. כתוב שחטה בכל מקום היא בסוד אורייתא, "כב אתוון דאורייתא" ש"מחכמה נפקת". התורה שיוצאת מחכמה היא בחינת חטה. [באמת כתוב שהתינוק לא קורא אבא עד שיטעם טעם דגן[ו]] נכון, וגם זה בעיקר ביחס לחטה. החטה באמת בענין הזה מתחילה מהלילה הראשון של פסח. חטה היא בחינת מוחין דאבא, כך כתוב[ז], רק שיש במוחין דאבא קטנות וגדלות, כתוב שבפסח מוחין דאבא עדיין בקטנות, אבל הם מספיקים בשביל לקרוא אבא. במתן תורה יש גם מוחין דאבא, אבל הם בגדלות של מוחין דאבא. אבל החטה בכל מקום היא מוחין אבא, ושעורה מתחילה מבינה ולמטה, כמו שנסביר עכשיו.

כלומר, ה-ו-ה של שם הוי' הן שלש מדרגות של שעורה, וה-י של חטה. לשורש הספירות קוראים בלשון האריז"ל מחצב הספירות והוא כנגד י של שם הוי'. כתוב ששורש הספירות זה ב-י. כתוב בכתבי האריז"ל[ח] שיש ארבעה מחצבים: מחצב הספירות הוא ב-י; ומחצב הנשמות ב-ה; המלאכים ב-ו; והעולמות, או החושך הוא קורא לזה –ב-ה תתאה. אבל הספירות שהן אלקות, במובן של אור אלוקי, שייכות ל-י, ולכן ה-י הוא עשר. כאשר מחברים את ה-י-עשר עם החטה, שהיא כב האותיות, ביחד זה כמו שכתוב בתחילת ספר יצירה[ט], שב-32 נתיבות פליאות חכמה, ברא ה' את העולם, בשלשה ספרים וכו'. מהן ל"ב נתיבות חכמה? י ספירות וכ"ב אותיות. אז שמתבוננים שה-י היא בחינת חטה, ו-י ספירות וכ"ב אותיות – ביחד ל"ב נתיבות חכמה.

גידול שערות – בחינת הנוקבא

החטה אם כן היא כנגד החכמה, ואחריה שלש מדרגות של שעורה. שלש מדרגות של שעורה הן שלשה פירושים בשם שעורה. זה לא כולם שעורה. שעורה היא רק פירוש אחד מתוך השלשה. הפירוש הראשון כתוב בחסידות הוא:

א. לְשׁוֹן ״שְׂעָרָה״ [שערות הראש]. מֵעִקְּרֵי מִנְהָגֵי הָאֲבֵלוּת שֶׁבִּימֵי הַסְּפִירָה [עיקר הדבר בספירת העומר שקשור עם שערות על פי פשט] הוּא אִסוּר תִּסְפֹּרֶת הַשֵּׁעַר. יָדוּעַ שֶׁגִדּוּל שְׂעָרוֹת הָרֹאשׁ הוּא בְּמַּלְכוּת

מה אנחנו עושים בספירת העומר? מגדלים את שערות הראש, אסור להסתפר. מי מגדלת שערות בתורה? כתוב בקבלה[י] שזו בחינת נוקבא, בחינת אשה-מלכות. אף על פי שהאשה מצווה לכסות את השערות, שלא תהיה יניקה, אבל כתוב שגידול שערות הוא בחינת מלכות. בגלל ששערות הן צמצומים, וגידול שערות היינו לצמצם את החוק הקצוב לכל אחד ואחד בעולמות התחתונים. לכן לאשה יש ענין לגדל שערות. כמובן שכיון שהיא חייבת גם לכסות את השער יש שיעור של כמה להשאיר, אבל על פי קבלה כתוב שאיש מצווה להסתפר, כמו המלך והכהן גדול. כל האנשים הכי חשובים מוצאים שהיו מסתפרים כל יום או כל שבוע, אחת לשלשים יום[יא]. כתוב לגבי המלך שהספר היה בא אליו ומספר אותו וכך הלאה. לכהן גדול בכלל היתה תספורת משהו מיוחד, שלא יודעים איך עושים אותה, גם כן כל יום.

אז הענין לספר את שערות הראש הוא בחינת זכר. הזכר הוא משאיר את שערות הזקן, אבל מספר את שערות הראש. זה גם כן שייך אצל גבר, רק שאצל הגבר אלו מותרות של חסדים, שעלולות להניק יותר מדי. אצל האשה המותרות הן רק של גבורות, או שיותר מדוד, שזה בסדר. לא רק שזה בסדר, השערות של האשה אפילו נחוצות לצורך קיום העולמות, הן דבר הכי חיוני בשביל העולמות. [למה זה נחוץ?] בגלל שגידלן מקציב את החוק הקצוב לכל דבר, לכל אחד ואחת.

אם כן, האיסור להסתפר בספירת העומר, כלומר להשאיר שערות, שעורה מלשון שערה, הוא בחינת נוקבא, וממילא הוא קשור עם מנהג האבלות. על פי פשט זה מנהג אבלות, כמו שפירשנו בפרק הקודם, שכנגד הנוקבא יש את כל מנהגי האבלות שיש בספירת העומר. לכן לגדל שערות, על פי פשט הוא ממנהגי האבלות, אבל בפנימיות יש בזה ענין חיובי, שהוא כמו שלאשה יש ענין חיובי לגדל שערות, אז כך בספירת העומר. [הרי מנהגי אבלות לא היו מאז ומעולם] בסדר, כל דבר שנהיה אחר כך הוא "מנהג ישראל תורה היא"[יב], הוא בא ממקום אפילו יותר גבוה, שייך לעצם הענין. כנראה שהיה משהו אחר שנהגו אז. או שזה לא נתגלה עדיין, יש הרבה דברים שלא נתגלו. מה שנתגלה הוא בהשגחה, זה דבר עצמי.

סיפור הרש"ש ותספורת השער בערב שבת שלפני ערב שבועות

מענין שבשנה הזאת יוצא שחג השבועות הוא יום ראשון, כלומר "ממחרת השבת" לגמרי, ואם כן, השאלה מתי מסתפרים לפי האריז"ל. יש שאלה להלכה בשנה הזאת. לפי האריז"ל אסור להסתפר עד ערב חג השבועות[יג]. יוצא שבשנה הזאת אסור להסתפר, בכלל. בגלל שערב חג השבועות הוא שבת, אי אפשר להסתפר בשבת. השאלה האם מותר להסתפר בערב שבת.

יש על זה סיפור מהרש"ש. הרש"ש הוא המקובל הכי גדול אחרי האריז"ל, עד כדי כך שהמקובלים הספרדים אומרים עליו שהוא הניצוץ של האריז"ל[יד]. לפני שהאריז"ל נפטר הוא הבטיח שהוא עתיד לחזור לפרש את הקבלה שלו, ופה אחד כולם מצביעים על הרש"ש, שהוא-הוא הניצוץ של האריז"ל שחזר בגלגול שני להבהיר את קבלת האריז"ל. הוא כותב על עצמו סיפור[טו], שפעם אחת היתה קביעות כמו השנה הזאת, זה בעיה, זה לא פשוט, אפילו בקבלה זה לא פשוט. אבל הוא החליט וקבע שבשנה כמו השנה הזאת אסור להסתפר בכלל. אם יש מעשה רב מהרביים, אני לא כרגע זוכר אם יש דבר בחב"ד על זה או לא[טז], אבל הרש"ש כותב שהוא קבע שבשנה כמו השנה הזאת אסור להסתפר. [ומה בל"ג בעומר?] בל"ג בעומר ודאי שאסור להסתפר, על פי קבלה לא מסתפרים[יז]. [איך עושים חלאקה בל"ג בעומר?] זה יוצא מן הכלל, רק לילד קטן עושים את זה. לילד קטן נוהגים גם בחב"ד, וגם האריז"ל בעצמו[יח]. למה עושים לילד קטן? זה מאריז"ל בעצמו, הוא כותב על עצמו שהוא לקח את הבן שלו למירון בל"ג בעומר לעשות לו חלאקה, אז זה מהאריז"ל עצמו, אבל גם האריז"ל כותב בפירוש לגדולים שלא נוהגים, שלא מסתפרים בל"ג בעומר.

[וביום ששי?] הוא כבר בימי ההגבלה, כבר חודש סיון, וזה כבר ערב שבת, ואי אפשר להסתפר. [ולחכות אחרי שבועות?] בחז"ל זה כבוד יום טוב[יט]. יש בזה ענין חיובי, להסתפר לכבוד יום טוב, אתה לא רוצה להיכנס לחג מנוול. עוד פעם, על פי נגלה ודאי שצריך להסתפר בערב שבת, אין מה לדבר. בכל זאת, הרש"ש כותב שפעם אחת היה מעשה, כמו בשנה הזאת, והוא כותב שם שאשתו הכריחה אותו להסתפר, לא יכול לעמוד בפני אשתו. ככה הוא כותב שם, שהיא רצתה מאד, כנראה שהוא נראה מאד פרוע, אז לכבוד אשתו, אף על פי שהוא פוסק שאסור, הוא היה חייב להסתפר. [שלום בית] כן, שלום בית...

אז קודם כל, לומדים מהסיפור הזה כמה דברים: הדבר הראשון שלומדים הוא לגבי שלום בית, שיותר חשוב מה שהאשה אומרת יותר ממה שאתה פוסק הלכה, אפילו שאתה פוסק על פי קבלה. זה הדבר הראשון. והדבר השני שאפשר לרמז, ולכן סיפרתי את זה, הוא בשביל מה שאנחנו לומדים כאן, הוא שכל גידול שער בפנימיות הוא בחינת אשה, כנגד מדרגת הנוקבא. ברגע שהאשה מבטלת את זה, הענין מבוטל. בגלל שזה כנגד בחינתה, אם לא נוחה דעתה מזה – הענין בטל ומבוטל. [עטרת בעלה של הרש"ש] נכון, היא קובעת את העטרה של בעלה, איך השערות צריכות להיות.

באמת לא סתם כתוב על שרה אמנו[כ] שהיא חופפת את ראשו של אברהם אבינו. יש על זה הרבה חסידות, שתפקיד האשה שהיא עטרת בעלה הוא לנקות את השערות שלו, זה נקרא ששרה חופפת את ראשו של אברהם אבינו. יש בזה הרבה-הרבה מאד פנימיות. עיקר תפקיד האשה הוא לדאוג לשערות הראש של הבעל. [זה דומה לסערה] זה כתוב בפירוש ששערה היא בחינת סערה, ו"רוח סערה" היא בחינת מלכות[כא].

עולמות – הרגשת העלם וחסרון

אם כן, הפירוש הראשון מלמטה של שעורה הוא מלשון שערות, וזה במלכות, וקשור עם מנהג ישראל לא להסתפר בימים אלה.

ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם — עַל מְנַת לְהַמְשִׁיךְ שֶׁפַע מְצֻמְצָם לָעוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים בי"ע [בשביל מה מגדלים שערות? יש בזה דבר חיובי, לא רק שלילי כמו מנהג אבלות]

מה אמרנו בתחילת הלימוד? מה אמרנו הדבר הראשון שכנגד ה-ה? "יושפע שפע רב בכל העולמות". בתפלת "רבונו של עולם" הדבר שכנגד ה-ה הוא "יושפע שפע רב בכל העולמות". צריך לומר שהמנהג הזה גופא לגדל את השערות הוא עצמו ממשיך שפע רב, כנגד המשכת "שפע רב", בגלל שתמיד שערות ממשיכות שפע, אבל שפע שהוא מצומצם לפי ערך הכלי של העולמות. כאשר אני מרבה לגדל שערות יותר מהרגיל, בדרך כלל אדם מסתפר כל 30 יום, ככה מובא, ועכשיו שהוא מרבה, הוא באמת מרבה להמשיך שפע, זה לצורך העולמות. אם כן, המדרגה הזאת היא דאגה להשפיע שפע בעולמות על ידי גידול שערות הראש.

רואים שיש לפעמים דברים שעושים באבלות שמתחשבים, כביכול באים לתקן את החיסרון בעולם. כמו שעל פי פשט אפשר להסביר את זה – אבלות היא לא בשביל הנשמה. להפך, לנשמה יכול להיות שיש עליה גדולה מאד, כמו נשמה שמסתלקת מהעולם הזה, ויכול להיות שהיא מבסוטה לגמרי. כך צריך לומר, אבלות זה כאילו הרגשת חיסרון, שמשהו חסר, וכל הרגשת חיסרון היא רק מצד העולמות. העולמות מרגישים חוסר. לכן צריך לומר שכל דיני אבלות, מנהגי אבלות, הם למלא את הרגשת החוסר, שזה מצד העולמות.

זה בכלל דבר יסודי וחשוב. בגלל שהנשמה מצד עצמה היא טהורה, היא לא חסרה שום דבר[כב], ואנשים שמשדרים על גל הנשמות, אז גם כן לכאורה לא באבלות בכלל, מה זה משנה? כל הרגשת החוסר, וכל מה שעושים בתורה, כל מצוה ומנהג שעושים הוא בשביל לעשות משהו, לא עושים משהו סתם. אם יש איזה נוהג הוא בשביל תכל'ס, אף על פי שזה מנהג האבלות או מה שלא יהיה. התכל'ס של מנהגי אבלות הוא למלא את החיסרון, והחיסרון הוא מצד העולמות.

אם כן, צריך לומר שכל מה שעושים, כמו לגדל שערות – בא למלא את החיסרון שמצד העולמות. אז אם כן, יש לנו גם כן פירוש טוב וחשוב מה נקרא עולמות שבנפש. הרי כל המדרגות של עולמות-נשמות-אלוקות, אומר הבעל שם טוב[כג], הם בתוך כל אחד ואחד, האדם צריך לעלות עם כל המדרגות. עולמות בנפש הם הממד או השכבה כביכול שבתוך הנפש, שעלול להרגיש חיסרון של היעדרות של נשמה.

כמו ששני אנשים אוהבים, לא רק שחלילה וחס שיש אבלות, אלא אפילו שני אנשים מתרחקים אחד מהשני. כמו שיש פסק הלכה, שאם לא ראית חבר שנה שלמה אתה מברך "מחיה המתים"[כד] כשאתה פוגש אותו. לאחר שנה תמימה שאתה פוגש חבר טוב, שלא ראית אותו שנה שלמה, כל אחד מברך בשם ומלכות "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מחיה המתים". אם כן, יש חלק בנפש שמצטער ומרגיש היעדרות של נשמה. השכבה הזאת בנפש היא בחינת עולמות.

לכן אפשר אפילו לדרוש את זה עוד יותר, כמו שכתוב שעולם מלשון העלם[כה], כלומר שבעולם יש העלם אלקות. האלוקות מתעלמת בעולמות, "אכן אתה אל מסתתר"[כו]. אבל לפי זה – זה אותו הדבר אבל פירוש יותר עדין –עולם הוא המדרגה שמרגישה העלם. זה פירוש הרבה יותר של עבודה, שהעולם עולה במדרגה אחת. כמו שהבעל שם טוב אומר שיש "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[כז] שההסתר הכי גדול הוא שמוסתר ממך ההסתר[כח], שאתה לא יודע שנסתר משהו. יש באמת מדרגה של עולמות שהאלקות כל כך נעלמת שהעולם לא מרגיש שמשהו נעלם. אבל אם העולם מתחיל קצת להתעדן, אז מה השלב הראשון של התעדנות, כלומר תיקון העולם? שמתחיל להרגיש את ההעלם, כמו שהבעל שם תמיד כותב לגבי הכלל, לגבי מחלה ורפואה, שידיעת המחלה היא חצי רפואה[כט].

מנהגי אבלות – מילוי החסרון

אם כן, זה שהעולם מתחיל להרגיש את ההעלם מצד עצמו, שמשהו נעלם ממנו, זה כבר התחלת תיקון העולמות.

זו בחינת אבלות. אבלות היא הרגשת ההעלם, ההיעדרות, והמנהגים שעושים הם בשביל למלא את החיסרון. הרגשת חיסרון היא כבר להתעלות קצת. יש אחד שהוא כל כך מטומטם, כל כך אטום, שהוא לא יודע שמשהו נעדר. העולם שמרגיש את ההעדר כבר עולה במדרגה אחת – מתוך הסתר כפול הוא עולה להסתר אחד בלבד. אחר כך המנהגים שעושים הם בשביל למלא את החיסרון. אבל כל זה מצד תיקון העולמות.

כמו כאן, להמשיך "שפע רב בכל העולמות", "יושפע שפע רב בכל העולמות". זה עדיין לא מדרגת הנשמות בכלל, וכל שכן שלא האלקות. כל זה סוד השערות. זה נקרא שעורה מלשון שערה שכנגד המלכות.

שערות לעומת (אור) הפנים – כמות לעומת איכות

לפי זה "שפע רב" הוא כמו שערות גדולות. רב בארמית פרושו לגדל, חוץ מזה שרב פרושו הרבה, רביה בלשון תרגום היא גם לגדל משהו. על ידי שמגדלים את השערות ממשיכים "שפע רב". השפע הרב הזה הוא גם מצומצם, רק שפע שמתאים לעולמות. זאת אומרת, אפילו שיהיו הרבה שערות, אבל לא שהן בעצם באיכות גילוי יותר, כתוב שרב הוא תמיד ריבוי של כמות, אבל לא של איכות. השערה עדיין מצמצמת את האיכות, בגלל שהשפע עדיין רק מתאים לעולמות, לכן הוא עובר לעולמות על ידי מנהגי אבלות, שאין בו הרבה שמחה פנימית, כלומר שאין בו אור פנימי יותר מדי, אבל זה ריבוי המשכת שפע למלא את החיסרון מצד העולמות.

עוד פעם, ריבוי מצד אחד הוא הרבה, אבל הרבה בכמות ועדיין מצומצם באיכות, לכן הוא עדיין שערות. אם זה לא היה מצומצם באיכות זה היה אור הפנים, כתוב בחסידות. אור שגדול גם באיכות נקרא אור הפנים שפנוי מהשערות. כל מה שנמשך על ידי שערות הוא תמיד מצומצם, אבל בבחינת איכות, והוא יכול להיות רב מצד כמות. כמו שעל פי פשט יש הרבה שערות, אם מגדלים את השערות זה ריבוי עוד יותר, גם שערות ארוכות. בשערות יש ריבוי כמותי, אבל צמצום איכותי. מה שאין כן אם צריך להיות גילוי של ריבוי איכותי זהו נקרא אור הפנים.

כתוב שעצם המלה פנים היא מלשון פנוי מהשערות[ל], שאין שם שערות, זה נקרא פנים. זהו צמצום איכותי לגבי האור הפנימי של הכתר. הצמצום הזה הוא בשביל שיוכלו לסבול. צמצום הוא תמיד כדי שאיזה כלי, שמצד עצמו מצומצם, יוכל לסבול ולא להתפוצץ, לא להישבר. אפילו בדיקנא, בי"ג מדות הרחמים, אין ערך בין מה שנמשך על ידי השערות למה שנמשך מתיקון הפנים, שנקרא "באור פני מלך חיים"[לא], "תרין תפוחין קדישין דנהירין תדירא, דחדאן תדירא"[לב]. הרי כתוב ש"תרין תפוחין קדישין" שהם אור הפנים, תמיד מאירים ותמיד שמחים, זו לשון הזוהר – "נהירין תדירא, חדאן תדירא". מכאן משמע, "מכלל הן אתה שומע לאו", שמה שנמשך על ידי השערות הוא לא בבחינה של "נהירין תדירא וחדאן תדירא", רק תיקון "ואמת"[לג], שנקרא תיקון השביעי, שהוא החביב[לד], הוא התיקון של "תרין תפוחין קדישין". אם כן, כל ענין השערות הוא בשביל לתקן את העולמות.

[אפשר לקשר את זה עם ליקוי הירח, סהר] כן. קודם הוא אמר שיש גם סערה עם ס, כמו "רוח סערה", ממש אותה מלה. כאן זה על ידי חילוף של ע ו-ה, סער וסהר, וזה בחינת ירח.

ב.     גילוח השערות של הרמח"ל

היחס המורכב לרמח"ל בחב"ד

לפי זה רציתי להסביר בדרך אפשר דבר תמוה מאד. אנחנו התחלנו ללמוד כמה אמרות פנימיות של חב"ד[לה] – אז יש דבר מאד פנימי כזה וחשוב, שמקובל בעולם, שאחד מגדולי הגדולים של תורת הנסתר בזמן האחרון, בזמן הבעל שם טוב, הוא הרמח"ל. בעולם הישיבות מאד מעריצים אותו ולומדים אותו וכו'. גם את הספר המוסר שלו של מסילת ישרים, וגם את ספרי הקבלה שלו, שהם כולם הקדמות לקבלה, ואילו בחב"ד רואים שהוא לא מובא אף פעם. כמעט כל מקובל בעולם, הרבה פחות ידוע ממנו, מובא בליקוטי תורה של אדמו"ר הזקן וכך בכל ספרי חב"ד, ואילו הרמח"ל אף פעם.

אמנם יש את הסיפור המפורסם על הרבי המהר"ש כשהיה ילד. הוא ביקש מאבא שלו, הצמח צדק, כסף לקנות ספרי קודש. למה הוא ביקש כסף? בגלל שהיה מוכר ספרים שהיה עובר מעיר לעיר, לא היתה חנות ספרים בליובאוויטש, אבל היה סוחר שהיה בא מדי פעם, וכשהיה בא מדי פעם זה היה יריד ספרים. פעם בא הסוחר הזה, והרבי המהר"ש אהב ספרים כמובן, אז הוא רץ לאבא שלו, כמו שהילדים רצים לקנות גלידה שהמכונית עוברת ברחוב, אז להבדיל, הסוחר של הספרים עבר והוא רץ מיד לאבא שלו, הצמח צדק, שיתן לו כסף לקנות איזה ספר שהוא רצה. הצמח צדק שאל אותו אם הוא כבר יודע את כל הספרים שיש לו, למה לקנות עוד ספר, קודם שידע את כל הספרים, יש לו כבר הרבה ספרים, אז קודם שידע את כולם. הרבי המהר"ש היה עדיין ילד, ולצמח צדק היתה אחת מהספריות הכי ענקיות, של אלפי-אלפי ספרים, אז הוא שאל אותו "אבא, אתה יודע את כל הספרים שיש כאן?", הצמח צדק ענה "טוב, תבחן אותי", ככה הוא אמר. אצל הצמח צדק הספריה היתה מסודרת לפי א"ב. זה היה ממש סדר, כמו שהיום עושים בספריות הכי גדולות, כל ספר היה לפי א"ב, איפה שאתה אוחז יש לך את כל הספרים לפי הסדר. אז הוא הלך לארון ספרים, מוציא ספר ראשון,  שלפי הסדר זה היה ספר 'מסלול', ספר דקדוק. הוא התחיל, קרא איזה משפט, והצמח צדק גמר את המשפט שכתוב שם. הוא החזיר אותו פנימה, ואחר כך הוציא 'מסילת ישרים' של הרמח"ל. הוא התחיל לקרוא שם, והצמח צדק המשיך לומר מה ההמשך. אחר כך הוא הוציא עוד ספר שהיה בשורה שנקרא 'מסעות בנימין', זה סיפורים שאחד נסע. כך היה בסדר, ספר המסלול, ספר מסילת ישרים, ספר מסעות בנימין. אז הוא הוציא את מסעות בנימין, התחיל לקרוא משהו והצמח צדק גמר את המשפט. אם כן, מהסיפור הזה רואים שקודם כל זה היה בספריה, ושנית, שהוא ידע אותו בעל פה. זה לגבי מסילת ישרים.

בכל זאת, הספרים של הרמח"ל לא מצוטטים אף פעם. אף על פי שיש כמה סיפורים שמספרים הבעל שם טוב, וגם בשם המגיד ממעזריטש בשבחו של הרמח"ל[לו], שבחו העצום אפילו לפעמים, בכל זאת יש גם סיפורים הפכיים. זו באמת פרשה שלא כל כך מובנת.

לרמח"ל מצות זקן נוהגת רק בארץ ישראל

אחד מהדברים שאומרים, כנראה בשם הצמח צדק: היה משהו מאד מוזר, היו הרבה דברים מוזרים אצל הרמח"ל, ואחד מהדברים הכי מוזרים אצל הרמח"ל היה שהוא היה מגלח את הזקן שלו. זה היה הכי מוזר, לא סתם מוזר, זה הכי שעורר התנגדות בין כולם. [לגמרי?] כן, כנראה, כמובן, באופן שיש ראשונים שאומרים שמותר, אף על פי שאנחנו יודעים כמובן שהצמח צדק פוסק שבכל צורה ואופן זה אסור מדאורייתא[לז], אבל בכל זאת יש הרבה שמתירים. גם כתוב בשולחן ערוך, הבית יוסף פוסק שמותר[לח].

לא סתם שהוא עשה כך, הוא אפילו מנמק את עצמו, הוא כותב למה הוא עושה כך. הוא אומר[לט] שגידול הזקן הוא מצוה שתלויה בארץ. זה עוד פלאי פלאים. [הרמח"ל היה יושב בארץ?] לא, הוא היה עדיין באיטליה. אחר כך בסוף ימיו הוא בא לארץ ונפטר, הוא נקבר ליד רבי עקיבא. [פה הוא גידל?] כנראה, אני משער. אבל כל הענין הזה היה בהיותו בחוץ לארץ, כשהיה צעיר מאוד, רק בגיל ה-20 וה-30. [אומרים שזה לא הקבר שלו, על יד רבי עקיבא] טוב.

איך שלא יהיה, הוא אומר משהו מאד מאד משונה, שיש מצוה לגדל זקן רק בארץ ישראל, ובחוץ לארץ לא צריך לגדל זקן, עד כדי כך שהוא ככה נהג בעצמו. אומרים ששאלו גם את הצמח צדק פעם, למה הוא אף פעם לא מצטט אותו, אפילו פחות מאדמו"ר הזקן, הרי הצמח צדק הוא זה שמביא ומצטט את כולם. באמת ששאלו אותו פעם למה הוא לא מביא אף פעם את הרמח"ל וכך הוא אמר, שזה בגלל שגילח את הזקן. הרי הצמח צדק פוסק בצורה הכי חריפה איסור גילוח הזקן.

עיקר המלחמה של הצמח צדק – על הזקן

זה היה אחד מהדברים שהוא נלחם עליהם, כמו שדיברנו לפני שבוע, שיש בכל דור ואצל כל צדיק עניינים מיוחדים. למשל, הענין המיוחד בהלכה של אדמו"ר הזקן נקרא סכינים מלוטשות של שחיטה[מ], שהוא ברוך ה' פעל שבכל העולם דעתו נתקבלה. אז היתה מלחמה מאד מאד גדולה. היו עוד כמה דברים, אבל אחד מהדברים העיקרים אצל אדמו"ר הזקן היה הסכין של השחיטה, שעכשיו נתקבל בכל עם ישראל כמו שאדמו"ר הזקן הקפיד על זה, שזה היה נגד המנהג הנפוץ בכל ישראל בזמנו. המלחמה העיקרית של הצמח צדק היתה לגבי הזקן. זו שאלה מאד-מאד ארוכה, הוא מביא שדעת רוב הראשונים היא שאסור מדאורייתא לנגוע בזקן. צריך לראות את זה. יש באמת מי שאומר לא כך, יש כמה ראשונים, עד כדי כך שהבית יוסף פוסק שיש דרכים שמותר, אבל הצמח צדק מוכיח שם שהבית יוסף בפירושו לא ראה את ספרי רוב הראשונים שאוסרים זאת מדאורייתא. עוד פעם, הצמח צדק נלחם על זה מאד-מאד הרבה, ולכן כתוב בשמו שעד כדי כך שהוא לא היה יכול לצטט את הרמח"ל בגלל זה. עד כאן.

בכל זאת, כיוון שיש כאן דבר כל כך מיוחד, שזו הדעה הזאת של הרמח"ל, שזה לא סתם. הוא אומר משהו שבכל זאת צריך להבין. הוא כמובן דיבר על הזקן, אנחנו מדברים על הראש, אבל יש צד שוה ביניהם, והוא אומר שבחוץ הארץ לא צריך זקן, רק בארץ ישראל צריך זקן. איך אפשר להסביר את זה קצת? לפי דרכנו, איך שהסברנו עכשיו, אפשר להסביר זאת. הסברנו עכשיו ששערות הן בעיקר בשביל להמשיך שפע לעולמות. עוד פעם, אף על פי שדיברנו על שערות הראש, אבל זה שייך גם כן לזקן.

הרמח"ל לא רצה לתת יניקה ל-ע שרים

דרך אגב, צריך לומר על הרמח"ל שהוא היה מאד משיחי, היה 'משיח נאו' לגמרי, עד כדי כך שהוא חשב בשלב מסוים שהוא עצמו המשיח, עד שהוא נוכח לדעת על פי מעשה שהיה שהוא לא המשיח. אבל הוא היה לגמרי משיחי, יותר מכל אחד אחר. למה הוא גילח את הזקן? זה די פשוט. זאת אומרת, אחרי שחושבים על זה רגע, זה דבר פשוט מאד. אכפת לו שיהיה לו זקן?! שיהיה לו "צלם אלהים", לפי החסידות קוראים לזקן "צלם אלהים"[מא]. זה לא דבר פשוט. זה ממש "צלם אלהים", אז מה, אכפת לו מזה?! שדווקא הוא מתגלח?! בחז"ל יש לשון על ההבדל בין – להבדיל-להבדיל – מומר להכעיס ומומר לתיאבון, שיש אחד שנותנים לו בשר מותר ובשר אסור, עם אותו טעם, ואם הוא רק לתיאבון הוא יאכל את הכשר, ואם הוא להכעיס, אף על פי שזה אותו טעם, הוא יאכל את האסור. זה ההבדל בין לתיאבון לבין להכעיס. אז פה גם כן, דווקא הוא צריך לגלח בחוץ לארץ?! מה הדווקאות?!

אם כן, חייבים לומר שהוא לא רצה שערות בחוץ לארץ. למה הוא לא רצה שערות בחוץ לארץ? חייבים לומר שזה בגלל הדבר הזה, שהוא חשב שהשערות משפיעות לעולמות, לשרים, מה שנקרא ע שרים, אם שמים את ה-ע בתוך שר זה באמת יוצא שער – שער אותיות ע שר. הוא לא רצה להמשיך שפע ל-ע שרים על ידי השערות שלו. מהי בחינת ארץ ישראל? המקום "אשר הוי' אלהיך דֹרש אתה, תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[מב], זה נקרא תיקון העולמות. זה עולמות בבחינת אלקות. ארץ ישראל היא התגלות היש האמיתי ביש הנברא. זה ענין האבנים והעפר של ארץ ישראל. הם גילוי העצמות בתוך היש הנברא.

אם כן, כאן צריכות להיות שערות. כלומר, שצריך להשפיע לעולמות, לטפח אותם, לעזור לעולמות. אבל שם לא צריך לעזור לעולמות. עוד פעם, ככה נראה לי ברור שחייבים להסביר את דעתו, אחרת אין לה שום הסבר.

נקודת המחלוקת: "מאך דא ארץ ישראל" או לא

אפשר לקשר את זה עכשיו עם עוד דבר שהצמח צדק אמר, שזה באמת עולה מאד-מאד יפה בקנה אחד, גם הסברנו לפני שבוע. ידוע הפתגם המפורסם מהצמח צדק, לא מאדמו"ר הזקן ולא מהבעל שם טוב, לגבי יהודים שרצו לנסוע ארץ ישראל, הוא ענה להם "מאך דא ארץ ישראל"[מג], דיברנו על זה לפני שבוע. הוא ענה להם שתעשו פה ארץ ישראל.

עוד פעם, זה דיבור של צמח צדק. לא של אדמו"ר האמצעי, לא של אדמו"ר הזקן, לא של המגיד ולא של הבעל שם טוב – "מאך דא ארץ ישראל".

לפי זה, לפי דעתו של הצמח צדק, שאפשר לקדש גם את חוץ הארץ – להמשיך מקדושת ארץ ישראל בחוץ לארץ – צריך שיהיה זקן בחוץ הארץ, שאם אין לך זקן בחוץ לארץ אתה ודאי לא יכול לעשות "דא ארץ ישראל". אפשר ממש לקשר הכל, כלומר שהוא בעצם מסכים עם הרמח"ל. בעצם הוא מסכים שמצות הזקן היא מצוה רק של ארץ ישראל. זו לא מצוה של חוץ לארץ. אז מה המחלוקת העצומה? כל המחלוקת היא האם אפשר לעשות בחוץ לארץ גם ארץ ישראל או לא, שלפי דעת הרמח"ל צריך לברוח מחוץ לארץ. כמו שהוא באמת עשה, אי אפשר לעשות.. [כשהוא עלה לארץ הוא גידל זקן?] כנראה, זה מה שאנחנו אומרים, כנראה, מסתמא.

[אולי זה הבדל בין קבלה לחסידות, שהרמח"ל נהג לפי הקבלה שלא להמשיך שפע לקליפות, ולפי החסידות אפשר לשנות את המציאות] כן, אבל אין לו שום אסמכתא בקבלה שמותר לגלח בחוץ הארץ. על פי פשט אין לו שום אסמכתא, רק כמו שאתה אומר, הסברא יכולה להיות מתאימה. אבל לא לחשוב שיש לה איזו אסמכתא, שמותר לגלח בחוץ הארץ. [אז לא יכולה להיות אסמכתא לגלח פה בארץ, זאת אומרת, אם אחד רוצה לחקות את השיטה של הרמח"ל, אז פה בארץ אין לו] רק אחד שאומר שכאן בארץ זה כמו בחוץ לארץ...

[קודם הרב דיבר על שערות הראש, עכשיו על שערות הזקן] כן, זה מה שאמרתי קודם. אמרתי שכאן אנחנו מדברים על שערות הראש. אבל כתוב שאפילו אצל זכר, ככה כתוב בחסידות, למה זכר מסתפר בראש ומשאיר את הזקן? בגלל שאצלו שערות הראש הן חסדים והן עלולות להניק יותר מדי שפע לחיצונים, לכן דווקא צריך לספר אותן. מה שאין כן הזקן הן יותר דינים, לכן הן לא ממשיכות מותרות לחיצונים. זה רק מתקן את הווסת הנכון, מה שצריך להגיע לחיצונים. כך הוא על פי קבלה.

יכול להיות שפעם, לפני זמן הרמח"ל, שערות הזקן היו קשות מאד, כמו קש, ואילו היום, מירידת הדורות, כבר נעשו שערות הזקן יותר 'שבאך', יותר רך. אם כן, זו עוד סברה לרמח"ל. שאם שערות הזקן חזרו להיות דומות לשערות הראש אז צריך לגלח אותן. רק אם הן מספיק קשות להחזיק מעמד נגד החיצונים... כתוב ששערות הזקן הן בשביל להילחם עם הדינים ולהכניעם. כתוב ששערות הזקן מכניעות את החיצונים. שערות הראש הן רק משפיעות על החיצונים – כך כתוב בפירוש בכתבי האריז"ל ובזהר[מד] – ושערות הזקן מכניעות, הן דין שמכניע דין. ומתי הוא מכניע דין? אם הוא חזק, אבל אם הוא שבאך כמו השערות של הראש, אז זה כבר לא בדיוק כזה. אז יכול להיות שהיתה ירידת הדורות באמצע.

איך שלא יהיה, ודאי ברור שאת שערות הזקן אסור לגלח, אבל במיוחד כאן בארץ. צריך לומר שבאיזושהי מדרגה זה באמת קשור לארץ ישראל, כמו שהרמח"ל אומר, ואפילו בחוץ לארץ ענין הזקן ובכלל צלם אלהים הוא בחינת ארץ ישראל. כתוב[מה] שהאדם הראשון נתגרש מגן עדן הוא איבד את צלם האלהים שלו. צלם אלהים שייך לגן עדן, וארץ ישראל היא בחינת גן עדן. כיון שבאמת קוראים לזה צלם אלהים זהו סימן שהדבר הזה שייך לגן עדן.

כל הענין של "צלם אלהים", לא יודע, אולי יש לזה אסמכתא גם בכתבי האריז"ל, אבל בין חסידים זה פתגם מקובל, שקוראים לזקן "צלם אלהים". כנראה שיש לזה מקור גם בכתבי האריז"ל. הרי כתוב שעיקר "צלם אלהים" מאיר רק בגן עדן, כמו אצל אדם הראשון, שברגע שגורש מגן עדן הוא איבד את "צלם אלהים", בגילוי על כל פנים. לכן צריך לומר שעיקר הזקן שייך לארץ.

[זקן קשור לרחמים?] ודאי, הרחמים של הכתר הם היכולת שלו לצמצם את עצמו ולהשפיע לכלים המצומצמים של הספירות, מחכמה ולמטה, ועל ידי כך הוא גם מכניע את הדינים. י"ג מדות הרחמים הן ברית – י"ג בריתו, שה' כורת איתנו, רק למקום הראוי. יש בהן כחות להכניע ולהשפיע רק לתוך הכלים של התיקון. מה שאין כן שערות הראש הולכות לחיצונים, כך מובא. רק נזיר יכול לגדל את שערות הראש, זה ענין אחר. [יש נזיר בדורנו?] על פי פשט אין.

הרמח"ל מעמודי הציונות

[מה הענין של רבי יוחנן שהיה בלי?] על זה כתוב בקבלה שהוא פרצוף אבא. אין לו זקן. כלומר, לא גדל לו זקן. הזקן הוא או פרצוף אריך אנפין או פרצוף זעיר אנפין. אבל מי ששורש נשמתו הוא פרצוף אבא או פרצוף אמא אין לו זקן, או שהזקן לא גדל הרבה אצלו. אומר האריז"ל שאם אתה מפרצוף אריך אנפין הסימן הוא שהזקן מגיע לטבור. זה הסימן המובהק שאתה משורש אריך אנפין, ואם אתה מפרצוף זעיר אנפין הזקן מגיע עד הלב. אם הזקן לא גדל זה נקרא פרצוף אבא. בפרצוף אבא, וכל שכן אמא, לא מוזכר זקן בכלל בכתבי האריז"ל.

עוד פעם, הוא היה מאד 'ציוני', הרמח"ל הוא אחד מעמודי הציונות. כל הדברים שהרב קוק דיבר עליהם יחד, חידוש השירה, לשון הקודש, קבלה ונגלה, מהדמויות העיקריות שהגשימו זאת הוא הרמח"ל. מאז רבי יהודה הלוי והראשונים לא היה אחד שכתב שירים ומחזות אפילו נבואות וזוהר הוא כתב. זאת אומרת, ממש לחדש את הנבואה את רוח הקודש, הייעוד כמו שהרב קוק ראה, אין אף אחד שאפשר לציין עליו משהו דומה לזה בדורות האחרונים חוץ מהרמח"ל.

ג.      שעורה – מאכל בהמה

תיקון המדות על ידי שם מ"ה דז"א

אם כן, הפירוש הראשון של שעורה היה כולו להסביר מלשון שערה. הפירוש השני הוא:

ב. לְשׁוֹן ״שְׂעוֹרָה״ — מַאֲכָל בְּהֵמָה [זה הפשט, שעורה ממש, לאפוקי חטה. כתוב בגמרא לגבי מנחת סוטה ששעורה היא מאכל בהמה[מו]]. וְהוּא עִנְיֵָן תִּקּוּן הַמִּדּוֹת הַבְּהֵמִיּוֹת עַל יְדֵי שֵׁם מ"ה דְּז"א בְּגִימַטְרִיָּא אָדָם,

עיקר שם מ"ה מאיר בז"א, והוא מתקן את שברי הכלים. בחב"ד קראו לספר עץ חיים ספר מוסר[מז], כמו שהסברנו, בגלל שכל ספר עץ חיים הוא תיקון המדות, תיקון שם ב"ן על ידי מ"ה. עיקר התיקון הוא כנגד ה-ו שבשם. המלכים שמתו הם בחינת ב"ן, בגימטריא בהמה, והתיקון הוא על ידי שם מ"ה בגימטריא אדם. זה מתקשר עם מה שהזכרנו קודם, שמסכת סוטה שיותר מכל מסכת בש"ס דנה בתיקון המדות. על פי פשט – זה באמת לא אמרנו – כל המסכת דנה באשה סוטה. מי היא סוטה? היא כללות הענין שכתוב בספר התניא ש"אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"[מח], אותו דורשים על אשה סוטה, שטמאה באמת.

אם כן, אשה סוטה יותר מכל דבר אחר בתורה נקראת "רוח שטות" שעלולה להיכנס לתוך אדם, היא נכנסת לו בלב שלו, כמו בחינת שבירת כלים. רוח השטות עצמה שנכנסת היא כמו "רוח סערה" במדרגה הקודמת שאמרנו, ששערות הראש הן גם כמו סערה, שנכנסת וגורמת לידי שבירת הכלים. מי שזוכר, בסיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב יש סיפור על בעל תפלה, ושם כשהוא מדבר על שבירת הכלים הוא ממשיל אותה לרוח סערה, שבאה רוח סערה ובלבלה את כל העולם וזרקה כל אחד לקצה אחר של העולם, מי שזוכר את הסיפור. שם זו בפירוש שבירת הכלים היא בחינת רוח סערה, שהיא כמו רוח שטות שנכנסת לתוך האדם. האדם זה נקרא אשה סוטה, מה שגורם לידי שבירת הכלים.

עכשיו צריך לתקן אותם. מהו עיקר התיקון? זו התחלת מסכת סוטה, שעוסקת בבטול מדת הגאוה, כמו שאמרנו קודם. התחלת מסכת סוטה היא מבטול מדת הגאוה, להאיר את שם מ"ה החדש, כמו שכתוב שם ש"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שעושה את עצמו כמי שאינו"[מט], ועוד מאמרי חז"ל, שבשביל לקבל את התורה צריך להיות כמי שאינו, והכוונה בטול אמיתי, שם מ"ה, לבטל את הגאוה. זו בחינת מסכת סוטה לתקן את המדות.

כַּיָּדוּעַ בְּכַוָּנוֹת הַסְּפִירָה וּבְדא"ח — ו שֶׁבַּשֵּׁם.

בכוונות ספירת העומר בכתבי האריז"ל מובא שיש כוונה אחת, שכולה שמות מ"ה[נ], חוץ מהכוונה הכללית. אם אתם מסתכלים לא רק בסידור האריז"ל, אפילו בסידור חב"ד, נדמה לי שבסידור הקטן כתוב שם, זה יוצא מן הכלל, בדרך כלל לא כתובות כוונות בסידור של אדמו"ר הזקן, כתוב שכאשר אומרים "ברוך אתה ה'" במצות ספירת העומר יש לכוון שם מ"ה. זה כתוב בפירוש, אם תסתכלו.

ד.     שעורה מלשון השערה

ספירת העומר – זמן חיפוש השער המיוחד של האדם

הרבה מאמרים מסבירים ששְׂעָרָה היא כמו הַשְׁעָרָה עם שׁ[נא], כח לשער. הפירוש הזה מתקשר עם המספר חמישים. הרי חמישים הם חמישים שערי בינה, ולכן הוא כנגד ה עילאה בשם, בינה. כמו שהסברנו לפני שבוע, המספר דווקא חמישים ולא מ"ט, כמו שכתוב בפסוק השני "תספרו חמישים יום", וזה כתוב בכתבי האריז"ל. הוא אומר שבספירת העומר כל אחד צריך לחפש את השער שלו, וכתוב בשער הכוונות ובפרי עץ חיים שהאריז"ל גילה לרבי חיים ויטאל את השער שלו, בהקשר לספירת העומר[נב].

עוד פעם, כמו שלמדנו באנגלית מי שהיה כמה שנים[נג], יש חמישים שערי בינה ולכל אחד יש שער מיוחד ששייך לו. כתוב בכתבי האריז"ל שהזמן לחפש ולמצוא את השער שלך הוא בספירת העומר.

חיפוש האדם את השער שלו הוא כמו האשה שסופרת שבעה נקיים לבעלה, שזה גם לחפש את השער, הכניסה. "זה השער להוי' צדיקים יבאו בו"[נד]. ["שבעה נקיים" הם מדאורייתא או מדרבנן?] "שבעה נקיים" הם מדאורייתא אצל זבה, ומדרבנן כל אשה שרואה טיפת כחרדל יושבת בשבעה נקיים. זו תקנה מאוחרת של ימי חז"ל על ידי בנות ישראל שהחמירו על עצמן[נה].

"זקני ארץ" – שייכות הזקן לארץ

עוד פעם, הפירוש השלישי של שעורה הוא שער והשׁערה, ועל כך דורשים בקבלה את הפסוק "נודע בשערים בעלה"[נו]. מי זה בעלה? הקדוש ברוך הוא והוא "נודע" לנשמה. המדרגה הזאת היא כמו מחצב הנשמות שאמרנו קודם. מחצב הנשמות היא ה עילאה שבשם. הקדוש ברוך הוא נודע לאשה-לנשמה – "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ". באמת, בחלק השני של הפסוק יש רמז למדרגה שאמרנו קודם. כתוב ש"זקני" לשון זקָן. כלומר, שהזקן שייך לארץ. זה גם פסוק יפה (הזקן של אריך אנפין מגיע רק עד הטבור, אבל לפי זה הוא מגיע עד לארץ. זה נקרא "טבור הארץ"[נז], שהארץ עצמה היא כמו טבור והזקן מגיע עד אליה. ארץ הרבה פעמים היא בחינת טבור).

בתחלת הפסוק כתוב "נודע בשערים בעלה", מכאן דורשים בזוהר "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה"[נח], כל אחד ואחד לפי השער שלו, לפי כמה שהוא מסוגל לשער את האלקות, כלומר, להתבונן ולהרגיש אלקות בלב שלו.

לְשׁוֹן ״שִׁעוּר״ וְהַשְׁעָרָה״ — ״כָּל חָדָא וְחָדָא לְפוּם שִׁעוּרָא דִּילֵיהּ״. וְהוּא [ענין חיפוש השער הזה] עִנְיָן עֲבוֹדַת הַהִתְבּוֹנְנוּת —״בִּינָה לִבָּא״ — ה עִילָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם.

סיכום הפרצוף

אם כן, מה למדנו היום? שיש שלשה פירושים של שעורה, כנגד שלש המדרגות שלמדנו קודם:

י  חִטָּה — שְׁתֵּי הַלֶּחֶם

ה  שִׁעוּר וְהַשְׁעָרָה

ו  שְׂעוֹרָה

ה  שַׂעֲרָה

לחיים!

ה.    חדשנות מול תלות ב"זקני ארץ"

"נודע בשערים בעלה" – בהתלבשות ב"זקני ארץ"

..בענין הזה של הזקן והארץ, שזה דבר עמוק, שקצת כתוב על זה בהקדמה של הספר שאנחנו כותבים[נט] (גם יונדב כתב על זה בחוברת שהוא מוציא[ס]), שיש פירוש בחסידות של רבי הלל על הפסוק הזה שעכשיו אמרנו, "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ". בעצם הפירוש ש"נודע בשערים בעלה" זה שקדוש ברוך הוא שנודע לכל אחד ואחד "לפום שיעורא דיליה", הוא מהזהר. מה זה "בשבתו עם זקני ארץ"? כתוב שאלו נשמות הסָבִין, זו לשון הזהר, כלומר נשמות קדושות של הדורות הקודמים, הצדיקים הגדולים. יש גם אולי נשמות כאלו שחיות עלי אדמות, נשמות הסבין, זה נקרא הזקנים. כתוב "בשבתו" – מי שמחפש את ה' דרך השער שלו וה' נעתר לו ונמצא אליו, אז ה' מתלבש בתוך הנשמות, כביכול בתוך הדמות של "זקני ארץ", כלומר הצדיקים הכי גדולים, הכי עליונים, ודרכם ה' מתגלה לאותו אחד שמחפש.

עוד פעם, החלק השני לא מובא, הוא פירוש נדיר מאד, על פי הזהר ורבי הלל מסביר אותו באריכות: "נודע בשערים בעלה" שהקדוש ברוך הוא נודע לכל אחד "לפום שיעורא דיליה", כמה שמשער בלבו. מה זה "בשבתו עם זקני ארץ"? על מי הולך? על הבעל. כלומר על הקדוש ברוך הוא. מה זה "בשבתו עם זקני ארץ"? שהוא יושב. יושב היינו התיישבות בתוך כלים, בגלל שאור שנכנס בתוך כלי זה נקרא מיושב. כלומר, כשהאור של ה' מתיישב עם "זקני ארץ", שהם נשמות הסבין בלשון הזוהר, ודרכם ה' מתגלה לכל אחד, ל"כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", כמו שכתוב כאן.

לקבל דרך צדיקים או להיות חדשן

אם כן, לפי זה מה ענין הורדת הזקן? עכשיו באמת נסביר משהו הכי פנימי וגם הכי אמתי לענין דורנו. הזקָן, כמו שנקרא "צלם אלהים", על פי פשט הוא כמו זקֵן, והוא מסמל – במודע או בתת מודע – הזדהות עם הדורות הקודמים. אם יש לך זקן אתה מזדהה – או שאתה יודע את זה או שלא – עם הסבא שלך. על פי פשט, זקן הוא ההזדהות שלך עם הסבא שלך. מי שאין לו זקן זאת אומרת שהוא רוצה להיות חדשן.

בלשון אחרת: יש אחד שרוצה לראות את ה' ישירות, לא צריך צדיקים, כמו 'מתנגדים' למשל, שלא צריך דרך צדיקים, הוא רוצה ישר, בלי צמצום. זקן הוא ענין של צמצום. שהגילוי צריך כביכול לצמצם את עצמו לתוך דמות מסוימת, ורק דרך אותה דמות אני רואה. אם אין לו זקן, נפתחת לו כביכול אנרגיה עצומה לחדש, לסלול לעצמו דרך חדשה לגמרי, הוא לא תלוי על אף אחד. זקן היינו להיות תלוי על חוט השערה. אם אין לו זקן הוא לא תלוי על אף אחד, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, לחדש את הדרך שלו ולראות ישירות את האלקות, לפי דעתו.

הצמח צדק – קשור לאדמו"ר הזקן

למה דווקא הצמח צדק הוא הראשון שכל כך התנגד לזה, אפילו יותר מאדמו"ר הזקן? אף על פי שלכאורה אדמו"ר הזקן היה צריך גם להיות מאד קשור לזקֵן שלו, הסבא שלו, לבעל שם טוב. אדמו"ר הזקן היה קשור לסבא שלו, שהוא זקֵן, ובאמת הזקָן-הזקֵן שלו מקשר אותו לסבא שלו, לבעל שם טוב. אבל עם זה, ודאי שלאדמו"ר הזקן היתה הרבה התגלות ישירה. מה שאין כן הצמח צדק, אז הוא כבר בחב"ד הוא מתחיל את הצמצום.

זאת אומרת, יש הרבה מדרגות. אפילו גדולי החסידים, למשל אצל הרבי הרש"ב, שייסד את הישיבה של תומכי תמימים, שבחורים ילמדו חסידות באופן-בצורה מסודרת, ודווקא את הספרים האלה ולא ספרים אחרים, שלא כל אחד יהיה חופשי לעשות כל מה שהוא רוצה, שיהיה סדר, ישיבה והדרכה מסוימת. זקני החסידים בזמן הרבי הרש"ב, שייסד את הישיבה, גדולי חסידי חב"ד, אומרים שעד הרש"ב זה לפני הצמצום, והרש"ב לאחר הצמצום. כלומר, כל מה שהוא עשה, ייסד ישיבה שזה דבר עצום – אנחנו יודעים שכל חסידות חב"ד שיש היום היא רק בזכות מה שלפני שני דורות, שהרבי הרש"ב ייסד את הישיבה שלו בליובאוויטש, בכל זאת היו אומרים על זה שלפני הישיבה הזאת היה לפני הצמצום, שהיינו חופשיים, יכולים לעשות מה שרוצים, כל אחד ואחד, ללמוד עץ חיים למשל. בחור בתומכי תמימים כבר לא למד עץ חיים, אז זה כבר נקרא לאחר הצמצום. ככה היו מתבטאים גדולי החסידים. מה זה ישיבה? כמו כל ישיבה, ישיבה היא צמצום. לכן אפילו הביטוי "בשבתו עם זקני הארץ" הוא בחינת ישיבה, וישיבה היא צמצום.

הרבי הצמח צדק גם היה עם המון צמצום, ביחס למשל לאדמו"ר הזקן. עיקר הצמצום היה הקשר לכל הגה ומלה של הסבא שלו, אדמו"ר הזקן, והוא לא זז ממנו ימין ושמאל. הוא אפילו לא רצה להדפיס את ההגהות שלו על הלקוטי תורה[סא], למרות שכולן בנויות ממש רק על פי אסמכתא מוחלטת, על פי מה שהסבא אמר, ועם זה הוא לא רצה להדפיס, עד שלא נתגלה לו הסבא בחלום ואמר לו שידפיס את החידושים שלו, שכולם רק הגהות, רק מראי מקומות. גם את זה הוא לא רצה להדפיס, וכל החיים שלו רק העתיק מאמרים.

אם אנחנו קצת מתבוננים בצמח צדק, וגם יודעים שהרבי שליט"א נקרא על שמו – הרבי הקודם אמר על חתנו הרבי שליט"א שיש לו "דער קאפ הצמח צדק", הראש של הצמח צדק – אנחנו גם כן יודעים שיש מה שנקרא בחב"ד הזדהות עם הקודם ורצון לקבל אך ורק דרך הצינור הזה.

נשמע מאד מוזר, במיוחד בשביל בעלי תשובה זה יכול אפילו להיות יותר מדי. בעל תשובה לא מבין, למה צריך רק את זה? הרי כל התורה קדושה, וצריך להיות קצת יותר פתוחים. אבל יש איזו מן הזדהות. מהי הזדהות? רצון לקבל דוקא מצינור זה. בעל תשובה רוצה את ה', אז מה אכפת לו איפה הוא יקבל את ה'? יש אחד שאומר 'אני רוצה את ה', אבל כאן בספר הזה, אני לא רוצה אותו ממקום אחר. אני רוצה שה' יבוא לי כאן דרך זה, דרך ספר התניא ולא דרך ספר אחר'. זה בחינת זקָן.

אלו "זקני ארץ", שהקב"ה "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ", שיש זקנים שהקב"ה מתגלה דרכם. למה הוא רוצה ככה? בגלל שכנראה שגם באיכות ובעצמות הגילוי הוא אחרת. צריך לומר שזה לא סתם שטות. בצמצום יש עוצמה.

להיות פתוח או מצומצם

צריך לדעת איך לעשות את המשקל האמתי בין צמצום לבין מה שנקרא להיות פתוח, שזה לפני הצמצום, כמו שרבי הלל פעם אמר[סב], שחסידים הם בחינת לפני הצמצום. לפי רבי הלל למשל, זו באמת שאלה איך היה מתייחס לצמצום של הרבי הרש"ב, לדוגמה. רבי הלל היה אומר שחסיד בעצם הוא לפני הצמצום. כלומר, אסור לחסיד להיות מצומצם, מצומצם הוא 'מתנגד', וחסיד כל ענינו הוא לפני הצמצום. אז יש ענין גדול להיות בבחינת לפני הצמצום, כלומר לא בן אדם מצומצם, פתוח, ויש מצד שני את ענין הצמצום החיובי, לקבל דרך צינור מסוים, דרך שערות הזקָן.

כתוב ששערות הזקן הן צינורות של חלל ריקן. כל שערה היא צינור, כך מובא. עיקר הזקן נקרא "נוצר חסד" בקבלה, כתוב שנוצר אותיות צנור, וגם כתוב בחסידות[סג] שזה אותיות רצון. באמת, לא ראיתי שום מקום שמסביר בדיוק מה הקשר בין נוצר לרצון לצנור, רק כתוב שיש שלשה צירופים. לפי ההסבר שלנו, רצון הוא לקבל אך ורק דרך צנור מסוים. זה רצון שבעצמו הוא "נוצר חסד", נוצר לשון צמצום, שומר, שהוא נוצר את האור בצנור מסוים.

[זה לא רצון להשפיע במובן מסוים?] עוד הפעם, הוא רוצה להשפיע מלמעלה, אבל איך אתה מתקשר אליו מלמטה? זה נקרא שאתה צריך רצון כזה לקבל דרך הצנור. הקבלה מאור הפנים, מתיקון "ואמת" שפנוי משערות, היא עוד לפני הצמצום, לא דרך השערות, אלא דרך האמת. זה נקרא תיקון "ואמת".

אפשר לקשר זאת עם הרמב״ם. הרמב״ם, למשל, היה פתוח, לא אהב צמצום. לא שלא אהב כלל, בעניינים מיוחדים הוא מאד אהב צמצום, אבל בדברים אחרים הוא מאד לא אהב צמצום. עוד פעם, יש צורך תמיד לעשות שיווי משקל, וכל גדול בישראל עושה שיווי משקל בצורה אחרת. למשל הרמב״ם, שעכשיו מדברים עליו הרבה, יש דברים שהוא היה לגמרי מצומצם, ובזכות זה הוא היה ראש המחברים, שמסוגל לעשות חיבור למופת. כח החיבור הוא כח הצמצום, לכתוב – הוא הכותב הכי טוב שיש לנו. מצד שני, לגבי דעות הוא אמר "קבל את האמת ממי שאמרה"[סד]. לגבי שמיעת דברי אמת, "דברי אלהים חיים", הוא מוכן לשמוע מכל אחד, אפילו להבדיל מלא יהודי, "קבל את האמת ממי שאמרה", זה פתגם הרמב״ם. מה זה "קבל את האמת"? זה נקרא לקבל את תיקון "ואמת", "תרין תפוחין קדישין". אמת היא תיקון האמת, שפנוי מהשערות, שאין בו צמצום.

להיות חדשן או להביא מקורות

מה עכשיו הסברתי? שכנראה, וככה מאד מסתדר לי טוב ברגע זה, הרמח"ל שהיה מאוד חדשן, וכמו שאמרנו קודם שהיה מאד משיחי עד כדי כך שחשב שהוא עצמו משיח, בתקופה מסוימת, על כל פנים, עד שהוא בא לארץ, היה צריך להיות 'מודרני', בלי זקן. מה זה מודרני בלי זקן? להיות ישר, בלי תלות.

מה החסידות אומרת על כך? שלא זו הדרך. גם הבעל שם טוב היה חדשן גדול מאד, גם אדמו"ר הזקן וגם כולם. לא זו הדרך לגלח את הזקן. צריך להתבונן מה הכוונה, שצריכה להיות חדשנות, וגם הרגשה תמידית של תלות ב"זקני ארץ". איך לעשות זאת – זה באמת קונץ, כמו שאומרים. צריכה להיות תלות ב"זקני ארץ", והיא לא צריכה למנוע את החדשנות.

זה באמת עיקר, נדמה לי שדיברנו על כך כמה פעמים, שעיקר הבעיה של המשיח הוא אם לחדש תורה חדשה לגמרי או לבנות את כל מה שהוא אומר על פי מה שכתוב בספרים. למשל, אדמו"ר האמצעי כותב בשער האמונה[סה], הוא כותב ממש, שחור על גבי לבן, שאני בטוח שהמשיח לא יאמר פלפולים על דרך האחרונים. זה לגבי נגלה. כך הרבי האמצעי כותב בפירוש. כלומר, שהוא יהיה שופע "דברי אלהים חיים".

אדמו"ר האמצעי לא מביא אף פעם בשום ספר שלו שום מראה מקום, שום דבר. כמובן, הוא אומר פסוקים ומאמרי חז"ל, אבל לא רק שהוא לא טורח להביא מראי מקום, זה יותר עמוק מכך – הוא לא רוצה לבלבל אותך. מה אתה צריך לדעת? כמו הסיפור המפורסם שמספרים על רבי זושא[סו], מופת שהוא עשה, לא אספר את כל הסיפור, והגר"א אמר שהדבר כתוב בתלמוד ירושלמי, והוא מתפלא עליו איך הוא ידע דבר שכתוב בירושלמי, הרי הוא לא למדן כל כך. כשאמרו את זה לרבי זושא הוא אמר 'באמת לא ידעתי את הירושלמי. אבל מאיפה שהירושלמי ידע משם אני יודע...'. אם כן, הוא לא צריך לצטט, אפילו שזה כתוב בירושלמי. למה? בגלל שהוא רוצה לגלות את זה עם כל התוקף העז והעוצמה, כמו שזה התגלה פעם ראשונה. אם אתה כותב 'כתוב בתלמוד ירושלמי כך וכך' – זה לא זה, אפילו שאתה מצטט.

זה תלוי. עוד פעם, זה אחד מהשיקולים העדינים ביותר. מהדברים הכי קשים לגבי המשיח, אם להיות כמו אדמו"ר האמצעי או להיות כמו הצמח צדק. אלו שני קצוות שונים לגמרי. או לצטט, או אחד שאוהב לומר ישר, מהיכן שהחכמים לקחו את זה.

גם הרמב"ם לא הביא שום מראה מקום, רק שכתוב באיזה מכתב שכתב בסוף שמתחרט על כך לגבי כמה דברים[סז]. עכשיו הרבי שליט"א, שאמר שיכתבו מראה מקומות טוב כללי ומקיף על כל ספר הרמב"ם, רוצה ליישם מה שהרמב"ם עצמו כותב באותו מכתב, שהוא מתחרט שלא כתב מראי מקומות על כל הדינים שלו.

הרבי רק בעד, כשיטת הצמח צדק. אצל הרבי רוב הענינים הם לגמרי כמו הצמח צדק. [כמו מכתב כללי?] כן, הכל הכל. יש בזה כמה תועלת. מה הצמח צדק רצה? למשל לעשות שלום עם ה'מתנגדים'. אדמו"ר האמצעי אמר "א מתנגד?!"... אצל אדמו"ר האמצעי היה אחרת. חז"ל אומרים "חמץ מבטלו בלבו ודיו"[סח], לא צריך לחשוב על זה פעמיים, אתה מבטל אותו בלב וגמרנו. כך היתה גישת אדמו"ר האמצעי לגבי 'מתנגדים'. לעומת זאת, הצמח צדק נהג במדת ענוה מרובה ורצה לעשות שלום. מי שרוצה למשל שלום צריך הרבה מראי מקומות, בגלל שהוא צריך להוכיח את עצמו. גם הרבי נוהג באותה דרך.

איך שלא יהיה, זה דבר שודאי מאד נתון לשיקול. בפנימיות, זהו השיקול מהו ערך הזקָן לגבי אור הפנים. לפי זה, ככל שאור הפנים יותר גדול החידוש יותר עצמאי, ככל שיש יותר זקן יש יותר תלות ב"זקני ארץ". צריך להיות גם זה וגם זה. זהו האיזון הפנימי בין הבעקלעך לזקן. מה שאתה עצמך נקרא הבעקלעך, הלחיַיִם. כמו שידוע וכתוב בזהר[סט] שחכמה אותיות חך מה, וחך לשון חיוך. כתוב שחכמה היא איך אתה מחייך. Sublime smile באנגלית הוא התרגום של חכמה – חך מה. זה מה שאתה באמת, אבל התלות ב"זקני ארץ" היא הזקָן. האיזון האמיתי בין זה לזה הוא המשיח. זו בחינת המשיח. לחיים!

ו.       רבי מאיר בעל הנס – עתיד

רבי מאיר מילא את הלבנה

[משהו על ליקוי הלבנה] כתוב שהדבר הזה, ליקוי לבנה, שייך לעולם בכללו, לא שייך כל כך לפרטים, אז אף אחד לא צריך לחשוב על זה בצורה פרטית. כנראה שהיה היום איזה מאורע כללי. רק מה שרצינו לומר קודם, כיון שזה חל ביארצייט של רבי מאיר בעל הנס, אז לגבינו זה מומתק, בגלל שמאיר הוא מאיר. כלומר, באותו זמן שהלבנה לא האירה, רבי מאיר מילא את מקומה. כמו שכתוב על יהושע, איך היה יכול להעמיד את השמש? בגלל שהוא מילא את מקום השמש, כך מובא בספרים[ע]. [יהושע הוא לא לבנה?] לגבי משה רבינו, אבל כשהוא אמר "שמש בגבעון דום"[עא] הוא היה במקום השמש. הוא גם אמר "וירח בעמק אילון", גם השמש וגם הירח, גם זה וגם זה. היום רבי מאיר הוא ודאי במקום הלבנה, ולכן זה למעליותא, שבאותו זמן שהיה ליקוי לבנה רבי מאיר היה יכול להאיר כמו שהוא רוצה.

רבי שמעון – עבר; רבי מאיר – עתיד

רק נאמר דיבור אחד על רבי מאיר בעל הנס, דבר שגם קשור עם ביאת המשיח.  אמרנו שלמשיח יש מה שנקרא קונפליקט בין העבר לבין העתיד, בין הזדהות עם העבר, ההזדהות עם משה רבינו – משה "מה שהיה הוא שיהיה"[עב], הוא "גואל ראשון הוא גואל אחרון"[עג] – להזדהות עם העתיד, עם מלך המשיח. הוא צריך לחבר את שני הדברים יחד, שיהיה האיזון האמתי.

זה דבר שהסברנו פעם באריכות, ולא נוכל להסביר אותו עכשיו יותר מדי. בין התלמידים של רבי עקיבא השנים הכי גדולים הם רבי שמעון ורבי מאיר, וכתוב בכתבי האריז"ל שרבי שמעון בר יוחאי הוא ניצוץ של משה רבינו. אף על פי שרבי שמעון בר יוחאי גילה את הזהר, כתב אותו, ועל הזהר כתוב ש"בהאי חיבורא דילך יפקון מן גלותא ברחמי"[עד], שבחיבור הזה שלך יצאו מן הגלות ברחמים, ו"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק"[עה], ועוד ועוד מאמרי חז"ל, גם "כי לא תשכח מפי זרעו"[עו] הולך על זרעו של יוחאי. אז לכאורה יש הרבה הרבה מאמרים שרבי שמעון קשור עם העתיד, עם המשיח, הזהר וכו' וכו'.

אבל בכל זאת, רבי שמעון יחסית לרבי מאיר – צריך הרבה ביאור, שאין כאן המקום להאריך בזה יותר מדי – הוא עדיין המדרגה שקשורה עם העבר, כלומר עם משה רבינו. רבי מאיר בעל הנס הוא המדרגה שכולו לעתיד. הוא חדשן גמור, בנגלה וגם בפנימיות, רק הרמזים שלו בפנימיות.

רבי שמעון – טהרה מטומאת מת; רבי מאיר – טהרה מטומאת זנות

מה זה קבלה מעשית? הרבי מהר"ש אמר שקבלה מעשית זה עין יעקב[עז], כלומר האגדתא של חז"ל. יש הרבה אגדתא של רבי שמעון שהיה במערה י"ג שנים והוא טיהר את עיר טבריה, ונלחם נגד הרומאים, אבל על רבי מאיר יש סיפורים הכי מופלאים, כאילו נגד הדעת, הרבי מאיזביץ', יש דברים אצל רבי מאיר שלא מסתדרים. הסיפור הכי מזעזע הוא הסיפור של ברוריה[עח], שלא התברר כל צרכו, לכן בהווה הוא עדיין לא מסתדר, וזה גורם לכל מיני אסונות אפילו, כמו שקרו אצל רבי מאיר. יש עוד ענין שרואים מהסיפורים על רבי מאיר, שעיקר הענין שלו, קשור עם הסיפור שאמרנו עם ברוריה, שעיקר ענינו של רבי מאיר היה לתקן את פגם הברית, כל מיני דברים שקשורים עם זונות וכו' וכו', מי שזוכר את הסיפורים. מה שאין כן רבי שמעון בר יוחאי הוא טיהר את עיר טבריה מטומאת מת. הוא התעסק עם טומאת מת, ואילוו רבי מאיר התעסק עם טומאת זנות.

הדבר ברור, כמו שדיברנו הרבה פעמים, שעיקר הענין של המשיח הוא לתקן את הזנות בעולם. כיון שאנחנו רואים בגמרא שזהו הענין המיוחד של רבי מאיר, אז ברור שרבי מאיר במדה מסוימת יותר, אפילו מרבי שמעון בר יוחאי, קשור עם המשיח. ממילא מובן למה היארצייט שלו הוא באמת היום פסח שני, כמו שלמדנו באריכות גדולה בשנה הקודמת[עט], שפסח שני הוא בחינת ביאת המשיח.

רבי שמעון – רבי עקיבא והקב"ה הכירו בו; רבי מאיר – אפילו רבי עקיבא לא הכיר בו

לפי זה יוצא שרבי שמעון בר יוחאי הוא באמת הכנה לביאת המשיח. מיהו רבי שמעון בר יוחאי? הוא חלק המשיח שקשור עם העבר, כמו הזקָן. גם רבי שמעון בר יוחאי הוא משיח, אבל חלק המשיח שקשור עם העבר, שעדיין קשור מאד חזק למשה רבינו ולרבו רבי עקיבא וכו'. רבי מאיר בעל הנס הוא משהו אחר לגמרי, 'אנדערע זאך', כמו שאומרים. קודם כל כתוב ש"לא ירדו חכמים לסוף דעתו של רבי מאיר"[פ], שהיה מטהר את השרץ בק"נ טעמים. עוד פעם, הוא שיחק עם החכמים, רבי מאיר היה משחק עם ראשי הישיבה של פונוביז', היה משחק איתם, היה מטהר להם את השרץ. הם לא ירדו לסוף דעתו של רבי מאיר. לא כתוב את זה על רבי שמעון בר יוחאי. על רבי שמעון בר יוחאי כתוב הרבה דברים שהיה גדול מאד, אבל שהיה משחק עם החכמים, בכלל שהוא היה דמות שהיה מְשחק – אין חכם בכלל כמו רבי מאיר.

גם בענין המשלים, כתוב ש"משמת רבי מאיר בעל הנס בטלו מושלי משלים"[פא]. מה זה משל? הבעל שם טוב אומר שמשל הוא כח החשמל[פב]. אז לפי חז"ל מכל החכמים מאז שלמה המלך מי שהכי גדול במשלים הוא רבי מאיר, ודוקא אצלו כל המשלים אלו משלי שועלים (fox). שמשון קשר את הזנבות של 300 שועלים והדליק אותם באש, ועל ידי כך שרף את כל השדות של הפלשתים[פג]. רבי מאיר משל 300 משלים[פד]. כתוב שכל משל של רבי מאיר הוא אחד מהשועלים של שמשון. עוד פעם, לרבי מאיר היו 300 משלים, והוא קיבל אותם מ-300 השועלים של שמשון הגבור. עוד פעם, הבעל שם טוב אומר שמשל הוא בחינת חשמל, וחשמל הואר ביאת המשיח.

יש הרבה-הרבה, אם נתבונן, שרבי מאיר הוא דמות שלגמרי מנותקת מהעבר, וזאת על מנת לחדש דברים לגמרי. עד כדי כך שהוא משחק עם הרבנים קצת, ולא ירדו לסוף דעתו של רבי מאיר. כיון שלא ירדו לסוף דעתו באמת לא פסקו הלכה כמותו, אבל הוא בשלו. כמו שרבי נחמן היה אומר, ש"נצחתי ואנצח"[פה], כך גם אצל רבי מאיר, שלא אכפת לו שלא ירדו לסוף דעתו, שלא קיבלו את דעתו, אבל בסוף יהיה כמו רבי מאיר. אז הוא בסדר, הוא בטוח בזה. [יש קשר בין רבי נחמן לרבי מאיר?] לפי זה אולי צריך לומר שיש איזה קשר.

איך שלא יהיה, הדמות הזו היא של אחד שלא מבינים אותו בכלל. זה לא כתוב על רבי שמעון. על רבי שמעון בר יוחאי כתוב דבר אחר, שרבי עקיבא ניחם אותו ש"דייך שאני ובוראך מכירים בכחך"[פו], ככה הוא היה אומר על עצמו, ש"מדותי תרומיות שבתרומיות שבמדותיו של רבי עקיבא". ר' עקיבא אמר שרק אני והקב"ה מכירים בך. אז באמת היה משהו אצל רבי שמעון שאף אחד לא הכיר חוץ מרבי עקיבא. מי זה שכן הכיר? הקב"ה ורבי עקיבא. מה זה נקרא שהקב"ה ורבי עקיבא הכירו בו, ואף אחד אחר לא הכיר ברבי שמעון? שבאמת שרבי שמעון קיבל את הקב"ה דרך רבי עקיבא, כמו שאמרנו קודם – "בשבתו עם זקני ארץ". לכן רבי עקיבא אומר שרק אני והקב"ה יודעים אותך מכירים אותך. די לך. אבל על רבי מאיר צריך לומר שאפילו רבי עקיבא לא הכיר בו.

רבי מאיר – הקטן מתקן את הגדול

עוד דבר לגבי רבי מאיר, חוץ מרבי עקיבא – את מי רבי מאיר אהב הכי הרבה? היה לו עוד אחד שהוא למד, עוד זקן אחד, שהכי חיבב אותו. אלישע בן אבויה, האפיקורס הכי גדול של הדור, מי שהכי השמיד את כל הדור ההוא. ומי אהב אותו? ומי הגן עליו? ומי זיכה אותו ותיקן אותו? רק רבי מאיר. רבי מאיר היה מסור לגמרי לאפיקורס הכי גדול של הדור, בסוף הוא תיקן אותו כמבואר באריכות. אם כן, רואים שאצל רבי מאיר יש כח של הַחְזרה בתשובה, אפילו של אפיקורסים הכי גדולים.

בזה הוא באמת דומה לרבי נחמן מברסלב, בגלל שכתוב[פז] עליו שהתעסק בסוף ימיו עם אפיקורסים גדולים, עם המלומדים, עם המשכילים הכי אפיקורסים, היה משחק איתם ומקרב אותם, הוא קירב אותם מאד-מאד. זו עוד נקודה. שוב, צריך להאריך בזה הרבה, אבל רבי מאיר בעל הנס הוא המשיח של העתיד. ולכן הוא לא כל כך תלוי ב"זקני ארץ". אותו אלישע בן אבויה הוא לא תולה בו את החכמה שלו, הוא צריך לתקן אותו, לא שהקב"ה מתגלה דרכו, הקב"ה מתגלה דרכי, ככה אומר רבי מאיר בשביל לתקן את אותו זקן, שהוא אפיקורס גדול.

אצל רבי מאיר זה בא מהקטן. זה גם כן משהו מאד חשוב אצל רבי נחמן. רבי נחמן אומר[פח] שכשהמשיח יבוא כל מי שיותר צעיר יהיה במדרגה יותר גבוהה. זה אחד מהסימנים של המשיח, כך כותב רבי נחמן, שעד ביאת המשיח כל מי שיותר זקן הוא יותר במדרגה גדולה, וכשהמשיח יבוא כל מי שהוא יותר צעיר יצא יותר גדול, והכי זקן יהיה הכי גרוע.

עוד פעם, זה נקרא שהקטן מתקן את הגדול. כמו שכתוב על אליהו, "והשיב לב אבות על בנים"[פט], רש"י אומר "על ידי בנים"[צ], שהבנים מחזירים את האבות. איפה יש אחד שהבן הוא כמו תלמיד, שכמו שהבנים מחזירים את האבות בתשובה – כך תלמיד מחזיר גם את הרב שלו בתשובה. איפה יש דבר כזה? רק אצל רבי מאיר. מה זאת אומרת? יש על כך מאמר מאדמו"ר הזקן, האומר שלעתיד לבוא האור יתגלה מלמטה למעלה, האלקות תתגלה מהעולם הזה לעולם האצילות. עולם האצילות לעתיד לבוא יקבל את הגילוי אור אין סוף מהעולם הזה. זה נקרא שהצעיר יהיה יותר גדול מהזקן.

עוד פעם, בזמן הזה "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ", שמקבלים דרך הזקנים, אבל לעתיד לבוא הזקנים יקבלו מהצעירים. מה זה נקרא? "רב יעבד צעיר"[צא], "רב" הוא עשו ו"צעיר" הוא יעקב. כלומר שהרבנים ("רב") יהיו תלויים ויעבדו את הצעירים. מי זה צעיר? כתוב שצעיר הוא "לפום צערא אגרא"[צב], להיות צעיר באמת מי שהיה לו צער, ועיקר הצער זה צער החטא. מי שבאמת חוזר בתשובה זה צער. צעיר מלשון צער, רק שבצעיר יש י, ה-י היא השכר, כמו שבסיום פרקי אבות כתוב "לפום צערא אגרא".

[לא עשו הוא החוזר בתשובה?] יעקב לקח את הברכות שלו, אז הוא החוזר בתשובה. יעקב קיבל את הברכות שהן ברכות של תשובה. יצחק רצה לברך את עשו שיהיה חוזר בתשובה, אבל יעקב קיבל אותן. [אז מה עשו?] כמו שכתוב בחסידות, שמשיח יבוא – אז יבוא גם עשו, ישב לידו, עם שטריימל על הראש.

[יש קשר לנאמר בגמרא ש"זקנים יעמדו בפני קטנים"?] לא, זו קללה, זאת אומרת שלא מכבדים את הזקנים, זה בדור שלפני ביאת המשיח, כמו שכתוב ש"פני הדור כפני הכלב וכו'"[צג], שלא מכבדים. אבל למעליותא יש דבר שזה נקרא "רב יעבד צעיר", שזה למעליותא, אחרי ביאת המשיח, שהצעיר יהיה.. כמו "והשיב לב אבות על בנים", כמו שרש"י מפרש "על ידי בנים". איך שלא יהיה, הענין הזה שהצעיר מחזיר את הזקן זה התחיל מרבי מאיר.

רבי שמעון – עבר שהולך לעתיד; רבי מאיר – עתיד שהולך לעבר

עוד פעם, רבי מאיר הוא העתיד בעצם, שגם דואג לתקן את העבר. רבי שמעון הוא עדיין העבר, רק שהוא העבר שהולך לקראת העתיד. אפשר לומר כך: רבי מאיר הוא עתיד שבא אל העבר, רבי שמעון הוא עבר שהולך לעתיד, שבאמת חושב עליו. יש עבר שהוא רק עבר, נקרא 'עבר בטל', הוא עבר והוא בטל שם בעבר, הוא רק לומד מה שהיה וזה מספיק בשבילו. זה נקרא 'עבר בטל', שהוא רק עבר. יש אחד שקשור בעצם עם העבר, אבל הוא כל הזמן חושב על העתיד, והוא סולל דרך לעתיד. לפי ההסבר שלנו זה כמו רבי שמעון. ויש אחד שהוא לגמרי עתיד. הוא ילד העתיד, כמו שאומרים, דור העתיד. אבל הוא צריך גם לשחק עם הזקנים בשביל לתקן אותם. זו בחינת רבי מאיר.

עוד פעם, בעיקר רבי מאיר מתקן את העריות, כמו שגם דיברנו על זה הרבה פעמים, שרק הצעירים יכולים לתקן עריות. לכן כל אלו שהתעסקו עם עריות, כמו רבי נחמן מברסלב ועוד ועוד, היו ממש אנשים צעירים. [מה זה להתעסק עם עריות?] פגם הברית, כל אלו שעיקר הענין אצלם זה היה מה שקוראים מין, פגם הברית. זהו ענינו של רבי מאיר, וזה עיקר התיקון של המשיח, כמו שהסברנו הרבה פעמים, התיקון של הדור הזה. לחיים!