סוד ה' ליראיו – שער י"ז – "ספירת העומר (ב)

ג' אייר תשמ"ה – ירושלים

עבודת ספירת העומר

פרקים ג-ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     יצחק ויעקב במתן תורה

אייר – ספירת העומר

בספירת העומר נמנעים משמחות, כמו להתחתן ולהסתפר[ב] וכו' וכו', אבל בשעת הדחק, הלכה למעשה, אפשר לסמוךו לפעמים להקל בחודש ניסן במנהגי אבלות של ספירת העומר, בגלל שהענין עוד לא התחיל עד לאחר ראש חודש אייר, במדה מסוימת. מהיום זה כבר מתחיל לגמרי, כולו.

אמרנו נקודה, שבחודש אייר בכל יום בו יש מצוה מיוחדת, ואילו בחודש חשון, שהוא "זה לעומת זה" חודש אייר, אין שום מצוה במיוחד. [למה אייר מול חשון? למה לא אלול?] מול הכוונה שני חודשים שעומדים אחד מול השני בהפרש ששה חודשים, 180 מעלות. אייר הוא חודש השני מניסן, וחשון חודש השני מתשרי. אייר נקרא גבורה דנוקבא, וחשון הוא גבורה דז"א, לפי כתבי האריז"ל[ג].

צחק ימים בספירה

חוץ מזה שהיום המיוחד בחודש אייר הוא פסח שני, אפשר לומר שפסח שני הוא בחינת יצחק. זה נכון, פסח ראשון הוא בחינת אברהם, פסח שני הוא בבחינת יצחק ושבועות הוא בבחינת יעקב. חוץ מזה, מכיוון שהמצוה המיוחדת של כל החודש היא ספירת העומר, ברור שהמצוה של ספירת העומר היא כנגד יצחק. היא מצוה שמחברת את פסח לשבועות.

היום הראשון של פסח, יום יציאת מצרים, וגם היום השביעי בפני עצמו, כל מה שקשור עם הגאולה מצד עצמה – זה בחינת אברהם. כל מה שקשור עם התורה מצד עצמה לגמרי הוא בחינת יעקב לכאורה. מה שמחבר אותם –  הממוצע המחבר את הגאולה והתורה – הא מצות ספירת עומר והיא בחינת יצחק.

הרמז הראשון שראינו הוא שיש צחֹק ימים ביחד. "צחק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי"[ד]. אחרי צחק הימים מקבלים עשרת הדברות מפי הגבורה, ה-י של יצחק, שמשלים ליצחק. [צחק ימים ממה?] אמרנו שבכל יום יש ארבעה ימים – כמו הסוד בקבלה של אד, "ואד יעלה מן הארץ"[ה] – כל יום של ספירת העומר מתחלק לארבע מדרגות כנגד י-ה-ו-ה. ב-יה יש לכל אחד 50 ימים, תספרו חמשים ימים[ו], אבל שתי המדרגות הנגלות, "והנגלת לנו ולבנינו"[ז], הן מט ו-מט. מט הימים מוגבלים, רק 7 בריבוע שלא עוברים את הגבול, אבל 50 נקרא שעובר את הגבול, למעלה מהגבול, בחינת "הנסתרות להוי' אלהינו". "תספרו חמישים יום" – כתוב "תספרו", אתם "תספרו חמישים יום". אלו חמישים יום שמצד אמא וחמישים יום שמצד אבא.

"הגבורה" ככינוי לקב"ה

כל זה רק אמרנו בשביל הרמז שהכל ביחד צחֹק, ועם עשרת הדברות שמקבלים "מפי הגבורה" זו כבר באמת בחינת יצחק. איך בכלל ההסבר? למה פעם כתוב ששבועות הוא יצחק ופעם כתוב ששבועות הוא יעקב? ההסבר בחסידות הוא שבאמת "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[ח], שיש צד לומר שהוא יעקב, שסיון ותורה הם השלישי וכו' וכו', ויש צד לומר שהוא יצחק, "מפי הגבורה", כמו שכתוב בספרים.

עיקר ההסבר הוא שמקור מתן תורה, מה שמתגלה בתור נותן התורה, הוא גבורה, יצחק. כלומר שיצחק נותן את התורה. התורה נתנת "מפי הגבורה" והקב"ה במתן תורה נקרא "הגבורה". כמו שלמדנו הרבה פעמים, שאין שום ספירה מעשר ספירות שהיא גם כינוי לקב"ה בכבודו ובעצמו, חוץ מגבורה. עוד פעם, הקב"ה לא נקרא הכתר. יש חקירה בספר הפרד"ס שאחד מהשערים שלו נקרא "האם הכתר הוא האין סוף" או לא[ט], אבל אף אחד לא מעלה בדעתו שכשאומרים כתר שמתכוונים לעצמות ה'.

כך גם הקב"ה לא נקרא חכמה – הוא חכם, יש לו חכמה, אבל הוא לא נקרא חכמה. אין כינוי 'החכמה', כמו שיש למשל כינוי 'המקום', שה' נקרא מקום. "המקום" הוא משהו, דבר מוחשי, וכשאומרים 'המקום' ב-ה' הידיעה לוקחים את המושג המוחשי הזה והופכים אותו כינוי לקב"ה, לעצמות ה'. אי אפשר לומר 'החכמה' ב-ה הידיעה ככינוי לקב"ה, לעצמות ה', אין דבר כזה.

כך גם לגבי הבינה, הדעת והחסד, ולא אף ספירה. רק דבר אחד – הגבורה. [ה' נקרא "רחמן"] בסדר, אולי יש רחמים, ה' הוא חכם ומבין. רחמן פרושו כמו חכם ומבין. יש לו את כל המדות, ולכן אפשר לומר לכנות את ה' החכם, המבין, אבל לא 'החכמה', כמו שאומרים 'המקום'. אפשר לומר גיבור, שה' איש גיבור. ודאי, יש לו גבורה, ומתי שהוא מגלה גבורה הוא נקרא גיבור. אבל המיוחד בגבורה הוא שה' נקרא כך – "הגבורה". רק הספירה הזאת מכל הספירות היא כינוי לעצמות ה'.

כך מסביר רבי אייזיק בפירוש באחד מהמאמרים שלו[י], שכאשר כתוב "הגבורה" על הקב"ה הכוונה לעצמות ממש. איזו גבורה? מה הכוונה גבורה? לא גבורה של צמצום. כשאומרים גבורה על הקב"ה ככינוי לעצמות ה' הכוונה לכח נשיאת הפכים, שהוא העצמות ממש, "נמנע הנמנעות" – זו הגבורה שיש בה כח לשאת שני הפכים יחד. מה שאנחנו לומדים על בחינת רדל"א, מה שנקרא עצמות, שהיא מלשון עוצמה. מהי העוצמה של העצמות? לשאת הפכים. כאשר חז"ל רוצים לתאר את עוצמת עצמות ה' לשאת הפכים הם מכנים אותו "הגבורה". עוד פעם, ה' לא נקרא שום ספירה: לא המלכות – הוא נקרא מלך, ה' הוא מלך מלכי המלכים, אבל הוא לא המלכות –לא היסוד, לא ההוד, לא הנצח, לא התפארת, אבל הוא כן הגבורה, רק הגבורה.

"הגבורה" – נשיאת הפכים שבעצמות

אם כן, שבועות הוא השורש גם של יצחק. מי שנותן את התורה הוא "הגבורה", "מפי הגבורה". זו התורה, כביכול, מצד עצמה. מי שלומד ומקבל אותה הוא בחינת יעקב. עודפעם, בחג השבועות יצחק נותן את התורה ליעקב. יצחק הוא האבא, כמו שיצחק ברך את יעקב, "ויתן לך האלהים מטל השמים"[יא]. כתוב בפירוש בקבלה[יב], שבברכה של יצחק שברך את יעקב, שהיא הברכה שעולה על כולנה, הברכה הכי גבוהה שיש בתורה, יש עשר ברכות. כתוב בפירוש שהן כנגד עשרת הדברות – בברכת יצחק ליעקב יש עשר ברכות, "ויתן לך האלהים מטל השמים וכו'". "ויתן לך האלהים" הוא כמו "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"[יג].

עוד פעם, לגבי חג השבועות, העצמות היא שנותנת את התורה, כמו שכתוב "אנכי"[יד] – "אנא נפשאי כתבית יהבית"[טו], אני את עצמי כתבתי ונתתי לכם, אני בעצמי. העצמות היא בחינת גבורה, "מפי הגבורה", וזהו "אילו של יצחק". איל הוא גם מלשון כח. למה הוא נקרא "אילו של יצחק"? העקדה הרבה פעמים מתייחסת גם לאברהם, הרי אברהם עמד בנסיון, הוא בעל הנסיון, אבל בכל זאת אומרים "עקדת יצחק", ואומרים "אילו של יצחק", לא 'אילו של אברהם'. איל הוא גם מלשון "את אילי הארץ לקח"[טז], לשון כח עז וגבורה, ומקור הגבורה, שהוא כח העצמות לשאת הפכים – לעקוד פרושו לחבר הפכים – מתייחס ליצחק.

שלש מדרגות בעשרת הדברות

נותן התורה הוא בחינת יצחק ומקבל התורה הוא יעקב, כמו שיעקב קיבל את הברכות מיצחק, והוא הלומד וההוגה בה יומם ולילה. יעקב הוא גם התורה עצמה, הרי התורה עצמה היא בחינת יעקב,  אבל צרכה להיות גם נקודה של התורה שהיא עדיין ה'. התורה היא הממוצע המחבר, ה' נותן את התורה לנו, והתורה מצד אחד היא ה' ומצד שני היא "כי תשמרם בבטנך"[יז], הופכת להיות מזון וחלק עצמי של מי שלומד אותה – מי שלומד תורה נעשה תורה. כמו שכתוב בתורה[יח] שצריך לעמוד לפני תלמיד חכם אפילו קודם לספר תורה, בגלל שתלמיד חכם הוא תורה, כך מסביר באריכות אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה[יט]. התורה מצד אחד היא שה' נותן את עצמו, מצד שני היא הופכת להיות עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, שלומדים תורה, "והגית בו יומם ולילה"[כ].

בעשרת הדברות גופא יש שתי מדרגות. כתוב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", ואחר כך כתוב "אנכי הוי' אלהיך" וכל עשרת הדברות. בתוך עשרת הדברות גם יש שתי מדרגות: שתי הדברות הראשונות "מפי הגבורה שמענום", ושמונה דיברות ששמענו מפי משה רבינו.

כתוב שיש שלש מדרגות בעשרת הדברות: יש מה שכל עשרת הדברות נאמרו בדיבור אחד, "מה שאין הפה יכול לומר ואין האוזן יכולה לשמוע". על כך כתוב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", הכל בדבור אחד; אחר כך יש שתי דברות הראשונים, "אנכי" ו"לא יהיה לך", שה' פירט בעצמו ואמר "אנכי ה' אלהיך". היינו כמו שמובא בספר התניא[כא] מדרש חז"ל[כב], שהסתכלו למזרח ושמעו את הדיבור יוצא "אנכי הוי' אלהיך", הסתכלו למערב ושמעו את הדיבור-ראו את הדיבור יוצא "אנכי הוי' אלהיך", בכל רוח ורוח. "אנכי ה' אלהיך" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" הם "מפי הגבורה"; אחר כך עוד שמונה דברות שמענו מפי משה רבינו.

הדברות שהם כולם בדיבור אחד, "מה שאין הפה יכול לומר ואין האוזן יכולה לשמוע", הם עדיין בחינת יצחק. כלומר שזו בחינת ה-י של יצחק. עוד פעם, אמרנו שהצחק של יצחק, זה הצחק ימים של ספירת העומר. בספירת העומר יש צחק ימים. ואחר כך יום מתן תורה הוא גם כן, הוא חצי יצחק וחצי יעקב.

תפארת שבתפארת – מזל טוב

[למה לא צוחקים בתקופה הזאת?] כתוב ש"אסור לאדם שימלא את פיו שחוק בעולם הזה"[כג]. בעולם הזה הוא כמו דבר והיפוכו. כתוב שמי שלא ממלא את פיו שחוק בעולם הזה הוא צוחק לעתיד לבא. כל הצחוק הוא לעתיד, יצחק. זה מה שאנחנו למדנו ממגן דוד שעשינו, שהחודש הזה הוא שמחה, צחוק. בפנימיות החודש הזה הוא חודש הצחוק ומתחיל מהיום, מ"תפארת שבתפארת", יום ההולדת של הרבי מהר"ש.

בתולדות החסידות יש יום שמתחילים מיד לצחוק. כשיהודי נולד זהו ודאי מזל טוב, במיוחד אם הוא נולד ביום הטוב של ספירת העומר, אז זה מזל טוב. מזל הוא גם מלשון מספר – מזל טוב הוא כמו מספר טוב. ומספר זה מספר הספירה. איזה יום סופרים היום? כשסופרים את מספר הטוב, כלומר, המזל טוב, מתחילים לצחוק. זה רק בדורות האחרונים, מאז לידת הרבי המהר"ש.

היום הראשון של חודש אייר, כמו שאמרנו, שהוא חול, הוא פתאום צחוק, הוא פתאום לידת "צדיק יסוד עולם"[כד], לידת המשיח שבדור. בכל דור ודור יש אחד שהוא בחינת משה משיח[כה]. אז מתחילים מיום של צחוק. זו בחינת לעתיד לבוא, שיתגלה שחודש אייר הוא חודש של צחוק, בגלל שהוא זיו[כו], זיו הוא צחוק.

[מזל הוא מספר?] יש אחד שיש לו מזל חמש. כמה ילדים יש לך? יש אחד שיש לו מזל 22. מזל הוא מספר, יש מזל כזה [תלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד[כז]] לא כבדו אחד את השני, באמת היו ברוגז, לא נהגו כבוד, זה הכל. תלמידי רבי עקיבא, נלמד בהמשך, שזה הפגם, אנחנו מדברים על הסגולה, הם פגמו בזה.

הגבורה-התורה-ישראל

עוד פעם, מה אנחנו מסבירים? שקודם כתוב "צחק עשה לי אלהים", אחר כך "כל השומע יצחק לי". אחרי שיש צחק, מוסיפים י ל-צחֹק, בחינת יצחק. מהי ה-י? עשרת הדברות מצד יצחק, ויש עשרת הדברות מצד יעקב.

עוד פעם, התורה היא הממוצע בין הגבורה לבין ישראל. במתן תורה יש יחוד של הגבורה – הקב"ה – שזו ודאי בחינת יצחק, ועַם ישראל שהוא בחינת יעקב. מה שמחבר אותם הוא התורה, וכמו בכל דבר שמחבר צריך שבתוך המחבר יהיו שני קצוות – קצה שעדיין אחוז וקשור עם קצה העליון, וקצה שני שאחוז וקשור למטה. זהו סוד עשרת הדברות. אמירת עשרת הדברות בריכוז ועוצמה של נשיאת הפכים, של גבורה, הוא שכולם נאמרו בדיבור אחד ממש, "מה שאין הפה יכול לשמוע" וכו'. על כך כתוב "וידבר אלהים", דווקא שם אלהים שהוא שם הגבורה, "את כל הדברים האלה לאמר", הכל יחד בדיבור אחד. זו ה-י של יצחק, בגלל שאלו עשרת הדברות בנקודה אחת, כמו של י, בבחינת "מועט מחזיק את המרובה"[כח] לגמרי.

אחר כך, ההתפרטות של עשרת הדברות היא כבר יעקב, "איש תם ישב אהלים"[כט], שאפשר ללמוד כבר אותיות. העובדה ששני הדברות הראשונים עדיין נאמרו "מפי הגבורה", אפילו שנתפרטו, היא עוד פעם ממוצע. כלומר שבבחינת יעקב של התורה יש שוב אחיזה של בחינת יצחק, בשני הדברות הראשונים. בתוך שני הדברות הראשונים גופא הדיבור הראשון הוא עדיין בחינת "אנכי" של יצחק, והדיבור השני שמתארך יותר הוא בחינת יעקב. יש כאן כמה פעמים התחלקות והתחברות של חלקי ממוצע.

עוד פעם, מי שנותן את התורה הוא הגבורה ומי שמקבל את התורה הוא ישראל, "תפארת ישראל". באמצע יש תורה, שהיא עדיין בדיבור אחד לגמרי ובעוצמה של נקודה אחת. היא בבחינת אלהים – "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" – עדיין מצד הגבורה, מצד יצחק לגמרי.

נתינת התורה על ידי משה רבינו, כתוב "משה מלגאו יעקב מלבר"[ל], משה הוא פנימיות התפארת, היא פנימיות יעקב. שמיעת הפירוט בשני הדיברות הראשונים מפי הקב"ה עדיין קשורה ליצחק. אבל מצד שני היא קשורה גם ליעקב, בגלל שהיא מפורטת, יש כבר אותיות שאפשר להיאחז בהן, לשמוע אותן, לא דבר "שאין הפה יכול לומר ואין האוזן יכולה לשמוע".

בדיבור הראשון "אנכי" גופא יש מחלוקת אם הוא מצוה או שהוא למעלה מלהיות מצוה, כמו שכתוב בדרך מצוותיך[לא]. לפי דעת בה״ג הוא עדיין לא מצוה, הוא עדיין לא שייך לתורה שמקבלים, הוא לפני התורה. לפי הרמב״ם הוא כן מצוה, כמבואר באריכות בדרך מצוותיך. אם כן, גם בשני הדברות הראשונים יש אחד שלמעלה מהשני. יש כמה וכמה ממוצעים כאן בין הגבורה של יצחק לבין התפארת של יעקב. הכל בסוד מתן תורה.

השפעת הגבורה

כל זה היה להסביר איך מתן תורה באמת הוא שמחבר יחד בחינת יצחק ובחינת יעקב. אבל כל מה שקדם למתן תורה בספירת העומר הוא ודאי בחינת יצחק. רק שיש צחֹק ימים.

["קול גדול ולא יסף"[לב]. יוסף היסוד אבל כתוב "לא יסף"] "לא יסף" הכוונה לא נגמר. יש שני פירושים שרש"י מביא[לג]: או שה' לא הוסיף להיראות באותה פומביות, או שלא יסף הכוונה שלא נגמר, שמדת בשר ודם כמה שהקול ממושך הוא נחלש, ואילו אצל הקב"ה לא ככה, כמה שהקול נמשך הוא מתגבר והולך, לא נגמר בכלל. יכול להיות שאנחנו גמרנו לשמוע אותו. זה כל הענין של "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"[לד]. הקול של מתן תורה עדיין שואג. הוא כל כך חזק, הולך ווה נעשה יותר ויותר חזק, וככל שהקול הזה יותר ויותר חזק אנחנו שומעים אותו פחות. כמו כל דבר, האור הכי גדול מסנוור את העיניים.

["לא יסף" הכוונה שלא הוסיף?] לא, קול גדול שלא נגמר, שממשיך כל הזמן, כך הפירוש. ממשיך עכשיו. לכן כתוב ש"בכל יום ויום יהיו בעיניו כחדשים", והיום שמסוגל לשמוע אותו הוא תיקון ליל שבועות.

[בדרך כלל לא חושבים על גבורה בתור משפיע] כן, דווקא במתן תורה צריכה להיות גבורה. אפילו מה שניתן, מה שמקבלים – כמבואר בחסידות באריכות[לה] – אפילו זה גבורה. מהי הגבורה? אותיות מוגבלות. הרי מה הגבורה של מתן תורה? שצריך להכניס את האור, שהוא אין סוף לגמרי, אפילו לא האין סוף ששייך לבריאת העולמות אלא שלמעלה ממנו, השעשועים העצמיים, בתוך אותיות מוגבלות – אותיות אלה ולא אחרות. בשביל להכניס אין סוף בתוך גבול נדרשת גבורה. מתן תורה הוא גבורה.

כתוב[לו] שלעתיד לבוא הכל יהיה על פי מדת הדין. גם בזמן הזה הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה[לז]. הדקדוק אינו היפך החסד, הוא החסד האמתי, בגלל שדבר שאינו בדין מוחלט הוא "נהמא דכסופא"[לח], הוא לחם בושת. כתוב שהחסד המוחלט והאמתי הוא מדת הדין, ודבר זה רק מתגלה לעתיד ומתחיל להתגלות בבחינת מתן תורה.

ב.     שערי חכמה ושערי בינה

ספירה של מ"ט וספירה של נ

לעניננו, כל זה היה דרך אגב רק להסביר שיש חמישים וחמישים ימים מצד אבא ואמא, ויש מט ו-מט ימים מצד ז"א ונוקבא וכולם ביחד כל הזמן. מ"ט אנחנו יודעים מהם – "חסד שבחסד", וכך הלאה. אמרנו שיש "חסד שבחסד" במלכות, שהוא "חסד שבחסד" של עולמות, ויש "חסד שבחסד" שבלב שלי, שהוא "חסד שבחסד" של נפשות. אז את ספירת מט, שבע פעמים שבע, אני מבין.

אבל מהי ספירת חמישים? מהם חמישים? הם לא שבע בריבוע. הוספת יום אחד – חמישים – משנה את כל הבנת ותפיסת ספירת העומר. אם אנחנו סופרים חמישים ימים, אנחנו לא סופרים שבע פעמים שבעה ימים. זה משהו אחר לגמרי. מה סופרים? חמש פעמים עשר, כך כתוב באבולעפיה[לט] ובמרומז-די-ברור בכתבי האריז"ל, בשער הכוונות[מ] וכו'. ברגע שכתוב "תספרו חמישים יום" אין יותר "חסד שבחסד". זה לא לפי הכוונה הזאת "חסד שבחסד", זה משהו אחר.

מה זה חמש פעמים עשר, קודם כל? למה חמש פעמים עשר שייך ל-יה? קודם כל, כתוב ש-יה הם י פעמים ה. רק שכתוב ש-י פעמים ה הם בחכמה ו-ה פעמים י הם בבינה. עוד פעם, י פעמים ה שבחכמה נקראים "אבא ואמא עילאין", ו-ה פעמים י שבבינה נקראים "ישראל סבא ותבונה". על כך כתוב "הבן בחכמה וחכם בבינה"[מא], לכן יש חמישים מצד אבא וחמישים מצד אמא. עכשיו צריך להבין מהם ה-י וה-ה.

קודם כל, איך סופרים? באמת ה בכל מקום היא שורש של ה קצוות. או שאפשר לומר שהיא כמו נר"ן ח"י, כמו י-ה-ו-ה עם קוצו של י. עשר בכל מקום הוא עשר ספירות. אם אנחנו סופרים 50 ימים, מה הסדר? שאני לא סופר "חסד שבחסד", אלא משהו חמש פעמים מכתר עד מלכות, תכף נסביר.

אם אני סופר מט ימים הם שבע פעמים שבע, ולכן אני צריך לספור שבע פעמים מחסד עד מלכות. זה שייך רק למדות, שמתחילות מחסד. מה שאין כן, הסברנו בפעם הקודמת, ברגע שמגיעים "לטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה", שהכל הולך יחד, כמו היכל קודש קודשים. זה אולי לא הסברנו. הענין של "לטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה", שהבינה החכמה והכתר כולם יחד, נקרא בקבלה "היכל קודש קודשים". בהיכל קודש קודשים יש גם בינה וגם חכמה וגם כתר וכולם יחד. בהיכל קודש קודשים, שהוא "תספרו חמשים יום", שם ודאי הספירה היא חמש פעמים מכתר עד מלכות.

ספירה של עשר פעמים חמש

קודם כל, אנחנו גם כן עושים היום את ההתוועדות לכבוד הברית שהיתה אתמול בבוקר לבן של יונדב. עכשיו נתחיל להסביר לגבי הלידה שלו, שתאריך היה ביום התשיעי של ספירת העומר. לפי "והנגלת לנו ולבנינו", שמצד וה שבשם ומצד הספירה של מט ימים, יום התשיעי הוא "גבורה שבגבורה". לפי ההסבר שאמרנו עכשיו, שגבורה היא לא רק במובן של צמצום אלא במובן של עצמות, של כח נושא הפכים, "מפי הגבורה", אם אנחנו סופרים חמישים ימים, כמו שכתוב "תספרו חמישים יום" – מהו היום הזה? יסוד. איזו מדרגה של יסוד? זהו היסוד הראשון.

החמישים שבבינה הם חמישים מדרגות של שורש נשמות. כך מובא בפירוש בכתבי האריז"ל[מב]. האריז"ל אמר שבספירת העומר כל אחד צריך לגלות את שורש נשמתו, בגלל ששורש הנשמות הוא ב"חמישים שערי בינה". לכל אחד יש שער, כמו שכתוב "נודע בשערים בעלה"[מג]. זהו קשר לחוש של חודש אייר, שהוא חוש ההתבוננות, חוש העיון וההרהור, לחפש ולמצוא את השער שלך, כמו שנסביר, שהוא השער שלך להיכנס לאלקות ולדעת אותה – "נודע בשערים בעלה". שורש הנשמה הוא במדרגת אלקות. מי זה "בעלה"? הקב"ה, והוא "נודע בשערים", בחמישים שערי בינה, כל אחד לפי השער שלו לנשמות. השער הוא איך עליה לדעת ולהכיר את הבעל, שהאשה-הנשמה תכיר את הבעל, את הקב"ה. כך כתוב בחסידות[מד], וככה מובא בכתבי האריז"ל.

אם כן, לפי מה שאמרנו קודם, נו"ן שערים שיש מצד אמא נאמר הם עשר פעמים חמש של נר"ן ח"י. לפי זה, אם נתחיל מלמעלה, כמו שנוהגים בספירת העומר, יוצא שיום התשיעי הוא יסוד שביחידה. זאת אומרת, אם נאמר שקודם יש עשרה ימים מצד היחידה שבנפש, ואחר כך עשרה ימים מצד החיה, ועשרה ימים מצד הנשמה, ועשרה ימים מצד הרוח, ועשרה ימים מצד הנפש, אז לפי זה היום התשיעי הוא היסוד שביחידה.

[מה עם חכמה?] לא, הכל בבינה. בבינה יש חמישים שערים שהם שורשי נשמות, כך מובא בכתבי האריז"ל. אנחנו מדברים עכשיו מהם החמישים שבבינה, שמצד "לטהרנו". אחר כך נסביר מהם החמישים שמצד החכמה. החמישים שמצד בינה הם חמישים מדרגות של שורשי נשמה.

אם נאמר שהחמש הם נר"ן ח"י ונתחיל מלמעלה, והכל אחד, יש עשר ספירות, יצא שהיום התשיעי לספירת העומר של "גבורה שגבורה" הוא באמת יסוד שביחידה. זה משהו אחר, מבחינת "הנסתרות" שמצד אמא.

[למה לספור חמש פעמים עשר ולא עשר פעמים חמש?] כך כתוב בפירוש. אין דבר כזה לספור חמש עשר פעמים. אולי הייתי יכול לומר, באופן תיאורטי, שיש לי עשר ספירות ובתוך כל ספירה יש נר"ן ח"י, ואז אספור נר"ן ח"י עשר פעמים, אבל לא ראיתי דבר כזה. מה שכן ראיתי, וכאמור אבולעפיה כותב זאת בפירוש וזה מרומז בכתבי האריז"ל, ותכף נסביר יותר לגבי חכמה, שיש חמש כמו נר"ן ח"י, ובכל אחת מהם יש עשר. יש עשר מצד העליון, עשר מצד השני, עשר מצד השלישי, וכך הלאה. כאן זו ספירה הרבה יותר גבוהה, בגלל שאני סופר עשר, לא שבע. אם אני סופר שבע זה רק בלב, זה מוגבל, זה מדות. כשאני סופר עשר זה בשורש המספר.

שוב, לפי זה לדוגמה, יום התשיעי של ספירת העומר הוא יסוד שביחידה. היום הזה, יוםה-טוב, "תפארת שבתפארת", איזה יום הוא יהיה? נצח שבחיה.

מענין מאד שהרבי מהר"ש עצמו, מצד הרביים של חב״ד, הוא הרבי הרביעי, אם מתחילים את שבעת דורות הרביים כמו שהיום נוהגים לומר, שהרבי שליט"א שהוא השביעי הוא מלכות (יש הרבה צורות איך למנות את סדר הרביים), לפי זה הרבי מהר"ש צריך להיות הנצח. אם הולכים ישר – הוא הרביעי. באמת, לפי סדר זה לא יצא לנו "תפארת שבתפארת", יצא לנו נצח שבחיה. זו דוגמה.

כל הספירה הזאת היא מצד אמא, בגלל שהיא ענין של שורשי נשמות ושערי בינה.

שערי חכמה ושערי בינה

מה שנשאר לנו להסביר הוא מהם החמישים מצד אבא, בגלל שבדרך כלל לאבא יש לב. לגבי אבא 'לב ידענו, נ לא ידענו' כל כך. לגבי אמא נ זה פשוט, נ שערי בינה, אבל מהם נ מצד אבא? בדרך כלל אבא הוא בחינת "לב נתיבות חכמה"[מה]. אם כן, מה שנשאר לנו זה להסביר מהם ה-נ מצד אבא. תכף נסביר בהמשך, לחיים.

אם כן, מאה שערים הם פעמיים נ מצד אבא ומצד אמא. זה גם כן קשור עם השני אותיות נ – נ של חכמה ו-נ של נבואה. חכמה נבואה ראשי תבות חן ובגימטריא קבלה. אחד מהסודות שקבלה נקראת חכמת החן הוא שיש בה חכמה-נבואה, שיחד שוים קבלה, חכמת החן. יש באמת נ שערים, וכתוב שבאמת חכמה היא חכמה, ונבואה היא מצד בינה. נבואה היא בחינת בינה[מו]. זה נקרא שם ס"ג בקבלה. חכמה היא שם מ"ה.

[חכמה ונבואה הם חכמה בינה?] כן, נבואה היא מצד בינה וחכמה היא חכמה, כך מובא. שוב, מהם שורשי הנשמות קצת דיברנו על זה, מה שנשאר לנו הוא להסביר מהם ה-נ מצד חכמה. זאת אומרת, יש באמת שני נו"נים, כמו ינון.

הרי אפילו המלה בינה היא אותיות ניב, "ניב שפתים"[מז] של נבואה[מח]. הכרת האדם את השער שלו, "נודע בשערים בעלה", היא בחינת נבואה, רוח הקודש שלו, זה הנבואה שלו, משם יורדת הנבואה. חכמה, כמו שכתוב בפירוש בתניא על "חכם עדיף מנביא"[מט], היא חוש לחוש מציאות של דבר, מציאות נעלמת שאתה לא מסוגל לראות. כלומר, בחכמה אפשר להגיע הרבה יותר גבוה מאשר בנבואה שבבינה. בנבואה היא ממש האני האמתי. השורש הנשמה של כל אחד הוא הנבואה שלו. החכמה היא לגמרי מעבר. בכל אחד יש מעלה וחיסרון – יש בחכמה מה שאין בבינה, ויש בבינה מה שאין בחכמה. יש מעלה של חכמה ויש מעלה של נבואה.

[מהי משמעות הכרת האדם את השער שלו?] עוד פעם, יש לו דרך, כמו שכל אחד רוצה לדעת איך להתבונן. כולם מחפשים איזו מן התבוננות, שתאמר איך להתבונן. זה נקרא השער של האדם. להתבונן פרושו לחפש, יש לו דרך לחפש את ה' וכל פעם שרוצה לחפש את ה', הוא יודע לאן ללכת.

[זה יכול להיות כל נברא] אבל בדרך כלל לכל אחד, לכל נשמה, יש סגנון ודרך איך למצוא את ה'. למשל, אתה מוצא את ה' על ידי בחינת פורים, כל הזמן. זה שער הנ'... כל אחד צריך באמת לגלות את השער, איך הוא דורש, "נודע בשערים בעלה", איך הוא יודע ומכיר את הבעל, את הקב"ה.

[החכמה היא שלב אחרי בינה, מי שיש לו חכמה, שיש לו כבר בינה מאליו], כתוב "קְנֵה חכמה קנה בינה"[נ], כל אחד הוא קָנֶה. "אמת קנה ואל תמכר"[נא]. חיצוניות הכתר היא יש, שכן כתר מתחלק לפעמיים יש, ו-יש מתחלק לפעמיים קנה. קנה אחד נקרא המזל העליון שהולך לאבא, אבא יונק ממנו. זה "קנה חכמה", ואילו המזל התחתון שנקרא "ונקה" הולך לאמא. כל אחד נפרד (לא משנה איך לנקד, אם נאמר קָנֶה, קְנֵה או קָנָה), אלו שני דברים שונים. קנה אחד, חצי יש, הולך לאבא, וקנה שני לאמא. אלו שני צינורות, צינור של מזל העליון שהולך לאבא, וצינור של מזל התחתון שהולך לאמא – "קנה חכמה קנה בינה". לחיים, לחיים.

יש את הניגון שלמדנו, של הרבי המהר"ש, שהיו מנגנים לפני מאמר חסידות, בזמן הרבי מהר"ש.

ניגנו "סלחתי" (בלי המלים).

חמישים דברים שהתורה נקנית בהם

[נבואה היא לא דבר שאני מקבל אותו?] יש נבואה ויש רוח הקודש, אלו גם שתי מדרגות. יש שרוח הקודש שהיא דעת[נב]. לא ניכנס לזה יותר.

עוד פעם, מה יכול להיות בתורה עם חלוקה לחמישים? בבינה אמרנו שהחלוקה לחמישים מצד בינה היא שורש נשמה. נחלק את הנשמה כמו שאמרנו קודם לנר"ן ח"י ולכל אחד עשר ספירות. לפי זה יצא שיום התשיעי למשל הוא יסוד שביחידה.

איך נעשה משהו דומה לזה מצד חכמה? חכמה צריכה להיות קשורה עם התורה. איזה דבר הוא חמישים? [ארבעים ושמונה מעלות שהתורה נקנית בהם] אכן, יש שם 50. בתוך מ"ח הדברים בפרקי אבות, אם אנחנו סופרים אותם, יש 50 דברים. באמת זה דבר טוב, מצד זה "שהתורה נקנית בהם".

כתוב באמת שיש מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ואם אתה פותח את הסידור לפי נוסח חב"ד, נוסח אדמו"ר הזקן, ואתה סופר אותם, תראה שיש למעשה בדיוק 50, אף על פי שכתוב מ"ח. זה מצד מה שנקרא הקנין, לכן הם בפרק קנין תורה, הפרק האחרון של מסכת אבות, שקוראים אותו בסמיכות לחג השבועות, בשבת שלפני החג. השנה נקרא את אותו ממש בערב חג השבועות, כי בשנה הזאת שבת חל בערב חג השבועות ממש, "ממחרת השבת", ומיד לפני כניסת חג השבועות נקרא את המשנה של מח דברים, שהם בעצם 50.

לפי זה, באמת אפשר לכוון שכל יום בספירת העומר יהיה כנגד דבר אחד כאן. אבל למה אני לא אמרתי את זה? בגלל – תכף נסביר משהו יותר פנימי – שכאן לא כל כך ברור שהם מחולקים ל-10 פעמים 5. יש פה פשוט רשימה של 50 דברים.

מה כתוב כאן? "תלמוד [1], שמיעת האזן [2] עריכת שפתים [3], בינת הלב [4], אימה [5], יראה [6] ענוה [7] שמחה [8] טהרה [9]". לפי זה ינון אהרן שייך לטהרה, שזו המדה התשיעית שהתורה נקנית. אם נאמר שכל יום ויום הוא כנגד אחד מהדברים האלה. שוב, זה מצד קנין תורה. קנין תורה מתגבר ככל שמתקרבים למתן תורה. אתמול התחלנו ללמוד את ארבע המדרגות כאן.

ג.      פרק ג: עפר-רוח-מים ואש בספירת העמר

עמר – עפר-מים-רוח

אולי בשביל להבין את המשך ההסבר נקרא את פרקים ג ו-ד בפנים ואז נוכל להבין יותר טוב:

יָדוּעַ שֶׁשָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת הוה שֶׁבַּשֵּׁם הֵן מְקוֹר הַיְּסוֹדוֹת: רוּחַ, מַיִם, עָפָר רָאשֵׁי תֵּבוֹת עֹמֶר [בפרק הקודם שלמדנו ביום ראשון, ראינו מה פירוש המלה ספירה, שכאשר אומרים ספירה צריך לכוון שיש בה 'מספר', 'סיפור' ו'ספיר'. פנימיות אלו היא יום, ואת האור צריך להמשיך לתוך היום. יש עוד כוונה שצריך לכוון כשאומרים עמר. כתוב שעמר הוא שלשת היסודות שכנגד ה-ו-ה, כנגד מספר-סיפור-ספיר מלמטה למעלה. עמר ראשי תבות רוח-מים-עפר, שבצירוף עמר זה] (מִלְּמַטָּה לְמַעֲלָה, עַל דֶּרֶךְ מִסְפָּר, סִפּוּר, סַפִּיר כַּנ"ל [כמו שקודם הוסבר שפשט ספירת העמר הוא מספר, יותר פנימי סיפור ויותר פנימי ספיר, כעת סדר היסודות לפי אותו סדר (של מספר-סיפור-ספיר), מלמטה למעלה, הוא עפר-מים-רוח, ראשי תבות עמר],

שֶׁהֲרֵי עִקָּר פֵּרוּשׁ ״סְפִירַת הָעֹמֶר״ הוּא מִלָּשׁוֹן ״מִסְפָּר״ שֶׁכְּנֶגֶד יְסוֹד הֶעָפָר — ״וְהָיָה זַרְעֲךָ (״מִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל״) כַּעֲפַר הָאֶרֶץ״). [מספר שייך ליסוד העפר. איך אני יודע? בגלל שכתוב "והיה זרעך"[נג], ו"זרעך" הוא בחינת מספר. הזרע הוא בחינת מספר, כמו שכתוב "מספר את רבע ישראל"[נד], וחז"ל אומרים[נה] שזו ספירת טיפות הזרע. "כעפר הארץ" היינו שמספר טיפות הזרע הוא כמו עפר הארץ.

זו אסמכתא-רמז שמספר כנגד יסוד העפר, סיפור כנגד יסוד המים וספיר כנגד יסוד הרוח מלמטה למעלה.

הקרבת העמר – אש

מה שנשאר הוא כנגד אש:

עַל יְדֵי הַקְרָבַת הָעֹמֶר— ״אִשֶׁה רֵיחַ נִחוֹחַ לַהוי׳״ [בהקרבת העומר. "אשה" לשון אש] — מִתְגַּלֶּה יְסוֹד הָאֵשׁ, שֶׁכְּנֶגֶד עֶצֶם הָאוֹר

מהי ספירת העומר בזמן שבית המקדש קיים ומהי ספירת העומר היום? עיקר ההבדל בין זמן הבית לעכשיו הוא שבזמן הבית, היתה הקרבת קורבן העומר ומנחת העומר נוסף לספירת העומר. וכשמקריבים את העומר, מה עושים? מביאים את העומר ומקריבים אותו על גבי האש, על המזבח – האש אוכלת את מנחת העומר. עכשיו אין לנו בית מקדש ובכל זאת, מאז – גם מאד חשוב, אין מצוה אחרת כמו ספירת העומר, כמו שדיברנו ביום ראשון – בה אנחנו מדגישים את משה רבינו – "אתה צויתנו על ידי משה רבינו לספור ספירת העומר". אמרנו שמשה רבינו הוא בחינת הדעת שבפה שמתגלה על ידי ספירת העומר.

עוד דבר: מיד אחרי שאומרים "היום יום" בספירת העומר אומרים "הרחמן הוא יחזיר להם את עבודת בית המקדש למקומה בימינו אמן סלה". אין מצוה כזאת שמיד-מיד, הדבר הראשון, מחברים אותה עם בנין בית המקדש. למה דווקא במצוה הזאת, יותר מכל המצוות, צריך מיד לקשר עם בית המקדש? הרי יש מצוה בפני עצמה לספור, יש מצות ספירת העומר! מה זה שמקשרים מיד-מיד אותה עם בנין בית המקדש?

בגלל שהעומר צריך לעלות באש. העמר הוא רק שלשה יסודות. עוד פעם, עמר זה עפר-מים-רוח, וצריך לעלות אותו באש של המזבח, של הקרבת קרבן העומר, ועכשיו זה רק בבחינת "נשלמה פרים שפתינו"[נו]. גם בכח הפה אנחנו רוצים להמשיך את האש. עוד פעם, ביום ראשון אמרנו שבפה מתגלה משה רבינו, היום אנחנו לומדים שחוץ מהאמירה "על ספירת העומר" והספירה בפה צריך לצאת מהפה אש בשביל לשרוף את העומר, ולכן מיד אחרי שסופרים את העומר אומרים "הרחמן הוא יחזיר לנו וכו'".

מיכלא דמהימנותא ומיכלא דאסוותא

מה יצא לנו? שהעומר הוא כנגד מספר-סיפור-ספיר, ה-ו-ה מלמטה למעלה, והאש היא האור שלמדנו בפרק הקודם. צריך לגלות את עצם האש.

שֶׁמֵּאִיר בִּשְׁלֹש בְּחִינוֹת הַכֵּלִים כַּנ"ל [פנימיות הכלי, אמצעיות הכלי וחיצוניות הכלי]. וְכֵן בִּסְפִירַת הָעֹמֶר בַּפֶּה — ״פְּתַח פִּיךְ וְיָאִירוּ דְּבָרֶיךָ״ [שפותחים את הפה יוצא בחינת האור, שהיא האש. כמו שהפסוק אומר "באור אש"[נז] – ישנה אש בתוך האור. יש לפעמים שאור ואש אינם אותו דבר. עוד פעם, לא שאור ואש תמיד זהים, אבל אוּר למשל הוא אש, ויש גם פסוק "באור אש"], ״פֶּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר״ — ״יְהִי אוֹר״ (פֶּתַח דְּבָרָיו שֶׂל הַקב"ה בְּמַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית. הַפָּסוּק ״וַיֹאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר״ מֻרְכָּב מִשֶּׁבַע אוֹתִיּוֹת: אוֹר מִלָּה — אוֹר פֶּה — רְפוּאָה, כִּמְבֹאָר בְּמ"א. וְהוּא סוֹד ״מֵכְלָא דְּאַסְוָותָא״, סְגוּלַת הַמַּצָּה בַּסֵּדֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל חַג הַמַּצּוֹת, כִּמְבֹאָר בדא"ח, שֶׁהוּא ״יוֹם אֶחָד לָעֹמֶר״).

כתוב בחסידות[נח] שהיום הראשון של פסח, שהוא סדר ראשון, הוא "מיכלא דמהימנותא"[נט], מאכל האמונה, המצה, ואילו היום השני, שהוא היום הראשון של ספירת העומר, הוא "מיכלא דאסוותא"^סו, מאכל הרפואה. רפואה היא אור פה, כלומר שהיום השני של פסח, שהוא היום הראשון, "יום אחד" של ספירת העומר, הוא היום שעל ידי המצה מתגלה אור הפה.

לכן ביום השני אפשר להתחיל לשרוף, שאומרים-שסופרים את העומר, להמשיך את האש, שהיא אור הפה, לשרוף את הקורבן, שהוא העפר המים והרוח. [גם פסח הוא פה-סח] כן, אבל לגבי פסח יש שני פסוקים: פסוק אחד אומר "האמנתי כי אדבר"[ס], שיש אמונה בפה, שמתגלה על ידי המצה ביום הראשון ונקראת "מיכלא דמהימנותא". והאור של הפה, שהוא הרפואה, האש, מתגלה ביום השני, ונקרא "מיכלא דאסוותא". אותו יום שני, הסדר השני, הוא ה"יום אחד" לספירת העומר, כלומר אז מתחילים לספור את ספירת העומר.

עמר ואמר

איזו עוד כוונה צריך לכוון כשאומרים ספירת העומר? יש כלל אצלנו שכל מלה שיש בה ע, צריך לכוון שהפנימיות הנסתרת שלה היא א. ולכן ספירת העומר היא גם ספירת האומר עם א. כלומר, א של האש היא פנימיות ה-ע, בסוד "נעוץ תחילתן וסופן וסופן בתחילתן". מה צריך לשרוף? צריך לחבר את א שבפנימיות ע ואז במקום ספירת העומר (עם ע), נעשה ספירת האומר (עם א).

בְּ-ע דְּעמר מֵאִיר א דְּאמר (וְכִמְרוּמָז בָּזֶה שֶׁמִצְוַת סְפִירַת הָעֹמֶר כְּתֻבָה בְּפָרָשַׁת אֱמֹר)

יש רמז מאד יפה לכלל בחסידות שכל מה שכתוב בפרשה נכלל בשמה. הרבי תמיד מביא אותו[סא]. מצות ספירת העומר כתובה בפרשת אמֹר, בלי ו כמובן. כל מצות ספירת העומר, "תספרו חמישים יום", כתובה בתורה בפרשת אמר, עם א, "אמר אל הכהנים"[סב]. זה רמז מאד-מאד יפה שפנימיות וכלל עמר עם ע הוא אמֹר עם א.

על ידי פתיחת הפה והארת האש שבמקום הקרבת מנחת העומר שהיתה בבית המקדש משלימים את סוד ארמ"ע:

וְנִשְׁלְמוּ ד יְסוֹדוֹת ארמע (וְהוּא בְּסוֹד ״סוֹפֵר״ בְּחָכְמָה — י שֶׁבַּשֵּׁם — שֶׁסּוֹפֵר אֶת הַמִּסְפָּר וְדַ"ל).

האור שבבחינת י של שם הוי', עליו למדנו בפעם הקודמת, הוא הסופר את המספר. לכן א מתחברת עם ה-ע. ע של העפר היא בחינת המספר, "ומספר את רבע ישראל", "והיה זרעך כעפר הארץ"[סג], וכתוב בחסידות שהסופר הוא ב-י שבשם, האש. האש, שהיא האור, סופרת את המספר. לכן האור מתחבר בעיקר עם ה תתאה, עם יסוד העפר.

ד.     פרק ד: שלש עבודות בספירת העומר

מנהגי אבלות – עבודת הכנעה

נעבור לפרק ד':

וְהִנֵּה בִּימֵי סְפִירַת הָעֹמֶר יֵשׁ שָׁלֹשׁ עֲבוֹדוֹת כְּלָלִיּוֹת, כְּנֶגֶד שְׁלֹשֶׁת הַפֵּרוּשִׁים הַנ"ל בְּשֹׁרֶשׁ ״סֵפֶר״ [אמרנו שיש שלשה פירושים של ספר – מספר-סיפור-ספיר – וכנגדן שלש עבודות כלליות בספירת העומר]:

א. עֲבוֹדָה שֶׁל הַכְנָעָה וְשִׁפְלוּת בִּכְלָל, שֶׁהוּא עִנְיָן כָּל מִנְהָגֵי הָאֲבֵלוּת שֶׁנּוֹהֲגִים בִּימֵי הַסְּפִירָה [שכולם נכללים בפסוק בספר קהלת] — ״וְהַחַי יִתֵּן אֵל לִבּוֹ״ [כך חז"ל אומרים[סד]. כל פעם שמזכירים את יום המיתה או משהו שקשור לאבלות זהו מוסר השכל של "החי יתן אל לבו"[סה], "שוב יום אחד לפני מיתתך"[סו] וכו', זה נקרא "והחי יתן אל לבו". אם כן, יש הרבה-הרבה מנהגי אבלות, כלומר שאדם צריך הרבה להכניע את הישות שלו בתקופת ספירת העומר]

(וְאֵין מְבָרְכִים בִּסְפִירָה בִּרְכַּת ״שֶׁהֶחְיָנוּ״ [אחד מהמנהגים שלא מברכים "שהחיינו", כלומר שאין חיות, "החי יתן אל לבו", החיים מחפשים את שורשם, אבל מתעלמים, לא יכולים להביע את עצמם בשלמות]).

וְהוּא כְּנֶגֶד עֶצֶם הַמַּלְכוּת — ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם.

השפלות היא פנימיות המלכות, כמו שאנחנו לומדים כל פעם, בחינת הכנעה, והיא ה תתאה שבשם. עוד פעם, יש עבודה בספירת העומר. כל מנהג וכל הלכה בכלל הם מה שנקרא תודעה, מודעות, אפילו שעכשיו ברגע זה אין לי פרי לברך עליו שהחיינו. מהי הלכה בשולחן ערוך? מודעות. אחרת לא יודעים בכלל מה שלומדים תורה.

כל הלכה וכל מנהג הם מודעות, state of consciousness באנגלית. יש מודעות תמידית בספירת העומר של "והחי יתן אל לבו", של אבלות, כך צריך להיות, זה חלק מהזמן הזה. לא משנה אם עכשיו יש לי הזדמנות לברך "שהחיינו" או שאין לי הזדמנות, או שעכשיו אני רוצה להסתפר או שאני לא רוצה להסתפר. הרי הסתפרתי לפני פסח, כעת אני לא רוצה להסתפר, לא אכפת לי עכשיו מתספורת. לא משנה, העובדה שאסור לי להסתפר היא מודעות.

עוד פעם, דבר מאד-מאד פשוט שכל אחד שרוצה ללמוד תורה צריך להבין ולהסביר אותו. הלכה בשולחן ערוך, מנהג, כל "מנהג ישראל תורה היא"[סז] הוא מודעות שלמה. אם אסור לי עכשיו להסתפר או אסור לומר "שהחיינו" וכך הלאה – המודעות הזאת צריכה להיות חלק ממני לגמרי.

אם כן, יש מודעות במשך כל תקופת מנהגי האבלות של שפלות. זו עבודת השפלות, ההכנעה, שישנה בזמן ספירת העומר.

אין כוונות בתפלה בספירת העומר

דרך אגב, יש עוד נקודה ששכחנו לומר קודם לגבי הקשר בין ספירת העומר ליצחק. יצחק הוא ריכוז, שהכל מרוכז בדבר אחד. למקובלים יש משהו מאד מענין ומיוחד בספירת העומר, שבספירת העומר לא מכוונים שום כוונה, רק כוונת הספירה. עוד פעם, יש הרי כוונות האריז"ל. מי שלומד פרי עץ חיים מכיר שיש כוונות על כל ברכה ועל כל מלה בתפלה. בכל יום מאריכים בתפלה שעות על גבי שעות, מי שמכוון את כל הכוונות. המקובלים שמכוונים את כל הכוונות נקראים מכוונים. בזמן ספירת העומר יש 'שביתה', לא מכוונים שום כוונה במשך כל הזמן מלבד כוונת ספירת העומר. [גם בברכות?] כן. גם כוונת ספירת העומר לוקחת הרבה זמן, אבל כל הכוונות של התפלה לא מכוונים. [גם בתפלה לא?] כן, שכל התפילה לא מכוונים שום כוונה, רק כוונת ספירת העומר. בספירת העומר כתוב שלא מכוונים שום כוונה. תפסיק לכוון, רק כשתגיע לספירת העומר בלילה תכוון, הכוונה של ספירת העומר.

הדבר נשמע קצת משונה. על פי דרך החסידות זה מאד משונה. אם כוונה בתפלה היא למצוא את הקב"ה, לדרוש את ה', אז מה פתאום אתה אומר להפסיק לכוון?! זה מגוחך. בפנימיות זה משהו מגוחך לגמרי. אבל מי שמתייחס לכוונות כאל פעולות, עניינים וציווי – המקובל שמכוון כוונות הוא חייל, יש לו תפקיד, אומרים לו לעשות כך והוא עושה כך, אומרים לו שבספירת העומר אתה לא מכוון והוא לא מכוון – אז קבלת עול היא ענין אחר לגמרי.

מה לומדים מזה? שכוונת ספירת העומר כוללת את כל הכוונות, לא צריך לכוון שום דבר. בתקופת ספירת העומר הכל נכלל בספירת העומר. זהו גם רמז מאד חשוב שהספירה כנגד בחינת יצחק, של בחינת "מועט מחזיק את המרובה" בריכוז ועוצמה.

זו מדרגה אחת שיש בימי ספירת העומר, שכנגד המלכות-הכנעה.

תיקון המדות

מה העבודה השניה של ספירת העומר?

ב. עֲבוֹדָה שֶׁל תִּקּוּן הַמִּדּוֹת [יש עבודה שלמה בספירת העומר לתקן את המדות] — ״חֶסֶד שֶׁבְּחֶסֶד״, ״גְּבוּרָה שֶׁבַּחֶסֶד״ וכו׳. וְכֵן בִּימֵי הַסְּפִירָה לוֹמְדִים פִּרְקֵי אָבוֹת [במשך כל השבתות], שֶׁכֹּל עִנְיָּנוֹ מוּסָר הַשְׂכֵּל שֶׁל תִּקּוּן הַמִּדּוֹת. תִּקּוּן הַמִּדּוֹת הוּא כְּנֶגֶד הַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם (הַשָּׁבוּעַ הַשְּׁבִיעִי שֶׁכְּנֶגֶד ״מַלְכוּת״: ״חֶסֶד שֶׁבַּמַּלְכוּת״ וכו׳ הַיְינוּ מַלְכוּת דְּז"א, כְּדְּמוּכָח בְּכַוָנַת הַ-ז מַלְכִין קַדְמָאִין דְּתֹהוּ בְּכַּוָּנוֹת הָאֲרִיזָ"ל, שֶׁכֻּלָּם ז"ת דְּזא" וְדַ"ל).

דיברנו על כך ביום ראשון, שהמלכות שיש בספירת העומר היא עטרת היסוד. כלומר, המלכות של ז"א, לא המלכות בפני עצמה. הכל ז"א, הכל תיקון המדות.

אם כן, זו העבודה השניה שיש בספירת העומר, תיקון המדות. זה לא אבלות, זו מודעות אחרת. המודעות של תיקון המדות נקראת "דרך ארץ קדמה לתורה"[סח], שאם אני רוצה לקבל את התורה בחג השבועות אני צריך קודם כל שתהיה לי דרך ארץ, שאהיה בן אדם. הזמן הזה מסוגל לתיקון המדות.

עוד פעם, יש מודעות ראשונה בספירת העומר של הכנעה בכלל, מצד המלכות. יש מודעות שניה, כלומר עבודה שניה של ספירת העומר, שהיא תיקון המדות, דרך ארץ, להיות בן אדם. לכן זה קשור עם שלום בית. כל מיני דברים שקשורים עם להיות 'מענטש' – "זאל זיין א מענטש", להיות בן אדם, להתנהג כמו בן אדם. כל זה שייך לספירת העומר מצד תיקון המדות.

מה זה בן אדם? כתוב שבן אדם הוא ששם ב"ן מקבל הארה משם מ"ה. זה נקרא להיות בן אדם, לפי הכתוב בכתבי האר"י. כתוב שמנחת העומר היא מן השעורה, כמו שנסביר יותר, שנקראת מאכל בהמה, בגימטריא ב"ן, ורק צריך להאיר בו שם מ"ה. זה נקרא להיות בן אדם. לכן הפירוש של שעורה של מנחת העומר קשור עם תיקון המדות הבהמיות, שכם שעורה היא מאכל בהמה. אם כן, יש בזמן ספירת העומר ענין שלם ומודעות שלמה של להיות בן אדם. זה נקרא תיקון המדות.

עבודת הציפיה בספירת העומר

מה העבודה השלישית שיש בספירת העומר? יש עבודה נוספת שלמה. שוב, עבודה פירושה מודעות תמידית במשך כל התקופה, והמודעות הזאת הולכת ומתגברת. המודעות הראשונה של אבלות נמשכת עד ל"ג בעומר, אחר כך היא נחלשת מאד. המודעות הראשונה מתמתקת באמצע. יש יום אחד בתוך הספירה, ל"ג בעומר, שממתיק לגמרי את המדרגה הראשונה. המודעות של האבלות היא לא דבר שלגמרי הולך ומתגבר. ל"ג בעומר לגמרי ממתיק אותו. אחר כך כבר יותר טוב, מתוק, היא לא הולכת ומתגברת עד הסוף. להפך – בא חודש סיון ושלשת ימי ההגבלה וכבר שמח יותר. אפילו עד ב' אייר לא מתחילים לגמרי מנהגי האבלות, כמו שהסברנו קודם.

המודעות של תיקון המדות הולכת ומתגברת עד השבוע האחרון בו קוראים פרקי אבות קנין תורה. אז מתחילים להתחבר עם תורה. לכן יש בפרקי אבות חמשה פרקים של משנה, ופרק אחד של ברייתא, שהוא ענין בפני עצמו. הברייתא נקראת פרק קנין תורה, היא כבר לא רק דרך ארץ 'תהיה בן אדם', אלא שהאדם הזה כבר מתחיל כבר לקנות או להכשיר את עצמו לקנות את התורה. עד פרק ה' בפרקי אבות הוא עדיין בגדר "זאל זיין א מענטש", 'תהיה בן אדם', 'תהיה חסיד', לפנים משורת הדין. כל פרקי אבות נקראים "מילי דחסידותא"[סט], 'תהיה בן אדם' ואפילו 'תהיה חסיד', תתנהג לפני משורת הדין. אין עדיין דין, אז צריך להיות לפנים משורת הדין.

אחר כך, הפרק האחרון שסמוך לחג השבועות הוא פרק קנין תורה, עם כל מח או נ הדברים שהתורה נקנית בהם. זה כבר שהאדם מכשיר את עצמו לגמרי לקבל את התורה – תיקון המדות בשביל להיות כלי לקבלת התורה. השבוע האחרון שייך לחודש סיון, כתוב שראש חודש סיון הוא היום ה-אדם של הספירה, ה-מה. כלומר, הוא כבר מתחיל להיות אדם, "אתם קרויים אדם"[ע], "אדם כי ימות באהל"[עא], אדם הוא מי שכבר שייך לתורה.

הרי כל חודש סיון נקרא ה"חדש השלישי"[עב], המשולש, החודש של מתן תורה. בחודש הראשון כתוב "ביום הזה באו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר", כולם "כאיש אחד בלב אחד"[עג]. זה כבר מתחיל להיות כלי לקבלת התורה. הכלי של כולם "כאיש אחד בלב אחד", "ויחן שם ישראל" לקבלת התורה מתחיל מראש חודש סיון. זהו יום האדם. צריך לומר שכל חודש אייר, עד ראש חודש סיון, הוא עדיין בחינת בהמה, ואילו האדם מתחיל להאיר מראש חודש סיון ואילך.

אם כן, גם המודעות השניה של תיקון המדות לא לגמרי הולכת ומתגברת באותו ענין. הענין קצת משתנה בסוף, מגיע להכשרה לקבל תורה. אבל המודעות השלישית שעכשיו נלמד היא הדבר שלגמרי הולך ומתגבר עד הסוף. המודעות השלישית הזו היא:

ג. עֲבוֹדָה שֶׁל צִפִּיָּה לִיְּשׁוּעָה וּלְגִלּוּי חִדּוּשׁ אוֹר הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁבָּא בִּשְׁלֵמוּת יְמֵי הַסְּפִירָה.

כבר מהיום הראשון שיצאו ממצרים שמו את עיניהם על הר סיני, כמו שכתוב בחז"ל[עד] על הפסוק "תעבדון את האלהים על ההר הזה"[עה] – ידעו מהרגע הראשון שאנחנו יוצאים ממצרים לקבל את התורה על הר סיני. כל יום שעובר בספירת העומר יש יותר ויותר ציפיה לקבלת התורה. זה נקרא געגועים להגיע ליעד ולתכלית של קבלת התורה, והם הולכים ומתגברים.

הדבר הזה בזוהר[עו] נקרא ספירת שבעה ימי טהרה. השבועות הם כמו ימים. כמו שאשה סופרת לבעלה שבעה ימים כך אנחנו סופרים בספירת העומר ימי נקיים, וכמו אצל אשה שסופרת לבעלה, כל יום ויום שעובר הולכים הציפיה והגעגועים ומתגברים. המודעות הזאת היא מודעות שכולה לעתיד.

עוד פעם, אפשר לומר שהמודעות הראשונה של אבלות היא עדיין בחינת עבר. אתה לומד מהעבר, "מה שהיה הוא"[עז].  "החי יתן אל לבו", כולם מתו, סימן שהדבר הזה, התופעה הזאת, שייכת לכולם, היא תופעה חוזרת בעולם. זה נקרא לפעמים דרך ארץ, פירוש יסודי של דרך ארץ – "והחי יתן אל לבו". אבל הדבר השני של תיקון המדות הוא יותר כמו הוה – היום תהיה בן אדם. הדבר השלישי כולו מודעות לעתיד, ציפיה לעתיד. העתיד הוא מתן תורה על הר סיני.

צִפִּיָּה זוֹ עוֹלָה וּמִתְגַּבֶּרֶת מִיּוֹם לְיוֹם,

יותר משתי מדרגות המודעות שאמרנו עד עכשיו, המודעות הזו לגמרי הולכת ומתגברת מיום ליום. הרבי אומר שכתוב "היום שני ימים לעומר", "היום שלשה ימים לעומר", דווקא בענין הזה. יש משהו בספירת העומר שהימים מצטרפים. לא אומרים 'יום שני לעומר', 'יום שלישי לעומר', אלא "שני ימים לעומר", "שלשה ימים לעומר", שהיום השני כולל את שני הימים והיום השלישי כולל את שלשת הימים. דווקא במדרגה הזאת שכנגד ה-ה עילאה שבשם הימים מצטרפים, כלומר שהעוצמה מתרבה והולכת.

וְהִיא עִנְיָּן ״יְמֵי הַנְּקִיִּם״ [בחינת טהרה, כנגד "לטהרנו"] שֶׁל אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ, כִּמְבֹאָר בַּזֹּהַר ובדא"ח. וְעַל כֵן מוּבָא בְּדא"ח שֶׁיְּמֵי הַסְּפִירָה מְסֻגָּלִים לְכַוֵּן לְבִיאַת מָשִׁיחַ צִדְקֵנוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.

אמרנו בפעם הקודמת שהתקופה הזאת מסוגלת לכוון לביאת המשיח, בגלל שביאת המשיח היא ציפיה לעתיד. כל מה שהוא ציפיה לעתיד הוא מודעות של התקופה. זה גם כן כמו צחוק. מצד אחד יש אבלות שלכאורה היא הפך הצחוק, וכאן זו ציפיה לצחוק, כביכול יש תחושה של העתיד וציפיה הולכת ומתגברת לקראתו דווקא בזמן הזה יותר מכל תקופה אחרת בשנה. לכן כתוב בחסידות[עח] שהימים האלה הם הכי מסוגלים לכוון לביאת המשיח.

מה נקרא לכוון לביאת המשיח? זו הרגשה בלב, תחושה בלב. אָט אָט, הנה זה בא, הנה זה בא. זו תחושה שהמשיח "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים"[עט], שמרגישים שמישהו שעומד ומציץ משגיח, שהוא עומד לבוא. זה נקרא ביאת המשיח. זהו הזמן המסוגל שאפשר לחוש זאת, להגביר את התחושה הזו. לכן כתוב שהזמן העיקרי בשנה לכוון לביאת המשיח הוא ספירת העומר, והיום שכנגד ביאת המשיח במיוחד הוא פסח שני, כמו שלמדנו בשנה הקודמת[פ].

צִפִּיַּת הַלֵּב בֶּאֱמֶת הִיא טָהֳרַת הַלֵּב מִכֹּל וָכֹל מִכֹּל מַחְשֶׁבֶת חוּץ,

ציפית הלב באמת למתן תורה, ל"ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך מיין"[פא] של תורת המשיח, היא טהרת הלב מכל וכל, מכל מחשבת חוץ. חוש החודש הזה בספר יצירה הוא ההרהור-עיון, כלומר טהרת המחשבה.

זהו גם כלל מאד חשוב: איך אדם מטהר את המחשבה? דיברנו על כך כמה פעמים, בפרק מלחמת היצר[פב] ובכמה צורות שונות. המחשבה מהרהרת תמיד, יש מאמר "המחשבה משוטטת תמיד"[פג]. איך אדם יכול לטהר את המחשבה שתהיה מכוונת רק על נקודת מוקד אחת? כשאדם באמת רוצה משהו, שהוא מצפה והולך לקראת משהו. היעד שהוא הולך לקראתו וכל כולו שקוע ומכוון לקראתו מטהר את המחשבה שלו לגמרי מכל מחשבת חוץ.

דיברנו הרבה פעמים שזהו ההבדל הגדול בין יהדות לבין להבדיל. יש באמת ענין לפעמים שלפני שאדם מתבונן הוא צריך להתיישב, כלומר ליישב את דעתו ולפנות את המחשבות. כלומר, לנסות אפילו במכוון להוציא את השטויות מהראש, קצת לטהר את הראש שלו. אבל לא זו עיקר העבודה. עיקר העבודה הוא תמיד משהו חיובי, צריך להכניס משהו חיובי שצריך להיות כל כך אור גדול ואני צריך ללכת לקראתו כל כך בתוקף ובעז שממילא כל דבר אחר מתבטל לגמרי.

זהו ההבדל בין בירור א' ובירור ב'. כל יכולת האדם מסוגל לפנות ולהוציא מחשבות מכח עצמו היא רק בערך, רק כביכול. איך באמת אפשר לטהר את הראש, לטהר את המחשבה? רק אם כל כולו נתון למשהו, כל כולו מצפה לו. ממילא אין לו שום דבר אחר, רק הציפיה הזאת, רק הגעגועים האלה. לכן לטהרת הלב, יותר מכל דבר אחר, היא על ידי געגועים.

גם רבי נחמן מדבר הרבה מאד[פד] על כך שלאדם יש הרבה-הרבה געגועים בלב למשהו אחד, והם יותר מכל דבר אחר מטהרים את הלב, פשוט מנקים. לכן ימים אלו הם כמו שבעה ימי נקיים. נקיות האשה לנקות את עצמה מכל דבר אחר היא גופא קשורה עם הציפיה – הציפיה והגעגועים גופא מטהרים לגמרי ומנקים את הלב מכל דבר אחר. זה נקרא שבעה נקיים.

אֶלָּא [יש מאמר חז"ל[פה]] ״אָנוּ לְיָה וְעֵינֵינוּ לְיָה״ [היות האדם נתון כל כולו למשהו מתוך ציפיה לישועה], וְהִיא כְּנֶגֶד בִּינָה — ה עִילָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם — הַמְּצַפָּה תָּמִיד לְגִּלוּי אוֹר אַבָּא בָּהּ — [שנקרא] ״נְקֻדָּה בְּהֵיכָלָא״.

הקבלת שלש העבודות לשלש הבקשות

נסכם את הפרק הזה: הסברנו בו שיש שלש עבודות של ספירת העומר – עבודה של הכנעה שמתבטאת במנהגי האבלות בספירת העומר; עבודה של תיקון המדות, להיות בן אדם, שמתבטאת באמירת "חסד שבחסד" וכך הלאה; עבודה של ציפיה הולכת ומתגברת לקראת קבלת התורה, שמתבטאת באמירת "שני ימים לעומר", "שלשה ימים לעומר". אלו דברי בזהר על שבעה ימי נקיים של אשה לבעלה. הבעל כאן הוא אור אבא שעתיד להתגלות.

שָׁלשׁ עֲבוֹדוֹת הַנַ"ל הֵן כְּנֶגֶד שְׁלֹשׁ הַבַּקָּשׁוֹת: ״יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רָב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת״ ([איך מכשירים את העולם להיות כלי לקבל שפע?] עַל יְדֵי פְּעֻלַּת הַהַכְנָעָה וּבִטּוּל הַיֵּשׁ״ בָּעוֹלָמוֹת [כל ענין בטול האדם את ישותו, אפילו שהוא מזכיר לעצמו את יום המיתה, אינו תיקון הנפש שלו, אלא תיקון הגוף. הגוף הוא כמו חלק מהעולמות], שֶׁרַק אָז יְכוֹלִים לְקַבֵּל שֶׁפַע אֱלֹהִי כַּנּוֹדָע),

עצם הישות הוא העולם-הגוף, וכל מה שקשור להכנעה ולבטול היש בא להכשיר את הגוף להיות כלי, להיעשות בית קיבול. בית קיבול הוא מקום חלל, שלא יהיה בול עץ. בול עץ הוא דבר שאין בו בית קיבול, וההכנעה באה לעשות בית קיבול שיוכל לקבל שפע. כל עבודת האבלות היא באמת לתקן את העולמות. כמו שאמרנו, לתקן את ז מלכאין קדמאין דמיתו. זהו תיקון וברור מציאות העולמות.

מכאן גם כן מובן למה חסידים – אף שמקפידים לשמור ואפילו בקפדנות את כל מנהגי האבלות בספירת העומר וגם בשלושת השבועות של בין המצרים ואפילו בתשעה באב – הרבה פעמים לא מגזימים ברגש אבלות יותר מדי ולהפך. למה? בגלל שבעצם כל ענין  האבלות הוא רק תיקון העולמות, רק מצד העולמות בכלל, אפילו לא שייך לנפש שלי, אפילו לא מתקן אותה. צריך את זה בשביל לתקן את העולמות, בוודאי שלא אלקות ואפילו לא נשמות – זה רק עולמות. לכן לא צריך להגזים בזה יותר מדי, צריך רק לדעת שזה נחוץ בשביל העולמות. גם בי יש עולמות, שהם הגוף, ואם אני לא אתקן את העולמות לא ארגיש אף פעם שום דבר, שום אלקות. בכל זאת, בסך הכל אלו רק עולמות. זה הדבר הראשון.

זה מה שכתוב כאן ש"על ידי פעולת ההכנעה":  האדם מכניע את עצמו בהכנסת בטול היש בעולמות של עצמו, וכך בכל מה שנקרא עולמות, ורק אז יכולים לקבל שפע אלהי.

״וּלְתַקֵּן אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ וְגוֹ׳״ [זה נקרא תיקון הנפש, תיקון המדות שיש בימי הספירה], ״וּלְטַהֲרֵנוּ וְגו׳״ [אלו שבעה נקיים].

אלו שלש מדרגות ששייכות בעצם לספירת העומר, רק שהמדרגה העליונה היא ספירת העומר שחושבת על מה שעתיד להתגלות בחג השבועות.

מהי ה-י של ספירת העומר, כמו האש לגבי עַמר? האש היא "כה דברי כאש"[פו], היא לא רק ציפיה למה שעתיד להיות, האש היא התנוצצות ממש מהעתיד. הרי אותיות יה שבשם הן "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[פז]. יש אחד שמצפה למשיח, אם אדם באמת מצפה לביאת המשיח – משיח כבר בא. כמו שאצל הצדיקים הגדולים האמיתיים, הכי גדולים, כמו שכתוב בכמה סיפורים בחסידות, המשיח כבר בא. כלומר, לא רק שמצפים לו, הוא כבר הגיע.

אתמול היה היארצייט של רבי מענדל ויטבסקער, זה אחד מהסיפורים שמספרים עליו, שאצלו בד' אמות משיח כבר הגיע. הסיפור המפורסם הווא שפעם אחת איזה משוגע עלה להר ותקע בשופר וכולם חשבו שזה המשיח... [אצלו?] כן, בזמן ר' מענדל ויטבסק בטבריה. כל החסידים רצו לרבי מענדל'ה ואמרו ששמענו את השופר של המשיח, שהוא כבר הגיע. אז הוא הלך לחלון שלו, פתח אותו והריח, ואמר 'לא, המשיח עוד לא בא'. [למה הריח?] משיח שייך לחוש הריח. אז הוא אמר שהוא לא מרגיש את האויר של המשיח. אחר כך, כעבור קצת זמן, אחד התלמידים שאל את רבי מענדלה "רבי, למה היית צריך לפתוח את החלון, לראות אם המשיח בא או לא?". הוא אמר "ביי מיר משיח איז שוין דא", אצלי בחדר הזה המשיח כבר בא. אני לא יכול לדעת מתוך החדר הזה אם משיח נמצא בחוץ.

מה לומדים מכאן? שיש לצפות לעתיד ויש שהעתיד ממש מתגלה. כמו שבכלל כתוב על צדיקים שהקב"ה מטעים להם בעולם הזה מעין עולם הבא[פח]. כמו שכתוב באריכות בספר התניא[פט] שזה נקרא "עבדת מתנה"[צ], שיש מי שזוכה בזמן הזה בבחינת "עבודת מתנה" לטעום את טעם העתיד, מעין עולם הבא. כל צדיק הוא בחינת כהן, ככה כתוב בתניא, שעל כך כתוב "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" – אהבה רבה שיורדת מלמעלה.

סיכום ההתבוננות

י   אוֹר הַיְּשׁוּעָה

ה  צִפִּיָּה לִיְּשׁוּעָה — ״שִׁבְעָה נְקִיִּם״

ו   תִּקּוּן הַמִּדּוֹת

ה  הַכְנָעָה וְשִׁפְלוּת — מִנְהָגֵי אֲבֵלוּת

אור הישועה, שהוא בעצם אור העתיד, יתנוצץ רק אם יש ציפיה עצומה. לפי דרכנו, זה נקרא יחוד אבא ואמא. אמא כאן היא הציפיה העצומה שהולכת ומתגברת לאור הישועה, לאור התורה ולאור המשיח. אם הציפיה הזאת אמתית מתחילה הישועה להתנוצץ ולהתגלות אפילו כבר בהווה. זהו יחוד אבא ואמא. כמו שכתוב כאן, אור הישועה עצמו הוא י שבשם והוא מתחיל להתגלות בספירת העומר. הוא "נקודה בהיכלא", הנקודה שקודם היתה אור שהתגלה בתוך הספיר, האש שצריך להוציא מהפה. זהו אור הישועה ממש והוא כבר מתחיל להתנוצץ בספירת העומר. ה עילאה של ספירת העומר היא הציפיה לאותו אור. ו של ספירת העומר היא תיקון המדות, ואילו ה תתאה של ספירת העומר היא הכנעה ושפלות שבמנהגי האבלות שבספירה.

ה.    כוונה חדשה לספירת העומר: הקבלה לפרשיות התורה

נ"ג או נ"ד פרשיות

מה זה נוגע לעניננו? שכבר בספירת העומר, לפני מתן תורה, יש כבר גילוי של כל התורה כולה, יש לה קצת רמז. למשל, יש כמה מקומות שחז"ל אומרים-מציינים שהיה קצת גילוי תורה לפני מתן תורה, כמו שבמרה נצטוונו על שבת ודינים וכו'[צא], והיו עוד כמה מקומות שקיבלנו חלקים מהתורה לפני מתן תורה. אבל כאן יש כוונה שאת כל התורה כולה מקבלים לפני מתן תורה.

זה הדבר הכי עמוק שכל ההקדמות היו בשביל להסביר אותו. מישהו אמר זאת אתמול. איך קוראים למה שעושים בסרטים לקראת הסרט הבא שיופיע? פרימייר. ובעברית? אולי יומן. נדמה לי. יש באמירת "היום יום" שבספירת העומר יומן של מתן תורה. זו הכוונה שכנגד החכמה. מהו היומן של מתן תורה שיש ב"היום יום" של ספירת העומר? כתוב בזוהר שיש ג"ן פרשיות תורה דאורייתא[צב].

למעשה, כשסופרים את פרשיות התורה, אנחנו מוצאים נ"ד. למה כתוב גן? התורה היא נקראת גם עדן? למה גן פרשיות תורה? בגלל שהתורה היא גן עדן. יש גן פרשיות של התורה. עדן הוא חכמה עילאה. מה זה גן פרשיות של התורה? זה הסוד שעכשיו נסביר, ה-נ ש החכמה.

קודם צריך להבין למה כתוב ג"ן ולא נ"ד, אם אנחנו סופרים נ"ד. יש כמה פירושים-תירוצים. תירוץ אחד[צג] שכתוב הוא שנצבים-וילך הן פרשה אחת. למה? בגלל שהן שתי פרשיות קצרות מאד. הסימן שלהם נקרא מל – לנצבים יש מ פסוקים, בוילך יש ל פסוקים וביחד מל פסוקים. אפילו יחד הן פרשה קצרה מאד. בדרך כלל כל הפרשיות בתורה הן למעלה מ-100 פסוקים. זהו סוד מל שיש בתורה, שביחד נחשבות לפרשה אחת.

למה? בגלל שברוב השנים, ברובא דרובא, קוראים אותן ביחד. יש הרבה פרשיות שבשנים פשוטות נקראות בדרך כלל יחד, אבל נצבים-וילך ברובא דרובא דשנים קוראים אותן יחד. רק ממש לפעמים קוראים אותן בנפרד, לא כמו כל שאר הפרשיות שמחברים יחד. זה תירוץ אחד. נצבים-וילך נחשבות פרשה אחת ולכן יש ג"ן פרשיות ולא נ"ד.

תירוץ שני הוא לפי הכתיב של המסורה. במסורה יש שתי פרשיות שאין הפסק ביניהן. מהן? הרי יש דין בכתיבת ספר תורה שצריך להפסיק תשע אותיות לפחות בין פרשה לפרשה, שכן צריך להיות רווח בין הסדרות. אבל יש פעם אחת שאין רווח – ויגש-ויחי. יש מדרשי חז"ל[צד] שמסבירים למה אין רווח, ש"נסתתמו עיניהם של ישראל וכו'" בזמן שיעקב נסתלק מן העולם, או ש"נסתתם הקץ", כמו שחז"ל דורשים. אבל למעשה זו תופעה שאם אנחנו סופרים כמה פרשיות בתוך ספר תורה לפי הרווחים – יש רק ג"ן. אין שם רווח, אז זו לא פרשה, גמרנו. באמת זהו אולי הפירוש הכי טוב, לפי דעתי. מצד הכתיב – איך שזה כתוב – יש נ"ג פרשיות ומצד הקרי יש נ"ד פרשיות. זהו פירוש שני לג"ן פרשיות התורה.

יש עוד פירוש שמובא בספרי חסידות[צה] לגבי מספר פרקי ספר התניא, שאומרים שפרשת בראשית נחשבת רק בתור הקדמה, כמו שבספר התניא יש הקדמה ונ"ג פרקים. זוהי מסורת של חסידים, שבאמת היא על פי גילוי מן השמים, שנ"ג פרקי התניא הם כנגד נ"ג פרשיות התורה, ושההקדמה היא כנגד בראשית. כלומר, בראשית בפני עצמה היא לא אחת מהנ"ג, היא כביכול באה בתור הקדמה כוללת ואחריה יש נ"ג.

אכן, אם רוצים לומר שכל התורה היא נ"ג אי אפשר לומר שבראשית היא לא חלק מהתורה. אם כן, צריך לומר לפי הפירוש זה שבראשית ונח מחוברות, הולכות יחד. עוד פעם, אי אפשר להוציא את בראשית מהתורה. אז אם רוצים לומר שבראשית לא נחשבת, חייבים לחבר את בראשית ונח יחד. אין ברירה, רוצים שיהיה מספר נ"ג, אבל אתה לא יכול לומר שהתורה היא ללא בראשית. לכן צריך לומר שההקדמה קשורה עם הפרק הראשון, ושבראשית ונח הולכות יחד.

בראשית ונח שהולכות יחד – זה די ברור, גם על פי מנהגים. אמרנו שחיבור ויגש-ויחי בחד הוא על פי הכתיב. על פי מנהג ישראל קוראים בראשית בשבת הראשונה לאחר שמחת תורה, כשבדרך כלל אין שבוע שלם לפניה. הפרשה הראשונה שיש שבוע שלם לפניה היא נח. לפי מנהג זה פרשת בראשית מאד מיוחדת, קריאתה לפי "מנהג ישראל תורה היא".

אפשר לומר, ובאמת כך מובא, שבראשית הולכת ביחד עם נח. איך על פי פשט? אי אפשר לומר שיש משהו בתורה לפני שיש עם ישראל. כתוב בראשית "בשביל התורה ובשביל ישראל"[צו]. אי אפשר לומר שיש תורה בלי ישראל. מתי מתחיל ישראל בתורה? עד סוף פרשת נח אין עדיין יהודי בעולם. בסוף פרשת נח נולד אברהם אבינו, ועד אליו אין שום דבר. הרי אי אפשר לומר שיש תורה בלי אברהם אבינו, הרי כתוב "בהבראם"[צז] "באברהם"[צח]. לכן, בשביל להגיע ליהודי הראשון, חייבים צריך לקרוא עד סוף נח. זו גם סיבה מוצדקת שבראשית ונח צריכות להיות מחוברות יחד.

יש עוד דעה אחת[צט] האומרת שיש שתי הפרשיות שצריך לחבר יחד על מנת שיהיו נ"ג פרשיות, והן הזוג הראשון שנוהגים לפעמים לחבר אותן. מה שתי הפרשיות הראשונות בתורה שנוהגים לחבר אותן? ויקהל-פקודי, בסוף שמות. יש בויקרא ובמדבר כמה וכמה פרשות שמחברים, בבראשית אין אף פעם שמחברים, אבל הפעם הראשונה בשמות שלפעמים מחברים פרשיות יחד בקריאה היא בפרשות ויקהל-פקודי, שהן חזרה על מלאכת המשכן. מכל הפרשיות שמחברים אלו הפרשיות שהכי קשורות. אמנם, גם תזריע-מצורע מאד-מאד קשורות יחד, אבל הכי קשורות יחד, מהתחלה עד סוף הן ויקהל-פקודי. לכן יש דעה שאומרת ששתי הפרשיות, ויקהל-פקודי, נחשבות פרשה אחת, ולפי זה יש נ"ג פרשיות בתורה.

חמישים פרשיות כנגד חמישים ימים

אם יש ארבע דעות איך ישנן נ"ג פרשיות במקום נ"ד, והרי "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[ק], כולן נכונות, ממילא כמה פרשיות יש בתורה? חמישים פרשיות.

חמישים פרשיות של התורה הן לא רק חמישים פרשיות. לפי מה שעכשיו אמרנו כמה פרשיות יש בחומש בבראשית? מחברים את בראשית-נח בהתחלה ואת ויגש-ויחי בסוף – יחד עשר פרשיות. כמה יש בשמות כשמחברים ויקהל-פקודי בסוף? גם עשר. כמה בויקרא? עשר. כמה במדבר? עשר. כמה יש בדברים כשמחברים נצבים-וילך יחד? עשר. לפי מה שעכשיו הסברנו יוצא שבכל חומש יש בדיוק עשר פרשיות. אם כן, יוצא שהתורה מחולקת בפרשיות התורה בדיוק לחמש פעמים עשר. חמש פעמים עשר הן סוד חמישים שהסברנו, אבל כאן אלו חמישים מצד אבא.

אם כן, יש כוונה של ספירת העומר של יומן לתורה, כאשר כל יום ויום בספירה הוא כנגד פרשה אחרת. למשל, לפי זה יום ההולדת של ינון אהרן, הבן של יונדב, הוא ביום התשיעי – פרשת מקץ. צריך לחפש אותו בפרשת מקץ, אתה כנראה אוהב את הפרשה הזאת – "מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאר". באמת כתוב בזוהר[קא] שפרשת מקץ מרמזת לקץ הימים, ל"קץ שם לחשך"[קב].

לפי זה, יום ההולדת של הרבי מהר"ש, היום, כנגד איזו פרשה בתורה? פרשת תרומה. הערב, כשנספור עוד מעט, תהיה פרשת תצוה, וכך הלאה. זו כוונה חדשה של ספירת העומר. אם כן, לפי מה שעכשיו הסברנו, יש כוונה בספירת העומר, שכל יום ויום הוא כנגד פרשה בתורה שעתידה להתגלות. [לפי זה, היום צריך לתת הרבה צדקה] כן, זה טוב.

יוצא שהכוונה שמצד חכמה היא היומן של התורה שעתיד להתגלות; ואילו הכוונה שמצד הבינה היא חמישים שערי הנשמה, שהם גם חמש פעמים עשר; הכוונה מצד המדות, מצד ו ו-ה שבשם, של פעמיים מט, לפי הספירה שאנחנו סופרים, "חסד שבחסד" וכך הלאה, היא "והנגלֹת". הסברנו שתי מדרגות של "הנסתרֹת", מדרגות הנסתר של נשמה, כמו נבואה, שהיום התשיעי הוא יסוד שביחידה, וכוונה שהיא פשוט גילוי התורה של חמישה חומשי תורה. "אורייתא מחכמה נפקת"[קג], כאשר בכל חומש יש עשר פעמים חמש. אם כן, כל יום ויום הוא כנגד פרשה של התורה שעתידה להתגלות. לחיים לחיים.